חיפוש בתוכן האתר

בין ישראל לעמים הדפסה דוא

                

ארכיון שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

בין ישראל לעמים

שלהי אייר ה'תש"נ - קבר יסוף הצדיק (עיה"ק שכם ת"ו)

 


                      י      חלק אלו-ה ממעל

                      ה     חלק בורא שנעשה נברא

                      ו      משפיע בעצם

                      ה     אתם המעט מכל העמים

נתחיל בעזרת ה' ללמוד את המאמר בין ישראל לעמים, ארבע רמות של מעלת ישראל. ה' יתברך קרא את שמו עלינו, לכן אלקי ישראל מתגלה בהם בכל ארבעת הרבדים של שמו הגדול. הוי' אלקי ישראל עולה תריג (וכן משה רבנו).

בין "חלק אלו-ה" ל"חלק בורא"

לגבי הנפש האלוקית יש שני פסוקים: "חלק אלו-ה ממעל" – באיוב, "חלק הוי' עמו". בפרק ב' בתניא מביא אדמו"ר הזקן את הפסוק באיוב ומוסיף את המלה "ממש". כיוון שהתעצם וגילה את אמיתות העניין – מיוחס לו, ואע"פ שמצאנו מי שקדם לו מתלמידי הרמ"ק (בעל שפע טל) [כמו הווארט שהובא בתחילת שער היחוד והאמונה על הפסוק "לעולם הוי' דברך ניצב בשמים", המיוחס לבעל שם טוב, בו מבאר שהכוונה היא למאמר "יהי רקיע", בעוד שזה מדרש חז"ל מפורש]. אלקים הוא שם של דין בעיקר על שם הריבוי. אלה חסר הוא שם חול בתנ"ך, וממנו נגזר שם אלקים. אלוה מלא הוא שם קודש בתנ"ך, וכולל גם שם אלקים בגבורה וגם שם אל בחסד, הוא מעל שניהם. באגרת התשובה (תניא קטן) מביא את הפסוק השני – "חלק הוי' עמו".

בחסידות יש ביטוי נוסף – "חלק בורא שנעשה נברא". 'נברא' הוא ביטוי למודעות שלי. בחלק הבורא אין השגה. בשעת מסירות נפש קורה מה שיוצא מן הכלל – שחלק הבורא מתגלה בו, שורה בו. בלשון ר' אייזיק במאמרו לל"ג בעומר: אדם הוא א דםאלופו של עולם מתגלה בדם. דם היינו הרכבת הנפש עם הגוף, ושניהם יחד כלי להשראת אלקות. אבל אצל יהודי גם החלק הנברא שונה מאצל גוי. זה מתבטא בנפש השכלית שלו. יהודי תופס אחרת את המציאות. גם כאשר הוא לומד מדע הוא תופס יותר אין, ויכול לחדור אל דקוּת המציאות.

אחר כך המדרגה השלישית – "משפיע בעצם". "טוב עין הוא יבֹרך". גוי אוהב לקחת, ואילו אוהב יהודי לתת. למישהו רחוק הרבי שליט"א רגיל להסביר שזהו ההבדל בין יהודי לגוי – הבדל בתפקיד.

לבסוף, ההבדל בסוג הלקיחה. ישראל מסתפקים במועט – שפל באמת. גוי מתמלא ישות ומתנפח על כל שפע שמקבל.

הזכרנו קודם את ר' שלמה חיים קסלמן, שהיה חוזר בלי סוף על המשפט והנקודה הזו – "חלק אלוה ממש", א-שטיקעל גאט (חתיכה מהקב"ה). כמו שעושים בהתוועדות, חוזרים עוד הפעם ועוד הפעם עד שיכנס פנימה.

ארבע הבדלות

למה מציינים את ההבדל בין ישראל לעמים דוקא במוצאי שבת ולא בשבת עצמה? בשבת לא צריך. יש ריחוק בעצם. נמצאים ברשות היחיד. במוצאי שבת צריך להבדיל במפורש, וגם שם ארבע הבדלות, כנגד ארבע אותיות שם הוי':  "בין קודש לחול", "בין אור לחושך", "בין ישראל לעמים", "בין יום השביעי לששת ימי המעשה".

