חיפוש בתוכן האתר

הקדמה_פרק ו הדפסה דוא

פרק ו

בנין ההתבוננות

 

הגענו לפרק ו. אתמול דברנו על 'התבוננות פרטית' והפרק הבא ממשיך בהסבר מהי.

הִתְבּוֹנְנוּת – מִלְּשׁוֹן בִּנְיָן. בִּשְׁלֵמוּת כָּל בִּנְיָן מִתְגַּלֶּה הָעֹנֶג הַנֶעֱלָם שֶׁעָלָה בְּ"מַחֲשָׁבָה תְּחִלָה" מִצְּפִיַּת "סוֹף מַעֲשֶׂה" דַּוְקָא.

שלמות ההתבונות – ה'דערהער'

אחד המשלים החשובים ביותר לכל סוד בריאת העולם ומעשה בראשית הוא המשל של אדם הרוצה לבנות בית. מן ה'רצון המוחלט' לבנות את הבית ועד סוף המעשה יש אלפי-אלפי מדרגות באמצע. זה אחד המשלים העיקריים בחסידות[1] לכל השתלשלות העולמות.

למה האדם רוצה לבנות את הבית? המדרגה הראשונה בתהליך בנית הבית נקראת 'רצון המוחלט'[2] – זהו השלב בו האדם מחליט שהוא רוצה. אחרי שהוא מחליט שהוא רוצה עוד יכולות לעבור שנים רבות עד שהוא יחליט גם ליישם את הרצון הזה. התוכנית יכולה לשבת אצלו במגירה גם עשרים שנה, אבל בכל זאת הוא החליט לרצות. זהו שלב א. מה הביא אותו אל ה'רצון המוחלט'? הביא אותו "סוף מעשה" שעלה "במחשבה תחלה", לפני הרצון המוחלט. זהו ה'ענג הנעלם'[3]. אם הוא זוכה ליישם את הרצון שלו ולבנות את הבית על כל פרטיו מתגלה בסוף ה'ענג הנעלם' שעלה "במחשבה תחלה" מצפית "סוף מעשה" דוקא.

כיוון שהתבוננות היא לבנות בנין, אם האדם בונה את הבנין בשלמות עד סופו, צפוי שבסוף בנין ההתבוננות הזה יתגלה ענג נפלא. לכן, בהתבוננות רוצים להגיע דוקא אל הסוף. כאשר לא מגיעים אל הסוף לא מגיעים אל הענג, אל שלמות הבנין.

מה הסימן של השלמות, שהאדם באמת הגיע אל סוף הבנין? זה נקרא באידיש של שפת החסידות 'דערהער'[4]. הוא שומע בשמיעה פנימית את הענין. הוא קולט אותו בפנימיות.

שְׁלֵמוּת כָּל הִתְבּוֹנְנוּת הִיא הַ"שְּׁמִיעָה" שֶׁל תַּמְצִית נְקֻדַּת הָאֱמֶת ("דֶּערְהֶער" בל"א) [זה ה'מכה בפטיש' של ההתבוננות, של הבנין]. בִּפְנִימִיּוּת "שְׁמִיעָה" זוֹ מְאִירָה נְקֻדַּת הַחָכְמָה הַעֶלְיוֹנָה הַ"מְחַיָּה" אֶת הַבִּינָה

ה'דערהער' הוא השלמות של יסוד נוקבא, שקולטת את טפת הזרע של אבא, של החכמה. לכן, עד שלא מגיעים אל הנקודה הזו של ה'דערהער' לא מאירה עדיין נקודת האור של החכמה בתוך הבינה.

כאן, השלמות היא היסוד, כמו שכתוב שאצל כל בחינת הנוקבא התקון הוא הכלי, ו"אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי"[5]. עשיית הכלי נקראת תקון היסוד. בדרך כלל חושבים שהיסוד בא בתחלה, כמו שבבנין קודם מניחים את היסוד, את אבן הפינה, ואחר כך בונים עליו את הבנין. אבל יש פעמים שתקון היסוד בא בסיום הבנין, ואז זו השלמות שלו. זה כלל גדול בכל הקבלה, ששלמות הבנין של פרצוף נוקבא הוא בתקון היסוד, להיות ראויה לקבל את האור, את הטפה, מלמעלה.

דרך אגב, לגבי אשה יש בחז"ל מאמר המסביר למה לא עושים לאשה ברית מילה כמו שעושים לאיש. אצל האיש עושים ברית מילה ביום השמיני ואילו על אשה אומרים חז"ל שהיא "כמאן דמהילא דמיא"[6], שהיא נולדה כבר מהולה. לא צריך למול אותה כי היא בעצם מהולה מן הלידה.

