חיפוש בתוכן האתר

הקדמה_פרק ג הדפסה דוא

פרק ג

צדיקים ובעלי תשובה

צדיק ובעל תשובה

מִכָּל הנ"ל מַשְׁמַע שֶׁמַּדְרֵגַת "הַצַּדִּיקִים הַהוֹלְכִים לִפְנֵי הָאֱלֹקִים"

זהו הבטוי שמופיע בתחלת השולחן ערוך, המתיחס לאלו המקיימים את "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[1] בלי התבוננות והעמקה, רק מיד שזוכרים שהמלך הגדול עומד עליהם מיד מגיעה אליהם היראה והבושת. הם "הצדיקים ההולכים לפני האלקים", ומדרגתם:

הִיא לְמַטָּה מִמַּדְרֵגַת תְּשׁוּבָה-עִילָאָה, שֶׁהֲרֵי גַם הַצַּדִּיק מִתְעַלֶּה תָּמִיד בְּכֹחַ תְּשׁוּבָה-עִילָאָה כנ"ל.

משמע, שכיוון שגם הם צריכים להתעלות בכל פעם על ידי 'תשובה עילאה', אם כך המדרגה שלהם היא למטה ממדרגת 'תשובה עילאה'. 'תשובה עילאה' באה להעלות אותם מדרגה לדרגה, שהרי גם הצדיק עולה כל הזמן מדרגה לדרגה.

הקביעה שהתשובה היא במעלה יותר גבוהה מאשר עבודת הצדיקים מופיעה במאמר חז"ל:

וְכֵן אָמְרוּ חֲזַ"ל: "מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִין צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם עוֹמְדִין".

כאן אנו מפרשים מאמר חז"ל זה ביחס ל'תשובה עילאה', שהיא המדרגה הגבוהה ממעלת הצדיקים. למטה, בהערה כח, מובא המקור למאמר חז"ל זה בגמרא[2], שם מובאת מחלוקת ר' יוחנן ור' אבהו בזה, והרמב"ם פוסק להלכה כר' אבהו, שבעלי תשובה הם למעלה מן הצדיקים. אנחנו הסברנו את דעתו של ר' אבהו בעיקר ביחס ל'תשובה עילאה', אבל אם תסתכלו ברמב"ם תראו שהוא פוסק כמותו ביחס ל'תשובה תתאה', ביחס למי שמתגבר על יצרו לפרוש מן החטא, שזו 'תשובה תתאה', וגם הוא נחשב יותר מצדיק גמור. זה חידוש עוד יותר נפלא.

באמת, יש שמסבירים שכל המחלוקת בגמרא בין ר' יוחנן ור' אבהו היא רק ביחס ל'תשובה תתאה', ובאמת גם ר' יוחנן מודה ש'תשובה עילאה' היא יותר מאשר מדרגת הצדיקים. אם כן, פסיקת הרמב"ם כר' אבהו היא שאפילו 'תשובה תתאה' היא מדרגה יותר גבוהה וגדולה מעבודת הצדיקים.

נקרא מתוך הערה כח:

כח. וְכֵן פָּסַק הָרַמְבָּ"ם בְּהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה (ז, ד) אֲפִלּוּ לְגַבֵּי מַדְרֵגַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה עיי"ש.

לדרכנו כאן, מעלת בעל התשובה על הצדיק היא בעיקר ביחס ל'תשובה עילאה'. למה? כי היא מעלה את הצדיק בעצמו מדרגה לדרגה, ועל כך כתוב בזהר שהמשיח בא להשיב את הצדיקים בתשובה.

כעת נתבונן, בפעם הראשונה בספר זה, במערכת של ארבע מדרגות כנגד שם הוי':

בְּסוֹד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי' ב"ה, שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת הַתְּשׁוּבָה הֵן כְּנֶגֶד שְׁתֵּי הַ-הֵהִין שֶׁבַּשֵׁם: תְּשׁוּבָה-עִילָאָה – תָּשׁוּב ה עִילָאָה; תְּשׁוּבָה-תַּתָּאָה – תָּשׁוּב ה תַּתָּאָה.

