חיפוש בתוכן האתר

הקדמה_פרק ט הדפסה דוא

פרק ט

מערכות קצרות ורחבות


כְּכָל שֶׁמַּעֲמִיקִים לְהִתְבּוֹנֵן בְּסוֹד הוי' ב"ה, אֵיךְ הוּא בָּא וּמִתְלַבֵּשׁ בְּרִבּוּי עֲרָכִים שׁוֹנִים, שֶׁדַּרְכָּם מֵאִיר אוֹרוֹ הַגָּדוֹל יִתְבָּרַךְ – כְּשֶׁבְּכָל מַעֲרֶכֶת, הַיַּחַס בֵּין חֲלָקֶיהָ מַקְבִּיל לַיַּחַס שֶׁבֵּין אוֹתִיּוֹת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, מִכְּלָלִיּוּת שֶׁבִּכְלָלִיּוּת (מַעֲרָכוֹת הַסּוֹקְרוֹת רִבּוּי עוֹלָמוֹת וּמַדְרֵגוֹת כְּאֶחָד – בְּחִינַת "אֲרִיךְ אַנְפִּין") וְעַד לִפְרָטִיּוּת שֶׁבִּפְרָטִיּוּת (מַעֲרָכוֹת הַמְגַלּוֹת אֶת סוֹד הַשֵּׁם בְּכָל מַרְכִּיבָיו הַמִתְגַלִּים וּמִתְכַּלְּלִים בְּתוֹךְ כֹּחַ אוֹ מַדְרֵגָה אַחַת פְּרָטִית – בְּחִינַת "זְעֵיר אַנְפִּין") – כָּךְ מַעֲמִיקָה וּמִשְׁתָּרֶשֶׁת בַּנֶּפֶשׁ הַתּוֹדָעָה הָאֲמִתִּית, שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ נִמְצָא בַּכֹּל, בְּסוֹד הַהִתְהַוּוּת הַתְּמִידִית יֶשׁ מֵאַיִן; מֵאִיר מִכֹּל, בְּהוֹרָאַת דֶּרֶךְ חַיִּים שֶּׁיֵּשׁ לִלְמוֹד מִכָּל דָּבָר וְדָבָר; וְהוּא כָּל בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ – "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" מַמָּשׁ.

חסרה ההתחלה

שני סיפורי הבריאה – בתוך הזמן ומעליו

…כתוב בכתבי האריז"ל ששני הימים של ראש השנה מקבילים לשני הספורים של מעשה בראשית. היום הראשון הוא יום בריאת העולם בחיצוניות ואילו היום השני הוא יום בריאת העולם בפנימיות[1]. כך הוא גם היחס בין שני הספורים. בספור הראשון מוזכר רק שם אלקים, והוא כמו היום הראשון של ראש השנה, ואילו הספור השני, בו מופיע גם שם הוי', שם הרחמים, הוא כמו היום השני של ראש השנה. ביום הראשון של ראש השנה יש "דינא קשיא"א, דין קשה, ואילו ביום השני יש כבר "דינא רפיא", דין רפה, על ידי המתקת שם הוי'. גם היום הראשון הוא תקון. הוא תקון של החיצוניות, של התהו. כל מעשה בראשית הוא תקון של עולם התהו, ובתקון התהו צריך לתקן קודם את החיצוניות ואחר כך את הפנימיות. זה סדר שני הספורים של מעשה בראשית. זו הקדמה כללית.

נמשיך הלאה: בספור הראשון יש חלוקה ברורה לימים ואילו בספור השני אין בכלל זמן. מי שלומד את הספור השני לא יודע אם הוא קרה ביום אחד או שהוא קרה במשך מאה שנה. לא כתוב בפרוש שהוא קרה ביום הששי של מעשה בראשית. את זה אנחנו מבינים רק מהספור הראשון. מה זה אומר? שהפנימיות היא למעלה מן הזמן. הזמן של הספור הראשון הוא זמן של הגבלה. לכן, כל המושג של "שית אלפי שנין הוי עלמא"[2] שייך לספור הראשון של מעשה בראשית. זו בהחלט הגבלה של מדת הדין, מה שאין כן בספור השני – אין בכלל הגבלת זמן.

התולדות בתורה – מקור ההיסטוריה

כעת נבין עוד יותר טוב את ההבדל בין סתם היסטוריה לבין "תולדות". הפסוק הראשון של הספור השני פותח במלים "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"[3]. הסוד של המלים "אלה תולדות" הוא הסוד של שם הוי'. "תולדות" אלו נשמות, הן לא 'עולמות'. היסטוריה היא סיפור של 'עולמות' אבל "תולדות" הם סיפור האדם – "זה ספר תולדֹת אדם"[4]. היסטוריה באה לתאר מה קרה בעולם. אמנם, יש בעולם גם אנשים שעושים כל מיני דברים, אבל זהו סיפור של העולם, קורות העולם. לעומת זאת, "תולדות" אינו תאור של 'מה קרה' בעולם. קרה הן אותיות מקרה, מקרה-רע של קרי, אבל לידת תולדות זה בדיוק ההיפך מקרי. קרי הוא כאשר אין לידה, ואז שואלים 'מה קרה?'. זה דבר והיפוכו.

המושג של "תולדות" מתחיל בתורה עם גלוי שם הוי'. שם הוי' מתחיל להופיע בתורה רק באותו הפסוק בו מופיעה גם המלה 'תולדות' בפעם הראשונה: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים". שם הוי' הוא למעלה מן הזמן – "היה הוה ויהיה כאחד"[5]. לכן בספור השני של מעשה בראשית, בו כבר מופיע שם הוי', אין זמן – הוא לא מוגבל בתוכו. כל העולם בו הוא יום אחד בלבד – "ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים" – יום שכולו ארוך. יום עולה יהיה הוי' שבפסוק "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[6].

זו הפעם הראשונה שמופיע הבטוי "אלה תולדות" בתורה. מהי הפעם הבאה? בתחילת פרשת נח, המתחילה במלים "אלה תולדֹת נח"[7]. הפעם השלישית היא בהמשך אותה הפרשה "אלה תולדֹת שם שם בן מאת שנה"[8]. פסוק זה בא לאחר ספור דור ההפלגה, כלומר לאחר שנולדו עוד הרבה דורות מאז לידת שם וילדיו. התורה חוזרת לספר לנו שוב על התולדות של שם. למה? משמעות הבטוי "אלה תולדות" בכל מקום היא התחלה מחדש, התחלה מאפס. התורה חוזרת לספר על ההתחלה מחדש לאחר דור ההפלגה. שוב רואים כאן איך שם הוי' הוא למעלה מן הזמן, שלמרות שעברו הרבה שנים מאז דור ההפלגה חוזרת התורה לספר לנו על תולדותיו של שם עד אברהם אבינו.

הפעם האחרונה שכתוב בתורה הבטוי "אלה תולדות" הוא בתחלת פרשת וישב: "אלה תֹלדות יעקב יוסף…"[9]. זהו התקון האחרון של התולדות, ולכן כתוב "שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם הראשון"[10]. על יעקב אבינו כתוב ש"מטתו שלמה"[11], שאצלו התולדה היא כבר בשלמות. בחסידות דורשים[12] מהפסוק הזה – "אלה תֹלדות יעקב יוסף" – שכח התולדה שיש ביעקב אבינו הוא נשמת יוסף בעצמו, אפילו שיוסף עוד לא נולד בתחלת תולדותיו של יעקב.

אלו ארבע הפעמים היחידות בתורה בהן מופיע הבטוי "אלה תולדות". זה לא שכיח. זה נדיר מאד. מה שכן שכיח הוא הבטוי "ואלה תולדות" (בתוספת האות ו). זה נושא חשוב מאד, במיוחד למי שהולך ללמד היסטוריה.

כפי שהפסוק "אלה תולדֹת שם" נאמר בתורה הרבה לאחר זמנו האמיתי, כך גם הפסוק "אלה תולדֹת נח" נאמר הרבה לאחר שנח נולד. גם זו חזרה, והמפרשים שואלים על כך – למה לחזור על מה שנאמר כבר בסוף פרשת בראשית? גם לגבי הפעם הרביעית, בפסוק "אלה תֹלדות יעקב יוסף", התופעה חוזרת על עצמה. יוסף, וכן כל שאר התולדות, הרי נולדו עוד לפני כן. רש"י שם עונה על כך ומסביר, שהמלה 'תולדות' באה לתאר את מה שהתרחש עם התולדות – איך השבועה של ה' לאברהם אבינו בברית בין הבתרים מתקיימת – אבל על פי פשט זה עדיין קשה. יוצא לנו, שכל שלש הפעמים האחרונות בהן מופיע הבטוי "אלה תולדות" אינן לפי סדר הזמן. כולן נכתבו לאחר מעשה.

מה הענין? אם מתבוננים רואים שיש בדיוק עשרה דורות שמסופר עליהם עוד לפני שכתוב "אלה תולדֹת נח", כאשר נח בעצמו הוא הדור העשירי מאדם הראשון[13]. מ"אלה תולדֹת נח" מתחילים עוד חמשה דורות עד לדור ההפלגה. עוד לפני שמסופר בתורה על דור ההפלגה כבר מסופר אודות חמשת הדורות עד לידת פלג – "ולעבר יולד שני בנים שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ ושם אחיו יקטן"[14] – ואילו מה שמתחדש בפסוקים של "אלה תולדֹת שם" הוא רק סיפור הדורות שמלידת פלג והלאה. עוד לפני הספור של דור ההפלגה התורה כבר מייחסת את שם עד לפלג, כאשר מנח ועד פלג יש חמשה דורות: שם, ארפכשד, שלח, עבר, פלג. אחר כך, בפסוקי "אלה תולדֹת שם" בא יחוס הדורות הבאים, מפלג ועד אברהם.

כמה דורות עוברים מן הפעם הזו – "אלה תולדֹת שם" – ועד לפעם הבאה? כמה דורות יש מדורו של פלג ועד ליעקב אבינו? ששה דורות: רעו, שרוג, נחור, תרח, אברהם, יצחק. אחר כך יש עוד חמשה דורת עד משה רבינו: יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה.

זהו המבנה הפנימי של כל החומש, מבנה שמחלק את הדורות על פי סדר של שם הוי'. "אלה תולדות" הראשון כולל עשרה דורות [י], "אלה תולדות" השני כולל חמשה דורות [ה], "אלה תולדות" השלישי כולל ששה דורות [ו], ו"אלה תולדות" האחרון כולל חמשה דורות [ה], כך:

י      "אלה תולדות השמים והארץ" – עשרה דורות מאדם עד נח

ה     "אלה תולדֹת נח" – חמשה דורות מנח עד פלג

ו      "אלה תולדֹת שם" – ששה דורות מפלג עד יעקב

ה     "אלה תֹלדות יעקב" – חמשה דורות מיעקב עד משה

כל התולדות, הדורות, נכללו בסוד שם הוי' שלמעלה מהזמן, מה שאין כן שם אלקים, שבתוך הזמן – אלהים עולה הטבע[15]. זהו עיקר פנימיות סיפור התורה. כל מה שקורה אצל עם ישראל הוא בסוד שם הוי' שלמעלה מן הזמן, ואינו תחת "שית אלפי שנין הוי עלמא"[16]. לכן, מהרגע הראשון של "בראשית ברא אלהים"[17] ועד לרגע האחרון של "לעיני כל ישראל"[18] בא תאור הכולל את כל העולם כולו. הרי התורה היא נצחית, ואם היא נגמרת במלים "לעיני כל ישראל" זה סימן לכך שלא צריך יותר מזה. זה הכל, עד סוף כל הדורות. זהו המבנה העיקרי בסדר התולדות, שכן העיקר הם חמשה חומשי תורה, ובהם מסופר על כו [הוי'] הדורות הללו.

