חיפוש בתוכן האתר

הרכבת אנוש_פרק י הדפסה דוא

פרק י

לשמיעת השיעור לחץ כאן

נחזור לפרק י במאמר. בפרק הקודמת למדנו על נשמות משה ומשיח, כאשר משה הוא שרש הנגלה ואילו משיח הוא שרש הנסתר, ושרש הנגלה גבוה משרש הנסתר. שרש הנסתר הוא טעמי תורה שבחכמה, ואילו שרש הנגלה הוא ברצון ה', בעצם הכתר.

לאור זה ניתן להבין כי גם בכל בדורות יש חכמים שהם בבחינת משה ויש חכמים שהם בבחינת משיח:

ועתה יובן גם כן שיש ב' מדרגות בחכמי ישראל, הא' אותם המבארים בחינת נגלה שבתורה שהם בכלל תנאים ואמוראים ומהגאונים עד עכשיו. שנשמות התנאים המה בבריאה שהוא בחינת חשך והעלם שעתיד לבא לידי גילוי בעולם היצירה, וזהו תנאים אותיות איתני"ם [כמובא בזהר על הפסוק "והאתנים מוסדי ארץ"] כי אותיות איתן [אהיה-יהיה-תהיה-נהיה] משמשין לעתיד כו' [אצלם האור הוא עדיין בהעלם, והוא עתיד להתגלות בגמרא] והאמוראים הם ביצירה שהוא בחינת גילוי אור כמו האמירה בלב [אמוראים לשון אמירה, ואמירה היא בלב, כמו בפסוק "לך אמר לבי"], אבל הוא בבחינת גילוי אור לעצמו עדיין ולא לזולתו כו'. והנה דורות הראשונים [עד חתימת הש"ס] יכלו לקבל אור מתלמידי חכמים ששרש נשמתם בבריאה ויצירה,

כמו אחד שנכנס לבית מדרש ושומע מישהו לומד בקול נעים וערב, ומגלה תורה בעיקר לעצמו, ובכל זאת הוא מסוגל לשדר על אותו הגל ולקלוט היטב את הלמוד. להיפך, הוא קולט אותו באופן הרבה יותר פנימי מאשר אילו היה אותו חכם יורד אליו. הדורות הראשונים היו מסוגלים לקבל מהתנאים והאמוראים, שכל למודם היה בבחינת אור המאיר לעצמו. ברגע שמתחילים ללכת לבית הספר, ולעשות מן הלמוד פדגוגיה ומקצוע מושלם זהו כבר דור של עולם העשיה.

יש כאן דבר מענין: בדרך כלל עולם היצירה הוא כנגד האות ו שבשם הוי', שהוא כבר "אור המאיר לזולת" ולא לעצמו, ואילו הבינה היא ה"אור המאיר לעצמו". לעומת זאת, כאן הוא כותב שלתנאים של המשנה שכנגד עולם הבריאה אין שום גלוי אור, ואפילו לא לעצמם, ואילו לאמוראים שבגמרא, כנגד עולם היצירה – "יוצר אור" – האור הוא "אור המאיר לעצמו". בהמשך יסביר שמהגאונים ועד עכשיו אלו הדורות שכנגד עולם העשיה. כלומר, הרמב"ם הוא הראש של עולם העשיה ואילו אנחנו הרגלים [יש תשובה מפורסמת מהרא"ש, וכך היא גם דעת הרמב"ם, שעל אמוראים אי אפשר לחלוק, אבל מהגאונים והלאה מותר. היום מקובל כי אחרונים לא חולקים גם על ראשונים, אבל לפי תשובה זו הכלל אינו קבוע. האם הש"ך יכול לחלוק על דברי התוספות גם ללא ראשון אחר החולק עליו? למשל, הרוגצ'ובר ועוד מגדולי האחרונים שעשו זאת]. כיצד מתיישבים ההסברים?

