חיפוש בתוכן האתר

הרכבת אנוש_פרק יג הדפסה דוא

פרק יג

בפרק הקודם למדנו על שלש מדרגות: הראשונה היא מדרגת "שמים קדמו", והיא כוללת את כל ההשתלשלות, בה החסדים קודמים לגבורות. המדרגה השניה היא הגבורות של מדרגה קודמת המתלבשות בחסדים של המדרגה הבאה. המדרגה הבאה היא הרצון המוחלט, בה חסדים ודבורות באים כאחד. מעבר לכולם היא מדרגת "ארץ קדמה" של "עלית הכשר כלי המקבל".

על פי כל זה מביא ר' הלל הסבר לפסוק הראשון בפרשת תולדות, בו יצחק הוא בחינת "ארץ" ואברהם הוא בחינת "שמים", ושניהם מופיעים בו פעמיים:

ובזה יובן ענין מה שכתוב "ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" (בראשית ה, יט), כי אברהם הוליד את יצחק הוא בחינת טבע הטוב שברצון הפשוט [להטיב, שאצלנו היא מדרגה ז', לא הרצון הפשוט שבמדרגה ד', והיא בחינתו של אברהם] המוליד צמצום העצמות [שזו בחינתו של יצחק] להיות נשאר בחינת רשימו והארה בלבד מן העצמות,

זהו הסבר חלקו השני של הפסוק, בו החסדים קודמים אל הגבורות – "אברהם הוליד את יצחק". שתי מדרגות אלו – הרצון להטיב והצמצום – הן הראשונות מבין שלש מדרגות ההשתלשלות, בהן חסדים קודמים לגבורות. אכן, בתחלת הפסוק מופיע הסדר הפוך:

ויצחק בן אברהם הוא בכללות עלמין סתימין המתחלקין משפע הכללית דרשימו שזהו שרש התחלקות הכלים דאצילות כנ"ל.

זהו השלב השני של חסדים הקודמים לגבורות. הצמצום הוא יצחק, הרשימו הוא שוב חסד של אברהם, ונקודה כללית זו מתחלקת לרבוי פרטים של עלמין סתימין – סברות ומשלים של נקודת שכל – והתחלקות זו היא בחינת יצחק.

הרשימו הוא כמו חומר היולי, ואור הקו שמאיר בא לחלק אותו ולגלות את הכח הטמון בתוכו. הקו הוא הצורה, הרשימו הוא החומר, והקו מצייר את הרשימו [העיגולים היוצאים ממנו הן הציורים שהוא מצייר]. הקו הוא אור אין סוף הממלא כל עלמין, הוא אינו העולמות עצמן. בספר עץ חיים כתוב שהקו הוא אלקות ממש.

מהם "תולדות"?

ותולדות יצחק בן אברהם הוא כאשר מתגלה השפע בפועל ממש בבי"ע על ידי הגבורה דאצילות בבי"ע, ותולדות אלו שהוא סוף מעשה הוא מקור לרצון המוחלט שממנו נמשך רצון הפשוט שהוא בחינת אברהם שהוליד את יצחק כנ"ל. וזהו ואלה תולדות יצחק בן אברהם, הוא מה שאברהם הוליד את יצחק כו' וד"ל.

בתוך הפסוק נכלל כל מה שלמדנו בפרק הקודם: "יצחק בן אברהם" זו יציאת עלמין סתימין מתוך נקודת הרשימו. זהו הכלל והפרט הראשונים. "אברהם הוליד את יצחק" זהו הרצון להטיב המוליד את הצמצום. אלו הכלל והפרט השניים. "תולדות" הוא השלב השלישי של חסדים הקודמים לגבורות – עלמין דאתגליין על ידי קול ודבור. אלו עולמות התחתונים בי"ע. אותן "תולדות" הם-הם "סוף מעשה במחשבה תחלה". הם הסיבה האמיתית לכך ש"אברהם הוליד את יצחק", לצמצום הראשון שנעשה באור אין סוף. "סוף מעשה" הוא הפרט האחרון, והוא "עלה במחשבה תחלה" בסוד עלית הכשר כלי המקבל, "ארץ קדמה" שלפני הרצון המוחלט [שהוא הגורם ל"אברהם הוליד את יצחק"].

זו הסיבה שבפסוק מופיע "אברהם הוליד את יצחק" רק אחרי "תולדות יצחק בן אברהם", למרות שבסדר המדרגות הסדר הפוך.

שאלה: האם יעקב ועשו שייכים לעולמות בי"ע?

