חיפוש בתוכן האתר

כללי השערים_פרק ג הדפסה דוא

כל זה היה ההקדמה  השניה. נעבור להקדמה השלישית:

פרק ג

"העלם" ו"גלוי", בנפש ובספירות העליונות – על דרך "על-מודע" (או: "תת-מודע") ו"מודע".

כל פעם שאנחנו כותבים בספר את המונחים "העלם" או "גלוי" בשפה המדוברת היום המונחים 'על-מודע' או 'תת-מודע' לעומת 'מודע'. בעיקר, כאשר אני מדבר על הנפש האלקית אני מדבר על 'על-מודע', כיוון שהמונח 'תת-מודע' מזכיר לי את הנפש הבהמית [של פרויד].

בתוך הכתר, שהוא ה"העלם" של הנפש יש כמה מדרגות. יש מה שהכתר מתלבש בתוך שאר הספירות ואליו שייך יותר הכנוי 'תת-מודע'. על פי קבלה, זה מתאים היה יותר ל-ז תחתונות של אריך, כיוון שזה ממש מלמטה למודע, ואילו המונח 'על-מודע' היה מתאים יותר ל-ג הראשונות של אריך, שאינן מתלבשות.

למשל: במאמר 'ברוך שאמר' של ר' הלל שלמדנו מוסבר, שיש אהבה מסותרת בלב שאינה גלויה. זו דוגמה טובה למשהו שנמצא מתחת למודעות. זה ממש נמצא בתוך הלב ורק לא מתגלה. זו השפעה של חסד דאריך, לא שזה למעלה. לעומת זה, כח המשכיל שנמצא בראש של אריך הוא ממש למעלה.

 

המושגים הללו – העלם וגלוי – הם ממש 'צפור הנפש' של תורת הסוד, בגלל שבפשט ממש לא נתקלים במושגים האלו. זה אחד מן הדברים העיקריים בסוד –  ההכרה שיש בנפש, וכך גם בספירות העליונות, 'תת-מודע' – ובאמת מן ה"אחוריים" של הדבר הזה צמחה כל הפסיכולוגיה של היום.

כך גם בכל תורת המוסר [התנועה שקמה 70-80 שנה אחרי תחלת החסידות, במטרה לחדש את ספרי המוסר. כתנועה, היא בכלל לא התקבלה מיד בתחלה, אבל עם הזמן היא נכנסה אל עולם הישיבות]. רק במוסר האחרון, של ר' ישראל מסלאנטר, המציאו וחדשו את החדוש הגדול שיש לאדם 'תת-מודע', אבל זהו 'תת-מודע' יותר דומה לזה של פרויד, להבדיל. זה בעיקר תת-מודע של רע. לא שהאדם הוא רע, חס ושלום. בספר 'חשבון הנפש' של ר' ישראל מסלאנט ועוד יש איזה מן תת-מודע אבל עיקר הכח של הטוב נמצא באדם בחלק המודע. 'תת מודע' טוב – זה אין אצלם, כי אצלם הטוב הוא רק טוב של "מח שליט על הלב". הטוב הוא כח הבחירה שיש במודעות וכח הבחירה שיש במודעות צריך לשלוט על התת-מודע. כך זה במוסר החדש וגם הוא נמשך מן האחוריים של החסידות.

בכל זאת זה לא כמו פרויד, להבדיל. מה ההבדל? לפי פרויד התת-מודע שולט על האדם. יש לו קומפלקסים וכו' וזה שולט עליו. הוא לא יכול לצאת מזה. מי שמאמין בתורה ה' – חס ושלום לומר כך. זה נגד הבחירה החופשית. מי שמאמין בתורה אומר שבאמת יש את כל הדברים האלו, בתת-מודע עם כל הפצצות שעלולות להתפוצץ, אבל יש כח אדיר במח שיכול לבחור בטוב. זה לא שהוא נתון ברשות לבו. כל שיטת המוסר החדש.

אבל, להכיר שיש מושג של 'על-מודע' ושל 'תת-מודע' גם בטוב, ש"מרובה מדה טובה ממדת פורענות" – זו כבר שיטת החסידות.

מעבר קלטת

..."מח שליט על הלב" בגלוי, אבל באמת המלחמה הזו בין הנפש האלקית לנפש הבהמית כבר קיימת בעל-מודע. כתוב בתניא, שאצל הבינוני הלב מלא רע, רק שהוא לא חושב על זה כל הזמן. הוא לא מודע לכך אף פעם. הנפש הבהמית שלו במצב של שינה.