התולדות בכל התנ"ך

אמנם, בתנ"ך כולו יש מה [אדם] דורות של יהודים, והוא מלוי של שם הוי', אבל זהו סוד אחר. נאמר אותו בכל זאת בקצרה: יט דורות הראשונים [כמנין חוה, וכן עולה גוי – גוי דורות של גויים] הם לפני אברהם אבינו, ואחריהם באים מה דורות של יהודים בסדר של עליה-ירידה-עליה. כיצד? לאחר טו הדורות הראשונים, עד ימי שלמה המלך, מגיעים ל"סיהרא באשלמותא"[19]. אחר כך יש ירידה של טו דורות, עד חורבן בית ראשון בימי יאשיהו. אחר כך, בספר דברי הימים, יש עוד טו דורות של עליה משאלתיאל וזרובבל עד אֵלְיוֹעֵינָי ועד עֲנָנִי (שמות שאנחנו בכלל לא מכירים)[20]. ענני הוא מלך המשיח, כדרשת חז"ל[21] על הפסוק "וארו עם ענני שמיא"[22]. היחס בין הדורות הוא יחס של "שלם וחצי", של חדש וחצי, כאשר עד שלמה עובר חצי חדש, ומשלמה ועד הסוף עוד חדש שלם. יחד, בכל התנ"ך כולו, יש סד דורות, העולים חוה אדם על פי החלוקה הזו: חוה דורות עד אברהם אבינו ואדם דורות של עם ישראל. זה אחד הסודות של מאמר חז"ל "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם"[23].

אגב, כל שבעת הדורות שאינם ידועים הם בתקופה הנסתרת, הנעלמת. למי שיודע, בהיסטוריה יש חור – כמו 'חור שחור' – תקופה שלא יודעים מה היה בה [אצל הגוים מציינים את תאריך חורבן הבית לשנת 586 לפני הספירה, ואילו אצלנו התאריך הוא כמעט מאתיים שנה קודם]. על פי פשט, בתקופה נעלמת זו, של ימי תחלת בית שני, חיו שבעת הדורות הללו הכתובים בספר דברי הימים. כל הפתרונות שנתנו לכך עלו בתהו ולכן הם עדין בגדר תעלומה. ההסבר כאן נוטה יותר לדעה האחרת, להבדיל, לפיה תקופה זו היתה בשנים שאחרי תקופת בית ראשון, לפני תקופת בית שני. המשיח הוא גם שביעי וגם שמיני, הוא כולל גם "שבעה רֹעים" וגם "שמֹנה נסיכי אדם"[24]. לכן כתוב בפסוק שם: "ובני אליועיני הוֹדַיְוָהוּ ואלישיב ופְלָיָה ועֲקוֹב ויוחנן ודליה וענני שבעה"כ. המלה 'שבעה' שבפסוק אינה מתיחסת על פי פשט אל ענני, אלא לכל השבעה. אלו שבעה אחים, שבעה בנים של אליועיני שבדור האחרון, אך בפנימיות היא רומזת אליו. גם על דוד המלך בעצמו כתוב[25] שהוא גם שביעי וגם שמיני.

לא סיימנו את הפרק בפנים, אבל מה למדנו? למדנו שכל התולדות של עם ישראל הם בסוד שם הוי', שהוא למעלה מן הזמן בעצם, וכל התנ"ך בנוי על הסוד של התולדות. למדנו, שבכל החומש יש כו דורות ובכל התנ"ך כולו יש סד דורות [ח ברבוע] – חוה דורות עד אברהם אבינו ועוד אדם דורות מאברהם אבינו ועד ענני. למה הגענו לכל זה? כי רצינו להסביר שיש מערכות גדולות ויש מערכות קטנות, ובתוך כל מערכת יש שם הוי'. לקחנו מערכת גדולה, כמו כל החומש או כל התנ"ך, והתבוננו בה – זו נקראת מערכת שבבחינת 'אריך אנפין'. אפשר גם לקחת מתוכה אדם אחד, או דור אחד, ולראות גם בו שם הוי', ואז זו מערכת הנקראת 'זעיר אנפין'. יעקב בעצמו, או יוסף בעצמו, הם כמו 'זעיר אנפין', אבל אם לוקחים את כולם ביחד ורוצים לראות איך הם נבנים – זו כבר בחינת 'אריך אנפין'.

* * *

שם הוי' – יסוד כל התבוננות

עצרנו אתמול באמצע פרק ט, ודברנו על שני סוגי מערכות: מערכות רחבות ומערכות קטנות של ערכים. בכל מערכת – אם היא מערכת משוכללת, פרצוף אחד – חייב להיות שהחוט המחבר את הפרצוף הוא שם הוי'.

דברנו באריכות על הדוגמה של סדר הדורות. אפשר לקחת הרבה דורות, של כל תקופת התנ"ך, ולראות בהם שלמות שם הוי' כפרצוף אחד. אפשר גם לקחת איש אחד ולראות גם בו את השלמות של שם הוי', וכך הלאה. בכל פרט, במדה והמערכת של המושגים היא דבר שלם, צריך להתבונן עד שמשיגים שיש בו צורה יסודית של שם הוי'. אם מה שיצא אינו דבר שלם זה סימן לכך שאני בהתבוננות שלי לא תפסתי את כל גווני הפרטים שיש בו, ועל כן איני משיג את הדבר נכון. זהו שרש ההתבוננות. ככל שאדם רואה את הצורה היסודית של שם הוי', בכל מיני משלים ודוגמאות, כך הוא נכנס יותר ויותר פנימה אל הסוד של שם הוי', שהוא משהו מופשט לגמרי. לא שהכוונה היא שאדם יאסוף עוד ועוד דוגמאות של משלים ומערכות הבנויים על שם הוי', אלא שכל משל ודוגמה נוספים מכניסים אותו פנימה, אל אמיתת הסוד של שם הוי'. לכן צריך להתבונן ברבוי אופנים שונים, כאשר החוט המקשר את כל המערכות הוא הסוד של שם הוי'. "זה השער להוי'"[26].

מערכות קטנות ומערכות רחבות ('זעיר אנפין' ו'אריך אנפין')

הסברנו, שמערכת גדולה בקבלה היא כמו כל העולמות ביחד. אם נסתכל על כל העולמות יחד נראה גם בהם מערכת כללית ומערכת פרטית. אפשר לחשוב שארבעת העולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה – הם המערכת הכי רחבה, אבל באמת זה לא נכון. אלו רק העולמות הפרטיים, ויש למעלה מהם ארבע מדרגות של 'אדם', הנקראים אבי"ע דכללות: 'אדם דאצילות' הוא אור אין סוף שלפני הצמצום, 'אדם דבריאה' הוא אדם קדמון, 'אדם דיצירה' הוא הכתר של האצילות, ואילו 'אדם דעשיה' הוא עולם האצילות בעצמו[27].

י    אדם דאצילות        אור אין סוף שלפני הצמצום

ה    אדם דבריאה         אדם קדמון

ו    אדם דיצירה          כתר דאצילות

ה    אדם דעשיה          עולם האצילות

כל הארבעה האלו יוצרים מערכת כנגד ארבע אותיות שם הוי', וזו כבר מערכת הרבה יותר גדולה של שם הוי'. זו דוגמה. אפשר גם לעשות מערכת של שם הוי' מריש כל דרגין, מעצמות ה', עד הנקודה האחרונה של מעשה בראשית, והכל יהיה שם הוי' אחד. יש שם הוי' בכל פרט ופרט, עד הפרט הכי קטן.

אמרנו, שכאשר ההתבוננות מרחיקה לכת, כאשר היא רוצה לסקור בסקירה אחת הרבה ולהבין הכל על פי שם הוי', היא נקרא 'אריך אנפין', ואילו התבוננות שמרחיבה פרט מסוים נקראת 'זעיר אנפין'. המושגים המקבילים לכך במדע הם מיקרו-קוסמוס ומאקרו-קוסמוס. יש את החלל הגדול ויש את מה שמתרחש בתוך האטום, וכך היא גם החלוקה בין המדענים – יש מדענים שמתעסקים במערכות גדולות ויש מדענים שחוקרים את האטום ומתעסקים בדבר הכי קטן. ההתעסקות שרוצה לתפוס הרבה היא בחינת 'אריך אנפין', וכמו שיש את התופעה הזו בחול יש אותה גם בקדש.

מה זה 'לתפוס' בקדש? זה לא סתם לתפוס כמו שחוקרים את החלל. כל זמן שהחוקרים לא ראו את הסוד של שם הוי' בתוך המערכת, איך הוא זה שמחבר את הכל יחד – לא ראו אור מימיהם. הם ראו רק עצמים של גוף. ברגע שרואים איך בכל הדבר הגדול הזה יש שם הוי' אחד שמחבר את הכל מתחילים באמת לראות משהו.

מערכות של "השתלשלות" ומערכות של "התלבשות"

גם התבוננות על פי שם הוי' יכולה להיות במישור ויכולה להיות בעומק. כמובן, הרבה יותר חשוב לראות איך סוד שם הוי' חודר לעומק מאשר איך שהוא במרחב. לדוגמה נקח את מערכת הכוכבים, את הגלגלים[28]: נאמר ש'גלגל היומי' שמעל לכל הכוכבים הוא כנגד האות י שבשם, ו'גלגל המזלות' הוא כנגד האות ה עילאה, כוכבי הלכת הרגילים יהיו כנגד האות ו שבשם ואילו כדור הארץ כנגד האות ה תתאה, כך:

        י         גלגל היומי

        ה        גלגל המזלות

        ו         כוכבי הלכת

        ה        כדור הארץ

זו התבוננות נכונה על פי סוד. כאן בנינו מערכת נכונה של שם הוי' בחלל, אבל זו רק מערכת של מרחב. אין בה שום עומק, רק מעלה ומטה.

נקח דוגמה נוספת: אם אני מתבונן באצבע, אז כתוב[29] שהעור שלה הוא כנגד האות ה תתאה, והבשר הוא כנגד האות ו שבשם, גידי הדם הם כנגד האות ה עילאה ואילו העצם היא כנגד האות י שבשם, כך:

       י        עצם

       ה       גידי הדם

       ו        בשר

       ה       עור

זו דוגמה יותר טובה, למרות שגם היא רק דוגמה גשמית, ואפשר לראותה בכל אבר ואבר בגוף. זו דוגמא לשם הוי' בעומק. אם אפשר היה להבחין גם בתוך החלל הגשמי שלנו בממדים של עומק היתה ההתבוננות הרבה יותר פנימית. בכל זאת, גם הדוגמה הראשונה שהבאנו היא כנגד שם הוי'. במקום לקרוא לה, כמו קודם, בשם התבוננות של שטח נקרא לה שם הוי' של 'השתלשלות'. 'השתשלשות' מתארת איך שם הוי' משתלשל ממדרגה למדרגה, וזהו תאור יותר חיצוני. הדוגמה השניה שהבאנו, איך דבר אחד נמצא בתוך השני, זהו שם הוי' של 'התלבשות'. כל הקבלה של האריז"ל היא ה'התלבשות' של שם הוי', לא ה'השתלשלות' שלו.

אלו שתי דוגמאות פיזיות – של 'השתלשלות' ושל 'התלבשות' – למה שלמדנו בסוף הפרק הקודם (פרק ח), שבסוד שם הוי' יש את כל סודות ה'השתלשלות' וכל סודות ה'התלבשות'. הסברנו שם, שלפי האריז"ל 'השתלשלות' היא 'מעשה בראשית' ואילו 'התלבשות' היא 'מעשה מרכבה', ושיש עוד ממד יותר עמוק – שם הוי' של 'השראה'. זהו גלוי בתוך אותו הדבר ממש, עד שכמעט אי אפשר לומר את זה – דבר שורה בתוך דבר והכל בהשראה אחת גמורה. זה הגלוי של הבעל שם טוב, של תורת החסידות.

