חיפוש בתוכן האתר

הקדמה_פרק ז הדפסה דוא

נושאים: טו יסודות (ברכת 'אמת ויציב'); כתר: ממוצע המחבר שני עולמות; עתיק יומין: לשון העתקה; יסוד היסודות: יסוד עתיק יומין; עמוד החכמות: חבור חכמה עילאה ותתאה.

 

 

נגנו נגון

 

נחזור על מה שלמדנו בפרק הקודם. אתמול דברנו על כך שהמילה התבוננות באה מלשון בנין, שאדם בונה בה בנין במחשבה, בשכל. בנין צריך להיות דבר מסודר ועיקר הגלוי של הכוונה, שזה הענג, בא בסוף. זה ה'דערהער', שזה כאשר בסוף כל הבנין זוכים לשמוע את הפנימיות – את הנקודה והתמצית – זו השלמות של הבנין. על זה כתוב בקלה, שעיקר התגלות עתיקא – התענוג – הוא באמא, בבינה. התענוג רק עובר בדרך מעבר ביסוד אבא ומתגלה באמא ולכן אמא נקראת "בעליה" לגבי החכמה. החכמה מחיה אותה בכך שהיא ממשיכה ונותנת בה את הענג מן הכתר, והיא אחר כך מגלה אותו. חיים זה ענג ולכן כתוב "החכמה תחיה בעליה". אז גם החכמה מקבלת את הענג מאבא בחזרה, בסוד 'משמח חתן עם הכלה' – על ידי הכלה. זה יהיה הגלוי לעתיד לבוא, בעולם הבא, ולכן נקראת הבינה 'עולם הבא'. זו מדרגת 'יחודא עילאה', יחוד יה שבשם.

לפי זה, הסברנו גם שיש מחזור של ימות השבוע בתוך ההתבוננות. ששת ימי החול, ימי הבנין, הם ההתבוננות עצמה שיש בה יגיעה ועבודה לבנות את הבנין, ויש אחר כך את השבת של ההתבוננות, שזה הזווג והשלמות שלה, ובה מתגלה התענוג. "באה שבת באה מנוחה, נשלמה כל העבודה". דוקא הזווג והשמחה שבו זה מה שמוליד בנים, כמו שכתוב "אם הבנים שמחה", שהשמחה בעצמה היא המקור ללידת הבנים. זו השמחה בשלמות השגת הענין האלקי.

כשדברנו על כך שהתבוננות היא לשון בנין הזכרנו שבנין צריך יסוד בתחלתו. בלי יסוד אי אפשר לנות בנין, הוא מתמוטט. לכן כתוב, שעולם התהו שהתמוטט היה בנין ללא יסוד, מלכות בלי יסוד. כל עולם התהו היה רק מלכויות, רק מלכים, ומלכות זה רק ההתגלות של הענין. יסוד זה מה שתחתיו. בעולם התהו יצאו דברים מפוארים ללא יסודות, ולכן הם התמוטטו.

לכן הסברנו, שהיסוד הוא זה שמשתלם בסוף, מה שהוא נעשה בסופו כלי. מתחילים מן היסוד וגם הסיום, ה'מכה בפטיש', הוא לעשות את היסוד כלי לקליטה. מתחילים עם היסוד בתור גוף, שסומך ותומך את הבנין, אבל אחר כך מסיימים עם עשית היסוד כלי לקבל את השפע הזורם אל תוך הגוף. זה נקרא 'תקון הכלי' של הנוקבא שבא בסוף. היסוד הוא כמו הרחם, והבנין של האשה אינו שלם עד שתיעשה כלי. הסברנו, שזו כמו ברית המילה שלה, שיש לה יסוד מוכן מן הלידה ולכן אין צורך למול אותה, ויש מה ש"אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי", וזו שלמות הבנין. זו הכנת הכלי להיות ראוי להעלות מ"ן. לאשה יש רגע של מילה לפני האיש, בלידה, אבל השלמות שלה זה רק כאשר היא מתחתנת ואז האיש המהול מוהל אותה. הסברנו, שכל המילה של האיש היא בכדי שהוא יוכל למול את האשה בביאת מצוה. אז הוא משאיר בה את הרוח – "רוחא דשביק בה בעלה" – שבקבלה זה שם בן, והוא הכח שיש בה להעלות מ"ן. זו שלמות הבנין.

אם כן, תחלת הבנין מתחיל מן היסוד, אבל אז היסוד עדיין אטום. צריך יסוד, אחרת כל הבנין יתמוטט, אבל הוא בינתיים אטום. הגמר של כל הבנין זה לעשות את כל הבנין הזה כלי לקבל את האור והחיים ולהוליד על ידי כך בנים. עד כאן היה קצור מה שלמדנו בפרק הקודם, פרק ו.

נעבור לפרק הבא, פרק ז.

 

פרק ז

עיקר כל בנין הוא יסודו, שעליו הוא עומד.

שמעתי על כך נקודה מאדם אחד גדול. מה שהרמב"ם פותח זה כמו היסוד של ההלכה, וכמו שאנו רואים בדורות האחרונים דוקא הלמוד הכי עמוק הוא בהלכות הרמב"ם. זו התמצית של כל התורה שבעל פה, ולכן הוא בעצמו כמו היסוד שכל הלמוד בנוי עליו. לכן, אם זוכים, בסוף כל הלמוד נעשה הוא עצמו בית הקיבול לכל הלמוד.

הרמב"ם פותח את חבורו במילים "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם (הכוונה 'ישנו', וזה כנראה לקוח מערבית) מצוי ראשון", שראשי תבותיהן הן אותיות שם הוי' [אגב, יש פתגם מפורסם על הרמב"ם "ממשה עד משה לא קם כמשה", שהוא מתקופת הרמב"ם ואף פעם לא ידעתי את מקורו. לאחרונה ראיתי שהאדמו"ר הזקן מזכיר את הפתגם הזה, ולכן הוא פתגם מוסמך ביותר]. הבטוי הזה – "יסוד היסודות" – בא ביחס למצוה הראשונה של האמנת אלוקות, לפי סדר הרמב"ם, שהיא גם הדברה הראשונה של עשרת הדברות. המצוה היא להאמין שה' הוא, כדברי הרמב"ם, 'מחויב המציאות'.

אם כן, מן המילים הראשונות בספר הרמב"ם יוצא לנו העיקר שלנו, לפיו הכל תלוי שם הוי' ב"ה. נפרש את הבטוי זה של הרמב"ם על פי סוד (זה לא כתוב בספר). יש הרבה פרושים לבטוי הזה – "יסוד היסודות" – אבל זהו העמוק ביותר. הבטוי "יסוד היסודות" הוא בדומה לבטוי 'קדש קדשים', שיש 'קדש' שהוא הקדש של כל הקדשים. למשל, בקבלה כתוב ש'קדש' הוא כתר לגבי 'קדשים', שהם חכמה ובינה. אם כן, הבטוי 'יסוד היסודות' צריך להתפרש שיש יסוד, שהוא היסוד של כל היסודות.

מהם היסודות בכלל? בכל עולם, כמו בעולם האצילות, יש טו נקודות של יסוד, כנגד טו אותיות ו ב"אמת ויציב", בכל הגוף, מן הגלגלתא ועד הברית. איך? בכל עולם יש חמש ספירות מהן יוצאים חמשה פרצופים: אריך אנפין, אבא, אמא, זעיר אנפין, נוקבא דז"א. בכל אחד מהם יש שלש נקודות של יסוד: פה, חזה, ברית. יסוד זה התקשרות ושלש הנקודות שבכל פרצוף הן שלש נקודות של התקשרות, שלש נקודות של זווג. יסוד הפה הוא זווג 'נשיקין', יסוד החזה הוא זווג של חבוק, ואילו יסוד הברית הוא הזווג ממש. לפי זה, יש בסך הכל חמש עשרה נקודות של יסוד בכל עולם.

כיוון שהאדם הוא 'עולם קטן', הכולל את כל העולמות, יש בתוכו גם כן את כל הפרצופים ולכן יש בו את כל טו היסודות, מן הגלגלת ועד הברית, בקו האמצעי של הגוף. כל נקודה היא כמו כח החודר מעבר אל עבר, מן הפנים אל האחור, והיא בדוגמת 'אותיות החקיקה' שהיו בלוחות. דרך החקיקה הזו עובר אור ושפע. לכל  אחד מ-טו הנקודות הללו יש שמות בתורה.

נפרט אותן אחת לאחת. שלש הנקודות הראשונות של פרצוף אריך אנפין הן: ראש הגלגולת, מקום הנחת התפלין בסוף השערות [בין העיניים], אמצע המצח. שלשתן מעל לגובה העיניים, שכן העניים הן החכמה ואילו שלשת הראשונים שייכים לאריך אנפין, שהוא למעלה מטעם ודעת, למעלה מהתחלקות. ראש הגלגלת זה הפה של אריך, מקום סיום השערות הוא החזה שלו, ואילו אמצע המצח הוא הברית שלו.

שלש הנקודות של פרצוף אבא הן: בין העיניים, החוטם, השביל שעל גבי השפה העליונה [המקום בו לפי חז"ל מכה המלאך את התנוק כשנולד כדי שישכח את התורה שלמד]. בקבלה נקראת הנקודה הזו ב-יג תקוני דיקנא השביל והאורח של "וחנון". זה היסוד של אבא. הזכרון של התורה תלוי ביסוד אבא.

שלש הנקודות של פרצוף אמא הן: הפה, הסנטר [בחז"ל: 'שבולת הזקן'], הגרון. אלו הפה, החזה והברית של אמא.

שלש הנקודות של פרצוף זעיר אנפין הן: הנקודה שבין הכתפיים [נקראת 'בין כיתפין'], צפור הנפש, 'טבורא דלבא'. 'טבורא דלבא' נקרא בחז"ל 'מפתח הלב' והוא עומד מתחת למקום הנקרא 'צפור הנפש'. לפי חז"ל, 'צפור הנפש' הוא המקום הכי רגיש בגוף. אלו הפה, החזה והברית של ז"א.

יוצא לנו, שהברית של ז"א היא הנקודה הכללית של החזה. כלומר, יש בכללות שלש נקודות של ברית – הפה, החזה, היסוד – ואם כן היסוד של ז"א הוא מרכז החזה הכללי. הפה הכללי היה הנקודה השביעית בסדר שלנו, והוא כנגד הפה של אמא, ואילו הנקודה ה-יב היא נקודת החזה הכללי. באמת כתוב בכתבי האריז"ל, ש"הברית של ז"א בקטנות עולה" – אל המקום הזה – "להיות יסוד של החזה". לילד קטן, לפני שהוא מתבגר, יש רגישות בברית והרגישות הזו עולה לאחר שהוא מתבגר אל המקום הזה.

