חיפוש בתוכן האתר

הרכבת אנוש_פרק יד הדפסה דוא

פרק יד

למדנו שיש שני קוים של נשמות – קו ימין וקו שמאל – ובמדות (חג"ת נה"י) נקראו שני הקוים בשם חולין, אלא שכאשר הן מקבלות מנשמות תלמידי החכמים, שנקראו קדש, הם משתנים. קו השמאל מקבל ישר מהקדש, ולכן הוא נקרא בלשון הזהר חולין דקדש, ואילו קו ימין מקבל על ידי קו השמאל, ולכן הוא נקרא חולין דטהרה. זאת על דרך האמור לעתיד לבוא – "הכהנים הלויים" – אז יהיו הלויים שמצד שמאל גבוהים מן הכהנים. ר' הלל האריך בביאור שני סוגי הברורים – אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל.

כעת נמשיך בפרק הבא, ונלמד בו על עוד סוג נשמות, אותו בכלל לא ראינו עד כה. עד כאן היו נשמות תלמידי החכמים הקדש, פנימיות המוחין של כל עולם ועולם, ואילו החולין היו "בני נשא" שבמדות כל עולם ועולם מעולמות בי"ע. כעת מוסיף הזהר ואומר, שיש סוג נוסף של נשמות שנקראו ימים טובים, והם בבחינת קדש קדשים:

ואית בני נשא דאינון כיומין טבין ואינון קדש קדשים, היינו בחינת הנשמות ששרשם במדות דאצילות

הנשמות של קדש היו פנימיות חב"ד של כל עולם ועולם מעולמות בי"ע, אבל יש נשמות ששייכות לעולם האצילות, והן בבחינת קדש קדשים.

המקבלים מבחינת התלמידי חכמים ששרשם בחכמה דאצילות המגלין רזין דאורייתא,

גם בעולם האצילות יש שני סוגים של תלמידי חכמים: יש תלמידי חכמים המגלים רזין דאוריתא, ששרשם הוא פנימיות חב"ד דאצילות, ויש תלמידי חכמים המגלים נגלה דאוריתא, ושרשם הוא מפנימיות חב"ד דבריאה. אותן נשמות של ימים טובים הן הנשמות ששרשן במדות דאצילות, והן מקבלות מתלמידי החכמים שבאצילות המגלים רזין דאוריתא.

והם הנקראים בשם קדש קדשים לגבי בי"ע [ואפילו לגבי תלמידי החכמים של בי"ע].

כעת יסביר מדוע נקראו קדש קדשים גם לגבי חב"ד של עולם הבריאה, וזאת על פי סוד היכל קדש הקדשים בכתבי האריז"ל. מובא בסוף ספר עץ חיים ומוזכר רבות בחסידות, כי הכסא עצמו הוא תפארת-נצח-הוד-יסוד (תנה"י) של מלכות דאצילות, שארבע רגליו הם כתר-חכמה-בינה-דעת (כחב"ד) של עולם הבריאה. כל אלו יחד מהווים את כסא הכבוד, הנמשך ויורד אל היכל קדש הקדשים של עולם הבריאה.

כלומר, יש יחס בין קדש קדשים של עולם האצילות לבין הקדש בעולם הבריאה. למה נקראו מדות דאצילות קדש קדשים? לא בגלל שאצילות היא קדש קדשים, שכן באצילות עצמה יש הרבה מדרגות. הן נקראו כך רק ביחס לקדש של הבריאה. אמנם אלו המדות של מלכות דאצילות, אבל היא מקבלת את הבנין שלה מהמדות העליונות. כל הספירות שבה הן המלכויות של כל הספירות האחרות [למרות שבפרקים קודמים דיבר על המדות דאצילות בדרך כלל].

וכידוע דמבחינת הנה"י דמלכות שהוא מבחינת הכסא נמשך ד' רגלים דכחב"ד דבריאה הנקראים קדש קדשים לגבי בריאה, ולגבי אור האצילות נקראו בשם רגלים בלבד. ולזה המשילם ליומין טבין הנקראים בשם רגלים,

יחד עם שמיני עצרת, עליו נאמר "רגל בפני עצמו", יש ארבעה רגלים. בדרך כלל לא נחשבת התפארת לרגל, אלא רק הספירות נצח-הוד-יסוד נחשבות, אבל כאשר היא מצטרפת אליהן היא נכללת עמן בסוד הרְגָלִים. כך אנו מוצאים בדרך כלל, כי הספירות נה"י של פרצוף ז"א נעשו חב"ד של פרצוף הנוקבא, ואילו מהתפארת שלו נעשה כתר שלה. רגל זה מהווה את סוד קדש הקדשים – כסא הכבוד היורד ממלכות דאצילות אל היכל קדש קדשים דבריאה.