כתוב בזהר[3] ובקבלה, ומובא גם בתניא[4], ששתי המדרגות הללו של תשובה הן כנגד שתי אותיות ה של שם הוי'. לשון הזהר היא, ש'תשובה עילאה' היא תשוב ה עילאה ו'תשובה תתאה' היא תשוב ה תתאה. כל ה תשוב אל המדרגה שלמעלה ממנה: 'תשובה עילאה' היא הכח של האות ה עילאה לשוב אל האות י שבשם ואילו 'תשובה תתאה' היא הכח של האות ה תתאה לשוב אל האות ו שבשם.

זהו זווג. תשובה היא תמיד תשוקה של הנקבה לגבי הזכר, ובשם הוי' האותיות י ו-ו הן אותיות הזכר ואילו שתי אותיות ה-ה הן אותיות הנקבה – ה עילאה היא אמא ו-ה תתאה היא המלכות. התנועה התמידית שלהן היא תנועה של "אל אישך תשוקתך"[5].

לכן, התשוקה שיש ב'תשובה תתאה' היא לעזוב את החטא. הוא רוצה להיות צדיק, להיות דבוק באות ו שבשם. 'תשובה עילאה' היא יותר מזה. זו לא תשוקה להיות צדיק אלא תשוקה אל משהו שעוד לא הסברנו אותו, אל משהו שמרומז באות י שבשם.

'תשובה עילאה' היא עבודת ההתבוננות, הדרישה את ה', ולכן בכל ספר הזהר נקראת התשובה – בינה, אמא עילאה. שוב, הצדיק מקיים את "שויתי הוי' לנגדי תמיד" בדרך ממילא, בקלות, כאשר הוא רק מעלה בזכרונו ש"והנה ה' נצב עליו". הוא לא צריך להתעמק בזה הרבה. תשובה פירושה לדרוש בהתעמקות רבה וגם הצדיק זקוק לעבודה הזו של ההתעמקות. אם הוא מסתמך רק על הטבע שלו, שרואה איך ה' נצב עליו, הוא צדיק, אבל הוא עדיין לא בעל תשובה, וכתוב שהמשיח בא להחזיר גם את הצדיקים בתשובה. תשובה היינו להעמיק עד הסוף את התודעה בקב"ה, בכך שיש ה', על כל המשמעות שיש לכך.

עבודת הצדיקים – תקון פנימיות המדות

אם כן, שתי המדרגות של תשובה הן כנגד 'תשובה עילאה' ו'תשובה תתאה'. מהי מדרגת האות ו שבשם?

אוֹת הַ-ו שֶׁבַּשֵּׁם הִיא כְּנֶגֶד מַדְרֵגַת "הַצַּדִּיקִים הַהוֹלְכִים לִפְנֵי הָאֱלֹקִים",

המדות של הלב נקראו, על פי קבלה[6], בשם אלקים, ומי שהולך "לפני האלקים" – בפנימיות המדות – הם הצדיקים. לא רק במעשים הם הולכים ומתקדמים, אלא גם בפנימיות המדות שלהם – הם הולכים ומגדלים אותן. כתוב[7], שהמדות אהבה ויראה וכו' הן בבחינת צומח, וככל שהאדם עובד את ה' יותר כך הוא מצמיח ומפתח אותן יותר ויותר. יש לו בכל פעם יותר אהבה ויותר יראה, אבל להעמיק את התודעה וממנה להוליד ולהמשיך מדות שכליות, מדות חדשות לגמרי – זו כבר עבודת התשובה.