אבל אצל אשה יש עוד דבר[7]. כשעושים אצלה את הכלי, שעל זה נאמר "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי"[8], זו גם בחינה של ברית מילה אצלה. היא "כורתת ברית". ההתקשרות למישהו נקראת 'כריתת ברית', וחז"ל אומרים שמי שעשאה כלי הוא זה שבעצם מל אותה. זו שלמות המילה. האיש עושה שהיא תכרות ברית. ממילא, אם האיש הוא המוהל הוא גם צריך להיות כשר בשביל זה. הכלל אצל מוהל הוא, שאם המוהל מהול בעצמו הוא יכול למול אחרים[9], ואם כך הבעל צריך להיות מהול בעצמו. יוצא לפי זה, שהמטרה שמלים ילד היא שהוא יוכל למול בעתיד את האשה. מילת האיש היא לצורך מילת האשה בקדושה, שאחריה יש גם לידה בקדושה. זה היה דרך אגב, כי כך זה גם בהתבוננות.

העֹנג – בהעלם בחכמה ובהתגלות בבינה

התבוננות היא אמא, היא בנין, ושלמות הבנין היא תקון היסוד, שזה כאשר היסוד ראוי לקלוט. כאשר היסוד ראוי לקלוט באמת – מה שנקרא 'דערהער' – מאירה נקודת החכמה העליונה המחיה את הבינה העליונה. על כך כתוב הפסוק "החכמה תחיה בעליה"[10]. הבינה נקראת "בעליה" של החכמה – ומיד נסביר למה – ובכל זאת החכמה היא זו שמחיה אותה, כאשר נקודת החכמה נקלטת בשמיעת הבינה, ב'דערהער'.

בַּעֹנֶג הַנֶּעֱלָם הַנִּמְשָׁךְ עַל יָדָהּ.

הענג, השעשוע, נמשך בהעלם ביסוד אבא ומאיר בגלוי ובמורגש ביסוד אמא. עיקר התגלות עתיקא, הענג של "סוף מעשה שעלה במחשבה תחלה"[11], הוא באמא. לכן אמא נקראת בקבלה[12] 'עולם הבא', על שם התענוג של עולם הבא. הענג הזה נמשך בפנימיות על ידי יסוד אבא, שם הוא נעלם, אבל הוא מאיר ומתגלה באמא ועל שם כך נקראת אמא "בעליה". עיקר הגלוי הוא דוקא באמא, לא באבא. באבא הענג רק נמשך בהעלם, אבל ההתגלות במורגש היא רק באמא. לכן הבטוי הוא 'התגלות עתיקא באמא'[13] דוקא.

נחזור שוב: בפנימיות "שמיעה" זו מאירה נקודת החכמה העליונה ה"מחיה" את הבינה. למה המלה 'מחיה' כתובה במרכאות? על כך אומרים באידיש את הבטוי: 'א-מְחַיֶה'. בחסידות כתוב[14], שתענוג וחיים זה אותו הדבר, ש"כי עמך מקור חיים"[15] פירושו כי עמך 'מקור כל התענוגים'. כאן אצלנו, אבא עושה לאמא 'א-מחיה' על ידי שהוא ממשיך בה את גלוי הענג הנעלם. אצלו לא מתגלה הענג, אבל כאשר הוא מתגלה אצלה הוא מחיה אותה. אחר כך, הוא מקבל את זה ממנה.

זו הסיבה לכך שבשבע ברכות מברכים בברכה אחרונה 'משמח חתן עם הכלה', בעוד שבברכה שלפניה מברכים 'משמח חתן וכלה'[16]. מוסבר בחסידות[17], שהיחוד של 'חתן וכלה' הוא היחוד התחתון של זו"ן שבעולם הזה, בו האור – אור השמחה – מתגלה קודם כל אצל הזכר, אצל החתן, ואחר כך ניתן אל הכלה. על כך כתוב "ושמח את אשתו"[18]. החבור של 'חתן וכלה' הוא עם האות ו, המורה על המשכה ממנו אליה. יש את מה שמשמח את החתן, ועם השמחה שלו הוא משמח את הכלה. כך זה בעולם הזה.

אבל על היחוד בעולם הבא, שהוא בבחינת "אשת חיל עטרת בעלה"[19], נאמר 'משמח חתן עם הכלה'. עיקר הענג מתגלה דוקא אצל הכלה, והוא, החתן, מקבל ממנה את הענג כאור חוזר. בהקשר שלנו, זהו היחוד בין אבא ואמא, שהאמא נקראת 'בעליה' של החכמה, ואילו הוא מקבל את השמחה, את הענג, ממנה. כמובן, הוא גם ממשיך את הענג אליה בדרך של אור ישר, אבל זה רק בהעלם, הענג רק עובר דרכו, ואילו עיקר ההתגלות וההרגשה היא אצלה, בעוד הוא מקבל אותה ממנה רק אחר כך.

