חיפוש בתוכן האתר

הקדמה_פרק ח הדפסה דוא

פרק ח

שם הוי' בנפש האדם

פלא הקוץ (יחידה)

קוצו של יוד

הגענו עד לפרק ח. בפרק הקודם הסברנו, שיסוד ההתבוננות צריך להיות שם הוי' – "יסוד היסודות ועמוד החכמות". כעת צריך להתחיל להסביר מה זה שם הוי'. בשם הוי' יש ארבע מדרגות בדרך כלל, ולפעמים מוסיפים עוד מדרגה, שרמוזה בקוץ שעל גבי האות י, ואז יש חמש מדרגות. זהו נושא הפרק הזה:

שֵׁם הוי' ב"ה נִקְרָא [בלשון חז"ל[1]] "שֵׁם בֵּן ד'" עַל שֵׁם אַרְבַּע אוֹתִיּוֹתָיו.

זהו הפרוש הפשוט של שם זה. פעם למדנו פרוש אחר, יותר עמוק, שהאות י של שם הוי' היא המשולש של ד, ואילו שאר האותיות שבו – אותיות הוה – עולות יחד ד ברבוע[2].

יֶשׁ בּוֹ עוֹד בְּחִינָה חֲמִישִׁית [שנקראת 'היד החמישית'] "הָעוֹלָה עַל כֻּלָּנָה", הַנִּקְרֵאת "קוֹצוֹ שֶׁל יוּד".

הקוץ הוא כמו רמז באצבע אל דבר נעלם שלמעלה ממנו. לא שהמדרגה הזו היא הקוץ, אלא שהקוץ הוא רמז לעוד משהו נעלם שנמצא למעלה, ואותו הדבר עצמו נמשך אל תוך האות י דרך אותו הקוץ[3]. הקוץ הוא רמז בעלמא לכך שיש "גבוה מעל גבוה"[4], והרמז הוא גם צנור, דרכו נמשך הגבוה והנעלם אל תוך ה-י. לכן הוא נקרא בלשון הקבלה[5] מזל "נֹצר חסד", המזל העליון, שכן נוֹצֵר אותיות צִנוֹר.

שוב, על פי פשט הקוץ הוא רק רמז, אצבע שמצביעה על משהו נעלם. בלשון החסידות, בנפש האדם, הוא נקרא 'הרגשת ההפלאה' – שהאדם מרגיש שיש משהו מופלא למעלה מן השכל שלו. זהו הרמז, ודרכו שופע האור הנעלם אל תוך החכמה הגלויה. הרגשת ההפלאה עצמה היא הכלי והצנור להמשכת הדבר המופלא אל תוך השכל הגלוי והתודעה הגלויה. רמז הוא בחילוף אותיות זרם, שכן הרמז הופך להיות הצנור לזרם הגלוי.

הרגשת ההפלאה – העולם מלא רמזים

בלשונו ר' נחמן[6]: העולם מלא רמזים וכל דבר בעולם מרמז למשהו. הכוונה היא, שבכל דבר ודבר צריך להרגיש יראת בשת, יראת הרוממות וההפלאה, מחכמת ה' הנעלמת שמתלבשת בהסתר בתוך כל דבר ודבר. כלומר, צריך להרגיש הפלאה מכל דבר, שכן יש בו חכמת ה', רמז למשהו בדרך ה'. אם האדם מספיק מזוכך הוא יכול להבין את הרמז לגבי עצמו. לעומת זאת, אם האדם אינו מזוכך הדבר יכול גם 'להוציא אותו מהפסים' לגמרי. אדם שמשתדל להיות יותר מדי רגיש לכל הפרטים שמסביב – יכול גם לצאת מדעתו [יש הרבה אנשים, לא עלינו, שכל מיני דברים מסביב אומרים להם פתאום כל מיני דברים].

ראוי להתבונן בהבדל בין שניהם: עיקר ההבדל הוא הזדככות, הבטול. אם האדם מלא ישות – הרמזים ממש מוציאים אותו מדעתו. רמזים אלו הם שקר, הם 'מזיקים'. אם יש לאדם בטול, כך שכל המציאות אצלו היא ה' אחד – "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[7] – הוא מספיק מזוכך כדי לקבל את ההוראות לגבי כל דבר ודבר. זו עבודת חיים. זהו כל היסוד בתורה א בלקוטי מוהר"ן, על פיו צריך לראות את החכמה שיש בכל דבר, וזה לא דבר קל. לכן צריך אמונה, ואמונה יחד עם החכמה הם סוד החן שבכל דבר. המלה חן מורכבת מהאות ח של חכמה ומהאות נ של האמונה הפשוטה שבלב. קודם צריך לבנות את האמונה שבלב, בפשטות וללא התחכמות, ולפי ערך ה-נ כך אפשר לזכות ולקבל את ה-ח, את הרמז שיש בכל דבר. זו עיקר תורת החן של ר' נחמן בתחלת הספר לקוטי מוהר"ן.

איך אפשר להתקשר אל החכמה הזו, אל הרמז? על ידי הפלאה – ההרגשה שיש פה חכמה נפלאה. לכן, ככל שהמדע משתדל לפשט – להביא את האדם לתודעה על פיה כל המציאות היא התנהלות של חוקים פשוטים – הוא רק מרחיק אותנו מהתקשרות לה' הנמצא בכל דבר. באמת, המדע היותר חדיש היום מגלה יותר ויותר הפלאה, ולמרות זאת הוא מנסה לתפוס את ההפלאה הזו באיזה לבוש של שכל. לא זו הדרך. ככל שיש קדושת הפלאה כך יש התקשרות אל חכמת ה' שיש בכל דבר, והיא גם זו שמשמשת כלי וצנור לקבל את הזרם. הזרם הזה הוא מה שהדבר אומר לי.

צריכה להיות איזו יראת כבוד ויראת בשת בפני כל דבר ודבר, שכן יש חכמת ה' בכל דבר ודבר. על כך יש פרוש של הרבי הרש"ב[8] לפסוק "ברוך אתה הוי' למדני חֻקיך"[9], על פיו כוונת הפסוק אינה לחוקי התורה אלא לאותיות החקוקות בטבע. לפני שמדברים על חוקים תחתונים של הטבע, יש חקיקה עצמית של החכמה העצמית של ה' בתוך כל דבר ודבר. החכמה היא לא הטבע, היא דבר "עמוק עמוק מי ימצאנו"[10], והפסוק "ברוך אתה הוי' למדני חֻקיך" מתאר את המשכת וגלוי האלקות על מנת להבין את אותם החוקים. מהם החוקים? זו החכמה האלקית שיש בתוך כל דבר ודבר (כדברי ר' נחמן) על מנת להורות דרך חיים.

הרגשת ההפלאה הזו היא הרגשה חדה מאד, הרגשת יראה, וכתוב בחסידות שאצל מי שחי יותר מדי בהרגשה כזו היא יכולה להגיע למצב של פחד שלילי. רק הרגשת הפלאה, בלי להבין דברים בפנימיות, היא דבר שיכול להשתלשל לפחדים, לכן צריך להיות איזון טוב בין הרגשת ההפלאה לבין ההבנה בפנימיות. היתרון שבהפלאה הוא, שהיא גורמת לי לצאת מכל המוסכמות שלי, לצאת כנגד כל מה שמונח אצלי.

כל זה היה בדרך אגב להסבר הסוד של הקוץ שעל גבי האות י – הרגשת ההפלאה של השכל שמעלי, ההופכת בעצמה להיות צנור לאותו הגלוי בפנימיות בתוך השכל.

"קץ שם לחשך" – חשך עליון וחשך תחתון

נרחיב עוד בענין הקוץ שעל גבי האות י: הקוֹץ של האות י הופך להיות אחר כך קֵץ – "קץ שם לחשך"[11]. על ידי הקוץ אפשר לגלות את הקץ, לגלות את האור בתוך החושך. יש חושך שלילי, של הקליפות, ויש את החושך החיובי, שהוא הכתר, עליו נאמר "ישת חשך סתרו"[12], וצריך לשים לשניהם קץ. צריך לשים קץ לחושך התחתון, כאשר "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ"[13], ולגמור אותו לגמרי. כמו שצריך לשים קץ לחושך התחתון כך גם צריך לשים קץ לחושך העליון – שיתגלה. הסוף הזה נעשה על ידי הקוץ של האות י. בזכות כך שהוא מגיע עד לחושך העליון ושם לו קץ, הוא נעשה גם צנור, שממשיך את אותו החושך מן ההעלם אל הגלוי.

קץ שם לחשך עולה 888, ולענינינו הוא ח פעמים פלא (כמו שכל מספר בעל שלש ספרות זהות הוא כפולה של פלא, של 111 – כולם שייכים לאלף-בית של אי"ק בכ"ר, וכולם מדרגות של פלא). מה המיוחד בכפולה זו? יש מסורה יפה מאד, על פיה בתנ"ך מופיעה המלה "פלא" [במובן של פלא, לא במובן של הפלאת נדרים] ו פעמים[14] ועוד פעם נוספת מופיע הבטוי "הפלא ופלא"[15]. סך הכל ח פעמים פלא. צריך להסביר אותם כך: ו הפעמים הם כנגד ו ימי החול. בתוך הבטוי "הפלא ופלא", המלה "הפלא" היא למעלה מן המלה "ופלא", שכן האות ו שבתחלתה מורה על המשכה כלפי מטה, ועל כך שהיא כוללת בתוכה – כיום השבת – את כל ששת ימי החול. לפי זה, המלה "הפלא" היא הפלא שלגמרי למעלה, והיא כנגד היום השמיני שלמעלה אפילו מיום השבת. כל שמונה המדרגות הללו – ו פעמים פלא; ופלא; הפלא – עולים יחד קץ שם לחשך.

[למתצאים בחכמת המספר: אם נפרק את המספר הזה למרכיביו הראשוניים נראה שכל פלא מורכב מ-ג פעמים הבל. זהו סוד הבל-להב-הלב[16], והוא המספר של סוד מעשה בראשית. כלומר, המרכיבים הראשוניים הם: 2, 2, 2, 3, 37. אם מחברים אותם נקראת התוצאה ה'יסוד של המספר', וכאן נקבל את המספר 46. מרכיבי 'המקור של המספר' – כאשר מחליפים את המרכיבים הראשוניים במספרם הסדורי בסדרת המספרים הראשוניים – יהיו המספרים 2, 2, 2, 3, 13, ולפיכך יהיה המקור 24 פעמים 13, שהוא יב צרופי שם הוי', העולה חדש (312). אם מחברים את המקור ואת היסוד יחד – 31246 – מקבלים משיח. קץ שם לחשך עולה גם אני הוי' לא שניתי].