המדות הטבעיות של הצדיק הן ההליכה "לפני האלקים", ולכן הן נקראו 'טבעיות'. אלהים עולה הטבע[8], וכך גם לגבי הנשמה. המדות הטבעיות שאינן דורשות התבוננות הן בבחינת שם אלקים, אבל המדות החדשות הנולדות באמצעות התבוננות הן בבחינת שם הוי', שכן יש בהן המשכת מוחין. הצדיק כאן הוא ה"הולך לפני האלקים".

בקריאת שמע אומרים "בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך"[9]. הסברנו פעם, ש"בשבתך" הוא כנגד אות ה עילאה שבשם, "ובלכתך בדרך" כנגד ו שבשם, "ובשכבך" כנגד ה תתאה, "ובקומך" כנגד אות י שבשם. כך:

    י        ובקומך

    ה      בשבתך בביתך

    ו      ובלכתך בדרך

    ה     ובשכבך

לפי זה יוצא שהמלים "ובלכתך בדרך" הן כנגד האות ו שבשם, כמו כאן, במדרגת "הצדיקים ההולכים לפני האלקים". אות ו שבשם היא תמיד ההולכת, ולכן היא מצויירת כציור אדם המהלך. ו היא אות ההמשכה, והמשכה היינו הליכה. בפרט הליכת הצדיק, שהוא בקבלה מדת היסוד, סיום האות ו. צדיק הוא יוסף, והוא בחינת הלולב[10], הכולל את כל ששת המינים האחרים בתוכו – את ג ההדסים, ב הערבות והאתרוג. לפי זה, הליכת הצדיק לפני האלקים היא בחינת הנענועים של הלולב.

מה זה ללכת לפני האלקים? מה הוא עושה ללא התבוננות מיוחדת? הוא כל הזמן מתקן את המדות שלו יותר ויותר. לכן כתוב בכל ספרי המוסר, שהמדרגה העליונה ביותר היא תקון המדות. מה זה מוסר? מוסר זו בחינת "והנגלֹת לנו לבנינו עד עולם"[11]. אם אתה בעל עברה – אתה צריך לחזור ב'תשובה תתאה', וזה כנגד האות ה תתאה, ואם כבר חזרת בתשובה ואין לך על מה לחזור, אתה צריך לתקן את המדות שלך יותר ויותר, וזה כנגד האות ו שבשם. זו כל חכמת המוסר, הכוללת את שתי האותיות האחרונות בשם הוי'. זו בחינת צדיק, וכמו שאמר ר' חיים ויטאל, שעיקר מטרת האדם בעולם היא לתקן את המדות שלו.

מי שהעסק שלו הוא על שני המישורים הללו, בעל תשובה תתאה וצדיק ההולך לפני האלקים, מתקן את שתי האותיות האחרונות שבשם הוי', עליהן נאמר "והנגלֹת לנו ולבנינו". זה חלק הנגלה של שם הוי', אבל שתי המדרגות העליונות, יה שבשם הוי', הן 'תשובה עילאה' של התבוננות והעמקת התודעה באלוקות ומדרגת האות י, אותה עוד לא הסברנו.

אם כן, עד כאן יש לנו שלש מדרגות, כנגד שלש אותיות בשם הוי': 'תשובה תתאה' בעזיבת החטא, מדרגת הצדיקים ההולכים לפני האלקים ו'תשובה עילאה'.

קיום המצות 'באמת' – באהבה וביראה

מה זה תקון המדות שבלב?

בְּתִקּוּן הַמִּדּוֹת שֶׁבַּלֵב – גִּלּוּי אַהֲבַת ה' וְיִרְאַת ה' הַטִּבְעִיּוֹת בְּלֵב כָּל יִשְׁרָאֵל (הַחַיּוּת הַפְּנִימִית בְּקִיּוּם כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה), שֶׁבֵּין שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת הַתְּשׁוּבָה הנ"ל.

