חיפוש בתוכן האתר

הרכבת אנוש_פרק יז הדפסה דוא

פרק יז

פרק זה עסק בטהרת אש, בה נטהרים נדה, מצורע, זב, זבה ויולדת. הפרק הבא יעבור לטהרת מים:

מימינא במים דתמן תורה שבכתב דאיהי מים [ועל כך כתוב] "וטהרה ממקור דמיה" (ויקרא יב, ז) ואתדכי בה מצורע וטמא מת וזב וטמא בכל מיני שרץ. הדא הוא דכתיב (יחזקאל לו, כה) "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" וגו'. הנה לכאורה יש לדקדק, הא' כפי הנראה למעלה דבפסח ראשון איהי מימינא והוא מאיר הארת האמונה הפשוטה לאותם [הצדיקים] שבקו הימין ולא נתרחקו ולא נטמאו בשום טומאה, וטמאים נדחים לפסח שני דאיהי משמאלא, וכאן אמר דגם בימינא אתדכי כו' וכמאמר "וטהרה ממקור דמיה".

למה כתוב כאן שצריכה לבוא טהרה לאלו שמימין? הרי פסח ראשון הוא עבור אלו מימין שלא חטאו? זו קושיה ראשונה.

ועוד דלמה שינה מלמנות טמאים אחרים המתטהרים על ידי מים, מהטמאים שמנה למעלה המתלבנים באש. ואם האמת הוא שעל ידי הימין יוכל לטהר מדרגות המיוחדות לו, ועל ידי האש דשמאלא מטהר מדרגות המיוחדות לו, אם כן למה מנה מצורע וזב שם ובכאן.

יש אמנם טומאות שכתובות רק באחת מהטהרות. טומאות הנשים – נדה, זבה ויולדת – כתובות רק בטהרת האש, ולא בטהרת המים. לעומת זאת, טמא מת ושרץ נכתבו רק בטהרת מים, ולא בטהרת אש. נשארו טומאות המצורע והזב שנכתבו בשני מיני הטהרה. אלו שתי הקושיות בהבנת פשט דברי ספר הזהר.

נזכיר ונאמר, כי כל סודות פסח שני מרמזים למדרגות של לעתיד לבוא, בו יגיע הלוי קודם ליראה עילאה, ולאחר מכן יומשך לתוכה "חותם בולט" של החסדים, ורק אחר כך הוא יעלה "בעילוי אחר עילוי" עד קדושת העצמות, ויהפוך את היש האמיתי לאין אמיתי.

[אגב, קודם הסברנו את שלשת השלבים של היום – הכנעה, תשוקה, והמשכת אהבה אמיתית. שלשתם למטה מיראה עילאה של הלוי לעתיד לבוא. לעתיד לבוא מגיע קודם הלוי להכנעה ביראה עילאה, שהיא בבחינת "חותם שוקע". יראה זו היא עצמות ההכנעה, שאין יותר ממנה. בליטת ה"חותם בולט" של "רב חסד" היא שלב ההבדלה, שיבדיל לגמרי, ויעשה בירור של יש ליש. ההמתקה שבסוף היא העליה בעלוי אחר עילוי עד קדושת העצמות. אם כן, אלו שלשה השלבים של "הכנעה, הבדלה, המתקה" לעתיד לבוא. עיקר ההבדל הוא בין הזמן הזה לבין לעתיד לבוא הוא, שבזמן הזה הקדושה היא ירידה, ואילו לעתיד לבוא הקדושה היא עליה].

אך הענין יובן בהקדים מה שכתוב בספר יצירה "הוציא מים מאש", וביאור הענין יובן על פי המבואר למעלה דמבחינת יראה הנקראת חותם שוקע שהוא בחינת ביטול פנימי הבא מחמת ביטול חיצוני שבתחלה [של קבלת עול] נמשך אחר כך חותם בולט שהוא רב חסד יש האמיתי כנ"ל, ואז מתהפך היש עצמו [עם כל התאות וכו'] לבחינת יש האמיתי ממש כנ"ל, ואז ממילא נעשה ביטול והעברת הרע מכל וכל [ואין יותר טומאה] וכענין זדונות נעשו לו כזכיות [זהו בירור הנקי, כמו במשל הדבש]. מה שאין כן אפילו על ידי יראה פנימית אינו פועל [הבירור] רק פירוד הרע ממנו מכל וכל [כמו שכתוב "יתפרדו כל פועלי און"], אבל מציאותו נשאר בנוקבא דתהומא רבה עד אשר יבא יומם [ויבולע המות לנצח"] כו'.

