חיפוש בתוכן האתר

הקדמה_פרק ו הדפסה דוא

נושאים: התבוננות: התגלות הענג בסופה; אמא: לשון תנאי ולשון סיבה (אִם-אֵם); אבא ואמא: השגחה ושמירה; שבת: בינה; עשרת הדברות: כנגד עשר הספירות (פרצוף).

 

הגענו לפרק ו. אתמול דברנו על התבוננות פרטית והפרק הבא ממשיך בהסבר מהי.

פרק ו

התבוננות – מלשון בנין. בשלמות כל בנין מתגלה הענג הנעלם שעלה ב"מחשבה תחלה" מצפית "סוף מעשה" דוקא.

אחד המשלים החשובים ביותר לכל סוד בריאת העולם ומעשה בראשית הוא המשל של אדם הרוצה לבנות בית. מן הרצון המוחלט לבנות את הבית ועד סוף המעשה יש אלפי-אלפי מדרגות באמצע, וזה אחד המשלים העיקריים בחסידות לכל השתלשלות העולמות.

למה הוא רוצה לבנות את הבית? המדרגה הכי ראשונה בתהליך בנית הבית נקראת 'רצון המוחלט', והוא השלב בו הוא מחליט שהוא רוצה. אחרי שהוא מחליט שהוא רוצה זה עוד יכול לקחת שנים רבות עד שיחליט גם ליישם את הרצון הזה. זה יכול לשבת אצלו במגירה גם עשרים שנה, אבל בכל זאת הוא החליט לרצות. זה שלב א. מה הביא אותו אל ה'רצון המחולט'? הביא אותו "סוף מעשה" שעלה "במחשבה תחלה", לפני הרצון המוחלט. אם הוא זוכה ליישם את הרצון שלו ולבנות את הבית על כל פרטיו מתגלה בסוף ה'ענג הנעלם' שעלה "במחשבה תחלה" מצפית "סוף מעשה" דוקא.

כיוון שהתבוננות היא לבנות בנין, אם האדם עושה את הבנין בשלמות עד הסוף צפוי שבסוף הבנין הזה יתגלה ענג נפלא, בתוך ההתבוננות. לכן, בהתבוננות רוצים להגיע דוקא אל הסוף. כאשר לא מגיעים אל הסוף לא מגיעים אל הענג, אל שלמות הבנין.

מה הסימן של השלמות, שהאדם באמת הגיע אל סוף הבנין? זה נקרא באידיש של שפת החסידות 'דערהער'. הוא שומע בשמיעה פנימית את הענין. הוא קולט אותו בפנימיות.

שלמות כל התבוננות היא ה"שמיעה" של תמצית נקודת האמת ("דערהער" בל"א) [זה ה'מכה בפטיש' של ההתבוננות, של הבנין]. בפנימיות "שמיעה" זו מאירה נקודת החכמה העליונה ה"מחיה" את הבינה

ה'דערהר' זה השלמות של יסוד נוקבא, שקולטת את טפת הזרע של אבא, של החכמה. לכן, עד שלא מגיעים אל הנקודה הזו של ה'דערהער' נקודת האור של החכמה לא מאירה עדיין בבינה.

כאן, השלמות זה היסוד, כמו שכתוב שאצל כל בחינת הנוקבא התקון זה הכלי, ו"אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי". כלי זה נקרא תקון היסוד. בדרך כלל חושבים שהיסוד בא בתחלה, כמו שבבנין קודם מניחים את היסוד, את אבן הפינה, ואחר כך בונים עליו את הבנין. אבל יש שתקון היסוד בא בסיום הבנין, ואז זו שלמות הבנין. זה כלל גדול בכל הקבלה, ששלמות הבנין של פרצוף נוקבא הוא בתקון היסוד, להיות ראוי לקבל את האור, את הטפה, מלמעלה.

 

לגבי אשה, יש בחז"ל מאמר המסביר למה לא עושים לאשה ברית מילה כמו שעושים לאיש. אצל בן יש ברית מילה ביום השמיני ואילו על אשה אומרים חז"ל שהיא "כמאן דמהילא דמיא", שהיא נולדה כבר מהולה. לא צריך למול אותה כי היא בעצם מהולה, מן הלידה.

