חיפוש בתוכן האתר

כללי השערים_פרק ג הדפסה דוא

פרק ג

על-מודע ומודע

"הֶעְלֵם" וְ"גִלּוּי", בַּנֶּפֶשׁ וּבַסְּפִירוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת – עַל דֶּרֶךְ "עַל-מוּדָע" (אוֹ: "תַּת-מוּדָע") וּ"מוּדָע".

'על-מודע' ו'מודע'

כל פעם שאנחנו כותבים בספר את המונחים "העלם" או "גלוי" פרושם בשפה המדוברת היום הוא המונחים 'על-מודע', או 'תת-מודע', לעומת 'מודע'. כאשר אני מדבר על הנפש האלקית אני מדבר בעיקר על 'על-מודע', כיוון שהמונח 'תת-מודע' מזכיר לי את הנפש הבהמית [של פרויד].

בתוך הכתר, שהוא ה'העלם' של הנפש, יש כמה מדרגות. יש מדרגה בכתר המתלבשת בתוך שאר הספירות ולה שייך יותר הכנוי 'תת-מודע'. בלשון הקבלה, הבטוי 'תת-מודע' מתאים היה יותר ל-ז הספירות התחתונות של אריך, כיוון שהן ממש למטה מן המודע, ואילו המונח 'על-מודע' היה מתאים יותר ל-ג הראשונות של אריך, שאינן מתלבשות.

למשל, במאמר 'ברוך ששעשה' של ר' הלל[א] (שלמדנו) מוסבר, שיש אהבה מסותרת בלב שאינה גלויה. זו דוגמה טובה למשהו שנמצא מתחת למודעות. היא ממש נמצאת בתוך הלב ורק לא מתגלה. האהבה המסותרת הזו היא השפעה של חסד דאריך, לא שהיא למעלה מהמודע. לעומתה, כח המשכיל שבנפש נמצא בראש של אריך, הוא כבר ממש למעלה.

פרויד, שיטת המוסר ותורת החסידות

המושגים הללו – העלם וגלוי – הם ממש 'צפור הנפש' של תורת הסוד, בגלל שבחלק הפשט ממש לא נתקלים במושגים האלו. ההכרה שיש בנפש 'תת-מודע', וכך גם בספירות העליונות, היא אחד מן הדברים העיקריים בסוד. באמת, מה'אחוריים' של הדבר הזה צמחה כל הפסיכולוגיה של היום.

ההכרה הזו התפשטה, להבדיל מן הפסיכולוגיה, גם אל תורת המוסר החדשה [התנועה שקמה 70-80 שנה אחרי תחלת החסידות, במטרה לחדש את ספרי המוסר הקדומים. כתנועה, היא בכלל לא התקבלה מיד בתחלה, אבל עם הזמן היא נכנסה יותר ויותר אל תוך עולם הישיבות]. בשיטת המוסר המציאו וחדשו את החדוש הגדול שיש לאדם 'תת-מודע', אבל זהו 'תת-מודע' יותר דומה לזה של פרויד, להבדיל. הוא בעיקר תת-מודע של רע. לא שהאדם הוא רע, חס ושלום. בספר 'חשבון הנפש' של ר' ישראל סלאנטר, ובעוד ספרים, יש תיאור של מעין תת-מודע רע, כאשר עיקר הכח של הטוב נמצא באדם דוקא בחלק המודע של נפשו. 'תת מודע' טוב אין אצלם – אצלם הטוב הוא רק טוב של "מח שליט על הלב"[ב]. הטוב הוא כח הבחירה שיש במודעות והכח הזה צריך לשלוט על התת-מודע. כך זה במוסר החדש, שגם הוא נמשך מה'אחוריים' של החסידות.

בכל זאת שיטת המוסר שונה מפרויד, להבדיל. מה ההבדל? על פי פרויד התת-מודע שולט על האדם. יש לאדם כל מיני קומפלקסים וכו' והם שולטים עליו, הוא לא יכול לצאת מהם. מי שמאמין בתורת ה' – חס ושלום אצלו לומר כך, שהרי זה נוגד את הבחירה החופשית. מי שמאמין בתורה אומר שבאמת כל הדברים האלו קיימים בתת-מודע, עם כל הפצצות שעלולות להתפוצץ ממנו, אבל יש כח אדיר במח שיכול לבחור בטוב. האדם לא נתון ברשות לבו[ג]. זו כל שיטת המוסר החדש. אבל, להכיר שיש מושג של 'על-מודע' ושל 'תת-מודע' גם בטוב, ש"מרובה מדה טובה ממדת פורענות"[ד] – זו כבר שיטת החסידות.