בכלל, למה בתניא הבטוי הוא 'נפש אלקית' או 'נפש בהמית' ולא מסתפקים בבטויים של חז"ל 'יצר טוב' ו'יצר הרע'? יצר טוב ויצר רע זה כנוי כאשר הם מופיעים כבר בתוך המודעות, ואילו נפש אלקית או בהמית זה כמו שזה נמצא בעל-מודע, במקום בו הוא קיים כל הזמן. אצל הבינוני הנפש הבהמית נמצאת מיום היולדו, והיא גם התחזקה במשך כל השנים מן האכילות והשתיות שלו וכו'. אלא, שאם הוא בינוני הוא לא מודע לכך. הוא דחק את זה אל התת-מודע בכח הנפש האלקית. זה נקרא אתכפיא. הוא דיכא את הנפש הבהמית שלו עד שהיא חוזרת אלא התת-מודע ולא מופיעה יותר. זו שיטת החסידות וזוהי שיטת ספר התניא.

לדכא זה גם טוב. הבינוני הוא אחד שדיכא מספיק את הנפש הבהמית שלו עד שהיא נעלמה מן האופק. זה עדיין קיים. הוא לאט המתיק את זה. להמתיק זו עבודה של צדיק. לבינוני אין כח להמתיק ולשנות את זה. הוא מעלים את זה. הוא כופה כל כך עד שזה לא יכול להופיע במודעות מרצון. הוא ישן ב'תת-מודע'. זו שיטת ספר התניא. מה הענין בזה? הענין הוא, שכמו שיש 'תת-מודע' רע, על אחת כמה וכמה שיש 'על-מודע' ו'תת-מודע' טוב.

 

שאלה: איך הצדיק ממתיק את הרע?

תשובה: מרוב אהבת ה' ומרוב שנאת הרע מה שגלוי בחלל הלב הימני חודר החלל השמאלי, שם יושבת ב'תת-מודע' הנפש הבהמית, וזה ממתיק את המים הרעים. בהכרה שלו הוא עובד כמו הבינוני, אבל לעצמת האהבה שלו לה' יש כח לעבור ולפלוש מן החלל הימני אל מקום ה'תת-מודע' של הנפש הבהמית ולהפוך אותה. זה מרוב אהבת הטוב ומרוב שנאת הרע.

 

שוב, העוינות היא ב'תת-מודע'. זה כמו שני מלכים שנמצאים במלחמה אחד עם השני. הם לא אלו שהולכים מכות. החיילים שלהם הם אלו שנלחמים. החיילים זה במודעות ושם מתרחש הקרב. זה היסוד ספר התניא.

 

זו דוגמה מצוינת לכך, שיש אנשים [שיושבים כאן] שלמדו שנים על שנים את ספר התניא ולא תרגמו את המושגים הללו ל'תת-מודע' או 'על-מודע', שזה הז'רגון של היום, ובגלל זה בכלל לא מבינים מה הולך בספר, לא מבינים אפילו את הפשט של מה שכתוב שם. לכן חשוב לתרגם לשפה של היום, והמושגים הכי חשובים הם המושגים הללו 'העלם' ו'גלוי' – 'תת-מודע' ו'מודע'.

 

שאלה: אם הרע לא היה שם מלכתחילה אלא הוא בא מבחוץ והתיישב – איך זה נעשה? על ידי ההרגלים?

תשובה: הרגל נעשה טבע שני וזה כל כך חזק ב'תת-מודע' עד שנעשה כמו טבע ראשון, ואפילו יותר מזה.  הרגל הופך להיות 'תת-מודע' לכל דבר. להבדיל, גם בפסיכולוגיה זה כך וזהו ההבדל בין פרויד לבין אלו שבאו אחריו. אצל פרויד אלו לא דברים תולדתיים, אלא קומפלקסים מגיל שנה או שנתיים. יש אצלו קומפלקס מן האמא, מן הנקיון וכו'. כל אלו דברים שבאים בגיל הרך ומתחילים מן הלידה. אחריו באו פסיכולוגים שחזרו עוד יותר אחורה, אל ימי העבור [עיקר הבעיה אצל פרויד היא שהיה אצלו רק רע, ללא טוב בכלל. הרע שלט לגמרי. ברוך ה' שלא הגיע יותר עמוק, שלא העמיק את הרע כל כך]. בכל אופן, אלו הרגלים חזקים עד כדי כך שהם מגדירים את ה'תת-מודע'.