אבל אצל אשה יש עוד דבר. כשעושים אצלה את הכלי, שעל זה נאמר "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי", זה גם בחינת ברית מילה אצל האשה – "כורתת ברית". להתקשר למישהו זה נקרא 'לכרות ברית' וחז"ל אומרים שמי שעשאה כלי הוא זה שבעצם מוהל אותה. זו שלמות המילה. הוא עושה שהיא תכרות כלי. כלומר, שהוא המוהל וממילא הוא צריך להיות כשר בשביל זה. הכלל אצל מוהל הוא, שאם המוהל מהול בעצמו הוא יכל למול אחרים, ואם כך הבעל צריך להיות בעצמו. לפי זה, כל המטרה שמלים ילד היא כדי שהוא יוכל למול בעתיד את האשה. מילת האיש היא לצורך מילת האשה בקדושה, שאחריה יש לידה בקדושה. זה היה דרך אגב, כי כך זה גבם בהתבוננות.

 

התבוננות זה אמא, בנין, ושלמות הבנין הוא תקון היסוד,שזה כאשר היסוד ראוי לקלוט, וכאשר היסוד ראוי לקלוט באמת – שזה נקרא 'דערהער' – אז מאירה נקודת החכמה עליונה המחיה את הבינה העלינה. על זה כתוב הפסוק " החכמה תחיה בעליה". הבינה נקראת בו "בעליה" של החכמה – ומיד נסביר למה – ובכל זאת החכמה היא זו שמחיה אותה כאשר נקודת החכמה נקלטת בשמיעת הבינה, ב'דערהער'.

בענג הנעלם הנמשך על ידה.

הענג, השעשוע, נמשך בהעלם ביסוד אבא ומאיר בגלוי ובמורגש ביסוד אמא. עיקר התגלות עתיקא, הענג של "סוף מעשה שעלה במחשבה תחלה", הוא באמא. לכן נקראת אמא בקבלה 'עולם הבא' על שם התענוג של עולם הבא. הענג הזה נמשך בפנימיות על ידי יסוד אבא, שם הוא נעלם, אבל הוא מאיר מתגלה באמא ועל שם זה נקראת אמא "בעליה". עיקר הגלוי הוא דוקא באמא, לא באבא. באבא הוא רק נמשך, בהעלם, אבל להתגלות במורגש זה רק באמא. לכן הבטוי הוא 'התגלות עתיקא באמא דוקא'.

נחזור שוב. בפנימיות "שמיעה" זו מאירה נקודת החכמה העליונה ה"מחיה" את הבינה. למה המילה 'מחיה' כתובה במרכאות? באידיש אומרים 'א-מְחַיֶה'. בחסידות כתוב, שתענוג וחיים זה אותו הדבר, ש"כי עמך מקור חיים" זה כי עמך 'מקור כל התענוגים'. אצלנו, אבא עושה לאמא 'א-מחיה' על ידי שממשיך בה את גלוי הענג הנעלם. אצלו הוא לא מתגלה, אבל כשהוא מתגלה אצלה הוא מחייה אותה. אחר כך, הוא מקבל את זה ממנה.

זה מה שבשבע ברכות מברכים בברכה אחרונה 'משמח חתן עם הכלה', בעוד שבברכה שלפניה מברכים 'משמח חתן וכלה'. מוסבר בחסידות, שהיחוד של 'חתן וכלה' הוא היחוד התחתון של זו"ן שבעולם הזה, בו האור – אור השמחה – מתגלה קודם כל אצל הזכר, אצל החתן, ואחר כך ניתן אל הכלה. על זה כתוב " ושמח את אשתו". החבור של 'חתן וכלה' הוא עם האות ו, המורה על המשכה ממנו אליה. יש מה שמשמח את החתן, והוא משמח את הכלה עם השמחה שלו. כך זה בעולם הזה.

אבל על היחוד בעולם הבא, שהוא בבחינת "אשת חיל עטרת בעלה", נאמר 'משמח חתן עם הכלה'. עיקר הענג מתגלה אצל הכלה והוא, החתן, מקבל ממנה את הענג כאור חוזר. זה כמו ביחוד אבא ואמא, שהאמא היא 'בעליה' של החכמה. הוא מקבל את השמחה, את הענג, ממנה. הוא גם ממשיך את הענג אליה בדרך של אור ישר, אבל זה בהעלם, זה רק עובר דרכו. עיקר ההתגלות וההרגשה היא אצלה והוא מקבל רק אחר כך ממנה.

