חיפוש בתוכן האתר

כללי השערים_פרק ב הדפסה דוא

פרק ב

רצוא ושוב בלמוד

כל ההקדמות בשער הזה הן עבור הקורא שאינו מתמצא. הכלל הראשון הוא הנאמר בספר יצירה:

"נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן וּתְחִלָּתָן בְּסוֹפָן".

בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה בִּכְלָל, וּבִפְרָט בַּהִתְבּוֹנְנוּת בִּפְנִימִיּוּת הַתּוֹרָה – אֵין תְּחִלָּה וָסוֹף מוּחֲלָטִים. 

בין למוד תורה ללמודי חול

ישנה בעיה שכל לומד מתחיל נתקל בה. האדם חושב שאפשר ללמוד תורה בכלל, ופנימיות התורה בפרט, בדרך שהוא רגיל ללמוד למודים אחרים. במיוחד אצל מי שהיה רגיל ללמוד למודי חול, כמו חשבון, בהם מתקדמים מן הקל אל הכבד. קודם לומדים לחבר אחר כך לומדים לחשב פעולות יותר מורכבות. הוא לא מבין למה לא יכול להיות סדר פשוט וברור בתוך התורה ולמה כל כך קשה להכנס ללמוד אותה.

הסיבה היא שבתורה אין התחלה ואין סוף. במיוחד בפנימיות התורה. חושבים שאם לומדים את סדר ההשתלשלות אז לומדים מן ההתחלה ועד הסוף, אבל זהו דמיון. אתה לא יכול להבין בהתחלה כלום לפני שאתה יודע את הכל. אפילו כאשר עושים סדר, כמו בלמוד סדר ההשתלשלות. זה לא כמו שאתה לומד 2=11. בלמוד אתה אולי מסדר לך את הענינים בראש, אבל אי אפשר באמת להבין דבר אחד בלי הכל. זה ההבדל בין התורה לבין כל למוד אחר.

זה דבר חשוב מאד. אדם שואל: 'אני לא יודע א, אז איך אתה רוצה שאני כבר אלמד ב?'. זו שאלה טובה. אפילו בספר שלנו, שאנחנו משתדלים לעשות סדר ולהתחיל מן הספירות (בשער הראשון) והעולמות (בשער השני) וכו' – לא טוב לחשוב שהנה ההתחלה, עכשיו למדתי פרק א ואני ממשיך לפרק ב וכו'. בכל התורה הכלל הוא "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"[א], וכל שכן וקל וחומר בלמוד פנימיות התורה. שם הכל עוד יותר שזור וקשור ומוכלל, דבר בתוך דבר, עד שאין סוף ואין ראש.

שאלה: הרי יש סדר, קודם מקרא אחר כך משנה אחר כך גמרא[ב] וכו'?

תשובה: הסדר הזה הוא רק לצורך התפשטות הענין. לשם כך צריך האדם להיות מקושר קודם אל המקרא, אבל זה לא אומר שהוא כבר מבין את המקרא. כאשר אתה לומד חשבון אתה לומד קודם 2=11, אבל גם אם תהיה המתמטיקאי הטוב ביותר לא תדע את האמת הזו יותר טוב מאשר מה שהבנת כאשר היית ילד קטן – אף פעם לא תדע אותה יותר טוב. מה שאין כן בלמוד תורה, בה אתה אמנם לומד קודם כל "בראשית ברא אלקים"[ג], אבל אחר כך הלמוד הזה מתחדש בכל יום. "בראשית ברא אלקים" הוא בכל יום ספור אחר לגמרי. לא שמת אותו בכיס וזהו. גם בקבלה אפשר לסדר את הדברים, אבל דוקא בפנימיות התורה אני צריך לדעת שצריך לדעת הכל, ובכל פעם לחזור חלילה. כל פעם יש יחסי גומלין בין דבר לדבר. כל דבר שאתה לומד אותו בפני עצמו הוא בבחינת 'עני' – "דברי תורה עניים במקום אחד"[ד] – ורק כאשר הוא נכנס בתוך מכלול הוא מתחיל להתעשר. כמובן, יש 'חומר' שעליו עוברים, כמו שלמדנו בהקדמה לספר (בפרק ט) על מערכות, שהמערכת העיקרית היא שם הוי' ב"ה.