שלש הנקודות של הנוקבא הן: הטבור ['טבורא דגופא'], היסוד הפנימי [באשה: הרחם], היסוד החיצוני [בברית של האיש]. הטבור הוא הפה של הנוקבא – גם על פי פשט – שכן משם אוכל התנוק כאשר הוא בעבור. בכלל, עבור הוא מצב של מלכות ולכן זהו הפה דוקא של פרצוף הנוקבא.

 בשני האחרונים זה כבר תלוי אם זה איש או אשה. נקודת היסוד של הכללות היא הנקודה ה-יד באשה והנקודה ה-טו באיש, החזה או הברית של פרצוף הנוקבא. זה מתאים עם מה שמובא תמיד בקבלה, ש-יד שייך לנקבה ואילו טו שייך יותר אל האיש, על דרך משפיע ומקבל. למשל, בחג הפסח יום יד הוא היום שנאמר בו "אך ביום הראשון תשביתו" ואילו יום טו הוא יום יציאת מצרים עצמו.

היכן מרומזים כל טו היסודות הללו? אלו טו אותיות ו שיש בברכת 'אמת ויציב ונכון וקיים...'. נסכם את הכל:

הפרצוף

הנקודה בפרצוף

הנקודה בגוף האדם

בתפלת 'אמת ויציב'

אריך אנפין

פה

ראש הגלגלת

ויציב

חזה

מקום סיום השערות

ונכון

ברית

מרכז המצח

וקיים

אבא

פה

בין העיניים

וישר

חזה

החוטם

ונאמן

ברית

שביל השפה העליונה

ואהוב

אמא

פה

פה

וחביב

חזה

סנטר

ונחמד

ברית

מרכז הגרון

ונעים

זעיר אנפין

פה

בין כיתפין

ונורא

חזה

צפור הנפש

ואדיר

ברית

טבורא דלבא

ומתוקן

נוקבא דז"א

פה

הטבור ['טבורא דגופא']

ומקובל

חזה

הרחם [באיש: מקומו]

וטוב

ברית

היסוד [באשה: מקומו]

ויפה

 

אלו טו היסודות שיש בגוף האדם. למה הזכרנו אותן? בשביל להבין את הבטוי "יסוד היסודות" שהביא הרמב"ם. כל הנקודות הללו הן "היסודות", וכעת צריך למצוא אחד שהוא "יסוד היסודות", שכולן פרטים לגביו. אם כל טו היסודות מכוונים כנגד טו אותיות ו שבברכת 'ויציב ונכון', מהו 'יסוד היסודות'? זו המילה 'אמת' שבראש הברכה. 'אמת' היא 'יסוד היסודות', וכן אצלנו תמיד פנימיות היסוד היא מדת האמת. היסוד נקרא חותם – "חותמו של הקב"ה אמת" – ועיקר תקון היסוד בא בסוף, כמו שלמדנו. איך אנחנו רואים שאמת כוללת הכל? כמו שחז"ל אומרים, שהמילה אמת היא ראש-תוך סוף של כל האותיות. שלשת האותיות הללו בעצמן הן כנגד הפה, החזה והברית.

מה זה יהיה על פי קבלה? אם התחלנו את מנין היסודות מפרצוף אריך אנפין, מה יהיה יסוד היסודות'? זה יהיה יסוד עתיק, יסוד פרצוף עתיק יומין. יסוד עתיק יומין עולה ביאת המשיח. יסוד זה ביאה, שכן הוא שייך תמיד אל העולם העליון, לא לתחתון. העולם התחתון מתחיל מפרצוף אריך, וממנו מתגלים טו יסודות, אבל יש דבר שמקשר את העולם העליון אל העולם התחתון וזה היסוד של עתיק.

יסוד עתיק יומין עולה גם שלמות. הברית היא השלמות, ולכן כתוב בחסידות שפגם הברית הוא הפגם בשלמות וממילא תקון הברית הוא תקון של השלמות. יסוד עתיק יומין הוא שלמות כל חמש-עשרה היסודות. אנו נמצאים היום בתחלת ימי השובבי"ם, שבין חנוכה לפורים, ולכן נוסיף שיסוד עתיק יומין עולה גם שובו בנים שובבים, והוא הזמן המסוגל ביותר לתקון היסוד, כמבואר בקבלה. כל שעבוד מצרים והיציאה ממנה קשורים עם השלמות של הברית.

ברית זו התקשרות למעלה מטעם ודעת ופגם הברית זה כאשר האדם לא מקושר לה'. הוא שוכח. עיקר הברית היא דעת – "והאדם ידע" – ופגם בברית הוא פגם של הדעת. אחד שמקושר יכול להסתכל בכל מקום והוא לא פוגם בשום דבר, הוא רק רואה את האלוקות, כמו שאמר ר' לוי יצחק. זה, כמובן, גם בכוון ההפוך. צריך לדעת, שזה העיקר בענין הזה של תקון הברית, בתקון השלמות. ברית זה אמת, ולשמור את הברית זה לומר רק את האמת, לא לסלף אותה. זו ההלכה הראשונה בשולחן ערוך, ש"לא יבוש מפני המלעיגים עליו בעבודת ה'". ר' נחמן אומר שהאמת היא רק אחת, ואם אתה מחניף לאנשים – אפילו במחשבה – אתה פוגם באמת. זה 'יסוד היסודות'.

יש כלל גדול שלומדים מהרמב"ם, שבדרך כלל מפרשים אותו לגריעותא אבל בחב"ד מפרשים אותו למעליותא. הרמב"ם מצדיק את עצמו למה הביא בספריו גם מגויים בפתגם 'קבל האמת ממי שאמרו'. אם האדם מסור לאמת לגמרי, באמת לאמיתו, הוא מקבל את האמת מכל מקום. דוקא בחב"ד [אצל ר'' הלל] מוסבר, שהמדרגה הזו של 'קבל האמת ממי שאמרו' היא מדרגה של 'פנימיות אבא', פנימיות החכמה. זו ההתקשרות אל האמת למעלה מכל קשור. זה שלמות תקון הברית. אדם כזה ממילא לא מתחשב באף אחד, שכן האמת צריכה להתגלות כמו שהיא. זה לחשוב אמת ולומר אמת, בבחינת "הוי עז כנמר", שלא להתבייש בפני המלעיגים.

 

נחזור לענין. הבטוי של הרמב"ם 'יסוד היסודות' רומז ליסוד עתיק יומין, והיא נקראת המדרגה 'התחתונה שבעליון'. אריך אנפין נקרא 'העליון שבתחתון', ולכן טו היסודות מתחילים ממנו. הוא שייך אל ההווה, אל המדרגה ההווה. מה שאין כן עתיק הוא מלשון עבר. היסוד שלו הוא הקשר ביניהם. למשל, בעולם האצילות יש חמשה פרצופים, וממילא את טו הנקודות הללו, וגם בעולם הבריאה יש אותו הדבר. בתוך הכתר של עולם הבריאה, פנימיות הכתר הוא פרצוף עתיק יומין, והוא עדיין לא חלק מעולם הבריאה. הוא עדיין חלק מעולם האצילות שיורד אל תוך עולם הבריאה.

מה זה עתיק? עתיק זה כמו להעתיק ספר. אין בזה שום חדוש, זה רק העתקה. העתיק הזה הוא רק המדרגה התחתונה שבעליון, שכן הוא רק מעתיק אותו. על ידי זה שהוא מעתיק אותו הוא גם נעתק ממקום למקום, כמו שבהעתקת הספר התוכן נעתק מספר אחד לספר אחר.

ההעתקה הזו היא כדי לחבר בין העולם התחתון אל העולם העליון. כל הכתר הוא ממוצע בשביל לחבר – 'ממוצע המחבר' – ובכל ממוצע שמחבר צריכים להיות שני חלקים: אחד שמחובר אל העליון ואחד שמחובר אל התחתון. זה שקשור אל העליון הוא פרצוף עתיק יומין ואילו זה שמחובר אל התחתון הוא פרצוף אריך אנפין.

את זה רואים אחר כך בספירת הדעת. הדעת מתחלקת לשנים: ה חסדים ו-ה גבורות. החלוקה הזו בדעת היא לשם חבור החסדים והגבורות, אבל השרש של הדעת הוא בכתר ולכן השרש של החלוקה הזו הוא בחלוקה שבכתר. זהו אחד מסמני התקון. בעולם התהו שאינו מתוקן יש בכתר רק פרצוף אחד ולכן הוא לא היה מסוגל לחבר את העליון לתחתון, אבל בעולם התקון ראשית התקון הוא שיש שני פרצופים – עתיק ואריך – ולכן הוא יכול לחבר שני עולמות שאין שום קשר ביניהם, שיש ביניהם הבדל אין סופי [יש לפעמים, וזה לאחר התקון, שיש בכתר רק פרצוף אחד ואז זה כבר למעליותא].

נסביר שוב. כל המושג כתר הוא ממוצע לחבר שני דברים שבאין ערוך בין זה לזה. זה נקרא תקון. מה זה תקון? תקון זה שאני – הקטן, האפס – אהיה קשור אל האין סוף. בשביל התקון הזה צריך הרבה תקונים, וכל סדר ההשתלשלות אלו דלוגים שבאין ערוך אחד אל השני. צריך להיות משהו שמקשר ביניהם. כתוב שהשתלשלות הכתים היא זה מזה, שכל הממוצעים הללו קשורים יחד, ואם יש תקון לכתרים יש התפשטות לאור אין סוף עד לנקודה האחרונה. זה נקרא כתר, ובשביל שיהיה תקון צריך שתהיה בו חלוקה בין 'תחתון שבעליון' לבין 'עליון שבתחתון'. אלו פרצופי אריך ועתיק.

בכל זאת, צרייך להיות איזה משהו מיוחד שמחבר אותם, כמו האות ו, ואפילו שהם מולבשים אחד בשני. למשל, הקרשים במשכן היו תלויים ביתדות ואדנים. הם היו יציבים מאד, ואף על פי כן עשו בהם את הבריחים שיחברו ביניהם – "והבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה". למרות היו מחוברים יחד ממש יש עוד משהו שתוקע את האחד בתוך השני. הבריח הזה, שתוקע את עתיק בתוך אריך, וממילא תוקע את כל העולם העליון בתוך העולם התחתון, זהו יסוד עתיק יומין. הוא בדוגמת "הבריח התיכון", וזה ה'אמת'. כך מובא בספר התניא בפרוש, שסוד ה'אמת' הוא "הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה". תקון השקר הוא על ידי קשר וזה נעשה בקרשים. ה"בריח התיכון" שתקוע בתוך הקרשים הוא האמת, תקון השקר.

 

כל זה היה להסביר את המילים "יסוד היסודות" – יסוד עתיק יומין, שהוא האמת לאמיתו לגבי 'ויציב ויקיים וכו'' [ומכאן יש לנו רמז יפה מאד לחבר את תחלת הרמב"ם לסופו. הרמב"ם מסים את ספרו בהלכות ביאת המשיח וכעת אנו אומרים ש"יסוד היסודות" שבתחלתו הוא יסוד עתיק יומין].