תשובה: כן. יעקב הוא עולם התקון, הקדושה, ועשו הוא הקליפה אותה צריך לברר. את הראש של עשו צריך לברר, ולכן גם יעקב וגם יצחק רצו להחזיר אותו בתשובה. יצחק רצה בכל שרצה לתת לו את הברכות, ואילו יעקב בכך ששלח לו מנחה והשתחוה לפניו שבע פעמים. כל זאת כדי לברר את עשו בבחינת בעל תשובה. בסוף השיעור הקודם הסברנו, כי "סוף מעשה במחשבה תחלה" של "עלית הכשר כלי המקבל" הוא בחינת התשובה.

אם כן, אותם "תולדות" הם הבחינה הנמוכה ביותר של יצחק, והם קדמו אפילו לרצון המוחלט. הם הסיבה האמיתית לרצון המוחלט, ממנו יוצא "אברהם הוליד את יצחק" – ההתעוררות ברצון להטיב והצמצום הראשון ["ואלה" שייך לעולם התחתון. אלה הוא ו' הקצות – ו פעמים ו – ואילו האות ו שבראשה היא אות של המשכה. אגב, הבטוי "ואלה תולדות", בתוספת האות ו, כתוב בתורה רק ארבע פעמים]. כלומר, בגלל תחלת הפסוק – "ואלה תולדות יצחק בן אברהם" – מתקיים בשרש הכי גבוה סיום הפסוק – "אברהם הוליד את יצחק".

כאן יצחק הוא בשרש הכי גבוה, שרש הנשמות שמעל לחיצוניות האלקות:

וזהו מה שיאמרו לעתיד על יצחק "כי אתה אבינו" (ישעיה סג, טז. שבת פט, ב) להיות שיתגלה בכל אחד ואחד שורש האמיתי דנשמתו כמו שהוא בהעלם עצמיות ממש [בבחינת 'יחיד' שלמעלה מהרצון המוחלט], שזהו בחינת סוף מעשה שעלה במחשבה תחילה כנ"ל, שזהו בחינת יצחק [וכמבואר בכתבי האריז"ל (שערי הקדושה ח"ג שער ז) שמדרגה היותר גבוה הוא גילוי [עצם] שרש נשמתו כמו שהיא כו' וד"ל].

האריז"ל כותב, שהגלוי הכי גדול יותר מכל הגלויים הכתובים בספרים הוא גלוי עצם הנשמה. גלוי זה, כפי שהוא מושרש בהעלם העצמי, בבחינת "במי נמלך" – הוא בחינת יצחק שתתגלה לעתיד לבוא.

 

וזהו גם כן ענין "והכהנים הלוים" (יחזקאל מד, טו) שלעתיד לבא יהיו הלוים במדרגת כהנים (שער הפסוקים יחזקאל כ) [ובספר התניא פרק נ מביא זאת כ"מעלת הזהב על הכסף"], וזהו דווקא כאשר יתגלה באלף השביעי שלמעלה מימות המשיח נשמת משה רעיא מהימנא לגלות בכל אחד ואחד שרש נשמתו כמו שהיא בבחינת גילוי ממש,

משה רבינו מגלה את בחינת יצחק אבינו – "כי אתה אבינו". אלף השביעי שייך לנשמת רעיא מהימנא, והיא למעלה מימות המשיח. רק אז יתכן שהלויים יהיו למעלה מהכהנים. מה הקשר למשה? כי הוא לוי.

שזהו ענין שמחה של מצוה מצד [ההתקשרות אל עצם] המצווה וגוזר

כתוב, שעיקר שכר המצות הוא באלף השביעי, לא בימות המשיח, ולכן הוא קשור עם גלוי עצם הנשמה. שכר המצוה הוא מצוה עצמה, וזו ה"שמחה של מצוה מצד המצוה וגוזר". שמחה קשורה עם יצחק, שכן יצחק הוא לשון צחוק ושמחה.

שזהו (תהלים מ, יז) "ישמחו בך" ממש [מה שאין כן עכשיו אינו ממשיך [משה] שורש נשמתו בכל אחד ואחד רק בהעלם שהוא בחינת אמונה כנ"ל [כהתקשרות הבן לאב]]

נסביר: הכוונה היא ששרש הנשמה יתגלה כפי שהוא בעצמות. אמרנו, ששרש הנשמות הוא פנימיות האלקות. שמחה של מצוה היא השמחה של שרש נשמת המצֻוֶה בתוך המצַוֵה. בסוד ה' ליראיו למדנו, כי גלוי האמונה – הראש העליון של הכתר – הוא באמא דוקא. לכן בסוד המגן דוד סמוכה האמונה דוקא לשמחה, לא לבטול. התענוג שבכתר נוטה לצד אבא, אבל האמונה שבה נוטה לצד אמא. כיום נמשך קשר זה על ידי משה רבינו רק בהעלם, בבחינת אמונה, אבל לעתיד לבוא הוא ימשך בבחינת שמחה – "וישמחו בך".