יש כאן עוד קושיה: בדרך כלל כתוב, שמשנה היא בעולם היצירה ואילו התלמוד הוא כנגד עולם הבריאה. לעומת זאת, כאן הסדר בדיוק הפוך. כאן הנשמות המגלות את המשנה הן בעולם הבריאה, ואילו הנשמות המגלות את התלמוד הן כנגד עולם היצירה.

צריך לומר שהכוונה היא לבריאה שביצירה. כלומר, הנשמות שקבלו את התלמוד הן כנגד בריאה שביצירה. לגבי נשמות התנאים: המשנה היא בעולם היצירה, בחיצוניותו, ואילו הנשמות המגלות אותה הן כנגד כתר דבריאה. כתר הוא שרש ו' הקצות, שכן כאשר הן בתוך הכתר הן בבחינת "הרי חשך". החכמה הטמונה בתוך המשניות היא חכמה שרק עתידה להתגלות. התלמוד שמתגלה מתוכו הוא חב"ד דבריאה, ואילו הנשמות המגלות אותו מתוך המשנה מקומן בבריאה שביצירה. זו בינה של "בינה לבא" [המשנה ביחס לברייתא היא כמו ו' הקצות לעומת חיצוניותן]. כך נראה לי לומר.

אבל דורות דעכשיו אינם יכלים לקבל אור התורה כי אם על ידי הנשמות ששרשם בחכמה דעשיה, שזהו מהגאונים עד עכשיו. ובכל בחינה התלמידי חכמים שממשיכים נגלה שבתורה בג' עולמות בי"ע מאיר בהם נשמת משה שהוא מקור גליא דתורה, וכידוע בענין "משה שפיר קאמרת" [שחכם קרא לחברו בשם משה, למרות שלא היה זה שמו] (שבת קא, ב. [ומבואר ב]תורה אור סח, ג). אבל בתלמידי חכמים הממשיכים רזין דאורייתא זהו בחינת ב' בנשמות ישראל ששרשם בבחינת נשמות דאצילות, כמו רשב"י ור' המנונא סבא ורבי נהוראי ורב ייבא סבא שכל עיקר עסקם היה בלימוד רזין דאורייתא [רשב"י הוא היחיד מביניהם שמוצאים אותו גם במשנה ובגמרא] ובהם מאיר נשמת משיח כו' [וכמבואר בשער הל"ג בעומר (שבסידור) שברשב"י האיר מנשמת משיח ולכן היה מקור לגלות כל רזין דאורייתא]. ולפי הנ"ל [שיש מעלה בנשמת משה על נשמת משיח, שרש משה הוא ברצון ואילו שרש משיח הוא רק ב"טעם כמוס לרצון" שבחכמה] יש יתרון בתלמידי חכמים שממשיכין גליא דאורייתא [הקשורים לעצם הרצון של הקב"ה] מתלמידי חכמים הממשיכין רזין דאורייתא, שהם בחינת סתים וגליא

כעת מוסיף ר' הלל משהו מאוד-מאוד יפה:

וכן אמר אדמו"ר [האמצעי] נבג"מ על לימוד רזין דאורייתא עכשיו שיש בו גם כן סתים וגליא כמו הבעל שם טוב והרב המגיד נ"ע

גם בתוך רזין דאורייתא עצמם יש מי שמגלה אותם בתור רז ויש מי שמגלה אותם לגמרי. זהו ענינה של חסידות חב"ד – לעשות מהסוד נגלה ופשט. חילוק ויחס זה קיים אפילו בין הבעל שם טוב והרב המגיד. הבעלם שם טוב הוא הסוד שבסוד, ואילו הרב המגיד התחיל לעשות ממנו 'גליא', בשום שכל. לכן הבעל שם טוב ציוה על אבא של אדמו"ר הזקן שלא יביא אותו אליו, אלא רק לתלמיד שלו. כל עינינו של אדמו"ר הזקן הוא לגלות את תורת הבעל שם טוב, אבל הוא היה חייב לקבל אותה דוקא מתלמידו, המגיד, ממי שתפקידו הוא להמשיך את רזין דרזין בבחינת 'גליא'.

