חיפוש בתוכן האתר

הקדמה_פרק ח הדפסה דוא

נושאים: קוצו של יוד: רמז לחכמה הנעלמת וצנור הממשיך אותה בגלוי; הרגשת הפלאה: באיזון נכון; קץ: גיל שלמות הזווג של אברהם ושרה; קדושת הזווג: פועלת גם בילדים שכבר נולדו; כבוד אח גדול: חלק מכבוד הורים (האריז"ל); יעקב אבינו: סיבת אי יכולתו לגלות הקץ לבניו.

 

 

הגענו עד לפרק ח. בפרק הקודם הסברנו, שיסוד של ההתבוננות צריך להיות שם הוי' – "יסוד היסודות ועמוד החכמות". כעת צריך להתחיל להסביר מה זה שם הוי'. בשם הוי' שם ארבע מדרגות בדרך כלל, ולפעמים מוסיפים עוד מדרגה, שזה הקוץ שעל גבי האות י, ואז יש חמש מדרגות. זה נושא הפרק הזה:

 

פרק ח

שם הוי' ב"ה נקרא [בלשון חז"ל] "שם בן ד'" על שם ארבע אותיותיו.

זה הפרוש הפשוט של השם הזה. פעם למדנו פרוש אחר, יותר עמוק, שהאות י של שם הוי' עולה ד במשולש, ואילו שאר האותיות שבו – אותיות הוה – עולות ד ברבוע.

יש בו עוד בחינה חמישית [שנקראת 'היד החמישית'] "העולה על כולנה", הנקראת "קוצו של יוד".

הקוץ הוא כמו רמז באצבע על דבר נעלם שלמעלה ממנה. לא שהמדרגה הזו היא הקוץ, אלא הקוץ הוא רמז לעוד משהו נעלם שנמצא למעלה, ואותו הדבר שנעלם למעלה נמשך אל תוך האות י דרך אותו הקוץ. הוא 'רמז בעלמא' לכך שיש "גבוה מעל גבוה" והרמז הזה הוא גם כן צנור, שדרכו נמשך הגבוה והנעלם אל תוך ה-י. לכן הוא נקרא בלשון הקבלה מזל "נצר חסד", המזל העליון, שכן נֹצֵר הן אותיות צִנוֹר.

שוב, על פי שפט הקוץ הוא רק רמז, רק אצבע, למשהו נעלם. אצל אדם זה נקרא בחסידות 'הרגשת ההפלאה', שהוא מרגיש שיש משהו מופלא למעלה מן השכל שלו. זה הרמז. דרך הרמז הזה האור הנעלם שופע אל תוך החכמה הגלויה. הרגשת ההפלאה עצמה היא הכלי והצנור להמשכת הדבר המופלא אל תוך השכל הגלוי והתודעה הגלויה. רמז הן אותיות זרם, שכן הרמז הופך להיות הצנור לזרם הגלוי.

אצל ר' נחמן יש מושג, שהעולם מלא רמזים וכל דבר בעולם מרמז למשהו. הכוונה היא, שבכל דבר ודבר צריך להרגיש יראת בשת, שזו יראת הרוממות וההפלאה, מחכמת ה' הנעלמת שמתלבשת בהסתר בתוך כל דבר ודבר. כלומר, צריך להרגיש הפלאה לגבי כל דבר שכן יש חכמת ה' בכל דבר והיא מרמזת למשהו בדרך ה'. אם האדם מספיק מזוכך הוא יכול להבין את הרמז לגבי עצמו, אבל אם לא זה דבר שיכול להוציא אותו מהפסים לגמרי. אחד שמשתדל להיות יותר מדאי רגיש לכל הפרטים שמסביב זה יכול גם להוציא אותו מדעתו [יש הרבה אנשים, לא עלינו, שכל מיני דברים מסביב אומרים להם פתאום כל מיני דברים], וראוי להתבונן בהבדל בין זה לזה. עיקר ההבדל הוא הזדככות, בטול. אם האדם מלא ישות – זה ממש מוציא אותו מדעתו, זה שקר, זה מזיקים. אם יש לאדם בטול ואז כל המציאות אצלו היא ה' אחד – "שויתי ה' לנגדי תמיד" – אז הוא מספיק מזוכך כדי לקבל את ההוראות לגבי כל דבר ודבר. זו עבודת חיים. זה כל היסוד בתורה א בלקוטי מוהר"ן, שצריך לראות את החכמה שיש בכל דבר, וזה לא דבר קל. לכן צריך אמונה, ואמונה יחד עם החכמה זה סוד החן שבכל דבר. חן זה האות ח של חכמה והאות נ של האמונה הפשוטה שבלב. קודם צריך לבנות את האמונה שבלב, בפשטות וללא התחכמות, ולפי ערך ה-נ כך אפשר לזכות ולקבל את האות ח, את הרמז שיש בכל דבר. זו עיקר תורת החן של ר' נחמן בתחלת ספר לקוטי מוהר"ן.

איך אפשר להתקשר אל החכמה הזו, אל הרמז? על ידי הפלאה, שיש פה חכמה נפלאה. לכן כל מה שהמדע משתדל לפשט ולהביא את האדם לתודעה לפיה כל המציאות היא התנהלות של חוקים פשוטים זה רק מרחיק אותו מהתקשרות לה' שיש בכל דבר. באמת, המדע היותר חדיש של היום מגלה יותר ויותר הפלאה, ולמרות זאת הוא מנסה לתפוס את ההפלאה הזו באיזה לבוש של שכל. לא זו הדרך. ככל שיש קדושת הפלאה יש התקשרות אל חכמת ה' שיש בכל דבר, והיא גם זו שמשמשת כלי וצנור לקבל את הזרם – מה שזה אומר לי.

צריכה להיות איזו מן יראת כבוד ויראת בשת בפני כל דבר ודבר שכן יש חכמת ה' בכל דבר ודבר. על זה יש פרוש של הרבי הרש"ב לפסוק "ברוך אתה ה' למדני חקיך", שהכוונה אינה לחוקי התורה אלא לאותיות החקוקות בטבע. לפני שמדברים על חוקים תחתונים של הטבע, יש חקיקה עצמית של החכמה העצמית של ה' בתוך כל דבר ודבר. זה לא הטבע. זה דבר "עמוק עמוק מי ימצאנו", והפסוק "ברוך אתה ה' למדני חקיך" בא להמשיך גלוי אלוקות על מנת להבין את החוקים. מהם החוקים? זו החכמה האלוקית שיש בתוך כל דבר ודבר (כדברי ר' נחמן) על מנת להורות דרך חיים.

הרגשת ההפלאה הזו היא הרגשה חדה מאד, הרגשת יראה, וכתוב בחסידות שמי שחי יותר מדי בהרגשה כזו היא יכולה להגיע אצלו למצב של פחד, פחד שלילי. רק להרגיש הפלאה, בלי להבין דברים בפנימיות, זה דבר שיכול להשתלשל לפחדים ולכן צריך להיות איזון טוב בין הרגשת הפלאה לבין הבנה בפנימיות. שוב, הפלאה גורמת לי לצאת מכל המוסכמות אצלי, כנגד כל מה שמונח אצלי.

כל זה היה בדרך אגב להסבר הסוד של הקוץ שעל גבי האות י – הרגשת ההפלאה של השכל שמעלי ההופכת להיות בעמה צנור לגלוי הזה בפנימיות, בתוך השכל.

 

נרחיב עוד בענין הקוץ שעל גבי האות י. הקוֹץ הזה של האות י הופך להיות אחר כך קֵץ – "קץ שם לחשך". על ידי הקוץ אפשר לגלות את הקץ, לגלות את האור בתוך החושך. יש חשך שלילי של הקליפות ויש את החשך החיובי, שהוא הכתר, עליו נאמר "ישת חשך סתרו". צריך לשים לשים לשניהם קץ: קץ לחשך התחתון, כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ולגמור אותו לגמרי, וכמו שצריך לשים לחשך התחתון קץ כך גם צריך לשים קץ לחושך העליון – שיתגלה. זה דבר שנעשה על ידי הקוץ של האות י, בגלל שהוא מגיע אל החושך העליון ושם לו קץ, צנור, שממשיך אותו מן ההעלם אל הגלוי.