אז יהיו הגבורות קודמים לחסדים.

בסוד "ארץ קדמה". הכהן יגיע למדרגת הרצון המוחלט, אבל הלוי יגיע עד מדרגת "עלית הכשר כלי המקבל".

כל זאת היה כהקדמה להסבר מאמר ספר הזהר, על פיו מי שהוא מצד ימין הוא בבחינת חולין בטהרה, ואילו מי שנשמתו היא מצד שמאל הוא בבחינת חולין דהקדש. לעומת זאת, בכל מקום היחס הפוך: הכהן הוא הקדוש והלוי הוא הטהור. כעת אפשר להסביר זאת:

ולכן בכאן שמבאר ענין פסח ראשון ושני בכלל שהוא התחדשות אור האמונה בגילוי אור שזהו מעין לעתיד לבא,

פסח הוא לפני מתן תורה, ולמדנו פעם שכל דבר קודם בזמן, המהוה הכנה לבדר הבא אחריו, קודם גם בשרשו. לפיכך, יש בפסח משהו גבוה מאשר מתן תורה בזמן הזה. בזמן הזה קדומים החסדים לגבורות, אבל דוקא בגלוי כמו של פסח קודמות הגבורות לחסדים. זהו גלוי העצמות – "עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם". גלוי זה הוא מעין לעתיד לבוא, ולכן קו שמאל גבוה מקו ימין.

לכן בבחינה זאת אותם נשמות ששרשם בקו השמאל גבוהים יותר מהכהנים, לקבל מנשמות ישראל התלמידי חכמים הנקראים קדש אור האמונה הנ"ל בתחלה,

החולין הם הנשמות של חג"ת נה"י, והחולין שבקו שמאל מקבלים בתחלה מנשמות תלמידי החכמים, שנקראו קודש בבחינת חב"ד, את חידוש אור האמונה, יותר מאשר אלו שבקו הימין.

ועל ידם מתגלה לנשמות ישראל שבקו הימין כו', ולכן המשילם לחולין שנעשו על טהרת הקודש. ונשמות שבקו הימין קראם בשם חולין דטהרה בלבד.

כלומר, נשמות קו ימין, שבבחינת חולין דטהרה, מקבלים מהנשמות שבקו שמאל, שבבחינת חולין דהקדש. כך הוא לעתיד לבוא, כאשר יקבלו הכהנים מן הלויים.

כעת יתחיל לבאר ענין חדש וחשוב, על ההבדל בין טהרה לקדושה. טהרה בכל מקום באה מתוך טומאה – "מי יתן טהור מטמא":

והטעם לזה שנקראו בשם טהרה וקדושה העליונה להיותה כטהרה הבאה מכלל טומאה, שהוא ענין הבירורים להפוך מחשך לאור,

זהו כלל חשוב: כל עבודת הבירורים היא להוציא מידי טומאה ולבוא לכלל טהרה. אין בעבודה זו את המושג קודש כלל. לכן בשבת אסור לברור. בירור הוא תמיד בין טומאה וטהרה, ואילו שבת כולה קודש. טהרת העולם היא כאשר "את רוח הטמאה אעביר מן הארץ", וזו תכלית ברורי כל הניצוצות שבעולם. עצם המילה בר הוא שם נרדף לטהרה. "בר לבב" בתנ"ך הוא לב טהור.

שהוא בחינת האור האלקי שנתעלם בבחינת היש דבי"ע לבררו ולהוציאו מהעלם אל הגילוי שזהו על ידי הגבורה,

בזמן הזה נעשים בדרך כלל הברורים על ידי גבורה. יש אור אלקי שנעלם בתוך המציאות, האין האלקי המהווה את היש, וכעת הוא נעלם. עיקר עבודת הבירורים אינו שחרור ניצוץ בלבד, כפי שמצטייר במחשה ראשונית, אלא לגלות את האור האלקי החבוי בעולמות התחתונים בי"ע. העבודה היא שהשעון שלפני לא יסתיר על האור האלקי שבתוכו, אלא יתגלה. ככל שמגלים את האלקות שבתוך המציאות כך הופכים את החושך לאור. זהו השלב הראשון, הוא נעשה על ידי גבורה, וזוהי בחינת הטהרה.

ואחר כך בא [שלב שני והוא] בחינת קדושה

ר' הלל משתמש בבטוי "בא", ולא בבטוי "יוצא". הבטוי "יוצא" שייך לאור האלקי שהיה בגדר נעלם בתוך המציאות וצריך להוציאו אל הגלוי, אבל גלוי האלקות עצמו בא בדרך השראה. בכללות, טהרה היא מושג של אור חוזר, מלמטה למעלה, ואילו קדושה היא בחינת אור ישר, הבא מלמעלה למטה.