שרש המלה קוץ מורכב מהאותיות קץ. בקבלה[17] יש הבחנה בין "קץ הימים ל"קץ הימין", על פי הפסוק "ואתה תעמֹד לגֹרלך לקץ הימין"[18], "קץ הימים" הוא הקץ של צד שמאל, הקץ של הקליפות. זהו הקץ של החושך התחתון. לעומתו, הקץ של החושך העליון נקרא 'קץ הימין', והוא מגלה את הכתר עליו נאמר "לית שמאלא בהאי עתיקא – כולא ימינא"[19] – הוא מגלה שהכל הוא ימין (מה שנקרא בלקוטי מוהר"ן[20] עולם הבא ש"כולו הטוב והמטיב"[21]). לכן צדיק עולה צד ימין [ימין עולה יק, ושאר האותיות זהות], שאצלו הכל נוטה ונכלל בתוך הימין. הקץ הזה בא לגלות את החושך של עתיקא.

יחוד אברהם ושרה – גלוי הקץ

מי מבין הנשמות שייך לצד ימין? אלו אברהם ושרה ששייכים לימין – "חסד לאברהם"[22] – והם הגיעו יחד לגיל קץ בעת לידת יצחק. חז"ל דורשים[23] כל אות מאותיות השם יצחק באופן אחר. האות י היא כנגד עשרה נסיונות של אברהם, האות צ כנגד צ שנות שרה בלדתה אותו, האות ח כנגד מילתו בשמיני ללידתו, ואילו האות ק כנגד ק שנותיו של אברהם בהולדת יצחק. לפי דרוש זה, עצם הזווג של אברהם ושרה נרמז באותיות קץ. לכן כתוב בקבלה[24], שאותיות השם יצחק הן אותיות קץ חי.

לא מזמן ראיתי לאחד מן הגדולים פרוש למשנה בפרקי אבות "בן מאה כאילו מת ובטל ועבר מן העולם"[25]. בחסידות מוסבר[26] שהכוונה הפנימית היא שאז האדם מת מכל ההעלם שיש בעולם הזה. אין אצלו יותר העלם וחושך, זהו ה"קץ שם לחשך" שלו. באותו פרוש שראיתי מוסבר, שכמו שתמיד האשה ממהרת להגיע לכל דרגה לפני האיש, כמו הבת המגיעה לגיל בת-מצוה שנה לפני הבן, כך גם ממהרת האשה להגיע כבר בגיל תשעים אל מדרגת "בן מאה כאילו מת ובטל ועבר מן העולם" של האיש. כך הוא לגבי כל המדרגות שבמשנה בפרקי אבות, שהאשה ממהרת מן האיש. לפי זה, אל המדרגה של גיל מאה הגיעו אברהם ושרה בעת לידת יצחק, כאשר שרה מקדימה את אברהם ומגיעה אליו בהקדמה של עשר שנים. ברגע ששניהם הגיעו אל השלמות שלהם – הם הולידו. כל השנים הקודמות הם לא הולידו, ועל פי פשט הסיבה היתה שאברהם עדיין לא נמול, אבל היא הנותנת – למה ה' לא ציוה אותו למול קודם לכן? זהו הסימן לכך שהזווג שלהם עד היום לא היה בשלמות, ורק היחס של הגיל הזה – כאשר הוא בן מאה והיא בת תשעים – הוא זווג שלם.

למה? כי רק אז ההפרש ביניהם בגיל מגיע למַעֲשֵׂר מן השנים. כאשר הוא היה בן תשעים והיא היתה בת שמונים היה המרחק יותר גדול, וכאשר הוא היה בן עשרים והיא היתה רק בת עשר המרחק היה כפליים בגיל. אז עדיין לא היה זווג שלם, ורק כאשר הגיעו לגיל תשעים ומאה נעשה הזווג 'כפתור ופרח', בדיוק מתאים. אז הם השיגו את מדרגת "כאילו מת בטל ועבר מן העולם" [זה משהו עמוק מאד שממנו אפשר ללמוד 'הלכה למעשה' לכל מי שעומד להתחתן. הכלל הרגיל אומר, שצריך להתחתן עם בן הגיל, כמו שנוהגים לכתוב על ההזמנות 'עם בת-גילו'. הרבי אומר[27] שכך ראוי לנהוג לכתחילה, שלא יהיה הפרש יותר מדאי גדול. כעת אני מוסיף, וזה נראה לי משהו אמיתי, שכמו ששלמות הזווג של אברהם ושרה בעת לידת יצחק היתה כאשר שרה הגיעה לגיל תשעים ואברהם הגיע לגיל מאה, כך ניתן להבין שהיחס הרצוי בגיל בין בני זוג הוא מרחק של מַעֲשֵׂר שנים]. אם כן, הזווג של אברהם ושרה הוא זווג של קץ.

גלוי הקץ לבנים

לפני זמן מה, בפרשת ויחי, דברנו על דברי חז"ל המובאים ברש"י "בקש יעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו"[28]. באותו מקום מפרש רש"י גם "שכיוון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל". את שני הפרושים האלו מביא רש"י כסיבה לכך שפרשת ויחי היא הפרשה הסתומה היחידה מכל פרשות התורה, שאין רווח בין תחלתה לבין סיום הפרשה הקודמת לה, פרשת ויגש. זו תופעה יוצאת דופן, כנגד הכלל שצריך שיהיה רווח של לפחות תשע אותיות בין פרשה לפרשה[29].

הסברנו ששני הפרושים תלויים זה בזה: אם "נסתמו עיניהם ולבם של ישראל" אחרי שיעקב אבינו הסתלק זהו סימן לכך שבני ישראל לא יכולים להתקיים במדרגת גלוי אלוקות הגבוהה שלהם בלי תלות ביעקב אבינו, חי כאן בעולם הזה. הם לא מספיק חזקים בפני עצמם ברוחניות בלעדיו. זהו הפרוש הראשון. הפרוש השני הוא שהקץ נסתר גם מיעקב עצמו. למה? חז"ל אומרים בגמרא[30] שברגע שיעקב ביקש לגלות את הקץ ולא יכל הוא החל להסתפק ופנה אל בניו בשאלה "שמא יש פסול ביניכם". הוא לא תלה את אי-היכולת בעצמו אלא באחד מהם. כלומר, הם לא ראויים שהקץ יתגלה להם. זה כמו בהרבה ספורים בחסידות, שיש צדיק שרוצה לומר משהו והדבר נסתר ממנו לא בגלל שהוא אינו זכאי אלא בגלל שהדור לא זכאי. לכן פתחו כולם פה אחד את פיהם ואמרו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[31], ש"כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד", והוא ענה להם ואמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מה רואים מכאן? רואים שהסיבה לכך שנסתר ממנו הקץ היא בכל זאת בגלל משהו בהם. בגלל מה? התשובה לכך רמוזה בפרוש הראשון. כיוון שלאחר הסתלקותו עיניהם נסתמו, שבלעדיו הם אינם יכולים להחזיק באותה המדרגה כמו בחייו, זהו פְּסוּל בכח, והוא גורם לכך שאי אפשר יהיה לגלות להם את הקץ. אפשר לגלות את הקץ למי שעיניו לא יסתמו אפילו כאשר יעקב אבינו מסתלק, אבל מי שעיניו יסתמו – אי אפשר לגלות לו את הקץ. לכן, כיוון שכאן יעקב מדבר עם אנשים שעיניהם עתידות להסתם – גם ממנו נסתם הקץ. זהו הפשט בשני פרושי רש"י.

קדושת הזווג והשפעתה

צדיק מזדווג בכל עת ובכך הוא ממשיך תמיד תוספת אור לבנים שלו. לעניננו, כאשר יעקב ביקש לגלות הקץ הוא הזדווג. מה הכוונה? נקדים הקדמה, דבר שחשוב לדעת: ידוע בתניא[32] ובספרי הקבלה[33], שהלידה וקביעת סוג הנשמה שתוולד תלויות בקדושת המחשבה בעת הזווג. על פי הסבר אדמו"ר הזקן בספר התניא, הקביעה היא לגבי הנפש השכלית של הילד וכח ההבעה שלו. הנפש האלקית יכולה להיות נשמה גבוהה מאד מאד אפילו אצל אדם נבזה מאד, ואז יש לה בעיה גדולה בחיים. אם ההורים המשיכו לה לבוש לא כל כך ראוי יהיו לנשמה הזו הרבה משברים בחיים – היא לא תוכל להסתדר טוב עם הנפש השכלית שלה, עם ההבעה החיצונית שלה. כך מובא בכתבי האריז"ל. לכן חשוב מאד שאדם יקדש את עצמו, כדי להמשיך נפש קדושה לבניו.

אפשר היה לחשוב, שלאחר שהילד נולד זה 'סוף פסוק' ונגמר הספור, אבל באמת זה לא כך. כתוב בכתבי האריז"ל[34] שכל זווג של ההורים נמשך דרך הילדים. יש מצוה בתורה "כבד את אביך ואת אמך"[35] וחז"ל דורשים שהמלה "ואת" המיותרת באה ללמד "לרבות אחיך הגדול"[36]. מסביר האריז"ל, שהסיבה לכך שהאח הקטן צריך לכבד את האח הגדול היא, כי הזווג לצורך הולדתו עבר דרך הנשמה של האח הגדול. לכן האח הגדול הוא בעצם גם אבא לגביו. מכאן באה דרשת חז"ל "'את' – לרבות אחיך הגדול", שיש מישהו כמו אבא שלך אבל הוא טפל אליו. מי זה? האח הגדול. מה לומדים מכאן? לומדים שכל זווג של ההורים עובר גם דרך הילדים הקיימים וממילא אפשר להשפיע גם עליהם על ידי קדושתו. זהו דבר גדול מאד שחשוב לדעת.

נסביר עוד יותר: את דרשת חז"ל בפסוק הזה קשה מאד להבין, והאריז"ל מסביר אותה. יש מושג שנקרא 'עיבור שני', שכבר נולדת ופתאום באמצע החיים אתה חזר להתעבר בבטן אמך. המשל אצל האריז"ל הוא משל גשמי של ההתפתחות. זהו אחד מן המשלים הקשים להבנה, שר' אייזיק מסביר אותו במאמר[37]. הוא מסביר שאם אדם מרגיש שהוא תחת חסות של האמא שלו – כמו שמדברים בפסיכולוגיה על השפעת האם – קוראים לכך כניסה ל'עיבור שני'. הנשמה שלו ממש חוזרת להתעבר בתוך אמו על ידי שהיא מקיפה את דעתו, את ההשקפה שלו. זה משהו עמוק ודוגמא למה שנקרא 'עיבור ב'. זה מושג שונה מ'עיבור נשמה' – כאשר אדם נפטר יכולה הנשמה שלו להתעבר במישהו אחר, אבל כאן מדובר על כך שהעבור מתרחש בחיי האדם, והחזרה לעבור היא רק אל האמא. 'עבור שני' הוא התעברות בתוך המשפיע [למשל: רבי אצל חסיד הוא כמו האבא, ואילו המשפיע החסידי הוא כמו האמא[38]].