קץ שם לחשך עולה 888, ולענינינו זה ח פעמים פלא (כמו שכל מספר של שלש ספרות זהות הוא כפולה של פלא, של 111. כולם שייכים לאלף-בית של אי"ק בכ"ר, וכולם מדרגות של פלא). מה המיוחד בכפולה זו? יש מסורה יפה מאד, שבתנ"ך מופיעה המילה "פלא" [במובן של פלא, לא במובן של הפלאת נדרים] ו פעמים ועוד פעם נוספת מופיע הבטוי "הפלא ופלא". סך הכל ח פעמים פלא. צריך להסביר את זה כך: ו הפעמים הם כנגד ששת ימי החול. המילה "הפלא" היא למעלה מן המילה "ופלא", שכן האות ו שבתחלתה מורה על המשכה כלפי מטה, ועל כך שהיא כוללת בתוכה את כל ששת ימי החול. "הפלא" הוא הפלא שלגמרי למעלה, כמו היום השמיני שלמעלה אפילו מן השבת. כל שמונת המדרגות הללו – ו פעמים פלא; ופלא; הפלא – עולים יחד "קץ שם לחשך".

אם נפרק את המספר הזה למרכיביו הראשוניים נראה שכל פלא מורכב מ-ג פעמים הבל. זה סוד הבל-להב-הלב, והוא המספר של סוד מעשה בראשית. כלומר המרכיבים הראשוניים הם: 2, 2, 2, 3, 37. אם מחברים אותם זה נקרא ה'יסוד של המספר', וכאן נקבל את המספר 46. 'המקור של המספר' – כאשר מחליפים את המרכיבים הראשוניים במספר הסדורי שלהם בסדרת הראשוניים – יהיה 2, 2, 2, 3, 13, ואז המקור יהיה 24*13, שהוא יב צרופי שם הוי', העולה חדש (312). אם מחברים את המקור ואת היסוד יחד – 31246 – מקבלים משיח [קץ שם לחשך עולה גם אני הוי' לא שניתי].

השרש של המילה הן האותיות קץ. יש 'קץ הימים', על פי הפסוק "ואתה תעמוד לגורלך לקץ הימין", והוא בקבלה הקץ של צד שמאל, הקץ של הקליפות. זה הקץ של החושך התחתון. הקץ של החשך העליון נקרא 'קץ הימין', והוא מגלה את הכתר עליו נאמר "לית שמאלא בהאי עתיקא – כולא ימינא", והוא מגלה שהכל זה ימין (מה שנקרא בלקוטי מוהר"ן עולם הבא ש"כולו הטוב והמיטיב"). לכן צדיק עולה צד ימין [ימין עולה יק, ושאר האותיות זהות], שהכל אצלו נוטה ונכלל בתוך הימין. זה לגלות את החשך של עתיקא.

מי מבין הנשמות הוא הימין? אלו אברהם ושרה ששייכים לימין – "חסד לאברהם" – והם הגיעו יחד לגיל קץ בלידת יצחק. חז"ל דורשים כל אות מאותיות השם יצחק באופן אחר, שהאות י היא כנגד עשרה נסיונות של אברהם, האות צ הם צ ימי שרה בלדתה אותו, האות ח כנגד מילתו שהיתה בשמיני ללידתו, ואילו האות ק כנגד ק שנים של אברהם בהולדת יצחק. לפי דרוש זה, רק הזווג של אברהם ושרה הוא האותיות קץ. לכן כתוב בקבלה, שיצחק הן אותיות קץ חי.

לא מזמן ראיתי לאחד מן הגדולים [לא זוכר מי זה היה] פרוש למשנה "בן מאה כאילו מת ובטל ועבר מן העולם". בחסידות מוסבר שהכוונה היא שהוא מת מכל ההעלם שיש בעולם הזה. אין אצלו יותר העלם וחושך. זה ה"קץ שם לחשך" שלו. באותו פרוש שראיתי מוסבר, שכמו שתמיד האשה ממהרת להגיע לדרגה לפני האיש, כמו שבת מגיעה לבת-מצוה שנה לפני האיש, כך גם בלידת יצחק הקדימה שרה את אברהם בעשר שנים וכך גם לגבי "בן מאה כאילו מת ובטל ועבר מן העולם" שנאמר על האיש האשה ממהרת ממנו. כך זה לגבי כל המדרגות שבמשנה בפרקי אבות, שהאשה ממהרת מן האיש [זה משהו עמוק מאד שממנו אפשר ללמוד 'הלכה למעשה' לכל מי שעומד להתחתן. יש כלל, שצריך להתחתן עם בן הגיל, כמו שנוהגים לכתוב על ההזמנות 'עם בת-גלו'. הרבי שליט"א אומר שראוי לנהוג לכתחילה שלא יהיה הפרש יותר מדאי גדול. כעת אני מוסיף, וזה נראה לי משהו אמיתי, שכמו ששרה הגיעה בגיל תשעים בדיוק למה שהוא הגיע בגיל מאה, שזו מדרגת "בטל ועבר מן העולם", וברגע ששניהם הגיעו אל השלמות שלהם – הם הולידו. כל השנים הקודמות לא הולידו, ועל פי פשט זה כי אברהם עדיין לא היה נמול, אבל היא הנותנת – למה ה' לא ציוה אותו למול קודם? זה סימן לכך שהזווג שלהם עד היום לא היה בשלמות, ורק היחס של הגיל הזה – כשהוא בן מאה והיא בת תשעים – הוא זווג שלם. למה? כי רק אז ההפרש בגיל ביניהם הוא מעשר מן השנים. כאשר הוא היה בן תשעים והיא היתה בת שמונים היה המרחק יותר גדול, וכאשר הוא היה בן עשרים והיא היתה רק בת עשר המרחק היה כפליים בגיל. זה לא היה זווג שלם, ורק כאשר הגיעו לגיל תשעים ומאה זה נעשה 'כפתור ופרח', בדיוק מתאים. אז היא השיגה את מה שהוא השיג – "בן מאה כאילו בטל ועבר מן העולם". מכאן ניתן להבין, שהיחס הרצוי בגיל הוא מרחק של מעשר].

אם כן, הזווג של אברהםושרה הוא זווג של קץ. לפני כמה זמן, בפרשת ויחי, דברנו על כך ש"בקש יעקב אבינו לגלות את הקץ" וזה נסתר ממנו. בפרוש אחר ברש"י מובא שכיוון שנסתלק יעקב אבינו "נסתתמו עיניהם של ישראל". את שני הפרושים האלו מביא רש"י כסיבה לכך שפרשת ויחי היא הפרשה הסתומה היחידה מכל פרשות התורה, שאין רווח בין תחלתה לבין סיום הפרשה הקודמת, פרשת ויגש. זה יוצא דופן, כנגד הכלל שצריך שיהיה רווח של לפחות תשע אותיות בין פרשה לפרשה.

הסברנו ששני הפרושים תלויים זה בזה. מה ש"נסתתמו עיניהם של ישראל" אחרי שיעקב אבינו הסתלק זה אומר שבני ישראל לא יכולים להתקיים במדרגה הגבוהה שלהם של גלוי אלוקות בלי תלות ביעקב אבינו, כאן בעולם הזה. הם לא מספיק חזקים בפני עצמם ברוחניות ללא יעקב אבינו. זה הפרוש הראשון. הפרוש השני הוא שהקץ נסתר מיעקב בעצמו. למה? חז"ל אומרים בגמרא שברגע ביקש לגלות את הקץ ולא יכל "שמא יש פסול ביניכם". הוא לא תלה את זה בעצמו אלא באחד מהם, כלומר שהם לא ראויים שהקץ יגלה להם. זה כמו הרבה ספורים בחסידות, שיש צדיק שרומה לומר משהו וזה נסתר ממנו לא בגלל שהוא לא זכאי אלא בגלל שהדור לא זכאי. לכן כולם פתחו פה אחד את פיהם ואמרו "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", ש"כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד", והוא ענה להם ואמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מה רואים מזה? רואים שמה שנסתר ממנו הקץ זה בכל זאת בגלל משהו שבהם. מה? זה הפרוש הראשון. כיוון שלאחר הסתלקותו עיניהם נסתתמו, שבלעדיו הם אינם יכולים להחזיק באותה המדרגה כמו בחייו, זהו פסול בכח שגורם לכך שאי אפשר לגלות להם את הקץ. אפשר לגלות את הקץ למי שעיניו לא יסתתמו אפילו כאשר יעקב אבינו מסתלק, אבל מי שעיניו יסתתמו – אי אפשר לגלות לו את הקץ. לכן, כיוון שכאן הוא מדבר עם אנשים שעיניהם עתידות להסתתם אז גם ממנו מסתתם הקץ. זהו הפשט בפרוש רש"י.