נסביר את הרעיון של הפרק על פי הפסוק "שמע ישראל": קודם צריך להיות גילוי שה' הוא "אלהינו", ואחר כך יהיה "הוי' אחד". קודם העבודה של תורה ומצות, ורק אחר כך יחשוף את אחדותו. "ה' אלהינו" היינו יחודא עילאה, "הוי' אחד" היינו יחודא תתאה. "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – זה סימן שגם הנסתרות (יה) שייכים לנו. כך בונים בסיס לגילוי ה' אחד בגאולה. שמע ישראל – להבין את הסוד של ישראל. שם הוי' הראשון בפסוק הוא ה"חלק אלוה ממעל" של שם העצם, "אלהינו" הוא ה"חלק בורא שנעשה נברא", שם הוי' השני בפסוק הוא שם התואר שלו, כמהווה את העולם בכל רגע, איך שמתלבש בנו. "אחד" היינו הגילוי בפועל. יש השפעה שנקראת חסד ויש השפעה עם רחמים, הדואגת שהשפע אכן יתקבל בכי טוב, יצטמצם ויגיע לכל מקום. "במקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו" – השפלות העצמית. צריך ללוות את השפע, כמו מצוות לוויה, עד שנכנס לכלי. אבא נותן סוכריה לבן לא כמטרה אלא כאמצעי לקשר.

יש שני פסוקים הפוכים: "הללו את הוי' הללו עבדי ה'", "הללו עבדי הוי' הללו את ה'". הרבי מרוז'ין היה מרבה לספר סיפורי צדיקים וגם לפני התפלה, כהכנה. פעם אחת התארכו הסיפורים ועבר זמן תפילה, אז דרש שלפעמים מקדימים את הילול הצדיקים עוד לפני התפילה... מה זה לספר סיפור צדיקים? "עתידים צדיקים שיאמרו בפניהם קדוש" – מה הכוונה? כתוב בתניא שבדעת יש עיטרא (כתר) דחסדים ועיטרא דגבורות. ה' חסדים וה' גבורות. סדר הגילוי הרגיל שלהם בתוך פרצוף ז"א הוא קודם גילוי הגבורות, היורדות ומתפשטות ב-ו קצות, ורק אח"כ של החסדים. כלומר, קודם גילוי של יראה מפני ה' ואחר כך אהבה לצדיק. ואילו לפעמים, אצל בעל תשובה, יש גילוי הפוך כהוראת שעה – קודם גילוי האהבה לצדיק (חסדים) ורק אחר כך יראה מפני ה'. עיקר העבודה היא היפוך הטבע הראשוני שלי. בעולם התהו היה פחד מהשגת גבול, כל אחד אחז חזק בענין שלו ונשבר. אם אין צדיק הכל נשבר. ישראל בעמים כצדיק בישראל. גם לעתיד יהיה גילוי שכל הגויים יתחבאו מרוב פחד, או שמהר יחפשו איזה יהודי ויחזיקו בו חזק, שיציל אותם. ה' הוא טוב ורוצה להיטיב לכולם, "טוב הוי' לכל", וכדי להטיב מתלבש בתוך הצדיק, כדי שיוכלו לאהוב אותו. כמובן, הכל תיקון לאותה הדת שהסתעפה מן היהדות.

שאלה: אם "ה' הוא הכל" אז מה המיוחד בגילוי של ישראל. הכל אחד?

תשובה: בלי ישראל הגילוי הוא רק בחיצוניות העולמות. יש עולמות ויש נשמות. ישראל מגלים את זאת בנשמות, בפנימיות. בגילוי אלקות, כמו שיהיה לעתיד, הגוי נעלם, אבל יהודי נשאר תמיד.

* * *

השפעת השפלות לגוי

סקרנו בהקדמה, בפעם הקודמת, את ארבע המדרגות שבין ישראל לעמים. נדבר היום גם על יחסי הגומלין בין יהודי לגוי, האם צריך אותו ולשם מה. ברור שכאשר מדברים על יהודי כמשפיע בעצם (ו שבשם) אז המשפיע צריך מקבל.