בשביל שיתהווה עבור כזה צריך שיקדם לו זווג – אין עבור ללא זווג שקדם לו – וזהו הזווג של הורי אותה הנשמה. כלומר, הזווגים של ההורים, גם הרבה שנים לאחר שהילד נולד, יכולים להשפיע על עבור נוסף של אותו הילד. למשל, יש ילד שהתרחק ויצא לתרבות רעה, לא עלינו, וההורים משתוקקים להחזיר אותו בתשובה. להורים ישנה אפשרות להחזיר את הילד שוב לעבור בבטן האם על ידי קדושת הזווג שלהם [להתפלל עליו זהו גם זווג, אבל זהו זווג רוחני. כך היו תמיד עושים במקרה כזה – הולכים לצדיק לבקש איזו סגולה]. אפשר לתקן את המצב על ידי פרישות, ואפשר לתקן על ידי זכוך, שזו הקדושה האמיתית. אם הבן התרחק ודאי שהבעיה אינה בנפש האלקית שלו – היא טהורה לגמרי[39] – אלא בנפש השכלית, שהם – ההורים – המשיכו לו. הם האשמים בכך שלא המשיכו לו לבוש מספיק קדוש, ולכן הוא התרחק, וכעת הם אלו שצריכים ויכולים לתקן את הזווג שלהם. קיימות שתי אפשרויות לתקון: או שהם מתקנים על ידי תפלה ופרישות וכו', או שהם מתקנים 'מיניה וביה'. בדרך הזו יש מעליותא, שכן בה אפשר להכניס את הולד שוב בסוד העבור ולהוליד אותו מחדש.

כל זה היה רק כדי להסביר שאפשר להוסיף תוספת נשמה לבן שלך גם לאחר שהוא נולד על ידי קדושת הזווג. לא הולדת בן רק פעם אחת, אלא אפשר להמשיך ולהוליד אותו. זהו כלל גדול. כעת נסגור את המעגל ונקשר את הדברים הללו עם הענין הקודם – זווגם של אברהם ושרה.

מה הקשר אלינו? הענין בא להסביר את הכוונה באמירה שכאשר יעקב "בקש לגלות את הקץ" הוא הזדווג. מה הכוונה? בזווג אצלו הוא בקש להגיע עד למדרגה של אברהם ושרה, לזווג שמוליד נשמה כמו של יצחק. יצחק הוא קץ חי, כאמור. הוא בקש להוליד שוב את הבנים שלו במדרגה יותר גבוהה, עד שיהיו ראויים לגלוי הקץ. ההגעה אל הזווג שנקרא קץ – היא דבר שתלוי בו. כל אחד שמגיע לזווג כזה, כמו של אברהם ושרה, זווג הנקרא קץ – של בן מאה ובת תשעים שהגיעו לבחינת "בטל מן העולם" לגמרי – יכול להוליד את הבנים שלו מחדש במדרגה כזו, בה אפשר לגלות להם את הקץ. הוא מבקש להוליד אותם שוב במדרגת יצחק. זה הדבר שבקש יעקב ונסתר ממנו, לא עלה בידו לגלותו.

חסר סיום השעור

* * *

אורות הנפש (נרנ"ח)


התחלנו אתמול את פרק ח, ובאריכות דברנו על הקוץ של האות י. בשם הוי' יש ארבע אותיות, ולכן הוא נקרא "שם בן ד", ויש עוד מדרגה חמישית המרומזת בקוץ שעל גבי האות י. הסברנו שהקוץ בנפש זו הרגשת הפלאה, שיש משהו למעלה מן ההשגה לגמרי, ועל ידה ממשיכים מלמעלה, מן החושך העליון, אל תוך החכמה הגלויה.

בפרק הראשון שבשער א (כללות עשר הספירות) נלמד, כי כמו שהקוץ מרמז על מדרגת 'חכמה סתימאה' שבכתר, על 'כח המשכיל', כך הוא מרמז גם כן על מדרגת 'רישא דאין'. בתוך החכמה יש הרגשת ענג, וכמו שהחכמה באה ממקור נעלם כך העונג שבתוכה נמשך ובא ממקור נעלם, מ'רישא דאין', מ-ז' תחתונות דעתיק. יותר מכך, הקוץ מרמז גם לאמונה שלמעלה משניהם, כיוון שהאמונה היא זו שפועלת את ההתלבשות של הענג בתוך הרצון להשכיל. צריך להיות עוד דבר שלישי, נעלם, שפועל את ההתלבשות בצורת נושא הפכים [על כל זאת נלמד באריכות במקומו]. אם כן, אף על פי שהקוץ רק מרמז אל מה שלמעלה, בכל זאת הוא מרמז לכל ג' הרישין שבכתר.

כל זה היה בקשר לקוץ של האות י שבשם הוי'.

"מבשרי אחזה אלוה" – משל הנפש האלקית

הֲבָנַת חָמֵש מַדְרֵגוֹת אֵלּוּ בָּאָה בְּדֶרֶךְ מָשָׁל וְנִמְשַׁל מֵהַכָּרַת נֶפֶשׁ הָאָדָם –

לפני כמה ימים דברנו על כך שלמוד הקבלה, פנימיות התורה, מתחלק בדרך כלל לשלשה קוים, כנגד שלשת הממדים 'עולם, שנה, נפש' של ספר יצירה[40]. אחרי האריז"ל באו שלשה ממשיכים, שכל אחד מהם הסביר את הקבלה בממד אחר.

הרש"ש, וכל המקובלים הספרדים הגדולים, חזקו מאד את ממד ה'עולמות'. הם מסבירים בפרטי פרטיות את כל הסדר של השתלשלות העולמות המתוארים בכתבי האריז"ל. זהו שכלול הבנין בבחינת ה'עולמות'. קבלת אשכנז, הרמח"ל והגר"א, דברה על הנהגה. הכוונה היא, שכל ספירה או פרצוף המובאים בקבלה מרמזים לסוג אחר של הנהגת ה' את העולם בהשגחה פרטית. ממילא, על ידי למוד הקבלה ניתן להבין הרבה לגבי תולדות עם ישראל ותולדות העולם בכלל. זה נקרא הנהגה. אחר כך באה החסידות, ועיקר החידוש שלה הוא שאפשר להסביר איך הכל מכוון לדרגות בנפש האדם בפנימיות, ואיך שכל המדרגות הללו מתגלות בדרך עבודת ה'.

כאשר יהודי מתחיל לעבוד את ה' הוא פתאום מוצא שהנשמה שלו והלב שלו מלאים בסגולות ואוצרות יקרים שהוא לא היה מודע אליהם קודם. הבעל שם טוב אומר[41] שכל יהודי הוא אוצר בלום של סגולות מלכים, ואם הוא רק מתחיל לחפש ולחפור הוא מיד מתחיל לגלות אוצרות נעלמים, אוצרות הנפש. התפקיד של הבעל שם טוב הוא לגלות את אותם האוצרות על ידי הפשטת הקבלה בתוך הנפש פנימה. זהו הממד השלישי מבין שלשת ממדי ספר יצירה – 'עולם, שנה, נפש'.

מה שנוגע לעניננו הוא, שהדרך הזו, הפנימית, של החסידות – להסביר את הכל בנוגע לנפש – היא הדרך הקרובה ביותר אל פשט המושגים של הקבלה. מהם המושגים הכי יסודיים של הקבלה? שיש עשר ספירות. מהם השמות של הספירות? חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת וכו'. מה הפשט של המלים הללו? הפשט הוא תכונות בנפש, לא חוקי הטבע או צורות של הנהגה. אמנם, אפשר להסביר ולהבין אותם גם כך, אבל הפרוש הכי פשוט של מושגי היסוד בקבלה הוא תכונות בנפש, בדיוק כמו שאנחנו מכנים את הקב"ה בתכונות הללו בפסוק: "לך הוי' הגדֻלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ וגו'"[42].

ראיה וחזון – 'פנים ואחור'

רואים מכאן, שפשט הדברים הוא להבין את המושגים מתוך המשל של נפש האדם פנימה. כאמור, וכמו שהוסבר בפרק הקודם, כדי להתחיל להיכנס אל סוד ה' ליראיו יש להתחיל ולהתבונן בסוד שם הוי', שהוא היסוד של כל התבוננות. לכן, הבנת חמש המדרגות שבו צריכה לבוא מתוך התבוננות והכרת המשל של נפש האדם. על כך כתוב הפסוק:

"מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ".

בדברי האריז"ל עצמם[43], עוד לפני שלשת הזרמים שיצאו ממנו, מובא פסוק זה באותו הקשר, אלא שבפשט דבריו המשל של "מבשרי" הוא משל הגוף החיצוני. אצלו כל ספירה או ענין מרמזים לאבר אחד בתוך הגוף או להתפתחות הגוף וגדילתו בשלבים – 'עבור, יניקה, מוחין' וכו'. אלו המונחים של כתבי האריז"ל, בהם הוא משתמש כדי להבין את כל סודות הקבלה.

לעומת זאת, הבעל שם טוב מפרש את המלה "מבשרי" שבפסוק במשמעות של 'לב בשר', ו'לב בשר' הוא תקון המדות. יש "לב האבן" ויש "לב בשר"[44]. מתוך אותו 'לב בשר' – התכונות הפנימיות של הנפש – ניתן לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו. על כך כתוב "מבשרי אחזה אלוה".

בחסידות, אצל אדמו"ר הזקן[45] וגם אצל ה'צמח צדק'[46], מוסבר שהמלה "אחזה" שבפסוק היא לשון אחוריים של 'ראיה'. זהו כלל גדול. השרש חזון, לחזות, הוא צד ה'אחור' של ראיה. איך יודעים זאת? מלבד העובדה שהמלה 'חזון' היא מלה בלשון הקדש, היא גם בכל התנ"ך התרגום של ראיה – 'חזי'. הכלל הגדול אומר, שלשון הקדש היא צד ה'פנים' של מלה ואילו לשון התרגום היא צד ה'אחור' שלה.