בדרך כלל בכתבי האריז"ל שבת היא כנגד מוחין דאבא, חכמה, ימים טובים הם כנגד מוחין דאמא, בינה, ואילו שאר ימות החול הם כנגד ו' הקצות שבמדות [על כך נדרש הפסוק "ששת ימים עשה הוי' את השמים", "ששת" ולא 'בששת']. כל זאת לגבי עולם האצילות עצמו, אבל לגבי העולמות התחתונים ימים טובים הם תנה"י, ובפרט תנה"י דמלכות, היורדים להיות קדש קדשים לגבי הקדש – פנימיות חב"ד – של עולם הבריאה. כל זאת היה הסבר לקריאת אותן הנשמות בשם ימים טובים.

כאמור, נשמות אלו – נשמות ימים טובים – נקראו קדש קדשים לגבי העולמות התחתונים, אבל בתור מקבלים הם מקבלים מתלמידי החכמים דאצילות המגלים רזי תורה:

וידוע דיומין טבין הם במדות דאצילות המקבלים מאור אבא על ידי מוחין דאימא ונקרא מקרא קודש,

גם בימות החול יש המשכת מוחין מפרצוף אמא [ובפרט: מפרצופי ישסו"ת] לפרצופי זו"ן. מה המיוחד בימים טובים? אלא בימים טובים הארה זו היא הארת פרצוף אבא [ובפרט: פרצופי או"א עילאין] דרך התלבשותו בפרצוף אמא אל המדות. באצילות עצמה "קדש" הוא אור אבא –"קדש מלה בגרמיה" – ואילו "מקרא קדש" הוא אור אבא דרך אור אמא.

ובחינת מוחין דאימא מאירים בהיכל קדש קדשים דבריאה, כידוע דאימא עילאה מקננא בכורסייא כו' (תקו"ז תיקון ו) [ובפרט בהיכל קדש קדשים שבו] לזאת הנשמות דשם הם במדרגת יומין טבין [לגבי בריאה],

במילים אחרות: חסיד של רבי יותר גבוה מגאון למדן שאינו חסיד. הנשמות המקבלות מתלמידי החכמים שבאצילות יותר גבוהים מתלמידי החכמים שמשפיעים נגלה דאוריתא. אכן, בפרקים קודמים הזכיר ר' הלל כי יש מעלה בנשמות תלמידי חכמים בעלי הנגלה מאלו המשפיעים את הנסתר, אבל על פי הסדר הישר של שההשתלשלות ניתן לומר כך. מה אצל חסידים התלבשות אור אבא באור אמא ולא ישר מאבא? הרבי הוא בחינת חכמה, אבא, ואילו המשפיע הוא בחינת אמא, דרכו מאיר אור הרבי.

דאפשר שהם למעלה ממדרגת תלמידי חכמים דבי"ע שהם בחינת המוחין שבהיכל קדש קדשים דבריאה כאשר נמשכים לבחינת המדות לבררם.

קודם הסברנו, כי תלמידי חכמים של בריאה הם פנימיות חב"ד דבריאה, ואילו כאן אנו אומרים שימים טובים הם תנה"י דאצילות שיורדים דרך מלכות דאצילות אל כחב"ד דבריאה. אם כן, מה ההבדל בין חב"ד דבריאה פה ושם? מסביר ר' הלל, כי החלוקה היא בין חב"ד דבריאה בהיותם מקבל לבין היותם משפיע. החילוק בין משפיע ומקבל הוא בין ג' ראשונות ובין ז' תחתונות. לפיכך, תלמידי החכמים שבבחינת חב"ד דבריאה, עליהם דיברנו קודם, הם מה שנמשך מפנימיותם על מנת לברר את המדות דבריאה. בלשון הקבלה: אלו ז' התחתונות של חב"ד דבריאה, החלק המיועד להיות משפיע למדות. לעומת זאת, כאן מדובר על נשמות ימים טובים שבבחינת פנימיות של פנימיות חב"ד דבריאה, על ג' הראשונות שבהם, המקבלים מתנה"י דמלכות דאצילות.

