חיפוש בתוכן האתר

הרכבת אנוש_פרק ט הדפסה דוא

פרק ט

לשמיעת השיעורים לחץ כאן

כעת נעבור לפרק ט במאמר. ההסבר בפרק הקודם היה שהמצות מלבישות את הטעם, ומה שמתגלה ממנו הוא רק רמז. המשיח הוא זה שיגלה את העצם:

והנה כל זה הוא בחינת ההלבשה שבמצות לסוד ה' שהוא בחינת כללות כל האורות דאצילות הנמשכים מבחינת החכמה ועד רום המעלות מבחינת חכמה הקדומה שבעצמיות אור אין סוף, שכל זה הוא מלובש במעשה המצות.

כלומר, סוד ה' שגנוז בתוך המצות הוא כל האורות מחכמה דאצילות ולמטה, ואם רוצים להעלות בחינה זו עד רום המעלות תהיה זו חכמה של האצילות שלפני הצמצום. זוהי מדרגת 'אחד'. בערכים שלנו: ההמשכה היא ממדרגה ע' לאחר הצמצום, או ממדרגה ה' לפניו.

כל זאת לגבי הסוד:

אבל עצם מעשה המצות עצמן הם בעצמות רצון העליון שלמעלה מהטעם לגמרי הנקרא רצון הפשוט כידוע [מדרגה ד', עליה נאמר] דאין טעם לרצון כו' אפילו טעם הכמוס כו' ["טעם כמוס לרצון" שייך למוחא סתימאה, אבל "אין טעם לרצון" שייך לגלגלתא], לכן שרשם [של המצות שיהודי מקיים כאן למטה] יותר נעלה בבחינת רצון המוחלט המקור לרצון הפשוט [שגם הוא במדרגה ד'], ועוד רצון הפנימי והעצמי [מדרגה א'] אשר הוא סיבה האמיתית לרצון המוחלט [ורצון הפשוט] כו'.

עצם המצוה בא מן עצם הרצון, כאשר גלוי הרצון הוא גלוי ששייך לנשמת משה רבינו, לא לנשמת משיח. ברצון יש בו בדרך כלל שלשה סוגים: רצון הפנימי והעצמי, רצון המוחלט ורצון הפשוט. שני האחרונים הם אריך ועתיק שבבחינת 'אחד' לפני הצמצום.

כמו בכל דבר בחסידות, גם בקיום מצוה יש שלש מדרגות – עצמי, פנימי, חיצון – והעצמי קשור יותר עם החיצוני יותר מאשר עם הפנימיות. כך גם לגבי הרישין שבכתר – רדל"א, רישא דאין, רישא דאריך. יש קיום המצוה בחיצוניות, יש את הסוד והטעם הפנימי שבה, ויש את עצם המצוה. זהו גלוי עצם הרצון שלמעלה מן הטעם לגמרי.

והנה לכל זה [אפילו בגלוי הסודות של המשיח] לא יגיעו נשמות ישראל על ידי עשייתם המצות בכוונה על פי סוד ה', רק כאשר עושים למעלה מן הכוונה והטעם, רק מצד מה שאמר ונעשה רצונו בלבד [כמו יהודי פשוט, בקבלת עול בפשטות זו שפלות בעצם, 'מתנגד' לאחר שנעשה חסיד...]. ועל ידי זה יגיעו לכל המדרגות שברצון עד בחינת רצון הפנימי [מדרגה א' שבעצמות ממש] שמלובש בו עונג נעלם שאינו מושג כלל [כי אינו לא מיניה ולא דוגמתו מעונג שלמטה שהוא שלימות החסרון, ולמעלה אין שייך שלימות כלל].

זהו רעיון עמוק: עונג תמיד בא מהרגשה של שבע רצון. האדם רוצה משהו, ועד להתמלאותו יש חיסרון, וכאשר הוא מתמלא מתגלה בתוך הרצון עונג. בכל המדרגות, אפילו במדרגת 'אחד' שבאור אין סוף לפני הצמצום, כך הוא הסדר.

אמנם, בתחלת המשך תרס"ו מסביר הרבי רש"ב שבכל אור אין סוף שלפני הצמצום לא שייך חיסרון, בגלל השכח אינו חסר פועל. אם יש כח יש ממילא גם פועל. חיסרון ושלמותו הם מיניה וביה, ושניהם יחד הם התענוג.

למה אנו אומרים שרצון יותר גבוה מכל עונג ושעשועים? הרי אפילו במדרגה א' של 'יחיד' יש עונג בתוך רצון? ר' הלל כותב במקומות רבים שיש עונג עצמי שנעלם בתוך הרצון, ואם כן שוב עונג למעלה מרצון? אלא כאן מסביר ר' הלל דבר עמוק. הוא אומר, שהמושג עונג במדרגה זו [מדרגה א'] שונה לגמרי מכל מדרגות העונג והרצון שבאות אחר כך. בכל המדרגות – גם באור אין סוף שלפני הצמצום – העונג הוא משלמות החיסרון. אם אתה רוצה לבנות בית ובנית אותו, הרצון שלך לבית מתמלא בעונג. אתה 'מבסוט', וזהו עונג של שלמות החיסרון. לעומת זאת, את העונג שבמדרגה הראשונה כלל אי אפשר להשיג.

לכן, עונג זה אינו נכנס בגדר עונג המושג לנו. הוא הרדל"א האמיתי. מה שניתן לדעת הוא שעונג זה אינו העונג שבא אחר כך.

על הרצון העצמי, הרצון שבעצמות, ניתן עדיין לומר רצון. אומרים שיהודי פשוט מקיים מצות כי כך ה' רוצה. הוא רוצה כך אז אני עושה כך, אבל לומר שה' מתענג במה שאני עושה – זה כבר שונה.בכל שאר המדרגות העונג הוא ממלוי הרצון, אבל כאן אי אפשר לומר שהתענוג שיש ברצון העצמי הוא תענוג ממלוי החיסרון. למה? כי לא שייכת שלמות בעצמות.

נסביר יותר: לא שייכת שלמות בעצמות כי לא שייך באחד המושג שנים. במאמר 'הוראת המספרים' הסברנו, שהוראת המספר אחד הוא "פשיטות והשתוות" ואילו הוראת המספר שנים הוא "זווג ושלום". על כך יש שיחה של הרבי, על פי מאמר חז"ל ששלום הוא שמו של הקב"ה, ובה הוא מסביר שהמושג שלום שייך רק לאחר בריאת העולם, גם באור אין סוף שלפני הצמצום. לעומת זאת, בעצמות לא שייך שלום, כי שלום הוא מלשון שלמות, ושלמות שייכת רק כאשר האחד משלים את השני. גם המושג חיסרון תלוי בשנים – אני חסר אותך. אם כן, גם חיסרון וגם שלמות תלויים בשנים, ואילו באחדות מוחלטת לא שייך שנים.

גם באחדות שבאור אין סוף יש רצון לשנים – הרצון לברוא את העולם. די ברצון זה כדי שיוגדר כשלמות ממלוי החיסרון, שהוא תענוג אין סוף שלפני הצמצום. גם השעשועים העצמיים יצאו מגדר 'יחיד', ואם כך הם שעשועים של שלמות, שלמות עם עצמו, שהיא בגדר שנים. לעומת זאת, באחדות מוחלטת לא תתכן שלמות. בעולם הזה נברא באות ב – "בראשית" – אבל העצמות רמוזה באות א של "אנכי". אנו מדברים על רצון במדרגה א', בה לא ניתן לדבר כלל על תענוג של שלמות.

אם כן, מהו אותו תענוג? כאן אומר ר' הלל שאי-אפשר לדעת, אבל בכל זאת נגדיר יותר. צריך לומר, כי זהו התענוג מהרצון עצמו. מה הכוונה? יהודי פשוט מקיים מצוה כי כך ה' רוצה. כלומר, יהודי פשוט תופס שעצמות ה' רוצה שאניח תפלין. הוא לא מתכוון לשום ספירה או פרצוף, גם לא לאור אין סוף שלפני הצמצום – הוא מתכוון לעצמות. אותו יהודי לא חושב על כך שה' מתענג מאותו רצון, על כך ש"נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", אלא רק על רצון ה' מתוך קבלת עול. זוהי מדרגת רצון עצמי.

נמשיך עוד שלב: כאשר מדובר על עונג בתוך אותו רצון, ודאי שאין הכוונה לעונג כמו בשאר המדרגות, שכן בכל שאר המדרגות העונג בא משלמות. צריך לומר, כי זהו עונג שהוא אחד עם הרצון. כלומר, ענוג מהרצון. נסביר: אני אומר לך לעשות כך וכך, ואפילו אם לא תעשה זאת יש לי כבר עונג מכך. אם תעשה – טוב, ואם לא תעשה – גם טוב.

איפה מופיע רעיון כזה? בתחילת הסיפור האחרון מספורי מעשיות [ז' בעטליר'ס]. המלך אומר לבו, שאם יתנהג בסדר הוא ודאי ישמח, אבל גם אם לא יתנהג בסדר – הוא גם ישמח. אני שמח כל הזמן, ואני רוצה שתתנהג בסדר. יש לי שמחה בעצם הרצון. זהו אינו עונג משלמות הרצון, שאתה רוצה שהדבר אכן יהיה, אלא מעצם היותך רוצה. "עונג נעלם ברצון הנעלם".

זהו רעיון מאוד דק, שצריך להתבונן בו, כי אצלנו הוא אינו מושג. אצלנו הם תרתי דסתרי, שכן הגדרת רצון אצלנו היא שאתה רוצה משהו, ולכן לא יתכן שתשמח בכך בלבד.

כעת נבין יותר: הזכרנו, כי השמחה שיש ליהודי פשוט היא מקיום הרצון, בלי קשר לעונג שיש לה' מכך. אדרבה, אם יחשוב אודות העונג של ה' יתברר כי הוא מחפש בעצם את טעם המצוה. הוא כבר 'מקובל' או חסיד, לא יהודי פשוט. לעומת זאת, כאשר מדובר על "עונג הנעלם בעצם הרצון הנעלם והעצמי" גם אותו יהודי פשוט מזדהה עם הרצון. אצל יהודי פשוט, העובדה שה' רוצה מורה על כך שגם אני רוצה, וכמו שיש לה' עונג מעצם הרצון כך גם לי יש עונג בעצם קיום רצון ה'. הוא לא מרגיש את העונג הזה. זהו עונג נעלם. בהמשך תרס"ו נקראת מדרגה זו 'עבד פשוט', שרצון ותענוג של האדון הם אחד עם הרצון והתענוג של העבד. אם ה' רוצה ממילא גם הוא רוצה, ואם לה' יש עונג ממילא גם לו יש עונג.