בממד ה'השראה' מתגלה כבר אחדות גמורה. ב'השתלשלות' כל דבר עומד לעצמו, אלא שהוא יוצא מן השני בדרך של 'עילה ועלול'. זה כמו שכתוב על הגוים, להבדיל, שהם עובדים לה' כ"אלהא דאלהייא"[30], האלקים של האלקים, האלקים של הכוכבים והמזלות לאחר שהם כבר השתלשלו. כך זה בטבעות – הטבעת התחתונה מאד רחוקה מן הטבעת העליונה, אפילו שכל שתי טבעות מתחברות. ב'התלבשות' אחד מחיה את השני ואז החיים חודרים מהאחד לשני. לכן הדוגמה שהבאתי מן האצבע אינה דוגמה אמיתית וטובה ל'התלבשות', כי למרות שכל מדרגה בה היא פנימית לשניה, בכל זאת היא יכולה לעמוד גם בפני עצמה. אם אלו ארבעה דברים שונים היחס ביניהם הוא עוד הפעם יחס של 'השתלשלות', לא של עומק אמיתי. זהו רק עומק פיזי. בשביל שיהיה עומק אמיתי צריך שתהיה חיוּת מאחד לשני. 'השתלשלות' היא כח ואנרגיה משלשלים, אבל חיות מתלבשת. זהו הבדל בין 'כח' לבין 'חיות'. אנרגיה במדע אינה חיות, היא כח, ולכן כל המדע יכול לתפוס רק ממד של 'השתלשלות', איך כוחות משתלשלים אחד מן השני, אבל מה זה חי באמת – הם לא יודעים בכלל [היו רוצים לדעת אבל לא יודעים]. דבר חי באמת שייך לשם הוי' – "ואתה מחיה את כֻּלם"[31] – והוא השם ששייך לנו, עם ישראל. כח, לעומת זאת, שייך לשם אלקים והוא השם של הטבע – אלהים עולה הטבע[32].

מערכות של "השראה"

ניתן דוגמה למערכת שכנגד שם הוי' של 'השראה'. עצמות מהות מציאות כנגד כתר-חכמה-בינה, ואילו תפארת-מלכות הם כמו איכות וכמות. זהו שם הוי' שיש בתוך כל דבר, כך:

כתר

עצמות

     

      חכמה

מהות

בינה

מציאות

תפארת

איכות

 

מלכות

כמות

 

זהו מבנה מאד עיקרי ויסודי של שם הוי', ששייך לכל דבר ודבר. הבטוי בחסידות הוא תמיד 'עצמות ומהות' – הם הולכים ביחד, כמו האות י והקוץ שעל גבה. ה-י בעצמה היא המהות, היא החכמה של כח מה, ואילו הכתר הוא כמו העצם של הדבר, העצמות שלו. העצמות היינו ה'אנכי' וה'אני' האמיתי של הדבר. המהות שלו היא מה שאפשר לפנות אליו כ'אתה', מה שאתה מתקשר אליו כשאתה פונה אליו לנוכח. כאשר אתה אומר 'אתה' אתה פונה ומתיחס אל המהות, אל הפנימיות, בתור 'אתה', ואילו המציאות שלו היא מה שחושבים עליו כעל 'הוא', בגוף שלישי – אותו אפשר לנתח במעבדה. זו הדרך החשובה ביותר כדי להבין את המושגים 'עצמות-מהות-מציאות'.

'עצמות' אי אפשר לתפוס בכלל כי היא הדבר בעצמו. מתי כן אפשר להתיחס אל העצמות? רק אם אתה הוא בעצמו. רק יהודי יכול להתיחס אל עצמות ה' כי יהודי הוא חלק מה'. על כך כתוב "כל עצם בלתי מתחלק"[33]. כאשר יהודי מתקשר לעצמות ה' הוא רק מגלה משהו קיים, הוא מגלה שהוא חלק ממנו. זהו הסוד של מה שכתוב שיהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש"[34]. באמת, כמו שהאות י והקוץ שלה נכתבים יחד, כך כדי להגיע אל העצמות, אל ה'אנכי', צריך לפנות אל ה'אתה' בתפלה. כאשר יהודי אומר לה' בתפלה 'אתה'[35] הוא יכול להגיע להרגשת ה'אנכי', לעלות בסוד הקוץ אל העצמות. חכמה נקראת 'ראית המהות'. זו ראיה לנוכח ואם אתה בעצמך חלק מן העצמות ואז דרך ה'מהות' אתה מגיע אל ה'עצמות' [כמו שהסברנו בפרק ח, הקוץ אינו הכתר, אינו העצמות, אלא רק רמז אליו].

על 'ראית המהות' כתוב בזהר "בעין השכל דבלבך את חזי כולא"[36]. כך אומר רשב"י למשה רבינו, 'רעיא מהימנא': בעיניים לא ראית את ה', כמו שכתוב "וראית את אחֹרי ופני לא יראו"[37], אבל בעין השכל שבלבך כן ראית. רשב"י מנחם את משה רבינו, אשר קבל בפניו על כך שלא זכה לראות את הפנים של ה'. הוא מנחם אותו שלא ידאג, שאף שלא ראה בעיניים – ראה בלב את הכל. לעתיד לבוא תהיה הראיה גם בעיניים ממש, כמו שכתוב "כי עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[38].

באמת כתוב "לית מחשבה תפיסא ביה כלל, כי אם ברעותא דלבא"[39], שעל ידי הכח של תורה ומצות מתקשרים לעצמות ה'[40]. זה כל הגלוי של החסידות, שהנשמה היא "חלק אלוה ממעל ממש" וש"עצם אינו מתחלק", וממילא "כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו"[41]. לכן כתוב, שהגלוי הכי גדול הוא הגלוי של ה'יחידה' שבנפש – "יחידה ליחדך"[42]. זו ההתקשרות לעצמות ממש, שהוא וה' הם אותו הדבר.

נחזור לענין: המבנה של שם הוי' שאמרנו כעת הוא שם הוי' של 'השראה' – מערכת שאי אפשר לחלק בין פרטיה בכלל. הכל יחד בהשראה, אתה לא יכול לומר שיש כאן שכבות שמתלבשות אחת בתוך השניה. שוב, אמרנו שיש שם הוי' של 'השתלשלות', כמו מערכת הגלגלים בשמים, ויש שם הוי' של 'התלבשות', כמו בגוף האדם. הסברנו, שאם זו רק מערכת שם הוי' של 'התלבשות' בגוף, יש בה עדיין דמיון למערכת של 'השתלשלות'. זה נכון רק בלי לדעת שהמח של העצם הוא זה שמהווה את תאי הדם והוא מקור החיוניות שיש בדם [כמו שיודעים היום במדע]. אם כבר יודעים את זה – זו כבר ממש מערכת של 'התלבשות'. זה לא סתם שהעצם נמצאת בתוך הגידים, אלא יש קשר חיוני בין העצם ובין הדם – הדם מחיה את הבשר והבשר מתלבש בתוך העור. אם אנחנו תופסים נכון את האחדות של החיות שיש בין חלקי האברים – זו כבר 'התלבשות', ולא רק 'השתלשלות' של אנרגיה. לעומת זאת, הדוגמה האחרונה שהבאנו – עצמות, מהות, מציאות, איכות, כמות – היא דוגמה של 'השראה'. יש בתוך דבר אחד את כולם, באותו מקום ובאותו הזמן, בלי שום יכולת לחלק ולזהות שכבות בכלל, ובכל זאת אפשר לזהות בו שם הוי'.

אתה יכול לחלק באצבע בין העור ובין הבשר, אבל אתה לא יכול לחלק בין המהות שלה ובין המציאות שלה. שניהם שורים – באותו זמן ובאותו מקום – ביחד לגמרי, ובכל זאת יש בה 'עצמות' ויש בה 'מהות' ו'מציאות' וכו'.

היחס בין מערכות רחבות וקטנות – האדם והיקום

כאשר אדם תופס מערכת רחבה מאד של שם הוי' זו תפיסה בבחינת 'אריך אנפין', ואילו כאשר הוא תופס מערכת מצומצמת זו תפיסה בבחינת 'זעיר אנפין'. הסברנו בשעור הקודם שזעיר אנפין הוא 'איש', ואיש הוא פרט. הוא נקרא בקבלה[43] 'אדם העליון', אבל אריך אנפין לעומתו הוא כמו כל היקום. כך הוא היחס בעולם האצילות, למשל[44]. פרצוף אריך אנפין עובר דרך כל עולם האצילות, מראשו ועד סופו – הוא תופס את כל העולם. לעומתו, פרצוף זעיר אנפין בעולם האצילות הוא כמו אדם שחי בתוך העולם. בתוך העולם של אריך אנפין יש פרט אחד, אדם אחד, שקוראים לו זעיר אנפין. לכן כתוב[45], שהאדם התחתון הוא כמו העולם הגדול. זהו אותו היחס שבין ה'אריך אנפין', העולם, לבין ה'זעיר אנפין', האדם.

בעולם האצילות פרצוף 'זעיר אנפין' הוא חשוב מאד, בגלל שיש בכל העולם רק אדם אחד. לא רואים שם מליונים, כמו אצלנו. יש שם את השרש של כל אותם המליונים שאצלנו, אבל לא רואים אותם. ככל שהעולמות יורדים הולכים הפרטים ומתקטנים, הולכים ומצטמצמים ביחס ליקום, ויחד עם זה הם הולכים ומתרבים בפועל. בעולם האצילות אין הרבה פרצופי זעיר אנפין. שם זה כמו אדם הראשון בגן עדן לפני החטא, כאשר יש רק אחד, והוא אחד כזה גדול שמגיע מסוף העולם ועד סופו[46]. בעולם יותר גבוה היחס בין הפרט, האיש, לבין כל היקום כולו הוא יחס סביר. בהתחלה הוא חצי ממנו, ביחס של "שלם וחצי", ואכן כתוב[47] שבעולם האצילות פרצוף זעיר אנפין מגיע עד לטבור של פרצוף אריך אנפין. כלומר, בעולם האצילות האדם [הפרט] תופס חצי מן היקום, ואילו בעולם הזה התחתון האדם הוא רק 'טפה בים' ביחס ליקום כולו. השוני הזה נגרם מירידת העולמות. יוצא לנו דבר יפה, שהיחס בין היקום לבין האדם בשרש, בין אריך אנפין לבין זעיר אנפין, הוא יחס של "שלם וחצי".

שאלה: מה זה אומר שאצל הרמב"ם יש רק שלש מערכות – 'עולם הברואים', 'עולם הגלגלים', עולם המלאכים'?

תשובה: מערכות אלו הן רק כנגד אותיות הוה שבשם, בגלל שאין לרמב"ם את האצילות שכנגד האות י. לרמב"ם ולכל החוקרים יש רק את עולמות בריאה יצירה ועשיה, שבלשון המהר"ל נקראו 'שכל, נפש, גוף'[48]. חסר במערכת זו השרש, האות י שבשם, עולם האחדות. זה מה שאמרנו קודם, שאם אין שלמות במערכת לא רואים בה את הסוד. הסוד הוא שם הוי', והשלמות במערכת מתגלה רק כאשר מזהים את הסוד הזה – "סוד הוי'".

* * *

בפעם הקודמת דברנו על "בכל, מכל, כל", שלש המדרגות שכנגד האבות. על כך יש הערה שלא למדנו. דברנו על כך שיש מערכות רחבות ויש מערכות זעירות, וכל מערכת ומערכת מקבילה לסוד הוי'. על נושא ההערה הזו דברנו הרבה פעמים[49]:

סו. הַשֵׁם "קַבָּלָה" בָּא מִלְשׁוֹן "הַקְבָּלָה" [בלשון הקדש],

עיקר חכמת הקבלה היא לראות איך הכל מקביל. מקביל למה? לסוד שם הוי'. כל דבר בעולם צריך להיות מקביל אליו, וזה נקרא קבלה.