דברנו על כך בעבר: לכל תלמידי המגיד יש קצת השכלה בחסידות ביחס לשאר תלמידי הבעל שם טוב, עד היום הזה. גם בקאצק, שקבלו דרך המגיד, העבודה לגמרי אחרת מאשר זרמים אחרים בחסידות [כמו פרמילשאן או ברסלב (ברסלב זה משהו אחר) וכד']. יש בהם קצת הכנסת דברים בפנימיות, בשכל, אבל בעיקר נמשך הדבר דרך אדמו"ר הזקן.

אם כן, הבעל שם טוב הוא בחינת משיח שבמשיח, ואילו הרב המגיד הוא בבחינת משה שבמשיח.

[ולפי דעתי היינו כי הבעל שם טוב גילה רק בחינת ראיה דחכמה [הסתכלות שאין בה הבנה ושמיעה], ועל ידי הרב המגיד נ"ע נתגלה בבחינת השגה קצת [ועל ידי אדמו"ר הזקן – הרבה] בהסבר בטוב טעם כנ"ל], ויש יתרון מעלה בגליא מבסתים [גם בפנימיות התורה] כנ"ל וד"ל [ב"סתים" יש יותר עונג, אבל ב"גליא" יש יותר התקשרות לעצם הרצון].

 

 

נעבור לקיצור הפרק:

באור פרק י

יש ב' מדרגות בחכמי ישראל :

א.   בעלי נגלה תנאים (בריאה); אמוראים (יצירה); גאונים כו' (עשיה) שבהם מאיר נשמת משה רבינו.

ב.   בעלי נסתר (אצילות) שבהם מאיר נשמת משיח.

מהמבואר לעיל בענין נשמת משה ונשמת משיח מובן שיש יתרון בבעלי הנגלה לגבי בעלי הנסתר. וכן בנסתר גופא מי שזוכה להמשיך את הסוד בבחינת גליא – כאילו אינו סוד כלל [כמו שהסברנו בפרקים קודמים] – שרשו גבוה יותר.

וזהו "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", המשכת הפלא בבחינת גליא ממש.

גל הוא לשון גלוי, 'גליא', נפלאות הם סוד נסתר וסתום, והבקשה היא שה' ימשיך לנו את הנפלאות בצורה גלויה לגמרי.

"גל עיני" עולה "אנכי הוי' אלהיך" סוד ג' כתרים שבעצמות אור אין סוף ב"ה כנ"ל [בביאור פרק ט][שהם] שרש נשמת משה רבינו (והיינו שככל שמאיר נשמת משה רבינו בנשמת משיח נמשך הסוד בבחינת גליא ביותר) כנ"ל וד"ל.

[אגב, זהו אחד ההסברים לבחירת השם "גל עיני" להוצאה לאור של הספרים שלנו – להמשיך את הפלא בבחינת גליא כאילו אינו סוד כלל. זהו עיקר תכלית הכוונה של גלוי המשיח – משה שבמשיח]

ארבע מדרגות הנ"ל [של הנשמות המגלות] בפרט: בעלי נסתר – אצילות; תנאים – בריאה; אמוראים – יצירה; גאונים – עשיה הם כנגד ד' אותיות שם המיוחד הוי' ב"ה. והם ד' בחינות בגלוי התורה: קבלה, משנה, גמרא, הלכה. ה-י שבשם היא בחי' הבטול שבחכמה עילאה שהוא הכלי לקבלת השראת גלוי אחדותו יתברך האמיתית (כמבואר בתניא פרק ל"ה בהגהה).

עולם האצילות הוא עולם החכמה והבטול, והוא הכלי לקבל את סודות התורה. כל סודות התורה הם גלוי אחדות ה' – "הוי' אחד" – וכאשר הוא מתגלה זהו בחינת עולם האצילות, עולם האחדות. הכלי לכך היא החכמה והבטול, ולכן אי אפשר למי שאינו בבחינת עולם האצילות לגלות קבלה אמיתית.