כי לפי ערך הבירור והעלאה מלמטה למעלה כעין זה יומשך קדושה עליונה מבחינת אור האלקי עצמו שאינו בגדר צמצום והעלם כלל, ונקרא קדוש ומובדל כנ"ל,

כך למדנו פעמים רבות בחסידות: יש אור שנגע בו הצמצום ויש אור שלא נגע בו. כל האור האלקי שבתוך החלל הפנוי, ובמיוחד בתוך העולמות התחתונים בי"ע, הוא האור בו נגע הצמצום. בלשון הקבלה נקרא אור זה 'טהירו' – טהירו עילאה וטהירו תתאה. זהו כלל גדול בקבלת האריז"ל: הצמצום מעלים את אור הטהירו עילאה, מה שנשאר הוא אור הטהירו תתאה, וגלוי אור זה הוא גלוי הטהרה. כל זמן שאור זה מתעלם המציאות כולה טמאה, ואילו האור האלקי נעלם בתוכה. כל עבודת הבירורים נועדה כדי להוציא את הטהור מן הטמא – "מי יתן טהור מטמא".

לעומת זאת, יש אור אלקי שלא נגע בו הצמצום, שאינו שייך בגדר צמצום, והוא נקרא קדוש. ללא כל מעשה בראשית לא היה מתגלה אור זה במקום הטהירו. כעת, לאחר הצמצום ועבודת גלוי הטהירו, באה ושורה הקדושה. אנחנו יכולים לצייר לעצמנו רק אור מן הסוג הראשון, שכאשר אני פותח כפתור הוא נדלק וכאשר אני סוגר אותו הוא כבה. האור מן הסוג השני אינו בגדר כבוי, אור שאיני יכול לתאר אותו כלל. לא רק שהצמצום לא נגע בו, כי אז הייתי מבין רק שה' לא צמצם אותו, אלא שאינו בגדר צמצום. הוא אחר לגמרי של אור.

אם כן, קדושה היא אור שאינו בגדר צמצום, ואילו טהרה היא אור שבגדר צמצום, אור הטהירו. טהירו תתאה הוא האור שנשאר בחלל שאחר הצמצום, חיצוניות האור, ועל כן בפנימיותו הוא טהור ובחיצוניותו טמא, אך מצד ה' הוא עדיין טהור. על ידי עבודת הברורים – העברת החיצוניות וגלוי הפנימיות – חוזרים למצב של טהירו עילאה, ועליו מגלים ומשרים את אור הקדושה.

 

יוצא, שעבודת הברורים קשורה על גבורה, עם עבודת הלויים, ולכן בעולם הזה הלוי שייך לטהרה והכהן אל הקדושה. הגבורה היא זו שעושה את הטהרה, כמו בתיאור הפסוק "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ". בהמשך יסביר ר' הלל שהסדר מתהפך.

וזהו על ידי החסדים.

כל אור ישר הוא בחינת חסד. אם כן, קדושה באה מצד החסד, אבל גבורה פועלת את הבירור מלמטה למעלה על מנת להוציא את הטהור מן הטמא.

וזהו ענין עבודת הכהנים ועבודת הלוים [כיום] שעבודת הלוים הוא טפל כמו שכתוב "וילוו עליך" כו' (במדבר יח, ב).

 

עד כאן היה הסבר הסדר כיום. כעת יתחיל להסביר את הסדר לעתיד לבוא:

אך כאשר יתגלה שורש הנשמה כמו שהיא נמשכת מבחינת הפנימיות והעצמות [של בחינת יצחק בשרשו הגבוה ביתר, כפי שיתגלה על ידי משה רבינו] שזה לא יתגלה רק כאשר יתבטל בחינת ההסתר והחשך התחתון לגמרי מכל וכל, אז יהיה הבירור באופן אחר שהוא ענין העליה בעילוי אחר עילוי,

בירור הוא תמיד העלאה, אלא שהיום היא נעשית בדרך של הוצאת האור מתוך החושך שהסתיר עליו, ואחריה באה השארת אור הקדושה שלא נגע בו הצמצום. לעומת זאת, העבודה של הלוי לעתיד לבוא תהיה באופן של "ילכו מחיל אל חיל".

נסביר: בעבר למדנו הרבה פעמים על הפרדוקס בעין המצב לעתיד לבוא. מצד אחד תהיה "מנוחה לחיי העולמים", ומצד שני כתוב שהצדיקים הולכים "מחיל אל חיל". ההליכה מחיל אל חיל היא מצד הגבורות, אבל התעלות זו היא בבחינת אור חוזר, החוזר אל העצמות ממש, גבוהה יותר מכל מה שיכול להימשך על ידי אור ישר.