נמשיך הלאה, להמשך הבטוי של הרמב"ם "ועמוד החכמות". מה "עמוד החכמות"? בכל פרצוף יש, בדרך כלל, שתי חכמות, כפי שיש ג יסודות. הן נקראות 'חכמה עילאה' ו'חכמה תתאה'. עליהם כתוב "חכמות בחוץ תרונה", כאשר מעוט רבים הוא שנים. בפנימיות, המוגש 'עמוד' הוא תמיד בא לחבר שני דברים, כמו עמודי הבנין שמחברים בין התקרה לרצפה. בתניא כתוב, שהמצות נקראות תרך עמודי אור. למה? כי הם מחברים בין הרצון העליון עם המציאות התחתונה, מן הגג ועד הארץ. אם כן, "עמוד החכמות" הוא הממוצע שמחבר בין 'חכמה עילאה' ובין 'חכמה תתאה'. כיוון שיש הרבה מדרגות של חכמה עילאה וחכמה תתאה, צריך להיות עמוד אחד פנימי, שהוא הכח תמיד לחבר בין שתי החכמות. מה זה 'חכמה עילאה'? בטול במציאות. מה זה 'חכמה תתאה'? בטול היש.

יסוד הוא כח לבר בין שני שווים, כמו הבריח במשכן, ואילו עמוד הוא דבר מחבר בין מעלה ומטה. מהו העמוד של כל החכמות, על פי קבלה? זה נקרא המזל העליון, תקון "נצר חסד". כמו ש"יסוד היסודות" הוא יסוד עתיק יומין המתלבש ב'מצחא קדישא' של אריך, כך "עמוד החכמות" הוא תקון "נצר חסד לאלפים", ראשי תבות "נחל נובע מקור חכמה". כל היחודים הם על פי המזל הזה.

שוב, יסוד עתיק יומין על פי קבלה מתלבש רק במצח של אריך, אבל אנחנו הסברנו כעת הוא עובר דרך כל היסודות. אותו הדבר ביחס למזל "נצר חסד", שהוא השרש והעמוד של כל החכמות. "ונח מצא חן" – חן הוא חכמה נסתרה. כתוב בקבלה "אבא תליא במזלא". כלומר, המזל הזה הוא עמוד ופרצוף אבא, החכמה, תלוי עליו.

מהו אותו "נצר חסד לאלפים" בעבודת ה'? זה הבעש"ט אומר. "נצר חסד לאלפים" זהו ה"אֵין מזל לישראל" שהבעש"ט דורש אותו 'אָיִן מזל לישראל'. אפשר להסביר את זה כך: הפשט של "אֵין מזל לישראל" שייך לחכמה תתאה, וזה קשור עם הרמב"ם שמאד שונא מזלות, ושישראל הם מעל למזל. זה מה העמוד נוגע בחכמה תתאה, וזה כולל את כל ז חכמות הטבע. בקבלה הראשונה שלפני האריז"ל נקראו שתי החכמות הללו 'חכמת אלקים' ו'חכמת שלמה'. אלו שני בטויים שנאמר לגבי חכמת שלמה, 'חכמת שלמה' היא חכמת הטבע ואילו 'חכמת אלקים' היא חכמת האלקים שמעל לטבע, החכמה לדעת אלקים. זו 'חכמה עילאה'.

כל זה היה העמוד שלמטה, אבל השרש למעלה של העמוד הוא כמו בדרוש של הבעש"ט, ש'אָיִן – מזל לישראל'. המזל הוא שם של שרש הנשמה, ובגלל שהיא קשורה אל האין האלקי מכירה אותו. לכן הוא נקרא 'חכמת אלקים', הכח להכיר את אלקים – "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפיצה". איך יהודי יכול לדעת את ה'? כי יש לו 'אָיִן מזל לישראל', שזו האלוקות בעצמה. לכן הוא מקושר בעצם לאלוקות. זה החלק העליון של העמוד.

החלק התחתון של העמוד הוא, שאף על פי שהוא יכול להיות חכם גדול – כמו שיהודים תמיד חכמים גדולים בחכמת הטבע – הוא לא משועבד אליו, כיון ש"אֵין מזל לישראל". להיפך, הוא שולט עליהם, בבחינת "מאן מלכי? רבנן" הקובעים את התופעות הטבעיות על פי פסק ההלכה, כמו בקדוש החודש. היהודי שולט על החוקים ולא הם שולטים עליו.

כל זה להסביר את הבטוי "יסוד היסודות ועמוד החכמות", שיש בו ראשי תבות של שם הוי', וכמו שנסביר בהמשך בשם הוי' יש את כל יסודות ההתבוננות.

קלטת 44-0416-1

(מספר רץ: 1135)

                                    

 

נושאים: שם העצם-שם המיוחד-שם המפורש: חש-מל-מל (מלמעלה ומלמטה); ברכת כהנים: קריאת שם המפורש; ברית מילה: הכח להשפיע את השפע; יבק (יחוד, ברכה, קדושה): כנגד שם העצם-המיוחד-המפורש.

 

 

נגנו את נגון הקטן לר' אהרן מסטראשלה

 

אתמול התחלנו את פרק ז, ולמדנו על הבטוי "יסוד היסודות ועמוד החכמות" בו פותח הרמב"ם את ספרו.

פרק ז

עיקר כל בנין הוא יסודו, שעליו הוא עומד. והנה "יסוד היסודות ועמוד החכמות" הוא סוד שם הוי' ב"ה, שהוא הסוד המיוחד לנו – עם ישראל – בנים להוי'.

כתוב "בנים אתם להוי' אלקיכם". בנים אתם עולה אמת ואמונה, כאשר בנים עולה אמונה ואילו אתם הן אותיות אמת. אמת עולה אהיה פעמים אהיה, וכתוב ש"אהיה אשר אהיה" עולה אמת ואמונה. אם כן, הבנים שייכים לשם אהיה. בנים אתם, למי? להוי', לשם י-ה-ו-ה. "אהיה אשר אהיה" הוא סוד הלידה של הבנים, אבל האבא הוא שם הוי' – "הוי' בחכמה". כתוב בכתבי האריז"ל, ששם אהיה הוא השם של אמא על שם כח הלידה שיש בה, בין אם זה הולד שבתוכה ובין אם זה הכח שלה להוליד ולד. מה שאין כן אבא שייך בשם הוי'.

לכן, "בנים אתם" זה שם אהיה ששייך אל הגאולה, אל הלידה וחבלי הלידה של המשיח, אבל "בנים אתם – להוי'", לשם הוי'. זה "יסוד היסודות ועמוד החכמות".

שם הוי' ב"ה הוא "שם העצם", "שם המיוחד", "שם המפורש" –

יש שלשה כנויים לשם הוי'. מה כל בטוי אומר? 'שם העצם' זה השם שלו בעצמו. 'שם המיוחד' זה השם המיוחד מבין כל שמותיו. יש הרבה שמות אבל השם הזה הוא המיוחד שבהם. 'שם המפורש' זה השם שמתפרש ושאומרים אותו באזכרה הכי חשובה. עליו כתוב "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", שבכל מקום שאתן לכם רשות להזכיר את השם המפורש שלי. זה רק בבית המקדש, כאשר הכהנים היו מברכים 'ברכת כהנים' היו מזכירים בה את השם המפורש. על זה כתוב "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם", ששמים את שמי על בני ישראל ואחר ה' בעצמו בא ומברך – "ואני אברכם", "אבוא אליך וברכתיך". אם כן, 'שם המפורש' הוא תכלית סוד השראת ה' בגלוי, בהזכרה, שעל ידו הוא מתגלה, בדבור ובהשפעה, בדרגה הכי גבוהה.

אלו שלשת הכנויים של שם ה'. מה זה מזכיר לנו? זה על דרך "חש, מל, מל". 'שם המפורש' זה "מל" של הדבור. אומרים אותו רק בבית המקדש, בעוד שמחוץ אליו כתוב "זה שמי לעֹלם", בכתיב חסר, שצריך להעלים אותו ולא לומר אותו. מזה לומדים, שעיקר סוד ההשראה וההמתקה הוא בבית המקדש דוקא. כתוב, שכל מה שצדיק מדבר זה שמות של ה' ולכן יש ברכה על ידי הדבור שלו. עיקר סוד ההשראה תלויה בדבור. זה המתקה. שלמות הדבור זה לומר שמות, לבטא ולהגות את שם ה'. הכח הזה הוא מקור הברכה של המציאות בעולם הזה, כאשר ממלאים את האויר באלוקות. זה דבר שהוא כל כך סודי ושמור, שאין לכל אחד רשות עד כדי כך שחז"ל אומרים דברים נוראים על מי ש"הוגה את השם באותיותיו", ורק ליחידי סגולה יש רשות. בכל זאת, כל מה שצדיק אמת מדבר הוא בבחינת שמות ה', ולכן יש בדבור שלו השראה וברכה. זה נקרא 'שם המפורש'.

כאשר היו הכהנים אומרים אותו בקדושה ובטהרה היו כל העם השומעים נופלים על פניהם ואומרים "ברוך כבוד שם מלכותו לעולם ועד". הם לא היו עושים את זה כמו תרגיל. זה היה קורה להם באופן אוטומאטי. כל הזמן היו עומדים – "עומדים צפופים" – וכשהכהן היה הוגה את שם ה' היו משתחווים – "משתחווים רווחים". בחסידות מוסבר, ש"עומדים צפופים" זה בבחינת 'נשמות', מל הראשון במובן של ברית מילה, ואילו "משתחווים רווחים" זה התכללות ב'אלוקות', ב'השראה', באור אין סוף. מצב של "עומדים צפופים" זהו מצב של בטול במציאות של הנשמות בפני האור אין סוף, אבל מצב של "משתחווים רווחים" זהו מצב של התכללות בתוך האור אין סוף. זה כבר מל השני של המתקה, של גלוי אלוקות. לכן היו נופלים על פניהם, וגם אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" כדי להמשיך את הבטול למטה-מטה, בתוך העולמות התחתונים. כל זה מסביר לנו את העיקרון של הבעש"ט, שהדבור הוא סוד ה"השראה". עיקר הדבור הוא סוד 'שם המפורש', בבחינת דבור של צדיק [אצל ר' נחמן זה נקרא בלקוטי מוהר"ן "שלמות לשון הקדש"].

זה מה שכתוב אצל אברהם "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", שעיקר העבודה שלו היתה בקריאת 'שם המפורש'. לכן אברהם נקרא כהן – "אתה כהן לעולם". ישמעאל שמע וקבל ממנו את זה, אבל אצלו זה בלי השראת אלוקות בכלל. ישמעאל זה שם על, שהשם שהוא קיבל הוא השם 'אללה'.

[זה ברור, שהכהנים בבית המקדש היו מבטאים את השם בכל מיני נקודים שונים, אבל בהמשך ימי בית שני, כאשר קלקלו המינים, התחילו להבליע את השם ולאומרו בתוך הטלית, בכדי שלא ישמעו].