לכן, כל מי שמתעסק בקבלה והוא אינו שייך לעולם האצילות כל הקבלה שלו היא בבחינת פירוד, כמו בעולמות התחתונים. זהו דבר מאוד חשוב ויסודי. כמובן, לכל אחד יש שרש בנשמתו ששייך לעולם האצילות, ולכן על כל אחד לקבל. כאן מדובר על הנשמות המגלות קבלה.

[אגב, לכן בחסידות חב"ד ישנה הסתייגות אפילו מלמוד כתבי החסידים הגדולים, כמו ר' אייזיק ור' הלל. כדי לגלות פנמיות התורה אתה חייב להיות נשמה דאצילות. אנחנו מאמינים כי רבי שבכל דור הוא נשמה דאצילות. פנימיות התורה חייבת להיות אחדות, ולכן אפילו אדם עם נשמה טהורה, גאון שבגאונים שיודע את כל התלמוד ופוסק הלכה, לא יכול לגלות קבלה. הם יכולים להמשיך להיות משפיעים כל עוד הם מקושרים למעין, לרבי.

אצל מי שרגיש לכך, כמו גדולי החסידים, ישנו חוש להרגיש מהגלוי האלקות שיש בחסידות של רבי ומהי בחסידות של משפיע. אם הנשמה עצמה היאנה בתכלית הבטול במדרגת האצילות מצד שרשה היא אינה מגלה אחדות, אלא רק "ענפין מתפרדין". אפילו שבמדובר על כל הספירות והפרצופים וכו'. להיפך, ככל שמדברים יותר בפרטיות כך הנעשה הפרוד יותר גדול. אל החסידים הגדולים יש להתיחס בתור משפעים, ויש דברים שתבין ממשפיע שלעולם לא תבין מרבי. ר' הלל הוא גדול המשפיעים, ממנו ניתן לגבל שפע והסבר בטוב טעם והטעמה, אבל אור אפשר לקבל רק מרבי ממש.

ר' אייזיק אמר ש"רוח הקודש אין לי, אבל אני מבין בזה...". על דרך זה מובא אצל הרבי מקומרנא, שכל מי שיש לו קצת חוש, כאשר הוא פותח איזה ספר וקורא בו כמה שורות מיד מריח עד כמה הספר בא ממקור של אחדות אמיתית, ואזי עליו לשקוד עליו וללמוד אותו, ועד כמה לא. הוא כותב זאת גם על ספר שכתב אותו אדם ירא שמים ומקובל וכו'. ניתן אמנם לעיין בו וללמוד אותו, אבל לא לשקוד עליו. יש ספרים שאותם בכלל לא לומדים (אצל הרבי מקומרנא הכוונה היתה לספרי הרמח"ל, שלדבריו מי שרק פותח אותם לא יכול להסתכל, שזהו ספר חיצוני, ומיד סוגרים אותו... אצלנו לא מקובל כך, והבאתי זאת רק בתור דוגמה לאחד שבאמת נחשב צדיק גדול מאוד, ובא צדיק אחר ואומר שלא יכול להסתכל בספרו). יש חוש אם דבר בא מעולם האצילות או לא. גם בדברי חז"ל מצאנו: "מה לך בדברי אגדה? כלך לך לדברי הלכות". כל אחד צריך למצוא את התחום שלו – "איהו חכם? המכיר את מקומו].