יותר בעומק: כאשר אני שמח גם אם הדבר לא יתקיים פועלת שמחה זו עצמה שהדבר יתקיים. היכולת להיות שמח והתענוג מעצם הרצון, גם ללא צורך שהדבר יתקיים, גורמת את קיומו. באיזה אופן? בדרך ממילא, בלי לשים לב [דאבען זיך, לערן זיך וכו']. איך מרגיש היהודי הפשוט לאחר שעשה כך את המצוה? הוא מרגיש שלא עשה שום דבר, אלא שהדבר נעשה מאליו. הוא אינו מחזיק טובה לעצמו. מי עשה? הענג הנעלם, שאינו עונג משלמות, הוא זה שעשה.

זהו עומק הסיפור של רבי נחמן שהזכרנו [אגב, את הסיפור הזה לא סיים רבי נחמן לספר. הוא חסר, אבל הוא בעצם לא חסר. זהו חיסרון שאינו חסר שלמות]. המלך הזקן רצה למסור את המלכות לבנו בחייו. הוא הזמין את כל שרי המלוכה לסעודה בבור, ובאותה סעודה אמר לבנו, כי הוא רואה בכוכבים כי הבן עתיד ליפול מהמלכות. לפיכך, אם תחזיק בשמחה למרות זאת – אני אשמח מאוד-מאוד. כך אראה שאתה ראוי למלכות, שכן מיהו הראוי באמת למלכות? מי ששמח גם לאחר שנפל ממנה. אם תהיה עצוב מכך – גם אשמח, אבל לא כל כך.

מסיפור זה רואים כי ישנם שני מיני עונג בלי שלמות: השמחה של המלך היא בכל אופן, בין אם הבן יהיה ראוי למלכות ובין אם לא. למה? כי המלך הזקן באמת מלך. הוא במדרגת הרצון העצמי, עליו נאמר "כתר עליון איהו כתר מלכות", ולמלך העצמי יש שפלות עצמית [זהו מלך במדרגת משה רבינו – "ויהי בישרון מלך" – לא מדרגת המשיח]. לכן הוא שמח בכל מקרה. מה הוא אומר לבן? אם גם במצב של חיסרון עדיין תהיה שמח – זהו סימן לכך שאתה באמת מלך גמור כמוני, וראוי לרשת אותי. ואם לא? אני עדיין אהיה מלך, ולכן אני עדיין אהיה שמח. לעניננו, העונג הנעלם עצמו הוא הגורם לכך שהדבר יתגשם.

כל זאת כהסבר לדברי ר' הלל (בסוגריים) על ההבדל בין העונג במדרגה זו לבין העונג שבשאר המדרגות. כעת נדייק בלשונו בהסבר ההבדל: הוא לאומר שלמעלה 'אין חיסרון', אלא "למעלה אין שייך שלמות כלל". כל מושג השלמות שייך רק למטה. כולנו מחפשים שלמות, אבל מי שמחפש שלמות ודאי אינו 'עצמי'. בעצמות לא שייכת שלמות, ולכן התענוג שם שונה מכל תענוג אחר. כל תענוג הוא ממשהו שנשלם, ובעצמות לא שייך דבר זה.

אם כן, עיקר הסוד הוא שעצמות היא אחד בעצם, ולא שנים, אלא שאחד זה הוא בסוד "שלם וחצי". בסוד זה, גם השלם הוא שבור, על דרך כינוי חז"ל ליחס זה במדות הארון "מדות שבורות". מצד אחד זו אינה השלמות שלמטה כלל, כמו שהעונג הוא אינו כעונג שלמטה, ומצד שני על ה' ניתן לומר כי זוהי שלמותו.

שאלה: באופן זה עלול האדם לאבד את הממשות של הממד הגשמי בחיים, וממילא גם את הפחד מהמות...

תשובה: אם כך, עוד לא הגעת לשלמות האמיתית, כי בשלמות האמיתית תופס העולם הזה מקום עיקרי, לא בשביל שהאדם יסתלק ממנו. אכן, "אשרי אדם מפחד תמיד", ולכן צריך להחליף את הפחד מהמות בפחד בה'. לכאורה, גם אם היצר הרע ילך לאיבוד הפסדנו כח גדול. היצר הרע נקרא "כח שור" ואילו היצר הטוב הוא בחינת אדם, שחלש ממנו. לכן כתוב, שעיקר התיקון הוא לרסן את השור לטוב, לא להשמיד אותו. גם כאן, לא רוצים לבטל את העזות של הרע, אלא תכלית הכוונה היא כדברי הבעל שם טוב, ש"הרע כסא לטוב".

 

קודם שאלו האם גם משה רבינו יגלה טעמי תורה:

וזה העונג [העצמי] יתגלה בעולם הבא דווקא שלמעלה מימות המשיח [בהם יתגלה רק עונג השעשועים העצמיים], שזהו אלף השביעי,

כאמור, במאמר הוראת המספרים הסברנו, כי הוראת המספר שנים היא 'זווג ושלום'. כל טעמי תורה שיתגלו על ידי משיח הם בבחינת זווגים, ולכן הם בחינת שנים – שלמות הזווג בין שנים. כל הקבלה כולה באה ללמד, שכל מצוה פועלת זווג בין קוב"ה ושכינתיה בלשון החסידות: יחוד סובב וממלא. לפני שהסתלק הרבי רש"ב הוא אמר, שכעת הוא מחבר את הסובב והממלא.

בדומה לכך: הבעל שם טוב ביקש, והיה הראשון בעולם שזכה לכך, יכולת לנהל שיחה גשמית פשוטה, כמו על מזג האויר, עם בן אדם תוך כדי עלית נשמה. כתוב, שלדבר זה גם משה רבינו לא זכה. בגלל זה הוא נקרא בעל "שם טוב" – "את השמים ואת הארץ" – להיות בשמים ובארץ באחד. משה רבינו דיבר עם ה' בהקיץ, אבל כאשר עלה להר, לא תוך כדי שיחה עם אדם אחר. כמו כן, משה היה מופרש, ולא הלך הביתה אחר כך. משה היה צריך לפרוש מהאשה, אבל משיח הפוך ממנו, שכן כל ענינו הוא לגלות את כל הזווגים. הוא שלמות הסוד של שרש הזווג. אכן, משה שיבוא אחרי משיח הוא במדרגה אחרת, מדרגה של ימי תחית המתים. אז איש ואשה יהיו אותו הדבר.

התפיסה שלנו, של אדם בעולם הזה, היא רק של עונג הבא מזווג, כמו איש ואשה. לא יתכן אצלו עונג מאחד. לכן כל טעמי מצות בעולם הזה הם ענוג מזווגים. לעומת זאת, העונג העצמי מאחדות שאינה שלמות היא זו שתתגלה על ידי משה רבינו באלף השביעי. לעומת זאת, העונג שיתגלה מהעצמות הפשוטה על ידי משה רבינו היא לא בערך כלל.

והוא ענין קבול שכר בשמחה של מצוה מצד העצם ממש שאמר מצוה זאת ונעשה רצונו.

נדייק בדברי חז"ל אלו: עיקר שלמות המצוה הוא כאשר הרצון נעשה ממילא, ולכן הלשון היא "נעשה רצוני", בלשון נפעל. כך היא גם הלשון במצות קדוש השם: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". מתי הרצון הוא בבחינת 'נעשה'? כאשר לא איכפת לרצון מעצמו. אם הרצון רוצה בדוקא דבר מסוים הוא צריך להכריח. בחז"ל נקראת פעולה זו 'לְעַשּׂוֹת' מישהו – "גדול הַמְּעַשֵּׂה יותר מן העושה" – וכך פועל רצון תחתון. לעומת זאת, אצל הקב"ה עיקר התענוג הוא כאשר הרצון לא צריך לכפות. אני רוצה, והדבר נעשה. זהו 'כיף' לא נורמאלי. למה רמונו נעשה? דוקא בגלל שלא איכפת לו, שלעונג לא חסר כלום. לה' לא חסר את עצמו. עיקר התענוג הוא כאשר לא חסר לך את עצמך.

בהקשר לכך מסופר סיפור על מצות צדקה: פעם בא לקרלין דרשן גדול, מאלו שהיו מסתובבים בין העיירות, דורשים לקהל – אנשים, נשים וטף – כדי לעורר בתשובה והקהל היה משלם להם. זו היתה פרנסתם. אותו דרשן היה מהגדולים בעולם, ונתן דרוש במשך כמה שעות, דרוש "הפלא ופלא" ודברים יוצאים מן הכלל. ואכן, כולם התלהבו מהדרוש, וכל אחד נתן לו כמה פרוטות. אחר כך בא הרבי מקרלין, ניגן איזה ניגון ואמר כמה מילים, שאף אחד לא יכול היה לשמוע, ולבסוף אמר שצריכים לתת כסף. פתאום כולם מוציאים שטרות של מאות ואלפים. אותו דרשן יושב בצד ויוצא מהכלים. 'אני אמרתי דרשה נפלאה, כזו שהעולם לא שמע מעולם, ונותנים לי רק כמה פרוטות, ואילו הוא ממלמל כמה מילים וכבר נותנים לו שטרות'? הוא בא לרבי ושאל מה הענין. הרבי ענה לו כך: כל אחד משפיע את עצמו לקהל אליו הוא דורש. אתה באמת אוהב כסף, וככל שהרבית בדרוש כך השפעת את עצמך יותר, ולכן השפעת להם בפנימיות את אהבת הכסף. ממילא, בסוף הדרשה כל אחד נתן רק כמה פרוטות, כי כסף הוא דבר חשוב, הוא ערך עליון... לעומת זאת, אני שונא כסף, ולכן בכמה מילים בודדות אני משפיע לכולם שנאה זו, וממילא כאשר אני מבקש שיתנו כסף כל אחד נותן לי הכל. הוא לא צריך אותו בכלל...

לעניננו, אם לרצון לא איכפת מעצמו הוא נעשה מאליו. רק "אמרתי" ומיד נעשה רצונו.