במילים אחרות: הכלל בחסידות אומר כי "כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש", אבל כלל זה שייך רק לעתיד לבוא. בזמן הזה האור החוזר הוא עבודת הבירורים של הוצאת ההעלם לידי גלוי, ועל גביו יורד האור הישר. אור ישר הוא אין סוף יותר גבוה מאשר אור חוזר, שכן הוא בא ממקום בו הצמצום לא נגע, אבל לעתיד לבוא יחזור האור לקדמותו ממש. לא יהיה כבר צורך להוציא אותו.

גבורה עובדת 'קשה', והוא פועלת שני דברים: פעולה אחת היא להוציא אור מתוך חושך, מתוך הקליפות, אבל כאשר אין יותר חושך וכל האור הנעלם כבר יצא אזי מתגלית העוצמה האמיתית של הגבורה. מתגלה כח הגבורה בעליה "מחיל אל חיל" עד הקדמות, עד לגלוי שרש הנשמה בתוך העצמות ממש.

לכן, בזמן הזה טפל הלוי לכהן, שכן הוא עושה רק את הבירור של הוצאת האור מהחושך, ואילו הכהן משרה את הקדושה מלמעלה למטה. לעומת זאת, לעתיד לבוא תהיה פעולת הגבורה העלאה בעלוי אחר עלוי, עד שמתגלה שרשו האמיתי בתוך העצמות. העלאה זו גבוהה יותר מכל חסד.

אצל גיבור, כל עוד שרש נשמתו לא מתגלה לגמרי, יש כח לשבור דברים, ואם הוא משתמש בכח זה לטוב הוא שובר קליפות ולגלות את הטהרה הפנימית [סיפרו לי על אחד בשם אורי גלר, שיש לו גבורה לשבור דברים. לא רק ששרש נשמתו לא נתגלה לו, שכן אז היה משתמש בגבורה שלו להעלות דברים עד העצמות, אלא שאפילו בתור גיבור תחתון הוא גם אינו יודע מה לעשות. סתם שובר דברים, מעקם כפיות וכו'. אם באמת היה גיבור בזמן הזה היה מנצל את הגבורה שלו לשבור קליפות על מנת לגלות את האור שבתוכן]. לעומת זאת, לעתיד לבוא הגיבור עצמו מגיע עד למקום הכי גבוה, אל מדרגת יצחק – "כי אתה אבינו" – ואזי הוא אינו מסתפק בגלוי האין האלקי שיש בשעון שלפניו. הוא יביא גם את השעון אל שרש נשמתו [שאלו בשיעור קודם מהם ה'עולמות' שבפנימיות האלקות].

והיינו שירגיש שמה שבתחלה [בעולם הזה] היה אצלו אלקות, בשם יש יחשב,

קודם הוא רק גילה את האין, אבל כאשר שרש נשמתו מתגלה אותו הדבר אותו הרגיש כאין אלקי הופך להיות יש. הדבר הזה חשוב מאוד עבור אנשים שיש להם כל מיני חויות רוחניות. אם בא בעל תשובה חדש ומספר שהוא ראה את ה', הרגיש את השכינה ואת האין האלקי, אי אפשר לומר לו שהכל דמיונות. יש רבים שיאמרו לו כך, שהכל 'בָּאבֶּע מַיְישֶׂע', וישללו זאת לגמרי, אבל אי אפשר לומר כך. האמת היא, שגם כל מה שחוה הצדיק הכי גדול בעולם הזה יחשב לגשמיות גמורה, שכן כל אופן גלוי האלקות שלו בתוך המציאות היא בגדר יש. לכן הוא יצטרך לשוב בתשובה על כך. אצל רבי נחמן נקרא דבר זה בשם "תשובה על תשובה" [לקוטי מוהר"ן תורה ו]. תשובה היא לשון בשת, כי האדם יתבייש מכך. הוא יתבייש כיצה הוא השיג את האלקות אתמול והגשים אותה.

וממילא יתעלה [מחיל אל חיל] בבחינת העצמות הנקרא עונג האמיתי [פנימיות הרצון העצמי] כנ"ל. ולכן יהיה הבירור על ידי החסדים דווקא וההתגלות אחר הבירור על ידי הגבורה,

כאן יתהפך הסדר בין מי שנחשב לטפל לבין מי שנחשב לעיקר. היום נעשה הבירור בתחלה על ידי הלוי, במדת הגבורה, והקדושה שבאה לאחר מכן היא על ידי הכהן. אבל לעתיד לבוא הלוי יבוא רק בסוף, בגלוי העונג הנעלם, ואילו הבירור הראשוני יהיה נעשה על ידי הכהן. מהו הבירור של הכהן? הרגשת האלקות בבחינת יש. זהו בירור הנעשה על ידי חסדים [רעיון שנצטרך להסביר בהמשך].