כמו ביחוד העליון, זה מה שקורה בהתבוננות. עיקר ההתגלות של הענג בא בסוף הבנין של ההתבוננות, כאשר החכמה מחיה את הבינה בענג הנעלם, הנמשך על ידי החכמה.

יחוד זה של חכמה ובינה, המכונה יחוד "אבא ואמא" בלשון הקבלה, מוליד את הבנים [כמו שהתבאר בפרק הקודם, שהתבוננות פרטית מולידה בנים], מדות הלב – אהבת ה' ויראת ה' ושאר המדות הקדושות שכולן ענפי האהבה ויראה – בסוד "אם הבנים שמחה".

ההתבוננות נקראת "אם" כמו שכתוב "אם לבינה תקרא" [וחז"ל דורשים את הפסוק] – "אל תקרי אִם אלא אֵם".

הקשר בין המילה אֵם למילה אִם הוא, שאִם הוא לשון תנאי – אִם כך וכך... אז כך וכך – ותנאי היא חשיבה שכלית. זו התבוננות. תנאי הוא נתוח של מחשבה. ואילו המילה אֵם היא מילת סיבה, ש'אִם יהיה כך וכך אז יהיה כך וכך'. במילים אחרות: אִם היא הבחנת הסיבה ואילו אֵם היא בחינת הסיבה בכלל. הסיבה היא תנאי למסובב. לכן אמא נקראת 'תנאי', שכן היא סיבה לגבי הבנים.

בחסידות מסבירים, שכאשר יש סיבה לעשות משהו צריך לעשות לשם שמים, אף שגם הסיבה היא גם מן השמים. התכלית היא לקיים את המצוה לשם שמים מבלי להתפעל מן הסיבה. הדוגמה המפורסמת לכך היא מה שמביא ה'צמח צדק' בסוף ספר 'דרך מצותיך' מתלמידי הבעש"ט. הדוגמה היא רב שמשפיע ולא יודע אם זה מה' שיכנס כעת לעיר מסוימת ללמד ולגלות סודות התורה, אז הוא עושה לעצמו תנאי, סיבה. התנאי הוא, שאם הם באמת רוצים שאני אלמד אותם אז ישלמו לי משכורת, ואם הם לא מוכנים לשלם לי על כך זהסימן שזה לא רציני אצלם. אז אסור לי אפילו לומר כי זה לא יכנס אצלם. זה תנאי. אם באמת משלמים לו כסף והוא נכנס ואומר את השעור הוא צריך לקיים את הפסוק "שלח תשלח את האם". הוא צריך לשכוח מן התנאי הזה. הוא לא מלמד כעת כדחי לקבל כסף, חס ושלום. זו הדוגמה שמביא ה'צמח צדק'.

זה נקרא "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך". יש מטרה בשעור הזה שהוא מלמד – לשם שמים, לעורר האהבה ויראה. אם יש לו תנאי, סיבה, אז בשעת מעשה הוא צריך לשלח את הסיבה הזו לגמרי ורק לקחת את הבנים [כמובן, זה רק כמו אחד מתלמידי הבעש"ט שלא היה לו צווי מפורש לכך מן הרבי שלו. אם היה לו תפקיד מוגדר שהוא צריך להפיץ הוא לא צריך את התנאי הזה. לכן, אצלנו זה כבר לא שייך כי לכל אחד יש כבר ציווי להפיץ, בין אם ישלמו לו ובין אם לא]. כל זה היה להסביר שאמא היא בחינת תנאי, ולכן אֵם היא לשון אִם.

 

שאלה: לכאורה אהבת האמא אל הבן היא אהבה ללא תנאי, לא כמו האבא?

תשובה: להיפך, בדרך כלל האבא נותן יותר חופש. האמא נקראת 'שומרת' ולכן היא נותנת לילד תנאים, בעוד שהאבא נקרא 'משגיח' ולכן הוא אוהב לתת לילד חופש ולהשגיח מרחוק. הטבע של האמא הוא "שמור לנוקבא" ולכן היא מגדירה לילד תנאים. השמירה היא מקרוב כדי להגדיר הגדרה ברורה מה כן ומה לא ואילו השגחה נותנת חופש, כמו שהקב"ה נותן חופש כדי שתהיה בחירה חופשית. בחירה חופשית באה מצד אבא.