וכל [גלוי] זה יומשך על ידי משה דווקא. אך גם עכשיו קבלת עול זה הוא גם כן למעלה מן הטעם בעבודת המצוה מצד התקשרות אמונה הפשוטה שבלב כנסת ישראל,

כל קיום מצוה של יהודי פשוט, מאז משה רבינו ועד היום, זו השראת נשמת משה רבינו. ככל שיהודי מרגיש טעם במצוה, כאן בעולם הזה, זו התנוצצות של משיח.

והוא גם כן על ידי משה כי הוא גם כן ממשיך אמונה הפשוטה [ממדרגה א'] בכללות נשמות ישראל ומחדשה [למדרגה ב'] בבחינת אור חדש בכל שנה ושנה [בפסח], ובפרט בכל יום כמו שכתוב "חדשים לבקרים כו'" (איכה ג, כג),

לכן מסיימים בבוקר על פי פסוק זה את אמירת "מודה אני" במילים "רבה אמונתך". רבה היא לשון רַבְיָא [תנוק בארמית] המתפשט וגדל. כלומר, האמונה מתגדלת ומתבגרת על ידי המשכת דעת ממשה רבינו.

ועל ידי זה ניתוסף בהם כח ועוז לעשות כל המצות מצד העול בלבד,

כאן צריך הסבר: אמרנו, כי הרצון העצמי אינו כופה, ואילו כאן מכונה העשיה קבלת עול מלכות שמים. מהו עול? לכאורה קבלת עול היא כפיה והכרח, הפוך מכל ההסבר שלנו. בעומק, שני ההגדרות הללו הן אותו הדבר. קבלת העול היא ההכרח שאתה מרגיש. הדבר מתחייב במחויבות עצמית. כך הסברנו בספירת ההוד את מדת התמימות. תמימות היא כאשר הדבר מתחייב. סוד קבלת עול מלכות שמים אינו ההרגשה שמישהו כופה אותי, אלא שאני מתוך התחייבות פנימית חייב לעשות כך. בלשון החסידות: זוהי תמימות המעשה. בלשון ליקוטי מוהר"ן: אתה "נעשה בבחינת מחויב המציאות", כמו הקב"ה.

למשל: אם הרבי אומר לעשות משהו, כמו מבצע תפלין לחיילים, אצל חסיד תמים הדבר חייב להיות, ולא הגלל שהרבי כופה. חסיד אמיתי, ובמיוחד בחסידות חב"ד, ששומע מהרבי הוראה כזו – לא יתכן אצלו שהדבר לא יהיה [למשל: כאשר הרבי לא מתערב ולא מחוה דעה בענינים מסוימים, כמו בעת פינוי ימית או כעת בענין העצורים, למרות שכל מי שבאמת מכיר את ההשקפה של הרבי יודע בדיוק מה הוא חושב על כך. למה הוא שותק? אחד מההסברים של החסידים המקושרים באמת הוא, שאם רבי אומר משהו – הוא חייב להיות. אם רבי רואה ברוח הקדש שהדבר לא יהיה – הוא לא יאמר זאת]. הרבי עצמו לא כופה, אבל אצלו הדבר חייב להיות.

כך גם לגבי המצות: הדבר מחוייב להיות. אצל יהודי תמים, אם ה' אמר להניח תפלין הדבר חייב להיות. זו התמימות האמיתית, והיא אינה כפיה. זה נקרא קבלת עול מלכות שמים. הקב"ה לא עומד עם שוט ומכריח אותי להניח תפלין, אלא להרגיש כיצד ה' אמר ונעשה רצונו. ליתר דיוק: ה' אמר באופן שבו יש לו עונג אפילו כאשר הדבר עוד לא נעשה, אלא שמעונג זה עצמו הדבר חייב להעשות. זו המחויבות האמיתית.

כעת נבין יותר עמוק את הענוה של היהודי הפשוט: כיוון שהעול בא מההרגשה כי הדבר חייב להיעשות, ממילא איני יכול להתנגד. הדבר חייב מעצמו להיות, וממילא אני לא עשיתי כלום. זהו עיקר תקון הטבע. עיקר היהודי בעולם הזה הוא לעלות מעל לטבע ולהחליף אותו. מהו הטבע? הקב"ה ברא את העולם עם חוקים מששת ימי בראשית, וחוקים אלו הם פטאליים, הם חייבים להיות ואי אשר להשתחרר מהם. מהו היהודי? הוא מי שמחזיק את הטבע, ומגלה שאינם מחויבים. הרי יש קריעת ים סוף, וממילא ברגע אחד ה' יכול להפוך את הטבע.

אצל אדם 'חילוני' המצוה היא הדבר הכי רחוק מן המחויבות. להיפך, אני חופשי ועושה רק מה שאני רוצה, ומי יאמר לי מה לעשות? הנחת תפילין אינה מחויבת כלל. יש אפילו מי שחוזר בתשובה מתוך השקפה כזו, שאני הוא זה שרוצה לעשות את המצות, אני רוצה לחזור בתשובה [שְׁווֹאיֶע-שְׁווֹאיֶע]. אני בודק את התפלין על היד, אם היא לא לוחצת מדי, ואחרי כמה נסיונות אחליט אם הולך או לא. הוא לא מחויב. מה מחויב אצלו? חוקי הטבע. יתכן שזו תחלתה של חזרה בתשובה [יש הרבה שמתחילים כך], אבל אין בכך קבלת עול, שהיא יסוד כל התורה.

קבלת עול היא שהדבר מחויב. למה? כי כך ה' רוצה, ואפילו שלא איכפת לו מעצם הרצון והוא כבר שמח – כך הוא רוצה. אצל ה', גם אם לא איכפת לו מהרצון הוא לא פונה לרצות משהו אחר. הוא רוצה רק את זה. נדייק יותר: לה' איכפת, אבל הדבר גם לא חסר לו. איך יודעים שלא חסר לו? יש על כך כמה פסוקים מפורשים: "אם צדקת מה תתן לו" וכו'. אם עשית כמה מצות עזרת בכך לקב"ה במשהו? בכל זאת, נאמר על ידי בלעם "ההוא אמר ולא יעשה", ומשמעות המילה אמר היא רצון הלב – "לך אמר לבי". כלומר, אם ה' רצה בלבו, היתכן שהדבר לא יעשה? אפילו בלעם יודע זאת.

אם כן, העול האמיתי הוא להחליף את הטבע, ולגלות כי מה שה' רוצה בפנימיות, המצות, הוא המחויב. ממילא, אם עשיתי אותן לא עשיתי כלום. הוא אמר – ונעשה רצונו. זו שלמות קיום המצות שמתגלה על ידי משה רבינו.

כי זהו יסוד המעמיד ומקיים דכל המצות בבחינת עול שלמעלה מן הטעם, כמאמר רז"ל (מכות כד, א) "בא חבקוק כו' וצדיק באמונתו יחיה כו'" (חבקוק ב, ד).

האמונה שכך ה' רוצה היא עצמה העול. דרשנו פעם, כי עוֹל הוא לשון עַל, וכמו בפסוק "ואל על יקראוהו". זו הרגשת הדבר שנמצא הכי למעלה, האמונה הפשוטה. גלוי זה שייך לנשמת משה רבינו, ולכן כתוב כי ראשי תבות פסוק זה – צדיק באמונתו יחיה – הוא צבי, העולה אמונה, וכן משה בחילוף אתב"ש.

ונמצא ששרש נשמת משה הוא בבחינת כתר עליון שבעצמות אור אין סוף [הכולל ג' כתרים, רצון הפשוט ורצון המוחלט ורצון הפנימי' כו' [וזאת נצטרך להסביר בהרחבה בהמשך]]

משיח הוא בכללות גלוי אבא ואמא עילאין, שכן גלוי טעמי תורה שייך למדרגות אלו. בפרט: משיח בן יוסף מצד אמא ומשיח בן דוד מצד אבא. אפילו בתוך הכתר יש גלוי של חכמה ובינה, אבל משה רבינו הוא גלוי הכתר עצמו, ולכן שלש הכתרים הללו הם גלויים ששייכים לנשמתו.

כאמור, כל גלויי המשיח הם גלויים של זווג, ומקור הזווג הוא "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין". זהו שרש הזווג התמידי. לכן בכל מדרגה ומדרגה, המשיח הוא מדרגת אבא ואמא שבה. לעומת זאת, משה רבינו הוא עצם הרצון, והוא האחד שלמעלה משנים.

כעת מובן למה ישנם שני משיחים, דבר שאין אצל משה רבינו. משה רבינו מתגלה בשתי פעמים – בעבר ולעתיד – אבל הוא נשמה אחת, ואילו משיח מתגלה כשתי נשמות. מה פתאום? הרי אנחנו מאמינים בביאת המשיח, וכך מוזכר גם ברמב"ם? בשביל מה צריך שני משיחים. זהו עומק הסוד של "שלם וחצי". שני משיחים הם השלם, השלום שיש בין שנים. כמו ששלום בית הוא בין איש ואשה, כך השלמות היא גלוי האיש – משיח בן יוסף – והאשה – משיח בן דוד [בשרש הם מתחלפים: שרש האיש בחכמה ושרש האשה בבינה. "אבא יסד ברתא", "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה"]. המושג שני משיחים הוא עצמו תקון השנים.

לעומת זאת, משה אחד הוא החצי, הוא הלא-שלם המוחלט. אצלנו החצי הוא לא דבר טוב – "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" – כיוון שהוא זקוק לשני. עליו כתוב "טובים השנים מן האחד", ביחס לאחד, אבל על האחד של משה רבינו נפרש כי "טובים השנים" היוצאים ובאים מתוך "האחד". זהו הכתר, שלמעלה מחכמה ובינה. כלומר, עיקר מדרגת העצמות היא ה"חצי".

בביאור הפרק הקודם הסברנו כיצד תתכלל נשמת משה רבינו בנשמת המשיח קודם הופעתה, בסוד "ישמח משה". בהמשך המאמר נגיע להתכללות ההפוכה, של נשמת משיח בנשמת משה, והיא תהיה חיבור השלם והחצי. משה בכל מדרגה הוא הרצון, אבל גם במדרגת הרצון העצמי ישנו עונג עצמי, ולכן משיח בתוך משה הוא העונג הפנימי-העצמי.