כל זה היה ביחס ל'שם המפורש', שהוא בבחינת המתקה. מה זה 'שם המיוחד'? זה צריך להיות הבדלה. למה? הוא מיוחד ונבדל מתוך שאר השמות. מה זה 'שם העצם'? זה הוא בעצמו, ולכן הוא בחינת חש. חש זהו העצם, השתיקה. שלשת הכנויים – 'שם העצם', 'שם המיוחד', 'שם המפורש' – אלו שלשה שלבים של התגלות של שם העצם, מן השתיקה אל הגלוי, כאשר השלב הממוצע בין ההעלם אל הגלוי הוא 'שם המיוחד'. אצלנו, בהעלם של העולמות, חש זה הכי נמוך כי אנחנו לא רואים כלום. האור נעלם ב"העלם העצמי" ואז אצלנו זה יותר חשוך, אבל בשרש זה כאשר הדבר נמצא הכי גבוה.

'שם העצם' הוא כנגד מדרגת 'יחיד'. כאשר האור יורד קצת, להתעורר על מנת לברוא – כמו במדרגת 'אחד' בחסידות – הוא כבר מוכן להשפיע. אחר כך, כאשר האור יורד למטה ממש אל תוך העולמות כדי להשפיע הוא נקרא 'שם המפורש', וזה כבר כנגד מדרגת 'ועד'. עיקר הסוד של כל תורת הבעש"ט ושל תורת המגיד הוא הסוד הזה של "יחיד, אחד, ועד". איך יודעים שמדרגת 'שם המפורש' היא כנגד מדרגת 'ועד'? מפני שזה מה שהעם היו אומרים כאשר היו שומעים את השם הזה – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". 'ועד' היא המשכה למטה, להתגלות ב'יחודא תתאה'. 'שם המיוחד' הוא מלשון 'אחד', ואילו 'שם העצם' זה ה"העלם העצמי" שבמדרגת 'יחיד'.

שוב, הכל נכלל במושגים 'העלם וגלוי', חש-מל, כאשר יש מדרגה שלישית הממוצעת ביניהם, והיא מל מלשון מילה. זה כל תורת הבעש"ט. המושג 'העלם' במדרגה הכי גבוהה שלו נקראת "העלם העצמי", והכוונה היא שהאור נעלם בתוך העצמות. אז הוא נקרא 'שם העצם'. לכן, לגבי האור הוא הכי גבוה ואילו לגבינו יש לו הכי הרבה העלמה. לכן מדרגת חש היא כנגד ממד ה"עולמות", אבל כאשר ה' חש – זהו 'שם העצם'. אחר כך, כאשר יש התעוררות לבריאה, שזה כבר ממוצע בין 'העלם' ובין 'גלוי', זה נקרא 'אחד'. העצם נקרא בזהר "עד דלא סליק ברעותיה למברי עלמא" (לפני שעלה ברצונו לברוא את העולם), וזו מדרגת 'יחיד', עוד לפני שיש כל התעוררות. שם ה' הוא במדרגת 'שם העצם'. ברגע שיש התעוררות זה כבר נקרא בזהר "כד סליק ברעותיה למברי עלמא" (כשעלה ברצונו לברוא את העולם) זה כבר בחינת 'אחד', שהאור כבר מתגלה. הוא מתגלה אבל רק לו. יש גלוי אבל הגלוי עדיין מאוחד.  'מיוחד' זה שיש לי משהו, אבל רק לי יש אותו. זה מיוחד לי. לפני כן, במדרגת 'יחיד', זה אור שאפילו לא מיוחד לעצמו מפני שהוא אפילו לא גלוי לעצמו.

שוב, יש 'העלם' ויש 'גלוי', אבל נוסף כעת שיש שני שלבים של 'גלוי': יש גלוי לעצמו ויש גלוי שהוא כבר אל הזולת. זה עיקר הגלוי. הגלוי שלך לעצמך הוא רק ממוצע בכדי להביא את עצמך אל הזולת. זה כל סוד ברית מילה אצל יהודי. מה זה ברית מילה אצל יהודי? זו תודעה, שכל האור כפי שהוא מתגלה לי אינו התכלית. כל אור שיש לי הוא רק כדי שאעביר אותו אל הזולת, הוא רק מצב של ממוצע. אחד שאינו מהול כאשר מתגלה לו מעט אור – זהו, זה הסוף. זו הערלה. חז"ל שואלים במדרש למה ה' ברא את האדם עם ערלה? למה לא ברא אותו מהול? ערלה היא המחשבה, התודעה, שאני זה הסוף, אני התכלית. כך האדם נברא, אבל זו הערלה שצריך להוריד ולכרות. להוריד את המחשבה הזו שאני הסוף, ואם אני איני הסוף אז הברית הזו צריכה להוציא, להשפיע בחוץ. זו בחינה של צדיק, שהוא רק 'ממוצע המחבר', וכך גם אצלי. אני רק 'ממוצע המחבר' בין ה'העלם' לבין ה'גלוי'. זה עיקר סוד ברית המילה של יהודי. זוהי הכוונה שצדיק הוא משפיע – "ויוסף... הוא המשביר לכל עם הארץ" – הוא רק בתפקיד, וכל מה שמתגלה אליו הוא רק ממוצע בין האור העצמי ובין גלוי לזולת. הוא בעצמו הממוצע בין חש ל-מל.

לענינינו, אור ושם זה אותו הדבר. לפיכך, 'שם העצם' הוא כאשר האור הוא בעצם, ואז הוא בבחינת 'העלם' גם לגבי עצמו, 'שם המיוחד' זה כאשר האור של ה' עדיין מיוחד רק לו ואצלו, וזה רק שלב וממוצע להגיע אל 'שם המפורש'. וכל זה כנגד "יחיד, אחד, ועד", בסוד הגלוי של אור ה' מלמעלה למטה. אצלנו, מלמטה למעלה, זה כנגד "הכנעה, הבדלה, המתקה", או כמו "עולמות, נשמות, אלקות". כאשר האור אצל ה' הוא בבחינת חש העבודה אצלנו היא עבודת ה"הכנעה". זה כמו ב'מאמר הגאולה' של ר' הלל, בו הוא מביא דוגמה לרב שמפסיק ללמד ומסתלק מן התלמידים בשביל לחדש בעצמו אור חדש, עבורם, אבל הם מרגישים מצדם גרוע מאד. הם מרגישים שהתרחקו מן הרב. כאשר התלמידים ראו שצהבו פניו, שהאור מתגלה אליו, הם מתחילים לשמוח ולהתנחם. כאשר התלמיד רואה שהרב מקבל הוא מתעודד, אבל כאשר הוא מרגיש שהרב מסתלק ממנו בשביל לחדש מן ה'העלם העצמי' שלו הוא נופל ברוחו לגמרי. הוא ב"הכנעה" גמורה, כי החיות שלו הפסיקה. כאשר הוא רואה שהאור מאיר בתוך הרב הוא יודע שהרב הוא בסוד החסד, וכל האור שמתגלה בו הוא רק בשבילי. אז הוא מתנחם ומתעודד, ואז זה כמו "הבדלה". הוא נבדל מן ה"הכנעה" שלו. אחר כך, כשהרב מגלה לו את האור, אז הוא שמח לגמרי. זו "המתקה". אם כן, מה שאצל הרב זה חש של ה'העלם העצמי', מל של גלוי פנימי ו-מל של גלוי לתלמיד, יהיה אצל התלמיד "הכנעה, הבדלה, המתקה" מלמטה למעלה. קודם זו תהיה הרגשה של רחוק עצום, של "הכנעה", אחר כך עדוד מזה שהתלמיד רואה התחדשות בתוך הרב וממילא הוא יודע שמ"טבע הטוב להטיב" של הרב זה ודאי כדי לשתף אותו ולהשפיע לו מטובו ואז הוא נבדל מן ההכנעה שלו. בסוף, כשהרב מדבר אתו ומגלה לו את הסוד החדש זו "המתקה", וזה מתוק יותר אצל התלמיד מאשר אצל הרב בעצמו.

 

שאלה: מה הקשר בין השמות לשלשת האבות?

תשובה: קודם אמרנו ש'שם המפורש' שייך לאברהם אבינו, עליו נאמר "אתה כהן לעולם", והוא הקורא "בשם ה' אל עולם". 'שם העצם' צריך להיות שייך ליצחק, שהוא הצדיק הנסתר. 'שם המיוחד' שייך ליעקב, המיוחד שבאבות.

 

אם כן, עד כאן ראינו את שלשת הכנויים – 'שם העצם', 'שם המיוחד', 'שם המפורש' – וכיצד הם מקבילים "להכנעה, הבדלה, המתקה", וכל המקביל להם.

הדבר הזה הוא ישן אצלי, אבל השנה שמעתי ב-יט כסלו מן הרבי שליט"א שהזכיר את שלשתם, אבל בסדר שונה. הוא אמר "שם הוי', שם העצם, שם המפורש, שם המיוחד" וחזר על זה כמה פעמים. התפלאתי, כי הוא שינה את הסדר [אגב, מאז שהתחלנו השנה ללמוד מן הספר הזה היתה סדרת מאמרים מן הרבי שליט"א, שבכל אחד מהם הוא הסביר סוד אחר של שם הוי', כנגד ארבע אותיות שם הוי', דבר שלא היה קודם אף פעם]. מה הענין? למה אצלו זהו הסדר ומה זה צריך להיות? זהו סדר עוד יותר פשוט. אני משתדל להסביר כל דבר לפי סוד של חש-מל-מל, אבל אם הרבי אומר דוקא בסדר הזה אז צריך להיות הסבר עוד יותר פשוט.

הסדר הוא הסדר של "קדושה, ברכה, יחוד", שזה כנגד חב"ד-חג"ת-נה"י, וגם כנגד מחשבה-דבור-מעשה. 'שם העצם' הוא במחשבה, 'שם המפורש' הוא בדבור ואילו 'שם המיוחד' זה נקרא אצל הראשונים, ובמיוחד אצל בעל 'חובות הלבבות', 'יחוד המעשה'. נסביר את הסוד של "קדושה, ברכה, יחוד" על פי קבלה, שגם בקבלה יש הרבה סדרים בסוד הזה. בקבלה הוא נקרא בראשי תבותיו יבקיחוד ברכה קדושה, והוא שרש השרשים של כל הקבלה, מן הדברים הראשונים ביותר בה (עוד לפני הזהר).

אם היינו מסבירים את הסוד של "קדושה, ברכה, יחוד" לפי הסדר שאנחנו כתבנו בספר ["שם העצם", "שם המיוחד", "שם המפורש"], היה צריך להיות הסדר בסוד הזה "קדושה, יחוד, ברכה". למה? נקביל קודם בין שלשת השמות לבין הסוד הזה. 'שם העצם' נקרא "קדושה". הוא קדוש בעצם. 'שם המיוחד' זה "יחוד" ואילו 'שם המפורש' זה "ברכה", כמו שהסברנו באריכות על ברכת כהנים.