אבל אותם הנשמות [שנקראו ימים טובים] נמשכים מבחינת היכל קדש קדשים כאשר עולה לקבל אור האצילות כמו בשמונה עשרה בשעת היחוד כו' וד"ל.

בכתבי האריז"ל עליה זו היא כוונת הפסוק "א-דני שפתי תפתח", בעלית היכל קדש קדשים דבריאה לקבל את אור האצילות שבתפלת שמונה עשרה.

 

והנה על דרך העבודה ג' מדרגות דנשמות הנ"ל, הנה נשמות ששרשן במדות בקו הימין עבודתם הוא התפעלות אהבה להשתוקק לעלות למעלה, שנקראות בשם הר כמו "לא כאברהם שקראו הר" (פסחים פה, א), ותשוקה זאת מבררת ומהפכת היש לאין ועל ידי זה נמשך אהבה עליונה מלמעלה למטה בבחינת שוב,

זהו בירור הפסולת לחויות כפי שתהיה לעתיד לבוא על ידי הכהן, כפי שהוסבר על משל הדבש. אם יש לאדם תשוקה אמיתית לאלקות היא עצמה מבררת את החויות שלו. בפעם הקודמת רק הזכרנו כי זו בחינת תורת החסידות באופן כללי, אבל כאן הוא מסביר קצת אחרת. כאן מוסבר, כי החסד המברר את האלקות הקודמת, המגלה כי היא בבחינת יש ומהפך אותה אחר כך לאין, הוא התשוקה הגדולה שבבחינת "הר". אם אתה אדם כֵּן, ויש לך תשוקה אמיתית לה' היא עצמה מגלה לך שהחויה הקודמת היתה בבחינת יש. זהו החסד של הכהנים לעתיד לבוא. נחבר בין הדברים: זו עצמה פעולתה של החסידות. היא באה לעורר אצל האדם את אותה תשוקה אמיתית לה'.

והוא ענין טהרה שמביאה לידי קדושה כנ"ל.

הסדר לעתיד לבוא הוא קודם בירור הפסולת על ידי הכהנים, ואחר כך באה הקדושה על ידי הלויים בעליה "מחיל אל חיל" עד העצמות ממש. על כך כתוב "הכהנים הלויים". עבודה זו היא טהרה של קו ימין, המביאה לידי קדושה של קו שמאל. כל זאת היה תיאור עבודת הנשמות של קו ימין – תשוקה אמיתית הפועלת את הבירור.

 

ונשמות ששרשם בקו השמאל עבודתם הוא בבחינת יראה [ועכשיו הוא בבחינת יראה חיצונית [יראת המלכות בבחינת "יש מי שירא", ובה הירא והנורא נפרדים אחד מהשני] ולעתיד לבא יתעלו בבחינת היראה פנימית, כידוע דיראה תתאה שרשה ביראה עילאה והוא בחינת חותם שוקע שעל ידי זה נמשך חותם בולט כו' וד"ל],

חותם שוקע הוא מצב ראשוני של חרדה, של יראה עילאה, ואחריו מתגלה ממילא ה'יש האמיתי', ושהכל אלקות. זה נקרא "שמים חדשים". גלוי זה הוא בחינת חותם בולט, הנכנס אל תוך החותם השוקע. הלויים לעתיד לבוא יהיו בבחינת חותם שוקע של יראה עילאה, שימשיכו לחותם את החותם הבולט.

לפי זה, מהו ההבדל בין נשמות קו בימין לבין נשמות קו השמאל? עיקר עבודת הנשמות של קו ימין הוא עבודת חותם בולט מלמטה, תשוקה של הר. הר הוא הדבר הבולט ביותר מלמטה, ונשמות אלו לעתיד לבוא הן בסוד הבליטה לה' והתשוקה העצומה אליו. אברהם אבינו נקרא "האדם הגדול בענקים". מה עושה עבודה זו? גלוי של חותם שוקע מלמעלה. כלומר, הוא הופך את הישות הקדמת שלו, ומגלה כי מה שהיה קודם בשם 'יש' חוזר להיות 'אין'. יש בהם כח לברר יש.