החידוש כאן הוא בירור על ידי חסדים. הגלוי האמיתי בא תמיד בסוף הבירור, ולעתיד לבוא יהיה בירור זה על ידי חסד, ותכליתו תהיה גבורה. כלומר, הלוי הוא הקדוש, ואילו הכהן הוא הטהור.

כי אינו בדרך המשכה רק בדרך עליה שמתעלה ונכלל בהעלם העצמיות יותר כו' וד"ל.

גבורה היא תמיד עליה, וכך גם לעתיד לבוא. מה ההבדל? הגלוי של העולם הזה הוא בדרך של המשכה – ממשיכים קדושה על גבי הטהרה. לעומת זאת, הגלוי הסופי לעתיד לבוא יהיה גלוי של עליה, לא גלוי של המשכה, ולא בירור של עליה.

מה יהיה הבירור?

והבירור שעל ידי החסדים היינו כדוגמת הדבש שהוא בחינת מתיקות ועונג, והוא מהפך כל מה שבתוכו לדבש, ועל ידי זה מתעלה בעילוי יותר שזהו בחינת הקדושה המתגלה על ידי הגבורה כנ"ל. וזהו גם כן ענין התשובה שמהפך לזדונות שיעשו כזכיות (יומא פו, ב) ועל ידי זה הרוח תשוב אל האלקים בעילוי אחר עילוי. וכמו לעתיד יהיה גם כן בחינת תשובה דאתא [המשיח] לאתבא לצדיקייא [בתיובתא] על דרך הנ"ל [כאן יש אישור למה שלמדנו בסיום ביאור הפרק הקודם, כי "עלית הכשר כלי המקבל" הוא סוד התשובה] שמרגיש שהאלקות שבתחלה הוא בחינת יש, ועל ידי זה נתהפך בחינת יש האלקי עצמו [כפעולת הדבש] לאין ועל ידי זה נתעלה יותר [על ידי הלוי].

אם כן, יש כאן כמה דברים: החויה הראשונית שהשיג האדם בתור אלקות נחשבת כעת לבחינת יש. כיצד הוא מרגיש ומברר אותה? על דרך הדבש.

נסביר על ידי המשל הקודם: איך ניתן לגרום לאדם שחוה חויה רוחנית להרגיש שכל אותה החויה היא בבחינת יש? צריך לתת לו עונג אלקי, שישב ללמוד חסידות, עד שירגיש ענג כל כך גדול עד שירגיש שאי אפשר בלעדיו. ממילא תהפוך החויה הראשונית ליש, ובנוסף לכך היא תיהפך לאין.

כאן הבירור נעשה על ידי חסד וגלוי עונג – למוד תורת החסידות – והוא פותח אצלו תהליך של התעלות לאותה חויה ראשונית, בעלוי אחר עלוי, עד להעלם העצמי. עלוי זה הוא כבר בחינת הגבורות. זהו סוד העתיד לבוא, בו הכהן טפל ללוי. הכהן בא לברר, ואחריו בא הלוי להעלות את הדבר בעלוי אחר עלוי, עד להעלם העצמי.

זה נקרא להחזיר את הצדיקים בתשובה. הצדיק הוא מי שהרגיש שאכן יש לו חויה אמיתית באלקות – "צדיק באמנתו יחיה" – וחזרתו בתשובה היא ההכרה בכך שאותה חויה צריכה להתברר, לצאת מן הישות שלה ולהתעדן. יציאה זו נעשית על ידי רבוי עונג אלקי, על ידי חסדים, ואז מתחיל אצלו תהליך של חזרה בתשובה ב"עלוי אחר עלוי". גבורות אלו הן הגלוי האמיתי הגבורות עד לחזרה אל העצמות ממש.

שוב, הכהן נשאר בדרך ההמשכה והלוי נשאר בדרך ההעלאה, אלא שבזמן הזה ההעלאה היא גלוי לאור האלקי שנעלם במציאות, ואילו ההמשכה היא גלוי של אור שלמעלה מהצמצום. כלומר, הוא משרה את הקדושה על גבי האור האלקי שבתוך הטבע. גלוי קדושה זה לא שולל את האלקות שיש בתוך המציאות, וממילא גם לא מברר אותה. אין בה די כח לכך. אם כן, בעולם הזה הלוי טפל לכהן, ולכן עבודתו קודמת.

לעומת זאת, לעתיד לבוא הסדר הפוך: קודם צריך לבוא הכהן, ללמוד חסידות, ולהתחיל לברר את הגלויים והחויות של כל אחד ואחד. הוא מגלה כיצד כולן "ליש יחשב". כאן גלוי האלקות של הכהן אינו רק השראת קדושה, המשאירה את הדבר כפי שהוא, אלא פעולה של בירור. רק החסידות יכולה לעשות זאת, שכן היא כדבש, ההופך כל מה שבתוכו להיות מתוק כמוהו. רק אחר כך בא תורו של הלוי בהעלאת השרש האמיתי בהעלם העצמי. ר' הלל מביא הרבה פעמים, שאפילו בהעלם העצמי ישנה עליה "מחיל אל חיל" עד אין סוף. לא מפסיקים.