כאמור, גם בשיטת המוסר מדברים על "מח שליט על הלב", אבל זהו "מח שליט על הלב" רק בגלוי. באמת, המלחמה הזו בין הנפש האלקית לנפש הבהמית כבר קיימת עוד לפני כן, בעל-מודע. כתוב בתניא[ה], שאצל הבינוני הלב מלא רע, אלא שהוא לא חושב על כך כל הזמן. הוא לא מודע לכך אף פעם. הנפש הבהמית שלו היא במצב של שינה[ו].

בכלל, למה בתניא הבטויים הם 'נפש אלקית' או 'נפש בהמית' ולא מסתפקים בבטויים של חז"ל 'יצר טוב' ו'יצר הרע'? יצר טוב ויצר רע הם כנויים לכוחות כאשר הם כבר מופיעים בתוך המודעות, ואילו 'נפש אלקית' או 'נפש בהמית' הם כנויים לאותם הכוחות כפי שהם נמצאים בעל-מודע, במקום בו הם חיים וקיימים כל הזמן. אצל הבינוני נמצאת הנפש הבהמית כבר מיום הולדו, והיא גם התחזקה במשך כל השנים מן האכילות והשתיות שלו וכו'ו, אלא שהבינוני אינו מודע לכך, הוא דחק אותה אל התת-מודע בכח הנפש האלקית שלו, וזה נקרא אתכפיא. הוא דיכא את הנפש הבהמית שלו עד שהיא חוזרת אל התת-מודע ולא מופיעה יותר. זו שיטת החסידות וזוהי שיטת ספר התניא.

לדכא זה גם טוב. הבינוני הוא אחד שדיכא מספיק טוב את הנפש הבהמית שלו עד שהיא נעלמה מן האופק. היא עדיין קיימת, הוא לא המתיק אותה. להמתיק זו עבודה של צדיק, ולבינוני אין כח להמתיק ולשנות את הנפש הבהמית, לכן הוא רק מעלים אותה. הוא כופה אותה כל כך עד שהיא לא יכולה להופיע במודעות מרצון, היא במצב של שינה ב'תת-מודע'. זו שיטת ספר התניא. מה הענין בזה? הענין הוא, שכמו שיש 'תת-מודע' רע, על אחת כמה וכמה שיש 'על-מודע' ו'תת-מודע' טוב.

העוינות בין הנפשות מתחילה כבר ב'תת-מודע'. הם כמו שני מלכים שנמצאים במלחמה אחד עם השני. הם לא אלו ש'הולכים מכות', אלא החיילים שלהם הם אלו שנלחמים. המלחמה של החיילים היא על המודעות ושם מתרחש הקרב. זהו היסוד של ספר התניא.

[תרגום המושגים 'העלם' ו'גלוי' היא דוגמה מצוינת לענין חשוב: יש אנשים (כמו אנשים שיושבים כאן) שלמדו שנים על שנים את ספר התניא ולא תרגמו את המושגים הללו ל'תת-מודע' או 'על-מודע', שזה הז'רגון של היום, ובגלל זה הם בכלל לא מבינים מה הולך בספר, לא מבינים אפילו את הפשט של מה שכתוב שם. לכן חשוב לתרגם מושגים לשפה של היום, והמושגים הכי חשובים הם המושגים הללו 'העלם' ו'גלוי' – 'תת-מודע' ו'מודע'].

שאלה: איך הצדיק ממתיק את הרע?

תשובה: מרוב אהבת ה' ומרוב שנאת הרע הגלויות בחלל הלב הימני הן חודרות גם לחלל השמאלי, שם יושבת ב'תת-מודע' הנפש הבהמית, וממתיקות את המים הרעים[ז]. בהכרה שלו עובד הצדיק כמו הבינוני, אבל בעצמת האהבה שלו לה' יש כח לעבור ולפלוש מן החלל הימני אל מקום ה'תת-מודע' של הנפש הבהמית ולהפוך אותה. זה מרוב אהבת הטוב ומרוב שנאת הרע.