העברת הרע מכל וכל נעשית רק על ידי גלוי "רב חסד". זהו כלל גדול, על פיו גם היראה עילאה של הלוי עדיין בגדר של בירור הפסולת ופירוד הרע מן הטוב והפלתו לתהומא רבא. אבל ליהודי בירור זה אינו מספיק. יהודי צריך שלא יהיה רע בשום מקום – "ומלכותו בכל משלה", "והיה הוי' למלך על כל הארץ". צריך להפוך את הכל ושלא ישאר שום רע.

אמנם יש שלב כזה בביאת המשיח, אבל עיקר ביאת המשיח הוא תשובה עד שזדונות נהפכים לו לזכויות. יותר מכך, הוא יהפוך את הצדיקים לבעלי תשובה. נסביר: בעל תשובה שרק הגיע למדרגה בה זדונות נהפכים לו לזכויות הוא כעת צדיק. ליתר דיוק: הוא צדיק שבבעל תשובה, אבל משיח לא מסתפק בכך. הוא רוצה להחזיר גם את אותם צדיקים בתשובה, ושידעו שאותן הזכויות עצמן הן בגדר יש. זהו אמיתת הפירוש בפעולת המשיח של החזרת הצדיקים בתשובה. בלשון הבעל שם טוב: לאחר שהרע נעשה טוב הוא הופך להיות כסא לטוב.

 

חסר הקטע הבא

והנה שרש האמיתי דתורה שבכתב הוא בבחינת תענוג הפשוט הנקרא אור הראשון, וגנזו באותיות היינו הטעמים הנקראים גם כן בשם אותיות. וכאשר מתלבשת בחכמה מתלבשת באותיות ממש שבכתב הספר תורה, וכשמדבר האותיות אלו מתוך הספר אזי מתלבשים בהבל הלב שהוא בחינת אש כנ"ל וד"ל. וידוע ד"דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה" (גיטין ס, ב) נמצא שיש כאן ב' מדרגות, הא' הדיבור שבפה ששרשו בהבל הלב שהוא בחינת אש ומתלבשים בו בחינת המוחין דחכמה שבתורה, והב' עצם האותיות שבכתב המקיפים אותו ובהם מלובש הטעמים שבהם הוא אור הראשון דתורה הנושא וסובל כל הגילוים הנ"ל דתורה, והוא בחינת לבנונית הקלף. והנה בחינת הדיבור דתורה הנ"ל אינו פועל רק פירוד הפסולת ממנו שזהו ענין מתפוצץ ונימוח הנאמר למעלה, אבל בחינת עצם אותיות התורה עם המאור המלובש בהם פועלים העברת הרע מכל וכל כנ"ל. וזהו ענין "וטהרה ממקור דמיה", פירוש הדם הוא בחינת היש דקדושה המלביש את האין הוא בחינת החיות שבתוכו וכמו שכתוב "הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג), ונפש הוא בחינת האין המלובש בבחינת יש, ומזה נסתעף פסולת הדמים שהם בחינת היש דקליפה ולא יוכלו לטהר מכל וכל כי אם ממקור דמיה שהוא היש האמיתי עצמו מקור יש הנפרד, אז נתהפך היש עצמו לתכלית הקדושה ואין צריך לביטול והפשטה כנ"ל וד"ל. והנה בזה יתורץ קושיא הא' הנ"ל, דמה שכתוב בימינא במיא, היינו כאשר מאיר אש דגבורה בפסח שני נמשך אחר כך בחינת מים עליונים שהוא בחינת הוציא מים מאש, וזהו ענין וזרקתי עליכם מים טהורים.

עד כאן חסר

...בפסח שני עצמו באה קודם טהרת השמאל, טהרת האש של דיבור בדברי תורה מתוך "הלב-להב-הלב", והוא בחינת משיח בן יוסף. זוהי כל העבודה של "אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ" עליה למדנו בפרק הקודם. כל העבודה הזו עושה רק את פירוד הרע, אבל "וטהרה ממקור דמיה" זו טהרת המים, וזו בחינת משיח בן דוד ההופך זדונות לזכויות. במילים אחרות: משיח בן יוסף פועל את ביעור הרע במדרגה הגבוהה ביותר בבחינת אש. אבל על המים שבאים אחר כך נאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", וזו מדרגת משיח בן דוד.