 

בלשון חז"ל ישנם שני סוגי בירורים: בירור הנקי מהפסולת ובירור הפסולת מהנקי, הנאסר בשבת. מהו הבירור של העולם הזה? בירור הפסולת מהנקי. צריך להסיר את הקליפה, ומה שמתגלה – מתגלה מעצמו. בעולם הזה יש משהו מסתיר, וברגע שהוא עובר יכולים להתחיל לראות משהו, אבל יתכן מאד ואותה ראיה היא מגושמת לחלוטין.

כמו אדם תחת השפעת סם. למה? כי הוא בכלל לא בירר את הפנימיות, אלא רק בירור ראשוני והסרת קליפה חיצונית. יתכן אפילו שנכנס ישר להיכלות הטומאה ולא הגיע לשום טהרה. אפילו אם הגיע האדם לחויה אלקית – הוא לא בירר אותה כלל. אין לו שום כח לכך. כל כוחו הוא בבירור הפסולת מהנקי, אלא שככל שהחויה יותר אמיתית כך תשרה עליה קדושה.

למשל: יבוא אדם ויאמר שראה את השכינה, הבירור לכך יהיה לחפש מיד את הפסולת. אתה מתחיל לשאול אותו: 'איך היא נראתה? האור היה לבן'? וכו', עד שהוא מבין שהכל היה שטויות, רק חלום. זה נקרא בירור הפסולת מהנקי, בירור של גבורות. אתה משתדל להעביר את הפסולת.

רק לעתיד לבוא יהיה כח ברור של חסד, שיגלה כי הדבר הפנימי עצמו מלא בפסולת. הוא יבחין בטוב שיש בחויה. דרך החסידות אינה לשלול את הצד המדומה שבה, לומר שהכל 'בלוף' ודמיון, אלא יתכן שאכן ראית משהו, אלא שצריך להתחיל להתבונן עמוק מה ראית באמת באותה חויה. יתכן שבאמת ראית את השכינה, ראית אור לבן גדול שתפס את כל החדר, וזה בסדר גמור. ברוך ה' שראית את השכינה, אבל עכשיו – תלמד חסידות. כך יתברר ממילא מה שראית. הוא יהפוך יותר ויותר לאין אלקי.

זה נקרא בירור הנקי מהפסולת, גלוי חלק הטוב שבו והפיכתו לדבש. כלומר, לחות את החויה תוך כדי הזדהות בחסידות. בדרך ממילא יתברר ממד הטוב שבה. זהו בירורם של הכהנים.

וזהו בירור הנקי מה שאין כן בירור הפסולת הוא בדרך הסרה והבדלה שמבדיל הרע עד שמתבטל והטוב לבדו עולה, שזהו הבירור הוא על ידי הגבורות המפרידים ומחלקים כו' וד"ל.

במילים האחרונות – "המפרידים ומחלקים" – מסביר ר' הלל כיצד מבררים בירור של פסולת מאוכל. איך? על ידי שמתחילים לנתח. מתחילים לשאול אותו כל מיני שאלות, ותוך כדי הניתוח וההפרדה מתחיל להתגלות לו שהכל היה שטויות. לעומת זאת, בבירור של חסדים לא צריך בכלל לנתח. ראית את השכינה? בסדר גמור! עכשיו בא ונלמד חסידות! זה הכל [אם אין לאדם שום חויה, כמו אחד שמסתכל על השעון ורואה רק שעון, צריך להתחיל לפרק ולהפריך את הקליפה על ידי גבורות, בעבודת פרך, עד שמשהו מתחיל להתנוצץ. אחר כך שורה על כך קדושה]. מה היתה המחלוקת על החסידים? החסידים פשוט טוענים שכבר הגיע הזמן שאפשר להתחיל עם העבודה של לעתיד לבוא, דבר ש'מתנגדים' לא מסוגלים לקבל.

שאלה: מהן הגבורות במשל הדבש?

תשובה: המשל היה רק לענין החסדים. באמת, החסדים לעתיד לבוא הם יותר מאשר מהחסדים של העולם הזה. זו התגברות של חסדים, גבורה שבחסד [לכן בשבעת המשקים הדבש הוא כנגד הגבורה]. מכאן ניתן להבין כיצד הכהן עצמו מתעלה לעתיד. בעולם הזה הכהן הוא רק חסד, חסד שאינו יכול לברר את הטהרה, אבל הכהן שלעתיד לבוא הוא כבר דבש, ולכן הוא יכול גם לברר.