לענינינו, כאשר יעקב בקש לגלות הקץ הוא הזדווג, שכן צדיק כל הזמן מזדווג וממשיך כל הזמן תוספת אור לבנים שלו. מה הכוונה? זה דבר חשוב לדעת. ידוע בתניא ובספרי הקבלה, שכל לידה וסוג הנשמה תלויים בקדושת המחשבה בעת הזווג. לפי התניא זה קובע לגבי הנפש השכלית של הילד וכח ההבעה שלה שהמשיכו לו אביו ואמו. הנפש האלקית יכולה להיות נשמה גבוהה מאד מאד אפילו אצל אדם נבזה מאד, ואז יש לו בעיה גדולה בחיים, כי אם ההורים לא המשיכו לו לבוש לא ראוי כל כך, ואם יש בתוכה נשמה גבוהה מאד יהיו לנשמה הזו הרבה משברים בחיים. היא לא תוכל להסתדר טוב עם הנפש השכלית שלה, עם ההבעה החיצונית שלה. כך מובא בכתבי האריז"ל. לכן חשוב מאד שאדם יקדש את עצמו, כדי להמשיך נפש קדושה לבניו.

אפשר היה לחשוב, שלאחר שהילד נולד זה 'סוף פסוק' ונגמר הספור, אבל באמת זה לא כך. כתוב בכתבי האריז"ל שכל זווג של ההורים נמשך דרך הילדים. יש מצוה בתורה "כבד את אביך ואת אמך" וחז"ל דורשים את המילה "ואת" המיותרת שבאה ללמד "לרבות אחיך הגדול". מסביר האריז"ל למה צריך לכבד את האח הגדול, כי הזווג להולדת האח הקטן עבר דרך הנשמה של האח הגדול, ולכן הוא אבא לגבי האח הקטן. לכן "את – לרבות אחיך הגדול", כי זה בא לרבות משהו שהוא כמו אבא שלך אבל הוא טפל אליו. מי זה" האח הגדול. מה לומדים מכאן? לומדים שכל זווג עובר גם דרך הילדים הקיימים וממילא אפשר להשפיע גם עליהם על ידי קדושת הזווג של ההורים. זה דבר גדול מאד שחשוב לדעת.

נסביר עוד יותר. את הפסוק הזה קשה מאד להבין והאריז"ל מסביר אותו. יש דבר שנקרא 'עבור שני', שכבר נולדת ופתאום באמצע החיים אתה חזר להתעבר בבטן אמך. כל המשל אצל האריז"ל הוא משל גשמי של ההתפתחות, וזה אחד מהם הקשים להבנה.  ר' אייזיק מסביר את זה במאמר, שזה שאדם מרגיש שהוא תחת חסות של האמא שלו – כמו שמדברים בפסיכולוגיה על השפעת האם – זה נקרא שהוא נכנס ב'עבור שני'. הנשמה שלו חוזרת להתעבר בתוך האמא שלו ממש על ידי זה שהיא מקיפה את דעתו, את ההשקפה שלו. זה משהו עמוק ודוקמא למה שנקרא 'עבור ב'. זה מושג שונה מן המושג 'עבור נשמה', שזה כאשר אדם נפטר יכולה הנשמה שלו להתעבר במישהו אחר, אבל כאן מדובר שזה בחיים ורק אצל האמא. זה להתעבר בתוך המשפיע [למשל, אצל חסיד הרבי הוא כמו האבא והמשפיע החסידי הוא כמו האמא].

בשביל עבור כזה צריך שיהיה קודם זווג – אין עבור ללא זווג שקדם לו – וזהו הזווג של ההורים. כלומר, הזווגים של ההורים גם הרבה שנים לאחר שנולד יכולים להשפיע על עבור נוסף של הילד החי. למשל, ילד שהתרחק ויצא לתרבות רעה, לא עלינו, וההורים משתוקקים להחזיר אותו בתשובה יש אפשרות על ידי קדושת הזווג שלהם להחזיר את הילד שוב לעבור בבטן האם [להתפלל עליו זה גם זווג, אבל זווג רוחני. כך היו תמיד עושים במקרה כזה – הולכים לצדיק לבקש איזו סגולה]. אפשר לתקן על ידי פרישות, ואפשר לתקן על ידי זכוך, שזו הקדושה האמיתית. הרי אם הבן התרחק אז ודאי שהבעיה אינה בנפש האלקית – היא טהורה לגמרי – אלא בנפש השכלית שהם ההורים המשיכו לו, אז הם אשמים בכך שלא המשיכו לו לבוש קדוש מספיק. לכן הוא התרחק וכעת הם צריכים לתקן את הזווג שלהם. אז או שהם מתקנים על ידי תפלה ופרישות וכו', או שהם מתקנים 'מיניה וביה'. בדרך הזו יש מעליותא, שכן בה אפשר להכניס אותו שוב בסוד העבור ולהוליד אוו מחדש.

כל זה היה רק כדי להסביר שאפשר להוסיףתוספת נשמה לבן שלך גם לאחר שהוא נולד על ידי קדושת הזווג. זה לא שרק פעם אחת הולדת בן אלא אפשר להמשיך ולהוליד אותו. זה כלל גדול. מה הקשר אלינו? זה בא להסביר מה הכוונה שיעקב "בקש לגלות את הקץ". הוא בקש להגיע למדרגה כזו אצלו בזווג כמו של אברהם ושרה ולהוליד נשמה כמו של יצחק. ינצחק הוא קץ חי, כאמור. הוא בקש להוליד שוב את הבנים שלו במדרה יותר גבוהה עד שיהיו ראויים לגלוי הקץ. להגיע אל הזווג שנקרא קץ – זה דבר שכן תלוי בו. וכל אחד שמגיע לזווג כזה כמו של אברהם ושרה, זווג הנקרא 'קץ' של בן מאה ובת תשעים שבבחינת "בטל מן העולם" לגמרי, אז אפשר להוליד את הבנים במדרגה כזו שאפשר לגלות להם את הקץ. זה להוליד אותם שוב במדרגת יצחק. זה הדבר שנסתר ממנו ולא עלה בידו לגלותו.

 

חסר סיום השעור

קלטת 44-0428

(מספר רץ: 1138)

                                    

 

נושאים: נרנח"י: הסבר מפורט; חיה: חיות של חדוש בשכל; נשמה: שפע אלוקי (רוח הקדש); אליהו בן ברכאל ורעי איוב: השראת חכמה מול ידע מצטבר; רש"י: פתגמו 'לבי אומר לי'; חסד-דין-רחמים: אי-הבחנה בזולת, הכרתו בחיצוניות, הכרתו בפנימיות; בינה: להבין דבר מתוך דבר – מהות מתוך מצב; בינה: הכח לרחם באמת; רוח: השראה בהתפעלות הלב; נפש: כח ההבעה הכולל הכל; קבלת הרמ"ק-האריז"-הבעש"ט: השתלשלות-התלבשות-השראה.

 

 

חסרה התחלת השעור

הבנת חמש מדרגות אלו באה בדרך משל ונמשל מהכרת נפש האדם – "מבשרי אחזה אלוה". בנפש האדם חמש מדרגות כלליות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה – כנגד חמש המדרגות שבשם הוי' ב"ה, מלמטה למעלה. חמש מדרגות הנפש מתגלות על ידי חמשה כחות כלליים מלמעלה למטה: רצון (מסירות נפש למעלה מטעם ודעת); חכמה (הסתכלות והשכלה ראשונה בעצם נקודת האמת); בינה (השגת הענין, תפיסתו וקליטתו על כל רבוי פרטיו); מדות (התפעלות הרגש שבלב); דבור (הבעה והתגלות לזולת).