במיוחד הדבר נכון אצל בעלי תשובה, שמתחילים מאוחר ללמוד תורה ורוצים שיהיה בלמוד סדר. רואים את זה בכל הישיבות לבעלי תשובה, שלכל אחד יש ביחס לסדר הלמוד מחשבה אחרת. אחד רואה בפרקי אבות שצריך להתחיל ממשנה לגמרא וכו', ואפילו המהר"ל מפראג צעק על זה[ה], ומחליט שזהו הסדר הנכון. בכל זאת רואים שיש שחשבו אחרת, זה לא כל כך פשוט. יש שחושבים שקודם צריך ללמוד חומש ויש חושבים בדיוק אחרת. אם זה היה כל כך פשוט, כמו בלמוד חשבון, אז כולם היו לומדים לפי אותו הסדר.

אם כן, זהו כלל חשוב מאד בשביל המתחיל, אותו אחד שלא מבין מה הולך כאן. הוא רגיל ללמוד לפי סדר ועכשיו הוא נתקל בלמוד כזה, שאם יש לו קצת חוש הוא מיד מבין שהוא לא מבין שום דבר. הוא מיד שואל 'למה אתה לא מתחיל ללמד אותי לפי סדר, מהתחלה?'. בבעיה הזו חייבים להיתקל וחייבים להסביר למי שכבר נתקל בה שככה זה. צריך להבין שככה זה, וזה נקרא "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן".

לכן, בשביל להכנס אל הלמוד הזה צריך בטול גדול מאד, לדעת שאתה לא יכול לתפוס כאן כמו שאתה תופס משהו אחר. הרצון לתפוס מיד ולהבין בא מ'ישות'. הוא בעצמו בעל 'ישות' ולכן צריך כנגד זה מדה גדולה של בטול, להבין שכאן זה לא הולך כך.

אצל החסידים אומרים בלשון קשה, שמי שרוצה לתפוס הוא בבחינת אונס, והתורה לא נותנת את עצמה לאונס. יש אנשים שרוצים לאנוס את התורה. יש בנות אחרות – למודי חול – שאפשר לאנוס אותן, אבל הבת הזו אינה נותנת את עצמה לאונס. הרבה אנשים, שרגילים ללמוד בצורה של אונס, נעשים כאן מתוסכלים.

שוב, אפשר לעשות סדר, אבל הוא אף פעם לא יהיה סדר מוחלט – "אין תחלה וסוף מוחלטים".

עַל כֵּן, בִּנְיַן הַקְּדוּשָּׁה, בַּמֹּחַ וּבַלֵּב, נִבְנֶה לְאַט לְאַט בְּשִׂים לֵב לְכָל פְּרָט שֶׁהַחוּשׁ הַפְּנִימִי תּוֹפֵס בַּהֹוֶה; בֶּאֱמוּנָה תְּמִימָה שֶׁמַּה שֶּׁטֶּרֶם נִתְבָּרֵר – עָתִיד לְהִתְבָּרֵר בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ.

באותו הסגנון מתבטא ר' נחמן לגבי למוד הנגלה של התורה. הוא כותב[ו], שהעיקר בלמוד תורה הוא לדעת את דברי חז"ל בבחינת "שפיל לסיפא דקרא"[ז]. מישהו שואל שאלה על פסוק ועונים לו, שאם רק היה מסתכל בסוף אותו הפסוק עליו שאל את השאלה לא היתה השאלה בכלל מתעוררת אצלו. הבטוי הוא "שפיל לסיפא דקרא", רד לסוף הפסוק. פנימיות הבטוי הזה היא, שחסרה לך שפלות. אם היתה לך שפלות היית מחכה עד שהיית מגיע אל הסוף, אבל בגלל שאתה רוצה לאנוס את התורה מתעוררות לך הקושיות. לכן תשפיל את עצמך עד לסוף.