כל זאת היה דרך אגב לכך, שהנשמות המגלות קבלה אלו הנשמות השייכות לאצילות. למרות שהסברנו כעת שזו המדרגה הגבוהה ביותר, הנשמות היותר נמוכות באמת עוד יותר גבוהות. שרש הנשמות של עולמות בי"ע הוא בנשמת משה רבינו, ולכן הן מתעסקות עם הנגלה. אכן, אדמו"ר הזקן היה הראשון [מאז הרמב"ן] שיכול היה ליחד את הנגלה עם הנסתר ולהיות גדול בשניהם. מסופר עליו, שכאשר הלך אל המגיד התנה תנאי, שאם לא ישמע ממנו חידוש בנגלה – היה כבר גאון עולם בנגלה – לא יישאר שם. הוא לא רוצה אחד שיכול רק לגלות סודות. הוא היה שם שבועיים ושמע דברים נפלאים בנסתר, אבל בגלל שלא שמע שום דבר בנגלה עמד ללכת ולעזוב את המגיד. פתאום הגיעה אשה לשאול שאלה על כשרות עוף, ואז התחיל המגיד לפלפל בסוגיה ביורה דעה, ואדמו"ר הזקן עמד נדהם מן הסברות העמוקות שלא שמע אף פעם. זה החליט אצלו את ההחלטה להישאר [אפילו האריז"ל, שכתב גם חידושים בנגלה, לא היה נחשב לגדול הדור בנגלה].

ברגע שממשיכים את הנסתר בבחינת 'גליא' – זהו גלוי ששייך למשה רבינו שבנשמת משיח. רק מי שהוא בבחינת משיח יכול גם לכלול בתוכו את נשמת משה רבינו, אבל מי שהוא בבחינת משה גרידא אינו יכול לגלות את משיח שבמשה. גלוי זה שייך רק לאלף השביעי, שאינו אקטואלי כלל היום. היום אקטואלי להמשיך את הנסתר בגליא, ובמיוחד מאז הבעל שם טוב.

משנה אותיות נשמה – "נשמת שדי תבינם" – בחינת ה עילאה שבשם.

כאמור, בדרך כלל בקבלה כתוב אחרת. כתוב שמשנה היא ביצירה ואילו גמרא היא בבריאה. כאן אנו מסבירים על פי הנאמר במאמר, על פי מדרגת הנשמות. צריך לומר, שאם נשמת התנאים שייכת לעולם הבריאה אזי גם הגלוי שהם מגלים – המשנה – שייך גם הוא לעולם הבריאה. המשנה שהם גילו ודאי גבוהה יותר מהגמרא שגילו האמוראים. זו המשנה כפי שהיא מצד עצמה.

אם כן, לא מדובר על שכל המשנה הבא בצורת פסק הלכה ללא הטעם, כפי שהוא מתגלה לנו, אלא על עצם סגולת המשנה. דוקא בחסידות התגלה, כי מי שרוצה לזכות לגלוי נשמתו יעסוק במשניות, שכן משנה אותיות נשמה. בחסידות חב"ד יש כמה סיפורים על רועי צאן יהודים ברוסיה ובאוקראינה, שזכו על ידי שינון משניות לגלוי היחידה שבנפש.

עולם האצילות הוא אלקות, שלמעלה מנשמות, ולכן מי שמדבר קבלה אפילו לא מדבר על נשמה [בחסידות מובא כי המקרא שייך באצילות. לפי זה, המקרא הוא הזכר שבאצילות, ואילו קבלה היא הנקבה שבו].

גמרא הוא מלשון צדיק גמור [הגומר את התיקון] – שלמות תקון מדות הלב – ו שבשם – על ידי ה"עבודת פרך" של למוד הגמרא בעיון.

זהו אינו השכל שבגמרא. על פי הסדר המקובל, השכל והסברא שבגמרא משתייכים לעולם הבריאה, לעומת המשנה שבעולם היצירה, בה לא מופיעים הטעמים והסברות. כאשר מסתכלים על השכל הגלוי שבהם עומדת הגמרא מעל למשנה. לעומת זאת, כאן מדובר על הסגולה הפנימית והעצמית שיש בכל אחד מהם. סגולת המשנה היא גלוי הנשמה, ואילו סגולת הגמרא היא לגמור את התקון ולתקן את המדות – "מאן דבעי למהוי חסידא יעסוק בנזיקין", בעיון העמוק של התלמוד. לכן מובא, כי גמרא הוא ראשי תבות שמות המלאכים גבריאל מיכאל רפאל אוריאל [סוד הארגמן, ללא המלאך נוריאל].

