ג.

איתא בתניא שמיסוד העפר של הנפש הבהמית באות המדות הרעות של עצלות ועצבות. נמצא, לפי זה, שעיקר התקון של יסוד העפר הוא על ידי מדת הזריזות והשמחה דקדושה – "הוי רץ למצוה קלה (מתוך 'שמחה של מצוה') ובורח מן העבירה (על ידי ה'כבדות' שבטבע הנפש האלקית לגבי כל דבר שאינו לפי רצונו יתברך, כמבואר בדא"ח)",

"זה לעומת זה עשה האלקים". כתוב שיהודי ירא שמים כשבאה לו עבירה והואר לא תמיד מודע לכך, אז אחד הצורות של סייעתא דשמיא הוא שאז הוא נרדם. זה נקרא כבדות של קדושה. יש משהו בנפש האלקית שנעשה כבד לאותו הדבר. זה לא 'הולך לו', וכך הוא ניצל מן העבירה. מי זוכה לזה? זה שרץ למצוה. מיד לאחר ברית המילה של אברהם אבינו רואים שהוא קיבל תוספת של זריזות. אז הוא יכול להמשיך את ה"זרע קדש". למה ישמעאל נולד לפני המילה ויצחק לא יכול להיולד? מבואר בחסידות שכאשר יש קליפה המכסה על הקדושה לא יכולה להיות זרימה מין המקור מפחד יניקת החיצונים. זה פחד טבעי של הקדושה. ברגע שמסירים את הקליפה אוטומטית הזרימה מתאפשרת. זה כלל גדול בקבלה, ושל מצות ברית מילה. הזרימה הזו מכונה "עד מהרה ירוץ דברו". זו בחינת ברכת כהנים – אברהם נקרא כהן, "אתה כהן לעולם" – ועליה נאמר בזהר הפסוק הזה. זה עיקר תקון העפר – זריזות. הוא מת וזריז ביחד. עפר זו כבדות, שאתה לא נייד. בכל תקון יש על ידי ההיפך, כמו בזריזות מול כבדות, ויש תקון על ידי הדומה לו בקדושה, כמו השפלות שבקדושה. בשנת המאה אברהם צריך להתעצם בשניהם.

כאשר תכלית הברור של הזריזות הוא ענין ה"זריזות במתינות" (פתגם הבעש"ט זי"ע), הכל בסוד "זריזותיה דאברהם".

המתינות היא על ידי המשכת מוחין. מכל הביטויים זהו הביטוי הטוב ביותר לבטא את האיזון הנכון בנפש. אצל הבעש"ט זה מובא בעיקר ביחס לתקון הגאוה, 'הרגשת מעלת עצמו'. בפרטיות יותר, זה תקון הדעת, שהמודעות העצמית לא עומדת לרועץ בפניך להכשיל אותך ולנטרל אותך מפעילות מתמדת. יש תמיד כח בנפש שרוצה לשתק את האדם, להגביל אותו, והיא הרגשת מעלת עצמו. זה סוג מיוחד של גאוה שעוצרת את האדם. אתה כל כך 'מבסוט' מאיך שאתה נראה אז לא צריך לעשות כלום, להיפך צריך לשמור על התדמית כמו שהיא עכשיו. בשביל להיות תמיד בפעילות מתמדת צריך את הזריזות. גם בעצבות, בדיכאון, זה שהאדם משלים עם המצב. זהו. הוא כבר איבד את ה'מרוצה' או 'לא-מרוצה', אין לו כבר טעם בזה. לא חושב שאפשר לצאת משם. כמו ילד שמתכווץ על הספה ובוכה כמה שעות כמה שעולם רע ואכזר לגביו, ואז הוא מאד מרוצה.

מדה זו – "זריזות במתינות" – נשלמה בתכלית בעת העקדה, כשהזדרז אברהם ביותר לקיים את גזירת המקום ב"ה

כך מסביר האדמו"ר הזקן את המעלה של אברהם אבינו בעת העקדה. להיות מוכן לעקוד את יצחק במסירות נפש זה יכולים הרבה צדיקים, אבל לעשות את זה בשמחה וזריזות – זו מעלת אברהם. בעל 'פרי הארץ', ר' מנדל מויטבסק, אומר בשם הבעש"ט שעיקר הניסיון היה באמונה, שאתמול אמרת "כי ביצחק יקרא לך זרע" והיום אתה אומר להעלות אותו לעולה, ולהחזיק ראש בנשיאת ההפכים הזו מבלי ספק באמונה. בכל זאת, הביטוי החיצוני לכך הוא הזריזות.

ואף על פי כן היה בתכלית ישוב הדעת [זו המתינות] בעמדו נגד פתויי השטן בדרך, כמבואר בחז"ל.

אף על פי שמבואר לעיל, בשם כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש, שמגיל מאה אין לו לאדם מה לירא וכו', בכל זאת פשוט שמתעצם והולך, גם באמצעות העמידה בניסיון, בהארת מאה מדותיו המתוקנות, ועולה בהן תמיד מחיל אל חיל. הוי אומר שאף על פי שגמר האדם את עבודת המילה (בגיל מאה), נשארה לפניו עבודת הפריעה – גילוי אור העטרה (המשכה מ-יג תקוני דיקנא, יג מדות הרחמים, דכתר עליון לכתר מלכות, בסוד "כתר עליון איהו כתר מלכות") – תמיד, וד"ל.

אברהם כנראה כן פרע את עצמו, אבל את המצוה הוא הוריש ליצחק ולזרעו בלבד. לגביו זו היתה עבודה אישית. ברוחניות, עבודת הפריעה – קריעת הקרום הדק לאחר הסרת העור הגס של העורלה – היא עבודת גילוי העטרה. עטרה היא מלכות בלשון הקבלה הראשונה [כמו שגבורה היא ספירת הפחד וחסד היא ספירת הגדולה]. מילה היא המלחמה ברע הגלוי ופריעה היא המלחמה ברע הנעלם, שאינו במודע. הפריעה הרוחנית היא בידי שמים ולכן חז"ל דורשים שה' החזיק בידו בעת המילה. הפריעה נקראת המילה הגדולה, כדי לגלות את יג מדות הרחמים. את מילה עצמה הוא גמר באותו יום ואילו את הפריעה הוא מגלה מאותו היום והלאה כי בגילוי יש עד אין סוף מדרגות לגלות.