ולזה פירש כאן טהרת הימין אחר טהרת השמאל ולמעלה הזכיר ימין דפסח ראשון קודם [שהיא הימין של הזמן הזה], להיות שכאן מדבר בחסדים המתגלים מחמת הגבורות דרשפי אש, שהם חסדים יותר עליונים כנ"ל וד"ל.

נסכם: אש היא בחינת משיח בן יוסף, והיא פירוד הרע עד להורדתו לנוקבא דתהומא רבא. זו פעולת יראה עילאה. לעומת זאת, טהרת מים היא בחינת משיח בן דוד, והיא אתהפכא ממש של יש נברא ליש אמיתי – "ואת רוח טומאה אעביר מן הארץ" לגמרי.

ועתה יש להבין פרטי הטמאים שהזכיר מקודם ושינה קצת מהם בכאן. דהנה טומאת נדה וזבה ויולדת הוא בחינת פסולת הדמים המטמאים בעת הפרדם [מן המקור, ולכן על פי דין תורה צריכה האשה להרגיש את יציאת הדם מן המקור], כי המברר צריך להתלבש בלבושי המתברר לזאת מתלכלך קצת, כידוע בענין [הכהן המוציא את הדשן מן המזבח] "בגדים שבישל בהם קדירה לרבו" כו' (שבת קיד, א) [לא דרך ארץ שילבש את אותם לבושים של העבודה. הוא חייב לבשל וחייב גם להתלכלך]. וברוחניות על דרך העבודה היינו כאשר מתבונן בהשתלשלות העולמות איך שנתהוו מאין ליש, שיש בזה הסתר [אלקות] קצת כי לא יוכל לקלוט איכות אמיתת ביטול היש במוחו כמו שהוא באמת ומחמת זה מתהווה קצת פירוד, לכן במעשה העבודה יוכל להיות קצת פירוד בבחינת הרגשת עצמו בזה, שזה גורם [כלומר, נגרם על ידי] בחינת התלבשותו בבחינת היש לבררו.

כאשר האדם מתבונן בהשתלשלות העולמות הוא אינו יכול להשיג את האמת לאמיתו, כיצד הכל בטל לאין, ונשארת אצלו קצת ישות. מקור ישות זו הוא ההתעסקות להתלבש בלבושי המתברר. העולמות הם ה"מתברר", וברגע שהוא מתבונן לראות כיצד האין מהווה אותם הוא מתלבש בהם, וממילא הוא חייב קצת להתלכלך. התבוננות כמו זו של הרמב"ם בהתהוות העולמות מלכלכת קצת את הנפש האלקית. קצת רושם מן היש שלהם נשאר בתוכו.

לכלוך זה הוא בחינת הדמים שנעקרו מהנדה, הזבה והיולדת. כל הדמים הללו קשורים עם תהליך הלידה. כלומר, הם נפרדו מן המקור כדי לברר ולהתלבש במתברר, וממילא גם להתלכלך. זוהי 'מסירות נפש' מצדם.

מהם הבנים של ההתבוננות? אהבה ויראה. למה יש הרבה ביקורת על שיטת ההתבוננות בחסידות חב"ד [ומאותה סיבה גם נגד שיטת הרמב"ם]? כי נראה הרבה פעמים שאין בה הולדה של אהבה ויראה. להיפך, רואים שהאדם מתלכלך מההתבוננות, שיוצאת ממנו טיפת דם טמא של ישות. אומר כאן ר' הלל, שכך הוא הטבע. יש מחזור של נדה וכו', ולפעמים יש סיעתא דשמיא, כמו אשה שנכנסת להריון סמוך לוסתה, תוך כדי ההתבוננות.

כל זאת לגבי טומאות נדה, זבה ויולדת. כעת עובר להסבר ארבע הטומאות הנוספות:

והנה בחינת זב ומצורע טמא מת ושרץ יש הפרש ביניהם, כי טמא מת ושרץ [המוזכרים רק בהקשר לטהרת אש] הוא הפירוד במקור הרצון [בכתר],

כל טומאה היא פירוד. יש פירוד מצד הבינה, מצד החכמה ומצד הכתר. הפירוד שמצד הבינה, בהתבוננות, נטהר על ידי אש. פירוד ששייך לכתר, למקור הרצון, נטהר על ידי מים. פירוד ששייך לחכמה שבאמצע צריך גם טהרת אש וגם טהרת מים. כלומר, משיח בן יוסף מטהר את טמאי הבינה וחצי מטמאי החכמה, ומשיח בן דוד מטהר את חצי מטמאי החכמה ואת כל טמאי הכתר.