מה זה בכלל "יחוד, ברכה, קדושה"? בקבלה כתוב שהמילה יבק עולה 112, והיא עולה שלשה שמות: שם הוי', שם אהיה, שם אדני. כעת צריך לדעת מהו ה'יחוד', מהי ה'ברכה' ומהי ה'קדושה'? שם ה'יחוד' הוא שם הוי'. שם ה'ברכה' הוא שם א-דני, ולכן אברהם אבינו, עליו נאמר "והיה ברכה", הוא הראשון שקרא לקב"ה בשם א-דני. 'קדושה' היא שם אהיה. איך זה בספירות? שם אהיה הוא באמא, וממילא 'ברכה' שייכת לבינה, לאמא. 'יחוד' שייך לז"א...

לא מסתיים

 

קלטת 44-0419

(מספר רץ: 1136)

                                    

 

נושאים: תורה: כולה שמותיו של הקב"ה; הגר"א (על ספר יצירה): ד מדרגות בשמות ה' שבתורה; לשון הקדש: השתלשלות 70 לשון ממנה; הבעש"ט: גלוי 70 לשון לתלמידיו; ישראל אורייתא וקוב"ה: שני אופנים בזה (השתלשלות – התלבשות והשראה); ארץ ישראל: הכח ליישבה רק על ידי פנימיות התורה; הבתוננות ותפלה: למוד-התבוננות קודם-התבוננות בשעת התפלה (הרבי הריי"צ); אני-אתה-הוא: הכנעה-הבדלה-המתקה.

 

 

 

בפעם הקודמת דברנו על שלשה שמות של שם ה': 'שם העצם', 'שם המיוחד', 'שם המפורש'. למטה, בהערה נה, כתוב ההסבר שהבאנו אז:

נה. שלשה תארים אלה הם כנגד "חש-מל-מל" ("מל" מלשון "מילה" ו"מל" מלשון "דבור") "הכנעה, הבדלה, המתקה" יסוד תורת החסידות של מורנו הבעש"ט זי"ע (עיין בכתר שם טוב אות כח) [שם מוסבר שהסוד שקיבל הבעש"ט מאחיה השלוני הוא הסוד הזה].

הפעם נתחיל עם רמז. שלשת התארים עצם מיוחד מפורש עולים 894, וכאשר נחלק אותו ל-3 נקבל רחמים. זהו הערך הממוצע של כל אחד מן התארים של שם ה', וכידוע נקרא שם הוי' בלשון חז"ל 'שם הרחמים'. למה לא מנינו אותו בין הכנויים? בגלל שרחמים היא מדה, אחת ממדות ה', ולא תואר המתאר את ה'. אלא שהמכנה המשותף לכולם הוא רחמים, שכל אחד מהם הוא בעצם רחמים. יש כאן שלשה שלבים של רחמים, רחמים פשוטים: יש רחמים כמו שהם בעצם, יש רחמים בבחינת 'מיוחד', שיש גלוי כבר לעצמו אבל לא לזולת, ואילו בסוף הרחמים הם כמו שמתגלים במפורש אל הזולת. יש כאן חש-מל-מל בתוך מדת הרחמים.

 

עצרנו בפעם הקודמת באמצע משפט, שתחלתו היתה: שם הוי' ב"ה הוא "שם העצם", "שם המיוחד", "שם המפורש" –

כללות כל התורה כולה הנקראת "שמו הגדול" כנ"ל.

תורה , בכלל, נקראת "שמו הגדול". כתוב במדרש: "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו הגדול בלבד", ובזהר "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", או "שמיה דגניז בגויה" – שמו הגנוז בעצמותו – ואותו השם היא התורה בעצמה. כל התורה הייא שמות.

הזכרנו פעם בשם הגר"א בפרושו לספר יצירה, האומר שבשם ה' שבתורה יש ארבע מדרגות כנגד אותיות שם הוי': יש שם הוי', שהוא 'שם העצם' 'שם המיוחד' ו'שם המפורש', כמו אצלנו. יש את שאר השמות שאינן נמחקים, כמו שם אלקים, אל, שדי, א-דני, צבאות. יש מדרגה נוספת והיא הכנויים לה', כמו רחום וחנון וכו'. אלו מילים שמכנות את ה'. המדרגה האחרונה הן שאר מילות התורה, שכולן כנוי לה' רק שזה כנוי נעלם. אם כתוב בתורה 'עץ', או אפילו שם של רשע כמו עשו או בלעם, האותיות הללו בפנימיות הן כנוי לה'. הן כנוי לחיות האלוקית בה ה' מחיה את הדבר הזה, שבלעדיה לא היה הדבר הזה קיים. נסכם:

י   שם הוי'

ה  השמות שאינם נמחקים

ו   הכנויים

ה  שאר מילות התורה

שם הוי' עם שאר השמות שאינם נמחקים הם בסוד יחוד אותיות יה. הכנויים הם כנויים גלויים לה', אבל שאר מילות התורה הם כנויים סמויים. כאשר התורה מדברת היא מתכוונת בפרוש לה', אבל אצל האדם – רק אם הוא צדיק גדול הוא יכול לקדש את הדבור עד כדי כך שכל מה שיאמר יהיה שמות ה'. צדיקים – צדיקי אמת – שמדברים תורה הכל אצלם זה שמות.

אחד מן החדושים של האריז"ל היא שהיה דורש ועושה גימטריאות מלשון הזהר. עד האריז"ל לא היו עושים רמזים מלשון ספר הזהר. אם האדם דבוק בעצמותו יתברך עליו נאמר בזהר "פומיה אפיק שמהן ואצבעוהי כתבין רזין", פיו מוציא שמות ואצבעותיו כותבות רזים.

 

שאלה: זה גם בלעז או רק בלשון הקדש?

תשובה: אחד מן הצדיקים, שהיה רגיל לכוון כוונות בכל מילה ומילה שתהיה שם קדוש, אפילו בלעז, הוא הרבי מקומרנא. היו מכניסים אליו, כמו כל רבי, פתקאות שיתפלל על חולים וכו' ואצלו היה נהוג לכתוב עליהם גם את כל הדיאגנוזה שנתן הרופא למחלה ואת התרופות שעליו לקחת. פעם אחת, כשהכניסו לו פתק עם מילים בלעז, כפי שתמיד היו עושים, הוציא אותו בחזרה ובקש שיחפשו מילה אחרת בשביל ההבחנה הזו. לכל שאר המילים היו לו כוונות ויחודים, אבל למילה הזו לא היו לו. כמובן, העיקר זה בלשון הקדש, שכן לשון לעז היא רק הסתעפות ממנה, אבל בכל זאת יש מקור לכל מילה.

יותר מזה, לכל מילה בלעז יש גם מקור ממנו הוא יונק בלשון הקדש. זה כמו שיש היום מקצוע של מציאת שרשי הלשון, אילו היינו יודעים את הטרמינולוגיה האמיתית היינו יודעים איך כל מילה התפצלה במגדל בבל מלשון הקדש. לא תמיד יש קו ישר, אבל למי שיש חכמה עמוקה ויכול לשחזר דלוגים וקפיצות, יכול למצוא את הקשר. היום אין חכמה כזו כי בדור הפלגה היתה שבירה, היה פצול, ואתה רואה רק את התוצר ולא את ההמשך. רק למי שיש חכמה רמה, כמו יוסף הצדיק, יכול לפתור חלומות. בקבלה כתוב, שלפתור זה אותיות לתפור, לאחות קרעים נפרדים. רק למי שיש חכמה כזו לפתור חלומות, כמו שהיתה ליוסף, הוא יכול לראות מאיפה נפלה כל מילה בלשון הקדש.

לכן כתוב על יוסף הצדיק שהיה מכיר בכל הלשונות, שבלילה לפני שעמד אצל פרעה בא גבריאל המלאך ולימד אותו את כל שבעים הלשונות. שבעים הלשונות מסתעפים מלשון הקדש, רק שצריך את החכמה לראות את תהליך השבירה. נסביר יותר: כאשר אני רואה למשל כוס שנשברת, קשה לי לראות שיש איזה תקון בשבירה, כי שבירה זה תהו ובהו. הדבר נשבר לרסיסים קטנים בלי יכולת תקון. באמת, גם בשבירה יש תקון, רק שהתכנון נעלם. כך כתוב בכתבי האריז"ל, למי שמדייק, שגם בשבירה יש כללים. כשהדבר נשבר הוא נשבר בדיוק רב, אבל לדעת בדיוק איך זה ישבר זה צריך להיות למעלה מן השבירה. צריך להיות בבחינת יוסף הצדיק, שנקרא הדר – "בכור שורו הדר לו" – והדר הוא המלך השמיני במלכי אדום, והוא מלך התקון, בבחינת שם מה החדש היוצא מיסוד אדם קדמון. הוא למעלה משרש השבירה, שזו מלכות של אדם קדמון, והוא יכול לראות את התכנון של השבירה. מי שמסוגל לראות את התכנון המדויק של השבירה ממילא יכול להבין איך כל השפות מסתעפות מתוך לשון הקדש.

יש על זה סיפור מפורסם מן הבעש"ט. תלמידי הבעש"ט היו רגילים לשאול אותו בעת רצון שאלות שהיו מטרידות אותם ושהיו מדברים ביניהם ולא היו יודעים לפתור. פעם אחת דנו, בראשות בעל ה'תולדות יעקב יוסף' מפולנאה, בשאלה איך אפשר להבין בפשטות במדרש אותו הזכרנו קודם, על המלאך גבריאל שלימד בלילה אחד את כל שבעים הלשונות את יוסף הצדיק. "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" ולכן רצו להבין גם על פי פשט. תלמידי הבעש"ט – שהיו יותר צדיקים ויותר חכמים מאתנו – היה להם קשה הקושיה הזו, גם על יוסף הצדיק [אפילו על משה רבינו כתוב שהיה עושה הפסקה בין פרשה לפרשה כדי להתבונן]. זה לא דבר שנתפס בשכל. זה מאד הטריד את כולם ולכן נגשו אליו בעת רצון, בסעודה שלישית בשבת,ושאלו אותו. כאשר היה רוצה הבעש"ט לגלות לתלמידים דברים נעלמים היו יושבים יחד בצורת עגול ושמים ידים אחד על כתפי השני בעצימת עינים. גם בסעודה הזו הוא ביקש מהם לשבת בצורת עגול, לעצום את העיניים ולהתבונן בדבקות, וגם הוא הצטרף אליהם ושם את ידיו על שני התלמידים שמשני צדדיו...