כמו ביחוד העליון, זה מה שקורה גם בהתבוננות. עיקר ההתגלות של הענג בא בסוף הבנין של ההתבוננות, כאשר החכמה מחיה את הבינה בענג הנעלם, הנמשך על ידה.

יִחוּד זֶה שֶׁל חָכְמָה וּבִינָה, הַמְכֻנֶּה יִחוּד "אַבָּא וְאִמָּא" בִּלְשׁוֹן הַקַּבָּלָה, מוֹלִיד אֶת הַבָּנִים [כמו שהתבאר בפרק הקודם, ש'התבוננות פרטית' מולידה בנים], מִדּוֹת הַלֵּב – אַהֲבַת ה' וְיִרְאַת ה' וּשְׁאַר הַמִּדּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁכֻּלָּן עַנְפֵי הָאַהֲבָה וְיִרְאָה – בְּסוֹד "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה".

"שלח תשלח את האם" – תנאי וסיבה

הַהִתְבּוֹנְנוּת נִקְרֵאת "אֵם" כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "אֵם לַבִּינָה תִּקְרָא" [ואת הפסוק דורשים כך] – "אַל תִּקְרִי אִם אֶלָא אֵם".

הקשר בין המלה אֵם למלה אִם הוא, שאִם הוא לשון תנאי – אִם כך וכך… אז כך וכך – ותנאי הוא חשיבה שכלית. זו התבוננות. תנאי הוא נתוח של מחשבה, שיש בה הבחנת הסיבה, ואילו אֵם היא בחינת הסיבה בכלל. הסיבה היא תנאי למסובב, כמו שהאֵם היא הסיבה לגבי הבנים.

בחסידות מסבירים, שגם כאשר יש סיבה צדדית לעשות משהו בקדושה צריך לעשות אותו לשם שמים, אף שהסיבה גם היא מן השמים. התכלית היא לקיים את המצוה לשם שמים מבלי להתפעל מן הסיבה. הדוגמה המפורסמת לכך היא מה שמביא ה'צמח צדק' בסוף ספר 'דרך מצותיך' מאחד מתלמידי הבעל שם טוב. אם יש רב שמשפיע, ולא יודע אם זהו רצון ה' שיכנס כעת לעיר מסוימת ללמד ולגלות סודות התורה, הוא עושה לעצמו תנאי, סיבה. התנאי הוא, שאם הם באמת רוצים שאני אלמד אותם – ישלמו לי משכורת. אם הם לא מוכנים לשלם לי על כך זהו סימן שהרצון אצלם אינו רציני, ואז אפילו אסור לי ללמד, כי מה שאלמד ודאי לא יכנס אצלם. זה נקרא תנאי. כעת, אם באמת משלמים לדרשן כסף והוא נכנס ואומר את השעור הוא צריך לקיים את הפסוק "שלח תשלח את האם". הוא צריך לשכוח מן התנאי הזה. הוא לא מלמד כעת כדי לקבל כסף, חס ושלום. זו הדוגמה שמביא ה'צמח צדק'[20].

זה נקרא "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך". יש מטרה בשעור שהוא מלמד – לשם שמים, לעורר אהבה ויראה. אם יש לו תנאי, סיבה, הוא צריך בשעת מעשה לשלח את הסיבה הזו לגמרי ורק לקחת את הבנים [כמובן, כך זה רק אצל אחד כמו תלמיד הבעל שם טוב, שלא היה לו צווי מפורש לכך מן הרבי שלו. אם היה לו תפקיד מוגדר להפיץ הוא לא צריך את התנאי הזה[21]. לכן, אצלנו זה כבר לא שייך, כי לכל אחד יש כבר ציווי להפיץ, בין אם ישלמו ובין אם לא]. כל זה בא להסביר שאמא היא בחינת תנאי, ולכן אֵם היא לשון אִם.

שאלה: לכאורה אהבת האמא אל הבן היא אהבה ללא תנאי, לא כמו האבא?

תשובה: להיפך, בדרך כלל האבא נותן יותר חופש. האמא נקראת 'שומרת' ולכן היא נותנת לילד תנאים, בעוד שהאבא נקרא 'משגיח' ולכן הוא אוהב לתת לילד חופש ורק להשגיח מרחוק. הטבע של האמא הוא "שמור לנוקבא"[22] ולכן היא מגדירה לילד תנאים. השמירה היא מקרוב, כדי להגדיר הגדרה ברורה מה כן ומה לא, ואילו השגחה נותנת חופש, כמו שהקב"ה נותן חופש כדי שתהיה בחירה חופשית. בחירה חופשית באה מצד אבא.