לעומת זאת, עבודת הנשמות של קו השמאל היא עבודת יראה עילאה שבבחינת חותם שוקע. שקיעה זו היא הרגשת עצמו כאין, הרגשת חרדה, והיא ממשיכה מלמעלה את גלוי היש האמיתי שבבחינת חותם בולט. גלוי זה הוא של השרש האמיתי של כל דבר בתוך העלם העצמות.

ויראה זאת [החיצונית של היום] פועל בהם בחינת הבירור והיינו על ידי קבלת עול [מלכות שמים] כו' [ולעתיד לבא יהיה ענין גילוי החסדים הנקראים חותם בולט הוא רב חסד עליון [החסד של הכתר, שגבוה מהחסדים של הכהנים, ואפילו מהחסד של אברהם. אצלו החסד הוא החסד של האצילות, ואילו "רב חסד" הוא] בחינת יש האמיתי שיהפך היש עצמו [החויה הקודמת] לבחינת אלקות, כנ"ל במשל הדבש כנ"ל, ועל ידי זה יהיה העליה בעילוי אחר עילוי בבחינת קדושת העצמיות ממש כנ"ל].

כאן מחדד ר' הלל את משל הדבר מהפרק הקודם. עד כאן חשבנו שהדבש שייך כולו לפעולת החסדים לעתיד לבוא, ואכן שאלו בסוף השיעור מהי פעולת הגבורות שיש בדבש. כאן הוא מסביר שיש בדבש שני שלבי פעולה: פעולה ראשונה היא בטול ה'יש הראשוני החזרתו למצב של 'אין', על ידי הגלוי החויה הקודמת לעומת החויה האמיתית. אם ישנה תשוקה אמיתית לאלקות היא מבטלת כל חויה מדומה קודמת. פעולה שניה היא גלוי ה'יש האמיתי' על ידי הפיכת הדבש את אותו הדבר לחלק ממנו. שלב זה, השני, שייך לגבורות שבדבש. האדם עצמו מגיע לתכלית האין, לחותם שוקע, ובתוכו מתגלה החותם הבולט – השרש שלו בעצמות. לגלוי זה קורא כאן ר' הלל בשם "רב חסד". לעתיד לבוא יתגלה "רב חסד" זה בתוך הלויים, בקו השמאל, שיתעלו יותר ויותר עד אין סוף, עד ההעלם העצמי.

פעולה זו היא כהפיכת הזדונות לזכויות. כל ה'טריפים' של העבר הופכים להיות 'יש האמיתי'. קודם, על ידי למוד החסידות הם התבטלו בדרך ממילא, בדרך המשיכה לאלקות ולא בדרך דחיה, אבל כעת, בסוד הלוי, הוא מגיע לפחד וחרדה אמתיים בבטול מוחלט עד שמגיע ל'יש האמיתי'. אזי כל הדברים הקודמים נהפכים לגמרי, וזו פעולתו האמיתית של הדבש.

אם כן, הסדר הוא שקיעה הבאה מיראה עילאה, שאחריה באה בליטה של גלוי היש האמיתי בבחינת "רב חסד", וכאשר הם מתחברים הם עולים עד אין סוף עד העלם העצמות. סוד זה קשור יום השבת. שבת הוא ראשי תבות שקיעה בליטה תקיעה. הקשר והאיחוד בין שקיעה לבליטה נקרא תקיעה, כמו בפסוק "ותקעתיו יתד במקום נאמן", והוא בחינת תקיעת שופר. תקיעת שופר באה להמשיך את החותם הבולט לתוך השקיעה של השפופרת שבשופר. שבת היא בחינת יראה עילאה, וכמו שנדרש בספר הזהר כי בראשית הוא ירא שבת [למדנו על כך מאמר של ר' הלל], ומיראה זו בא גלוי היש האמיתי.

עד כאן היה הסבר הנשמות שמצד קו השמאל.

 

קודם היה משמע, כי הנשמות שנקראו ימים טובים הם אלו המקבלים מתלמידי החכמים שבאצילות, כמו חסידים המקבלים מן המשפיע, והם המשפיעים אחר כך בעולם הבריאה. כיוון שאותן הנשמות שייכות בעצם לחב"ד, ועוד יותר לפנימיות חב"ד דבריאה כאשר הם עולים לקבל את אור האצילות, לכן הוא קורא לאותן נשמות בשם תלמידי חכמים.