זה בכלל דבר עמוק. כשלמדנו את ספרי הרבי מאיז'ביץ הזכרנו הרבה את המושגים ידיעה והבחירה ולפעמים יש שבחירה באה ממקום יותר גבוה מאשר ידיעה. ידיעה יכולה לבוא רק מצד 'מוחין דקטנות', מצד אמא, שהכל מוגדל מלמעלה ואילו הבחירה החופשית של התחתון יכולה לבוא ממקור יותר גבוה, מאבא. המשגיח נותן את חופש הבחירה. עד גיל עשרים הילד מושפע מן האמא, אבלל על פי הלכה הילד שייך לאמא עד גיל חמש-שש. אם חלילה יש גרושין כתוב שהבן כרוך אחר עמו עד גיל מסוים ואחר כך האבא זכאי לבן [לא כמו החוקים של היום]. בת שייכת יותר לאמא אבל הבן שייך לאבא, רק שכל עוד הוא כרוך אחר אמו הוא נשאר אצלה עד גיל חמש-שש.

 

נחזור לענין. יש לנו פסוק "אם הבנים שמחה", ההתבוננות נקראת אם ולומדים את זה מן הפסוק "אם לבינה תקרא" כדרשת חז"ל. כעת רק הסברנו את הקשר בין המילה אִם, כמילת תנאי, לבין המילה אֵם.

ידוע גם בחז"ל, שהמילה אֵם זה לא רק האמא, אלא גם באופן מיוחד היסוד שלה – הרחם (בהלכות נדה, למשל). הוא נקרא גם 'מקור'. לכן בספר יצירה נקראו אותיות א-מ-ש אִמוֹת, בגלל שהן מקורות. המקור של דבר נקרא האם ואילו השרש של כל דבר נקרא האב. זה ההבדל בין שרש ובין מקור בכל התורה כולה. המילה אב היא מלשון 'אִיבֵּי הנחל', פירות, שמורים על צמיחה, כמו חודש האביב. כמו שאֵם היא מלשון אִם כך אָב הוא מלשון אִיב, צמיחה והתפתחות מן השרש.

לפעמים שרש יותר גבוה ממקור ולפעמים מקור יותר גבוה משרש [זו סוגיה עמוקה בחסידות], אבל בדרך כלל שרש שייך לאבא ומקור שייך לאמא, שכן מקור הוא כנוי בעצמו ליסוד של אמא.

30:23

 

הולדת הבנים היא כאשר מתגלה בבינה שמחה, בשלמות בנינה והשגתה,

יש שני פרושים לפסוק "אם הבנים שמחה": 'אם הבנים' זו האמא לגבי הולדת המדות השכליות, ועל פי פשט השמחה שלה היא אחרי שהיא מולידה את הבנים. היא שמחה מזה שיש לה בנים, אבל כאן אנחנו מפרשים קצת אחרת. הפרוש הוא, שככל שיש לה יותר שמחה כך היא יותר 'אם הבנים'. השמחה בעצמה היא הכח להוליד.

מהי השמחה? השמחה היא-היא התגלות הענג וזה בא בסוף, כאשר הבנין שלם. זה מה שמתגלה ביסוד אמא. לפי ערך ההתגלות שלה ביסוד אמא, ב'דערהער' של ההתבוננות, כך יש לה הולדת בנים.

 