מה צדיק עושה? הוא מקיים מצות, וכתוב בתניא[12] שכדי לקיים מצות צריך לאהוב את ה' ולירא את ה'. האהבה היא הפנימיות, הנשמה, של כל מצות עשה והיראה היא החיות והכח המניע של קיום כל מצות לא-תעשה. הענין של הצדיק הוא לקיים את כל מצות ה' "באמת", כלשון ספר התניא, ואמת היא פנימיות מדת היסוד[13], מדת הצדיק. אחד שרק מקיים את המצות ולא איכפת לו אם הוא מקיים אותן באמת או לא – זה רק מדרגת ה תתאה שבשם, שהעיקר אצלו הוא רק לעזוב את החטא. זה "סור מרע ועשה טוב"[14], אבל צדיק רוצה לקיים אותן "באמת", שהרי הצדיק הוא 'צדיק אמת'.

כתוב בתניא, שכדי לקיים מצות "באמת" צריך אהבה ויראה. אם אתה מניח תפלין בלי אהבה ויראה אתה מקיים את המצוה, אבל לא "באמת". יש לך רק את המעשה. צדיק הוא אחד שבכל פעם מפתח יותר ויותר את מדות האהבה והיראה על מנת שיוכל לקיים את המצות באמת.

יש בכתבי האריז"ל[15] כוונה כללית, בשלשה יחודים שיש בסוד המלה נר: יחוד הוי' אהיה, יחוד הוי' אלהים, יחוד הוי' א-דני. כולם יחד עולים נר. בפרטות, שם הוי' בפני עצמו הוא כמו האות י שבשם, שם אהיה הוא כנגד האות ה עילאה שבשם, שם אלקים הוא כנגד אות ו שבשם ואילו שם א-דני הוא כנגד האות ה תתאה שבשם:

     י          שם הוי'

     ה         שם אהיה

     ו          שם אלקים

     ה         שם א-דני

בכוונה זו רואים, ששם אלקים הוא דוקא כנגד האות ו שבשם, כנגד המדות הטבעיות. לפי זה, ללכת לפני האלקים היינו לתקן יותר ויותר את המדות האלו. עד כאן הסבר ראשון לתאור "הצדיקים ההולכים לפני האלקים".

אפשר לפרש פרוש שונה קצת. אפשר לפרש שה'אמת' שבעבודת הצדיק היא על דרך יחוד יסוד ומלכות. מלכות ענינה קבלת עול מלכות שמים בקיום המצוה עצמה, ואילו היסוד, האמת, ממשיך את האהבה והיראה אל תוך המעשה. זה ה"צדיקים ההולכים לפני האלקים". עד כאן פרשנו, שהמדות הטבעיות שהצדיק מתקן הן המדות כולן. כעת ההסבר הוא עוד יותר פשוט. שם אלקים בקבלה הרבה פעמים הוא במלכות, ולפי זה "הצדיקים ההולכים לפני האלקים" הם אלו שממשיכים פנימיות בתוך המעשה שלהם. זה כמו האות ו שממשיכה אהבה ויראה בתוך המעשה, בתוך קבלת עול מלכות שמים.

הפרוש השני שהזכרנו כעת, ששם אלקים הוא במלכות, מתאים עם מה שמובא בשער היחוד והאמונה[16]. אלקים הוא לשון צמצום, לשון רבים, והוא כח המחלק שיש בתוך הטבע, כמו שהמלכות מחלקת את הקול הפשוט ל-ה מוצאות כדי לברוא את העולמות בדבור.

למה שם אלקים שייך אל המלכות? כאשר אומרים את המלה טבע יכולים להיות לה שני פרושים: או שהכוונה היא למדות טבעיות, כמו שהסברנו קודם, שזהו הטבע הפנימי, או שהכוונה היא לטבע החיצוני. לגבי עולם האצילות, וכן לגבי הנפש של היהודי, המדות הן הטבע הפנימי שלו ואילו לגבי העולמות החיצוניים התחתונים הטבע הוא הטבע התחתון. הטבע התחתון נברא דוקא מן הדבור, מן המלכות. זהו מקור הטבע, ולכן לפעמים נקראת המלכות בשם אלקים, על שם שהיא מצמצמת את האור של המדות בסוד מעשה בראשית.