מובא בהרבה דרושי חסידות, כי למוד גמרא בעיון הוא עיקר עבודת הפרך שבגלות. פרך הוא לשון פירכא, והכוונה לעמול חזק ביגיעה של תורה, בקל וחומר ובלבנים, השוברת את גסות הלב ומתקנת אותו.

הלכה [מהגאונים והלאה] סוד "הריעו להוי' כל הארץ"

זו כוונה מהאריז"ל, על פיה מוסבר מדוע בימות החול אומרים "מזמור לתודה", ואילו בשבת אומרים "השתחוו להוי' בהדרת קדש", ראשי תבות קבלה למפרע. מה עושה ההלכה?

הוא תקון בחינת ארץ – "מלך במשפט יעמיד ארץ" – תקון המלכות [תקון החברה]ה תתאה שבשם.

י      :           בעלי נסתר – אצילות – קבלה

ה     :           תנאים – בריאה – משנה

ו      :           אמוראים – יצירה – גמרא

ה     :           גאונים כו' – עשיה – הלכה

 

עוד סוד בארבע מדרגות התורה: קבלה, משנה, גמרא, הלכה. זהו הסוד האמיתי של שרש נשמות הצדיקים שגלו את אותן המדרגות. המענין הוא, שתנאים אמוראים וגאונים הם בדיוק על פי סדר הזמן, ואילו בעלי הנסתר שבאצילות הם לגמרי למעלה מהזמן. הוא אינו גלוי ששייך לזמן מסוים. להיפך, בכל פעם יש גלוי יותר גבוה של האצילות, שלא על פי סדר הדורות. הזמן שייך לעולמות בריאה-יצירה-עשיה, ולכן בהם הגלוי הוא על פי סדר הזמנים.

מתי בעיקר מתגלה האצילות? הכתוב אומר "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", ודורשים שהמילה 'אף' באה לרבות את האצילות בתקופת העשיה. אצלנו, גלוי הקבלה הוא בעיקר מזמן הגאונים ואילך. אכן, גלוי ספר הזהר של רשב"י החל בתקופה זו. אפילו ספר יצירה, שהוא ספר קדמון מאוד, מוזכר לראשונה בתקופת הגאונים – ר' סעדיה גאון וכו' [ובגלל זה יש לחוקרים היום בלבול שלם בדבר]. מי שלומד את ספר הפרדס לרמ"ק יראה שרבינו האי גאון היה מקובל גדול, והוא מביא ממנו הרבה חידושים. כלומר, הגאונים התעסקו בקבלה, אבל לא מוצאים חידושים בקבלה מאמוראים. זה בתכלית ההסתר. כל זאת מתאים לסוד הפסוק "אף עשיתיו" – גלוי האצילות בעשיה.

העיקר הוא, שככל שיש יותר גלוי של האצילות כך הוא עולה. האצילות היא גם למעלה מהזמן, אבל היא גם הליכת הזמן אחורנית. כיוון שהקבלה שייכת לביאת המשיח של העתיד היא מתגלה באופן יותר גבוה – קודם ספר יצירה, אחר כך ספר הזהר, אחר כך כתבי האריז"ל ולבסוף החסידות. הגלוי הולך ועולה, ההיפך מן הנגלה, הולך ומתקרב לשרשו – ביאת המשיח.

והנה קבלה משנה גמרא הלכה עולה ד' פעמים הדר [המלך השמיני] שהוא סוד שם מה החדש שמאיר מיסוד אדם קדמון לתקן את שבירת עולם התהו, על ידי "תורה אור" [זו התורה שבאה לתקן את השבירה]. והוא עולה "ארבעה חרשים" [בגלות החרש והמסגר] – ארבע מדרגות תלמידי חכמים [כמבואר בחז"ל] כנ"ל.

