חיפוש בתוכן האתר

הקדמה_פרק ב הדפסה דוא

פרק ב

התנאי להתבוננות: לבו דואג בקרבו


וְהִנֵּה "אֵין מוֹסְרִין סִתְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא לְמִי שֶׁלִּבּוֹ דּוֹאֵג בְּקִרְבּוֹ".

דברנו על 'קבלה' מלשון היכולת לקבל, וכאן יש תנאי לכך. אם אתה באמת רוצה לקבל אתה צריך להיות 'דואג'. מה זה?

תְּכוּנָה זוֹ שֶׁל "לִבּוֹ דּוֹאֵג בְּקִרְבּוֹ" הִיא הַתְּנָאי הַיְסוֹדִי שֶׁבִּלְעָדָיו לֹא תִּכּוֹן עֲבוֹדַת הַהִתְבּוֹנְנוּת – תְּשׁוּבָה עִילָאָה – כְּלַל. וְהִיא הַשְׁלֵמוּת הָאֲמִתִּית ("אֵין שָׁלֵם כְּלֵב נִשְׁבָּר"), כְּשֶׁמַּרְגִּישׁ בְּנַפְשׁוֹ רִחוּקוֹ הֶעָצוּם מֵהוי' אֱלֹקָיו – הֶעְדֵּר הַכָּרַת יִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ הָאֲמִתִּי, אֵיךְ שֶׁהוּא הַכֹּל וְהַכֹּל הוּא – "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" מַמָּשׁ.

הכלי לעבודת ההתבוננות – "לבו דואג בקרבו"

כל מה שיהודי ממשיך אל תוך המודעות שלו – "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו"[1] – אם הוא עושה בעצמו חשבון צדק הוא מיד רואה שהוא רחוק מכך בתכלית הריחוק. אם זה לא איכפת לו הוא לא יהיה בכלל כלי. זה צריך להיות כל כך איכפת לו עד שחייו אינם חיים. זה העצם. אם "אין עוד מלבדו" ואתה לא נמצא שם בכלל, אז מה אתה חי בכלל? אתה חי את השקר. זה נקרא בחסידות שהדבר 'נוגע'. אם הדבר לא נוגע לך, אז כמה שלא תתבונן זה לא יעזור לך כלום. אם אתה קורא בעיתון שמישהו הרויח הון עתק זה נחמד, אבל אתה לא מתחיל לרקוד משמחה, אבל אם מבשרים לך שאתה הרוחת את הכסף אתה מתפעל בהתפעלות אמיתית, פנימית. גם לגבי צער זה כך, שאם יש לאחר צער אתה אמנם משתתף בצערו, אבל אם הצער הזה נוגע לך – הוא נוגע לך 'עד העצם'.

באמת, אם אתה 'חסיד' אז גם צער הזולת נוגע לך עד העצם. חסיד הוא מי ששמח בשמחת החבר כאילו זו השמחה שלו והוא מצטער בצער החבר כאילו זה הצער שלו ממש, ואפילו עוד יותר. אדמו"ר הזקן היה אומר[2] שחסיד הוא מי שאכפת לו מן החבר יותר מעצמו. בכל זאת, המשל לענין דבר ש'נוגע' לך בא מכאן.

לכן גם אם לומדים קבלה וחסידות כל החיים וזה לא 'נוגע' – זה לא פועל כלום. זה רק כמו איזה ידע חיצוני. זו הכוונה של בטוי חז"ל "לבו דואג בקרבו", שהדבר כל כך נוגע עד שהחיים שלך אינם חיים בלעדיו. יש כמה פתקים שכתב ר' אייזיק לאדמו"ר הזקן בהם הפציר בו שיגלה לו חסידות ביחידות, והוא כותב בהם שאם הרבי לא יגלה לו הוא ימות[3]. זה לא משחק, זה נוגע לו עד כדי כך. הרבה אנשים יוצאים משעור ולא יודעים מה זה עשה, אז לפעמים הבעיה היא שהדברים לא הובהרו מספיק, אבל עיקר הבעיה היא של האדם בעצמו. אם הדבר לא 'נוגע' באמת אף אחד בעולם לא יוכל להחדיר בו את זה.