מעבר קלטת [השלמת העורך לספור: פתאם צעק אחד מן החבורה 'רוסית', ולאחריו צעק שני 'צרפתית' וכך הלאה, עד שהשיגו כולם את כל שבעים הלשנות]

...הבעש"ט המשיך להם את השרש של כל לשון ולשון וממילא מי שיש לו את השרש של לשון הקדש אז את כל הפרטים שבכל לשון שבעולם הוא יודע מעצמו. בקלות אפשר לדעת את כל הלשונות שבעולם, ולכן זה לא 'קונץ'. הבעש"ט נתן לו להבין, שאם יש לו את השרש של השפה אפשר מזה כבר לדעת את כל הפרטים, ולכן אפשר ללמד את כל שבעים הלשונות בלילה אחד. כמובן, אי אפשר לגלות את זה למי שאינו מוכן לכך, ו"יהיב חכמה לחכימין", ה' נותן חכמה רק למי שמוכן לכך. לכן צריך לומר, שדוקא צדיק כמו יוסף הוא זה שמוכן לכך [מענין שבעל ה'תולדות יעקב יוסף' גם נקרא בשם יוסף].

 

נחזור לענין. התחלנו מזה, שכל מילה ומילה היא שם ויש בזה לגבינו ארבע מדרגות: שם הוי', שהוא שם העצם המיוחד והמפורש, שאר שש השמות שאינם נמחקים. אלו כנגד אותיות יה שבשם [אפשר לומר שששת השמות הם כנגד ששת המדות הנמצאות בעבור באמא]. אחר כך יש את כל הכנויים, כאשר עיקר הכנויים הם מדות הרחמים – רחום וחנון וכו' – ורחמים זה התפארת, כנגד אות ו שבשם. לבסוף, שאר מילות התורה, שכל אחת ואחת מהן היא גם כן כנוי לקב"ה, רק שזה כנוי בדרך הסמויה מן העין. אם כן, כל התורה כולה היא "שמו הגדול", ומכיוון שהכל נכלל בנקודת החכמה אז כל התורה כולה היא בסוד שם הוי' ב"ה.

ידוע בקבלה, שכאשר המשיח יבוא הוא יגלה שכל התורה כולה – מן האות ב של "בראשית" ועד האות ל של "לעיני כל ישראל" – היא שם אחד גדול. כנראה, שכדי להגיע אל המדרגה הזו זה כמו מדרגה חמישית. המשיח הוא בחינת ה'יחידה' שבנפש. שם הוי' הוא הסוד שבתורה, שאר ששת השמות הם כנגד ממד הדרוש שבתורה, הכנויים שבתורה הם כנגד ממד הרמז ואילו שאר המילים בתורה הם כנגד הפשט שבתורה. לפי זה, הגלוי שכל התורה כולה היא שם אחד גדול בהשוואה גמורה הוא בחינת היחידה, הקוץ שעל גבי האות י שבשם, בחינת הסוד של המשיח, וזה כמו תורת החסידות – "יפוצו מעינותיך חוצה".

הוא הכח הפנימי המקשר אותנו לעצמות ומהות אבינו שבשמים ב"ה,

ועל זה כתוב "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד". זה השם המיחד את כולנו, את נשמות עם ישראל, לעצמות ה'. בפרשת השבוע האחרונה קראנו את דברי פרעה הגוי "מי הוי'... לא ידעתי את הוי'". אין לו שום התקשרות עם שם הוי', אבל אנחנו, כל הענין שלנו הוא התקשרות לעצמותו יתברך על ידי הסוד של שמו הגדול, שם הוי'.

שם הוי' נמצא בכל אחד ואחד. הסוד של ממוצע הוא שהוא נמצא בשני המקומות אותם הוא צריך לחבר. כתוב שבכל יהודי יש שם הוי בתוכו, וזה "כי חלק הוי' עמו" שבנפש האלקית. גם לקב"ה יש שם הוי' בתוך עצמו, והוא נקרא "שמיה דגניז בגויה" – השם הגנוז בתוך עצמו. לכן, שם הוי' הוא המכנה המשותף בין הנפש ובין עצמות ה', וממילא זה מה שמחבר ביניהם.

למה הסברתי את זה? כדי שלא נחשוב ששם הוי' הוא דבר שלישי. יש את עם ישראל, שכל אחד ממנו הוא "חלק אלוה ממעל ממש", והוא בעצם חלק מן הקב"ה, רק שהוא צריך לגלות את זה. הוא צריך לגלות ש"אם אתה תופס בחלק מן העצם – אתה תופס בכולו", בלשון הבעש"ט. אתה צריך לגלות שה"חלק" וה"כל" זה היינו הך, אותו הדבר. מה שמגלה את זה הוא שם הוי'. כל השם הזה הוא 'גלוי מלתא', שה"חלק" הזה, הנשמה, וה"כל", שזה עצמות ה' – זה הכל אותו הדבר.

הבטוי לכך הוא "כל עצם בלתי מתחלק", ואם אתה תופס דבר שנראה לך רק כחלק, בפנימיות זה הכל, רק צריך לגלות את זה. מה שמגלה שה"חלק" זה ה"כל" הוא שם הוי'. הוא נמצא גם ב"חלק", בנפש, וגם ב"כל", בה'. בהמשך (בפרק ט) נסביר ששם הוי' שבתוך ה"חלק" נקרא 'זעיר אנפין' ואילו שם הוי' הנמצא בתוך ה"כל" נקרא 'אריך אנפין', ושני שמות הוי' אלו הם דבר אחד לגמרי.

זה כמו שלומדים בגיאומטריה על צורה קטנה וגדולה, ובעצם זה בדיוק אותו הדבר. הדבר הזה, שיש אחד קטן בתוך כל יהודי והוא בעצם בדיוק אותו הדבר עם הגדול, הוא שם הוי' שיש בתוך היהודי. אותו שם הוי' שבבחינת 'אריך אנפין' אצל ה' הוא אחד עם שם הוי' שבבחינת 'זעיר אנפין' שבנשמת כל יהודי.

אצל דבר טמא, ואפילו בקליפת נגה, הקדושה האלקית רק קשורה מלמעלה ואינה מתלבשת. היא אינה חיות פנימית, כמו שכתוב בספר התניא. זה בתכלית ההעלם. יש רק גלוי של שם אלקים, השם המתלבש בתוך הטבע – אלהים עולה הטבע – אבל אצל יהודי יש שם הוי' והוא יכול לגלות את זה. כל העבודה שלו היא לגלות אותו. מה זה מצוה? כתוב בזהר שמצוה זה שם הוי', שכן אותיות מצ מתחלפות באותיות יה בחלוף אתב"ש. כל מצוה ומצוה מגלה את שם הוי' שביהודי וממילא על ידי כך הוא מתקשר אל העצמות. לכן מצוה היא לשון צוותא וחבור, חבור עם העצמות על ידי גלוי שם הוי' שבו.

לכן כתוב בזהר, "מאן פני האדון הוי'? דא רשב"י", שרשב"י גילה את שם הוי' שבו ואז הוא בעצמו שם הוי'. כך גם בלשון הגמרא בירושלמי: "הוי' בהיכל קדשו – דא ר' אלעזר בכנישתא דמעון". זה צדיק.

 

הנשמה נקראת 'נצוץ' ואילו העצם נקרא 'מאור'. לפי זה, שם הוי' הוא ה'אור', וזוהי התורה – "תורה אור". האור אינו מהות שלישית. הנצוץ הוא ממש חלק, מהות, רק שבתודעה הוא מתרחק מן המדורה. לכן צריך את האור, שאינו מהות וממשות, שיחבר אותו בחזרה. שוב, הנשמה הוא נצוץ מן המדורה, מן העצם, והי משהו ממשי. רק כאשר הנצוץ נברא הוא מתרחק והוא צריך שאור – שאינו ממש אלא רק התפשטות של אין מתוך המאור – יחבר בחזרה את הנצוץ עם העצם, עם המאור, ולגלות שה"חלק" הוא היינו הך עמו. זה נעשה על ידי האור, שזו התורה כולה, וזה גם כן שם הוי'.

במילים אחרות: הנצוץ הוא יש, המאור הוא יש ואילו האור הוא האין שמחבר אותם. שם הוי' שבתורה הוא כמו האין שבין יש ליש. לכן האין הזה הוא כמו שרש לנשמה – "אָיִן מזל לישראל".

נראה את זה בפנים:

כמבואר בספר הזהר: "תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקודשא בריך הוא וכולהו סתים וגליא".

בכל אחת מן המדרגות – ישראל אורייתא וקוב"ה – יש שני ממדים: "סתים וגליא", סתום וגלוי. כלומר, יש בישראל סתום וגלוי, יש בתורה סתום וגלוי ויש בקוב"ה סתום וגלוי. איך הם מתקשרים? יש בזה שתי דעות בחסידות.

פרוש ראשון אומר שההתקשרות היא של 'גליא' ב'סתים', 'סתים' ב'גליא', 'גליא' ב'סתים', וכך הלאה. כלומר, ה'גליא' של הנשמה צריכה להתקשר עם ה'סתים' של הנשמה, אחר כך ה'סתים' של הנשמה צריך להתקשר עם ה'גליא' של התורה וה'גליא' של התורה עם ה'סתים' של התורה, אחר כך ה'סתים' של התורה צריך להתקשר עם ה'גליא' של קוב"ה וה'גליא' של קוב"ה מתקשר  עם ה'סתים' שלו. זו דעת 'מתנגדים'. למה? כי לפי זה ה'סתים' של הנשמה מתקשר רק עם ה'גליא' של התורה, ולא עם ה'סתים' שלה. יש פרוש כזה, אבל הוא פרוש חיצוני.

הפרוש הפנימי יותר הוא, שה'גליא' של הנשמה מתקשר על ידי ה'גליא' של התורה אל ה'גליא' של קוב"ה, ואילו ה'סתים' של הנשמה מתקשר אל ה'סתים' של קוב"ה על ידי ה'סתים' של התורה. לכן צריכים לעבוד על שני הקשרים הללו בבת-אחת, צריכים ללמוד נגלה וחסידות ביחד. למוד הנגלה מקשר את ה'גליא' של הנשמה עם ה'גליא' של קוב"ה ואילו למוד החסידות מקשר את ה'סתים של הנשמה עם ה'סתים' של קוב"ה. לא סגי הא בלא הא.

כל זה פרוש דברי הזהר "תלת קשרין מתקשראן דא בדא... וכולהו סתים וגליא". בכולם יש 'סתים' ו'גליא'. מה זה כל אחד?

בחינת "סתים" דאורייתא הוא סוד שמו הגדול יתברך [שם הוי', עליו נאמר "סוד הוי' ליראיו", בעוד כל שאר התורה זה ה'גליא' שלה], המקשר בחינת "סתים" דישראל (ה"יחידה" שבנפש [של כל יהודי בו מתגלה כח מסירות הנפש], כמו שיתבאר לקמן)

לכן מן הבעש"ט והלאה (כולל הרב קוק זצ"ל) פשוט שמסירות נפש אפשר לגלות רק על ידי למוד פנימיות התורה. למה? כי פנימיות התורה היא 'סתים' דאורייתא, סוד 'שמו הגדול', וזה לוקח את ה'סתים' של הנשמה – כח המסירות נפש שיש ב'יחידה' שבה – ומחבר לה'.