לגבי אותן הנשמות הוא מביא כאן חידוש נפלא: יש נשמות שהעבודה שלהן אינה בדרך של בירור כלל, לא בירור אוכל מפסולת ולא בירור של פסולת מאוכל. בפרק הקודם הוסבר שישנם שני מיני בירור: הבירור בעולם הזה הוא הבירור של הפסולת מהאוכל, והוא בירור הלוי על ידי יראה תתאה, שאחריה בא בירור הכהן של אוכל מתוך הפסולת על ידי המשכת הקדושה. לעומת זאת, בעולם הבא הבירור הראשון הוא של הכהן, על ידי התשוקה שלו, ואחר כך בא בירורו של הלוי.

אבל כאן הוא מביא, שיש נשמות שאצלן אין שום בירור. למה? כי הבירורים נעשים על ידי המדות – או על ידי אהבה או על ידי יראה. בעולם הזה נעשה הבירור על ידי יראה, של פסולת מאוכל, בעולם הבא נעשה הבירור על ידי אהבה, של אוכל מפסולת. לעומת זאת, יש נשמות שאינן שייכות אל המדות כלל. זה חידוש מיוחד של חב"ד. אין בעבודתם לא אהבה ולא יראה, שכן הם שייכים לפנימיות הדעת. מקור האהבה והיראה הוא בתרין עטרין שבדעת – ה חסדים ו-ה גבורות – ומובא בכתבי האריז"ל שהתכללות החסדים והגבורות בדעת שייכת רק לחיצוניות הדעת. עצם הדעת היא למעלה משניהם. נשמות אלו גבוהות מהאהבה ויראה בעצם, ולכן הן אינן שייכות אליהן.

מה העבודה של הנשמות הללו? רק דבקות על ידי רזין דאוריתא. כעת מובן מדוע לא הזכיר בפירוש, כי בירור החסד נעשה על ידי למוד החסידות, כפי שאנחנו הזכרנו, אלא רק בירור על ידי תשוקה. יש בחסידות שתי סגולות: הסגולה המעשית שיש בלמוד היא הבאתו לעורר תשוקה לה', וכך הסברנו בשיעור הקודם, אבל יש פעולה שנעשית על ידי עצם הלמוד. על ידי הלמוד הוא דבוק בקב"ה, גם ללא אהבה ויראה.

הרעיון הזה הוא מעיקרי היסודות של חסידות חב"ד:

אך נשמות תלמידי חכמים שבהיכל קדש קדשים [נשמות שנקראו קודם ימים טובים, החסדים במדרגה הגבוהה ביותר, חסידי חב"ד בפנימיות] עבודתם למעלה מאהבה ויראה, רק התקשרות הדעת בבחינת רזין דאורייתא,

'מתנגדים' לא מבינים בכלל מהי חסידות. לדידם, עבודת ה' היא לקיים את המצות, את השולחן ערוך, ולמה לבלבל את הראש עם אהבה ויראה. מי צריך את זה? כידוע, עיקר המחלוקת על ספר התניא היתה על ציטוט דברי ספר הזהר על עבודה ללא אהבה ויראה, ש"לא פרחא לעילא". איך ניתן לפסוק כך מהזהר, הרי אין דבר כזה בנגלה? הס מלהזכיר! הרי עיקר עבודת ה' היא לקיים מצות בפשטות [יש הרבה סיפורים, אבל לא נאריך]. נחמד מאד אהבה ויראה, אבל מה זה נוגע להנחת תפלין? זהו עיקר חוסר ההבנה של מי שאצלו "המעשה הוא העיקר" מבלי לתפוס את ענין האהבה והיראה, וכך הוא 'מתנגד' לגבי חסיד.