מהו פירוש במקור הרצון? אדם שאין רצונו אחד עם רצון ה', שיש אצלו פירוד מהדבקות בה', שלא מתקיים אצלו "עשה רצונו כרצונך". מהו פירוד בבינה? אדם שלא יכול להיגמל מהרגשת היש, ואפילו בעת התבוננות בהתהוות העולמות, קל וחומר שאשר אינו מתבונן. יש בו בליטה של יש, עודף, שאינו מרגיש את האין המהווה אותו. מהו פירוד בחכמה?

וזב ומצורע הוא הפירוד בבחינת החכמה שהוא ביטול פנימי לעצם האין.

שרש הנפש האלקית הוא בחכמה, ולכן יש בכל נשמה נקודת בטול פנימי לעצם האין. יש אחד שבטול זה נפגם אצלו ונטמא.

יש הרגשת באין האמיתי, ברצון ה'. יש הרגש של עצם האין, שהכל בטל ואין שום דבר, ויש הרגש שלישי של התהוות היש מהאין בכל רגע. אם היה הכל בתכלית השלמות היו שלשת ההרגשים הללו בטהרה, אבל יתכן פירוד וטומאה בכל אחד מהם. בטהרה, מקור הדם הטמא הוא היש האמיתי, הרצון, אבל האין הוא הרגשת הבטול. חכמה ובינה הם על דרך "רצוא ושוב" – "רצוא" הוא שאין כלום ואילו "שוב" הוא שהאין מהוה את היש.

אם הפירוד בא מצד הרצון צריך לטהר אותו על ידי מים, וזו בחינת משיח בן יוסף. אם הפירוד בא מצד אי הרגשת הבטול לאין צריך לטהר אותו על ידי אש ומים. אצל בעלי תשובה רואים במוחש, שיותר קל לומר שאין כלום ולהיות בבטול מוחלט מאשר לקלוט שיש אין פנימי שמהווה את היש. זו כבר תפיסה יותר שכלית [זו הנטיה במזרח].

לזאת הטהרה דנדה זבה ויולדת ברוחניות [הגם שבגשמיות טהרתם על ידי מי מקוה כו'] [אלו טומאות של נשים, ונשים שייכות לפרצוף אמא, לבינה] הוא על ידי האש דדברי תורה, שזהו המשכת חכמה עילאה דתורה למטה בדיבור שמטהר כל בחינת פירוד בגילוי שבבינה ומדות, אבל בחינת ההסתר בהעלם [בעל מודע או בתת מודע] זהו על ידי המים טהורים.

הפירוד שבא מצד הבינה הוא פירוד גלוי, פירוד שאני יכול להיות מודע אליו, אבל הפירוד מהאין או מהרצון שמעליו אינו מודע. לטומאות אלו יש רק סימנים.

אך להיות כי החכמה יש בה שני מדרגות, בחינת אין ויש [כמו שכתוב "והחכמה מאין תמצא". לגבי בינה החכמה היא אין, אבל לגבי כתר היא יש, ובשביל יש צריך אש. אם דבר ישנו הוא צריך אש בשביל לשרוף אותו, ואם דבר הוא אין הוא צריך מים], לזאת את זה לעומת זה דזב ומצורע הפירוד הוא גם כן בשני הבחינות, וצריך לב' הטהרות כנ"ל.

 

באור פרק יז

נעבור לקיצור וביאורי הפרק:

"הוציא מים מאש". מים הוא בחינת חותם בולט בחינת רב חסד, יש האמיתי, המהפך זדונות לזכויות. אש הוא בחינת חותם שוקע, יראה עילאה ובטול פנימי, הפועל פרוד הרע, אך עדיין מציאותו נשארת בנוקבא דתהומא רבא. הדבור בדברי תורה ממשיך מבחינת חותם שוקע ופועל בחינת "אם ברזל הוא מתפוצץ ואם אבן הוא נמוח". אך עצם האותיות שבכתב שבהן מלובש הטעמים שבהם הוא האור הראשון (תענוג פשוט) – בחינת לבנונית הקלף – ממשיך מבחינת חותם בולט להעביר הרע מכל וכל כו'. וזהו "וטהרה ממקור דמיה" – בחינת היש האמיתי שמטהר את היש דלעומת זה.