שאלה: אם הרע לא היה שם מלכתחילה אלא הוא בא מבחוץ והתיישב – איך זה נעשה? על ידי ההרגלים?

תשובה: הרגל נעשה טבע שני והוא כל כך חזק ב'תת-מודע' עד שהוא נעשה כמו טבע ראשון, ואפילו יותר מזה. הרגל הופך להיות 'תת-מודע' לכל דבר. להבדיל, גם בפסיכולוגיה זה כך. זהו גם ההבדל בין פרויד לבין אלו שבאו אחריו – אצל פרויד אלו לא דברים תולדתיים, אלא קומפלקסים מגיל שנה או שנתיים. יש אצלו קומפלקס מן האמא, מן הנקיון וכו'. כל אלו דברים שבאים בגיל הרך, החל מן הלידה. אחריו באו פסיכולוגים שחזרו עוד יותר אחורה, אל ימי העיבור [עיקר הבעיה אצל פרויד היא שהיה אצלו רק רע, ללא טוב בכלל – הרע שלט לגמרי. ברוך ה' שלא הגיע יותר עמוק, שלא העמיק את הרע כל כך]. בכל אופן, אלו הרגלים חזקים עד כדי כך שהם מגדירים את ה'תת-מודע'.

חשבון נפש נכון

זה כלל גדול בעבודת ה', שצריך להאריך בו בפעם אחרת, האומר שמי שעובד את ה' באמת לא מגלה בעצמו רע לפני שהוא מגלה טוב[ח]. שיטת המוסר היא לעשות כל הזמן 'חשבון נפש'. מה קורה לאדם שיודע עד כמה הוא רע לפני שהוא יודע שהוא גם טוב? הוא נופל לעצבות ויאוש, חס ושלום. אם כן, מה הענין של חשבון נפש? כתוב בחסידות, שחשבון נפש אמיתי הוא רק אם אתה קשור לאור ה'. בלשון ספר התניא[ט]: רק אם אתה בגדלות מוחין, שאתה יודע בפני מי מרדת, אז יש מקום לחשבון נפש.

אדם מלא בלכלוך. הוא כמו בית שימוש[י], זבל, אשפה, ובהשגחה עליונה הקב"ה לא מגלה לו את הזבל שבו עד שיש לו שווי משקל נכון של טוב. או שה' מגלה לו את הטוב שבו או את ההתקשרות שלו לקב"ה. באמת, כל מי שיש לו יותר אור, כך, בהשגחה, יגלו לו יותר את הזבל שיש לו. לכן הצדיקים הכי גדולים היו מגיעים בעת חשבון הנפש לדקות שבדקות בכל מיני נקודות לכלוך שעדיין נשארו אצלם.

על דבר זה נאמר "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו"[יא]. כלל זה נאמר בחסידות[יב] ביחס לתקון חצות. על התפלות שתקנו חז"ל לא אומרים כך, רק על תקון חצות אומרים שהעיקר תלוי רק בכוונת הלב – אין ערך בקריאתה בלבד. אם אתה יכול לכוון אז טוב מאד, אבל אם אתה לא יכול לכוון – תלך לישון ותקום מחר עם ראש נקי. מה שבכל זאת נכלל בסדור הוא קריאת שמע שעל המטה, בהיותה דבר ששייך לכל אחד ואחד. חשבון הנפש חשוב מאד בעבודה, אבל צריך להיות קשור לה'. אם אתה לא קשור חשבון הנפש הופך להיות מקור של עצבות, או שאתה הופך למעין איש מוסר, שלא קשור בכלל ליהדות [יש גם גויים מוסריים].

'העלם וגלוי' – שתיקה ודבור

נחזור לענין שלנו: כאמור, אחד מן היסודות של פנימיות התורה הוא הענין הזה של 'העלם' ו'גלוי', בעוד שבנגלה של התורה הוא לא כל כך בא לידי בטוי. בנגלה של התורה ה'העלם' נעלם, ואילו בקבלה הוא מתגלה. לפי זה, הנגלה הוא 'העלם' והנסתר הוא 'גלוי' לגבי המושגים האלו, כאשר בחסידות עיקר ה'העלם' הוא בטוב, בעצם הנפש האלקית. מה הענין של הבעל שם טוב? שכל יהודי הוא אין סוף, הוא אוצר בלום של טוב.