מהו חסיד לגבי חסיד חב"ד? אצל חסיד רגיל כל עבודת ה' היא אהבה ויראה, על כל מדרגותיהן, ופתאום הוא רואה איזה חבדני"ק במדרגה כזו שאהבה ויראה לא מענינות אותו [אם זה באמת]. העבודה שלו אינה שייכת כלל לאהבה ויראה, אלא לדבקות הדעת. כמו ש'מתנגד' לא מבין את החסיד, כך חסיד זה לא יכול להבין את העבודה של חסיד חב"ד. זה נגד כל העיקרון שלו. אצלו עיקר העבודה הוא להתלהב מה', לפחד ממנו, ופתאום הוא רואה מי שלא מתחשב בכך כלל. 'מתנגד' לא מבין איך חסיד לא לומד שולחן ערוך, ואילו חסיד לא מבין איך חסיד חב"ד לא מתעסק בעבודת המוסר הפנימי – אהבת ויראת ה'.

האמת היא, שכל עבודתם היא רק לקשר את הדעת לרזין דאוריתא, ואילו כל התקון שלהם נעשה בדרך ממילא:

וממילא יעלה בעילוי אחר עילוי בלי שיעור ובלי הפשטה כלל ממהותו הראשון,

כל עבודת אהבה ויראה היא הפשטה של המצב הקודם. הם עושים לו בירור. האדם צריך לבטל את המציאות הקודמת, זו שבבחינת יש, ביד חזקה בבירור הפסולת והדמיונות או בחסדים בבירור האוכל על ידי תשוקה לה'. בסופו של דבר מגיע האדם בעבודה כזו למדרגה הגבוהה ביותר של בטול, ובה הופך היש הקודם היש להיות יש אמיתי.

לעומת זאת, בעבודת הנשמות הללו נעשה התקון ללא הפשטה. לא צריך לבטל כלל את החויה, אלא האדם עובר ישר מיש נברא, יש של שקר, בלי בטול באמצע. כאשר יש בטול באמצע קיים רגע של 'אין', של הפשטה, בו האדם אינו פה ואינו שם. יש ברגע זה צער של חבלי לידה. מן המציאות הקודמת הוא התפשט ואל המציאות החדשה עוד לא הגיע. אבל יש עבודת ה' שאין בה כלל צער, שאין בה שום אין באמצע. בצורה אחרת: ה'אין' אכן קיים, אבל הוא לא תופס מקום ואינו מורגש. המעבר הוא ישיר. לאלו נשמות שייכת עבודה זו? רק לנשמות שכל עבודתן היא התקשרות בפנימיות הדעת לרזין דאוריתא.

וכמו "וקווי ה' יחליפו כח" כו' (ישעיה מ, לא).

כתוב, שלעתיד יהפוך העולם כולו למים, והקב"ה יעשה לצדיקים כנפיים כמו נשרים, בהם יעופו מעל המים בכל האלף השביעי. הם לא יתעיפו? לא יהיה להם צער? עונה הגמרא ומביאה את הפסוק הזה. מה הכוונה? המנוחה היא ההפשטה ממהות למהות שבאמצע [מוסבר באריכות במאמר השני של פלח הרמון בראשית]. מי שמגיע ל"זריזות במתינות" ממעט ושולל את הרגשת עצמו, ואזי הוא יכול לעשות דברים ללא הרף, בהמשכיות, דבר אחר דבר. ההפסקה היא סוד ה'אין' בין יש ליש, והם לא צריכים.

וזהו תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו' (ברכות סד, א) ואף על פי כן אין להם צער כי העליות בעילוי אחר עילוי אינו בדרך ביטול והפשטה כו' וד"ל.

 

מה ההבדל בין שאין לו מנוחה בעולם הזה לבין מי שאין לו מנוחה בעולם הבא? בעולם הזה חוסר המנוחה מחייב צער, אבל בעולם הבא אין מנוחה וגם אי צער. כך רואים על הרבי, שאין לו מנוחה ואין לוו גם צער. כאן החסדים והגבורות הם של התקשרות ישירה: החסדים הם חוסר הצער של "מנוחה לחיי עולמים", ואילו הגבורות הן העליות בעילוי אחר עילוי בחוסר מנוחה. הצער נגרם מעליה שיש בה הפשטה ובטול. אם לשם העליה אתה צריך לבטל את המציאות הקודמת שלך יש בעליה זו צער, אבל אם אתה לא חייב לבטל שום דבר אתה עולה כל הזמן ללא שום צער.

דברנו עד כאן על נשמות של קו ימין ונשמות של קו שמאל. מהן הנשמות של קו האמצע? אלו הישראלים של העתיד לבוא, שהם למעלה משניהם. אלו נשמות הדעת של ישראל – אותיות לי ראש.