מה ההבדל בין ראיה בבחינת 'פנים' לבין חזון בבחינת 'אחור'? כתוב בחסידות[47] שזהו ההבדל בין 'ראית המהות' לבין 'ידיעת המציאות'. ראיה בבחינת 'פנים' היא ראיה ישירה של מהות הדבר. ראיה כזו שייכת לנשמות גבוהות של עולם האצילות שאינן זקוקות להתבוננות של משל ונמשל, בה נדרשים להפשיט משל על מנת להרגיש את מציאות הנמשל. יש להם ראיה ישירה כיוון ששרש הנשמה שלהם הוא מעולם האצילות. הם יכולים לראות בהדיא, לראות ישר, את כל הסודות של הקבלה. לכן אותם יחידי סגולה שבכל דור ודור לא היו כל כך זקוקים לכל ההסברים של החסידות – הם ראו את הדברים בטבע, בחוש ישיר.

לפיכך, עיקר הגלוי של החסידות בא בשביל הנשמות שבעולמות התחתונים – בריאה יצירה ועשיה. נשמות אלו נקראו בלשון הנביא "זרע בהמה", בעוד שהנשמות הגבוהות מעולם האצילות נקראו "זרע אדם". הפסוק בנביא אומר "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה"[48], ומוסבר שאדם הוא שם מה ואילו בהמה היא שם בן. לכן הנשמות שמעולם האצילות, ששרשן משם מה, נקראו 'זרע אדם', ואילו הנשמות שלנו, מהעולמות התחתונים, הן כולן 'זרע בהמה'.

מי שהוא בבחינת בהמה צריך להתבונן מתוך משל [לכן שם בן הוא גם מלשון התבוננות]. כתוב "ידע שור קֹנהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן"[49]. רואים מפסוק זה, שהנביא ישעיה משווה בין ההתבוננות לבין שור – השור יודע, אבל עמי "לא התבונן". מי שהוא בבחינת בהמה צריך להתבונן הרבה במשל מוחשי, תוך השתדלות רבה להפשיט את הנמשל מתוך המשל, כדי להרגיש את מציאות הנמשל. כאשר הוא מרגיש את מציאות הנמשל העליון במדת האפשר לו – זה נקרא לחזות. לעומת זאת, מי שרואה בהדיא – זה נקרא לראות.

סכנת ההגשמה בלמוד הקבלה

לכן בפסוק זה כתוב דוקא "מבשרי אחזה אלוה", שכן כל ההתבוננות היא בבחינת 'לחזות' אלו-ה מתוך 'בשרי', מתוך המשל. בכל זאת, צריך לדעת איזה משל לבחור, והמשל הכי פנימי והכי קרוב אל הנמשל הוא משל הנפש. במשל זה אין סכנת נתוק והגשמה בין המשל לבין הנמשל. בכל משל אחר – בין אם הוא משל של היסטוריה או של עולמות וגוף – יש תמיד סכנה של הגשמה, של תפיסת המשל בחיצוניות, ואז נגרם נתוק בין המשל ובין הנמשל.

לכן משל הנפש הוא דבר ששוה לכל נפש. אפשר להתעמק במשל, וזו פעולה שרק יכולה לפעול התקרבות אל הנמשל. זהו הטבע של משל הנפש פנימה. מה שאין כן משל אחר נוטה תמיד להגשמה, גם אם הוא משל של הנהגה, של בחינת 'שנה', וכל שכן אם הוא משל של גוף. מי שמתעסק עם משלים כאלו צריך להיזהר מאד מסכנת ההגשמה. עליו להיות בעל נשמה חזקה מאד, כדי שיוכל תמיד להפשיט את הפנימיות מן החיצוניות, ולא להיתפס ב'יש' של המשל.

חשוב להדגיש: הכוונה כאן במשל הנפש אינה לפסיכולוגיה של הנפש הבהמית, כיוון שגם היא דבר מנותק, ישות וגאוה. כאן הכוונה במשל הנפש היא לפסיכולוגיה של הנפש האלקית, שכולה חויות של דבקות באלקים חיים. המשל עצמו אינו מנותק מה', אלא כל כולו בטול אליו ודבקות בו, ולכן הוא אינו משל מנותק. לעומת זאת, כל משל אחר הוא משל מלא ישות, גם משל הפסיכולוגיה החיצונית.

נסכם שוב: הסכנה העיקרית שבלמוד הקבלה היא ההגשמה, והעיקר תלוי בשאלה מה משמש את המשל לנשמות כמו שלנו, שאינן רואות ישירות וזקוקות למשל. המשל העיקרי הוא "מבשרי", אבל איזה בשר? בקבלה הבשר הוא הבשר החיצוני של הגוף, אבל בחסידות הבשר הוא הבשר הפנימי של מדות הנפש – אהבת ה' ויראת ה'. הסברנו, שגם על פי פשט המונחים של הקבלה הם מונחים של נפש – חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה וכו' – ודוקא כאשר מתבוננים ומשתדלים לתפוס את הקבלה על פי הנפש זו הדרך הכי קלה והכי בטוחה שלא לטעות, ולדבוק באמת של המושגים.

כמובן, גם לכך צריך הדרכה. זו לא דרך סלולה שכל אחד יכול לנתח באמצעותה את הנפש. ההדרכה היא הגלוי של החסידות, של הבעל שם טוב ותלמידיו עד היום הזה.

נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה

בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם חָמֵשׁ מַדְרֵגוֹת כְּלָלִיּוֹת:

אם הגענו לכך שעיקר ההתבוננות באלקות צריך לבוא דרך הנפש, צריך להבין קודם את יסוד ההתבוננות. אמרנו בפרק הקודם, שיסוד כל התבוננות הוא חמש המדרגות שבשם הוי', ואם כן צריך לומר שיש כנגדן חמש מדרגות עיקריות בנפש.

ואכן, הנפש מתחלקת לחמש מדרגות – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה – המקבילות לארבע אותיות שם הוי' עם הקוץ שעל גבי האות י, מלמטה למעלה. הנפש היא כנגד ה תתאה שבשם, הרוח כנגד האות ו, הנשמה כנגד ה עילאה שבשם, החיה כנגד האות י והיחידה כנגד קוצו של י.

נֶפֶשׁ, רוּחַ, נְשָׁמָה, חַיָּה, יְחִידָה – כְּנֶגֶד חָמֵשׁ הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁבְּשֵׁם הוי' ב"ה, מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה. חָמֵשׁ מַדְרֵגוֹת הַנֶּפֶשׁ מִתְגַלּוֹת עַל יְדֵי חֲמִשָּׁה כֹּחוֹת כְּלָלִיִים מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה:

מקור השמות הללו, שהם ממושגי היסוד של כתבי האריז"ל – במיוחד שני האחרונים, 'חיה' ו'יחידה' – הוא בדברי חז"ל במדרש רבה: "חמשה שמות נקראו לה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה"[50]. המקור הוא דוקא מן המדרש, ולא מדברי ספר הזהר, ספר היסוד של הקבלה. בספר הזהר[51] מופיעות רק ארבע מדרגות לנשמה: 'נפש, רוח, נשמה, נשמתא לנשמתא', ואילו המלים 'חיה' ו'יחידה' אינן נמצאות בכל הספר. ממדרש זה מדייקים[52] שעצם הנפש היא אפילו לא ה'יחידה'. עצם הנפש הוא דבר נבדל, קדוש, בעוד ש'יחידה' היא רק שם – "נקראו לה" – ולא העצם. בכל זאת, בכתבי האריז"ל המושג הכי רווח והכי כללי הוא המושג של חמש המדרגות הכלליות נרנח"י, כנגד ארבעת אותיות שם הוי' עם הקוץ של האות י. כך הוא הסדר על פי פשט דברי האריז"ל.

המענין הוא, שבחסידות מסבירים הרבה פעמים[53] סדר אחר: מדרגת ה'חיה' היא כנגד מדרגת 'מוחא סתימאה' שבפרצוף אריך אנפין, ואילו ה'יחידה' היא כנגד פרצוף עתיק יומין. על פי הסבר זה, גם החיה וגם היחידה הן כנגד הכתר, כנגד הקוץ של האות י, בעוד שהשכל בכללותו הוא כנגד מדרגת הנשמה. זהו סדר שונה מן הסדר שהבאתי כאן. הסדר כאן הוא הסדר הרגיל, על פי פשט, שחמש המדרגות – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה – הן כנגד חמש המדרגות שבשם הוי'. על סדר זה, הרגיל, כתוב הפסוק "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו"[54]. בכל יהודי יש שם הוי' – "חלק הוי' עמו" – שהן חמש המדרגות של הנפש שלו. שוב, לפעמים הסדר הוא שמדרגת הנשמה כוללת את שתי האותיות יה שבשם, את החכמה ואת הבינה, מדרגת החיה כוללת את חיצוניות הכתר, ואילו מדרגת היחידה את פנימיותו. בכל זאת, כאן נקטנו בשיטה הפשוטה.

יחידה: גלוי הרצון במסירות נפש

כאשר אנו קוראים את חמש המלים הללו – חמשת שמות הנשמה – לא מובנת לנו הכוונה בהן. כעת נסביר אותן בלשון החסידות. המדרגה העליונה, היחידה שבנפש, היא רצון:

רָצוֹן (מְסִירוּת נֶפֶשׁ לְמַעְלָה מִטַּעַם וָדַעַת);

כתר הוא דבר שלמעלה מן הדעת, למעלה מן השכל. למה כתבנו כאן 'רצון' ולא 'ענג'? הרי בכתר המדרגה הפנימית היא תענוג? למה כאשר מדברים סתם על כתר, ורוצים לכלול את כולו במלה אחת, משתמשים דוקא ב'רצון' ולא ב'ענג'?

על כך נלמד באריכות בהמשך, בפרק א של השער הראשון (שער 'כללות עשר הספירות'). שם נראה, כי האמונה מתלבשת ברצון יותר מאשר בתענוג. אמונה היא הרי למעלה משניהם, למעלה מתענוג ולמעלה מרצון, אבל כאשר האמונה מתלבשת ברצון זו התלבשות ביתר שאת ויתר עז מאשר ההתלבשות שלה בתוך התענוג. כאשר האמונה שורה ומתלבשת ברצון היא זו שנותנת את התכונה של מסירות נפש למעלה מטעם ודעת. יש בה יותר השפעה של תוקף. זהו תוקף האמונה ברצון שלמעלה מטעם ודעת. לכן הרצון הוא העיקרי בהסבר מדרגת הכתר, ולא התענוג.