זה בכלל דבר עמוק. כשלמדנו את ספרי הרבי מאיז'ביץ הזכרנו הרבה את המושגים ידיעה ובחירה, ושם ראינו[23] שלפעמים הבחירה באה ממקום יותר גבוה מאשר הידיעה. ידיעה יכולה לבוא רק מצד 'מוחין דקטנות', מצד אמא, שהכל מוגדר מלמעלה, ואילו הבחירה החופשית של התחתון יכולה לבוא ממקור יותר גבוה, מאבא. המשגיח נותן את חופש הבחירה. עד גיל עשרים הילד מושפע מן האמא, אבל על פי הלכה[24] הילד שייך לאמא עד גיל חמש-שש. אם חלילה יש גרושין כתוב שהבן כרוך אחר עמו עד גיל מסוים ואחר כך האבא זכאי לבן [לא כמו החוקים של היום]. בת שייכת יותר אל האמא אבל הבן שייך אל האבא, אלא שכל עוד הוא כרוך אחר אמו הוא נשאר אצלה, עד גיל חמש-שש.

נחזור לענין: יש לנו פסוק "אם הבנים שמחה". ההתבוננות נקראת אֵם, ולומדים זאת מהפסוק "אם לבינה תקרא", כדרשת חז"ל[25]. כעת רק הסברנו את הקשר בין המלה אִם, כמילת תנאי, לבין המושג אֵם.

יותר מזה. ידוע גם בחז"ל[26], שהמלה אֵם היא לא רק האמא בכללות, אלא גם באופן מיוחד היסוד שלה – הרחם. הוא נקרא גם 'מקור' (בהלכות נדה, למשל)[27]. לכן בספר יצירה[28] נקראו אותיות א-מ-ש בשם 'אִמוֹת', בגלל שהן מקורות. המקור של כל דבר נקרא האם ואילו השרש של כל דבר נקרא האב. זה ההבדל בין שרש ובין מקור בכל התורה כולה. המלה אב היא מלשון 'אִיבֵּי הנחל', פירות, שמורים על צמיחה, כמו חודש האביב. כמו שאֵם היא מלשון אִם, כך אָב הוא מלשון אִיב, צמיחה והתפתחות מן השרש. לפעמים שרש יותר גבוה ממקור ולפעמים מקור יותר גבוה משרש [זו סוגיה עמוקה בחסידות], אבל בדרך כלל שרש שייך לאבא ומקור שייך לאמא, שכן מקור הוא כנוי בעצמו ליסוד של אמא.

הוּלֶדֶת הַבָּנִים הִיא כַּאֲשֶׁר מִתְגַּלָּה בַּבִּינָה שִׂמְחָה, בִּשְׁלֵמוּת בִּנְיָנָהּ וְהַשָּׂגָתָהּ,

יש שני פרושים לפסוק "אם הבנים שמחה"[29]: 'אם הבנים' זו האמא לגבי הולדת המדות השכליות, ועל פי פשט השמחה שלה באה אחרי שהיא מולידה את הבנים – היא שמחה מכך שיש לה בנים. אבל כאן אנחנו מפרשים קצת אחרת[30]: הפרוש הוא, שככל שיש לה יותר שמחה כך היא יותר 'אם הבנים'. השמחה בעצמה היא הכח להוליד.

מהי השמחה? השמחה היא-היא התגלות הענג, והיא באה בסוף, כאשר הבנין שלם. זה מה שמתגלה ביסוד אמא. לפי ערך ההתגלות שלה ביסוד אמא, ב'דערהער' של ההתבוננות, כך יש לה הולדת בנים.

ההתבוננות ושלמותה – ששת ימות החול ויום השבת

כל התהליך הזה של ההתבונות קשור עם יום השבת שבא בסוף מעשה בראשית. גם ה' בנה את העולם, כאשר הוא ברא אותו בששה ימים. תקון היסוד היה בשבת, ולכן גם הזווג עם העולם והקליטה היו בשבת.