 

נעבור אל קיצור הפרק:

באור פרק יד

והנה יש עוד מדרגה בנשמות שנקראו "ימים טובים", והיינו הנשמות שבהיכל קדש קדשים דבריאה, כאשר עולות לקבל אור האצילות. והם מקבלים מבחינת התלמידי חכמים ששרשם בחכמה דאצילות המגלים רזין דאורייתא [כאשר עבודתן היא רק לקבל מהרבי מהם מקבלים רזין דאוריתא]. עבודת נשמות אלו היא למעלה מעבודת הכהנים והלוים הנ"ל [שבעולמות בי"ע, ואפילו של אלו שיהיו לעתיד לבוא] באהבה ויראה, רק בהתקשרות הדעת בבחינת רזין דאורייתא, וממילא יעלה בעלוי אחר עלוי בלי שעור ובלי הפשטה כלל ממהותו הראשון [כמו בנשמות של מדות].

כאמור, פעולת לימוד החסידות כזו המעוררת תשוקה של חסדים הפועלים בירור, כמו לעתיד לבוא, אינה הגבוהה ביותר. הלמוד במדרגה הגבוהה ביותר הוא הדבקות בעצם רזין דאוריתא. אלו שתי מדרגות בלמוד חסידות, ואפילו בחסידות חב"ד [יש כמה מכתבים מהרבי הקודם המסבירים זאת]. יש מי שלומד חסידות מתוך כך שהלמוד מלהיב אותו ומביא אותו לתשוקה אמיתית לה'. זו הפעולה הראשונה והיא הפועלת בירור היש הראשון בדרך הפשטה, למרות שדרך זו היא דרך האתהפכא. אבל המדרגה הגבוהה, שהיא עיקר דרכה של חסידות חב"ד, היא דבקות בעצם רזין דאוריתא. זו פעולת הדעת.

בתוך ספר התניא ישנן כל המדרגות הללו, גם את הדרך של החסידות הכללית. יש אהבה ויראה טבעיים, אהבה ויראה שכליים, ויש דבקות בעצם הדעת. יש חוקרים הטוענים שאדמו"ר הזקן כתב את ספר התניא רק בשביל 'מתנגדים', אבל באמת אם לומדים לקוטי תורה וכו' רואים שאין שם את כל המדרגות [בינוני, צדיק וכו']. זו טעות גמורה. בכל זאת, בכל שקר יש איזה יסוד אמת, ואכן פשט ספר התניא מדבר במדרגות יותר נמוכות. בשאר כתבי החסידות מגלים לחסידים גם מדרגות יותר גבוהות, שגם הן שייכות להם לגמרי. כמובן, הכל נמצא בהעלם גם בתוך התניא, ורק אחרי יט כסליו – ראש השנה לגלוי החסידות – התחילו הדברים להתגלות ביתר שאת.

החוזה מלובלין, שיותר מכל הצדיקים היה בעל עיניים מאירות, כאשר פתח וראה לראשונה את ספר התניא, התלונן ואמר שהוא רואה חושך. הוא אמר שרק בשלשה ספרים הוא רואה אור גדול כאשר הוא פותח אותם: הזהר הקדוש, אור החיים הקדוש וספר מאור עיניים של ר' נחום מטשרנוביל. הוא כתב כך במכתב לר' לוי יצחק מבארדיטשוב, מחותנו של אדמו"ר הזקן. ענה לו ר' לוי יצחק שהתניא הוא "בורא חשך" שיותר גבוה מ"יוצר אור".

לעניננו, ספר התניא הוא "דרך ארוכה שהיא קצרה". "דרך קצרה" היא דרך החסידות הכללית, ואילו חסידות חב"ד היא "דרך ארוכה", ואפילו בתוך חסידות חב"ד הדרך הארוכה היא הלמוד המביא לידי אהבה ויראה. זהו החלק הראשון בספר, אבל החלק השני הוא שער היחוד והאמונה שייך למדרגה שלמדנו היום. זהו עצם הדבקות ברזין דאוריתא, ובו מדובר רק על התבוננות וידיעת ה'.