המושגים האלו – 'העלם' ו'גלוי' – הם הפרוש הפשוט של המושג חש-מל. חש הוא שתיקה ו-מל הוא דבור, ובנפש אלו מושגים מקבילים למושגים 'העלם' ו'גלוי', כאשר השתיקה וההעלם קודמים לדבור והגלוי. יש ספר מוסר קדום, שהוא ספר המוסר הכי קרוב לרוח החסידות, שנקרא 'מבחר הפנינים' לרבינו ידעיה הפניני (יש אומרים שכתב אותו המשורר ר' שלמה אבן גבירול, שכתב מלבד שירים גם ספר מחקר 'מקור חיים' ועוד כמה ספרים). ר' שמחה בונים מפרשיסחא, שהוא הרבי של הרבי מקאצק ושל הרבי מאיז'ביצא, אמר שהוא היה מחבר הספר הזה בגלגול קודם[יג]. דוקא בספר הזה, יותר מאשר בכל ספר מוסר אחר, יש משפטים יוצאים מן הכלל, שמאד נוגעים לענין זה של 'העלם' ו'גלוי', של 'תת-מודע' ו'מודע'. בחסידות, כאשר מצטטים מספר זה, מכנים אותו 'מאמר החכם'.

לעניננו, איך אדם חוזר אל ה'העלם' שלו? בלשון החסידות, איך אדם חוזר 'להתעצם עם הטוב' שבו? איזו מדה במוסר מביאה אותו לכך? יש מדה אחת בין המדות הטובות שהיא מדת השתיקה. לכן, כמו שאצל חסידים יש את ענין ההתבוננות, אצל כל בעלי המוסר הקדום יש ענין גדול לשתוק. למשל, הספרדים כאן בירושלים מרבים לעשות תעניות דבור. זה דבר טוב מאד. כמובן, כל תענית – ולא משנה איזה סוג של תענית – עלולה לעורר אצל אדם פשוט דינים והסתכלות ביקורתית על הזולת, ואם זה כך התענית לא שוה כלום, עדיף שלא יתענה בכלל. אבל במדה שתענית פועלת את ההיפך – לשבור את הגסות של הלב, לחזור אל הפנימיות ולעורר רחמים על הזולת – אזי היא דבר טוב מאד.

למה הבאתי את כל זה? כי בספר 'מבחר הפנינים' מופיע המשפט הבא: "ראש כל חכמה – שתיקה"[יד]. כל משפט בספר הזה הוא פנינה שראוי לחרוט אותה על לוח הלב, והמשפט הזה אומר שהתחלה של כל תקון היא השתיקה. לעניננו, בלשון החסידות, יש חש לפני מל. זו החזרה להתעצם עם העלם הטוב שקיים בעצם הנפש. אחרי שאדם מתעצם עם עצם הטוב [חש] הוא יכול כבר לדבר ולהמתיק [מל]. על כך מביא הבעל שם טוב[טו] את מאמר חז"ל "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות בקש תורה מפיהו, ואם לאו אל יבקשו מפיהו"[טז]. הוא דורש שמלאך אותיות כאלם, שאם הרב עושה את עצמו כאלם ורק אחר כך מדבר זהו סימן לכך ש"תורה יבקשו מפיהו"[יז]. למה? כי אם הוא עושה את עצמו כאלם הוא מתעצם קודם עם ה'העלם', עם בחינת ה-חש שבו, ואז מה שיוצא החוצה זה מתוק, "מתוק האור"[יח].

כל הענין של פנימיות התורה הוא הענין הזה של חש-מל, של 'העלם' ו'גלוי', ועיקר החידוש של החסידות הוא שה'העלם' הוא טוב, עצם הטוב, שאליו צריך לחזור כדי לדבר.