גם ה' בנה את העולם, כאשר הוא ברא אותו בששה ימים. תקון היסוד היה בשבת, ולכן גם הזווג והקליטה עם העולם היו בשבת. לכן כשכתוב "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", ומשמע בפסוק שה' סיים את המלאכה בשבת, חז"ל 'צועקים' איך ה' עבד בשבת? המפרשים שואלים עליהם, שלכאורה ה' סיים לפני שבת. רש"י מביא על כך את דברי המדרש שמסביר, שאצל אדם יכולה להיות טעות, ולכן הוא צריך להוסיף מן החול על הקדש ולהפסיק את המלאכה קצת לפני שבת, אבל הקב"ה יודע את הזמן בדיוק ולכן הוא יכול לעבוד עד השניה האחרונה, בצמצום מוחלט, עד שזה נראה  למישהו אחר כאילו שהוא עשה מלאכה בשבת. זה פרוש ראשון שרש"י מביא. פרוש שני הוא "מה היה העולם חסר? מנוחה, באה שבת – באה מנוחה" כאשר נגמרה כל המלאכה. בשבת ברא ה' את המנוחה. יש עוד הרבה מדרשים בסגנון זה בחז"ל. למשל, יש מדרש האומר שהעולם היה דומה לחופה, ומה היתה חסרה? כלה. שבת זה שה' ברא את הכלה בתוך החופה. יש עוד דעה בחז"ל, שהעולם הוא כמו טבעתשהיתה חסרה חותם, חותמת, והשבת זה שה' ברא את החותמת בתוך הטבעת הזו [יש הרבה מאמרי חסידות המסבירים את כל הדעות הללו בחז"ל כמדרגות שונות שיש בשבת גופא].

לענינינו, מעשה בראשית בששה ימים זה כמו התבוננות, כמו לבנות בנין, כאשר כל השלמות של ההתבוננות היא בענג, והוא כמו יום השבת שבא בסופם. האריז"ל בלמודו היה מפרש כל סוגיה קודם בששה אופנים של פשט, של נגלה, ואחר כך היה מגלה את הסוד. הוא היה אומר שזה כנגד מעשה בראשית, שקודם יש ששה ימים של חול, שהם כנגד למוד ההלכה – הלכה הם ראשי תבות של "הריעו לה' כל הארץ" – ואחר כך בא למוד הקבלה, שזה ראשי תבות "השתחוו לה' בהדרת קדש" שאומרים בשבת. זו אחת הכוונות הידועות של האריז"ל. כל למוד ההלכה, וכן כל קיום ההלכה הבא בעקבותיו, הוא בסוד "הריעו לה' כל הארץ". הבעש"ט אומר ש"הריעו" זה לשון שבירה, לשבור את הארציות. כלומר, "הריעו לה' כל הארץ" זה תשברו בשביל ה' את כל הארציות. זה מה שההלכה עושה. לכן בלמוד ההלכה יש הרבה קושיות, וקושיות אלו הקליפות, וצריך לשבור אותן. בלשון הגמרא נקרא תרוץ בשם פרוק, לשון שבירה. האריז"ל כותב, שצריך ללמוד ביום שעה אחת שלנגלה ובכל שאר היום ללמוד קבלה [אמנם אנחנו לא נוהגים כך].

לענינינו, ה'דערהער' שיש בסוף כל התבוננות זה מה שה' עשה בשבת, ויש בזה כמה מדרגות. למשל, יש מדרגה של עשית הכלי, שהעולם הוא כמו חופה שחסרה כלה ואז רק מביאים את הכלה. מהי הכלה? "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלקים". זה 'כלות הנפש'. זה מה שה' בורא ביום השבת לגבי מה שהוא בורא בששת ימות החול שלפניו.

לכן אומרים חז"ל ש"שבת מיקדשא וקיימא". על פי פשט שבת היא בחינת בינה, אמא, בעוד ששת ימי החול הם כנגד המדות. אחר כך היא מולידה עוד פעם ששה ימים. רק שבתוך הבינה של יום השבת מאירה החכמה ולכן שבת היא 'מוחין דאבא'. היא 'מוחין דאבא' שמאירים באמא, אבל עצם השבת  היא בינה.