שלש המדרגות שבבחינת חותם בולט (רב חסד – יש האמיתי): אותיות, טעמים, אור הראשון – הן בחינת השתלשלות, התלבשות, השראה. אותיות טעמים אור הראשון [עולה 1761, שהוא] הוא סוד אלף אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה ומאירים לעיני כל ישראל וד"ל.

מפסוק זה לומדים, שכאשר מסתכלים באותיות התורה זהו תקון העינים. זהו האור הראשון שגנוז בטעמים המתלבשים באותיות. "רב חסד" הוא חסד דעתיק המתלבש בגלגלתא דאריך. לכן צריך לומר, כי האותיות הן כנגד גלגלתא דאריך, והטעמים כנגד חסד דעתיק המתלבש בו. כתוב במפורש בספר עץ חיים, שעל גבי חסד דעתיק שורה הארה מרדל"א [מבינה דעתיק], וזהו האור ששורה על גבי שניהם.

פסולת הדמים הטמאים (דנדה, זבה, יולדת) הוא ענין הישות שמסתעפת מהתבוננות בהשתלשלות העולמות איך שנתהוו מאין ליש,

כמו שהסברנו, אלו טומאות שהטבע מחייב, בשונה משאר הטומאות, ולכן הן חייבות להסתעף מההתבוננות זו. זהו סוד המחזור של האשה, של חוה. לעתיד לבוא תושג התבוננות זו בשלמות, ואזי תבטל גם טומאה זו. לא ישארו שום עודף ובליטה חיצונית.

כי לא יוכל לקלוט איכות בטול היש באמת,

מסביר אדמו"ר האמצעי כלל חשוב בהתבוננות: דוקא את ההתבוננות הנמוכה ביותר אי אפשר להבין בשלמות. ניתן היה לחשוב שרק דברים גבוהים לא ניתן להבין, כמו "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" לגבי עצמות ה'. לכן חייבת לצאת מהתבוננות זו פסולת של הרגשת היש. יש דברים שהנפש האלקית מרגישה מצד עצמה, שיש לה חוש באין האלקי, ודוקא בדברים גבוהים אלו אין כל כך פסולת כמו בהתבוננות של התהוות העולמות.

חלק מהפסולת קשור עם חכמות חיצוניות, כמו חכמות הטבע, וההתבוננות הנמוכה היא התבוננות שצריכה להיות בנויה על פי חכמות אלו. גם כל מה שקשור עם מזלות יכול להיות פסולת של התבוננות זו. האדם מרגיש את היש של המציאות, מבלי שתהיה בטלה לאין האלקי באמת. אדם מתבונן במזל טלה, ובאין האלקי שמהוה אותו, וככל שהוא מרבה להתבונן כל מסתעפת מהתבוננות זו המון ישות. נדמה לו כאילו שאותו מזל טלה הוא משהו. חייב לצאת מכך לכלוך.

רק לעתיד לבוא לא יהיו יותר נדה וזבה ויולדת, בגלל שהאין האלקי יתלבש בתוך היש לגמרי, והיש לא יהיה כלל יש. אמנם, מאוד חשוב לברר את הטבע, אבל ככל שמתעסקים בהם יותר – במדעים מדיוקים וכל שכן באלו שאינן, כמו מזלות ויוצ"ב – חייב להיות בהן פסולת, למרות שהוא משתדל בכל כוחו להתבונן מצד הקדושה ולראות בהן את האלקות. זהו טבע העולם הזה לפני התקון.

שאלה: אז למה לעסוק בכך?

תשובה: חייבים זאת. כתוב, ש"כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין". חס ושלום שלא לעסוק בכך כלל, כמו שאשה שאין לה דמים אין לה גם ילדים. למרות זאת, על האדם להיות מודע לכך שמתחיבת מכך טומאה, ואם הוא חושב שיכול להימנע מכך הוא מרמה את עצמו, ואם הוא נטמא הוא גם חייב להיטהר. לפי זה יוצא, שאחד שמתעסק במדע צריך להרבות בדברי תורה כדי לשרוף את הפסולת של ההתבוננות באש [גם לימוד קבלה יכול להפוך לישות].