נרחיב בזה: בסיום מעשה בראשית כתוב "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה"[31], ומשמע בפסוק שה' סיים את המלאכה בשבת. חז"ל[32] 'צועקים' על כך – איך ה' עבד בשבת?! המפרשים מתקשים מתמיהתם, שכן לכאורה ה' סיים עוד לפני שבת. רש"י במקום מביא על כך את דברי המדרש, המסביר שאצל אדם יכולה להיות טעות, ולכן הוא צריך להוסיף מן החול על הקדש ולהפסיק את המלאכה קצת לפני כניסת השבת, אבל הקב"ה יודע את הזמן בדיוק ולכן הוא יכול לעבוד עד השניה האחרונה, בצמצום מוחלט, עד שהדבר נראה למישהו אחר כאילו שהוא עשה מלאכה בשבת. זה פרוש ראשון שרש"י מביא. פרוש שני הוא "מה היה העולם חסר? מנוחה, באת שבת – באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה". בשבת ברא ה' את המנוחה. יש עוד הרבה מדרשים בסגנון זה בחז"ל. למשל, יש מדרש[33] האומר שהעולם היה דומה לחופה, ומה היתה חסרה? כלה. שבת היא שה' ברא את הכלה בתוך החופה. יש עוד דעה בחז"ל[34], שהעולם הוא כמו טבעת שהיתה חסרה חותם, חותמת, והשבת היא שה' ברא את החותמת בתוך הטבעת הזו [יש הרבה מאמרי חסידות[35] המסבירים את כל הדעות הללו בחז"ל כמדרגות שונות שיש בשבת גופא].

לעניננו, מעשה בראשית בששה ימים הוא כמו התבוננות, כמו לבנות בנין, כאשר שלמות ההתבוננות היא בהתגלות הענג, והוא כמו יום השבת שבא בסופם. האריז"ל בלמודו היה מפרש כל סוגיה קודם בששה אופנים של פשט, של נגלה, ואחר כך היה מגלה את הסוד[36]. הוא היה אומר שנוהג כך כנגד מעשה בראשית, בו קודם יש ששה ימים של חול, שהם כנגד למוד ההלכה – הלכה ראשי תבות של "הריעו להוי' כל הארץ"[37] – ואחר כך בא למוד הקבלה, ראשי תבות "השתחוו להוי' בהדרת קדש"[38] שאומרים בשבת. זו אחת הכוונות הידועות של האריז"ל[39]. כל למוד ההלכה, וכן כל קיום ההלכה הבא בעקבותיו, הוא בסוד "הריעו להוי' כל הארץ". הבעל שם טוב אומר[40] ש"הריעו" זה לשון שבירה, כמו בפסוק "תרועם בשבט ברזל"[41], והכוונה היא לשבור את הארציות. כלומר, הפסוק "הריעו להוי' כל הארץ" אומר לשבור בשביל ה' את כל הארציות. זה מה שההלכה עושה. לכן בלמוד ההלכה יש הרבה קושיות, וקושיות אלו הקליפות[42], אותן צריך לשבור. בלשון הגמרא נקרא תרוץ בשם פרוק, לשון שבירה. האריז"ל כותב[43], שצריך ללמוד ביום שעה אחת של נגלה ובכל שאר היום ללמוד קבלה [אמנם אנחנו לא נוהגים כך].

לענינינו, ה'דערהער' שיש בסוף כל התבוננות הוא מה שה' עשה בשבת, ויש בזה כמה מדרגות. למשל, יש מדרגה של עשית הכלי, שהעולם הוא כמו חופה שחסרה כלה ואז רק מביאים את הכלה. מהי הכלה? "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלקים". זו 'כלות הנפש'. זה מה שה' בורא ביום השבת לגבי מה שהוא בורא בששת ימות החול שלפניו.

לכן אומרים חז"ל ש"שבת מיקדשא וקיימא"[44]. על פי פשט שבת היא בחינת בינה, אמא, בעוד ששת ימי החול הם כנגד המדות. אחר כך היא מולידה עוד פעם ששה ימים, אלא שבתוך הבינה של יום השבת מאירה החכמה ולכן בשבת יש התגלות של 'מוחין דאבא'[45]. יש בשבת גלוי 'מוחין דאבא' שמאירים באמא, אבל עצם השבת הוא בינה.