שפלות אמיתי היא לדעת איך לקבל. אצל גוי זה כמו במדינה של עשירות של רבי נחמן, ככל שמקבלים יותר כסף כך נהפכים למשהו יותר גדול. מתנפחים. היהודי מתחיל מאלקים (י שבשם) ומסתיים ברגישות הכי גדולה שלא יעשו ממנו עבודה זרה. מתמעט. זה מה שמעלה את חן הכלה בעיני החתן – השפלות שלה. "אשת חן תתמך כבוד" – "שפל רוח יתמך כבוד".

נסביר דרך רמז נוסף לפרצוף: עיקר ההבדל בין המדרגה הראשונה והשניה הוא, שבמדרגת "חלק הוי' עמו" נבדל היהודי בעצם, לגמרי, מן המציאות – הוא קדוש. לעומת זאת, במדרגת "חלק בורא שנעשה נברא" הוא בתוך המציאות, עם זיקה אליה, ויחד עם זאת יש בו יכולת של 'בורא' להפוך אותה ולשנות אותה. בבריאת העולם זהו היחס בין האות א (אלוה) לאות ב (בורא). א היא נבדלת, אבל ב מבטאת את השניוּת – שמים וארץ. ביום השני, יום בריאת הרקיע המבדיל ומאזן בין המים העליונים והתחתונים, הוא יום הגילוי של האות ב של בראשית. בספרי החקירה שאלת השאלות היא איך יוצא ריבוי מתוך האחדות. ביהודי קיימות שתי הקומות – קומת האחדות, ומתוכה קומת הזיקה אל הריבוי. המשך ה'פרצוף' הוא באותיות ג ו-ד, אותן דורשים חז"ל "גמול דלים". לגמול זו פעולת המשפיע, ואילו הדל בעצם מבטא את השפלות המוטבעת ביהודי. "מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו", אלא צריך מח שליט על הלב ולהשפיע עם שכל. "איזהו חכם הרואה את הנולד", כמו שרואים היום. אז איך משפיעים על גוי, שהוא "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין"?

כתוב ביחס לזיווג שאצל האשה נשאר אחר כך "רוחא דשביק בגווה". סתם להשפיע אסור, זה משפיע לסטרא אחרא. צריך להשליך על המושפע ולהשאיר אצלו רושם מהנוכחות שלי. זו מהות גדר גר תושב. קבלת ז מצוות היא בחינת  ה"רוחא", הרושם, שאנחנו משאירים אצלו. אנו משאירים את ה"דל" שלנו. המלכות היא האות ד – "דלית לה מגרמה כלום". קצת להדביק אותו בשפלות שלי.

נסביר בנפש: אצל הבינוני לא מומלץ להעלות את המחשבות הזרות, אלא או להתעלם מהן ושה' כבר יטפל בהן, או לשבור אותן ובכך לשחרר ולפדות את הניצוץ הקדוש החבוי בהן. לעומת זאת, הצדיק מתעסק אתן. ביחס לסוג ההכנעה יש להבחין בשני סוגי הכנעה: יש להכניע על ידי שבירה, ויתכן שזה המצב כיום בדיעבד, שאני העליון ואתה התחתון, צודק ולא צודק (נצח והוד נקראו בזהר "מאזני צדק" – הצד המכניע והצד המודה), ויש הכנעה על ידי השפעת ההכנעה שבי – עליך. את הפסוק "עזֹב תעזֹב עמו" מפרש הבעל שם טוב על הגוף, על הנפש הבהמית, שצריך לשקם אותו. בשביל לפתוח את הפתח הזה צריך שבירה ראשונית, אבל אחר כך באה השלכת הכלי. כמו בבעילת מצוה – קודם ישנה שבירת בתולים, ולאחריה יש השארת הרוח, עשיית הכלי. בלי זה אין מקום לקירוב, אלא צריך להיבדל ממנו.