יש תחושה ישירה אצל היהודי בה הוא חש את האין, חש את ה', כמו יהודי פשוט שמתפלל ישר לעצמות ה' מקרב הלב בלי שום אמצעי. זו תכלית הטהרה. בלשונו של רבי נחמן: בלי חכמות. חכמות חייבות לטמא, חייב לצאת מהן פסולת. אלא שאם אדם לא יכנס לחכמות כלל הוא גם לא יוליד שום דבר. לכן כנגד טומאות אלו צריך את אש התורה.

להתבוננות של תמימות קוראים הסתכלות מצד החכמה – "לאסתכלא ביקרא דמלכא" – ויש התבוננות מצד רצון ה'. בהתבוננויות אלו לא מחויבת טומאה, אם כי ישנה אפשרות כזו. לא מחויב מצד הטבע שהאדם יהיה טמא מת, שרץ, זב או מצורע. הטומאות שלמעלה מהבינה אינן מחויבות המציאות. לעומת זאת, ההתבוננות שמתחייב שיסתעף ממנה טומאה היא ההתבוננות מצד בינה, אמא.

מיהו טמא מת? על רשעים נאמר "רשעים בחייהם קרויים מתים". אלו שהרצון שלהם נפרד מה'. כנראה שגם טומאת שרץ היא כזו. בטומאת מת נעשה הניתוק מרצון ה' על ידי גאוה, ואילו בטומאת שרץ על ידי תאות שונות.

ומחמת זה מתהווה קצת פרוד והרגשת עצמו (כי המברר צריך להתלבש בלבושי המתברר, ולזאת מתלכלך קצת). טהרת בחינה זו ברוחניות היא על יד האש דדברי תורה. טמא מת ושרץ הוא ענין הפרוד במקור הרצון – כתר. טהרת בחינה זו היא על ידי זריקת מים טהורים [בהפיכת זדונות לזכויות, כמו במשל הדבש]. טומאת מצורע וזב הוא ענין הפרוד בחכמה, ובה ב' מדרגות, אין ויש, ועל כן בבחינה זו זקוקים לב' מיני טהרה במים ובאש.

* * *

בפעם הקודמת לא הסברנו כל כך את הפשט של פירוד ברצון, רק הזכרנו את הקשר לגאוה. על בעל גואה נאמר "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". כלומר, ה' לא נמצא אתו, ואם כך – הוא מת. טומאת שרץ קשורה יותר עם תאות. שתי טומאות אלו מפרידות את האדם ממקור הרצון, מהרגשת ההתקשרות לרצון האמיתי של הקב"ה, של היש האמיתי. מת נקרא "אבי אבות הטומאה", וממילא הוא מעל אבא. בכל זאת, בתחלת מסכת כלים הטומאה הראשונה שמובאת היא טומאת שרץ הסתמית. דוקא שתי טומאות אלו מגיעות עד הכתר.

שתי טומאות נוספות – מצורע וזב – הן טומאות של פירוד מהאין האמיתי שבחכמה. ההסבר בחסידות הוא פשוט: צרעת היא נגע, ומובא בקבלה ובחסידות כי נגע הוא חסרון באור אבא, ותקונו הוא "וראה הכהן". הכהן הוא אבא, והוא מסתכל בעין בבעל הנגע וממשיך לו בכך אין של חכמה. זב הוא יסוד אבא, מקור כל פגם הברית. קצת יותר בפרטיות: מצורע הוא חיסרון בכח ההסתכלות והראיה של אור אבא, ואילו זב הוא חיסרון ביסוד אבא, שהוא כח ההמצאה שבחכמה, כמו אדם שממציא פטנט חדש. זב הוא פגם הברית אצל זכר, והוא פוגם ביסוד אבא [את שאר טומאות האשה הסברנו בפעם הקודמת].

שאלה: מה הקשר בין מצורע ללשון הרע?

תשובה: לשון הרע הוא ניתוק מהסתכלות באין. אם היה המצורע מסתכל באין לא היה רואה רע בחברו. בכלל, כל לשון הרע הוא פגם של שנאת חנם, וכתוב ששנאת חנם היא פגם באור אבא. יש הרבה חסידות על קליפת מדין, שהיא החכמה של הקליפה שכנגד החכמה של הקדושה. גם חורבן הבית נגרם מלשון הרע על ארץ ישראל. המרגלים הוציאו דבה רעה על "אוירא דארץ ישראל מחכים".