כמו שהזכרנו גם בפעם הקודמת, העיקר אינו ההקבלה עצמה – זה לא מספיק. צריך לעשות הרבה הקבלות כדי להחדיר את התודעה של 'בכל מכל כל', זו התכלית. בשביל להגיע אל התכלית הזו צריך לעשות הרבה הרבה הקבלות. זו אמנם חכמת הקבלה, אבל זו אינה תכליתה. התכלית היא: "תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים"[50], וזה נכון גם לגבי כל התורה כולה.

'רצוא ושוב' של עצם הנשמה

על פי חסידות, "תשובה ומעשים טובים" הם כמו שנאמר 'ה' הוא הכל והכל הוא ה''. תשובה היא לשוב אל ה'יחיד', אל "אין עוד מלבדו"[51], ואילו "מעשים טובים" זו ההכרה ש'הכל הוא ה''. תשובה היא לומר ש'ה' הוא הכל' ואילו מעשים טובים זה לומר שהמעשה יאיר באור האלקי, אור שהוא בעצמו ה', ויגלה ש'הכל הוא ה''.

על כך יש רמז חשוב: "אנכי אנכי הוא מנחכם"[52]. יש שתי מדרגות בתנועה של 'רצוא ושוב' – 'הכל הוא הוי'' ו'הוי' הוא הכל'. זו תנועת ה'רצוא ושוב' של עצם הנשמה[53] וזוהי תכלית כל העבודה. הוי' הכל עולה אנכי, וכן הכל הוי' עולה אנכי. אחת הכוונות החשובות אצל ר' אברהם אבולעפיה בקריאת שמע היא, שהמלה אחד ברבוע פרטי – א פעמים א, ח פעמים ח, ד פעמים ד – עולה אנכי. בקריאת שמע צריך לכוון את הלב אל ה'אנכי' שלמעלה מן ה'אחד'. אנכי הוא 'הכל הוי''. לכן כתוב[54], שבמתן תורה שמעו את המלה "אנכי" יוצאת מכל מקום ומקום, מכל רוח ורוח ומכל דבר ודבר בעולם. בשעור הקודם למדנו, שה'אנכי' שבכל דבר היינו העצמות שלו.

אם כן, אנכי עולה הכל הוי', אבל יש בכך שני כוונים: 'ה' הכל' ו'הכל ה''. 'ה' הכל' מבטא את הענין שאין שום דבר חוץ מה' ושכל מה שאני רואה בעצם אינו קיים. "אין עוד מלבדו". מה שאין כן, 'הכל ה'' בא לבטא בדיוק את ההיפך – כל מה שאני רואה הוא בעצמו ה'. 'אנכי' הוא דבר שאין לו שום סימן. הבטוי בספר הזהר למלה אנכי הוא "דלא ידע ביה בר איהו"[55], אי אפשר לדעת אותו חוץ ממנו בעצמו. זה ה'אנכי'. ליהודי יש גישה אל אותו אנכי, אל העצמות. אצל ר' הלל נקראת מדרגה זו מדרגת 'יחיד' או רדל"א.

כאמור, שתי המדרגות הללו – 'ה' הכל' ו'הכל ה'' – נקראות 'רצוא ושוב' של עצם הנשמה. פסוק אחד אומר "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו"[56] ואילו פסוק שני אומר "וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[57]. בפסוק הראשון לא מוזכר הפרוט של השמים והארץ, רק שאין עוד מלבדו בכללות. גם הבטוי שם הוא "אתה הראת לדעת", וזהו הגלוי מלמעלה שכבר היה בזמן מתן תורה, ואילו בפסוק השני הבטוי הוא "וידעת היום", שזו עבודת התבוננות שתכליתה היא להגיע לידיעה. איך מסביר הרבי[58] את ההבדל בין "אין עוד מלבדו" שבפסוק הראשון לבין "אין עוד" שבפסוק השני? "מלבדו" מבטא את הענין שאין שום דבר חוץ לו, אבל "אין עוד" מבטא בדיוק את ההיפך. אין שום דבר "עוד", כי הכל זה ה'. יש ב'שוב' מעלה על גבי ה'רצוא', ולכן יש מעלה ב"אין עוד" אפילו לגבי "אין עוד מלבדו".

כל זה היה להסביר את שתי המדרגות – 'ה' הכל' ו'הכל ה'' – שכל אחת מהן עולה אנכי. יחד הן אנכי אנכי, ויש כמה פסוקים בתנ"ך עם הצרוף הזה: "אנכי אנכי הוא מנחמכם"[59], "אנכי אנכי מֹחה פשעיך למעני"[60] (מופיע בתוך הברכה האמצעית בתפלת עמידה של יום כיפור).

חכמה, תשובה, מעשים טובים

שתי המדרגות הללו של 'אנכי' נקראות בלשון חז"ל תשובה ומעשים טובים – "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים". בתוך המלה "חכמה" נכללת כל התורה, ובפרט תורת הסוד, והיא אינה התכלית בפני עצמה. התכלית היא שתי המדרגות של "תשובה ומעשים טובים", ה'רצוא' וה'שוב' של עצם הנשמה, 'ה' הכל' ו'הכל ה''. תשובה היא "אין עוד מלבדו" ואילו מעשים טובים זה להאיר בתוך המציאות – "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" – ש"אין עוד". כתוב[61], שזהו ההבדל בין 'מעשה' לבין 'מעשה טוב'. מעשה סתם הוא ללא גלוי אור. יש בו אור, אבל הוא נמצא בו בהעלם, ואילו "מעשים טובים" הם מעשים שגם מאירים. טוב הוא אור, כמו בפסוק "וירא אלהים את האור כי טוב"[62], ובתוך המעשה יש אור. מה הוא מאיר? הוא מאיר ש'הכל הוא ה'' ו'ה' הוא הכל' [יש ספר מוסר חשוב, מן הספרים הכי יסודיים, שנקרא ראשית חכמה, ובתחילתו הוא מייסד את כל הספר על מאמר חז"ל שלנו, "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים"].

מאמר חז"ל זה הוא אחד הפרושים העמוקים לברכה שמברכים כאשר ילד נולד. מברכים אותו שיגדל "לתורה, לחופה ולמעשים טובים" [גם בן וגם בת[63]]. "לתורה" זו מדרגה של חכמה. "למעשים טובים" הם כמו המעשים הטובים שבמאמר חז"ל. החידוש הוא בברכה שבמלה "לחופה", שהיא המקבילה של התשובה במאמר חז"ל. למה? כתוב, שמי שממאס במצות "פרו ורבו" – "ממעט את הדמות"[64]. הוא ממעט את גלוי ה' בעולם. עיקר ה'מעשים טובים' הם ילדים. כל מעשה טוב הוא ילד, כמו שכתוב "עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים"[65]. זהו הדבר הכי חשוב. עוד ילד הוא עוד צלם אלקים, דמות של ה', בעולם. נמצא, שהחופה היא התשובה. החופה היא עצם היחוד שבין איש ואשה ממנו באים הילדים, והיא צריכה להיות בבחינת תשובה מלמטה למעלה. תשובה היא התבוננות מלמטה של "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו".

איך זה מכוון? השרש של כל החופות הוא מתן תורה, כדרש חז"ל "'ביום חתונתו'[66] – זה מתן תורה"[67]. הפסוק הראשון – "אתה הראת לדעת" – נאמר על מתן תורה, וזו החופה של הקב"ה עם ישראל. בכל חופה צריכה להיות התנועה הזו. זה דבר פשוט, שיחוד איש ואשה הוא בבחינת 'רצוא', בחינת תשובה שבאמא.

נרחיב את הענין: פעם למדנו שיש שלשה מושגים – תרך עמודי אור בכתר, לב נתיבות חכמה בחכמה, ו-נ שערי בינה בבינה:

כתר

תרך עמודי אור

חכמה                                        בינה

לב נתיבות חכמה                        נ שערי בינה

בקבלה נקראו ג' ראשונות אלו (ג"ר) 'סגול עליון'. עם ישראל נקרא 'עם סגולה' וכל הקבלה היא 'סגול עליון' ו'סגול תחתון'. 'סגול עליון' הוא כמו סגולתא בטעמי המקרא, בהם הנקודה האמצעית עומדת למעלה, ואילו 'סגול תחתון' הוא כמו סגול בנקודות, בהן הנקודה האמצעית עומדת למטה.

פעם הסברנו[68] כי ג' הראשונות הן השרש של שלשה סוגי יחסים: כתר הוא מלך – "אין כתר אלא למלך"[69] – והוא המקור ליחס של "אין מלך בלא עם"[70], ליחס שבין מלך ועם ובין האדון ועבדו. שרש היחס בכתר הוא מצב בו העם נכלל בעצם המלך, הוא חלק מעצם המלך. הנקודה של החכמה בצד ימין היא השרש של היחס בין אב לבן. לכן נקראת החכמה בקבלה אבא, וגם כאן שרש היחס הוא מצב בו הבן נכלל בתוך הטפה שבמח האב, כמו שכתוב בתניא[71]. מהי הנקודה של הבינה? מקור המושג 'נ שערי בינה' הוא בפסוק בספר משלי "נודע בשערים בעלה"[72], שבספר הזהר לומדים ממנו שכל נשמה זוכה לדעת את ה' "לפום שעורא דיליה"[73], על פי כמה שהאדם משער בלבו. לפי זה, הנקודה של הבינה היא מקור היחס שבין איש ואשה, בין הנשמה לבין 'בעלה'. כמו בכל מגלת שיר השירים, היחס בין עם ישראל לקב"ה הוא יחס של חתן וכלה. היחס הזה מושרש בנקודת הבינה.

למה אני מסביר את זה כאן? כדי להסביר את הסוד של 'חופה'. חופה היא בחינת תשובה, ותשובה בקבלה היא בינה[74]. התנועה שלה היא תנועת "אם רץ לבך"[75]. כל ההתבוננות של הבינה רצה מלמטה למעלה, ובה נמצא שרש היחס של איש ואשה. תשובה היא תנועת ה'רצוא' מלמטה של "אין עוד מלבדו".

אחר כך באים ה'מעשים טובים', והם הילדים שנולדים מן החופה הזו. לידתם היא כבר "להרבות את הדמות". זהו ה'שוב' של 'הכל ה''. אם כן, הסוד של הברכה "לתורה לחופה ולמעשים טובים" הוא הסוד של מאמר חז"ל "תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים".

הַקְבָּלָה – חכמת הקבלה

איך הגענו לכל זה? הסוד של הקבלה היא הַקְבָּלָה, לעשות הקבלות, אבל לא זו התכלית. התכלית היא 'בכל מכל כל', כמו שנסביר. עיקר חכמת הקבלה היא חכמת התפיסה וההקבלה הנכונה של הכל אל שם ה', אל שם הוי'.

שֶׁהֲרֵי בְּכָל חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תּוֹרָה שֹׁרֶש "קבל" מוֹפִיעַ רַק בְּבִטּוּי אֶחָד: "מַקְבִּילוֹת הַלּוּלָאוֹת" (שמות כו, ה; שם לו, יב).

הפעם הראשונה שמופיעה הלשון קבלה במובן של לקבל משהו, כמו השמוש שיש במלה היום, הוא במגלת אסתר: "וקבל היהודים"[76]. משמעות זו היא בעיקר לשון המשנה, אבל המקור של המלה בלשון הקדש הוא במובן של הקבלה, כמו הבטוי בארמית 'דא לקבל דא', זה כנגד זה. כמה לולאות היו במשכן? חמישים מכאן וחמישים מכאן, "אשה אל אחֹתה"[77], וצריך היה להקביל אותן. חמישים הלולאות הן כנגד חמישים שערי הבינה.