פעם הסברנו את הסדר של עשרת הדברות על פי סוד. שתי הדברות הראשונות לא מחולקות בספר תורה והן פרשיה אחת, ללא הפסקה ואילו הדברה האחרונה, "לא תחמוד", מחולקת לשנים. עשר הדברות כתובות בעשר הפסקות, אבל לא לפי הסדר. הסוד הזה עוזר לסדר את עשרת הדברות כנגד עשר הספירות. שתי הדברות הראשונות – "אנכי" ו"לא יהיה לך" – הן כנגד עתיק ואריך, פרצופי הכתר, ולכן אין ביניהם הפסק כלל. "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" זה כנגד החכמה, שכן גלוי שם הוי' הוא בחכמה – "הוי' בחכמה" – וממילא האיסור לפגום בו. אחר כך, וזה הקשר אלינו, "זכור את יום השבת לקדשו" הוא כנגד הבינה. עצם יום השבת הוא כנגד הבינה. "כבד את אביך ואת אמך" הוא כנגד חסד, שכן כבוד הוא אהבה [מורא אב ואם זה יראה ואילו כבוד הורים הוא אהבה]. חז"ל מייקרים את הדברה הזו יותר מכל השאר, שכן כל התורה היא תורת אהבה, 'תורת חסד', ולכן כבוד הורים הוא עיקר האהבה שבעשרת הדברות. "לא תרצח" כנגד הגבורה. "לא תנאף" כנגד התפארת, שכן "תפארת אדם לשבת בית" ו"ביתו – זו אשתו". "לא תגנב" הוא כנגד הנצח, שכן מי שגונב גונב את הנחלה, וזה פגם במדת הנצח. במיוחד אם הוא גונב אתת הנפש, כמו שפרשו חז"ל את הדברה הזו. "לא תענה ברעך עד שקר" הוא כנגד ההוד, שכן הוד זה להודות על האמת ומי שמעיד עדות שקר אינו אומר את האמת ופוגם במדת ההוד. "לא תחמוד אשת רעך" זה כנגד היסוד, וזה המשך ישיר לאסור "לא תנאף" שבתפארת, בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד". "לא תחמוד בית רעך" – כאמור "לא תחמוד" מחולק לשנים – הוא כנגד המלכות.

כך היא החלוקה על פי המסורה, וכנגד הספירות זה כך:

 

כתר

"אנכי" "לא יהיה לך"

חכמה                                       בינה

"לא תשא"                        "זכור את יום השבת"

חסד                                          גבורה

"כבד את אביך"                                  "לא תרצח"

תפארת

"לא תחמוד"

נצח                                                    הוד

"לא תגנב"                                "לא תענה ברעך"

יסוד

"לא תנאף בית רעך"

מלכות

"לא תנאף... וכל אשר לרעך"

 

החלוקה הזו של המסורה, בה שתי הדברות "אנכי" ו"לא יהיה לך" כתובות יחד, אומרת ששתיהן שייכות לספירה אחת, ספירת הכתר, והן כנגד חיצוניות הכתר ופנימיותו. זה מה שכתוב בספר התניא ש"אנכי" ו"לא יהיה לך" הן כנגד הכתר, שהן השרש של כל מצות עשה וכל מצות לא-תעשה.

הבאתי את כל זה כדי להסביר ששבת היא כנגד בחינת אמא. שבת היא "מעין עולם הבא" וכן אמא נקראת 'עולם הבא' או 'לעתיד לבוא'. על מה שכתוב "זכור את יום השבת לקדשו" מוסבר בחסידות, שזה להמשיך את הקדושה מאבא אל אמא. יש מה ששבת 'מקדשא וקיימא' , וזו הקדושה שלה מצד עצמה, אבל יש מצוה עלינו לקדש אותה. כמו שאיש מקדש אשה כך בשבת אבא מקדש את אמא וזה מה שאנו עושים בעת הקדוש של שבת. אחר כך, כאשר מגיעים אל סעודה שלישית בשעת 'רעוא דרעוין', ממשיכים אל הבינה את קדושת הכתר וזו כבר 'התגלות עתיקא באמא'.

כל המדרגות הללו בשבת יש בהתבוננות. התבוננות היא כמו בנין ששת ימי המעשה של מעשה בראשית. כל עבודת ההתבוננות היא, בפנימיות, כמו שה' בורא את העולם. צריך לבנות את העולם. אז יש ששה ימים של יגיעה ואחר כך באה השלמות, שזה ה'דערהער', וכאשר הוא בא – מתגלה היחוד והזווג, מתגלה הענג. ובפרטות, קודם יש יחוד בין אבא לאמא ואחר כך יש התגלות של הענג – התגלות עתיקא – בבינה. לכןן היא זו שנקראת 'עולם הבא'.

אם כן, כל המטרה של ההתבוננות היא להגיע אל בחינת השבת, ואז אם יש זווג של בחינת שבת יש לידה של בנים. הבנים הקדושים נולדים מן הזווג של שבת.

בחינת ענג שבת הבא לאחר מעשה בראשית, ושעל כן עיקר עונת הזווג להולדת נשמות קדושות – בנים – הוא בשבת קדש דוקא.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com