סוד עשרת הדברות

פעם הסברנו את הסדר של עשרת הדברות על פי סוד. שתי הדברות הראשונות לא מחולקות בספר תורה והן כתובות בפרשיה אחת, ללא הפסקה, ולעומת זאת הדברה האחרונה, "לא תחמוד", מחולקת לשתי פרשיות. עשר הדברות כתובות בעשר הפסקות, אבל לא על פי הסדר. הסוד הזה עוזר לסדר את עשרת הדברות כנגד עשר הספירות: שתי הדברות הראשונות – "אנכי" ו"לא יהיה לך" – הן כנגד עתיק ואריך, פרצופי הכתר, ולכן אין ביניהן הפסק כלל. "לא תשא את שם הוי' אלקיך לשוא" היא כנגד החכמה, שכן גלוי שם הוי' הוא בחכמה – "הוי' בחכמה"[46] – וממילא בו נמצא האיסור לפגום. אחר כך – וזה הקשר אלינו – "זכור את יום השבת לקדשו" הוא כנגד הבינה. עצם יום השבת הוא כנגד הבינה. "כבד את אביך ואת אמך" הוא כנגד חסד, שכן כבוד הוא אהבה [מורא אב ואם הוא יראה ואילו כבוד הורים הוא אהבה]. חז"ל[47] מייקרים את הדברה הזו יותר מכל השאר, שכן כל התורה היא תורת אהבה, 'תורת חסד'[48], ולכן כבוד הורים הוא עיקר האהבה שבעשרת הדברות. "לא תרצח" כנגד הגבורה. "לא תנאף" כנגד התפארת, שכן "תפארת אדם לשבת בית"[49] ו"'ביתו' – זו אשתו"[50]. "לא תגנב" הוא כנגד הנצח, שכן הגנב גונב את הנחלה, וזה פגם במדת הנצח. במיוחד אם הוא גונב את הנפש, כמו שפרשו חז"ל[51] את הדברה הזו. "לא תענה ברעך עד שקר" כנגד ההוד, שכן הוד זה להודות על האמת ומי שמעיד עדות שקר אינו אומר את האמת ופוגם במדה הזו. "לא תחמוד אשת רעך" כנגד היסוד, והיא המשך ישיר לאסור "לא תנאף" שבתפארת, בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד"[52]. "לא תחמוד בית רעך" – כאמור "לא תחמוד" מחולק לשנים – הוא כנגד המלכות.

כך היא החלוקה על פי המסורה, וכנגד הספירות זה כך:

כתר

"אנכי"

"לא יהיה לך"

חכמה

"לא תשא"

 

בינה

"זכור את יום השבת"

     

 

 

חסד

"כבד את אביך"

 

 

 

גבורה

"לא תרצח"

 

 

תפארת

"לא תנאף"

 

נצח

"לא תגנב"

 

הוד

"לא תענה ברעך"

 

יסוד

"לא תחמוד אשת רעך"

     

 

מלכות

"לא תחמוד בית רעך"

החלוקה הזו של המסורה, בה שתי הדברות "אנכי" ו"לא יהיה לך" כתובות יחד, אומרת ששתיהן שייכות לספירה אחת, ספירת הכתר, והן כנגד חיצוניות הכתר ופנימיותו. זה מה שכתוב בספר התניא[53] ש"אנכי" ו"לא יהיה לך" הן כנגד הכתר, שהן השרש של כל מצות עשה וכל מצות לא-תעשה.

הבאתי את כל זה כדי להסביר ששבת היא כנגד בחינת אמא. שבת היא "מעין עולם הבא" וכן אמא נקראת 'עולם הבא' או 'לעתיד לבוא'. על מה שכתוב "זכור את יום השבת לקדשו" מוסבר בחסידות[54], שהכוונה היא להמשיך את הקדושה מאבא אל אמא. יש מה ששבת 'מקדשא וקיימא'[55], וזו הקדושה שלה מצד עצמה, אבל יש מצוה עלינו לקדש אותה. כמו שאיש מקדש אשה, כך בשבת אבא מקדש את אמא, וזה מה שאנו עושים בעת הקידוש של שבת. אחר כך, כאשר מגיעים אל סעודה שלישית בשעת 'רעוא דרעוין', ממשיכים אל הבינה את קדושת הכתר וזו כבר 'התגלות עתיקא באמא'.

כל המדרגות הללו שיש ביום השבת ישנן גם בהתבוננות. התבוננות היא כמו בנין ששת ימי המעשה של מעשה בראשית. כל עבודת ההתבוננות היא, בפנימיות, כמו שה' בורא את העולם. צריך לבנות את העולם. קודם יש ששה ימים של יגיעה ואחר כך באה השלמות, שזהו ה'דערהער', וכאשר השלמות באה – מתגלה היחוד והזווג, מתגלה הענג. בפרטות: קודם יש יחוד בין אבא לאמא ואחר כך יש התגלות של הענג – התגלות עתיקא – בבינה. לכן היא זו שנקראת 'עולם הבא'.

אם כן, כל המטרה של ההתבוננות היא להגיע אל בחינת השבת, ואז אם יש זווג של בחינת שבת יש לידה של בנים. הבנים הקדושים נולדים מן הזווג של שבת.