למדנו פעם על סוד הלב אצל המקובל מתקופת הראשונים, ר' אברהם אבולעפיה[78]. הוא אומר שצורת הלב נעשית משתי אותיות ל, אחת ישרה ואחת הפוכה כנגדה, היוצרות יחד צורת לב. המלה לֻלָאוֹת כתובה תמיד בכתיב חסר, אות ל סמוכה לאות ל השניה, והן האותיות העיקריות במלה, ולכן היא ודאי קשורה עם הסוד הזה.

בכל אופן, הנקודה בהערה הזו היתה, שעיקר המשמעות של המלה קבלה היא מלשון הַקְבָּלָה.

להשכיל את אברהם

נעבור אל ההערה הבאה, העוסקת בשלש הבחינות של האבות, עליהן למדנו בגוף הפרק:

סז. שָׁלֹש בְּחִינוֹת "בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל" הֵן כְּנֶגֶד הָאָבוֹת, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב כַּיָּדוּעַ,

אצל אברהם כתוב "והוי' ברך את אברהם בכל"[79], אצל יצחק כתוב "ואֹכַל מכל"[80], ואילו אצל יעקב נאמר "יש לי כל"[81]. הסברנו בתוך הפרק, שאלו שלשה סוגי התגלות של אלוקות: שה' נמצא בכל, מאיר מכל, והוא כל. 'נמצא בכל' הוא סוד ההתהוות התמידית. 'מאיר מכל' היינו ההכרה שבכל דבר ודבר ישנה הוראה, יש אור שבא אל האדם מן המציאות. בסוף, תכלית הכוונה היא גלוי ה'והוא כל'. זהו סוד שלשת האבות.

וּבְיַעֲקֹב נֶאֱמָר "יֶשׁ לִי כֹּל" (בראשית לג, יא) שֶׁעוֹלֶה מַשְׂכִּיל בְּסוֹד "מַשְׂכִּיל – לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי" (תהלים פט, א), סוֹד "יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם" (ישעיה כט, כב) וְעַיֵּן תַּנְיָא פֶּרֶק לב, וַאֲזַי "וְדִבַּרְתָּ בָּם" (דברים ו, ז) רָאשֵׁי תֵּבוֹת בַּכֹּל מִכֹּל וְד"ל.

מה הכוונה? הרמז כאן הוא, שהמלה 'כל' באה לחבר את שתי המלים 'בכל' ו'מכל'. החבור הזה רמוז במלה בם, היוצא מראשי התבות בכל מכל. המלה 'בם' נאמרה על למוד תורה – "ודברת בם"[82]. אלו בחינות אברהם ויצחק, וכאשר יעקב נכלל באברהם הוא זה שעושה את היחוד ביניהם.

בסוד הזה רואים, שהמלים יש לי כל שאמר יעקב שוות למלה משכיל הרומזת אל אברהם אבינו – "משכיל לאיתן האזרחי"[83]. חז"ל דרשו[84] את הכנוי "איתן האזרחי" על אברהם אבינו, וכאשר ה"משכיל" של יעקב אבינו ניתן "לאיתן האזרחי" מתגלה הסוד של הפסוק "יעקב אשר פדה את אברהם"[85]. יעקב מחבר את אברהם עם יצחק ואז נעשה הצרוף בם, "ודברת בם". ודברת עולה ברית, והברית היא בין שתי האותיות ב ו-מ. אותיות בם הן גם ראשי תבות ברית מילה.

אם כן, יעקב משכיל את אברהם. מה הכוונה להשכיל משהו? למשוך מן העל-מודע, מ'כח המשכיל', מ'חכמה סתימאה', ולהביא אך תוך השכל, לגלוי במודע. יש כח שמשכיל את איתן האזרחי וגורם לו שיתעלה אל העל-מודע שלו, אל מה שנקרא 'שכל הנעלם מכל רעיון'. מוסבר בחסידות[86], שאברהם הוא אותיות אב-רם[87], שמשמעותו הוא 'שכל הנעלם מכל רעיון'. צריך להשכיל אותו, להביא אותו מן ההעלם אל הגלוי.

כך כתוב בתניא[88], שמדת אברהם אבינו היא מדת האהבה, אהבת ישראל, אבל לפעמים האהבה הזו מתעלמת. 'אברם' הוא השכל הפנימי, הנעלם, וצריך להשכיל אותו ולהמשיך אותו אל הגלוי. מי עושה את זה? יעקב. איך הוא עושה את זה? על ידי המדרגה שלו, הנקראת "יש לי כל". זו הראיה הטבעית של "אין עוד מלבדו". האדם רואה בכל דבר ודבר שהוא ה' בעצמו.

נחזור על מה שלמדנו בפעם הקודמת, על שלש המדרגות של האבות: מדת אברהם היא 'בכל', הוא רואה איך ה' נמצא בכל. כלומר, איך ה' מהווה את העולם כל רגע 'יש מאין'. אחר כך מאיר הגלוי הזה 'מכל', שיש אור של ה' שבא מכל דבר ומורה לי דרך. אחר כך מתגלה מדרגת 'כל', שה' נמצא בכל דבר. המדרגה של 'בכל' מתעלמת לפעמים אצל האדם, לפעמים האדם לא יכול לראות איך הדבר הזה מתהווה 'יש מאין'. לראות שהדבר מתהווה 'יש מאין' זו חכמה, ואילו לראות שהדבר הזה הוא ה' בעצמו זו לא חכמה אלא אמונה.

בכל זאת, המדרגה של יעקב היא זו שפודה את המדרגה של אברהם כאשר היא מתעלמת. בכח זה אפשר גם לחבר את המדרגה של אברהם עם המדרגה של יצחק. על כך נאמר לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע"[89]. לא כתוב שיצחק הוא הזרע של אברהם, אלא "ביצחק", והכוונה היא ליעקב[90]. כל התוקף של היחוד בין אברהם ליצחק הוא בזכות יעקב. היחוד בין אברהם ויצחק הוא סוד עקידת יצחק[91], ויעקב הוא הפנימיות של העקידה. בזכות שיעקב פודה את אברהם הוא יכול להתיחד אחר כך עם יצחק. הכל בזכות יעקב.

[לכן אנחנו רואים שאצל הרביים, במיוחד אצל הרבי הקודם והרבי, יש ענין גדול לדבר על העצמות, על עצמות ה'. זו המדרגה של יעקב, ש"ה' הוא הכל והכל הוא ה'". כל הענין של דיבור על העצמות ממש הוא ענין "יעקב אשר פדה את אברהם". 'כל' שבמדת יעקב – "יש לי כל" – הוא הענין של 'הכל הוא ה'' ו'ה' הוא הכל'. יש כל הזמן ירידת הדורות, האנשים יורדים, אבל מה שמתגלה זו העצמות, כל פעם יותר ויותר].

נסכם: ה"משכיל" הוא זה שמשכיל את "איתן האזרחי" מחדש, והוא גם זה שעושה את הקשר והברית בין אברהם ויצחק, בין 'בכל' ובין 'מכל'. זהו החבור שבמלה 'בם', "ודברת בם" בדברי תורה.

שכל של 'אור ישר' ושל 'אור חוזר'

ר' אייזיק כותב במאמר[92], שעל ידי הדבור נעשה חבור בין שני סוגי שכל: יש שכל של 'אור ישר' ויש שכל של 'אור חוזר'. שכל של 'אור ישר' הוא השכל של אברהם, ואילו השכל של 'אור חוזר' הוא השכל של יצחק. השכל של אברהם הוא השכל של 'בכל', לראות איך ה' מהווה כל דבר בכל רגע בתמידות. השכל ההפוך הוא לעשות מכל דבר הוראה. כמו שר' נחמן כותב[93], שכל דבר מלמד אותי מה לעשות, מורה לי את הדרך. זה נקרא שכל של 'אור חוזר'. כדי לחבר אותם יחד בא הסוד של "ודברת בם".

שני השכלים הללו – של 'אור ישר' ושל 'אור חוזר' – הם השכלים של התורה שבכתב ושל התורה שבעל פה. עיקר השכל של התורה שבכתב הוא לראות את ההתהוות התמידית בכל רגע 'יש מאין'. לעומת זה, השכל של התורה שבכתב הוא השכל שמורה לי מה לעשות[94], הוא בא להורות לי את הדרך. מן התורה שבכתב אתה לא יודע מה לעשות, אפילו שהכל כתוב בה. מאין נתנה החכמה של התורה שבכתב? מאברהם. היא גלוי של 'אור ישר' שה' מחייה את הכל, זו בחינת 'בכל'. עיקר החכמה של התורה שבכתב היא לראות את זרימת החיות וההתהוות של ה' בכל דבר. לראות מה כל דבר אומר למעשה זו כבר חכמת התורה שבעל פה. זו כבר בחינת 'מכל'.

המדרגה השלישית, מדרגת 'כל' של העצמות ממש, היא זו שפודה את שתי החכמות, את החכמה של 'בכל' ואת החכמה של 'מכל'. יעקב בעצמו – שאמר "יש לי כל" – הוא זה שמשכיל ומוציא מן ההעלם אל הגלוי את 'איתן האזרחי'. הוא פודה גם את ההתהוות וגם את ההוראה שיש בכל דבר.

[משכיל עולה ת. כתוב בשיחות הר"ן[95] שר' נחמן היה מרבה לדרוש את המספר הזה, 400. על האות ת כתוב בספר הזהר "תיו רשים רשימו לעתיק יומיא"[96]. הרושם של אור אין סוף שלפני הצמצום בתוך פנימיות הכתר – 'עתיק יומיא' – רמוז באות ת. תיו הוא סימן[97], וזהו הסימן העצמי, שהקב"ה משאיר רושם של עצמותו בתוך פנימיות הבריאה, בתוך פנימיות האצילות. מהי האות ת בתורה א בלקוטי מוהר"ן? האות ת היא החקיקה שבלב. אם אתה מדבר משהו והדבר עושה חקיקה בלב השומע – זה נקרא שם האות ת. זהו המשכיל, היש לי כל.

עוד נקודה: עשו בא עם 400 אנשים, ואחר כך הם נפרדו. הוא הפסיד אותם והם עברו אל יעקב. אחר כך רואים אותם אצל דוד המלך, אליו נאספו 400 מרי נפש. עוד דבר מר' נחמן[98]: 400 הוא גם רע עין, שתקונם הוא טהור עינים. זה ה"זה לעומת זה" שיש במספר ארבע מאות. עשו נקרא 'רע עין', ואילו יעקב נקרא "טהור עינים מראות ברע"[99], הוא לא רואה רע, "וירא און ולא יתבונן"[100]. הוא אומר "יש לי כל", יש לי עצמות. יש לו את זה בראיה, "אתה הראת לדעת… אין עוד מלבדו".]

עד כאן למדנו את הערה סז, שתוכנה היה ש"משכיל לאיתן האזרחי" הוא סוד "יעקב אשר פדה את אברהם". כאשר יהודי הולך ברחוב, במיוחד בדורות האחרונים, מה הוא צריך לומר לעצמו? צריך להיות "ודברת" כדי שיוכל אחר כך להיות גם "בם". "ודברת" זהו יעקב בעצמו, וצריך לדבר מעניני עצמות ה', ומכח זה נעשה אחר כך היחוד של "בם", היחוד של שתי החכמות, וחוזר חלילה. מכל זה נעשה בסוף קצב, 'קצב החיים', העולה בכל מכל כל.