לפי זה – נחזור שוב על הפרוש – עבודת ה"צדיקים ההולכים לפני האלקים" היא לקיים את המעשה – כמו במעשה בראשית – באמת. ידוע הרמז, שסופי שלש המלים הראשונות של מעשה בראשית – "בראשית ברא אלקים"[17] – וכן של שלש המלים האחרונות שבו – "אשר ברא אלקים לעשות"[18] – הן אמת[19]. סופי תבות הן החותם של המלים, ו"חותמו של הקב"ה אמת"[20] והוא מופיע במעשה בראשית פעמיים. הסוד הזה, של חיתום מעשה בראשית באותיות אמת, הוא כמו לקיים את המצות באמת. כתוב בתניא, שקיום מצות באמת הוא רק כאשר יש עמן אהבת ה' ויראת ה', שכן הן השרש לכל מצות עשה ולא-תעשה [את זה אמרו כבר קודם[21]]. אותם ה"צדיקים ההולכים לפני האלקים" הם הממשיכים את הפנימיות של המעשה – אהבה ויראה – אל תוך המעשה.

שוב, המדרגה הזו אינה קיימת רק אצל צדיק. לכל יהודי יש אהבת ה' ויראת ה' טבעיות שהוא יכול לעורר אותן על ידי זכרון בעלמא. לכל יהודי יש מדות בנפש האלקית שלו, כמו שיש לו להבדיל גם תאות בנפש הבהמית שלו, שלא צריך להוליד אותן אלא רק לגלות אותן. זה חלק מן הנפש שלו. לכן תמצאו בכל ספר מוסר 'שער אהבת ה'' או 'שער יראת ה'' וכך הלאה. אהבה ויראה הן לא חדוש של החסידות, רק שהחסידות הכללית שמה דגש להגיע אל הפנימיות של המדות הללו, כמו בפרוש הראשון שפרשנו, לגדל אותן יותר ויותר.

שאלה: הבטוי "לפני האלקים" לא מרמז לעבודת ההתבוננות של המדרגה הבאה? הרי שם אלקים שייך לבינה, ואז "לפני האלקים" יתפרש שהצדיקים מגיעים לעבודת 'תשובה עילאה'?

תשובה: זה כבר דרוש. על פי פשט הכוונה לפנימיות של שם אלקים ושם אלקים אינו בבינה. בבינה יש שם הוי' עם נקוד אלקים, אבל לא שם אלקים. אפילו הדינים שם הם רק בפוטנציה – "מינה דינין מתערין"[22] – ולא דינים ממש, וזה מתבטא בכך ששם הוי' הוא בנקוד של שם אלקים. המדרגה הכי נמוכה בבינה, הנה"י שבה, נקראת "אלקים חיים ומלך עולם"[23], אבל שם אלקים בפני עצמו לא שייך לבינה.

בטול עצמותו מכל וכל

עד כאן הסברנו את שלש המדרגות שכנגד אותיות הוה שבשם. נשארה לנו עוד מדרגה, כנגד האות י שבשם. מהי?

כאן כתבתי אותה בקצור, וראוי היה להאריך בה. היא מבוססת על מאמר של ר' הלל בספר 'פלח הרמון' לבראשית[24]. שם הוא מסביר איך יש עבודה של 'תשובה עילאה', שנקראת "כל ימיו בתשובה"[25], בה הצדיק אף פעם לא גומר לעבוד אלא כל ימיו צריך לשוב אל ה', ואחר כך הוא אומר בפרוש שיש מדרגה יותר גבוהה מזו. הוא כותב ש'תשובה עילאה' – בלשונו – מגיעה רק עד ז' הספירות התחתונות דעתיק ואילו המדרגה הזו מגיעה עד פנימיות עתיק ממש, עד רדל"א, וממשיכה ממנה.