אם כן, מה עושים בינתיים עד שמגיעים? אין הכוונה כאן שלא צריכים להתעמק בלמוד. צריך להתעמק בו עד כמה שאפשר ולהשתדל שהחוש הפנימי יתפוס עד כמה שהוא יכול עכשיו, אבל צריך ללמוד עם אמונה. התורה היא אמונה – "ואהיה אצלו אמון"[ח]. ללמוד תורה עם אמונה היינו לדעת שאף פעם לא אוכל להבין את הכל. צריך להשתדל לשים לב לכל פרט ופרט שאני לומד, לכל מה שהחוש הפנימי יכול לתפוס בהוה, אבל מה שאני לא מסוגל לתפוס כעת – אני מאמין שיהיה בסדר. מה שאני צריך להבין אני אבין בעתיד.

יש דברים שאולי בכלל לא אוכל להבין, שאני אבין אותם רק בעולם הבא. יש בכך שלש מדרגות: יש מה שאני יכול להבין ברגע הזה, יש מה שאני מסוגל להבין רק אם אתקדם, באמונה, ויש דברים שרק בעולם הבא אזכה להבין עד הסוף.

התקדמות וחזרה – 'רצוא' ו'שוב'

יֵשׁ לְהִתְקַדֵּם מִשַּׁעַר לְשַׁעַר, וְתָמִיד לַחֲזוֹר עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, בִּבְחִינַת "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב [כמראה הבזק]",

'רצוא' הוא להמשיך הלאה, להתקדם, וה'שוב' הוא שתוך כדי הריצה וההתקדמות אתה גם חוזר על מה שלמדת כבר. צריכה להיות הרבה תשוקה להתקדם אבל צריכה להיות גם משמעת לשוב, כמו שכתוב "אם רץ לבך שוב לאחור"[ט].

יש אחד שהמשמעת אצלו מדכאת את התשוקה. זה לא טוב [כמו בישיבות שלומדים בהם רק כמה דפים במשך שנה שלמה], ויש בזה כמה דרכים: יש אחד שנדמה לו שאם רק ישב שנה שלמה על דף אחד הוא יבין אותו באמת. זה כבר דמיון של בחינת אונס, אבל הבעיה העיקרית אצלו היא שחסרה לו התשוקה. הוא לא משתוקק לראות את הדף הבא. יש לך סבלנות? אתה יכול לשבת בשקט שנה שלמה על דף אחד? זו בעיה חזקה בנפש.

"והחיוֹת" בנפש זו החיוּת, ועיקר החיות של היהודי היא חיות בלמוד התורה, כמו שכתוב "כי הם חיינו ואורך ימינו"[י]. צריך ללמוד תורה עם חיות וההגדרה של חיות היא "והחיות רצוא ושוב"[יא]. צריך להיות בנפש שווי משקל בין 'רצוא' ובין 'שוב' בעת הלמוד. ה'רצוא' היא התשוקה לרוץ הלאה וללמוד וה'שוב' היא המשמעת לחזור.

מה שאמר ר' נחמן[יב], וכולם מסכימים עמו, הוא שהיום התורה שלנו כבר נתנה ברבוי ספרים ולכן רוב החזרה נעשית מיניה וביה בעת הלמוד. הצורך לחזור הרבה פעמים על הלמוד הוא, שאם לא תחזור על מה שלמדת כעת לא תפגוש אותו עוד הפעם, אבל היום התורה בנויה פרושים על גבי פרושים, ואם רק תלמד הלאה אתה ממילא תחזור עוד אלף פעמים על מה שכתוב כאן. מן הסיבה הזו, החזרה כלולה היום במדה רבה בתוך הלמוד. למה לא כתוב כך בשולחן ערוך? כי הוא כתוב על פי דרך הלמוד שהיתה בתחלה, אבל זה דבר כל כך פשוט ומתקבל על הדעת, שכל אחד יסכים עם זה.