בְּחִינַת עֹנֶג שַׁבָּת הַבָּא לְאַחַר מַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית, וְשֶׁעַל כֵּן עִקַּר עוֹנַת הַזִּוּוּג לְהוֹלָדַת נְשָׁמוֹת קְדוֹשוֹת – בָּנִים – הוּא בְּשַׁבַּת קֹדֶשׁ דַּוְקָא.

* * *

נגנו נגון

נחזור על מה שלמדנו בפרק הקודם, פרק ו: אתמול דברנו על כך שהמלה התבוננות באה מלשון בנין, שאדם בונה בנין במחשבה, בשכל. בנין צריך להיות דבר מסודר ועיקר הגלוי של הכוונה, הענג, בא בסוף. זהו ה'דערהער', והוא כאשר בסוף כל הבנין זוכים לשמוע את הפנימיות – את נקודת התמצית – זו השלמות של הבנין. על כך כתוב בקבלה[56], שעיקר התגלות עתיקא – התענוג – הוא באמא, בבינה. התענוג רק עובר בדרך מעבר ביסוד אבא ומתגלה באמא, ולכן לגבי החכמה אמא נקראת "בעליה". החכמה מחיה אותה בכך שהיא ממשיכה ונותנת בה את הענג מן הכתר, והיא אחר כך מגלה אותו. חיים הם ענג ולכן כתוב "החכמה תחיה בעליה"[57]. כתוצאה מכך החכמה גם מקבלת את הענג מאמא בחזרה, בסוד 'משמח חתן עם הכלה', על ידי הכלה. זה יהיה הגלוי לעתיד לבוא, בעולם הבא, ולכן נקראת הבינה 'עולם הבא'. כל התהליך הזה הוא מדרגת 'יחודא עילאה', יחוד יה שבשם.

לפי זה גם הסברנו, שיש מחזור של ששת ימות השבוע בתוך ההתבוננות. ששת ימי החול, ימי הבנין, הם ההתבוננות עצמה, שיש בה יגיעה ועבודה לבנות את הבנין, ואחר כך באה השבת של ההתבוננות, שהם הזווג והשלמות שלה, ובהם מתגלה התענוג. "באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה כל המלאכה"[58]. דוקא הזווג והשמחה שבסיום הם המולידים בנים, כמו שכתוב "אם הבנים שמחה"[59], שהשמחה בעצמה היא המקור ללידת הבנים. זו השמחה בשלמות השגת הענין האלקי.

כאשר דברנו על כך שהתבוננות היא לשון בנין, הזכרנו שבנין צריך יסוד בתחלתו. בלי יסוד אי אפשר לבנות בנין, הוא מתמוטט. לכן כתוב[60], שעולם התהו שהתמוטט היה בנין ללא יסוד, מלכות בלי יסוד. כל עולם התהו היה רק מלכויות, רק מלכים, ומלכות היא רק ההתגלות של הענין. יסוד הוא מה שתחתיו. בעולם התהו יצאו דברים מפוארים ללא יסודות, ולכן הם התמוטטו.

הסברנו, שהיסוד הוא זה שמשתלם בסוף, מה שנעשה בסופו כלי. מתחילים מן היסוד, וגם הסיום, ה'מכה בפטיש', הוא לעשות את היסוד כלי לקליטה. מתחילים עם היסוד בתור גוף, שסומך ותומך את הבנין, אבל אחר כך מסיימים עם עשית היסוד ככלי לקבל את השפע הזורם אל תוך הגוף. זה נקרא 'תקון הכלי' של הנוקבא שבא בסוף. היסוד הוא כמו הרחם, והבנין של האשה אינו שלם עד שהיא תיעשה כלי. הסברנו, שעשית הכלי היא כמו ברית המילה שלה. מצד אחד יש לה יסוד מוכן כבר מן הלידה ולכן אין צורך למול אותה, ומצד שני היא זקוקה למילה ולכן "אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי"[61]. זו כבר שלמות הבנין, זו הכנת הכלי שבה כדי להיות ראויה להעלות מ"ן. לאשה יש רגע של מילה לפני האיש, בלידה, אבל השלמות שלה מגיעה רק כאשר היא מתחתנת ואז האיש המהול מל אותה. הסברנו, שכל המילה של האיש את עצמו היא בכדי שיוכל למול בעתיד את האשה בביאת מצוה. אז הוא משאיר בה את הרוח – "רוחא דשביק בה בעלה"[62] – שבקבלה הוא שם בן, והוא הכח שיש בה להעלות מ"ן. זו שלמות הבנין.

אם כן, הבנין מתחיל מן היסוד, אבל אז היסוד עדיין אטום. צריך יסוד, אחרת כל הבנין יתמוטט, אבל הוא בינתיים אטום. הגמר של כל הבנין הוא לעשות את כל הבנין הזה כלי לקבל את האור והחיים, ולהוליד על ידי כך בנים. עד כאן היה קצור מה שלמדנו בפרק הקודם, פרק ו.