לכן גם הקשר לארץ ישראל בא מפנימיות התורה. למה צריך סוד כדי לכבוש את הארץ בגשמיות? הרי זו מצוה על פי פשט ואפשר להסתפק רק בלמוד ההלכות התלויות בארץ? בגלל שכל מה שקשור עם זיקה אל הארץ בא ממסירות נפש, מן ה'יחידה' שנפש. בשביל לכבוש את הארץ, ליישב להוריש ולהתנחל בה כמו שהקב"ה רוצה, זה דבר שבשבילו צריך מסירות נפש, וזה דבר שבא מן ה'סתים' של הנשמה. בשביל לעורר את הכח הזה בנשמה צריך להיות קשור עם פנימיות התורה, ומי שלא עסוק ושקוע בה תגיע איזו נקודה – עם כל הרצון שלו לשלמות ארץ ישראל – שבה אם מישהו יראה לו פנים בהלכה הוא יאמר שצריך 'להחזיר שטחים' וכיוצ"ב, ה' ישמור. למה? כי אין לו את נקודת המסירות נפש ממש, שלמעלה מטעם ודעת. זה יכול להיות אצלו רק במצב של שגעון, במצב לא מיושב, אבל כמו שהרבי שליט"א מדבר – בכלל ישוב ארץ ישראל צריך להיות דבר מיושב ולא שגעון – זה בא רק על ידי גלוי ה'יחידה' שבנפש, על ידי גלוי נקודת המשיח שיש בכל אחד, וזה יכול להתגלות רק על ידי 'סתים' דאורייתא, על ידי סוד שם הוי'. ממילא מי שלא קשור עם זה מאבד באיזו שהיא נקודה את הקשר עם הארץ, מי שלא יהיה [כמו במכתב שכתב הרבי לרב זוין לפני כעשר שנים, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, שמיד התחילו לדבר על החזרת שטחים. הרבי שליט"א כותב לו על זה 'שומו שמים', והוא כותב לו שהתמיהה הכי גדולה אצלו היא איך אותם האנשים שאומרים 'אתחלתא דגאולה' – זה ה'מזרחי', לא הרב קוק בעצמו – הם אלו שבעיקר מוכנים למסור את השטחים. הם הראשונים, כמו שקרה לבגין. אצל הרב קוק הכל בא מתוך פנימיות התורה, ולכן היתה לו מסירות נפש אמיתית לארץ, בכל-מכל-כל. היום, אצל התלמידים, זו שאלה גדולה כי לא כל כך קשורים אל הנקודה הזו]. הדבר שקשור עם הארץ הוא רק ה'סתים' של הנשמה.

זו הכוונה שה'סתים' דאורייתא הוא סוד שם הוי', והוא זה המקשר את ה'סתים' של הנשמה:

לבחינת "סתים" דקודשא בריך הוא (בחינת "יחיד" ממש – עצמותו ומהותו יתברך).

מה זה 'סתים' אצל הקב"ה ומה זה 'גליא' אצלו? 'גליא' זו בחינת 'אחד', אור אין סוף שלפני הצמצום, אבל בחינת 'יחיד' שבעצמות ממש – זו בחינת 'סתים', וה'סתים' דאורייתא מקשר את ה'סתים' של הנפש – ה'יחידה' שבנפש – עם ה'סתים' של קוב"ה ממש.

על זה כתוב בהושענות הבטוי "חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחדך". ה'יחידה' שבנפש חבוקה ודבוקה עם ה'יחיד' על ידי ה'סתים' דאורייתא. דוקא הוא מגלה את הקשר הנצחי שבין הנשמה ובין הקב"ה.

שוב, שני הפרושים – גם הפרוש החיצוני – הם פרושים נכונים [יש מאמר שלם ב'פלח הרמון' על פרשת מקץ (ד"ה 'והנה פרעה חולם') בו מסביר ר' הלל לפי השיטה הראשונה]. זהו סדר של השתלשלות, מ'גליא' ל'סתים' לפי סדר המדרגות. זה הסדר הישר. אבל, הפרוש הפנימי הוא הפרוש שהבאנו. יש בו שני קשרים בבת-אחת, בבחינת חן אמיתי, שכנגד כל 'גליא' יש מדרגת 'סתים' בכל מדרגה ומדרגה. הפרוש הראשון הוא סדר של "השתלשלות" המדרגות מזו לזו, ואילו הפרוש השני הוא סדר של דלוגים בסוד "התלבשות" ו"השראה" [שהיחס ביניהם הוא כמו היחס בין תהו לבין תקון שבכל מדרגה, אבל זו "השתלשלות" קיימת, היא לא חייבת להישבר. אנחנו מדברים כאן על "השתלשלות" בתוך התורה והתורה היא כולה תקון].

 

בפרק הקודם, פרק ו, דברנו על כך שהתבוננות היא מלשון בנין והיסוד של הבנין הוא יסוד ההתבוננות, ובפרק הזה הוספנו שהיסוד הוא "יסוד היסודות ועמוד החכמות" – שם הוי' ב"ה. אם כך:

מתקון היסוד נמשך ובא כל פאר הבנין, במזיגה נכונה בתאר, במראה ובקומה, ובהתכללות כל רבוי פרטיו יחדו עד שחי ממש מחיי החיים – הוי' ב"ה.

כאן יש במשפט שלשה שלבים, כנגד "עולמות, נשמות, אלקות" וכן כנגד "חש-מל-מל". יש כלל גדול מן הרבי הקודם בהתבוננות: קודם כל צריך לבנות את הגוף של ההתבוננות, שזה להבין את הענין היטב, כמו שבונים שלד. אחר כך יש התבוננות שלפני התפלה ויש התבוננות שבשעת התפלה.

נסביר יותר. הפתגם הזה של האדמו"ר הקודם בא ללמד מהי עבודת החסידות ואיך עושים את זה. הוא הסביר שלוקחים מאמר חסידות ולומדים אותו הרבה פעמים היטב, עד שאפשר לדעת את כל הענינים שבו ישר והפוך, עד שכל הענין האלקי שבמאמר בנוי ויושב טוב מאד. כל זה שלב א, שלב הלמוד. זה לא ההתבוננות. הסימן שגמרת הוא שאתה בקי במאמר ישר והפוך, כמו בסוגיה בגמרא. כל זה בחינת חש, בחינת ה"עולמות" שבעבודה הזו.

אחר כך יש שתי מדרגות של התבוננות: התבוננות שלפני התפלה והתבוננות בשעת תפלה. התבוננות שלפני התפלה היא התבוננות במדרגת מל, מלשון ברית מילה, שהיא כדי להגיע ל"הבדלה". ההתבוננות שבשעת התפלה היא בבחינת מל מלשון דבור, שהרי אתה מדבר בתפלה נוכח ה' – "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'" – עם הענין שאתה מתבונן בו.

 

שלשת השלבים הללו הם ההבדל בין 'אני', 'הוא' ו'אתה'. כל זמן שאדם לומד ורוצה להבין טוב הוא עדיין מתעסק עם עצמו. הוא לומד שוב ושוב עד שתופס, עד שהוא יכול לומר 'אני הבנתי את זה, אני יודע'. אם כן, כל הלמוד הוא בתוך ה'אני', אלא שכיוון שיש בלמוד הרבה יגיעה היגיעה משפילה את ה'אני' ומכניעה אותו. מי שיש לו 'אגו' חזק אין לו בכלל סבלנות להתייגע. לכן כתוב, שכל הסוד של היגיעה התורה ובמיוחד בפנימיות התורה זהו התקון ל'אגו'. זו ה"הכנעה". מי שלא יכול ללמוד זה סימן שהוא בעל גאוה גדול, שלא מסוגל להכניע את עצמו לשבת וללמוד. כמובן, יש אנשים שמקבלים מן הלמוד גאוה, כי זה קל להם וזה לא נקרא עבורם יגיעה. יגיעה היא, כמו שכתוב בתניא, למעלה מן הטבע שלך. אתה שובר את היש ומתייגע ללמוד. עצם היגיעה ללמוד הוא תקון היש העיקרי [לא תמיד אנשים מבינים את זה]. העיון בתורה – אם עושים את זה נכון – זו הדרך הטובה לשבור את ה'אני'.

אנשים מחפשים כל מיני דרכים, כל מיני חויות, כדי לצאת מן ה'אני' וזה דבר שרק מנפח את ה'אני'. הדרך היחידה לתקן את ה'אני' היא רק על ידי הכנעתו ביגיעה בתורה, ועיקר היגיעה היא בפנימיות התורה. כמובן, מי שקל לו והוא אוהב ללמוד קבלה וחסידות אין לו בזב הרבה בטול היש, ולכן אצלו דוקא בטול היש יהיה על ידי למוד הגמרא בעיון. בתוך למוד התורה עצמו יש "הכנעה, הבדלה, המתקה". "הכניעה" זה למוד הגמרא בעיון, "הבדלה" זה למוד קבלה ו"המתקה" זה למוד החסידות. זה שאדם לומד פשט – גמרא, הלכה או מוסר – בעיון זו הכנעה. בלי זה אין לו בכלל שום הכנעה. אחר כך, אם הוא לומד קבלה זה כבר "הבדלה", שכן הקבלה לוקחת אותו אל העולמות העליונים. הוא 'טס'. למוד החסידות זה לא לטוס גבוה, לפי הדמיון. חסידות זה לנחות, לרדת בנחת ב"השראה" אלקית שבכל מקום.

נחזור לענין. עצם הלמוד לדעת את הנלמד היטב זו יגיעה בהכנעה, שכן הכל בתוך ה'אני'. רק שה' נתן לנו כח שאם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש". אם יש לך 'אגו' גדול אז ה' נותן לך בשבילו תבלין. מה זה? היגיעה בתורה, שתשבור לך את היש, ואז "אם אבן הוא – נמוח, אם ברזל הוא – מתפוצץ". אחרי שאתה יודע את הענין ישר והפוך אפשר להתחיל להתבונן בענין בהתבוננות שקודם התפלה. זה כמו המעבר שבין 'אני' ל'הוא'. למה יש אנשים שלא מבינים מה זה התבוננות [ולפעמים גם מוצאים בה טעם לפגם]? חושבים – מתוך הכרות או שלא – שהתבוננות אינה קשר ישיר עם הדבר. אם אתה חושב על הדבר אתה חושב על משהו אחר. לחשוב על ה' זה נסתר, זה נקרא 'הוא'. זה כמו שאני חושב על משהו אחר.