מה זה? פנימיות עתיק מתגלה בפנימיות החכמה, וחכמה היא למוד התורה. כמו שיש מצוה תמידית של תשובה, 'תשובה עילאה', והיא מצוה שעתידה וחייבת להתגלות לפני ביאת המשיח, כך יש אחר כך מצוה נוספת שעתידה להתגלות אחרי ביאת המשיח. המצוה הזו היא 'נביעת האין סוף' בלמוד תורה, ותלמוד תורה כזה הוא אפילו יותר מ'תשובה עילאה'. זו לשונו הנוגעת לעניננו:

אוֹת הַ-י שֶׁבַּשֵׁם הִיא מַדְרֵגַת "הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בִּבְחִינַת בִּטּוּל עַצְמוּתוֹ מַמָּשׁ מִכָּל וָכֹל, וְאֵין הַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ מַהוּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ רַק דְּבַר הוי' מְדַבֵּר מִפִּיו".

כמו משה רבינו, ש"שכינה מדברת מתוך גרונו"[26]. התורה שלו היא בבחינת השכינה שמדברת מתוך הגרון שלו. מדרגת משה רבינו היא בפנימיות אבא – פנימיות החכמה, "ונחנו מה"[27] – שהיא אחד עם פנימיות עתיק[28], עם רדל"א, ומדרגה זו יותר גבוהה אפילו מ'תשובה עילאה'. זה כנגד האות י שבשם הוי'. זו תהיה המצוה התמידית של תלמוד תורה לעתיד לבוא. זו נביעה של חדושי תורה, 'נביעת האין סוף', רק ללא 'אני'. ה'אני' מפסיק את הזרם, ואם הזרם נובע כל הזמן זה בגלל שיש כל הזמן "בטול עצמותו מכל וכל".

שוב, אפילו ב'תשובה עילאה' אדם מתאמץ לצאת מעצמו ולהידבק בה'. יש הבדל בלשון הקדש בין בטול ובין התבטלות[29]. יש אדם שמתבטל, כפעולה, פעולה חוזרת של בנין 'התפעל'. כלומר, יש בבטול שלו התפעלות. אבל ב"בטול עצמותו מכל וכל" אין התבטלות. יש רק בטול. הוא לגמרי לא כאן, ואז "שכינה מדברת מתוך גרונו" ממש.

הסברנו קודם, ש'תשובה תתאה' משתוקקת לעבודת הצדיקים ואילו 'תשובה עילאה' משתוקקת אל המדרגה הזו. התשוקה של 'תשובה עילאה' אל המדרגה הזו היא כנגד אותיות יה שבשם, שהן "הנסתרֹת לה' אלהינו"[30].

עיקר חסידות חב"ד הוא מדרגת 'תשובה עילאה'. אדמו"ר הזקן רצה שיקראו לכל החסידים 'בעלי תשובה', במדרגה של 'תשובה עילאה'. הוא רצה שיקיימו בעצמם "כל ימיו בתשובה". איך? על ידי שפלות אמיתית של "לבו דואג בקרבו"[31] (שלמדנו עליה בפרק ב). ההגדרה של חסיד היא אחד ש"לבו דואג בקרבו" כל הזמן ולכן הוא כלי לעבודה של "כל ימיו בתשובה". כך ראה אדמו"ר הזקן את דמות החסיד.