אם כן, משה הוא בחינת הכתר:

שהוא שרש כתר מלכות דאין סוף [כתר דמדרגת 'אחד'] שרש נשמת משיח כנ"ל, ולכן הוא הממשיך תוקף האמונה הפשוטה בבחינת התחדשות אור בכל אחד ואחד מישראל, ומצד בחינה זאת הנקראת רעיא מהימנא כו'.

 

כעת מגיע ר' הלל לשאלה – למה משה רבינו שייך דוקא לחלק הנגלה של התורה, ולא לחלק הנסתר:

ולכן היה מקור התורה בנגלה דייקא אף על פי שלא רצה בשליחות [וסרב, כי ידע שיותר 'כיף' לגלות את הסודות] שהוא אמר "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד, יג) שהוא בחינת משיח [שיגלה הוא את הסודות, אותם כולם אוהבים] כו' (ראה פרקי דר' אליעזר פ"מ), מכל מקום לא רצה ה' בזה

למרות שהיה הוא עצמו מקור הנגלה, אמר לה' שלא צריך מצות, שרק עושות 'קשה על הראש'... צריכים סודות, אז תביא את המשיח... כך חשב משה רבינו, אבל הקב"ה לא הסכים איתו.

כי בחינת משה ששרשו יותר גבוה [מכל הסודות] בבחינת כתר עליון כנ"ל, בכחו דווקא להמשיך עצם לבושי המצות בגשמיות בנגלה, מה שאין כן על ידי נשמת משיח לא יוכל להתגלות רק טעמם וסודם בלבד [ולא את העצם]. וזהו [סוד הפסוק שנאמר לפני מתן תורה] "משה ידבר [והאלהים יעננו בקול]" (שמות יט, יט) בדבור בנגלה דווקא [בעלמא דאתגליא], הוא על ידי נשמת משה דווקא [משיח יכול למחוא כפים ולעשות שמח, אבל מי שמדבר ומגלה הוא רק משה רבינו] מטעם הנ"ל וד"ל.

אגב זה מסביר ר' הלל עוד ענין. יש בספר הזהר שנקרא רעיא מהימנא, מתוכו לקוח הקטע שאנו לומדים, והוא פירוש המצות. הוא מונה מנין מצות – "פיקודא דא" – לפי שיטת הזהר, אלא שהיא אינה מושלמת למנין תריג. למשל: אצלנו מנה שלש מצות – שחיטת ואכילת פסח ראשון ואכילת פסח שני – שלא כמו בנגלה. כעת אנו מבינים את מהות חלק זה:

והנה בזה יובן [מדוע העיסוק בחלק זה הוא] ענין כל הפקודין דברעיא מהימנא שהוא גילוי רז הנעלם במעשה המצות עצמם,

זהו גלוי של האלף השביעי, של העונג העצמי שיש בקיום המצות, שהוא למעלה מטעמי המצות. מתגלה בקיומן כי "אמרתי ונעשה רצוני".

שהוא בחינת אמונה הפשוטה הנעלם במצות שהוא אמיתית הרצון שלהם שלמעלה מטעמי המצות המבוארות בזהר,

ספר הזהר כולו הוא בחינת משיח, ולכן בו נאמר בפירוש שמשיח יבוא כאשר כולם ילמדו בו. כלומר, יש טעמי מצות שהן בסוד הזווגים שנעשים על ידי קיומן, והם כתובים בספר הזהר כולו. לעומת זאת, יש טעם של עצם המצוה, ה"פיקודא", שהתענוג מכך שצריך לעשות כך וכך כרצון ה'. אלו הם הטעמים שמתחילים להתגלות בחלק רעיא מהימנא שבזהר. אלו טעמים של עצם. בסגנון ביאור הפרק הקודם: זהו גלוי הגחלת, שתעשה מן השלהבת, ומכל מה שקדם – הבל [לכן בסיום מצוה זו בזהר נאמר שקם רעיא מהימנא ונשק להם].

וכמאמר רז"ל (שבת פח, א) "מי גילה רז זה דנעשה קודם לנשמע",

החידוש הוא, שחז"ל השתמשו במילה 'רז'. הקדמת נעשה לנשמע היא קודם קבלת עול פשוטה – "נעשה" – ואחר כך באים גלויי הסודות –"נשמע". אבל כאן מוסבר משהו יותר עמוק. הקדמת "נעשה" ל"נשמע" היא עצמה נקראת רז. כלומר, יש רזים של ה"נעשה", ולא רק של ה"נשמע". זהו הרז של משה רבינו.

שהוא כח האמונה הפשוטה המלובש בכתר דנעשה, למעלה מכוונת המצות שהוא בחינת כתר דנשמע כו'.

כל אחד מהם נקרא כתר – יש כתר של "נעשה" ויש כתר של "נשמע" – ובכתר של "נעשה" יש רז יותר גבוה מאשר התענוג הפנימי שיש בכתר של "נשמע".

ולכן נתבארה מצוה זאת דפסח ראשון ופסח שני שהוא ענין גילוי האמונה הפשוטה, ברעיא מהימנא בביאור יותר מבזהר כנ"ל וד"ל.

 

* * *

באור פרק ט

סוד ה' המלובש במצות שרשו הראשון הוא בחכמה הקדומה שבעצמיות אור אין סוף ב"ה. אבל עצם מעשה המצות – בקבלת עול, מצד מה שאמר ונעשה רצונו בלבד – הוא בעצמות הרצון העליון שלמעלה מהטעם לגמרי. ברצון זה יש ג' מדרגות מלמעלה למטה:

א. רצון הפנימי והעצמי.

כנגד כתר דא"ק שלאחר הצמצום, והוא ממדרגה א. הנ"ל. פנימיות מדרגה זו הוא ענג נעלם שסתום וגנוז ברצון הנעלם כמו שיתבאר, וכמבואר בפלח הרמון ד"ה בראשית הד' עיי"ש.

ב.   רצון המוחלט

כנגד כתר דעתיק שלאחר הצמצום. רצון זה ממשיך ענג ברצון הפשוט דלקמן, כמשל מי שעושה הסכם והחלט בעצמו להיות רוצה ביסורים וכדומה שעל ידי זה נמשך אצלו ענג ושמחה ביסורים כמו רבי אלעזר ברבי שמעון שאמר "אחי ורעי בואו". עיין בפלח הרמון ד"ה וירא ישראל פרק י"ד.

ג.   רצון הפשוט

כנגד כתר דאריך שלאחר הצמצום. ב' מדרגות אלו נכללו במדרגה ד. כמבואר לעיל.

ג' פעמים רצון עולה אמונת ישראל שהוא הוי' אחד כאשר ה-א דאחד עולה אלף.

והוא "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" [שהוא הפסוק הכי עמוק ועליון של אמונה, בו השם אל הוא כינוי לעצמות, כמבואר במקום אחר] וכן אמונה במספר סדורי כאשר ה-א עולה אלף כנ"ל. [עוד רמז] והוא סוד "כשמן הטוב על הראש" [איזה ראש? "רישא לעילא מן רישא", רדל"א, הראש שמעל לכל הראשים]

איך הגענו למספר זה? כי הוא סכום ג פעמים רצון. אם נפרק את רצון (346) למרכיביו הראשוניים – הוא עצמו אינו ראשוני ומתחלק ב-2 – נראה כי הוא פעמיים 173, שהוא מספר ראשוני שאינו מתחלק. כלומר המספר שלנו הוא ו פעמים קעו. לפיכך:

ו צרופי "אנכי הוי' אלהיך" (כשם שבג' אותיות – "שלש אבנים" – ו' צרופים – "בונות ששה בתים" – כך בג' תבות) –

העולה גם "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". כאשר אמר ה' "אנכי הוי' אלהיך" פנה כל אחד ואחד לכל רוח וראה את הקולות יוצאים ואומרים שלש מילים אלו.

כמו שיש צרופים שונים לאותיות מילה כך יש צרופים שונים למילים במשפט:

אנכי הוי' אלהיך     אנכי אלהיך הוי'

הוי' אנכי אלהיך     הוי' אלהיך אנכי

אלהיך אנכי הוי'     אלהיך הוי' אנכי

וסכום כל הצרופים עולים למספר שלנו. לכל צרוף יש משמעות שונה, ולשם הבנתו צריך לדעת משמעות כל מילה. אצלנו, "אנכי" הוא כינוי לעצמות, "הוי'" הוא כינוי לאור הסובב כל עלמין, "אלהיך" הוא כינוי לאור הממלא כל עלמין. פירוש הצירוף הישר – "אנכי הוי' אלהיך" – הוא שהעצמות ממשיכה את אור הסובב להתגלות בתוך הממלא, "אנכי" ממשיך את "הוי'" עד להיותו "אלהיךָ" בגלוי. כך גם רישא דלא אתידע הוא זה שממשיך את רישא דאין להתלבש ולהתגלות בתוך רישא דאריך. זהו הצירוף הראשון, וכך הלאה לגבי כל צירוף וצירוף.

מה הקשר לפסוק "כשמן הטוב על הראש"? למה ראש?

"ראש" גלוי רצונו יתברך בעשרת הדברות [בכל עשרת הדברות יש כתר אותיות, שכן הן כוללות את כל כתר המצות – גלוי רצונו יתברך. של המילים הראשונות בהן מקבילות אל שלש הרצונות]: "אנכי" כנגד הרצון הפנימי והעצמי];

רצון נעלם לגמרי, אך חייבים לומר שהוא קיים שם, אחרת מה פתאום שיהיה אחר כך משהו אחר? עליו נאמר "אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז בשום שם בשום אות ובשום קוץ". הוא למעלה מהיות שם.

"הוי"' כנגד הרצון המוחלט [המחליט ממה לקבל תענוג];

מהי משמעות שם הוי'? על פי פשט, היא מלשון הוויה, הוואי, מציאות שיש בה תענוג. הסוד הפנימי ביותר של הויה היא ההחלטה על קיומה, ומציאות מקוימת היא מציאות שיש בה תענוג, אחרת ה' לא יברא אותה. כתוב בחסידות, שהפסוק "כי עמך מקור חיים" מלמד על מקור כל התענוגים. כלומר, כאשר ה' מחליט לגבי התענוג של עצמו הוא מחליט בכך על ההוויה, ומה עתיד להיות בה. זהו שם הוי'.