מה שאין כן, הקשר האמיתי הוא בבחינת 'אתה', שזה דבור ותפלה. זה אחד מן הדברים שאנחנו תמיד מסבירים על תפלה  בהשתפכות הנפש והתבוננות שלפניה. גם ר' נחמן מדבר על כך, שלכתחילה צריך להתבונן קודם במשך שעה, בשקט, לפני שמתחילים לדבר. למה? כי אם יש את ההתבוננות בשקט קודם – יש לו את ה"מל", הוא יכול להתחיל להיבדל מן הקשר שלו אל ה'אני' שנו כפי שהוא בעולם הזה. זו המטרה של ההתבוננות שלפני התפלה, להיבדל מן הקשר למטה על ידי הרגשת החיות של הענין. הדבר מתחיל לחיות אצלו וממילא הוא נבדל לאט-לאט מן ההתקשרות שלו אל ההבל התחתון. אבל אחר כך, כאשר הוא מתחיל לדבר עם ה', זה הופך להיות בחינת 'אתה'. זה גלוי אלוקות ממש. 'אתה' האמיתי זו כבר דבקות ממש – "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'". זו הדבקות האמיתית עם ה'.

כאשר אתה אומר 'אתה' לה' אתה נדבק ב'אנכי' של ה', בעצמות ה'. כאשר אתה אומר 'הוא' לה' בשעה שאתה חושב עליו אתה רק יכול להתקשר אל המהות או אל המציאות, אבל לא לעצמות. אבל 'אתה' זה אל העצמות. מה זה עצמות? עצמות זה 'עצמי', זה 'אנכי', וכשאתה אומר 'אתה' אתה מתקשר עם ה"אנכי ה' אלקיך". עצם זה הדבר כפי שהוא בעצמו וזה המובן של המילה 'אנכי' – "אנכי מי שאנכי". אולי לא יודעים את זה, אבל פרוש המילה 'עצם' בלשון הקדש הוא ה'אנכי', ה'אני', של הדבר. המהות של הדבר היא המבנה הפנימי שלו, שאם אני מנתח אותו במדע, במעבדה, אני יכול לדעת מהו. אם אני רק מסתכל עליו ומתרשם ממנו – זה נקרא המציאות של הדבר, איך הדבר נמצא לי, מלשון מציאה. העצמות זה ה'אני', ה'אנכי', העצם של הדבר בעצמו. זה יסוד בכל התורה כולה ובכל החסידות.

כל דבר הוא בדיוק מה שהוא רוצה להיות. כך למדנו מר' לוי יצחק מברדיצ'ב שאמר, שאם היית באמת רוצה להיות חתול – היית באמת חתול. כתוב שהקב"ה ברא כל דבר "לצביונו", לרצונו. אם ברגע הזה היית רוצה להיות משהו אחר היית הופך להיות משהו אחר 'על המקום'. בהקשר הזה, יש ספור בגמרא על ישעיהו הנביא שברח מנכדו, המלך מנשה, שרצה להרוג אותו וכדי להימלט ממנו הוא עשה מעצמו עץ. צריך לומר שזה היה בכח הרצון. לא היה כישוף חלילה, אצל יהודי אין כישוף. איך הוא עשה את זה? על ידי כח הרצון.

 

חסר הסיום

קלטת 44-0420-2

(מספר רץ: 1140)

                                    

 

נושאים: גוף-חיים-חיי החיים: גרמוהי-חיוהי-איהו (הכנעה, הבדלה, המתקה); הרמב"ם: מחלוקת המהר"ל עליו וישובה (הוא היודע-הידוע-הדעה עצמה).

 

 

 

...על פי פשט אמרנו שזה דעת, ודעת זה תפארת – "משה מלגאו ויעקב מלבר". יש כאן התכללות של פנימיות וחיצוניות. יעקב תיקן את המספר, את הפנימיות, והרמב"ם את החיצוניות. בשמות שלהם זה להיפך, ש"משה מלגאו" ואילו יעקב הוא "מלבר".

שוב, כל המשפט יחד – "יסוד היסודות ועמוד החכמות" – עולה המשולש [סכום כל המספרים מ-א ועד] של מח. הרמב"ם הוא המח של המספר. זה החכמה – "חכמה מוחא". על פי פשט, הרמב"ם הוא הראש, ה"ראש בני ישראל". לכן אומרים בחסידות, שהרמב"ם הגיע לכל הכי עמוק ששכל אנושי יכול להגיע, גם בתורה,בלי חכמת הקבלה. זו השלמות של תקון המוחין. בלי גלוי הקבלה להגיע אל שיא שלמות השכל האנושי – זה הרמב"ם.

 

שאלה: לפי הרמב"ם גם אריסטו הגיע אל השיא הזה?

תשובה: הרמב"ם במורה נבוכים סתר אותו. הוא לא מקבל את אריסטו, הוא מברר אותו. הוא אומר שזה נכוןוזה לא נכון. הוא לא תלמיד שלו, חס ושלום, הוא רק אומר ש'קבל האמת ממי שאמרו' ואם יש אצלו איזו נקודת אמת צריכה להיות מטרה להגיע לשם ולברר אותה. זו דרך מסוכנת ולכן הרבה צדיקים אמרו לא ללכת בה, אבל הרמב"ם הוא המברר. גם הוא בעצמו כותב, שכל הקושיות שלו הן רק לאחר שהוא כבר הגיע אל האמת, אל התרוץ, אבל מי שלומד את זה מסתכן, כי הוא קורא קודם את הקושיה ורק אחר את התרוץ. אצל הרמב"ם זה לא היה כך.

 

איך שלא יהיה, הרמב"ם הוא התכלית של המח, ולכן הוא פותח במשפט שעולה המשולש של מח. אגב, המספר הזה עולה גם כד פעמים מט. מט הוא ז ברבוע [כמו בספירת העומר] ואילו כד הוא העצרת של ד.

ידוע הבטוי של הרמב"ם "הוא הידוע, הוא היודע והוא הדעה עצמה", והאדמו"ר הזקן מביא אותו בתניא ואומר עליו שחכמי הקבלה הודו לו על כך. איפה? בחב"ד דאצילות. המהר"ל מפראג חולק על הרמב"ם בזה. הוא אומר שחס וחילה לומר על עצמות ה', כיוון שהאור אין סוף הוא למעלה-מעלה מהגדרות של שכל, של חכמה ודעת, אז איך אפשר לומר את זה? זו גישת המהר"ל, והיא צודקת. לכן ה'צמח צדק' מביא אותו באריכות ב'דרך מצותיך' ומסביר שבאמת באור אין סוף זה לא שייך. אין פה שום מחלוקת בכלל, כי הרמב"ם אומר שזה נכון באצילות והמהר"ל רק אומר שלא למעלה מזה. אם כן, אין כאן שום מחלוקת. אנחנו מסכימים עם המהר"ל באור אין סוף ומסכימים עם הרמב"ם באצילות ולא יותר.זה על פי פשט, והכל בא על מקומו בשלום.

קצת יותר עמוק. אתמול הסברתי בעל פה ולא קראנו מתוך הכתוב את הערה נז.

נז. בכל התבוננות פרטית יש שלשה שלבים: למוד, התבוננות קודם התפלה, התבוננות בשעת התפלה. הם כנגד גוף, חיים, חיי החיים ב"ה, והם כנגד "הכנעה, הבדלה, המתקה" וד"ל.

 על זה דברנו באריכות אתמול. המושג הזה – "גוף, חיים, חיי החיים" – איך הם השרש? לפני כמה שעורים דברנו על כך, שהשרש הכי גבוה של "חש-מל-מל" הוא 'שם העצם'-'שם המיוחד'-'שם המפורש'. יש עוד דבר, מהסודות הכי עמוקים של "הכנעה, הבדלה, המתקה", והוא הסוד הזה שהוא מיסודות החסידות. הוא מובא בתקוני זהר והאדמו"ר הזקן מביא אותו באגרת האחרונה שכתב מבין האגרות של ספר התניא (אגרת כ, ד"ה איהו וחיוהי"), שהיא השיא של כל הספר, והיא באה להסביר את בדברי הזהר הקדוש: "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון".

מה הכוונה? בעולם האצילות הוא – האין סוף ממש – והחיות שלו זה אחד בעולם האצילות, וכך גם הוא "וגרמוהי" – הכוחות שלו – אחד בעולם האצילות. זה המאמר שאתו סיים האדמו"ר הזקן את החיים שלו [בעוד כמה ימים יחול יום פטירתו] והוא השיא של כל הגלוי שלו בעולם הזה. למשל, כל כתבי ר' אייזיק מהומיל כולם הם על פי האגרת הזו, היא מקור היניקה שלהם בחסידות [כתב עשרה ספרים, ורצו גם לעשות אותו רבי, רק שהוא בטל עצמו אל ה'צמח צדק']. הסבר הבטוי הזה מהזהר – "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון" – הוא שיא הגלוי של חסידות חב"ד בכלל.

אם כן, יש כאן שלשה דברים בתוך הבבטוי הזה" 'איהו', 'חיהוי', 'גרמוהי'. יש את הגוף בעולם האצילות, שזה 'גרמוהי'. יש את החיים, 'חיוהי'. ויש אותו בעצמו – 'איהו' – שזה חיי החיים. אם כן, במשפט הזה כלולים אותם שלשת המושגים. זאת אומרת, שבעולם האצילות יש יחוד אחדותו ממש, ולכן יש עומק בדברי הרמב"ם יותר מאשר אפילו בדברי המהר"ל. "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה בעצמה" של דברי הרמב"ם, ואנחנו יודעים שזה בחב"ד של עולם האצילות, אז כיוון ש'איהו' ממש מתיחד בעולם האצילות אז זה נכון גם לגבי העצמות. על פי פשט, כמו שהסברנו קודם, לפני הצמצום הראשון לא שייך לדבר כך, כדברי המהר"ל, אבל הדיוק העיקרי שבדברי הרמב"ם הוא במילה 'הוא' – "הוא היודע, הוא הידוע, הוא הדעה עצמה". זה הולך על העצמות, וזה אין סוף יותר עמוק מאשר לומר שבאור אין סוף לא שייך לדבר על הגדרות של חכמה.

שוב, מה שהמהר"ל אומר שאל תגדיר את הקב"ה כחכם כי באור אין סוף אין הגדרות בכלל – זה דבר פשוט, זו אמונה פשוטה. זה לא 'קונץ' לומר את זה. אבל לומר ש"הוא היודע, הוא הידוע, הוא הדעה בעצמה" בחב"ד דאצילות – זה כבר חכמה. זה כבר על העצמות, וזה בחינת "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון". זו תכלית החכמה.

אם כן, המושגים 'גרמוהי', 'חיוהי', 'איהו' הם המושגים העמוקים ביותר בחסידות הם המושגים של 'למוד', 'התבוננות קודם התפלה' ו'התבוננות שבשעת התפלה', עליהם דברנו בשעור הקודם. בעולם האצילות 'גרמוהי' הוא תקון ה"הכנעה", תקון ה"חש". 'חיוהי'הוא תקון ה"הבדלה". ואילו 'איהו' הוא תקון ה"המתקה", תקון ה"השראה" – מה ששורה על הכל מלמעלה. זה עיקר הסוד של 'גוף', 'חיים', 'חיי החיים'.

מכאן מובנת גדולת הרמב"ם בזה שאומר את המשפט "הוא היודע, הוא הידוע, הוא הדעה עצמה", והכל אחד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com