למה אנשים מתקשים בלמוד תורה? כי זהו למוד שדורש נשיאת הפכים – 'שני הפכים בנושא אחד'. כל פעם שיש לך איזו בעיה של ישום, אם נחקור אותה עד הסוף נגיע לאיזה פרדוקס, שבגללו אתה לא יודע איך להסתדר. אבל אם היית חי לא היתה לך שום בעיה, זה היה אצלך אוטומאטי. גם בלמוד, אם היתה חיות אמיתית בלמוד התורה לא היו שואלים עד כמה לחזור ועד כמה להתקדם, בגלל שאם האדם חי יש בו גם תנועה של 'רצוא' וגם תנועה של 'שוב', כמו לַחַיוֹת – זה היה מסתדר. כל הבעיה היא שאין חיות בלמוד התורה, אין חיות שעושה 'רצוא ושוב'. חיות כזו היא בגדר של אמונה, אמונה שאני לא יכול עכשיו להבין את הכל. אני חי את האמונה ולכן אני תמיד רץ הלאה, ומכחה יש לי גם תמיד משמעת לשוב ולהבין יותר טוב את מה שלמדתי קודם.

היום, כיוון שממילא יש הרבה חזרה בתוך הלמוד, עיקר ה'שוב' אינו לדקדק אחורה, אלא בכל פעם שאני רץ הלאה עלי לשים לב האם כבר למדתי בעבר את הדבר אותו אני לומד כעת, והאם הוא מתקשר למה שלמדתי קודם. כמובן, אחרי שמסיימים משהו עושים חזרה כללית [לא מבטלים לגמרי את החזרה].

שוב, החיות של הלמוד היא חיות של 'רצוא ושוב', אבל בשביל להגיע למצב מאוזן ביניהם צריכה להיות אמונה שלמעלה מטעם ודעת.

שאלה: לכאורה, שיטת הלמוד בישיבות היא להרגיל את האדם לעמול על פי המדרגה שלו, ולא 'לרוץ' לפני שהוא ממצה אותה.

תשובה: כאן לא כתוב סתם לרוץ. הלשון בספר היא "בנין הקדושה, במח ובלב, נבנה לאט-לאט בשים לב לכל פרט שהחוש הפנימי תופס". גם ה'רצוא' הוא לאט-לאט [לאט לאט עולה יסוד והיא בחינתו של דוד המלך – "מי הַשִׁלֹחַ ההולכים לאט"[יג]], אבל זהו תהליך, תהליך שנבנה. אדם שם לב ומשתדל להבין כל דבר. להיפך, לפעמים כאשר הלמוד הוא בצורת אונס, כאשר רוצים להעמיק ולהבין בסברות, מגיעים עד לסברות מטופשות ממש. מגיעים בישיבות הכי רציניות לסברות שהן שטות שבשטות. לומדים משהו, ומיד חושבים שזה ודאי לא מה שכתוב כאן, שודאי שצריך להבין אחרת. מרוב הרצון להתאמץ מגיעים לשטויות של הבל וריק ממש. העיקר הוא ללכת לאט-לאט, להשתדל ולהתאמץ, אבל להרגיש בלמוד חיות של 'רצוא ושוב'. לא לחשוב שהלמוד הוא כמו בלמוד אחר, שאתה חייב עכשיו לתפוס ולהבין את הכל ורק אחר כך להמשיך הלאה. אין דבר כזה. אתה אף פעם לא תוכל להבין הכל לפני שתמשיך הלאה. אתה תמיד צריך ללכת ולחזור. זה היפי והחן האמיתי של למוד התורה.

דברי תורה עשירים במקום אחר

וצריך תמיד לזכור את מאמר חז"ל:

וַהֲלֹא אָמְרוּ חז"ל: "דִּבְרֵי תוֹרָה עֲנִיִּים בִּמְקוֹמָן וַעֲשִׁירִים בְּמָקוֹם אַחֵר".

כל דבר בתורה הוא עני במקומו, כאשר אתה רוצה להבין רק אותו, כמו שהוא כתוב כאן. הוא בחינת עני, ו"אין עני אלא בדעת"[יד]. הוא עשיר רק במקום אחר. זה עיקר הענין של הקבלה, שאם יש הקְבָּלָה יש גם לידה.