 

נעבור אל קיצור הפרק:

באור פרק יג

לעתיד לבא, כאשר יתגלה בכל אחד ואחד שרש נשמתו האמיתי כמו שהוא בהעלם עצמיות ממש – על ידי נשמת משה רעיא מהימנא – אז יהיו הגבורות קודמין לחסדים. וזהו שלעתיד יאמרו על יצחק "כי אתה אבינו", שיצחק הוא בחינת שרש הנשמה בבחינת העצמיות ממש. וזהו גם כן ענין "והכהנים הלוים", שלעתיד לבא יהיו הלוים במדרגת הכהנים. וכן בכאן, בבאור ענין פסח ראשון ושני שהוא מעין לעתיד לבא, הנשמות ששרשן בקו השמאל גבוהות יותר מאותן ששרשן בקו ימין.

"כי אתה אבינו" עולה שרה שהיתה למעלה מאברהם בנביאות, והיא עיקר שרש יצחק כנודע [וכתוב שיצחק הוא גלגול של שרה]. שרה יצחק סוד תשובה [שהיא ההגעה אל העצמות], בחינת "והרוח תשוב אל האלהים" שיתבאר בפנים – תשובה אל שרש הנשמה כמו שהוא בעצמות ממש – עבודת התשובה שלמעלה מעבודת הצדיקים כנ"ל.

הטהרה היא כח מברר. הקדושה היא התגלות אור אלהי לאחר הברור. בזמן הזה עיקר הברור הוא על ידי הגבורות המפרידות את הפסולת (המעלימה על האור האלהי) מן הבר (האור האלהי שנתעלם בבחינת היש דבי"ע). לפי ערך הברור [כמה קליפות שהסרת ממנה, לא שהיא באמת התבררה] נמשכה קדושה עליונה מבחינת אור אלהי שאינו בגדר צמצום והעלם כלל. אך [לעתיד לבוא], כאשר יתבטל ההסתר והחשך התחתון מכל וכל יתגלה שרש הנשמה, ואז יהיה הברור על ידי החסדים, כדוגמת הדבש שמהפך כל מה שבתוכו לדבש. על ידי זה יתעלה בעלוי אחר עלוי על ידי הגבורות, והיינו שירגיש שמה שבתחלה היה אצלו אלהות בשם יש יחשב, ומתהפך בחינת היש האלהי עצמו לאין [על ידי החסדים] ועל ידי זה מתעלה יותר בענג הנעלם שבעצמות ממש [עד ידי הגבורות].

תכלית הברור הוא בשמים – "כעצם השמים לטהר". תכלית התגלות הקדושה הוא בארץ דוקא – "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות מלא כל הארץ כבודו ([מהו כבודו?] אור התגלות קדושתו)".

לכן נקראת הארץ "ארץ הקדש", כי היא המקום בו מתגלה אור הקדושה. לעומת זאת, את השמים לא מכנים שמים 'קדושים'. השמים הם הדבר הכי טהור בעולם.

זהו סוד "ארץ קדמה" בשרש הראשון כמבואר בפנים [זו קדושת הלוי, הגבוהה מטהרת הכהן, ההיפך מהיחס כיום].

בסוד "והכהנים הלוים" – [דוקא על פי סדר זה בפסוק, של] ברור על ידי כהן ו[אחריו] עלוי על ידי לוי – כהן הוא לשון כהנה ("כהנה וכהנה"), שמהפך זדונות לזכויות כיוצא בו, על דרך פעולת הדבש כנ"ל.

כלומר, לעשות דבר אחר בדיוק כדבר הזה. ה' אמר לדוד המלך, שיש עוד נשים בעולם והוא מוסיף לו "כהנה וכהנה". גם הן תהינה נשים שלך. זו הפיכת מציאות חיצונית למציאות שלך. אשה היא מציאות, ולקיחת נשים מחוץ והפיכתן לשנים שלך היא פעולה של בירור המציאות. זהו כוחו של הכהן.

לוי סוד עלוי אחר עלוי "למעלה עד אין קץ" וד"ל.

זהו סוד הכהן והלוי לעתיד לבוא. הכהן הוא הכח להפוך את הכל להיות כיוצא בו, לקחת חויה אפילו רוחנית-אלקית ולגלות שהיא בחינת יש, ולהפוך אותה לאין. החויות הן הנשים. חויה היא לשון חוה, אלא שכאשר מחדירים בה את האות י, את הבטול, היא נעשית מבוררת. כאשר יש עוד נשים, עוד חויות "כהנה וכהנה", הופכים אותן לאלקות, לאין. הלוי הבא אחריו מעלה הכל בעלוי אחר עלוי, עד אין קץ.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com