כמובן, צדיק יכול לגלות ולעורר אותך בדרך של הארת אור מקיף, לעשות אתערותא דלעילא לגבי הנשמה וזה יגלה את הנגיעה. זה יגלה את הרצון, את הכתר שלו. זה יעזור לו להרגיש שהדבר 'נוגע' לו, ועל זה יש מאמר חז"ל "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי"[4]. הבעל, שזה הצדיק, יכול לעשות כלי, וכלי זו הרגשת הריקנות. כלי זה דבר ריק, ואם אתה לא מרגיש את הריקנות אתה לא כלי. האשה כורתת ברית עם מי שעשאה כלי, וחסידים מפרשים את זה על הברית של החסיד עם הרבי. יש רבי שנותן לך להרגיש כמה אתה ריק, וזה באמת נוגע לך עד שחייך אינם חיים. מי שיכול לעזור לך להגיע למצב כזה – הוא הבעל האמיתי, הצדיק האמיתי. אחר כך אתה יכול כבר גם להשפיע. לכן כתוב[5] שביאה ראשונה, 'ביאת מצוה', אינה מולידה, אלא רק עושה את הכלי ואילו ביאה שניה כבר מולידה. אצל חסיד, כאמור, זה עושה את ה"לבו דואג בקרבו", וככל שיש יותר דאגה כך יש יותר תשוקה – "אל אישך תשוקתך"[6] – שיהיה לו בן.

למה אנשים חוזרים בתשובה? כי הם מרגישים את הריקנות שלהם בחיים. בלי הרגשת ריקנות זה לא נוגע לך בכלל. יש בזה הרבה מדרגות: יש אחד שמיד מרגיש את זה, יש אחד שמרגיש וחוזר בתשובה ואז נהיה לו טוב והוא נעשה 'מבסוט' [זה 'מתנגדים'…], אבל יש אחד שכמה שלא יקיים תורה ומצות תמיד ירגיש כך. ככל שמקיים יותר כך מרגיש עוד יותר איך "לבו דואג בקרבו", שזו שפלות אמיתית, וזה הכלי הבלעדי לקבל את הפנימיות של התורה.

[ר' נחמן ראה פעם את התלמיד שלו, ר' נתן, בשבת כשהוא עצוב. הוא אמר לו, שאמנם יש בשבת רק מצות ענג שבת, על פי פשט, אבל גם בשבת יש מצות שמחה. ר' נתן ענה שכעת יש לו עוד דבר להיות ממנו עצוב, עוד משהו שהוא לא בסדר, שהוא גם לא שמח בשבת…[7] זה יכול להיות גם לגבי הענין שלנו…]

כְּשֵׁם שֶׁ"תַּכְלִית הַיְדִיעָה שֶׁלֹּא נֵדַע", כָּךְ רֵאשִׁית דְּרִישַׁת הוי' בֶּאֱמֶת הִיא הַכָּרַת הֶעְדֵּר-הַכָּרָתוֹ אֶת ה' בִּפְנִימִיּוּת נַפְשׁוֹ,

כאן יש קצת חידוש. מן התורות הראשונות של הבעל שם טוב בכתר שם טוב[8] היא ש"תכלית הידיעה שלא נדע"[9]. צריך לדעת את הכל כדי לא לדעת. הוא מפרש את מאמר חז"ל "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו"[10], שהלואי שיעזבו אותי מתוך החקירה בתורה, שיחקרו עד כמה שניתן לחקור ורק אחר כך יעזבו אותי. ב'לעזוב אותי' הכוונה היא להשיג ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל". לא מיד לעזוב את ה', אלא רק בסוף, לאחר שמגיעים לכך ש"תכלית הידיעה שלא נדע".

זה לגבי הסוף, לגבי "תכלית הידיעה". אותו הדבר לגבי ההתחלה, לגבי ראשית דרישת הוי', כדי להתחיל לחקור. גם כאן צריכה להיות הכרה של העדר-הכרתו את ה' בפנימיות נפשו. ההבדל הוא, שבהתחלה ההכרה הזו באה בתור מניע ואילו בסיום זו המסקנה. בתחילה, חוסר הידיעה שלו הוא כמו ילד קטן שלא יודע, וזה מה שמניע אותו, ואילו בסוף התכלית היא שהוא מגיע אל "תכלית הידיעה שלא נדע".