אם אתה לומד דבר רק כמו שהוא על מקומו, ולא רואה אותו ביחס לדברים אחרים, דומה הלמוד לאדם רווק, בודד, שבבחינת עולם התהו, אפילו בתורה. התורה מצד עצמה היא דבר מתוקן, אבל אתה, הלומד כך, לא מתוקן. אם אתה תופס את הדבר רק בפני עצמו – על כך נאמר "לא טוב היות האדם לבדו"[טו].

שוב, התורה מצד עצמה היא דבר שלם ומתוקן, אבל אם אתה לומד אותה באופן של "עני בדעת" אין בלמוד הזה יחוד והתקשרות של "והאדם ידע את חוה אשתו"[טז], וממילא אין בו לידה. לעומת זאת, אם הלמוד הוא למוד בבחינת "מקום אחר" הוא בסוד הפסוק "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"[יז]. "מקום אחר" הוא סוד ההשגחה, סוד השכינה. זהו הזווג, וכאשר הענין מזדווג עם ה"מקום אחר" שלו הוא מתעשר, הוא מקיים את דברי הכתוב "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[יח]. כלומר, בלמוד הראשון יש לאדם רק את המקום שלו, אבל בשביל להזדווג עם אשתו הוא צריך לעזוב את המקום שלו וללכת אל 'מקום אחר' – המקום של אשתו. לכן, כל זמן שהוא לא הולך אל ה'מקום אחר' הוא עני, "עני בדעת", שלא מסוגל להיות בבחינת "והאדם ידע את חוה אשתו". רק כאשר הוא הולך אל מקום אחר הוא מתעשר. מאמר חז"ל אחר אומר "משנה מקום משנה מזל"[יט], שכאשר האדם הולך אל מקום חדש יש לו גם זווג חדש, ומשם הוא גם ממשיך עושר. אם הוא נשאר במקומו כל הזמן הוא נעשה עני ומתרושש.

* * *

בנין הקדושה – בהברקה, בתפיסה ובקליטה

בפרק ב היו כמה מלים שלא הסברתי אותן מספיק. נקרא אותן שוב ונסביר:

עַל כֵּן, בִּנְיַן הַקְּדוּשָּׁה, בַּמֹּחַ וּבַלֵּב, נִבְנֶה לְאַט לְאַט בְּשִׂים לֵב לְכָל פְּרָט שֶׁהַחוּשׁ הַפְּנִימִי תּוֹפֵס בַּהֹוֶה

ראשית, נסביר את המושג 'בנין הקדושה'. על ידי למוד התורה בונה האדם בנפש שלו את בנין הקדושה. איך יודעים שלמוד תורה הוא בנין? יש מאמר חז"ל אותו אנו אומרים בכל יום בתפלה "'ורב שלום בניך'[כ] – אל תקרי 'בָּניך' אלא 'בּוֹניך'"[כא]. מי שלומד תורה בונה בכך את בנין הקדושה בתוכו.

אם אדם לא לומד הוא הרוס, הוא חרב. לכן יש מאמר חז"ל, ש"מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד"[כב]. כלומר, ד' אמות של הלכה הן במקום בית המקדש, וכמו שיש מצוה לבנות את בית המקדש כך על האדם לבנות היום על ידי למוד תורה. זה נקרא 'בנין הקדושה'.

היכן נבנה 'בנין הקדושה'? הוא נבנה 'במח ובלב', ובשביל לבנות במח ובלב צריכה להיות הבניה 'לאט לאט בשים לב לכל פרט שהחוש הפנימי תופס בהוה'. הבטוי כאן – 'חוש פנימי' – הוא כנוי למח של הקדושה, לשכל, כמו שהסברנו הרבה פעמים שהשכל של הקדושה הוא החוש הפנימי. ראית השכל זו החכמה, ואילו שמיעת השכל זו הבינה. המושג הזה – 'החוש תופס בהוה' – הוא כמו יחוד של אבא ואמא עילאין. עיקר החוש הוא כמו חכמה, שהיא "ברק המבריק"[כג], ולתפוס משהו בהווה זה כמו אמא עילאה. כתוב[כד], ש'אמא עילאה' תופסת את ההברקה של החכמה ברגע של ההווה. כל זה מתחולל בתוך המח. אבא ואמא עילאין נקראו שניהם, בכללות, חכמה – כנגד האות י שבשם הוי'. לפני כן כתוב הבטוי 'בשים לב', וזה כבר יחוד ישראל-סבא ותבונה בלשון הקבלה[כה].