'חרש' בלשון הקדש הוא לשון מחשבה, ולפיכך ארבעת החרשים הם ארבעה סוגים של חכמים המגלים תורה.

נסביר עוד סוד על ההבדל בין נשמות דאצילות שמגלות קבלה, משרש משיח, לבין נשמות דבי"ע שמגלות את הנגלה, משרש משה רבינו:

והנה ידוע [בחכמת המספר] שה-י שבשם הוא ד במשולש ("מספר קדמי" מ-א עד ד), ואותיות הוה שבשם הן ד ברבוע.

זה נקרא הבית של 4 – משולש למעלה מרבוע. לכן נקרא שם הוי' "שם בן ד'", מלבד הפירוש הפשוט שהוא בעל ד' אותיות. המשולש של ד הוא שרש גלוי הקבלה, שבבחינת משיח, ואילו הרבוע של ד הוא שרש גלוי הנגלה, שבבחינת משה רבינו. מה ההבדל משולש לרבוע?

ענין הרבוע [העומד יציב] הוא שלמות ההתישבות בכלים – [וכל חכמת התורה מתישבת בכלים, ב]גליא – שמזה מובן היתרון שיש בבעלי הנגלה כנ"ל.

לעומת זאת, הקבלה היא כמו קרן אור, שמהיקה ומבריקה, הולכת ומתפשטת, אבל אין בה עדיין התיישבות שלמה.

[אף על פי ש]ה-י הוא מקור האור והחיות לגבי שאר אותיות השם, אך [בכל זאת] שרשן גבוה יותר, כידוע הכלל ששרש הכלים גבוה משרש האורות.

המשולש הוא עדיין בעיקר אור, ההולך ומתפשט ללא כלי שיתפוס אותו, אבל רבוע הוא בעיקר כלים. אם יש בו כלים הם בטלים אל האור, כמו בעולם האצילות. על כלי האצילות כתוב שהם במדרגת אור ביחס לכלים של עולמות בי"ע. לכן האות י הוא המשולש.

והוא גם כן מעלת "יחודא תתאה" בג' עולמות בי"ע לגבי "יחודא עילאה" שבאצילות כמבואר בדא"ח.

זהו נושא ארוך בחסידות. עבודת הצדיקים שבאצילות היא היחוד העליון, אבל עבודת הבינונים שבעולמות בי"ע היא להכיר את היחוד התחתון. מהו? בטול היש לאין. זו ראית הארת האצילות בתוך המציאות הנפרדת של העולמות התחתונים, איך למעלה מהזמן נמשך בתוך הזמן, הלמעלה מן המקום נמשך בתוך המקום. לעומת זאת, יחודא עילאה הוא בטול הזמן והמקום בלמעלה מהם. הם בטלים לגמרי בעצם שם הוי'.

בתור גלוי, יחודא עילאה הוא גלוי עצום, ואילו יחודא תתאה אינו כל כך גדול. בכל זאת, כתוב שהחידוש, ומה שהוא גורם למעלה אצל הקב"ה, של מי שנמצא בתוך גדרי הזמן והמקום שמסוגל להרגיש, "באשר הוא שם", שיש למעלה מהזמן והמקום בתוך הזמן והמקום – הוא חידוש הרבה יותר נפלא. כלומר, שרש יחודא תתאה גבוה משרש יחודא עילאה. שרש עבודת הבינונים גורם בעצמות יותר צחוק ושעשועים. צחוק עולה מדבר שלא יתכן, שהוא חידוש בעצם, כמו צפור המדברת. היחוד למטה הוא בחינת צחוק [יחודא עילאה שייך יותר לאברהם ואילו יחודא תתאה שייך יותר ליצחק]. זהו שרש הכלים שגבוה יותר מהאור.

לשמיעת השיעור:

ט"ז תמוז ה'תשד"מ

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com