* * *

כמה השלמות לשעור הקודם. דברנו על שלש הבחינות 'בכל מכל כל', אז נתחיל עם התבוננות במלה כל:

מלכות של אתב"ש

חלוף אתב"ש מתחיל עם אותיות א-ת ומסתיים עם אותיות כ-ל. בלשון הקבלה, כל הוא פרצוף המלכות של חלוף אתב"ש. בכל החלוף הזה יש יא זוגות, יא פרצופים, כנגד הספירות מכתר ועד מלכות [כולל הדעת]. אותיות את הן כנגד הכתר, אותיות בש הן כנגד החכמה, אותיות גר כנגד הבינה וכן הלאה, עד לאותיות כל שכנגד המלכות:

כתר

את

חכמה

בש

בינה

גר

דעת

דק

חסד

הצ

גבורה

ופ

תפארת

זע

נצח

חס

הוד

טנ

יסוד

ימ

מלכות

כל

כל זה היה להסביר את הצרוף כל, שהוא פרצוף המלכות הפנימי באתב"ש. אם היינו כותבים את הצרוף בצורה הפוכה, לכ, כמו במלה מלך, היה זה פרצוף ה'אחור' של המלכות. לכל פרצוף יש 'פנים' ו'אחור'[101].

כב לשונות של 'כל'

ענין נוסף: פעם למדנו כלל, שהוא מהדברים הכי יסודיים בלמוד לשון הקדש, שלכל פועל יש גם שרש וגם שער. השרש הוא בעל שלש אותיות ואילו השער הוא בעל שתי אותיות. אם נקח את השער של שלש המלים 'בכל, מכל כל', השער כל, נוכל למצוא בו כב ענינים שונים, כב מלים שונות, על פי סדר אותיות ה'אלף-בית'. נעבור עליהם בקצרה:

א. כָּל, כמו בפסוק "יש לי כל". ענין זה הוא כנגד 'אלופו של עולם'. האות א היא ה'כל' וה'כל' הוא א. ראשי התבות של "לית אתר פנוי"[102] הן אלף.

ב. היכל, מלשון בָּיִת, ובית רומז לאות ב.

ג. כָּל, כמו בפסוק "וְכָל בַּשָׁלִישׁ עפר הארץ"[103], והיא לשון מדידה. השליש הוא האות ג, השלישית, ופעולת המדידה נעשית באמצעות ג קוים.

ד. כִּילַי, מי שעושה פנים כאילו 'לית ליה מגרמיה כלום'. הוא מעמיד פנים של דל, הרמוז באות ד.

ה. כליל. מלשון סיום וגמר, כמו בפסוק "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם…". למה האות ה? בגלל ההמשך: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"[104], ודרשו חז"ל: "בהבראם" – ב-ה בראם. ה' ברא את העולם וסיים את המלאכה עם האות ה.

ו. כלכלה. יוסף הוא המכלכל, הוא האות ו, הוא מי שממשיך את השפע. ו היא אות של המשכה, של "מכלכל חיים בחסד".

ז. מאכלת. סכין היא כלי זין.

ח. כלאים, מלשון הרכבה. האות ח מורכבת משתי אותיות, ו ו-ז[105], כזכר ונקבה.

ט. כלא, דבר שכלוא בתוך עצמו. על האות ט כתוב שהיא "טוביה גניז בגויה"[106], שהאור שבה גנוז בתוך עצמו.

י. יכול. זו היכולת הפשוטה של 'עשר [י] ספירות הגנוזות במאצילן'.

כ. כלי, כמו כף היד שהיא כלי קבול.

ל. כֹּתל. במלה זו נוספת האות ת על אותיות השער [מאותיות האמנתיו]. הכותל עולה למעלה, אל השמים (כמו הכותל המערבי), וזהו אחד הסודות של האות ל, העולה כלפי מעלה, ונקראת "מגדל הפורח באויר"[107].

מ. מִיכַל המים. מוזכר רק פעם אחת בתנ"ך[108] ומשמעותו הוא פלג של מים. רש"י מסביר שם: שיבולת המים. רד"ק: פלג המים. המים רומזים לאות מ.

נ. תכלת. צבע התכלת בא מן החילזון, שהוא דג, מנוני ימא. נון הוא דג. כתוב שצורת פתיל התכלת היא כצורת אות נון פשוטה.

ס. כלה, מלשון כיסופים, כמו בפסוק "נכספה וגם כלתה נפשי"[109]. זו תשוקה בכלות הנפש. האות ס בקבלה היא הכיסופים העליונים, אמא עילאה. זהו סוד המנהג[110], שאחר החופה עוברים החתן והכלה על גבי כף של כסף, כדי להוציא את האות ס מן הכסף. כאשר יש לאדם 'כלות הנפש' צריך לסמוך אותו, וזה נקרא בפסוק "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני"[111]. האות ס צריכה לבוא כאשר יש מצב של 'חולת אהבה', של כלות הנפש.

ע. כליון עיניים, ציפיה ממושכת ללא שום תכלית. זה כאשר אדם מצפה למשהו והוא לא בא. העיניים קשורות לאות ע.

פ. כלה. האות פ היא ה"מלכות פה"[112], הכלה – "כלה נאה וחסודה"[113].

צ. כליות. כתוב[114] שהכליות הן מקור העצה, שהצדיק יועץ. הצדיק הוא בעל העצה. הכליות עצמן הן הנצח וההוד[115], אבל העצה נמשכת מהן על ידי היסוד, הצדיק. הברית מושכת את הזרע מתוך שתי הכליות. הזרע מתחיל בכליות ורק אחר כך יורד לביצים[116] (במדע עוד לא יודעים את זה).

ק. כלימה. האות ק היא 'כקוף בפני אדם'[117]. זו הכלימה של הקליפה בפני הברית של הקדושה.

ר. נוכל. הראש – מלשון האות ר – הוא מקום המזימה, ליזום יוזמה רעה נגד מישהו.

ש. אוכל. האות ש היא מלשון שֵׁן, והשן אוכלת, כמבואר בתחלת מסכת בבא קמא[118].

ת. תכלית. תכלית הכל והאות האחרונה.

מקבילות הַלֻּלְאוֹת

השלמה נוספת היא בענין המלה 'ללאות'. חפשנו את המלה הזו בצורת יחיד ולא מצאנו בכל התנ"ך. אחר כך עיינתי בכל הראשונים-המדקדקים – החל מהראשון הכי חשוב, רבינו יונה אבן ג'נאח, ועד לרד"ק והאבן עזרא – וכולם, ללא יוצא מן הכלל, אומרים שהאות א במלה 'ללאות' היא אות נוספת. לכן, המלה בצורה היחידאית היא המלה 'לול'. אין כזו מלה 'לולאה'. באמת, יש פסוק האומר "וּבְלוּלִּים יַעֲלוּ"[119], ואחד מן הראשונים [ספר מערכת הערוך] מפרש אותו על סולם העשוי מחבלים. להסברו, כל חבל וחבל בסולם הזה נקרא לול. רבינו יונה אבן ג'נאח מסביר, שלול הוא "כל דבר שמתגלגלין ממנו אל זולתו"[120], והכוונה היא להתגלגלות מתוך רצון להתקשר. לדעתו, האות א נוספת במלה, והראיה לדעתו היא מהפסוק "דודאי בנך"[121]. המלה היחידה היא 'דוד' [תאנה] ובלשון רבים היא 'דודאים', כאשר האות א בה היא אות נוספת. על אותו המשקל במלה שלנו.

מה יצא לנו? שהמלה העיקרית היא המלה 'לול', וכמו שאמרנו, היא קשורה עם הסוד של הלב היהודי. הוא "הדבר שמתגלגלין ממנו אל זולתו". על פי הפרוש הפשוט של המלה 'ללאות', לול הוא צורת עיגול עם חלל באמצע כדי שיהיה אפשר לקשור אותו אל משהו אחר. הפרוש הפשוט הזה עוזר לנו להבין את הנושא עליו דברנו אתמול.

החלל – נקודת האמת במציאות

הגענו אל המלה 'לולאות' מתוך נושא חכמת ההקבלה שיש בתורת הסוד. המלה 'קבלה' באה מהפסוק "מקבילות הללאות"[122]. עד כאן דברנו רק על המלה "מקבילות", מלשון הקבלה, אבל עוד לא דייקנו את המלה "ללאות". כעת, לאחר שקצת התבוננו בה, אנחנו מבינים שכדי להקביל שני דברים יחד צריך שתהיה איזו נתינת מקום, איזה רצון, בתוך כל אחד משני הדברים אותם רוצים להקביל. צריך שיהיה בהם איזה חלל של רצון להתקשר, כמו בלולאות, כמו חלל הלב.

הבעל שם טוב אומר שאין בעולם שום מציאות שאין בה איזה נקב, איזה חלל, בפנימיותה [כמו בתוך גרעין של חיטה שיש בתוכו איזה נקב]. דוקא דרך הנקודה של החלל שיש בפנימיות כל דבר – זורמת הרוחניות. היא כמו נקודת האמת, עליה כתוב "והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה"[123], והוא מחבר בכל המציאות, בין כל העולמות, את כל הנקודות האלו. זהו החלל של "לבי חלל בקרבי"[124] [יש גם חלל שלילי, חלל מן האלוקות ומקום ריקן שצריך למלא אותו]. מה החלל הזה? זהו החלל הריקן בשביל לקבל את גלוי האלקות. זהו סוד הלולאות. כל אחת מן הלולאות היא חלל ריקן העומד לקשירה.

זה כמו לחבר בין שני לבבות, לעשות יחודים בתוך עם ישראל, בין הנשמות. כמו שכתוב "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב"[125]. במשכן היו אלו חמשים הקרסים שחברו את חמישים הלולאות שמכאן ומכאן. כל הקבלה וכל הסוד שאנחנו לומדים – הכל זו הַקְבָּלָה. עיקר ההקבלה היא אל שם הוי', ובשביל לעשות את ההקבלה צריכה להיות נכונות במערכת אותה רוצים לחבר להיות בבחינת לולאות. צריך למצוא את נקודות החלל הריקן, של "לבי חלל בקרבי", של נכונות להתקשר אל האלוקות.

לפרק בלי לשבור

על כך יש ספור חשוב מן הבעל שם טוב[126]. פעם הוא נכנס לישיבה של בני תורה שאינם חסידים ואמר להם, שכל סברא שהם יאמרו הוא יכול לסתור. הגאון הכי גדול בעולם, לא משנה, הוא יכול לסתור. אין שום דבר בעולם שהוא לא יכול לסתור, ולא משנה מה יאמרו. אחר כך הוא הסביר לתלמידים שלו את הסוד הזה שהסברנו. הוא אמר להם, שמי שקשור אל פנימיות האמת קשור אל נקודת החלל שיש בכל דבר. כך הדבר גם בשכל – בכל שכל יש נקודת חלל באמצעו, ומי שיכול לזהות אותו יכול ממילא לסתור את כולו. נקודת החלל היא מה שהשכל כולל בתוכו גם את היפוכו [כמו שבחשבון גימטריא יש דבר והיפוכו באותו מספר]. עיקר תכלית האמת היא תכונת 'נושא הפכים', זו הפנימיות האמיתית. כל דבר, כאשר הוא אומר רק משהו מוגדר בפני עצמו הוא מוגבל, וממילא הוא גם מסתיר על האמת. האמת האמיתית היא נשיאת ההפכים, 'דבר והיפוכו בנושא אחד', ומי שקשור עם תכלית האמת יכול לזהות בכל דבר מוגבל ומוגדר את נקודת האמת שסותרת בחיצוניות את הגבול.

זה כמו נקודת יציאת מצרים: למדנו מר' אייזיק מהומיל[127], שאפילו נקודת האמונה שבעם ישראל לפני גלוי החסידות היתה בבחינת גלות מצרים. ענין הבעל שם טוב הוא להתחיל את יציאת מצרים מחדש. מצרים היא לשון מצר וגבול ועיקר הענין של החסידות הוא לצאת ממנו. דוקא בתוך הישיבות, פלפולי התורה הקדושה, כולם בתוך הגדרות והגבלות של השכל. לכן היה הבעל שם טוב צריך לומר, שכל מה שהם יאמרו הוא סותר.