 

זה כלל גדול בעבודת ה', שצריך להאריך בו בפעם אחרת, שמי שעובד את ה' באמת לא מגלה בעצמו רע לפני שמגלה טוב. שיטת המוסר היא לעשות כל הזמן 'חשבון נפש'. מה קורה לאדם שיודע עד כמה הוא רע לפני שהוא יודע שהוא גם טוב? הוא נופל לעצבות ויאוש, חס ושלום. אם כן, מה הענין של חשבון נפש? כתוב בחסידות, שחשבון נפש זה רק אם אתה קשור לאור ה'. בלשון ספר התניא, זה רק אם אתה בגדלות מוחין, שאתה יודע בפני מי מרדת, אז יש מקום לחשבון נפש.

אדם הוא מלא לכלוך. הוא כמו בית שימוש, זבל, אשפה, ובהשגחה עליונה הקב"ה לא מגלה לו את הזבל שבו עד שיש לו שווי משקל נכון של טוב. או טוב שלו או את ההתקשרות לקב"ה. באמת, כל מי שיש לו יותר אור כך, בהשגחה, יגלו לו יותר את הזבל שיש לו. לכן הצדיקים הכי גדולים היו מגיעים לדקות שבדקות בעת חשבון הנפש בכל מיני נקודות לכלוך שעדיין נשארו אצלם.

על דבר זה נאמר ביחס לתקון חצות "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו". על התפלות שתקנו חז"ל לא אומרים כך ורק על תקון חצות אומרים שזה תלוי בכוונת הלב. אין ערך בקריאה לבד. אם אתה יכול לכוון אז טוב מאד, אבל אם אתה לא יכול לכוון אז תלך לישון ותקום עם ראש נקי. מה שכן חלק מן הסדור הוא קריאת שמע שעל המטה. זה דבר ששייך לכל אחד ואחד. חשבון הנפש זה חשוב מאד בעבודה, אבל צריך להיות קשור. אם אתה לא קשור אז זה מקור של עצבות או שאתה הופך למעין איש מוסר, שלא קשור בכלל ליהדות [יש כל מיני אנשים מוסריים].

 

נחזור לענין שלנו. אחד מן היסודות של פנימיות התורה הוא הענין הזה של 'העלם' ו'גלוי', בעוד שבנגלה של התורה זה לא כל כך בא לידי בטוי. בנגלה של התורה ה'העלם' נעלם, ואילו בקבלה הוא מתגלה. לפי זה, הנגלה הוא 'העלם' והנסתר הוא 'גלוי' לגבי המושגים האלו. ושוב, בחסידות עיקר ה'העלם' הוא בטוב, בעצם הנפש האלקית. מה הענין של הבעש"ט? שכל יהודי הוא אין סוף, אוצר בלום, של טוב.

המושגים האלו הם הפרוש הפשוט של חש-מל. חש זה שתיקה ו-מל זה דבור וזה כמו המושגים 'העלם' ו'גלוי', כאשר השתיקה וההעלם הם לפני הדבור והגלוי. יש ספר מוסר, שהוא ספר המוסר הכי קרוב אל רוח החסידות, שנקרא 'מבחר הפנינים' לרבינו ידעיה הפניני (יש אומרים שכתב אותו המשורר ר' שלמה אבן גבירול, שכתב מלבד שירים גם ספר מחקר 'מקור חיים' ועוד כמה ספרים). ר' שמחה בונים מפרשיסחא, שהוא הרבי של הרבי מקאצק ואיז'ביצא, אמר שהוא היה מחבר הספר הזה בגלגול קודם. דוקא בספר הזה, יותר מאשר בכל ספר מוסר אחר, יש משפטים יוצאים מן הכלל, שמאד נוגעים לענין הזה של 'העלם' ו'גלוי', של 'תת-מודע' ו'מודע'. בחסידות, כאשר מצטטים מן הספר הזה, מכנים אותו 'מאמר החכם'.