 

קוצו של י      יחידה – רצון; "יחידה ליחדך" במסירות נפש ממש

י    חיה – חכמה; "החכמה תחיה" בהברקת עצם ההשכלה

ה   נשמה – בינה; "ונשמת שדי תבינם" בתפיסת ההשגה וקליטתה

ו    רוח – מדות; "ותחל רוח ה' לפעמו בהתפעלות הרגש שבלב

ה   נפש – דבור; "ויהי האדם לנפש חיה" – "לרוח ממללא" – בדבור והתגלות לזולת

 

עד כאן חסר

 

...ארבעת המדרגות הראשונות (עליהן נלמד בשער א) הן אמונה, תענוג, רצון, בטול. אז כמו שלגבי היחידה שבנפש הסברנו שזה בעיקר אמונה ברצון כך החיה כאן היא בעיקר התענוג בבטול. התענוג שבבטול שיש בשעת הברקת ההשכלה שבחכמה – זו החיות, זו החיה שבנפש, עליה נאמר "החכמה תחיה בעליה".

לכן הסברנו הרבה פעמים את מה שרגילים לומר 'אַ-מְחָיֶה' כאשר משהו מחייה, שזה בגלל הענג שיש בו. עיקר ה'א-מחיה' הוא כאשר שומעים חידוש אמיתי בתורה. אין דבר שמחיה כל כך כמו חידוש אמיתי בתורה.

כל זה היה לגבי האות י שבשם, שכנגד החיה שבנפש, וכנגד ספירת החכמה – "החכמה תחיה", בעצם ההברקה וההשכלה שבחכמה.

שוב, לכל מדרגה כאן אנחנו מצמידים פסוק או פתגם מתאים. הפתגם הבא לקשר בין היחידה שבנפש לבין הרצון היה הפיוט "יחידה ליחדך" שאנו אומרים בהושענות של חג הסוכות. מה זה ליחד? לייחד זה מסירות נפש. זה כמו קדוש ה' במסירות נפש. לכן לפני כן אנו אומרים "חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחדך", שעיקר היחוד הוא קדוש ה' וזהו תכלית גלוי הרצון. מן הפיוט הזה אנחנו לומדים מהי מהות היחידה. ה'יחידה' היא כדי 'ליחדך' – מסירות נפש על קדוש ה'.

הפסוק הבא הוא הפסוק "החכמה תחיה" והוא מקשר בפשטות בין חיות לבין החכמה שבנפש. האות ה עילאה שבשם הוי' היא בנפש מדרגת הנשמה, ובספירות היא הבינה. הפסוק שמקשר בין שניהם הוא הפסוק בספר איוב "נשמת שדי תבינם", והוא מקשר על פי פשט בין נשמה לבין בינה – "תבינם".

אגב, בפסוק הזה רואים את הקשר שיש בין השם שדי ובין מדרגת הבינה. בדרך כלל שם שדי שייך ליסוד, אבל כאן רואים שהוא שייך לבינה. בכתבי האריז"ל שם 'אל שדי' הוא שם ששייך לעולם הבריאה, עליו כתוב "אמא עילאה מקננא בכורסייא", שאמא – הבינה – מקננת בעולם הבריאה, ואם כן השם שלה כאשר היא מקננת בעולם הבריאה הוא השם 'אל שדי'. בעולם היצירה השם הוא 'אל הוי'' ובעולם העשיה השם הוא 'אל אדני'.

 

נחזור אל הפסוק באיוב. באיזה הקשר הוא נאמר שם? אמר אותו אליהו, לאחר ששלשת רעי איוב לא עמדו בניסיון שלהם לומר לאיוב דברי אמת. הם שבשו את הדברים ולא אמרו אותם כראוי, ואז מגיע אליהו בן ברכאל ואומר להם אותו. הוא אומר להם, 'אני איש צעיר וחשבתי שאתם המבוגרים יודעים יותר טוב ממני'. בלשונו שם: "אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה", אבל אני עכשיו רואה שטעיתי, שזה לא כך, אלא "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". המילה "אכן" כאן היא במובן של 'אלא'. כלומר, לא לכם המבוגרים יש את זכות הדבור. האמת היא שהכל תלוי ברוח הקדש. ר' נחמן מסביר את המושג 'רוח הקדש' עם הבטוי 'שפע אלקי'. כלומר, מי שיש לו 'שפע אלוקי' הוא זה שיכול לדבר, ורק הוא יודע איך לפענח את הסוד. לא הימים ולא הגיל – "ימים ידברו" – הם אלו שנותנים את הבינה, אלא "נשמת שדי" היא זו הנותנת. אחר כך הוא פותח את פיו ומתחיל לגלות את הסוד האמיתי לאיוב. כידוע, אליהו בן ברכאל עולה משיח, וכתוב עליו שהוא בא "ממשפחת רם", ממשפחת אברהם [רם הוא קצור של אברהם].

אם כן, הפסוק עמו הוא פותח את דבריו הוא "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם", ועל הפסוק הזה יש פתגם של הבעש"ט 'נשמת אדם תלמדנו'. "ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה" זה מה שאדם לומד מתוך ספרים, בגלל שכל יום הוא לומד עוד פרק [כדברי חז"ל] וזה מצטרף לאט לאט. אם הוא תלמיד חכם אז "תלמידי חכמים כל זמן שמזדקנים דעתם מתיישבת עליהם" ואז לאט לאט הדברחים מתיישבים אצלו. כל פעם הוא חוזר על מה שלמד ולומד דברים חדשים. כל הסדר הזה של הלמוד המצטבר נקרא "ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה". אבל יש תחושה ישירה, חושים, והחושים הם בחינת רוח. זה מה שהנשמה של האדם מלמדת אותו – "ונשמת שדי תבינם". זו כוונת פתגם הבעש"ט 'נשמת אדם תלמדנו', שהנשמה מלמדת אותו.

כמובן, צריך את שניהם. אי אפשר רק להסתמך על הרוח. מי שלא מכיר בזה בכלל נקרא 'מתנגד', אבל מה שהמתנגדים חשבו על החסידים היה בגלל שחשבו שהם אומרים שלא צריך בכלל ספרים, שאפשר לזרוק אותם. זה ודאי גרוע פי כמה. לכן לא סגי הא בלא הא, ולכן אליהו חיכה עד שהזקנים יאמרו את דבריהם. אבל במקרה של איוב זה לא עזר כדי לומר שכל נכון ולכן היה צריך לומר שהענין הזה שייך רק ל"נשמת שדי תבינם". בכל זאת, צריך גם את זה וגם את זה.

[הסדר אצל איוב הוא כך: קודם יש "ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה", שהם רעי איוב כנגד החכמה. אחר כך מדבר אליהו ב"נשמת שדי תבינם", במדרגת הבינה. בסוף מדבר הקב"ה בעצמו, וזה כנגד דעת. יש בפרוש רש"י שחכמה-בינה-דעת הם בסדר עולה, שיש בבינה משהו יותר גבוה מן החכמה ובדעת יש משהו גבוה יותר מן הבינה, מלמטה למעלה].

מהי המדרגה הזו – "נשמת שדי תבינם" – אצל כל אחד ואחד? זו תפיסת ההשגה וקליטתה. אלו שתי מדרגות: תפיסה ב'אמא עילאה' וקליטה ב'תבונה'. כאשר יש תפיסה וקליטה בהשגה אז הנשמה אומרת לאדם את האמת. רש"י על החומש מביא כמה פעמים את הבטוי 'לבי אומר לי' כאשר הוא לא קיבל באותו ענין מסורת, כמו במעשה האפוד. 'לבי אומר לי' של רש"י הוא בדיוק הענין הזה של "נשמת שדי תבינם". מה זה הלב כאן? לב זה בינה – "בינה לבא ובה הלב מבין". מתי אפשר לומר 'לבי אומר לי'? רק כאשר הבינה נקלטה בלב. עיקר התפיסה והקליטה היא בלב, בפנימיות הלב, בפנימיות של המדות. כאשר יש קליטה בלב יש התעוררות הנשמה שמבינה דבר מתוך דבר.