זו מדרגת היחידה שבנפש, ולכן תמיד כתוב שכח מסירות הנפש בא ממדרגה זו [כך גם הסברנו קודם, בפרק א, על המצות התמידיות: לעתיד לבוא תהיה המצוה התמידית שכנגד הכתר מצות קדוש השם – "ונקדשתי בתוך בני ישראל"[55] – במסירות נפש].

חיה: הברקה ראשונית

המדרגה השניה של הנפש, שנקראת 'חיה', היא כנגד החכמה. מה זו חכמה?

חָכְמָה (הִסְתַּכְּלוּת וְהַשְׂכָּלָה רִאשׁוֹנָה בְּעֶצֶם נְקֻדַּת הָאֱמֶת);

גלוי זה עדיין לא נתפס. בלשון החסידות, החכמה היא 'ראשית הגלוי' אך עדיין אינה 'ראשית המציאות', אין בה עדיין מציאות נתפסת. תפיסה שייכת רק באמא, ואז הופך הגלוי להיות מציאות, כבר יש זהוי. כמו שהסברנו הרבה פעמים[56], הזהוי של 'מיהו יהודי' הוא דוקא באם, לא באב. האם תופסת את המציאות, מה שאין כן אצל אבא אין עדיין מציאות, אלא רק מהות. 'ראשית הגלוי' היא שיש כבר התגלות והסתכלות, אבל לא תפיסה של מציאות.

נבהיר: אנחנו לא מסבירים כאן את הספירות. אנחנו מסבירים כאן רק את חמש הנקודות העיקריות, מהן יוצאים אחר כך הפרצופים. עצם הנרנח"י אלו אורות, ואילו שמות הספירות וההסבר שלהם שייך יותר לכלים, להגדרה. לכן, כאן הסבר החכמה אינו במובן של ספירת החכמה, אלא העיקר הוא מהי הנקודה של הכלי הנקרא חכמה לגבי החיה שבנפש.

החיה כאן היא כח ההסתכלות בבחינת 'נוגע ואינו נוגע'[57], 'מטי ולא מטי'[58]. הכוונה היא, שאין בה תפיסה גמורה, רק נגיעה תמידית של 'נוגע ואינו נוגע'. זהו סוד ההסתכלות, ולכן כתוב שההסתכלות תמיד מתחדשת. עיקר סוד ההסתכלות נקרא בקבלה יונים – "יונתי". יש בנפש ארבע מדרגות, מלמטה למעלה, שנקראו: "אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי"[59]. ההסתכלות נקראת "יונתי" על שם הפסוק "עיניך יונים"[60], וכתוב ששהסתכלות מתחדשת תמיד בעלוי אחר עלוי.

עיקר ההבדל בין תפיסה בבינה ובין הסתכלות בחכמה הוא, שברגע שאדם תופס משהו הוא מתחיל לרדת. ברגע שתופסים מציאות היא מתחילה מיד, באופן אוטומאטי, להתגשם, וההתגשמות מופיעה מיד בלב ובמעשים. זהו כלל גדול. זו גם סכנת השכל, סכנת הבינה ללא החכמה. לכן חייבת להיות תמיד נקודת החכמה.

הסתכלות קשורה עם תענוג. כמו שהיחידה שבנפש היא בעיקר התגלות של תוקף האמונה בתוך הרצון, כך החיה שבנפש היא בעיקר התגלות של תענוג בתוך הבטול. התענוג שבבטול, שישנו בשעת הברקת ההשכלה שבחכמה, הוא החיות, זו החיה שבנפש, עליה נאמר "החכמה תחיה בעליה"[61]. לכן הסברנו הרבה פעמים[62] את טעם הבטוי השגור 'אַ-מְחָיֶה', הנאמר כאשר משהו מחיה, והוא בא לבטא את הענג שיש בדבר המחיה. עיקר ה'א-מחיה' הוא כאשר שומעים חידוש אמיתי בתורה. אין דבר שמחיה כל כך כמו חידוש אמיתי בתורה.

כל זאת לגבי האות י שבשם, שכנגד החיה שבנפש, וכנגד ספירת החכמה – "החכמה תחיה". החיה היא עצם ההברקה וההשכלה שבחכמה.

לכל מדרגה כאן אנחנו מצמידים פסוק או פתגם מתאים. הפתגם שבא לקשר בין היחידה שבנפש לבין הרצון היה לשון הפיוט "יחידה ליחדך", אותו אנו אומרים בהושענות של חג הסוכות. מה זה ליחד? ליחד היינו מסירות נפש, כמו קדוש השם במסירות נפש. לכן אנו אומרים לפניו "חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחדך". עיקר היחוד הוא קדוש ה' וזו תכלית גלוי הרצון. מהפיוט הזה אנחנו לומדים מהי מהות היחידה. ה'יחידה' היא כדי 'ליחדך' – מסירות נפש על קדוש השם. הפסוק השני, הבא לקשר בין מדרגת החיה ובין ספירת החכמה, הוא הפסוק "החכמה תחיה", והוא מקשר בפשטות בין חיוּת לבין החכמה שבנפש.

נשמה: 'נשמת אדם תלמדנו'

נעבור אל מדרגת הנשמה שכנגד הבינה:

בִּינָה (הַשָׂגַת הָעִנְיָן, תְּפִיסָתוֹ וּקְלִיטָתוֹ עַל כָּל רִבּוּי פְּרָטָיו);

האות ה עילאה שבשם הוי' היא מדרגת הנשמה בנפש, ובספירות היא הבינה. הפסוק שמקשר בין שניהם הוא הפסוק בספר איוב "נשמת שדי תבינם"[63], והוא מקשר על פי פשט בין נשמה לבין בינה – "תבינם".

אגב, בפסוק זה רואים את הקשר שיש בין השם שדי ובין מדרגת הבינה. בדרך כלל שם שדי שייך לספירת היסוד[64], אבל כאן רואים שהוא שייך לספירת הבינה. בכתבי האריז"ל[65] שם אל שדי הוא שם ששייך לעולם הבריאה, עליו נאמר "אמא עילאה מקננא בכורסייא"[66]. אמא – הבינה – מקננת בעולם הבריאה, וכאשר היא מקננת בו השם שלה הוא אל שדי. להשלמת התמונה: בעולם היצירה השם הוא אל הוי' ובעולם העשיה השם הוא אל א-דני. בהמשך נסביר יותר את הקשר בין שניהם.

נחזור לפסוק באיוב: באיזה הקשר הוא נאמר שם? אמר אותו אליהוא, לאחר ששלשת רעי איוב לא עמדו בניסיון שלהם לומר לאיוב דברי אמת. הם שבשו את הדברים ולא אמרו אותם כראוי, ואז מגיע אליהוא בן ברכאל ואומר להם פסוק זה. הוא אומר להם 'אני איש צעיר וחשבתי שאתם המבוגרים יודעים יותר טוב ממני'. בלשונו שם: "אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה". אבל עכשיו אני רואה שטעיתי, שזה לא כך, אלא "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". המלה "אכן" כאן היא במובן של 'אלא'. כלומר, לא לכם המבוגרים יש את זכות הדבור, אלא האמת היא שהכל תלוי ברוח הקדש. ר' נחמן מסביר[67] את המושג 'רוח הקדש' באמצעות הבטוי 'שפע אלקי'. כלומר, מי שיש לו 'שפע אלקי' הוא זה שיכול לדבר, ורק הוא יודע איך לפענח את הסוד. לא הימים ולא הגיל – "ימים ידברו" – הם אלו שנותנים את הבינה, אלא "נשמת שדי" היא זו הנותנת. אחר כך הוא פותח את פיו ומתחיל לגלות את הסוד האמיתי לאיוב. כידוע, אליהוא בן ברכאל עולה משיח, וכתוב עליו שהוא בא "ממשפחת רם", ממשפחת אברהם [רם הוא קצור של אברהם][68].

אם כן, אליהוא פותח את דבריו בפסוק "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם", ועל הפסוק הזה יש פתגם של הבעל שם טוב: 'נשמת אדם תלמדנו'[69]. "ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה" היינו מה שאדם לומד מתוך ספרים, בגלל שכל יום הוא לומד עוד פרק ועוד פרק [כדברי חז"ל[70]] והימים מצטרפים לאט לאט. אם הוא תלמיד חכם אזי "תלמידי חכמים כל זמן שמזדקנים דעתם מתיישבת עליהם"[71], ואז לאט לאט הדברים מתיישבים אצלו. כל פעם הוא חוזר על מה שלמד ולומד עוד דברים חדשים. כל סדר הלמוד המצטבר נקרא "ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה". לעומת זאת, ישנה בנפש גם תחושה ישירה, חושים, והחושים הם בחינת רוח. הם מה שהנשמה של האדם מלמדת אותו – "ונשמת שדי תבינם". זו כוונת פתגם הבעל שם טוב 'נשמת אדם תלמדנו', שהנשמה מלמדת אותו.

כמובן, צריך את שניהם. אי אפשר להסתמך רק על הרוח. מי שלא מכיר בה בכלל נקרא 'מתנגד', אבל הסיבה להתנגדות אל החסידים היתה בגלל שחשבו כי הם אומרים שלא צריך בכלל ספרים, שאפשר לזרוק אותם. זה ודאי גרוע פי כמה. לכן לא סגי הא בלא הא, ולכן חיכה אליהוא עד שהזקנים יאמרו את דבריהם, אבל במקרה של איוב זה לא עזר כדי לומר שכל נכון. לכן היה צריך לומר להם שענין זה שייך רק ל"נשמת שדי תבינם". בכל זאת, צריך גם את זה וגם את זה.

[הסדר אצל איוב הוא כך: קודם "ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה", שהם רעי איוב כנגד החכמה. אחר כך מדבר אליהוא מתוך "נשמת שדי תבינם", במדרגת הבינה. בסוף מדבר הקב"ה בעצמו, ודבריו הם כנגד דעת. בפרוש רש"י[72] במלאכת המשכן, חכמה-בינה-דעת מסודרים בסדר עולה מלמטה למעלה. יש בבינה משהו יותר גבוה מהחכמה, ובדעת יש משהו גבוה יותר מהבינה].