"אלהיך" כנגד הרצון הפשוט [בו כבר ישנו כיוון מסוים]

השם אֵל הוא לשון כיוון [כמו אֶל]. אם כתוב רק שם אלהים, ללא הסיום באות ך, המשמעות היא של צמצום והסתלקות. זהו שם של מעשה בראשית, אבל אם כתוב "הוי' אלהיך", הנקרא בלשון חז"ל "שם מלא", המשמעות היא צמצום של ריכוז, הבא לרכז את גלוי שם הוי' בתוכך – "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון". זהו הרצון הפשוט, הבא להמשיך אותו אליך.

(שהוא אמיתת מקור ההשתלשלות לכל אחד ואחד בפרט, סוד שם אלהים ב"ה [שהוא השם היחיד] שמקבל כנויים "אלהי" "אלהיך" וכו' כמבואר בדא"ח).

ניתן להסביר, כי לפני הקידושין, לפני שהאדם הכיר את אשתו, היה הרצון נעלם ועצמי. בשעת הקידושין מתגלה הרצון המוחלט. לכן המנהג הוא לקדש בטבעת של כסף, מלשון כיסופין, שכן הרצון המוחלט הוא מקור התענוג – "ארבע מאות עלמין דכסופין", בלשון הזהר. הנישואין שבסוף הם בחינת הרצון הפשוט.

 

עד כאן מנינו שבעה רמזים העולים למספר שלנו: ג פעמים רצון, אמונת ישראל, הוי' אחד, הפסוק "אל אמונה ואין עול...", אמונה (במספר סדורי), כשמן הטוב על הראש, ו פעמים אנכי הוי' אלהיך. כעת נתבונן במילה רצון בלבד:

והנה פנימיות תבת רצון הוא אותיות צו, שרש עצם מעשה המצות [וכמו שכתב במפורש במאמר, סוד המצות שייך לחכמה, אבל עצם המצוה שייך לרצון], וג' פעמים צו [שיש בפנימיות שלש הפעמים רצון] עולה רפח – סוד ברור רפח נצוצין דתהו [שנפלו בשבירת הכלים, וכל עבודת המצות היא לתקן אותם] (ששרשו העליון הוא במדרגה ג. הנ"ל דבחינת יחיד ממש, וברורו הוא על ידי מדרגה א. כאשר מאיר אור חדש במדרגה ב. ומשם למדרגה ד. כנ"ל וד"ל).

בפרק א למדנו באריכות את סוד הקרבן. אשר אתה מקריב קרבן אתה מעלה את הניצוצות שהיו בתוך הקרבן, ומאיר ממנו אור חוזר המגיע עד מדרגת התהו (מדרגה ג'). כאשר היא מתעוררת היא גורמת לעורר את מדרגה א' להימשך במדרגה ב', ולחדש את אור האמונה בבחינת 'אור חדש', ולהתגלות במדרגה ד' בבחינת רצון מוחלט ורצון פשוט. אצלנו, שלש הרצונות הם ממדרגה א' ועד מדרגה ד'. בבריאת העולם עשה ה' זאת מעצמו, אבל כיום נשעה חיבור זה על ידי מעשה המצות.

 

כעת נלמד שלשה פירושים למילה צו, המקבילים לשלשת הרצונות הללו. הפירוש הגבוה ביותר הוא:

והנה "צו" הוא לשון "צוותא חדא" – התקשרות והתחברות לעצמותו יתברך ממש על ידי קיום מעשה המצות בקבלת עול מלכות שמים כנ"ל. והוא כנגד פנימיות הרצון העצמי.

כאשר אתה מקיים מצוה אתה מחובר בפועל ממש, בעולם הזה, לעצמות, בלי שום אמצעי. זוהי פנימיות הרצון העצמי.

ועוד דרשו חז"ל (מובא ברש"י בריש פרשת "צו את אהרן וגו"' מתורת כהנים) "אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות, אמר רבי שמעון ביותר צריך לזרז במקום שיש בו חסרון כיס" [שכן אדם מתרשל בכך. זהו ה"מאד" שלו].

חיפשתי ולא מצאתי מי שמחלק בין הדעות בנגלה. נתבונן בכך: מה עיקר החידוש של תנא קמא? "מיד ולדורות".

הנה דעת התנא קמא הוא כנגד פנימיות הרצון הפשוט – "זרוז מיד ולדורות" – שהרי רצון זה הוא אמיתת המקור לכל ההשתלשלות (שנקראו "דורות", כמבואר בדא"ח בסוד "קורא הדורות מראש").

כתוב בחסידות, שפירוש המושג "דורות" הוא השתלשלות העולמות. כתוב בישעיה "קורא הדורות מראש", והכוונה היא ש"ראש" הוא אדם קדמון שבו כלולה כל ההשתלשלות "בסקירה אחת", וה' קורא וממשיך אותה מראשו דור אחר דור. דור בארמית היא שורה, ואם כך ה' ממשיך אותם שורה אחר שורה, מדרגה אחר מדרגה.

אצלנו, "מיד ולדורות" הוא זירוז להתחיל תהליך מסוים. הוא מתחיל כעת – "מיד" – וממשיך מכאן ועד עולם – "לדורות". זהו 'צו' במובן של רצון הפשוט, של כיוון וראשית לכל ההשתלשלות. כמו שבעת מינוי, כאשר "כל ההתחלות קשות", צריך לבוא כח יותר גדול. זהו הרצון השלישי.

אם ר' שמעון מוסיף על תנא קמא, יש לומר שהוא מוסיף על הרצון הפשוט החיצוני את הסבר הרצון המוחלט, את הכתר דעתיק:

דעת רבי שמעון הוא כנגד פנימיות הרצון המוחלט שבכחו להכריח ולהחליט את התגלות הענג והשמחה אפילו "במקום שיש בו חסרון כיס"

אתה מחליט לקבל תענוג מדבר שעל פי טבע אדם לא מקבל ממנו. כאשר אתה מזרז אדם במקום שיש חסרון כיס אתה מבהיר לו כי התענוג האמיתי שלו הוא שיוציא כעת את הכסף, למרות הטבע שלו. אתה מעורר אצלו את הרצון המוחלט. כח הזירוז מסוגל להתגבר על טבע האדם להתרשל בכך. זוהי ממש פנימיות הפשט.

(וכמאמר בנו רבי אלעזר [ליסוריו] "אחי ורעי בואו" כנ"ל, שמזה מובן מה דאיתא בסוגיא שם – בבא מציעא פד, ב – שנקרא רבי אלעזר "ארי בן ארי"

 

[ביחס לרבי יהודה הנשיא שנקרא "ארי בן שועל"], שהרצון המוחלט הוא בחינת "גבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים" [זו גבורת האתכפיא],

תמיד כאשר יש לנו שלש מדרגות הן מקבילות לשלש האבות, וממילא המדרגה השניה היא בחינת הגבורה של יצחק. לפיכך, אין גבורה יותר גדולה מאשר החלטה של אדם לקבל על עצמו יסורים. גם לא לקבל עונג זו גבורה, אבל לקבל יסורים זו החלטה יותר קשה.

אם "גבור" הוא הרצון המוחלט, מהו "לעשות רצון אביך שבשמים"?

כאשר "רצון אביך שבשמים" הוא הרצון הפנימי והעצמי ממש וד"ל).

כאן מתחדשת נקודה נוספת: מה פתאום המחליט הרצון המוחלט לקבל תענוג מיסורים? צריך לומר שיש לרצון זה איזה חוש ברצון הפנימי, הנעלם בתוך העצמות. למרות שהדבר נוגד את הטבע שלו הוא מחליט לקבל תענוג ממה שהעצם רוצה. כיצד יכול הרצון המוחלט (מדרגה ד') להרגיש את הרצון העצמי (מדרגה א')? על ידי עבודת הבירורים [מדרגה א' היא עצם, לא אור. אחריה באות שתי מדרגות של אור נעלם בתוך העצם – אור פנימי, השייך לבנים, ואור חיצוני, השייך לנבראים. אלו שרש הנשמות ושרש העולמות].

כמובן, מדובר על רצון מוחלט מתוקן. אם כתוב בתורה כך וכך אני מחליט כי זהו העונג שלי. לעומת זאת, יש אחד ברחוב שיאמר כי בשבילו לשמור שבת אלו יסורים. עיקר סוד השבת הוא עונג שבת, ובפנימיות זה בדיוק דבר זה. עונג שבת הוא ההחלטה לקבל עונג מדבר שאצל אחר יכול להחשב כיסורים. שמירת שבת היא בחינת יסורים, ולכן כתוב באבן עזרא כי בשבת הוא מזל שבתי, כוכב ההשמדה הרס וחורבן. שביתה היא כמו ישיבה בבית האסורים, ואצל יהודי זהו התענוג. יום כיפור, שנקרא "שבת שבתון", הוא יום של עונג. הרבי הרש"ב אמר ש"מי צריך לאכול". הצום של יום כיפור הוא תענוג, שכן השביתה בו היא גם מאכילה, ובו מתגלה עוד יותר הרצון המוחלט – תענוג מצום.


עד כאן למדנו על שלש הבחינות באותיות הפנימיות של המילה 'צו'. נתבונן באותיות החיצוניות:

האותיות החצוניות של רצון הן רן, בסוד "חכמות בחוץ תרונה" בשלמות ברור רפח נצוצין הנ"ל כמבואר בדא"ח וד"ל.

כתוב, שעל ידי בירור רפח הניצוצין מתקיים פסוק זה. "חכמות" הוא יחוד חכמה עילאה וחכמה תתאה, וכאשר הן נמשכות "בחוץ" נעשה הכח לברר ניצוצות –"תרונה". הרנה היא של "באבד רשעים רנה", שלאחר בירור הניצוצין הולך לאיבוד מה שנותר, ומכך עולה רנה.

 

נמשיך עם קיצור הרעיון השני בפרק:

לעתיד לבא, באלף השביעי, יתגלה הענג הנעלם שברצון הפנימי והעצמי על ידי נשמת משה רבינו דוקא. גם עכשיו משה רבינו ממשיך אמונה פשוטה בכללות נשמות ישראל, ומחדשה בבחינת אור חדש תמיד, ועל ידי זה נתוסף בהם כח ועז לעשות כל המצות מצד העול בלבד, בחינת "בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה"'.