כאשר אומרים על אדם שהוא 'בעל נשמה' הכוונה היא לגלוי של חוש לחדור יותר עמוק מאשר מה שאדם רגיל רואה. למשל צייר. צייר בעל נשמה הוא צייר שרואים בציור שלו עומק, גישה מיוחדת, החודרת עמוק. גם לגבי נגון – נגון 'בעל נשמה' – זה נכון. הבטוי הזה הוא בטוי לחוש 'להבין דבר מתוך דבר'. לכל אחד יש את החוש הזה, אם כן מתי הוא מתעורר? הוא מתעורר כאשר האדם תופס וקולט בלב. אז הנשמה שלו מתעוררת להבין דבר מתוך דבר.

זה לא כמו החיות של החכמה. לחיות זה כמו "מים חיים על נפש עיפה". ברגע שיש השכלה יש בה ענג כזה שמחייה אותך כמו תחית המתים, וזה אפילו לפני שהדבר נתפס. היית עיף ויגע וכעת התחיית. יש הרבה ספורים על גדולים וצדיקים, כמו על האדמו"ר האמצעי באופן מיוחד בשעת נסיעות, שהיו במצב שבגלל סיבות חיצוניות קשה היה להם לחדש או ללמוד וזה הגיע עד מצב של סכנת נפשות. למה? כי חיות אמיתית באה מחדוש הנביעה, ואם מונעים את חידוש הנביעה אז ממש מונעים את החיות. מי שלא מרגיש את זה – זה סימן שהוא לא חי. על האדמו"ר האמצעי מסופר, שכל זמן שהיה בדרך, בתפקיד, לא היה מרגיש את זה כי היה כמו חייל בתפקיד, אבל כאשר היה חוזר לביתו ועוד לא חזר אל הנביעה שלו – אז היה במשבר, בצימאון עצום לדברי אלקים חיים. כל זה היה לגבי החיות האמיתית שיש בעצם הנביעה. אבל גלוי הנשמה הוא כאשר הדבר נקלט, ולכן הדבר קשור עם בינה. הקליטה מגלה את הנשמה להבין דבר מתוך דבר מעצמה, כאילו שהיא זו המלמדת את עצמה.

אחרי כל זה אפשר להבין יותר טוב את הקשר שהזכרנו בין הבינה לבין השם שדי. לשם שדי יש הרבה פרושים, ואחד מהם (שרש"י מביא אותו על החומש) הוא ש"די באלוקותי לכל בריה ובריה". הכוונה היא שיש אלוקות בכל דבר, והשם שדי זו האלוקות שבתוך הלב שלך. השם הזה הוא מה שמלמד אותך – 'לבי אומר לי'. זה שם שדי שבתוך הלב. איך הוא מלמד? על ידי כח הבינה – "תפיסת ההשגה וקליטתה". אתה תופס בבינה וקולט את זה בתבונה. יש גלוי אלוקות לכל אחד, בכל מצב ומצב, באשר הוא שם. יש גלוי אלוקות שמתאים לכל אחד ובכל מצב, אפילו כאשר אני במצב של "ואציעה שאול".

לכן אצל ר' נחמן סוד השם ישראל הוא ראשי התבות של "אל שדי יתן לכם רחמים". יש אצל כל אחד 'אל שדי' והוא נותן לו כח של רחמים. ישראל הוא בתפארת – "תפארת ישראל" – ותפארת בקבלה זה רחמים. למה? כי עד שם מתפשט הרחם, יסוד אמא. נסביר עוד יותר. כאשר אנחנו אומרים שבינה זה הלב – "בינה לבא" – על איזו מדרגה של בינה אנחנו מדברים? אנחנו מדברים על יסוד אמא, על הרחם. השם שדי ששיך ליסוד, אבל השם הראשון שנקרא בקבלה בשם שדי הוא יסוד אמא. זו הרחם, ובלשון החסידות זו הקליטה, קליטת הרחם. הקליטה הזו נמצא בפנימיות הלב – "יסוד אמא מתפשט עד הלב – וזה מה שאחר כך מה שמעורר בלב את מדת הרחמנות. זה הקשר בין רחמים לבין רחם [שם שדי שבלב הוא גם הכח שמוציא את השדיים. לכן יש מאמר חז"ל על אחד שה' עשה לו נס שיהיה 'יונק ממקום בינה', כלשון חז"ל. רואים בזה שדדי האשה יונקים ממקום בינה, שהבינה מתפשטת עד לשם וזה מה שמוציא אותם. הבינה, שמתפשטת בעיקר מיסוד אמא עד הלב].

רחמים הם רק כאשר האדם מרגיש את עמק המצב שלו. אם האדם מרגיש רק את החיצוניות זה מעורר דין. אם האדם לא מרגיש בכלל את הזולת הוא מלא חסד, כי הטבע הראשוני של יהודי זה רק חסד. ברגע שהוא מתחיל להרגיש את החיצוניות של הזולת זה הופך להיות דין, בגלל שהחיצוניות לא ראויה לקבל. לכן זה מעורר דינים. שוב, השרש של חסד-דין-רחמים זה רמה שהאדם קרוב אל הזולת. החסד בכלל לא קרוב אל הזולת, בעוד שהרצון לתת הוא רק שלו. מדת החסד סתם זה "טבע הטוב להטיב", שאוהב לתת לכולם בשווה. זה לא להתחיל להרגיש את הזולת. מדת הדין היא כאשר הוא מתחיל להרגיש למי הוא נותן, הוא יותר חכם. עד כאן הוא לא ידע למי הוא נותן וכל עני שדפק בדלת הוא נתן לו, אחר כך שימהו בא וסיפר לו שלאותו עני יש בכלל כסף, ולא צריך לעזור לו. הוא מתחיל להרגיש מי זה שדופק בדלת והוא מפסיק לתת לו, בגלל שידיעת החיצוניות מעוררת דין.

מה זה רחמים? רחמים זה עוד יותר עמוק. זה להרגיש את הפנימיות יותר, ולכן זה נכון שרחמים קשורים "להבין דבר מתוך דבר". מה זה 'דבר מתוך דבר'? זה כמו להכיר מהות מתוך מצב. בדרך כלל מוסבר בחסידות, ש'דבר מתוך דבר' זה להכיר 'סובב' מתוך 'ממלא'. כאשר מתבוננוים במשהו מרגישים קודם את ה"ממלא כל עלמין", וצריך להתבונן עמוק כדי להרגיש את ה"סובב כל עלמין" מתוך ה"ממלא כל עלמין". זה הפרוש הרגיל בחסידות, אבל לגבי בן אדם זה להכיר מתוך המצב שלו [זהו הכנוי של הרבי הקודם בקונטרס 'כללי החנוך וההדרכה'], מתוך המציאות שלו, את המהות שלו, את מה שהולך בפנימיות. זה מה שמעורר רחמים. אם דנים רק לפי המצב החצוני זה יכול לעורר דין. המצב זה התיק שיש לו במשטרה. יש לו הרבה תיקים, בכל משרד יש לו תיק אחר וזה כל האישיות של האדם. יש חכמה להכיר את המצב. מי זו? זו העובדת הסוציאלית. זה לא בדיוק המציאות של האדם, אבל זה בהחלט המצב שלו. היא הולכת וחוקרת מה הולך כאן, מה המצב שלו בבית ובמשפחה, מהי הסביבה שלו ואם יש לו חברים רעים שמשפיעים עליו לרעה. זה דבר חשוב. זה נקרא המצב, הסביבה. כמובן שהמצב שלו עושה את המציאות שלו. המציאות שלו היא בדרך כלל לפי המצב שלו. אם רואים רק את התיק שיש לו במשטרה – זה רק מדת הדין. רואים רק את מה שהוא עושה, ואז הוא עבריין. אם מביאים לתוך בית הסוהר עובדת סוציאלית שיש לה רחמנות, שחוקרת ורואה את המצב שלו עד כמה הוא גרוע ושלא הוא אשם בזה, רק מתוך ראית המצב היא יכולה להתעורר ברחמים. אבל אלו רק רחמים חיצוניים. למה היא מתעוררת? היא רואה איזה מסכן הוא, איך ובאלו תנאים הוא גדל וכו' וכו'. כל ההסבר הפסיכולוגי הזה הוא רק המצב, לא המהות. כל הפסיכולוגיה נוגעת רק למצב ואז הרחמים שצתעוררים מהכרת המצב הם רק חיצוניים. אבל אם יבוא חסיד ויתחיל לגלות שיש ביהודי החוטא הזה נפש אלוקית, שנפלה "מאגרא רמא לבירא עמיקתא", וה"בירא עמיקתא" זה המצב ויש נפש אלוקית בתוך המצב הזה – זה נקרא 'להבין דבר מתוך דבר'. זה מה שכתוב בתניא (פרק לב) שמן ההתבוננות הזו נולדים רחמים והרחמים פודים את האהבה. אלו רחמים אמיתיים. שוב, המצב הא ה"בירא עמיקתא" שנפל אליו, אבל אם אין יוסף שזרקו אותו אל תוך הבור הזה – איזו מן רחמנות יש פה? יש נקודת צדיק עליון, שזה יוסף, בתוך הבור העמוק הזה, שמלא נחשים ועקרבים, אז זו רחמנות. אבל אם סתם לקחו חיה וזרקו אותה לשם,, אז זה רק סתם "צער בעלי חיים".