מדרגת הנשמה – קליטה בפנימיות

מהי המדרגה הזו – "נשמת שדי תבינם" – אצל כל אחד ואחד? זו תפיסת ההשגה וקליטתה. אלו שתי מדרגות: תפיסה ב'אמא עילאה' וקליטה ב'תבונה'[73]. כאשר יש תפיסה וקליטה בהשגה אומרת הנשמה לאדם את האמת. רש"י על החומש מביא כמה פעמים את הבטוי 'לבי אומר לי' כאשר הוא לא קיבל באותו ענין מסורת, כמו במעשה האפוד[74]. 'לבי אומר לי' של רש"י הוא בדיוק הענין הזה של "נשמת שדי תבינם". מהו כאן הלב? לב הוא בינה – "בינה לבא ובה הלב מבין"[75]. מתי אפשר לומר 'לבי אומר לי'? רק כאשר הבינה נקלטה בלב. עיקר התפיסה והקליטה הוא בלב, בפנימיות הלב, בפנימיות של המדות. כאשר יש קליטה בלב יש התעוררות של הנשמה שמבינה דבר מתוך דבר.

נמחיש מהי קליטה בפנימיות: כאשר אומרים על אדם שהוא 'בעל נשמה' הכוונה היא לגלוי של חוש לחדור יותר עמוק מאשר מבט של אדם רגיל. למשל: צייר בעל נשמה הוא צייר שרואים בציור שלו עומק, גישה מיוחדת החודרת עמוק. הדבר נכון גם לגבי נגון – נגון 'בעל נשמה'. הבטוי הזה הוא בטוי לחוש של 'להבין דבר מתוך דבר', שיש אותו לכל אחד. מתי הוא מתעורר? הוא מתעורר כאשר האדם תופס וקולט בלב. אזי הנשמה שלו מתעוררת להבין דבר מתוך דבר.

התפיסה הזו שונה מהחיוּת של החכמה. החיות היא כמו "מים חיים על נפש עיפה"[76]. ברגע שיש השכלה יש בה ענג שמחיה אותך כמו תחית המתים, וזה קורה אפילו עוד לפני שהדבר נתפס – היית עיף ויגע וכעת התחיית. יש הרבה ספורים על גדולים וצדיקים, כמו על אדמו"ר האמצעי, במיוחד בשעת נסיעות, בהן בגלל סיבות חיצוניות לא יכלו לחדש או ללמוד, והם היו במצב קשה, שהגיע עד סכנת נפשות. למה? כי חיות אמיתית באה מחדוש הנביעה, ואם מונעים את חידוש הנביעה מונעים ממש את החיות. מי שלא מרגיש זאת – זהו סימן שאינו חי. על אדמו"ר האמצעי מסופר, שכל זמן שהיה בדרך, בתפקיד, לא היה מרגיש את החסרון כי אז היה כמו חייל בתפקיד, אבל כאשר היה חוזר לביתו ועוד לא חזר אל הנביעה שלו – אז היה במשבר, בצימאון עצום לדברי אלקים חיים. כל זה היה לגבי החיות האמיתית שיש בעצם הנביעה, אבל גלוי הנשמה הוא כאשר הדבר נקלט, ולכן הדבר קשור עם בינה. הקליטה מגלה את הנשמה להבין דבר מתוך דבר מעצמה, כאילו שהיא זו המלמדת את עצמה.

אחרי כל זאת אפשר להבין יותר טוב את הקשר שהזכרנו קודם בין הבינה לבין השם שדי. לשם שדי יש הרבה פרושים[77], ואחד מהם (שרש"י מביא אותו על החומש) הוא "די באלוקותי לכל בריה ובריה"[78]. הכוונה היא שיש אלקות בכל דבר, והשם שדי זו האלקות שבתוך הלב שלך. השם הזה הוא שמלמד אותך – 'לבי אומר לי'. זהו שם שדי שבתוך הלב. איך הוא מלמד? על ידי כח הבינה – "תפיסת ההשגה וקליטתה". אתה תופס בבינה וקולט בתבונה. יש גלוי אלוקות לכל אחד, בכל מצב ומצב, "באשר הוא שם"[79].

בינה – מקור הרחמים

יש גלוי אלוקות שמתאים לכל אחד ובכל מצב, אפילו כאשר אני במצב של "ואציעה שאול"[80]. לכן אצל ר' נחמן[81] סוד השם ישראל חתום בראשי התבות של הפסוק "אל שדי יתן לכם רחמים"[82]. יש אצל כל אחד שם אל שדי והוא נותן לו כח של רחמים. ישראל שייך למדת התפארת – "תפארת ישראל"[83] – ותפארת בקבלה היא רחמים. למה? כי עד שם מתפשט הרחם, יסוד אמא.

נסביר עוד יותר: כאשר אנחנו אומרים שבינה היא הלב – "בינה לבא"[84] – על איזו מדרגה בבינה אנחנו מדברים? אנחנו מדברים על יסוד אמא, על הרחם. אמנם, השם שדי שייך בפשטות דוקא לספירת היסוד, אבל היסוד הראשון שנקרא בקבלה בשם שדי הוא יסוד אמא, הרחם. בלשון החסידות: יסוד אמא זו הקליטה, קליטת הרחם. הקליטה הזו נמצאת בפנימיות הלב ולכן כתוב ש"יסוד אמא מתפשט עד תפארת ז"א"[85], עד הלב, והוא המעורר אחר כך בלב את מדת הרחמנות. זהו הקשר בין רחמים לבין רחם [שם שדי שבלב הוא גם הכח שמוציא את השדיים[86]. לכן יש סיפור בגמרא[87] על אחד שה' עשה לו נס שיהיה 'יונק ממקום בינה', כלשון חז"ל[88]. רואים מכך שדדי האשה יונקים ממקום בינה, שהבינה מתפשטת עד לשם והיא זו שמוציאה אותם. הבינה, שמתפשטת בעיקר מיסוד אמא, מגיעה עד הלב].

זה היה הסבר על פי קבלה. מה הקשר בין בינה לרחמים בנפש, על פי חסידות? רחמים מתעוררים בנפש רק כאשר האדם מרגיש את עומק המצב. אם האדם מרגיש רק את החיצוניות הוא מעורר דין. מאידך, אם האדם לא מרגיש בכלל את המציאות, את הזולת, הוא רק מלא חסד. הטבע הראשוני של יהודי הוא רק חסד. ברגע שהוא מתחיל להרגיש את החיצוניות של הזולת הופך החסד להיות דין, בגלל שמתגלה כי החיצוניות לא ראויה לקבל. לכן זו ראיה שמעוררת דינים.

נרחיב: חסד-דין-רחמים הוא תהליך המבטא עד כמה האדם קרוב אל הזולת[89]. החסד בכלל לא קרוב אל הזולת, והמניע שלו לתת הוא רק רצון אישי. מדת החסד כפי שהיא מצד עצמה היא מדת 'טבע הטוב להטיב', מתוכה אוהב האדם לתת לכולם בשווה, אך היא עדיין לא מתחילה להרגיש את הזולת. מדת הדין מתעוררת רק כאשר האדם מתחיל להרגיש למי הוא נותן. הוא כבר יותר חכם. עד כאן הוא לא ידע למי הוא נותן ולכל עני שדפק אצלו בדלת הוא נתן, אבל אחר כך מישהו בא וסיפר לו שלאותו עני יש בכלל כסף, ולא צריך לעזור לו. אז הוא מתחיל להרגיש את הזולת, מתחיל לשים לב ולהתעניין מי הוא זה שדופק אצלו בדלת. הוא מפסיק לתת לו, בגלל שידיעת החיצוניות מעוררת אצלו דין. מהם רחמים? רחמים הם רגש עוד יותר עמוק. רחמים הם הרגשת הפנימיות, ומכאן הקשר אל הבינה.

"דבר מתוך דבר" – מהות מתוך מצב

רחמים קשורים בכח להבין 'דבר מתוך דבר'. מה זה 'להבין דבר מתוך דבר'? זה כמו להכיר מהות מתוך מצב. בדרך כלל מוסבר בחסידות[90], שלהבין 'דבר מתוך דבר' הוא הכח להכיר 'סובב' מתוך 'ממלא'. כאשר מתבוננים במשהו מרגישים קודם את אור ה"ממלא כל עלמין" שבו, וצריך להתבונן עמוק כדי להרגיש מתוכו את אור ה"סובב כל עלמין". זהו הפרוש הרגיל בחסידות, אבל ביחס לבן אדם המשמעות היא להכיר מתוך המצב או המציאות שלו את המהות שלו, את מה שיש בו בפנימיות ['מהות ומצב' אלו הכנויים של הרבי הקודם בקונטרס 'כללי החנוך וההדרכה'[91]]. הכרת המהות היא המעוררת רחמים. אם דנים את הזולת רק על פי המצב החצוני יכול להתעורר דין.

מהו מצב? המצב הוא התיק שיש לו במשטרה. יש לו הרבה תיקים, בכל משרד יש לו תיק אחר וכולם יחד מבטאים את האישיות שלו. יש חכמה להכיר את המצב. למי? לעובדת הסוציאלית. זו לא בדיוק המציאות של האדם, אבל זהו בהחלט המצב שלו. היא הולכת וחוקרת מה הולך כאן, מה המצב שלו בבית ובמשפחה, מהי הסביבה שלו ואם יש לו חברים רעים שמשפיעים עליו לרעה. כל אלו דברים חשובים. הם נקראים המצב, הסביבה. כמובן, המצב שלו משפיע ועושה את המציאות שלו. אם רואים רק את התיק שיש לו במשטרה – זו רק מדת הדין. רואים רק את מה שהוא עושה, ואז הוא מוגדר עבריין – זו המציאות. אם מביאים לתוך בית הסוהר עובדת סוציאלית שיש לה רחמנות, שחוקרת את המצב שלו ורואה עד כמה הוא גרוע ושלא הוא אשם בו – זה כבר המצב. היא יכולה להתעורר ברחמים רק מתוך ראית המצב, אבל אלו רק רחמים חיצוניים. מה מעורר אותה? היא רואה איזה מסכן הוא, איך ובאלו תנאים הוא גדל וכו' וכו'. כל ההסבר הפסיכולוגי הזה הוא רק המצב, לא המהות שלו. כל הפסיכולוגיה נוגעת רק למצב, ולכן הרחמים שמתעוררים מהכרתו הם רק חיצוניים.

מה זו מהות? אם יבוא חסיד ויתחיל לגלות שיש ביהודי החוטא הזה נפש אלקית, שנפלה "מאגרא רמא לבירא עמיקתא" – ה"בירא עמיקתא" זהו המצב בעצמו, אבל יש נפש אלוקית בתוך כל המצב הזה – זה נקרא 'להבין דבר מתוך דבר', זו המהות. על כך כתוב בספר התניא[92] שמהתבוננות כזו נולדים רחמים, והרחמים פודים את האהבה. אלו רחמים אמיתיים. המצב הוא אמנם ה"בירא עמיקתא" שהיהודי נפל אליו, אבל אם לא רואים שאותו אחד שזרקו אותו אל תוך הבור הזה הוא יוסף הצדיק – איזו מן רחמנות יש פה? יש נקודת 'צדיק עליון', נקודת יוסף, בתוך הבור העמוק הזה, המלא נחשים ועקרבים. רק אם מכירים בכך תהיה זו רחמנות, אבל אם רק נדמה שסתם לקחו איזו חיה וזרקו אותה לשם, יהיו הרחמים בבחינת 'צער בעלי חיים' בלבד.