גם בטעמי מצות שיגלה משיח יש שני סוגים: יש טעם כללי לכל המצות ויש טעם פרטי בכל מצוה ומצוה. ר' הלל מסביר במקומות רבים, שהטעם הפרטי יותר גבוה מאשר הטעם הכללי. באותו אופן יש לומר לגבי רזין שיגלה משה רבינו: הגילוי הפרטי תמיד עומק מהגלוי הכללי, ולכן העונג שיש בכל מצוה הוא יותר עדין ועמוק מאשר העונג הכללי [תמיד הקושי הוא כיצד ישנו ריבוי בעצמות]. הסדר הוא "כלל ופרט וכלל", אנחנו מצדנו מרגישים קודם את הכלל התחתון, אחר הפרק יותר גבוה, ולבסוף מגיעים לכלל העליון שלמעלה ממנו.

 

אם כן, משה רבינו יגלה באלף השביעי את הרז העצמי, העונג הנעלם שבתוך הרצון העצמי, וכעת הוא ממשיך בנו תוספת כח לקיים את כל המצות רק מצד קבלת העול, אפילו ללא טעמים.

כמבואר בתניא פרק ל"ג שמשמחת ההתבוננות באמונת ישראל טהורה בא לקיים את כל תרי"ג מצות התורה בחיות אמיתית.

כאשר יהודי מתבונן באמונה הירושה לנו מאבותינו הקדושים הוא מתמלא שמחה, מתמלא חיות. החידוש כאן הוא המושג התבוננות. משה רבינו נותן כח להתבונן באמונה. כלומר, להמחיש אותה. הוא מגלה תורה, והיא נותנת כח להתבונן באמונה הממלאת אותו שמחה, ושמחה זו נותנת כח לקיים את כל המצות מצד העול, לא מצד התענוג. שמחה היא פנימיות אמא. זהו תוכנו של פרק לג בתניא.

והרמז:

וזהו משה רבינו שעולה תרי"ג כנודע [בכל ספרי הדרוש]

חז"ל לומדים בסוף מסכת מכות מן הפסוק "תורה ציוה לנו משה", כי מנין המצות הוא תריג, שכן תורה מצות שמענו מפי משה ועוד שתי מצות – "אנכי" ו"לא יהיה לך" – מפי הגבורה.

שממשיך האמונה הטהורה ב"הוי' אלהי ישראל",

בכתבי האריז"ל מובא, כי הוי' אלהי עולה שם עב, כאשר אלהי בלבד עולה כמנין אותיות המילוי. כל הביטוי יחד הוא יחוד וחיבור עצמי של ה' עם ישראל.

ישנם ארבע מדרגות שנקראו על שם ישראל, כנגד ארבע אותיות שם הוי':

י     אלקי ישראל

ה    עם ישראל

ו    תורת ישראל

ה    ארץ ישראל

הרבה פעמים עומדת התורה בין ישראל לקב"ה, כמו במאמר הזהר "תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא", אבל כאן עומדת התורה בין ישראל ובין הארץ. זהו עיקר הסוד של "רצוא ושוב": כאשר יהודי רץ אל ה' התורה היא זו שמחברת אותו למעלה ממנו. אבל עיקר התכלית של מתן תורה היא הפוכה, שהתורה תחבר אותו למטה, להתקשר לארץ. זהו סוד התורה כולה בסדר הדורות במציאות: קודם היה ה', אחר באו ישראל ביציאת מצרים, אחר כך ניתנה תורה באמצע הדרך לארץ ישראל.

נסביר: אלקי ישראל זו נקודת החכמה. עַם הוא מלשון אֹם כנגד פרצוף אמא. יחוד ה' וישראל הוא כיחוד אבא ואמא – "שמע בני מוסר אביך ואל תתוש תורת אמך". תורת ישראל היא עמודא דאמצעיתא, כנגד ז"א והאות ושבשם, המחברת בין ה עילאה ובין ה תתאה. כאמור, לפעמים עומדת התורה בין עם ישראל לה', וזאת בגלל שהאות ו שבשם נמשכת מן האות י שבו. אזי התורה היא בבחינת דעת עליון, שבין החכמה והבינה. אכן, עיקר תכלית התורה היא ממד ה"שוב" שבה, המחבר את ישראל לארץ. לכן אם אין תורה לא יכול להתקיים הישוב בארץ, וזו הבעיה הכי אקטואלית שלנו היום.

בלשון הרבי נקרא כל זאת "שלש השלמויות", שללא כולם יחד לא סגי הא בלא הא [אגב, לגבי הבחירות הקרבות, התחרט הרבי מדעתו הקודמת. בכל הבחירות שקדמו אמר הרבי להצביע "למפלגה הכי דתית", שהיתה תמיד אגודת ישראל. בבחירות האחרונות שינה לראשונה הרבי את דעתו ואמר לבחור במפלגה "הכי קרובה לשלש השלמויות" – הארץ, העם והתורה. כעת לא אמר, אבל עדיין תקפים דבריו האחרונים]. זו בבת עינו של הרבי, ושל כל התורה כולה.

כידוע הרמז: תורה עם ארץ עולה אחד, כאשר א עולה אלף. לפי זה, "הוי' אחד" הוא חיבור העם, הארץ והתורה עם שם הוי'. קודם היה ה' רק "הוי' אלהי ישראל", אבל כעת הוא שם יותר גדול, הכולל בתוכו את כל שלש השלמויות.

 

נחזור לענין: הרגשת "הוי' אלהי ישראל" הוא:

מקור החיות לקיום כל מצות התורה. חיות זו הוא ענין הכח ועז לעשות את כל המצות מצד קבלת עול כנ"ל [עיקר חיות היהודי היא מקיום המצות בלי תענוג, והיא באה מהאמונה הפשוטה]. על ידי העבודה התמימה של קיום המצות בקבלת עול נכנס בתחתית העמוד החלול של כל מצוה ומצוה (שהן תרך עמודי אור מכתר עליון – רצון העצמי – אל המלכות – קבלת עול מלכות שמים),

זהו מושג בקבלה. ישנן תרך עמודים חלולים של אור, כמנין כתר, בין הכתר ובין המלכות, ובכל מצוה צריך להיכנס בתחתית העמוד ולהשאב מלמטה למעלה עד הכתר. שם אתה רואה וחוזה – "לחזות בנעם הוי'" – ב"צחצחות העליונות", בחלקו העליון של העמוד. עיקר הכניסה בתחתית העמוד היא על ידי קבלת עול מלכות שמים. ללא קבלת עול לא נכנסת מלמטה, אתה עדיין לא 'אריינט און זיך', כלשון החסידות. בכל דבר, ובמיוחד במצות המלך, יש להיכנס ממש מלמטה. זהו ענין קבלת העול.

ואזי נשאב למעלה – "אל על יקראוהו" [עַל הוא לשון עוֹל, והקריאה היא מלמטה למעלה] – למעלה מהטעם לגמרי "לחזות בנעם הוי"' – "והשביע בצחצחות נפשך" לעתיד לבא, כמבואר בתניא באגרת הקדש ד"ה "אשת חיל עטרת בעלה" עיי"ש.

מיהו עיקר סוד קבלת עול מלכות שמים? דוד המלך. הסברנו, שמשיח בן דוד סמוך למשה האחרון בעוד משיח בן יוסף סמוך אל משה הראשון. עיקר הקשר בין דוד למשה הוא, שמשה הוא הכח להתבונן וכח לחדש את האמונה, ואילו דוד הוא הכח לקבלת עול בכל מצות ה'.

וזהו "ונאם הגבר הקם עַל" שנאמר בדוד מלך ישראל חי וקים [שחז"ל דורשים את המילה עַל מלשון עוֹל, "שהקים עוּלָהּ של תשובה"], שמקבל חדוש החיים והאמונה הפשוטה ממשה רבינו ("משה מלגו ויעקב מלבר".

דוד הוא "בר נפלא", אין לו חיים מצד עצמו, אלא "לית ליה מגרמיה כלום". לכן שמו מתחיל באות דדַּלֶת מלשון דְּלֵית – ומסתיים בה. את חייו הוא מקבל מאחרים. בנגלה כתוב שאת שבעים שנות חייו הוא מקבל מאדם הראשון, שויתר לו עליהם. לכן אדם הוא ראשי תבות אדם דוד משיח. בספר הזהר כתוב שאת חייו הוא מקבל מהאבות: אברהם נתן לו ה שנים, אותם חי פחות מיצחק. יעקב נתן לו כח שנים, אותם חי פחות מאברהם. מיוסף, שנכנס במקום יצחק, קיבל לז שנים – בסוד "הכל הבל" – אותם חסר משנות חיי יעקב אביו. כלומר, חייו הם הטווח שבין 110 ל-180. אבל בחסידות כתוב שהוא מקבל ממשה רבינו. אלו שלש מדרגות של חיים הנמשכים לדוד המלך.

יעקב הוא המובחר וכללות האבות שנתנו מימיהם ושנותיהם לדוד מלכא משיחא, פנימיות שבעים שנותיו שקבל מאדם הראשון. נמצא בחיי נשמת דוד המלך ג' מדרגות, כנגד "עולמות, נשמות, אלהות" שבנשמות [שכן אלו מדרגות בתוך הנשמה]: א. "עולמות" מאדם הראשון, ב. "נשמות" מהאבות (אברהם, יעקב, יוסף – יוסף נכנס במקום יצחק כידוע), ג. "אלהות" ממשה רבינו וד"ל.

את חיצוניות החיים שלו הוא מקבל מאדם הראשון. את פנימיות החיים שלו הוא מקבל מהאבות, שהמובחר מביניהם הוא יעקב. משה הוא פנימיות לגבי יעקב, ולכן ישנה גם השפעה של חידוש חיים, מפנימיות שבפנימיות, שהיא כבר בחינת השראה.

נסביר: דוד המלך הוא "נעים זמירות ישראל", ואפילו "נאם הגבר הוקם על" נאמר בסמוך לביטוי זה. דוד הוא המנגן והשר לקב"ה מלמטה למעלה. דוד הוא בעל רוח הקודש, וכל רוח הקדש היא השראה ממשה רבינו שבאה מלמעלה, כדברי הרמב"ם. כתוב בזהר, כי בכל פעם שכתוב "מזמור לדוד" או "לדוד מזמור" הכוונה היא שדוד מקבל השראה, על פיה הוא שר מלמטה. זו ההשראה ממשה רבינו, והיא פנימיות-פנימיות החיים שלו.