נחזור לענין: בגוף הפרק הסביר ר' הלל שהטומאות הפוגמות בכתר נטהרות במים, "וזרקתי עליכם מים טהורים", הטומאות הפוגמות בבינה נטהרות ברוחניות באש, "הלא כל דברי כאש נאם הוי'", ואילו הטומאות הפוגמות בחכמה נטהרות באש ובמים. בחינת אש היא משיח בן יוסף ואילו בחינת מים היא משיח בן דוד.

לכל כתר-חכמה-בינה יש שרש יותר גבוה:

מקור כתר-חכמה-בינה הוא בג' רישין שבכתר כידוע [ובהתבוננות הזו יש כמה דברים יותר פשוטים מאשר בהקבלה הראשונה]. מקור הדם [וממילא של טומאות הנשים הנדה, הזבה והיולדת] הוא ברישא דאריך – רצון שבנפש [וכן מקור – "מקור דמיה" – עולה רצון], מלשון מרוצה על דרך מרוצת הדם – כמבואר בדא"ח [ברגע שיש פסולת דמים נפסקת חיוניות המרוצה. מבואר באגרת הקדש בתניא, שבריאות הדם היא סיבובו כהלכה]. "אין בטוב למעלה מענג ואין ברע למטה מנגע" – רישא דאין, תענוג שבנפש [זיבת הזב היא טומאה לבנה, והיא כנגד התענוג בנפש, ואילו זיבת הזבה היא אדומה, כנגד הרצון]. טמא מת הוא כנגד האמונה הפשוטה – רישא דלא אתידע – בחינת "וצדיק באמונתו יחיה" [מי שמאמין – חי, ואילו מי שהמות נגע בו יש בו פגם באמונה].

טומאות מת ושרץ הן דוקא במים, ויש לומר שהם מגיעים למקום יותר גבוה מאשר אש. זו בחינת אברהם אבינו – "זכור אב נמשך אחריך כמים":

מקור מים חיים מגיע עד רדל"א בסוד מים שעולה מן ו"מן הוא" אותיות אמונה כנ"ל. והוא סוד המים העליונים שלמעלה מהרקיע. [למה דוקא בפגם התענוג צריכה הטהרה להיות גם מאש וגם ממים?] "אין" (רישא דאין – תענוג) הוא סוד הרקיע בחינת שמים – אש ומים, ועל כן בו באו ב' מיני טהרה דאש ומים. בחינת האש דדברי תורה הוא בחינת המרירות של המים התחתונים, שבוכים "אנן בעינן למהוי קדם מלכא קדישא" [למה הרחקת אותנו מאור פני מלך חיים?],

מכאן נוכל להסביר את הקשר בין הפשט ובין הסוד. הרי בגשמיות גם טהרת הנדה, הזבה והיולדת היא על ידי מים, ואילו ברוחניות היא על ידי אש. מה הענין? על פי גשמיות זו טהרה במים, אבל ברוחניות זו אש שבמים. אלו המים התחתונים, וכך מבואר בפירות בחסידות. במים התחתונים יש מרירות עצומה ובכי על הרגשת הריחוק העצום מה', ובכי הוא בדמעות חמות. אלו מים שבבחינת אש. מהם מי מקוה? אלו מים תחתונים – "ולמקוה המים קרא ימים". עיקר טהרת הזבה וכו' היא במי מקוה, שכן לזה לא מספיקים מי מקוה. הוא צריך מי מעין.

מקור אותם מים תחתונים הוא במים העליונים, מרדל"א [כך מבואר בשער היחוד של אדמו"ר האמצעי]. לכאורה מים חיים יותר תחתונים, הם בתהום, אבל התהום מגיע עד ארובות השמים מעורר ופותח את גלוי המים העליונים שמעל לרקיע – "נבקעו כל מעינות תהום רבה וארֻבֹּת השמים נפתחו".

אם כן, מי המקוה שמטהרים את הנדה, הזבה והיולדת אלו המרירות והאש של המים התחתונים, ולכן היא נקראת טהרת אש, ואילו המים החיים המטהרים זב וטמא מת הם בחינת מים עליונים.

ועל כן עיקר טהרתן בגשמיות הוא במי מקוה – מים תחתונים – כמבואר בפנים (מה שאין כן מים העליונים הם בסוד "וזרקתי עליכם" [מלמעלה] סוד "מקוה ישראל הוי' מושיע" כמבואר בכוונת המקוה למורנו הבעל שם טוב עיי"ש וד"ל).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com