יש שתי מדרגות של רחמנות: יש רחמנות שהיא רק בגדר של 'צער בעלי חיים'. זו גם רחמנות, אבל זו הרחמנות של העובדת הסוציאלית. יש מצוה לרחם גם על כלב, אבל זו רחמנות במדרגה חיצונית. רחמנות במדרגה פנימית היא רק כאשר רואים איך אותו דבר נפל "מאגרא רמא לבירא עמיקתא", שזו אחמנות על הנפש האלקית, ואזי אלו רחמים עד אין סוף. אלו כבר רחמים כמו שהקב"ה בעצמו מרחם (וכמו שאדמו"ר הזקן אומר שם). כל זה קשור אל הבינה שבלב, אל הנשמה. אמרנו קודם, שנשמה קשורה תמיד עם חוש עמוק [כמו שאומרים על אומן שהוא 'בעל נשמה'], וכעת הוספנו שנשמה קשורה עם רחמנות. 'בעל נשמה' הוא אחד שיש לו הרבה רחמנות על הזולת.

דברי חז"ל על "מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו"[93] נאמרו על הקליפה. אצל יהודי – אומר ר' נחמן[94] – עיקר הרחמנות היא על כך שאין לו דעת, אבל על מי שאין בו דעת בעצם, על הגוי, אסור לרחם, כי כל הרחמנות תלך אל החיצונים.

כל זה היה כנגד הנשמה שבמדרגת האות ה עילאה שבשם הוי'.

רוח: מפעמת את הלב

נעבור הלאה, אל האות ו שבשם הוי', שהיא כנגד מדות הלב ובנפש היא מדרגת הרוח:

מִדּוֹת (הִתְפַּעֲלוּת הַרֶגֶשׁ שֶׁבַּלֵב);

איזה פסוק מקשר בין רוח למדות? הבאנו כאן פסוק משמשון הגבור: "ותחל רוח הוי' לפעמו במחנה דן בין צרעה לבין אשתאול"[95]. הבטוי הוא שהרוח מפעמת את הלב, ומכאן רואים שהרוח היא התפעלות הרגש שבלב. זהו הפסוק הטוב ביותר לבטא מהי הרוח – מה שמפעם את הלב. זוהי רוח ה'. גם על המשיח כתוב "ונחה עליו רוח הוי'"[96].

באמת, המקור של הרוח מגיע ממקום גבוה יותר מן השכל [למדנו על כך במאמר של ר' אייזיק]. על כך כתוב בספר הזהר "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[97]. לכן לפעמים בעם ישראל – כמו שהיה אצל שמשון – יש מי שמתחיל להתפעל בגבורה ולהילחם נגד אויבי ה' לא מתוך בינה כל כך עמוקה, אלא ישר מתוך מסירות נפש. לכן הבאנו כאן את הפסוק של שמשון. מהפסוק הזה אפשר לראות את הקשר שיש בין האות ו שבשם לבין הקוץ שעל גבי האות י, לבין עתיקא, שעל הקשר בין שניהם נאמר בזהר "ז"א בעתיקא אחיד ותליא".

לכן, במעשה מרכבה נאמר הפסוק "רוח החיה באופנים"[98] ורש"י שם מסביר כי 'רוח' היא רצון. גם 'נפש' היא רצון[99], אבל גם 'רוח'. מה בכל זאת ההבדל ביניהם? 'נפש' היא בטוי לרצון טבעי, תולדתי, בעוד 'רוח' היא רצון חדש – רוח חדשה של רצון, המתגלה אצל האדם בתוך רגש הלב. גם אצל שמשון, ההתרגשות שהוא קיבל לא היתה מתוך שכל אלא ישר מן ה'יחידה' שבנפש. מתוך ה'עתיקא', הקוץ של האות י, באה לו הרוח – "ותחל רוח הוי' לפעמו". לכן לפעמים כתוב בקבלה[100] שעיקר האות בשם הוי' היא האות ו, ואפילו יותר מן האות י, שכן בה יש את התגלות הקוץ של האות י.

נפש: כח ההבעה בדבור

נמשיך הלאה, אל האות ה תתאה שבשם. זו מדרגת הנפש, ובכוחות הנפש היא כנגד הדבור:

דִּבּוּר (הַבָּעָה וְהִתְגַלּוּת לַזוּלַת).

איפה רואים את הקשר בין נפש ובין דבור? בפסוק שנאמר בבריאת אדם הראשון, "ויהי האדם לנפש חיה"[101], שהתרגום מתרגם אותו "לרוח ממללא", רוח מדברת.

באמת, בפסוק הזה יש רמז כמעט לכל המדרגות נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה. מהי הסיבה? רואים מהפסוק ומתרגומו שנפש בכללותה היא התגלות בדבור אל הזולת. כל הבעה חיצונית היא תכונה של נפש, ובכל זאת הנפש היא המלכות. על המלכות נאמר "כל הנחלים הולכים אל הים"[102] – היא מקבלת מכל מה שלמעלה ממנה, ולכן בפסוק הזה רמוזים כמעט כל חמש המדרגות של הנפש. איך? הפסוק המלא הוא "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". "נפש חיה" – גם מדרגת ה'נפש' וגם מדרגת ה'חיה' – באה גם מ"נשמת חיים" שבהתחלת הפסוק, ואם כן יש לנו את מדרגת הנפש, החיה והנשמה. בצרוף התרגום – "לרוח ממללא" – יש לנו גם את מדרגת הרוח. כולן נכללות במדרגה האחרונה, בנפש, שהיא הדבור.

כיצד מתבטאת התכללות זו בנפש? כיצד מתכללים כל הכוחות בתוך הדבור? כתוב שהכח שמצרף את אותיות הדבור בא מן החכמה, כמו שכתוב "מצרף לחכמה"[103] [מלבד החכמה ממנה באים תוכן וחיות הדבור, שעליה נאמר הפסוק "כֻּלם בחכמה עשית"[104]]. בלעדי החכמה אי אפשר היה לצרף את האותיות לדבור, אפילו כאשר אפשר לחשוב את הכל ולהבין את הכל. הדוגמה לכך היא תנוק. אין לתנוק את כח החכמה ולכן אצלו הדבור מתאחר לבוא, לאחר כח המחשבה שלו. יש לו הבנה אבל אין לו את הכח שבחכמה לצרף את האותיות לכדי דבור. זהו כח נעלם, חכמה נעלמה, הבא מקדמות השכל.

זו החכמה שבדבור, אבל יש גם בינה בתוך הדבור, שהיא על פי פשט התוכן של הדבור. עצם התוכן בא מן החכמה, אלא שהבינה היא זו שנותנת לו את היפוי. הבטוי לכך בספר הזהר הוא שהאמא נותנת לכלה כד קשוטי כלה – "אמא אוזיפת מנאה לברתה"[105]. הכלה היא הדבור, וקשוטי הכלה הם כמו ה"אמרי שפר"[106], הגורמים שהדבור יהיה משופר. זו השפעה אל המלכות מאמא, הנשמה שבדבור.

המדות שיש בדבור היינו הקול. כתוב[107], שהמשכת הקול הפשוט מן הלב אל הפה היא בסוד האות ו שבשם הוי'. לכן התרגום הוא "רוח ממללא" – כאשר הדבור עדיין בתוך הלב הוא נקרא 'רוח', וכאשר הרוח הזו יוצאת החוצה בדבור, 'ממללא', היא נקראת כבר 'נפש'.

אם כן, יש בתוך הדבור, בתוך ההבעה, התגלות של המדרגות שמעליה בנפש. הנפש היא-היא המדרגה האחרונה שבאה בסוף, בהתגלות אל הזולת.

עד כאן למדנו מהו שם הוי' שכנגד נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה. נסכם את הכל בציור הבא:

קוּצוֹ שֶׁל י יְחִידָה – רָצוֹן; "יְחִידָה לְיַחֲדָךְ" בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ מַמַשׁ

י           חַיָה – חָכְמָה; "הַחָכְמָה תְּחַיֵּה" בְּהַבְרָקַת עֶצֶם הַהַשְׂכָּלָה

ה          נְשָׁמָה – בִּינָה; "וְנִשְׁמַת שָׁדַּי תְּבִינֵם" בִּתְפִיסַת הַהַשָׂגָה וּקְלִיטָתָהּ

ו           רוּחַ – מִדוֹת; "וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ" בְּהִתְפַּעֲלוּת הָרֶגֶשׁ שֶׁבַּלֵב

ה          נֶפֶשׁ – דִּבּוּר; "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָה" – "לְרוּחַ מְמַלְלָא" – בְּדִבּוּר וְהִתְגַלּוּת לַזוּלַת

נמשיך הלאה:

בְּחָמֵשׁ הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁבַּשֵּׁם, נִכְלָלִים כָּל סוֹדוֹת הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת וְהַהִתְלַבְּשׁוּת שֶׁל מַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית וּמַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה ['השתלשלות' היא בחינת 'מעשה בראשית' ואילו 'התלבשות' היא בחינת 'מעשה מרכבה'. כל הסודות הללו נכללו בסוד הזה של שם הוי', וכמו כן גם מה שלמעלה מ'מעשה בראשית' ו'מעשה מרכבה'. מה למעלה מהם?], וּמַה שֶּׁלְּמַעְלָה מֵהֶם – רָזִין דְּרָזִין דְּהַשְׁרָאַת אֱלֹהוּת מַמָּשׁ.

'השראה' היא מדרגה שלישית. 'השתלשלות' היא 'קבלת הרמ"ק', 'התלבשות' היא 'קבלת האריז"ל', ואילו 'השראה' היא 'קבלת הבעל שם טוב'. נראה את ההסבר לכך בהערה:

סה. קַבָּלַת הָרִאשׁוֹנִים עַד רַבֵּינוּ הַרַמָ"ק הִיא בְּסוֹד הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת; קַבָּלַת הָאֲרִיזַ"ל בְּסוֹד הַהִתְלַבְּשׁוּת; קַבָּלַת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְתַלְמִידָיו בְּסוֹד הַהַשְׁרָאָה – כַּמְבֹאָר בַּאֲרִיכוּת בְּסֵפֶר "הַשִּׁפְלוּת וְהַשִּׂמְחָה" לְמוֹהָרַ"ר יִצְחָק אַיְיזִיק זצ"ל מֵהָאמִיל.