יש אחד שיאמר שבלי בריאות הוא לא יכול לחיות. אלו חיים בשריים טבעיים, ואותם דוד מקבל מאדם הראשון. זהו צד ה"עולמות" שבו. יותר עמוק, יהודי אומר שאינו יכול לחיות אם הוא לא יהודי – "ברוך... שלא עשאני גוי". אלו החיים שדוד מקבל מהאבות. האבות הם השרש שלנו. זהו צד ה"נשמות" שבו. מהם החיים שמקבל דוד ממשה רבינו? כמו אחד שאומר שאינו יכול לחיות בלי השראה. כמו אומן. אם הוא לא נביא – חייו אינם חיים. "לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי". "תורתך שעשועי" זו השראת האלקות של משה רבנו.

יותר בעומק: את אריכות הימים בגשמיות מקבל דוד מאדם הראשון, מן השנים 930 ועד 1000 של חייו. הוא נתן לו מאורך חייו בגשמיות. על פי פשט, אדם רוצה לחיות הרבה זמן, ובכל זאת הוא מוותר לדוד על חיים בעולם הזה.

למה לא חי אברהם מאה ושמונים שנה? על פי פשט ישנו טעם אחר. כתוב, שהוא לא רצה לראות את עשו נכדו יוצא לתרבות רעה. הוא לא חי את השנים הללו כדי לא לראות צאצא היוצא מחלציו שלו גוי. מכאן רואים כי החיים האלו הם החיים של הכרח היהדות, כאלו שלא סובלים שיהיה גוי. כלומר, אברהם אבינו נותן לדוד חיים של יהדות [יידשע לעב'ן], חיים של הכרח חיוב היהדות.

לעומת זאת, אצל משה רבינו לא ראינו שהיה צריך לחיות יותר שנים, אותם נתן לדוד המלך. אבל משה רבינו לא חטא בחטא העגל, ולכן היה במדרגה של "פסקה זוהמתן". הוא היה צריך לחיות חיים נצחיים, אין סוף של חיים, ולכן הוא נותן לדוד המלך אין סוף שנים. הוא נותן לו את ההשראה. יש תורה שלמה בלקוטי מוהר"ן על כך שהחיים הנצחיים של דוד המלך הם השפלות שלו, שמי שבשפלות מצד המלכות זוכה לחיים נצחיים. מאדם ומהאבות נמשכות מספר שנים מוגבל – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" – אבל ממשה רבינו נמשכים חיים נצחיים.

היחס בין חיי אדם הראשון והאבות הוא בין חיצוניות ופנימיות, בין השתלשלות להתלבשות, אבל חיי משה רבינו הם בבחינת השראה, ולכן אינם מוגבלים.

כל זאת היה להסביר שמשה הוא הנותן כח להתבונן באמונה, התבוננות שנותנת כח לתכונה העיקרית של דוד, קבלת עול מלכות שמים – "נאם הגבר הוקם על" – להיכנס בתחתית העמוד ולהישאב למעלה לחזות בנועם ה'.

משה יעקב דוד ראשי תבות מיד (סוד "מיד ולדורות" כנ"ל) [וכללותן] עולה ישראל – לי ראש – קבלת יעקב (עמודא דאמצעיתא) [שמלבר] ממשה (ראש בני ישראל ראשי תבות רבי כנודע) [שמלגאו]

את הרמז – ישראל אותיות לי ראש – ניתן לפרש כאגואיזם, איזה 'כיף' שלי יש ראש, אבל באמת זהו 'לי' של קנין בשביל להשפיע. יעקב מקבל את הראש – ראש בני ישראל – ממשה על מנת להשפיע בדוד.

להשפיע בדוד (כנסת ישראל, שכונסת בעצמה את כל האור וחיות של ישראל דלעילא). על ידי יחוד יעקב דוד [יחוד תפארת ומלכות] נשלם דוד לדוד ברבוע כללי, שלמות בנין המלכות[ועוד שני רמזים לתריג] תריג אורות שמאירים ממשה רבינו כנ"ל וד"ל).

 

* * *

חסרה התחלת השיעור

נמצא ששרש נשמת משה רבינו הוא בבחינת כתר עליון שבעצמות אור אין סוף, שהוא שרש כתר מלכות דאין סוף – שרש נשמת משיח. לכן משה גלה את מעשה המצות בתורת הנגלה דוקא, מה שנשמת משיח לא תוכל לגלות, רק שהוא – משיח – בא לגלות טעמם וסודם של המצות בלבד.

משה משיח הוא שלמות מספר המשולש של יחידה (כלומר סכום כל המספרים מ-א עד יחידה כנ"ל) שבה ב' בחינות: זה – "זה הדבר אשר צוה הוי"': כה – "כה אמר הוי"'. זה וכה הם ב' מיני אספקלריא: אספקלריא המאירה של משה רבינו, אב כל הנביאים; אספקלריא דלא נהרא דשאר הנביאים, שעיקר ענינם הוא ברור כח המדמה – "ביד הנביאים אדמה".

עד כאן חסר

...לכן כתוב, שהמשיח הוא שיא של תיקון כל הנביאים. הוא לא בא להשלים את משה רבינו, אלא את עבודת שאר הנביאים שעמדו לעם ישראל. הם כולם קיבלו את הכח ממשה רבינו, את כח האספקלריה המאירה שלו, לא בשביל להגיע לאותה המדרגה, אלא בשביל לעבוד באספקלריה שאינה מאירה ולתקן את כח המדמה של האדם עצמו. "אתם קרויים אדם" הוא מלשון "אדמה לעליון" – תקון כח המדמה.

אם כן, כל הנביאים באים לתקן את האדם, ושלמות תקון האדם הוא המשיח. לכן אדם הוא ראשי תבות אדם דוד משיח. מה היה חטא אדם הראשון? הוא נאחז בדמיון. ליתר דיוק: חוה נאחזה בדמיון, והיא העבירה אותו לאדם ופתתה אותו. מה היה חטאו של דוד המלך? גם כן, כח המדמה. גם בחטא העגל הראה השטן את מיטתו של משה רבינו בדמיון שוא. כך הוא שרש כל החטאים הגדולים – כח המדמה הבלתי מתוקן – אותו יתקן המשיח.

שלמות ברור "כה" [כה הוא ראשי תבות כח המדמה] הוא על ידי משיח צדקנו, ואזי "ונחה עליו רוח הוי' וגו"'. המשיח הוא גבוה ממשה רבינו במדרגת רוח הקדש, מדרגת דוד אביו.

משה רבינו הוא אב לכל הנביאים, ועליו נאמר "לא קם בישראל כמשה נביא", אבל רוח הקודש היא משהו אחר. יש שתי בחינות: יש נבואה מלמעלה למטה, לראות באספקלריה המאירה את רצון ה', ואילו רוח הקודש היא ראית ה' מלמטה למעלה, כביכול ו"לאסתכלא ביקרא דמלכא".

דברנו בפעם אחרת על שתי בחינות הסתכלות – של החתן בכלה ושל הכלה בחתן. בחינת "זה" היא ראיית רצון החתן מהכלה, כאשר החתן מצוה בקשה מעשית מן הכלה, ואילו "כה" זו ראית הכלה עצמה את החתן, כפי שהיא רוצה להכלל ולהתיחד עמו. זהו היחס בין נבואה לרוח הקודש.

משה הוא שרש הנבואה, דוד הוא שרש רוח הקודש. משיח יהיה גדול ממשה ברוח הקודש, אבל משה גדול ממנו בנבואה. הוא מתחיל עם "כה", ולכן הלשון היא "כל הנביאים נתנבאו ב"כה", מוסיף עליהם משה שנתנבא ב"זה הדבר". במצרים הוא מנבא ב"כה" – "כה אמר הוי' כחצות הלילה". למה? כי זו עדיין לא מצוה, אלא דמיון. רק אחר יציאת מצרים מתחיל משה לצות מצות. כך מפרשים גם חז"ל את דבריו באריכות, כי אצטגניני פרעה היו יכולים לדמות לא נכון, שהרי אצלם הדמיון לא מבורר, ולכן היה צריך משה לומר להם "כה אמר הוי' כחצות...".

לעומת זאת, ברוח הקודש יהיה משיח גדול ממנו. הוא במדרגה הכי גבוהה של "כה". הוא גדול במדרגת דוד אביו, ולכן הוא נקרא 'משיח בן דוד'. דוד הוא "נעים זמירות ישראל" ששר לה' ברוח הקודש. שירתו היא התרפקות שלו על ה', כמו התרפקות הכלה על החתן. זהו בירור כח המדמה.

כאשר נשלם תקון וברור כח המדמה נשלמה בחינת רוח הקדש ועולה בסוד אור חוזר עד קדמותו ממש, בסוד "עד דוד הגדיל" [הנאמר על יהונתן].

המקבל מלמטה עולה יותר גבוה משרש המשפיע, וכך עולה רוח הקודש יותר גבוה משרש הנבואה. בכל זאת, עליה זו אינה בתור נבואה. הנבואה תמיד נשארת למשה רבינו, אבל רוח הקדש עולה "עד דוד הגדיל".

כתוב בקבלה כי:

"זה" הוא סוד היסוד שמשפיע טפת העצם שנמשכה אליו מכתר עליון [ולכן תקון הברית תלוי בתקון הכתר]. "כה" הוא סוד המלכות המתברכת מצדיק עליון ועולה בעלוי אחר עלוי עד אין סוף וד"ל.

כתוב בקבלה, כי יהונתן הוא כנגד ספירת היסוד, שכן שלש האותיות הראשונות בשמו – יהו – הן שלש האותיות הראשונות בשם הוי', עד לספירת היסוד. הוא סוד המשכת טיפת הזרע לדוד, ולכן לגביו הוא בחינת "זה". בעת היחוד ביניהם נאמר "עד דוד הגדיל", ואזי דוד, המקבל, עולה גבוה יותר משרש המשפיע.

במושגי המאמר: אם שרש "זה" הוא ברצון, ועד לרצון הנעלם, צריך לומר ששרש "כה" הוא בעונג הנעלם שבתוך הרצון הנעלם. כאמור, גלוי זה יתגלה באלף השביעי על ידי נשמת משה רבינו, אבל בהמשך נסביר שישנה התכללות של נשמת משיח בתוך נשמת משה רבינו, והיא זו שתגלה מתוך נשמתו את אותו עונג הנעלם.