יש שתי מדרגות של רחמונות: יש רחמנות רק של "צער בעלי חיים". זו גם כן רחמנות, אבל זו הרחמנות של העובדת סוציאלית. יש מצוה לרחם גם על כלב, אבל זו רחמנות במדרגה חיצונית. רחמנות במדרגה פנימים היא רק כאשר רואים איך אותו דבר נפל "מאגרא רמא לבירא עמיקתא", שזו הנפש האלוקית, ואז אלו רחמים עד אין סוף כמו שהקב"ה בעצמו מרחם (וכמו שהאדמו"ר הזקן אומר שם). כל זה קשור אל הבינה שבלב, אל הנשמה. אמרנו קודם, שנשמה קשורה תמיד עם חוש עמוק [כמו שאומרים על אומן שהוא 'בעל נשמה'], וכעת הוספנו שנשמה קשורה עם רחמנות. 'בעל נשמה' הוא אחד שיש לו הרבה רחמנות על הזולת.

מה שכתוב ש"מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו" זה על הקליפה. אצל יהודי – אומר ר' נחמן – עיקר הרחמנות עליו היא על כך שאין לו דעת. אבל מי שאין בו דעת בעצם, שזה הגוי, אסור לרחם עליו כי זה ילך אל החיצונים. כל זה היה כנגד האות ה עילאה שבשם הוי'.

 

 

נעבור הלאה, אל האות ו שבשם הוי', שהיא כנגד מדות הלב ובנפש היא מדרגת הרוח. איזה פסוק מקשר בין רוח למדות? הבאנו כאן פסוק משמשון הגבור: "ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן בין צרעה לבין אשתאול". הבטוי הוא שהרוח מפעמת את הלב, ומכן רואים שהרוח היא התפעלות הרגש שבלב.זה הפסוק הטוב ביותר לבטא מהי הרוח – מה שמפעם את הלב. זוהי רוח ה'. גם על המשיח כתוב "ונחה עליו רוח ה'".

המקור של הרוח מגיע באמת אל מקום גבוה יותר מן השכל [למדנו על כך במאמר של ר' אייזיק]. על זה כתוב "ז"א בעתיקא אחיד ותליא". לכן יש לפעמים בעם ישראל – כמו אצל שמשון – שיש מי שמתחיל להתפעל בגבורה ולהילחם נגד אויבי ה' לא כל כך מתוך בינה עמוקה אלא ישר מתוך מסירות נפש. לכן הבאנו כאן את הפסוק של שמשון. מן הפסוק הזה אפשר לראות את הקשר שיש בין האות ו שבשם לבין הקוץ שעל גבי האות י שזה עתיקא, ועל שניהם נאמר בזהר "ז"א בעתיקא אחיד ותליא".

לכן גם במעשה מרכבה נאמר הפסוק "רוח החיה באופנים" ורש"י מסביר ש'רוח' זה רצון. גם 'נפש' זה רצון, אבל גם 'רוח'. מה ההבדל? 'נפש' הוא בטוי לרצון טבעי, תולדתי, מה שאין כן 'רוח' הוא רצון חדש, רוח חדשה של רצון, והיא מתגלה אצל האדם בתוך הרגש של הלב. גם אצל שמשון, ההתרגשות שהוא קיבל לא היתה מתוך שכל אלא ישר מן ה'יחידה' שבנפש. מתוך ה'עתיקא', הקוץ של האות י, באה לו "ותחל רוח ה' לפעמו". לכן לפעמים כתוב בקבלה שעיקר האות בשם הוי' היא האות ו, ואפילו יותר מן האות י, שכן בה התגלות הקוץ של האות י.

 

נמשיך הלאה, אל האות ה תתאה שבשם. זו הנפש, ובכוחות הנפש היא כנגד הדבור. איפה רואים את הקשר בין נפש ובין דבור? זה הפסוק שנאמר בבריאת אדם הראשון "ויהי האדם לנפש חיה", והתרגום מתרגם אותו "לרוח ממללא", רוח מדברת.

באמת, בפסוק הזה יש רמז לכל המדרגות נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה. למה? רואים מן הפסוק ומתרגומו שנפש בכלל היא התגלות בדבור אל הזולת. כל הבעה חיצונית היא תכונת הנפש, ובכל זאת הנפש היא המלכות ועל המלכות נאמר "כל הנחלים הולכים אל הים", שהיא מקבלת מכל מה שלמעלה ממנה ולכן בפסוק הזה רמוזים כל חמש המדרגות של הנפש. איך? תחלת הפסוק היא "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". "נפש חיה" – גם מדרגת ה'נפש' וגם מדרגת ה'חיה' – באה גם מ"נשמת חיים" שבהתחלה, ואם כן יש לנו את מדרגת הנפש, החיה והנשמה, ובצרוף התרגום – גם את מדרגת ה'רוח'. כולן נכללות במדרגה האחרונה, בנפש, שהיא הדבור.

איך ההתכללות הזו בנפש, בדבור? כתוב שהכח שמצרף את האותיות בדבור בא מן החכמה – "מצרף לחכמה" – [וזה מלבד החכמה שממנה בא תוכן וחיות הדבור, עליו נאמר "כולם בחכמה עשית"] ובלעדיה, כמו אצל תנוק, אי אפשר לצרף את האותיות לדבור אפילו שאפשר לחשוב את הכל ולהבין את הכל. אין לתנוק כח החכמה ולכן אצלו הדבור מתאחר לבוא לאחר כח המחשבה שלו, בגלל שיש לו הבנה אבל אין לו את הכח שבחכמה לצרף את האותיות. זהו כח נעלם, חכמה נעלמה, הבא מקדמות השכל. זו החכמה שבדבור, אבל ישגם בינה בתוך הדבור, שזה על פי פשט התוכן של הדבור. עצם התוכן הוא מן החכמה, אלא שהבינה היא זו שנותנת את היפוי לתוכן. הבטוי לכך בזהר הוא שהאמא נותנת לכלה כד קשוטי כלה. כלה היא הדבור, וקשוטי הכלה הם כמו ה"אמרי שפר", שבדבור יהיה משופר. זה בא מאמא, הנשמה שבדבור. המדות שיש בדבור הוא הקול. כתוב, שהמשכת הקול הפשוט מן הלב אל הפה הוא בסוד האות ו שבשם הוי'. לכן התרגום הוא "רוח ממללא", שכאשר הוא בתוך הלב עדיין הוא נקרא 'רוח', וכאשר הרוח הזו יוצאת החוצה בדבור – 'ממללא' – היא נקראת כבר 'נפש'. אם כן, יש בתוך הדבור, ההבעה, התגלות של כל המדרגות, והיא-היא המדרגה האחרונה שבסוף בהתגלות אל הזולת.

 

אם כן, כאן למדנו מהו שם הוי' שכנגד נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה.