נסכם:

אבא עילאה – 'החוש הפנימי'

אמא עילאה – 'תופס בהווה'

ישראל סבא ותבונה – 'בשים לב'

יוצא אם כן, שבנין הקדושה נבנה במח ובלב כאשר שמים לב, שזהו יחוד של ישראל סבא ותבונה, אל מה שהחוש הפנימי תופס בהוה, שזהו יחוד של אבא ואמא עילאין. אפשר שלא לשים לב. יש אנשים שיש להם הברקות והם לא שמים אליהן לב, ואז הן חולפות ופורחות. הן נתפסות, אבל לא נקלטות. תפיסה שייכת רק באמא עילאה, אבל הקליטה היא רק כאשר שמים לב בתבונה. לא מספיק שתפסתי את ההברקה, כיוון שאם לא שמים אליה לב ומושכים אותה למטה היא חולפת.

עיקר האיטיות משתייכת אל הלב. ההבדל בין המח ובין הלב הוא שהמח הוא מהיר והלב הוא איטי, כמו היחס בין איש ואשה[כו]. לכן המח צריך קצת להאט את עצמו על מנת שיוכל להתחבר עם הלב, שהולך לאט-לאט. אמנם, המושג 'בנין' כאן מתיחס גם אל המח וגם אל הלב, אבל הוא בעיקר שייך ללב, אל "בינה לבא"[כז]. זו היתה ההערה ביחס לפרק ב.

כל זה היה ההקדמה השניה. נעבור אל ההקדמה השלישית:




[א].   ספר יצירה פ"א, מ"ז.

[ב].   אבות פ"ה מכ"א.

[ג].   בראשית א, א.

[ד].   ירושלמי ר"ה ג, ה.

[ה].   נתיבות עולם, נתיב התורה פ"ה.

[ו].   שיחות הר"ן עו.

[ז].   ברכות י, א ועוד.

[ח].   משלי ח, ל.

[ט].   ספר יצירה פ"א מ"ח.

[י].   ברכת 'אהבת עולם' לתפלת ערבית.

[יא].   יחזקאל א, יד; וראה הקדמה הערה מה.

[יב].   שם.

[יג].   ישעיה ח, ו.

[יד].   נדרים מא, א; זח"ג רעג, ב.

[טו].   בראשית ב, יח.

[טז].   שם ד, א; ראה תניא, לקוטי אמרים פרק ג.

[יז].   אסתר ד, יד.

[יח].   בראשית ב, כד.

[יט].   ע"פ ראש השנה טז, ב.

[כ].   ישעיה נד, יג.

[כא].   ברכות סד, א.

[כב].   שם ח, א; זח"ג רב, א.

[כג].   ראה תניא, סוף אגרת הקדש טו ועוד (ראה מ"מ ללקוטי תורה במדבר סב, ג).

[כד].   ראה המשך תער"ב ח"א עמ' רסד.

[כה]. עוד על פרצופי או"א וישסו"ת ראה שער היחוד פ"ב (קי, א) ופכ"ו (קכח, ב); המשך תער"ב ח"א עמ' רסה והלאה; פלח הרמון וארא עמ' סב; לקמן שער 'אור אין סוף' פרק ד (להלן כרך ז בסדרה).

[כו]. ראה שכינה ביניהם פרק ז (עמ' קעו-קפ); ברית הנישואין פרק ח (עמ' נד-ס); יין משמח ח"ב עמ' נג-נד.

[כז].   "פתח אליהו", הקדמת תקוני זהר.


Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com