נעבור לפרק הבא, פרק ז.



[1].  ראה שער היחוד פרק טז (יד, ב) והלאה (ובמקומות רבים).

[2].  ראה לקמן שער א פרק כב (להלן כרך ד בסדרה).

[3].  שם.

[4].  ראה למשל קונטרס ההתפעלות, מאמרי אדמה"א קונטרסים עמ' נח, ועוד.

[5].  סנהדרין כב, ב.

[6].  עבודה זרה כז, א.

[7]. בענין זה ראה בהרחבה יין משמח ח"ג עמ' מג ואילך.

[8].  סנהדרין כב, ב.

[9]. עבודה זרה שם.

[10]. קהלת ז, יב.

[11]. פיוט 'לך דודי'.

[12]. עץ חיים שער מג פ"ג; וראה סיום שער 'תפלה קודם הלמוד' (להלן כרך ב בסדרה).

[13]. זח"ג קעח, א ועוד; פרי עץ חיים שער הק"ש פט"ו.

[14]. ברבוי מקומות. למשל: לקוטי תורה בשלח א, א ואילך; וראה שער א פרק א; ג' רישין שבכתר (להלן כרך ג בסדרה).

[15]. תהלים לו, י.

[16]. נוסח שבע ברכות; כתובות ז, ב.

[17]. ראה תורה אור ויגש מד, ד ואילך; דרושי חתונה בסדור עם דא"ח ד"ה "להבין שרשי הדברים" (בעיקר בעמ' קלב, ב).

[18]. דברים כד, ה.

[19]. משלי יב, ד.

[20]. וראה באריכות לב לדעת עמ' לג.

[21]. תורת מנחם ח"ב שיחת חג הפורים ה'תשי"א; וראה אור ישראל ח"ב עמ' עט.

[22]. זח"א מח, ב.

[23]. ראה לדוגמה מי השילוח פרשת תזריע ד"ה 'אשה כי תזריע' (השני).

[24]. שו"ע אבן העזר סימן פב סעיף ז.

[25]. ראה תקוני זהר יח (לד, א); כא (מה, א).

[26]. חולין נד, א ועוד.

[27]. ראה נדה טז, א ועוד.

[28]. ספר יצירה פ"א מי"ג ואילך.

[29]. תהלים קיג, ט.

[30]. ראה גם שער א פרק ג (להלן כרך ג בסדרה).

[31]. בראשית ב, ב.

[32]. בראשית רבה י, י; ועיין מגילה ט, א ורש"י ד"ה "ויכל".

[33]. שם.

[34]. שם.

[35]. ראה תורת שמואל תרל"ה ח"ב ד"ה "את שבתותי" (עמ' רפט); סה"מ ה'ש"ת ד"ה "את שבתותי" (וכפי שנתבאר בארוכה במ"א).

[36]. פרי עץ חיים שער השבת פכ"א.

[37]. תהלים צח, ד.

[38]. שם כט, ב.

[39]. לקוטי תורה להאריז"ל ושער הפסוקים לתהלים פרק ק.

[40]. כתר שם טוב אות קעב.

[41]. תהלים ב, ט.

[42]. זח"ג קנג, א; תורה אור שמות מט, א והלאה.

[43]. עץ חיים הקדמת מהרח"ו לשער ההקדמות.

[44]. ביצה יז, א.

[45]. ראה פרי עץ חיים שער כ פ"א; ביאה"ז לאדה"א צב, ד; לקוטי תורה צו יא, ג ועוד.

[46]. משלי ג, יט.

[47]. קדושין לא, א.

[48]. ברכת 'שים שלום'.

[49]. ישעיה מד, יג.

[50]. יומא ב, א.

[51]. סנהדרין פו א; וראה מכילתא פ"ח.

[52]. עץ חיים שער לא, פ"ג.

[53]. לקוטי אמרים פרק כ.

[54]. ראה תורה אור יתרו סט, ג.

[55]. ביצה יז, א.

[56]. זח"ג קעח, א ועוד; פרי עץ חיים שער הק"ש פט"ו.

[57]. קהלת ז, יב.

[58]. בראשית רבה י, ט.

[59]. תהלים קיג, ט.

[60]. עץ חיים שער טנת"א מ"ב פ"א ובהערה ה ביפה שעה שם; שער דרושי הנקודות פ"ב ובהערת השמ"ש שם אות ב.

[61]. סנהדרין כב, ב.

[62]. ראה זח"ב קא, ב ובמקומות רבים בכתבי האריז"ל.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com