בחמש המדרגות שבשם, נכללים כל סודות ההשתלשלות וההתלבשות של מעשה בראשית ומעשה מרכבה,

וכמו שלמדנו קודם, "השתלשלות" היא בחינת "מעשה בראשית" ואילו "התלבשות" היא בחינת "מעשה מרכבה". כל הסודות הללו נכללו בסוד הזה של שם הוי', וגם מהשלמעלה מ"מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה". מה למעלה מהם?

ומה שלמעלה מהם – רזין דרזין דהשראת אלהות ממש.

זו מדרגה השלישית. "השתלשלות" היא 'קבלת הרמ"ק', "התלבשות" היא 'קבלת האריז"ל', ואילו "השראה" היא 'קבלת הבעש"ט'. נראה את זה למטה, בהערה סה:

סה. קבלת הראשונים עד רבינו הרמ"ק היא בסוד ההשתלשלות; קבלת האריז"ל בסוד ההתלבשות; קבלת הבעש"ט ותלמידיו בסוד ההשראה כמבואר באריכות בספר "השפלות והשמחה" ומוהר"ר יצחק אייזיק זצ"ל מהאמיל.

אם כן, כל סודות הקבלה, שהם כל שלשת הקבלות הללו, נכללו שסוד שם הוי'. זה על פי חסידות, אבל מי שמבטא את זה כך הוא ר' אייזיק מהומיל, תלמיד מובהק של האדמו"ר הזקן. יש שלש קבלות – קבלת הרמ"ק, קבלת האריז"ל וקבלת הבעש"ט – והן כנגד שלשת הממדים "השתלשלות, התלבשות, השראה". השתלשלות העולמות זה 'עילה ועלול', כמו בטבעות, וזו כל קבלת הרמ"ק. עיקר החידוש של האריז"ל הוא התלבשות של הפרצופים ז בזה, שכל פרצוף מתלבש ממש בתוף הפרצוף שלמטה ממנו להחיות אותו ולהמשיך לו מוחין, חיות, כמו נשמה בתוך גוף. כל כתבי האריז"ל כולם הם סודות ההתלבשות ולכן האריז"ל בעצמו אומר שהקבלה שלו היא 'מעשה מרכבה' ואילו קבלת הרמ"ק הטא רק 'מעשה בראשית'. למה? כי 'מעשה בראשית' היא השתלשלות עילה ועלול ואילו 'מעשה מרכבה' היא התלבשות והרכבה – מרכבה מלשון הרכבה – של שני פרצופים יחד. כאשר יש פרצוף בתוך פרצוף, כמו עתיק בתוך אריך או אריך בתוך אבא ואמא וכו', זה ננקרא 'מעשה מרכבה', שהיא המשכת מוחין מפרצוף לפרצוף שמגיעה עד לאין סוף, כמו בסוד הזווג.

כל זה 'מעשה מרכבה', אבל השראת אלוקות ממש, שה' בעצמו שורה כאן – זו קבלת הבעש"ט. זה נקרא 'רזין דרזין' דהשראת אלוקות ממש. אלו מושגי היסוד של כל פנימיות התורה, ואם רוצים להתחיל – אלו שלשת המושגים העיקריים כדי להיכנס אל סודות התורה. כמובן, הם מקבילים ל"הכנעה, הבדלה, המתקה", ול"עולמות, נשמות, אלוקות", רק שהמושגים הללו הם הבטויים מספר התניא.

כל הסודות הללו של הקבלה תלויים כולם בשם הוי', בחמש המדרגות שבו ובנפש האדם. לכן זהו היסוד של ההתבוננות, שכל מה שרוצים להתקשר אליו על ידי עבודת ההתתבוננות – אם זה "השתלשלות", "התלבשות" או "השראה" – הכל מיוסד על ההכרה והדעת בשם הוי' ובחמש המדרגות שבו.

קלטת 44-0504

(מספר רץ: 1139)

                                    

 

נושאים: ספור מעשה בראשית (פרק א ו-ב): בששה ימים ולמעלה מן הזמן; היסטוריה: כו הדורות של החומש (בסוד שם הוי'); היסטוריה: סד הדורת בתנ"ך.

 

 

 

חסרה ההתחלה

...כתוב בכתבי האריז"ל ששני הימים של ראש השנה הם כמו שני הספורים של מעשה בראשית. היום הראשון הוא בריאת העולם החיצוניות ואילו היום השני הוא יום בריאת העולם בפנימיות. כך זה גם לגבי שני הספורים. הספור הראשון שבשם אלקים הוא כמו היום הראשון של ראש השנה ואילו הספור השני, בו מופיע גם שם הוי', שם הרחמים, הוא כמו היום השני של ראש השנה. ביום הראשון של ראש השנה יש "דינא קשיא", דין קשה, ואילו ביום השני יש כבר "דינא רפיא", דין רפה על ידי המתקת שם הוי'. גם היום הראשון הוא תקון. הוא תקון של החיצוניות, התהו. כל מעשה בראשית הוא תקון של עולם התהו, ובתקון התהו צריך קודם לתקן את החיצוניות ואחר כך לתקן את הפנימיות. זה הסדר של שני הספורים של מעשה בראשית. זו הקדמה כללית.

נמשיך הלאה. בספור הראשון יש חלוקה ברורה לימים ואילו בספור השני אין זמן בכלל. מי שלומד את הספור השני לא יודע אם זה קרה ביום אחד או שזה קרה במאה שנה. לא כתוב בפרוש שזה קרה ביום הששי של מעשה בראשית, רק אנחנו מבינים את זה מן הספור הראשון. מה זה אומר? זה אומר שהפנימיות היא למעלה מן הזמן. הזמן של הספור הראשון הוא זמן של הגבלה. לכן, כל המושג הזה של "שית אלפי שנין הוי עלמא" הוא מושג ששייך לספור הראשון של מעשה בראשית. זה בהחלט הגבלה של מדת הדין, מה שאין כן בספור השני בו אין בכלל הגבלת זמן.

כעת נבין עוד יותר טוב את ההבדל בין סתם היסטוריה לבין "תולדות". הסוד הזה של "אלה תולדות" הוא הסוד של שם הוי'. "תולדות" זה נשמות, זה לא "עולמות". היסטוריה זה "עולמות" אבל "תולדות" זה אדם – "זה ספר תולדות אדם". היסטוריה זה מה קרה בעולם, ובעולם יש גם אנשים שעושים כל מיני דברים, אבל זהו סיפור של העולם, זה קורות העולם. אבל "תולדות" זה לא 'מה קרה' בעולם. קרה הן אותיות מקרה, מקרה-רע של קרי, אבל לידת תולדות זה בדיוק ההיפך מקרי. קרי זה כאשר אין לידה, ואז שואלים 'מה קרה?'. זה דבר והיפוכו.

המושג הזה של "תולדות" מתחיל עם גלוי שם הוי'. שם הוי' מתחיל להופיע בתורה רק בפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים" ובו מופיעה גם המילה "תולדות" בפעם הראשונה. מה זה שם הוי'? זה למעלה מן הזמן – "היה הוה ויהיה כאחד". לכן בספור השני של מעשה בראשית, בו כבר מופיע שם הוי', אין זמן. הוא לא מוגבל בתוכו. כל העולם בו הוא יום אחד – "ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים" – יום שכולו ארוך. יום עולה יהיה הוי' של הפסוק "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

זו הפעם הראשונה של המילה "תולדות". מהי הפעם הבאה? בתחילת פרשת נח, המתחילה במילים "אלה תולדות נח". הפעם השלישית היא בהמשך הפרשה (פרק יא פסוק ט) "אלה תולדות שם שם בן מאת שנה". זה פסוק שבא לאחר ספור דור ההפלגה, כלומר לאחר שנולדו עוד הרבה דורות. התורה חוזרת לספר לנו על תולדות שם. למה? בכל פעם "אלה תולדות" זו התחלה מאפס, והתורה חוזרת לספר על ההתחלה מחדש לאחר דור ההפלגה. שוב רואים כאן איך שם הוי' הוא למעלה מן הזמן, שלאחר הרבה שנים שעברו מדור ההפלגה חוזרת התורה לספר לנו על תולדותיו של שם עד לאברהם אבינו. הפעם האחרונה שכתוב בתורה "ואלה תולדות" הוא בתחלת פרשת וישב "אלה תולדות יעקב יוסף...". זה התקון האחרון של התולדות, ולכן כתוב "שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם קדמאה", ועל יעקב כתוב ש"מיטתו שלימה". אצלו התולדה היא בשלמות. בחסידות דורשים את הפסוק הזה – "אלה תולדות יעקב יוסף" – שכח התולדה שיש ביעקב אבינו להוליד הוא נשמת יוסף בעצמו, אפילו שיוסף עוד לא נולד בתחלת תולדותיו של יעקב.