* * *

'העלם' ו'גלוי' בבריאת העולמות

נתחיל עם הערה ביחס לפרק ג. הפרק קשור עם פרק התניא היומי הנלמד היום[יט], העוסק בדבור, בדבורו יתברך. כתוב שם שאין לה' לא גוף ולא דמות הגוף ח"ו, ואם כן, מה זה דבור אצל ה'? נקרא את הלשון שם:

ולא נקרא דבורו יתברך בשם דבור רק על דרך משל, כמו שדבור התחתון שבאדם הוא מגלה לשומעים מה שהיה צפון ונעלם במחשבתו

כתוב בספר הזהר[כ], שהמלה מחשבה היא מלשון חָשֹׁב מָה. השרש חשב בלשון הקדש הוא מלשון חָשׁ בְּ…, חש במשהו, כמו מאמר חז"ל "החש בראשו וכו'"[כא]. אם כן, יש דבר שצפון ונעלם במחשבה והדבור מגלה אותו. נמשיך:

כך למעלה באין-סוף ב"ה יציאת האור והחיות ממנו יתברך מההעלם אל הגלוי לברוא עולמות ולהחיותם נקרא בשם דבור.

כל הבטוי הזה, הדבור, שאדמו"ר הזקן מייחד לו כמה פרקים בספר התניא[כב], הוא בטוי מיוחד מאד. כל התורה היא דבור, ולכן נקראו עשרת הדברות כך[כג]. מהו סוד הדבור בכל מקום? המשל העיקרי והכי נפוץ לגבי ה' בכל התורה כולה הוא המשל של דבור. המלים "וידבר ה' אל משה לאמר" – הם משל.

מה זה דבור? כאן מסביר אדמו"ר הזקן שדבור הוא משל ליציאה מהעלם לגלוי. זהו הנושא עליו דברנו בפעם הקודמת בסוד החש-מל. מה שקודם היה קודם בבחינת חש, שתיקה, הוא מה שהיה צפון ונעלם במחשבת ה' ואחר כך, כאשר הוא מוציא ובורא, מהווה ומחיה את העולמות הוא נקרא מל, דבור.

לעניננו, גם כאשר אנחנו אומרים לגבי האדם שיש בו תת-מודע או על-מודע, הכוונה היא בעצם רק למדרגה יותר פנימית של מחשבה. ביחס למחשבה זו המודע הוא כמו הזולת, כמו מישהו אחר. הדבור מגלה את מה שהיה צפון ונעלם בעל-מודע אל תוך המודע, ואצל ה' זהו גלוי האדם הנברא. הבורא מגלה את עצמו אל הנברא בסוד הדבור.

זהו דבר מאד יסודי בהקשר למה שלמדנו בפעם הקודמת. עיקר הקבלה היא הסוד של 'העלם' ו'גלוי', שבכל התורה כולה הוא סוד הדבור, והוא המשל החשוב ביותר בתורה כולה. זהו בדיוק הענין של חשמל – קודם שתיקה ואחר כך דבור.




[א].   פלח הרמון (בראשית) חנוכה קד, ב-ג.

[ב].   זח"ג רכד, א.

[ג]. ראה בראשית רבה לד, י.

[ד].   יומא עו, א (וכ"ד).

[ה].   לקוטי אמרים פרק ט (וכ"ד).

[ו].   שם פרק יג.

[ז]. תניא פרק ט.

[ח].   ראה שער א פרק כא (להלן כרך ד בסדרה).

[ט].   לקוטי אמרים פרק כו; וראה בהרחבה במאמר פרק בעבודת ה' בענין 'אַיִן של שוא', לב לדעת עמ' יא הערה לח ועמ' לו.

[י].   שם פרק כד.

[יא].   ברכות ה, ב.

[יב].   ראה קונטרס התפלה אות יא.

[יג].   רמתים צופים סימן א אות נג.

[יד].   שער החכמה עמ' 21 (מהדורת פיעטרקוב תרע"א).

[טו].   כתר שם טוב כח.

[טז].   חגיגה טו, ב.

[יז].   מלאכי ב, ז.

[יח].   קהלת יא, ז.

[יט].   לקוטי אמרים פרק כא.

[כ].   זח"א כד, א; תקו"ז סט (קיב, ב).

[כא].   עירובין נד, א.

[כב].   לקוטי אמרים פרקים כ-כא.

[כג].   ע"פ דברים י, ד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com