לענינינו, בתור מדה במוסר שקשורה עם המושג 'העלם', או בלשון החסידות 'להתעצם עם הטוב' – איך אדם חוזר להתעצם עם העלם הטוב שלו? איך הוא מגיע לזה? יש מדה אחת בין המדות הטובות שהיא מדת השתיקה. לכן, אצל כל בעלי המוסר הקדום יש ענין גדול לשתוק, כמו שאצל חסידים יש את ענין ההתבוננות. למשל, הספרדים כאן בירושלים מרבים לעשות תענית דבור. זה דבר טוב מאד. כמובן, כל תענית – ולא משנה איזה סוג של תענית – אצל אדם פשוט עלולה לעורר דינים והסתכלות ביקורתית על הזולת ואם זה כך אז זה לא שווה כלום. עדיף שלא יתענה בכלל, אבל במדה שתענית פועלת את ההיפך – לשבור את הגסות של הלב, לחזור אל הפנימיות ולעורר רחמים על הזולת – אז זה דבר טוב מאד.

למה הבאתי את כל זה? כי בספר 'מבחר הפנינים' מופיע המשפט הבא: "ראש כל מוסר – השתיקה". שוב, כל משפט בספר הזה הוא פנינה שראוי לחרוט אותה על לוח הלב. התחלה של כל תקון היא השתיקה. לענינינו, בלשון החסידות, לפני יש חש לפני מל. זה לחזור ולהתעצם עם העלם הטוב שבעצם הנפש. אחרי שאדם מתעצם עם עצם הטוב [חש] הוא יכול כבר לדבר ולהמתיק [מל]. על זה מביא הבעש"ט את מאמר חז"ל "אם דומה הרב כמלאך ה' צבאות בקש תורה מפיהו, ואם לאו אל יבקשו מפיהו" ודורש שמלאך הן אותיות כאלם, שאם הרב עושה את עצמו כאלם ורק אחר כך מדבר זהו סימן לכך ש"תורה יבקשו מפיהו". למה? כי אם הוא עושה את עצמו כאלם הוא מתעצם קודם עם ה'העלם', עם בחינת ה-חש, ואז מה שיוצא החוצה זה מתוק, "מתוק האור".

כל הענין של פנימיות התורה הוא הענין הזה של חש-מל, של 'העלם' ו'גלוי', ועיקר החידוש של החסידות הוא שה'העלם' הוא טוב, עצם הטוב, שצריך לחזור אליו כדי לדבר.

* * *

בפרק ב היו כמה מילים שלא הסברתי אותן מספיק. נקרא אותן שוב ונסביר:

על כן, בנין הקדושה, במח ובלב, נבנה לאט לאט בשים לב לכל פרט שהחוש הפנימי תופס בהוה...

ראשית, יש כאן מושג 'בנין הקדושה'. על ידי למוד התורה בונה האדם בנפש שלו את בנין הקדושה. איך יודעים שלמוד תורה הוא בנין? יש מאמר חז"ל אותו אנו אומרים בכל יום בתפלה "ורב שלום בניך – אל תקרי בָּניך אלא בּוֹניך". מי שלומד תורה הוא בונה את בנין הקדושה בפנים. זו נקודה ראשונה שרציתי להסביר.

אם אדם לא לומד הוא הרוס, חרב. לכן יש מאמר חז"ל, שמאז שחרב בית המקדש "אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד". כלומר, ד' אמות של הלכה הם במקום בית המקדש וכמו שיש מצוה לבנות את בית המקדש כך מה שאדם היום בונה הוא בונה על ידי למוד תורה. זה נקרא 'בנין הקדושה'.

אותו הבנין נבנה 'במח ובלב', ובשביל לבנות במח ובלב זה צריך להיות 'לאט לאט בשים לב לכל פרט שהחוש הפנימי תופס בהוה'. הבטוי כאן – 'חוש פנימי' – זה המח של הקדושה, השכל, כמו שהסברנו הרבה פעמים שהשכל של הקדושה הוא החוש הפנימי. ראית השכל זו החכמה, שמיעת השכל זו הבינה. המושג הזה – 'החוש תופס בהוה' – הוא כמו יחוד של אבא ואמא עילאין. עיקר החוש זה כמו חכמה, שהיא "ברק המבריק", ולתפוס משהו בהוה זה כמו אמא עילאה. כתוב, שאמא עילאה תופסת את ההברקה של החכמה ברגע של ההווה. כל זה בתוך המח. אבא ואמא עילאין נקראו שניהם, בכללות, חכמה – י שבשם הוי'. לפני כן כתוב הבטוי 'בשים לב', וזה כבר בקבלה יחוד ישראל-סבא ותבונה. זה לבנות את בנין הקדושה בלב.