אם כן, כל סודות הקבלה, שהם כל שלשת הקבלות הללו, נכללו בסוד שם הוי'. התוכן כאן הוא על פי חסידות, אבל מי שמבטא זאת בלשונות הללו הוא ר' אייזיק מהומיל, תלמיד מובהק של אדמו"ר הזקן. יש שלש קבלות – קבלת הרמ"ק, קבלת האריז"ל וקבלת הבעל שם טוב – והן עצמן מכוונות כנגד שלשת הממדים "השתלשלות, התלבשות, השראה". בהשתלשלות העולמות קיים יחס של 'עילה ועלול', כמו בטבעות, וזו תמצית קבלת הרמ"ק. עיקר החידוש של האריז"ל הוא יחס של התלבשות הפרצופים זה בזה. כל פרצוף מתלבש ממש בתוך הפרצוף שלמטה ממנו להחיות אותו ולהמשיך לו מוחין וחיות, כמו נשמה בתוך גוף. כתבי האריז"ל כולם הם סודות ההתלבשות, ולכן האריז"ל עצמו אומר[108] שהקבלה שלו היא 'מעשה מרכבה', ואילו קבלת הרמ"ק היא רק 'מעשה בראשית' ביחס אליה. למה? כי 'מעשה בראשית' הוא השתלשלות של עילה ועלול ואילו 'מעשה מרכבה' הוא התלבשות והרכבה – מרכבה מלשון הרכבה – של שני פרצופים יחד. כאשר יש פרצוף בתוך פרצוף, כמו עתיק בתוך אריך או כמו אריך בתוך אבא ואמא וכו', זה נקרא 'מעשה מרכבה'. 'התלבשות' היא המשכת מוחין מפרצוף לפרצוף שמגיעה עד לאין סוף, כמו בסוד הזווג. כל זה 'מעשה מרכבה', אבל השראת אלקות ממש, שה' בעצמו שורה כאן – זו כבר קבלת הבעל שם טוב. היא נקראת כאן "רזין דרזין דהשראת אלוקות ממש".

אלו מושגי היסוד של כל פנימיות התורה, ואם רוצים להתחיל – אלו שלשת המושגים העיקריים כדי להיכנס אל סודות התורה. כמובן, הם מקבילים ל"הכנעה, הבדלה, המתקה", ול"עולמות, נשמות, אלוקות", אלא ששלשת המושגים הללו – "השתלשלות, התלבשות, השראה" – הם הבטויים הלקוחים מספר התניא.

כל הסודות הללו של הקבלה תלויים בשם הוי', בחמש המדרגות שבו, והבנתם תלויה בהבנת בנפש האדם. לכן זהו היסוד של ההתבוננות. כל הרצון להתקשר אליו יתברך על ידי עבודת ההתבוננות – אם היא בבחינת 'השתלשלות', 'התלבשות' או 'השראה' – מיוסד כולו על ההכרה והדעת בשם הוי' ובחמש המדרגות שבו.

* * *



[1]קידושין עא, א; בבא בתרא קסו, ב; סנהדרין ס, א; ראה תקו"ז נד (פח, א).

[2]. ראה שער א פרק ה (להלן כרך ג בסדרה).

[3].  ראה תורת חיים ויקהל שפז, ד ועוד.

[4]. ע"פ קהלת ה, ז.

[5]. זח"ג רפט, ב; עץ חיים שער הכללים פ"ה.

[6]. לקוטי מוהר"ן ח"א תורה א ותורה נד.

[7]. תהלים טז, ד.

[8]. לקוטי דבורים ליקוט לג אותיות ד-ה (עמ' 798 במהדורת לשה"ק).

[9]. תהלים קיט, יב.

[10]. קהלת ז, כד.

[11]. איוב כח, ג.

[12]. תהלים יח, יב.

[13]. זכריה יג, ב.

[14]. שמות טו, יא; ישעיה ט, ה; שם כה, א; תהלים עז, טו; שם עח, יב; שם פח, יא.

[15]. ישעיה כט, יד.

[16]. ראה סידור עם דא"ח "ד"ה "להבין ענין תקיעת שופר" (רמד, ג) ועוד.

[17]. זח"א נד, א (סתרי תורה); שם קמח, א; ח"ב קלד, סע"א ואילך.

[18]. דניאל יב, יג.

[19]. זח"ג קכט, א.

[20]. ח"א תורה ד, א.

[21]. פסחים נ, א.

[22]. מיכה ז, כ.

[23]. בראשית רבה נג, ז.

[24]. ספר הלקוטים פרשת וירא כא ועוד.

[25]. אבות ה, כב.

[26]. ראה ספר השיחות פרשת וירא ה'תש"ה; תורת מנחם ח"ז שיחת פרשת וירא ה'תשי"ג עמ' 157.

[27]. אגרות קדש ח"ז עמוד קפד.

[28]. בראשית רבה צו, א; הובא ברש"י לבראשית מז, כח.

[29]. שו"ע יו"ד ערה, ב.

[30]. פסחים נו, א.

[31]. דברים ד, ו.

[32]. לקוטי אמרים פרק ב.

[33]. זח"א קיב, א ועוד;לקוטי תורה לאריז"ל פרשת וירא.

[34]. שער המצות פרשת יתרו; שער הפסוקים ולקוטי תורה שם.

[35]. שמות כ, יב; דברים ה, טז.

[36]. כתובות קג, ב.

[37]. פרשת שמות ד"ה 'וילך איש'.

[38]. ראה פנים אל פנים עמ' קג והלאה.

[39]. תניא, לקוטי אמרים פרק לז.

[40]. פי"ג מ"ג ואילך.

[41]. הוספות לכתר שם טוב (הוצאת קה"ת) אות נז וש"נ.

[42]. דברי הימים א כט, יא.

[43]. ברבוי מקומות. למשל: עץ חיים שער טז פ"ד.

[44]. יחזקאל יא, יט.

[45]. תורה אור עח, ג; לקוטי תורה במדבר יח, ב; מטות פה, ב; ואתחנן ז, א.

[46]. דרך מצותיך מצות האמנת אלקות פ"ב (מה, ב).

[47]. דרך מצותיך שם.

[48]. ירמיה לא, כז.

[49]. ישעיה א, ג.

[50]. בראשית רבה יד, ט.

[51]. זח"ג קנב, א.

[52]. סה"מ תרצ"ו עמ' 56 וש"נ.

[53]. למשל: שער היחוד פרקים כז (קכח, ב) לב (קלא, ב); ספר המאמרים עת"ר עמ' ו-ח ועוד.

[54]. דברים לב, ט; ראה תניא, אגרת התשובה פרק ה.

[55]. ויקרא כב, לב.

[56]. ראה סיום פרק ד וש"נ.

[57]. רש"י לדברים לב, יא.

[58]. זח"ב רסח, ב ובכ"ד; פרדס שער יא פ"ו; עץ חיים שער מטי ולא מטי.

[59]. שיר השירים ה, ב; לקוטי ביאורים לר' הלל מפאריטש לקונטרס ההתפעלות פ"ב אות לה; ברית הנישואין מאמר "אני ישנה ולבי ער"; יין משמח ח"ד עמ' נט.

[60]. שם א, ה; ד, א.

[61]. קהלת ז, יב.

[62]. ראה פרק ו.

[63]. איוב לב, ח.

[64]. זח"ג רפג, א; פרדס שער כ פי"ג ובכתבי האריז"ל לרוב.

[65]. שער הכוונות דרושי העמידה דרוש ב (תיבת 'אלקינו').

[66]. תקוני זהר ו (כג, א).

[67]. לקוטי מוהר"ן ח"א תורה כא.

[68]. רש"י בפרושו שם פסוק ב.

[69]. הוספות לכתר שם טוב רכג, ע"פ ספר השיחות קיץ ה'ש"ת עמ' 73.

[70]. ויקרא רבה יט, ב.

[71]. קנים פ"ג מ"ו.

[72]. שמות לא, ג.

[73]. שער היחוד פ"ב (קי, א) ופכ"ו (קכח, ב); המשך תער"ב ח"א עמ' רס, רסה והלאה; פלח הרמון וארא עמ' סב.

[74]. שמות כח, ד.

[75]. הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו").

[76]. משלי כה, כה.

[77]. ראה שכינה ביניהם עמ' פח-צג.

[78]. בראשית רבה מו, ג.

[79]. בראשית כא, יז.

[80]. תהלים קלט, ח.

[81]. לקוטי מוהר"ן ח"ב תורה סב.

[82]. בראשית מג, יד.

[83]. איכה ב, א.

[84]. הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו").

[85]. עץ חיים שער לא פ"ג, שער לב פ"א; ראה גם שער א סיום פרק יב (להלן כרך ג בסדרה).

[86]. ראה תורת חיים וארא נא, א.

[87]. שבת נג, ב.

[88]. ברכות י, א.

[89]. ראה גם שער א פרק ט.

[90]. תורה אור ויקהל קיג, ג; בראשית א, א ואילך ובכ"ד.

[91]. תנאי שלישי פרק ו.

[92]. לקוטי אמרים פרק לב, וביחס לקב"ה שם פרק מה.

[93]. ברכות לג, א.

[94]. לקוטי מוהר"ן ח"ב תורה ז, ג.

[95]. שופטים יג, כה.

[96]. ישעיה יא, ב.

[97]. זח"ג רצא, א.

[98]. יחזקאל כ-כא.

[99]. עיין בראשית כג, ח.

[100]. ראה על כך בשער א פרק טו (להלן כרך ד בסדרה).

[101]. בראשית ב, ז.

[102]. קהלת א, ז.

[103].  ע"פ משלי יז, ג; שער היחוד פ"נ (קמד, א); מאמרי אדה"א קונטרסים עמ' תקמז ואילך; שם נ"ך עמ' קכ ועוד.

[104]. תהלים קד, כד.

[105]. הקדמת הזהר ב, א.

[106]. בראשית מט, א.

[107]. זח"ג פז, א; לקוטי תורה קדושים ל, ג ועוד; ראה גם בשער 'ארבעה עולמות' פרק יב (להלן כרך ו בסדרה).

[108]. לקוטי הש"ס לאריז"ל י, ב; וראה הגהות הרמ"ז סוף מבו"ש סה, ג, אות ב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com