התשוקה של עבודה זו היא אל "בטול עצמותו מכל וכל", שהוא מה שמאיר אצל הרבי. בפרק הראשון למדנו, שאם אין "זקני ארץ" לא יכולה להיות עבודת ההתבוננות, כמו לשון הפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ"[32]. אותם "זקני ארץ" הם בבחינת מדרגת האות י שבשם, וזהו ההבדל בין רבי לצדיק סתם. מי שחוזר ב'תשובה תתאה' שואף אל מדרגת הצדיק ולשם כך צריך איזו דמות. יש דמויות של צדיקים בעולם, צדיקים ש"הולכים לפני האלקים" [לדוגמה, כמו בספר 'איש צדיק היה' על ר' אריה לוין זצ"ל], והם דוגמה חיה עבורו. גם ב'תשובה עילאה' יש תשוקה, ולשם כך יש גם דמויות. זה כמו חסיד ורבי. היחוד של רבי וחסיד, ובמיוחד לפי חסידות חב"ד, הוא יחוד במדרגת יה שבשם. המדרגה הזו אצל הרבי מתגלה במיוחד בעת אמירת ה'מאמר', מאמר חסידות, ולכן יש ענין גדול לשמוע ולראות את הרבי בעת אמירת החסידות. זהו יחוד אותיות יה שבשם. אבל, יחוד אותיות וה שבשם הוא יחוד ה"צדיקים ההולכים לפני האלקים" עם מי שרוצה לסור מרע ולעשות טוב, מדרגת 'תשובה תתאה' של עזיבת החטא.

אם כן, אלו ארבעת המדרגות הראשונות בעבודת ה' שכנגד שם הוי'. נסכם אותן:

י          "הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בִּבְחִינַת בִּטּוּל עַצְמוּתוֹ מַמָּשׁ מִכָּל וָכֹל"

ה         תְּשׁוּבָה עִילָאָה, "בְּכָל לִבִּי דְּרַשְׁתִּיךָ" – עֲבוֹדַת הַהִתְבּוֹנְנוּת

ו          "צַדִּיקִים הַהוֹלְכִים לִפְנֵי הָאֱלֹקִים" – תִּקּוּן הַמִּדּוֹת

ה         תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, "עֲזִיבַת הַחֶטְא" – תִּקּוּן הַמַּעֲשֶׂה

שתי המדרגות יה הן ה"נסתרֹת" ושתי מדרגות וה הן "והנגלות".

עיקר מה שלמדנו בפרק הזה היה שהמושג 'תשובה עילאה' שייך להתבוננות. נמשיך אל הפרק הבא, פרק ד.



 [1].  תהלים טז, ח.

[2].  ברכות לד, ב.

[3].  זח"ג קכב, א (רעיא מהימנא).

[4].  אגרת התשובה פרק ד.

[5].  בראשית ג, טז.

[6].  עץ חיים שער כז פ"ד.

[7]. תניא, לקוטי אמרים פרק לח; תורה אור ויגש מג, ג ואילך.

[8].  פרדס שער יב פרק ב; ראשית חכמה שער התשובה פ"ו ד"ה והמרגיל; של"ה פט, א; שו"ת חכם צבי סי"ח; תניא, שער היחוד והאמונה רפ"ו.

[9].  דברים ו, ו.

[10]. פרי עץ חיים שער הלולב פ"ב.

[11]. דברים כט, כח.

[12]. תניא, לקוטי אמרים פרק ד ועוד.

[13]. שער א פרק יב.

[14]. תהלים לד, טו; לז, כז.

[15]. לקוטי תורה לאריז"ל משלי ו.

[16]. פרק ז.

[17]. בראשית א, א.

[18]. שם ב, ג.

[19]. ראה שער א פרק כב (להלן כרך ד בסדרה).

[20]. שבת נח, א.

[21]. ראה למשל של"ה מאמר ג ומאמר ד נד, ב.

[22]. זח"ב קעה, ב; עץ חיים שער יג פ"ח; שם שער יד פ"ב.

[23]. ירמיה י, י.

[24]. ד"ה "ויתן לך" אות ד.

[25]. שבת קנג, א.

[26]. ע"פ זח"ג רלב, א.

[27]. שמות טז, ח.

[28]. פרי עץ חיים שער קריאת שמע פט"ו.

[29]. ראה בהרחבה לב לדעת עמ' יח.

[30]. דברים כט, כח.

[31]. חגיגה יג, א.

[32]. משלי לא, יד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com