יוצא אם כן, שבנין הקדושה נבנה במח ובלב כאשר שמים לב, שזה יחוד ישראל סבא ותבונה, למה שהחוש הפנימי תופס בהוה, שזה יחוד אבא ואמא עילאין. אפשר שלא לשים לב. יש אנשים שיש להם הברקות והם לא שמים לכך לב, ואז הם חולפות ופורחות. זה נתפס, אבל לא נקלט. תפיסה זה רק אמא עילאה, אבל לקלוט זה רק כאשר שמים לב בתבונה. לא מספיק שתפסתי את ההברקה, כיוון שהיא גם כן חולפת אם לא שמים לב למשוך אותה למטה.

 

עיקר האיטיות משתייכת אל הלב. ההבדל בין המח והלב הוא שהמח הוא מהיר והלב הוא איטי, כמו היחס בין איש ואשה. לכן המח צריך קצת להאט את עצמו על מנת שיוכל להתחבר עם הלב, שהולך לאט-לאט. לכן עיקר המושג 'בנין' – למרות שכאן הוא מתיחס גם למח וגם ללב – הוא בלב, "בינה לבא". זו היתה הערה ראשונה, ביחס לפרק ב.

 

הערה שניה, ביחס לפרק ג שלמדנו בפעם הקודמת. הוא קשור עם פרק התניא היומי (פרק כא), העוסק בדבור, בדבורו יתברך. כתוב שם שאין לה' לא גוף ולא דמות הגוף ח"ו, אם כן, מה זה דבור אצל ה'? הלשון שם היא:

"ולא נקרא דבורו יתברך בשם דבור רק על דרך משל, כמו שדבור התחתון שבאדם הוא מגלה לשומעים מה שהיה צפון ונעלם במחשבתו"

כתוב בזהר, שהמילה מחשבה היא מלשון חָשֹׁב מה. השרש חשב בלשון הקדש הוא מלשון חָשׁ בְּ..., חש במשהו, כמו  מאמר חז"ל "החש בראשו וכו'". אם כן, יש דבר שצפון ונעלם במחשבה והדבור מגלה אותו. נמשיך:

"כך למעלה באין-סוף ב"ה יציאת האור והחיות ממנו יתברך מההעלם אל הגלוי לברוא עולמות ולהחיותם נקרא בשם דבור".

כל הבטוי הזה, הדבור, שהוא מייחד לו כמה פרקים בספר התניא, הוא בטוי מיוחד מאד. כל התורה היא דבור, ולכן נקראו עשרת הדברות כך. מהו סוד הדבור בכל מקום? המשל העיקרי והכי נפוץ לגבי ה' בכל התורה כולה הוא המשל של דבור. "וידבר ה' אל משה לאמר" – זה משל.

מה זה דבור? כאן הוא מסביר שדבור הוא משל ליציאה מן ההעלם אל הגלוי. זה מה שדברנו בפעם הקודמת על סוד חש-מל. מה שקודם היה קודם בבחינת חש, שתיקה, זה מה שהיה צפון ונעלם במחשבת ה' ואחר כך, כאשר הוא מוציא ובורא, מהווה ומחיה את העולמות זה נקרא מל, דבור.

כלומר, גם מה שאנחנו אומרים לגבי האדם שיש תת-מודע או על-מודע – זה רק מדרגה יותר פנימית של מחשבה. לגבי המחשבה הזו – המודע הוא כמו הזולת, כמו מישהו אחר. הדבור מגלה את מה שהיה צפון ונעלם בעל-מודע אל תוך המודע, שזה כמו האדם הנברא. כל זה כמו שהבורא מגלה את עצמו לנברא בסוד הדבור.

זה דבר מאד יסודי בהקשר למה שלמדנו אתמול. עיקר הקבלה זה הסוד 'העלם' ו'גלוי', שבכל התורה כולה הוא סוד הדבור, והוא המשל החשוב ביותר בתורה כולה, וזה בדיוק הענין של חשמל – קודם שתיקה ואחר כך דבור.


עד כאן ההשלמות. כעת נעבור לפרק הבא, פרק ד. הוא עוסק בנושא חשוב וגדול בכל כתבי האריז"ל, בנושא ה"התלבשות". זה אחד מן המושגים הראשוניים ביותר, שהקורא הבלתי-מתמצא לא מכיר אותם, וצריך להגדיר מה הוא אומר.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com