מה הגדולה בכך? הרי ידוע[128] הספור על אדמו"ר הזקן שלא שבר מעולם דבר. פעם הביאו קופסת טבק מכסף, שקיבל אדמו"ר הזקן בתור מתנת חתונה כמקובל באותם הימים [הוא עצמו היה מאד נגד הרחת טבק, שלא לקלקל ולהגשים את חוש הריח, החוש הכי רוחני, והיחיד שלא התקלקל בחטא אדם הראשון. לכן הוא שם את מכסה אותה הקופסה בתוך תיק הטלית והתפלין שלו, על מנת לראות את מיקום התפילין, בתור ראי], והיה נראה לאחד החסידים שהמכסה שבור מן הקופסה. הצמח צדק, בלי לדעת, אמר שיבדקו טוב יותר כי הוא יודע שאדמו"ר הזקן 'לא שבר דבר מימיו'. ואכן, הוא פירק בעדינות את החוט שמחבר. מהספור הזה רואים עד כמה דרך החסידות היא תקון, היפך השבירה. לסתור בנין זה לשבור, אז למה הבעל שם טוב מתפאר בכך שכל סברא הוא יכול לסתור? הרי סתירה היא כמו שבירה?

צריך לומר, שהשבירה הזו של הבעל שם טוב איננה סתירה, אלא היא על דרך הפרוק של אדמו"ר הזקן. זהו גם בטוי של חז"ל – בלשון חז"ל תרוץ קושיא נקרא 'פרוק'. כל קושיה היא תוצאה של הגבלת הדעת, וצריך לפרק את המנטאליות של הקושיה בשביל לגלות את התרוץ. לכן התיחס הבעל שם טוב אל כל הסברות כאל קושיות, כאל הגבלה בבחינת קושיה. על כל עבודת מצרים כתוב "עבודה קשה"[129], ועל כך כתוב בספר הזהר[130], ש"עבודה קשה" היא קושיה. כל הקושיות באות מן העבודה הקשה של מצרים ואותן דוקא צריך לפרק. הבעל שם טוב דוקא רצה לסתור כל מחשבה, כי כולן היו מסובכות בהגבלות של "עבודה קשה" של מצרים. כולן היו רק חד-משמעיות, ללא ההתכללות של היפוכן. שכל אוהב להיות מוגדר ומוגבל, וזה הפלא של השכל של החסידות, של חב"ד. מצד אחד זהו שכל והשכלה, ומצד שני הנקודה של האמת, של ה'נושא הפכים', קיימת ואינה בגלות.

לא תמיד אפשר להתבונן בכך. על כך כתוב[131] שבקריאת שמע לא מאריכים באות א שבמלה אחד. מאריכים רק באות ד. ד רומזת ל-ד רוחות העולם[132], לדברים ברורים ומוגדרים, שה-א של אחד נמצא בתוכם. הוא נמצא, אבל אי אפשר להאריך, אי אפשר להתבונן בו. כך לגבי חסידות, האות א של המלה אחד היא הבחינה של נשיאת הפכים, שאי אפשר להאריך בה אבל היא קיימת ונמצאת. לכן, בלשון תרגום מסתלקת מן המלה האות א ונשארות בה רק האותיות חד. כך הוא היחס בין חסידות לבין לא-חסידות, ולכן שכל כזה צריך לסתור. כל השכל מרוכז באותיות חד, ואילו הפלא נמצא בתוך האות א. אומרים אותה, אבל לא מאריכים בה. אומרים אותה רק "בראשי פרקים"[133], בסוד.

הגר"א כותב בספרו אבן שלמה[134], שמי שלא יודע את הסוד לא יכול לפסוק הלכה. לכן תלמידים, שעוד אין להם קשר עם הפנימיות, לא יכולים לפסוק. שום סברא אצלם אינה על בוריה. הגדול ביותר בדורות האחרונים בעולם הישיבות היה ר' חיים בריסקר, סבא של הרב סולובייצ'יק, והוא דיבר על דרך 'פנימיות הפשט'. באזני שמעתי מן הרב סולובייצ'יק (מניו-יורק) שמן הרמב"ן ועד סבו לא היה אף אחד שידע את 'פנימיות הפשט'. לא הגר"א, לא המהרש"א ולא אף אחד [אני רק מספר את זה בתור גוזמא]. חסידיו יחסו לו ולתורתו חדוש נפלא, שיש 'פנימיות הפשט' שאפילו 'הגאון' לא ידע ממנה. אני אומר את זה לשבח, ועל אחת כמה וכמה לאור גלוי תורת החסידות.

מה לומדים מכאן? שיש נקודה פנימית ושצריך לחשוף אותה. החסידות היא הפנימיות שבפנימיות. בתניא כתוב[135], שיש אין סוף מדרגות של פנימיות. 'פנימיות הפשט' של ר' חיים מבריסק היא רק שלב אחד, ויש יותר, עד אין סוף. זהו הגלוי של החסידות.

אל כל זה הגענו מן הלולאות. לולאות הן נקודות הפנימיות. הסברנו, שבשביל להקביל צריך שהדבר המוּקְבָּל יהיה בבחינת לול. לול הוא כמו "לבי חלל בקרבי"[136], החלל החיובי שבגלוי הנקודה הפנימית דרכה האמת זורמת. נקודת האמת היא תכונת נשיאת ההפכים, עליה נאמר "והבריח התיכֹן בתוך הקרשים מברִחַ מן הקצה עד הקצה"[137], דרך כל נקודות החלל. בנשמות ישראל, זה כמו מצות אהבת ישראל, שלשמה צריך הרבה נקודות חלל באמצע. מה הבעיה כיום, שיש הרבה מסיבת החורבן, הרבה שנאת חנם? הלב אטום, אין אמת. כלומר, הלב של כל אחד הוא גוש אחד, 'לב אבן' ללא הרגשת נקודה פנימית. צריך להפוך לב אבן ללב בשר[138], ובתוך לב בשר יש חללים, יש גידים. הבשר יכול לנשום אויר, והאבן לא. יש מצב שאין לאדם שום נקודת חלל, אין לו שום לול, ולכן אי אפשר להקביל, לקשר, את הלב שלו עם לב של מישהו אחר.

עד כאן ההשלמה על המלה 'ללאות'.

יחיד – הסתלקות עד אין סוף

נקודה נוספת שרציתי להשלים: הסברנו, שהמדרגה של יצחק, מדרגת 'מכל', היא שיש הכרת האור החוזר מכל דבר המורה דרך – רמז והוראה – בעבודת ה'. כמו כן, הסברנו שמדרגת יצחק היא מדרגת 'יחיד', שההכרה שלו היא "אין עוד מלבדו", במובן שיש רק ה' ואין שום דבר חוץ ממנו. שני הדברים הללו קשורים יחד.

מצד אחד, יצחק אוכל מכל דבר – "ואֹכל מכל"[139]. מה הכוונה? הוא לומד ומקבל מכל דבר, כי כל דבר מלמד אותו. ה' מאיר לו מכל דבר. מצד שני, אנחנו אומרים שהוא בחינת 'יחיד', והכוונה היא שאין עוד שום דבר בעולם – יש רק ה'. זו לא מדרגת 'מיוחד' של יעקב, שאצלו הכל הוא ה', אלא אצלו יש רק ה'. איך מסתדרים שני הצדדים יחד?

זה דבר קצת עמוק ולכן אומר אותו רק בקיצור. הענין כך: 'מכל' הוא אור חוזר. כלומר, כל דבר משמש לו בתור סיבה. יש עבודה שלמה שנקראת 'לחיות עם סיבות'[140]. כל דבר מאיר לאדם איזה אור ומשמש לו סיבה להדריך אותו בדרך האמת. על כך דברנו פעם[141], והצמח צדק מביא את זה בספר דרך מצותיך[142], שסיבה היא בחינת 'אם', ועל כך יש מצות שלוח הקן. כתוב "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך"[143], והכוונה היא שכאשר יש סיבה צריך לשלח ולגרש אותה ולקחת רק את הבן, את התוצאה, את הלמוד מן הדבר. כלומר, אם השעון הזה שלפני יאיר לי הוא משמש לי סיבה, ומה שמאיר לי ממנו היינו הדרך בעבודת ה'. אחר כך אני צריך לשלח את השעון. הוא מסתלק ונשארת לי רק ההוראה בעבודת ה'. הלמוד מכל דבר אלו הבנים, עליהם נאמר "ואת הבנים תקח לך". ככל שיש עבודה אמיתית ללמוד מכל דבר את מה שה' אומר לי, הדבר בעצמו הולך ומסתלק. ברגע שהוא קיים את היעוד שלו, את התכלית שלו להאיר לי, הוא כבר לא קיים יותר. "שלח תשלח את האם". מה נשאר? רק ה'. רק התורה שהיתה באותו הדבר. "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[144], וממילא הדבר בתור דבר אינו קיים יותר.

כך זה אצל יצחק, אבל אצל אברהם זה לא כך. אצלו העבודה היא 'בכל'. כל העבודה שלו היא לראות אלוקות בכל דבר, ולכן גם אחר כך הדבר נשאר. הוא אחד עם האלוקות. "אחד היה אברהם"[145], ובאחד הזה יש אלוקות ב-ז רקיעים וארץ וב-ד רוחות העולם[146]. זו אינה המדרגה ש'הכל הוא ה'', אלא רק שה' הוא המהוה את הכל בכל רגע מחדש ו"מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית"[147]. המדרגה האמיתית של המשכת ה'יחיד' בתוך ה'אחד' היא העבודה של יעקב אבינו. זה נקרא 'בכל' וזה נקרא 'מיוחד' – שה'יחיד' יהיה בתוך ה'אחד', וממילא הגלוי יהיה ש'הכל הוא ה''.

במלים אחרות: יש כלל בחסידות האומר "כל אור חוזר – חוזר לקדמותו"[148]. ממילא, כל מה שיוצא מתוך הבריאה בתור אור חוזר, הוא חוזר וחוזר וחוזר, עד שהוא מגיע אל הקדמות. מהי הקדמות? מדרגת 'יחיד'. זו העצמות ממש, האור הנעלם בתוך העצמות. זה נקרא בחסידות ה'העלם העצמי של האור בתוך עצמות המאור'[149]. הוא לא מפסיק אף פעם לחזור אל קדמותו, וממילא הוא מסתלק מן העולם. עצם הלמוד שלו ממשהו, שזהו ענינו של אור חוזר, מסתלק מן העולם. זהו בדיוק הענין של מצות שלוח הקן. נשארת רק ההוראה, התורה, והתורה היא ה'. ממילא "אין עוד", אין מציאות בכלל. לעבודה הזו קוראים 'העלאת ניצוצות'.

כל זה היה על הקשר בין מדרגת 'מכל' למדרגת 'יחיד' – שתיהן מדרגות של יצחק אבינו. 'בכל' היא עבודת אברהם להמחיש אלוקות בכל דבר, לגלות ש"לית אתר פנוי מיניה"[150], ו"חסד אל כל היום"[151], "עולם חסד יבנה"[152] וכו'. כל מה שאתה רואה הוא אהבת ה' במוחש. זו עבודת אברהם אבינו – "ויקרא שם בשם ה' אל עולם"[153]. הגלוי שה' נמצא בכל דבר הוא לגלות שאהבת ה' קיימת בכל דבר, ש'טבע הטוב להטיב' ושבטובו הוא מחדש בכל יום מעשה בראשית. אבל יצחק הוא 'מכל', וזו עבודת חפירת הבארות שלו[154]. ככל שהדבר מאיר ביותר הוא כבר מפסיק בעצמו להיות, וממילא הוא חוזר וחוזר, עד שהוא מגיע אל מדרגת 'יחיד'. עבודתו של יעקב היא עבודת "ויִוַתֵר יעקב לבדו"[155], למטה. הוא בדוגמת עם ישראל שנשאר למטה בזמן התחיה לעתיד לבוא. יעקב הוא עמוד התורה, אבל זו תורה שממשיכים אותה למטה. גם אצל יצחק יש תורה, הוראה, אבל הכיוון שלה הוא כלפי מעלה. אצל יעקב זו המשכת התורה למטה. אצלו נקראת התורה 'אור עצמי' [אברהם נקרא צדיק גלוי ויצחק הוא הצדיק הנסתר בתורה].