כל גילוי של גבורת ישראל פותח אצל הגוים, כמו שראינו כל פעם, אבל אם אין את ההמשך של השפעת השפלות אז הגבורה זה לא תכל'ס. ר' אייזיק אומר, שכל עם נמצא במצב ראשוני פראי, כמו שבט על אי בודד. גם אם הם מתנהגים כראוי ביניהם הכל בגדר טבע ראשוני ופראי, הזקוק להכנעה – "איש הישר בעיניו יעשה". כשנכנס מלך וכובש הוא מכניע את אותה הטבעיות. ושוב, עיקר ההכנעה היא על ידי השפעת ההכנעה שבנו. זהו המצב הרצוי ביובל. היובל נקרא "אור עולם על ראשם" (קרן היובל), שהוא שפע אור עצום לכל העולם כולו, ואז יש מצוה לקבל גרי תושב. כל עוד אין את המערכת הזו של גר תושב יש תסכול אצל שני הצדדים – אצל המשפיע בעצם ואצל המקבל בעצם.

יהודי בגלות מגלה בעיקר את המדרגה האחרונה –את השפלות בעצם. כאן בארץ צריכות להתגלות כל המדרגות, ובעיקר להעלות ארצה את אותה מדרגת המלכות-שפלות. אחר כך, המשיח מגלה את מדרגת המשפיע בעצם. אבל לא זו תכלית הציפיה של החכמים. בנין בית המקדש השלישי, הנצחי, שלאחר ביאת המשיח, הוא גילוי "חלק בורא שנעשה נברא" במלא עצמתו. תחיית המתים היא גילוי הנבדל בעצם, חי לעד וקיים לנצח – "חלק אלו-ה ממעל ממש".

פרק א

כיוון שהגוי נמצא בראש מערכת הדצח"מ הוא מתגאה בשליטתו עליה ובריסונו אותה. עוד בקבלה הראשונה מובא שארבע מדרגות אלו עצמן מכוונות כנגד שם הוי'. הדומם הוא האותיות, הנקראות בספר יצירה אבנים, והם מהווים את חומר הגלם, הכלים, ממנו יוצא הדיבור – מדרגת המדבר. הכלים של המדבר הם הדומם, ואילו האורות שלו הם החכמה. "קדמות השכל", בלשון ספר התניא. כל הפסיכולוגיה מדברת על הדיבור הנובע ממקור השכל, העל מודע. בלשון אדמו"ר האמצעי "הנפש מלאה אותיות". לכן נקרא האדם מדבר, ולא חושב.

כיוון שביהודי קיימות כל ארבע הבחינות הללו של שם הוי', יש לומר שביהודי יש את כל ארבע מדרגות הדצח"מ כטבע שני. השפלות היא ממד הדומם שבו, ההשפעה היא ממד הצמיחה שלו, הזיקה למציאות כבורא היא ממד החיים שבו, והדבור שלו מבטא את היותו נבדל בעצם.

אצל גוי האותיות, הדומם, הם שבעים הלשונות. יש אצל רבי נחמן חלוקה בין שלושה סוגי לשון, כנגד שלוש נשים (אשה היא כנגד המלכות): "אשה נביאה" היא לשון הקודש, "אשה מַשְׂכּלֶת" היא לשון תרגום, "אשה זונה" היא כללות השבעים לשון. התרבות מפעפעת בתוך השפה.

עיקר ההבדל בין הקדושה לסטרא אחרא היא ברמת ההתכללות. גוי מרגיש את עצמו בראש הסולם, מלך העולם, ולא שהכל כלול בו. אצל יהודי ישנה הרגשת התכללות. יש אצלו השראת אלקות ועל כן יכולה להיות בו התכללות. יש אצלו זמן שהוא דומם. על הגלות נאמר, שיראל בה הם "כרחל לפני גוזזיה נאלמה". הגויים אוהבים לדרוך על יהודים בגלל שהם עפר, אז צריך לדרוך עליו. הגוי לא מבין שיש אצל היהודי מערכת אחרת, רק קולט שיש פה משהו 'עפרי'.

לפעמים כתוב שיש מדרגה נוספת, חמישית – מלאך, אבל באמת ישראל מעל למלאכים. ישראל נקראים 'מהלכים' – "ונתתי לך מהלכים בין העומדים" – וכח זה מביא אותם להגיע עד לאור הסובב. 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com