למה יש לו תשוקה בתחלה לדעת? בגלל דאגה, דאגה אמיתית של שפלות והרגשת רחוק עצום מה'. זו התחלת הדרך שלו,

שֶׁמִּזֶּה [מההכרה הזו] "לִבּוֹ דּוֹאֵג בְּקִרְבּוֹ" וְצָמְאָה נַפְשׁוֹ לְאוֹר ה' כִּי טוֹב, שֶׁבִּלְעָדָיו אֵין חַיָּיו חַיִּים כְּלָל. עָלָיו נֶאֱמָר "אֶשְׁכּוֹן וְאֵת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים" [ואיך הוא מחיה אותם? על ידי זה שמוסר להם סתרי תורה], וְלוֹ "מוֹסְרִין סִתְּרֵי תּוֹרָה" לְהָאִיר נַפְשׁוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה

זה אחרי שהוא נעשה מקבל, שמרגיש את עצמו ריק ו"לבו דואג בקרבו", באופן תמידי כל הזמן. אלא שאדמו"ר האמצעי כותב[11] שהתכונה הזו – "לבו דואג בקרבו" – הופכת להיות תכונה תת-מודעת, שלא צריך להרגיש אותה במודעות. זה הופך להיות טבע, טבע של חסיד, טבע של לב-נשבר. לא שהוא חושב כך כל הזמן. לא צריך לחשוב על זה בכלל. טבע זה הוא הכלי שמכין אותו לקבל כל דבר. אם זה מתפשט אל ההכרה זה לא טוב, זה יכול להוליד עצבות. לכן כותב אדמו"ר האמצעי שצריך רק תמצית של 'מרה שחורה' בפנימיות הלב, בתת-מודע.

וְשֶיִהְיֶה "נֵר לְהָאִיר" לִנְפָשׁוֹת רַבּוֹת – בְּגִלּוּי חֶסְרוֹנָן וּמִלּוּי חֶסְרוֹנָן –

כאן יש 'לשון נופל על לשון' מברכת 'בורא נפשות'. לשון הברכה היא "בורא נפשות רבות וחסרונן"[12], והכוונה היא להבריא את הנפשות ולהאיר להן, וכאן ההוספה היא שמאירים לנפשות על ידי גלוי חסרונן. קודם צריך להרגיש את מה שחסר ואחר כך אפשר גם למלא את החסר. אפשר לברוא "נפשות רבות" רק על ידי "חסרונן", שקודם ירגישו הנשמות את עצמן חסרות ורק אחר כך יוכל לבוא המלוי. בלי להרגיש שמשהו חסר זה לא יזוז, זה לא 'נוגע', וממילא לא יכול לפעול שום דבר. זו הדרך הפנימית והאמיתית כיצד ללמד את התורה: גלוי החסרון ומלוי החסרון.

עַד כִּי יָבוֹא יִנּוֹן, בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.

* * *



[1].  דברים ד, לה.

[2].  לקוטי דבורים ח"א סח, א; קונטרס ענינה של תורת החסידות פ"א.

[3].  ראה אגרת הקדש של מוהר"ר אייזיק מהומיל, תולדות יצחק אייזיק (קה"ת) עמ' 158; ראה באור א למאמר וצדיק יסוד עולם בספר לב לדעת.

[4].  סנהדרין כב, ב.

[5].  יבמות לד, ב.

[6].  בראשית ג, טז.

[7].  שיחות הר"ן קנה.

[8].  אות ג.

[9].  בחינת עולם יג, מה; ספר העיקרים מ"ב ספ"ל; של"ה מסכת שבועות קצא, א (לז, ג).

[10]. ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז; איכה רבה פתיחתא ב.

[11]. קונטרס ההתפעלות, קונטרסים עמ' קסח.

[12]. ברכות מד, א; שו"ע או"ח רז, א.



Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com