נסכם: דברנו היום על כב לשונות של השער כל. אחר כך דברנו על המלה 'ללאות', בהקשר של מצות אהבת ישראל ובלמוד התורה בכלל. בשביל להקביל בין דברים צריכה להיות נקודה של חלל, נקודת לול, והיא ה"לבי חלל בקרבי"[156], בנכונות להתקשר אל ההקבלה שלו, בעוד שכל דבר בפני עצמו הוא גוש כבד ואז אי אפשר להקביל אותו לשום דבר, אין לו חן, הוא רק בתוך עצמו. לבסוף, קשרנו בין עבודת 'בכל' של יצחק ובין מדרגתו העצמית – מדרגת 'יחיד'.

* * *



[1] פרי עץ חיים שער ר"ה פ"א ועוד.

[2].  ראש השנה לא, א.

[3].  בראשית ב, ד.

[4].  שם ה, א.

[5].  שו"ע או"ח סימן ה.

[6].  זכריה יד, ט.

[7].  בראשית ו, ט.

[8].  שם יא, ט.

[9].  שם לז, ב.

[10]. בבא בתרא נח, א.

[11]. רש"י לבראשית מז, לא; ע"פ פסחים נו, א.

[12]. תורת חיים ויחי רמו, א; באוה"ז ויחי כט, ד ועוד; ראה בראשית רבה פד, ה.

[13]. אבות פ"ה מ"ב.

[14]. בראשית י, כה.

[15]. פרדס שער יב פרק ב; ראשית חכמה שער התשובה פ"ו ד"ה והמרגיל; של"ה פט, א; שו"ת חכם צבי סי"ח; תניא, שער היחוד והאמונה רפ"ו.

[16]. ראש השנה לא, א.

[17]. בראשית א, א.

[18]. דברים לד, יב.

[19]. זח"ב פה, א ועוד.

[20]. דברי הימים א ג, כד.

[21]. סנהדרין צח, א.

[22]. דניאל ז, יג.

[23]. יבמות סא, א.

[24]. מיכה ה, ד; ראה תורה אור מקץ לד, ג.

[25]. מדרש תהלים ה.

[26]. תהלים קיח, כ.

[27]. עיין שער 'ארבעה עולמות' פרק ג וש"נ (להלן כרך ו בסדרה).

[28]. ראה עץ חיים שער מג פ"ב; שערי קדושה ח"ג שער א; שער 'יחיד הוא ויודע הכל' סוף פרק ג (להלן כרך ח בסדרה).

[29]. עץ חיים שער מב (דרושי אבי"ע) פ"א; אור תורה למגיד ממעזריטש (הוצאת קה"ת) עמ' שטו ובמ"מ שם.

[30]. מנחות קי, א.

[31]. נחמיה ט, ח.

[32]. פרדס שער יב פרק ב; ראשית חכמה שער התשובה פ"ו ד"ה והמרגיל; של"ה פט, א; שו"ת חכם צבי סי"ח; תניא, שער היחוד והאמונה רפ"ו.

[33]. הוספות לכתר שם טוב אות קטז וש"נ.

[34]. תניא, לקוטי אמרים פרק ב; ע"פ איוב לא, ב.

[35]. ראה שם סוף פרק מא.

[36]. זח"ב קטז, ב (רעיא מהימנא).

[37]. שמות לג, כג.

[38]. ישעיה נב, ח.

[39]. ע"פ זח"ג רפט, ב והקדמת ת"ז יז, א; ובחסידות בכ"ד.

[40]. ראה תניא פרקים ד-ה.

[41]. כתר שם טוב אות קיא בשם הראשונים, וראה פרוש יעב"ץ אבות ד, ב; המשך תרס"ו עמ' תקכב.

[42]. הושענות ליום ג' דחוהמ"ס.

[43]. בכתבי האריז"ל ברבוי מקומות (למשל: שער הכוונות דרושי חזרת העמידה דרוש ה).

[44]. עץ חיים שער יז פ"א ועוד.

[45]. תנחומא פקודי ג; תקוני זהר תסט (קיז, ב); אבות דר"נ פל"א; קה"ר א, ד; זח"ג קלד, ב; מורה נבוכים ח"א פע"ב.

[46]. סנהדרין לח, ב.

[47]. עץ חיים שער יז פ"א.

[48]. בריבוי מקומות. ראה למשל: תפארת ישראל פ"א.

[49]. ראה לעיל פרק א עמ' מג.

[50]. ברכות יז, א.

[51]. דברים ד, לה.

[52]. ישעיה נא, יב.

[53]. ראה אגרת הקדש של מוהר"ר אייזיק מהומיל, תולדות יצחק אייזיק (קה"ת) עמ' 158; ראה באור א למאמר וצדיק יסוד עולם בספר לב לדעת.

[54]. ראה שמות רבה כט, ט.

[55]. זח"ג רפח, א.

[56]. דברים ד, לה.

[57]. שם שם, לט.

[58]. מאמרים מלוקטים ח"א עמ' 139 ועוד.

[59]. ישעיה נא, יב.

[60]. שם מג, כה.

[61]. לקוטי תורה מטות פב, א; שם שיר השירים יז, ג ועוד.

[62]. בראשית א, ד.

[63]. אגרות קודש אדמו"ר מוהרש"ב ח"א עמ' רי וש"נ (נעתק ב"היום יום" כה מנחם אב).

[64]. יבמות סג, ב; בראשית רבה יז, ב.

[65]. רש"י ר"פ נח; ע"פ בראשית רבה ל, ו.

[66]. שיר השירים ג, יא.

[67]. תענית כו, ב.

[68]. לכללות הענין ראה אני לדודי ודודי לי עמ' מ ואילך.

[69]. תניא, אגרת הקדש כ.

[70]. רבינו בחיי לבראשית, לח, ל.

[71]. לקוטי אמרים פרק ב.

[72]. משלי לא, כג.

[73]. זח"א קג, ב.

[74]. זח"ג קכב, ב (ברעיא מהימנא) ועוד; פרי עץ חיים שער העמידה פי"ט.

[75]. ספר יצירה פ"א מ"ח; וראה הקדמת ת"ז (ז, א).

[76]. אסתר ט, כג.

[77]. שמות כו, ה.

[78]. אמרי שפר ח"ג; ראה בספר אותיות לשון הקדש עמ' רה.

[79]. בראשית כד, א.

[80]. שם כז, לג.

[81]. שם לג, יא.

[82]. דברים ו, ו.

[83]. תהלים פט, א.

[84]. בבא בתרא טו, א.

[85]. ישעיה כט, כב.

[86]. תורה אור לך לך יא, א

[87]. זח"א עט, ב (סתרי תורה). ראה גם תו"ח לך לך פ, א בשם הגאונים.

[88]. לקוטי אמרים פרק לב.

[89]. בראשית כא, יב.

[90]. נדרים לא, א; סנהדרין נט, ב.

[91]. ראה זח"א קיט, ב; ח"ג יח, א; לקוטי תורה לאריז"ל וירא ד"ה סוד העקידה; לקוטי תורה ואתחנן ח, ב; שם דרושי ר"ה נח, ב; מעין גנים ח"א עמ' לז ואילך.

[92]. לע"ע לא מצאנו; ראה גם וירא עמ' לג, א והלאה.

[93]. לקוטי מוהר"ן ח"א תורה א.

[94]. ראה לקוטי תורה ברכה צד, א ואילך; וראה אגה"ק סכ"ט (קנ, ב ואילך) ובכ"מ.

[95]. אות רמב.

[96]. זח"ג קכח, ב.

[97]. ראה יחזקאל ט, ד.

[98]. שיחות הר"ן שם.

[99]. חבקוק א, יג.

[100]. איוב יא, יא.

[101]. ספר יצירה פ"ב מ"ז.

[102]. תקוני זהר נז (צא, ב).

[103]. ישעיה מ, יב.

[104]. בראשית ב, ד.

[105]. מצת שמורים לא, א; משנת חסידים תקון תפלין א, ט; שו"ע אדמו"ר הזקן לו, ב; ראה אותיות לשון הקדש עמ' קלט.

[106]. ראה זח"ב רל, א.

[107]. חגיגה טו, ב; סנהדרין קו, ב וברש"י שם; אותיות לשון הקדש אות למד (עמ' רא).

[108]. שמואל ב יז, כ.

[109]. תהלים פד, ד.

[110]. ראה תורת מנחם ח"י עמ' 200.

[111]. שיר השירים ב, ה.

[112]. הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו").

[113]. כתובות טז, ב.

[114]. ברכות סא, סע"א.

[115]. ראה שער א פרק יד (להלן כרך ד בסדרה).

[116]. ראה תניא אגרת הקדש טו; זח"ג צו, ב; רצו, א; פרדס שער ח פכ"ד; גוף נפש נשמה עמ' קעה.

[117]. ראה בבא בתרא נח, א.

[118]. ב, א-ב.

[119]. מלכים א ו, ח.

[120]. בפרושו שם.

[121]. בראשית ל, יד-טו.

[122]. שמות כו, ה; לו, יב.

[123]. שם שם, כח.

[124]. תהלים קט, כב.

[125]. עיין של"ה שער האותיות אות כ (סט, א).

[126]. ראה מאמרי אדה"ז ענינים עמ' רחצ; אור ישראל ח"א עמ' רסז.

[127]. חנה אריאל מאמרים, חלק מאמר השבת, אגרות קדש (ד, ב); ראה גם לב לדעת עמ' קסח.

[128]. ראה תורת מנחם חכ"ח שיחת ליל ב דחג הפסח ה'תש"כ.

[129]. שמות א, יד.

[130]. זח"ג קנג, א; וראה תורה אור שמות מט, א.

[131]. רא"ש לברכות יג, ב (ועיין בירושמי שם פ"ב ה"א); שו"ע או"ח סא, ח.

[132]. שם בגמרא.

[133]. ע"פ חגיגה יג, א.

[134]. פרק ח סע' כא.

[135]. ראה קונטרס אחרון ד"ה "דוד זמירות קרית".

[136]. תהלים קט, כב.

[137]. שמות כו, כח.

[138]. יחזקאל לו, כו; ראה לקוטי דבורים ח"א לו, א ואילך.

[139]. בראשית כז, לג.

[140]. ראה באריכות בספר אור ישראל ח"ב פרק ח (עמ' קכט).

[141]. לעיל פרק ו עמ' קמד.

[142]. עמ' קצו, ב (הוצאת קה"ת תשנ"א והלאה); ראה לב לדעת עמ' לג.

[143]. דברים כב, ז.

[144]. זח"א כד, א; ח"ב ס, סע"א.

[145]. יחזקאל לג, כד.

[146]. סמ"ק סימן קד.

[147]. ברכת 'יוצר אור'.

[148]. ראה תו"ח בראשית ס, ב וש"נ.

[149]. ראה המשך תרס"ו ד"ה "כי עמך מקור חיים", עמ' קעט והלאה.

[150]. תקוני זהר נז (צא, ב).

[151]. תהלים נב, ג.

[152]. שם פט, ג.

[153]. בראשית כא, לג.

[154]. תורה אור יז, א; מעין גנים ח"א עמ' נא והלאה.

[155]. בראשית לב, כד.

[156]. תהלים קט, כב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com