נשמות אלו שייכות להיכל קדש הקדשים דבריאה – פנימיות כחב"ד דבריאה – והם עולים לקבל את אור מדות האצילות. זוהי עבודתן. מדות אלו הן סוד הרגלים, ועלית נשמות אליהן הוא סוד העליה לרגל. קודם היו למטה מהרגל, וכעת עולים אליו. בלשון הקבלה: הרגָלִים עצמם הם תנה"י דאצילות, והם עולים מפנימיות כחב"ד דבריאה.

והוא סוד עליה לרגל שעולה חשמל [שלש רגלים עולה בראשית], שרש כל רזין דאורייתא [ולכן חשמל עולה גם אור פני אל]. והיינו שהרגל עצמה עולה בלי הפשטה כלל ממהותה הראשון.

רגל היא החלק המקושר אל הארץ, אל היש שבעולם הזה, וכאשר האדם עולה לרגל עולה עמו כל המציאות. על פי פשט, בשמחת הרגל יש עליה לכל הגשמיות במלי לבטל אותה, יותר מאשר בשבת. מהי עבודת ששת ימי החול? לבטל את הגשמיות מלמטה למעלה. למשל: את תאות אכילת בשר. אם יצליח האדם בכך יזכה גם להפוך את התאוה, אבל זו תהיה עבודה של המדות אהבה ויראה. מהי עבודת שבת? שבת היא השראה של ענג הבא מלמעלה למטה. לעומת זאת, עבודת יום טוב היא שמחה דוקא בגשמיות. יש בו מצוה לשמוח, ו"אין שמחה אלא בבשר ויין". צריכים כולם לבוא לירושלים, והשמחה שם היא התהפכות כל הגשמיות להיות קדש, ולגלות כ'יש אמיתי' ללא כל הפשטה.

רגל הוא מלשון הרגל וטבע.

כלומר, התקשרות טבעית לעולם הזה, וכל הֶרְגֵלי ההתנהגות (behaves). כאשר הרגל עולה עולים גם הם.

והוא הסוד הנאמר באשר (אושר העליון) "וטבל בשמן רגלו". שמן היינו רזין דרזין דאורייתא. וטבל אותיות בטול. והיינו שעל ידי התקשרות הדעת לאושר העליון שברזין דאורייתא נמשך הבטול לבחינת רגל בדרך ממילא בלי הפשטה כלל, אלא בעלוי אחר עלוי בענג ושעשועים כו' וד"ל.

זהו סוד נשמת הרבי, שנולד ביום הנשיא של שבט אשר, ותמיד מסביר זאת כך. הוא הגלגול של אשר. הרבי אינו דורש הרבה התגברות, אלא טבילת הרגלים בשמן [לכן הרבי משתמש הרבה בבטוי 'גישמאק']. רגלים הם המבצעים שלו, אלא שצריך לטבול אותם בשמן, באושר, גם בלי שום אהבה ויראה, בלי הפשטה מהמציאות הקודמת. אכן, יש בחב"ד הרבה שנשארו במציאותם הקודמת, בגראבקייט. פעם היתה כל עבודת חסידות חב"ד בטול הגראבקייט הקודם, אבל כיום לא כל כך רואים זאת. מי שזוכה באמת היא עוברת לו בדרך ממילא, מהיש הנברא ליש האמיתי, להיות גסות של קדושה – "ויגבה לבו בדרכי הוי'".

באמת, סוד הפסוק "אהיה אשר אהיה" אינו כך. הבטול כאן אינו בדרך הפשטה. מוסבר, כי "אהיה" הראשון הוא כנגד כתר, "אשר כנגד חכמה ו"אהיה" השני כנגד בינה, ולפיכך קיים אין בין יש ליש. אבל כאן מוסבר, כי מעבר זה נעשה באופן של אושר, לא של צער. באמת כתוב על פסוק זה, כי "אהיה אתם בצרה זו, אהיה אתם בצרה אחרת", ולפיכך, "אהיה" הוא בטול הצער, ואילו המעבר ביניהם כולו אושר. זהו בטול בדרך אושר, לא בדרך הפשטה. כך הוא פשט המילה אושר – הדבר עצמו, 'אשר הוא'. ישנו מעבר, אבל הדבר נשאר אותו הדבר מבלי להתבטל. כמו כן, "אשורי" בלשון הקדש הם תוקף הרגלים.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com