אלו ארבעת הפעמים היחידות בתורה בהם מופיע הבטוי "אלה תולדות". זה לא שכיח. זה נדיר מאד. מה שכן שכיח זה הבטוי "ואלה תולדות" (עם האות ו). זה דבר חשוב מאד, במיוחד למי שהולך ללמד היסטוריה.

כמו שאמרנו ש"אלה תולדות שם" נאמר הרבה לאחר הזמן האמיתי, כך גם "אלה תולדות נח" נאמר הרבה לאחר שנח נולד. זו גם חזרה והמפרשים שואלים על כך, למה לחזור על מה שנאמר כבר בסוף פרשת בראשית? גם לגבי "אלה תולדות יעקב יוסף", יוסף הרי נולד לפני כן וכל שאר התולדות גם כן נולדו קודם? רש"י עונה שם ומסביר ש'תולדות' זה מה שהתרחש, איך שהשבועה של ברית בין הבתרים לאברהם אבינו מתקיימת, אבל על פי פשט זה קשה. יוצא לנו, שכל שלשת "ואלה תולדות" האחרונים אינם לפי הזמן, כולם לאחר מעשה.

מה הענין? אם מתבוננים רואים שיש בדיוק עשרה דורות שמסופר עליהם עוד לפני שכתוב "אלה תולדות נח". נח בעצמו הוא הדור העשירי. מ"אלה תולדות נח" מתחילים חמשה דורות עד לדור ההפלגה. לפני דור ההפלגה מסופר כבר עד ללידת פלג – "ולעבר יולד שני בנים שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ ושם אחיו יקטן" – ואחר כך ב"תולדות שם" מה שמתחדש זה רק מלידת פלג והלאה. יוצא, שעוד לפני הספור של דור ההפלגה התורה כבר יחסה את שם עד לפלג. מנח ועד פלג יש חמשה דורות: שם, ארפכשד, שלח, עבר, פלג. אחר כך, "אלה תולדות שם" מתחילים אחרי פלג ומגיעים עד ליעקב אבינו, עד לפעם הבאה שיש בה את הבטוי "אלה תולדות". כמה דורות יש כאן? ששה דורות: רעו, שרוג, נחור, תרח, אברהם, יצחק. אחר כך יש עוד חמשה דורת עד למשה רבינו: יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה.

זה המבנה הפנימי של כל החומש, שמחלק את הדורות לשם הוי'. "אלה תולדות" הראשון כולל עשרה דורות [י], "אלה תולדות" השני כולל חמשה דורות [ה], "אלה תולדות" השלישי כולל ששה דורות [ו], ו"אלה תולדות" האחרון כולל חמשה דורות [ה], כך:

י    "אלה תולדות השמים והארץ" – עשרה דורות מאדם עד נח

ה   "אלה תולדות נח" – חמשה דורות מנח עד פלג

ו    "אלה תולדות שם" – ששה דורות מפלג עד יעקב

ה   "אלה תולדות יעקב" – חמשה דורות מיעקב עד משה

התולדות, שאלו הדורות, נכללו בסוד שם הוי' שלמעלה מן הזמן. מה שאין כן שם אלקים שבתוך – אלהים עולה הטבע. זה עיקר פנימיות סיפור התורה. כל מה שקורה אצל עם ישראל הוא בסוד שם הוי' שלמעלה מן הזמן, ואינו תחת "שית אלפי שנין הוי עלמא". לכן, מן הרגע הראשון של "בראשית" ועד לרגע האחרון של "לעיני כל ישראל" זה כולל כל העולם כולו. הרי התורה היא נצחית, ואם היא נגמרת במילים "לעיני כל ישראל" זה סימן שלא צריך יותר מזה. זה הכל, עד סוף כל הדורות.

זה הדבר העיקרי, שכן העיקר הם חמשה חומשי תורה, ובהם מסופר על כו [הוי'] הדורות הללו. בתנ"ך כולו יש מה [אדם] דורות של יהודים, שזה מלוי של שם הוי', אבל זהו סוד אחר. נאמר אותו בקצרה: יט דורות הראשונים [כמנין חוה, וכן עולה גוי – גוי דורות של גויים] הם לפני אברהם אבינו, ואחריהם באים מה דורות של יהודים בסדר של עליה-ירידה-עליה. לאחר טו הדורות הראשונים, עד ימי שלמה המלך, מגיעים ל"סיהרא באשלמותא". אחר כך יש ירידה של טו דורות, עד חורבן בית ראשון בימי יאשיהו. אחר כך, בספר דברי הימים, יש עוד טו דורות משאלתיאל וזרובבל עד אֵלְיוֹעֵינָי ועד עֲנָנִי (שמות שאנחנו בכלל לא מכירים), שהוא מלך המשיח כדרשת חז"ל על הפסוק "וארו עם ענני שמיא". היחס בין הדורות הוא יחס של "שלם וחצי", של חדש וחצי, כאשר עד שלמה זה חצי חדש, ומשלמה ועד הסוף זה חדש שלם. יחד, בכל התנ"ך כולו, יש סד דורות, וזה עולה חוה אדםחוה דורות עד אברהם אבינו ואדם דורות של עם ישראל. זה אחד הסודות של הפסוק "אתם קרויים אדם" ו"אין אומות העולם קרויים אדם".

אגב, כל שבעת הדורות שאינן ידועים הם בתקופה הנסתרת, הנעלמת. למי שיודע, בהיסטוריה יש חור – כמו 'חור שחור' – שלא יודעים מה היה באותה תקופה ובה היו שבעת הדורות הללו הכתובים בספר דברי הימים. כל הפתרונות שנתנו עלו בתהו ולכן זה עדין בגדר תעלומה. זה, להבדיל, יוצא כמו הדעה האחרת לפיה זה יוצא אחרי התקופה של בית ראשון, לפני התקופה של בית שני. המשיח הוא גם שביעי וגם שמיני, הוא כולל גם "שבעה רועים" וגם "שמונה נסיכי אדם". לכן כתוב בפסוק שם: "ובני אליועיני הוֹדַיְוָהוּ ואלישיב ופְלָיָה ועֲקוֹב ויוחנן ודליה וענני שבעה". המילה 'שבעה' אינה על פי פשט על ענני, אלא אלו שבעה אחים, שבעה בנים של אליועיני שבדור האחרון. גם על דוד המלך בעצמו כתוב שהוא גם שביעי וגם שמיני.

 

לא סיימנו את הפרק בפנים, אבל מה למדנו? למדנו שכל התולדות של עם ישראל הם בסוד שם הוי', שהוא למעלה מן הזמן בעצם, וכל התנ"ך בנוי על הסוד של התולדות. בחומש יש כו דורות ובכל התנ"ך יש סד דורות [ח ברבוע] – חוה דורות עד אברהם אבינו ועוד אדם דורות מאברהם אבינו ועד ענני. למה הגענו לזה? כי רצינו להסביר שיש מערכות גדולות ויש מערכות קטנות, ובתוך כל מערכת יש שם הוי'. לקחנו מערכת גדולה, כמו כל החומש או כל התנ"ך, והתבוננו בה, ואז זה נקרא 'אריך אנפין', ואפשר גם לקחת אדם אחד, או דור אחד, מתוכה ולראות גם בו שם הוי', ואז זה נקרא 'זעיר אנפין'. יעקב בעצמו, או יוסף בעצמו, זה כמו 'זעיר אנפין', אבל אם לוקחים את כולם ביחד ורוצים לראות איך נבנה – זה כבר בחינת 'אריך אנפין'.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com