שלמות היחוד של ב' המדרגות "זה" ו"כה" הוא בסוד קיום מצות "והלכת בדרכיו"

זו המצוה והעבודה להידמות אליו. שלמות כח המדמה היא שאדם יוכל לדמות את עצמו לקב"ה – "מה הוא רחום אף אתה רחום". אני כביכול מדמה מה ה' עושה ואני עושה אותו הדבר. כל זמן שכח המדמה אינו מבורר ומתוקן אני לא יכול לדמות מה הקב"ה עושה, וממילא אינו יכול ללכת בדרכיו.

אמרנו, כי "זה" הוא הידיעה מה ה' רוצה ממני, ואילו "כה" הוא כמו חזיון של נבואה, כמו יחזקאל שרואה את האדם העליון. דרך זו היא ב"רצוא ושוב": האדם התחתון מדמה מתוכו את האדם העליון – "מבשרי אחזה אלוה" – ומתוך כך היא לומד לגבי עצמו ומיישם את הדבר למטה. על אדמו"ר האמצעי יש הרבה סיפורים, שמתוך ההתבוננות באדם העליון ידע אפילו אודות גידים מסוימים בתוך הראש, שלא היה ידועים קודם לכן במדע, והוא כתב עליהם בכתבי החסידות שלו.

אם כן, בירור כח המדמה הוא כנבואת שאר הנביאים, חוץ ממשה רבינו. על ההבדל בין משה רבינו וישעיהו כתוב, שמשה לא ראה את ה' ואילו על ישעיהו ראה. לכן רצה מנשה להרוג אותו – "משה רבך אומר..." שאינו יכול לראות ואילו אתה אומר שכן. משה מדבר על עצם האלקות, ולכן "כי לא יראני האדם וחי", אבל ישעיהו מדבר על חזיון של נבואה, של "מבשרי אחזה אלוה", כביכול רואה את ה'. ראיה זו היא ב"אספקלריה שאינה מאירה", שכל מטרתה היא להדמות אליו.

נסכם: בראית "כה" יש שתי תנועות. ה"רצוא" הוא של "מבשרי אחזה אלוה" ושל "אדמה לעליון". מה אני יכול לראות? רק את מדותיו – "מה הוא רחום" – ואיך הוא מתנהג עם העולם. כתוב ב"פתח אליהו", כי כל המדות הן "לאחזאה להון איך מתנהג עלמא", איך הקב"ה שופט את העולם. חכמה ובינה אי אפשר לראות, ועליהן נאמר שם "אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא, אנת הוא מבין ולא בבינה ידיעא". הם בבחינת האור המאיר לעצמו, אבל את מדותיו – חסד, משפט, דין וכו' – רואים. רואים כיצד הוא מתנהג עם העולם.

ככל שאני רואה את מדות ה' כך אני מקיים בעצמי. זו מצות "והלכת בדרכיו", "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא ארך אפים אף אתה ארך אפים". זו ככלות עבודת כל הנביאים.

לכן, ב-יג מדות הרחמים של מיכה יש יותר גלוי מאשר באלו של משה רבינו.           משה רבינו מגלה את "אל רחום וחנון ארך אפים" וכו', אבל מיכה מגלה את "מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע"וכו'. אלו מדות הרבה יותר מפורטות, עד כדי כך שהאריז"ל אומר, שהן אור הפנימי לגבי מדותיו של משה. לגבי מדות ה', יש משהו בראית הנביא יותר פנימי מאשר ראית משה רבינו. מיכה, שמתנבא ב"כה", ראוה את האורות, ואילו משה רבינו מגלה רק את הכלים. כמובן, מוסבר בחסידות כי "שרש הכלים גבוה משרש האורות". מצות מעשיות הן כלים לגבי ראית אור ה' דרכן.

שוב, משה רבינו ממשיך את "זה" – שרש הכלים – במצות המעשיות, ואילו כל הנביאים רוצים לראות את ה'. בשביל מה? בשביל להידמות אליו. זו גם כן מצוה, אבל רק מצוה אחת, ואילו משה רבינו מגלה את כל תריג המצות.

כאמור, עיקר קיום מצות "והלכת בדרכיו" נעשה על ידי בחינת "כה", אבל צריך בה גם את בחינת "זה". צריך שמשה רבינו יבוא קודם לנביאים ויגלה את יג מדות הרחמים, ובכך יכין את הכלים לאורות שמגלה מיכה. יחוד שתי הבחינות נצרך לשם קיום מצוה זו.

(שהוא מצוה מספר תורה לפי סדר התורה ולדעת הרמב"ם, סוד "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" – "צוה לנו משה" בחינת "זה הדבר אשר צוה הוי"', ו"מורשה קהלת יעקב" [היא] בחינת "כה אמר הוי"' – "כה תאמר לבית יעקב" [להמשיך ל"בית יעקב" את האספקלריה שאינה מאירה] וד"ל) –

הדבר הראשון שאמר ה' לפני מתן תורה הוא "כה תאמר לבית יעקב", והכוונה היא לעורר את בירור כח המדמה אצלם. לפיכך, "בית יעקב" או "קהלת יעקב" שייכים לבחינת "כה", "ציוה לנו משה" הוא בחינת "זה", ואילו "תורה" היא היחוד של שניהם.

רמז נוסף: ציוה לנו משה הוא ראשי תבות צלם, וכן זה הוא עצ בחילוף אתב"ש ובחילוף אלב"ם, העולה צלם. לעומת זאת, "כה" הוא בחינת דמות של כח הדמיון. לפיכך, פירוש הפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" מתיחס לשתי הבחינות, כאשר במילה אדם אותה חלוקה – האות א היא בחינת "זה", ואילו האותיות דם הן בחינת "כה" של כח המדמה [כפי שלמדנו באריכות בפרק ו].

"מה הוא רחום ("זה" – בחינת "זה אלי וגו"', "אל רחום וחנון וגו"' וד"ל) אף אתה רחום ("כה" – מצוה להדמות אליו, ברור כח המדמה וד"ל)".

כאן כתבתי קצת אחרת מההסבר הקודם. קודם הסברתי, כי ראית ודמיון ה' עצמו היא בחינת "כה", ואילו בחינת "זה" היא ראיה רצון ה'. אכן, בתוך ראית ה' עצמה קיימות שתי הבחינות: ראית ה' בבירור עד כמה שניתן היא בחינת "זה", כמו "זה אלי ואנוהו" שהיתה בשירת הים, בה "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". לעומת זאת, שאני אקיים בעצמי את המצוה להידמות אליו – זו בחינת "כה".

נסביר קצת אחרת: הקב"ה "אינו גוף ואינו דמות הגוף". אם כן, איך בכלל ניתן לראות את ה'? הרי "לא יראני האדם וחי"? מה נקרא להידמות אליו? אלא בתוך ראית ה' יש שתי מדרגות: יש מה שאיני רואה, ויש מה שכביכול אני אכן רואה.

באופן יותר מפורט: אספקלריה שאינה מאירה ורוח הקודש הן שתי מדרגות שונות. יש תורה, יש נביאים ויש כתובים. רוח הקודש של דוד המלך היא מדרגת הכתובים, אבל מדרגת האספקלריה שאינה מאירה של שאר הנביאים היא מדרגה אחרת, מדרגת הנביאים. מעבר לשניהם ישנה נבואה באספקלריה המאירה של נבואת משה רבינו בתורה. אם כך, למה הסברתי קודם שבחינת "כה" ואספקלריה שאינה מאירה היא בחינת רוח הקודש?

צריך לומר שבחינה זו היא השרש של רוח הקודש. היא מדרגה ממוצעת בין משה רבינו לבין דוד המלך. דוד המלך אינו נקרא נביא, ואפילו לא באספקלריה שאינה מאירה, אלא רק בעל רוח הקודש. משה רבינו הוא אב כל הנביאים. מדרגת "כה" היא מדרגת הממוצע בין שניהם. כתוב, שלעתיד לבוא בביאת המשיח אנחנו נתעלה ברוח הקודש, וגם זו תהיה בחינת נבואה – "מי יתן כל עם הוי' נביאים", "ואחרי כן אשפך את רוחי על כל בשר".

נסדר את הענינים: במדרגת "זה" אי אפשר לראות את ה' – "כי לא יראני האדם וחי" – אלא רק לראות מה הוא רוצה – "זה הדבר אשר ציוה הוי'" – ואילו במדרגת "כה" ניתן לכאורה לראותו. לכן מצד אחד בחינת "כה" היא רק רוח הקודש שבנבואה, ולמטה ממדרגת "זה", ומצד שני היא יותר ממנה, שכן רואים בה את ה', ולא רק את מצותו.

בספר נעם אלימלך כתוב באריכות, שכל צדיק שרואה ברוח הקודש, או כל נביא שרואה ומרגיש באספקלריה שאינה מאירה, רואים את דמות דיוקן שרש נשמתם. ראיה זו היא בסוד הפסוק "נודע בשערים בעלה", המתיחס לקב"ה, אותו רואים "כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה". מתי רואים אותו? כאשר הוא מתלבש – "בשבתו עם זקני ארץ". אחד מפירושי הביטוי "זקני ארץ" הוא שרש הנשמה של כל אחד ואחד, וה' מתלבש בתוכה.

כאשר אני רואה את שרש הנשמה מתנהג או מאיר בצורה מסוימת זו ודאי ראיה של בחינת "כה", לא של בחינת "זה". בחינת "זה" היא תחושה בלתי נראית, כאילו אני רואה ולא רואה. כאשר אני רואה כיצד ה' מרחם כאן, זוהי התלבשות בחינת "זה" בשרש בחינת "כה".

אם כן, יש לנו שלש מדרגות: יש בחינת "זה", שהיא רק תחושת רצון, ועליה נאמר "כי לא יראני האדם וחי. בחינה זו מתלבשת בשרש הנשמה, ואזי היא מתגלה כבחינת "כה" של ראית שאר הנביאים. שרש הנשמה מעורר את הארת הנשמה שיורדת למטה להתלבש בגוף להדמות לשרשה למעלה, וזו כבר בחינת רוח הקודש.

אספקליה מאירה                             "זה"                                         נבואת משה רבינו

אספקלריה שאינה מאירה                התלבשות "זה" ב"כה"                 נבואת שאר הנביאים

ראית שרש הנשמה                          "כה"                                         רוח הקודש

לפיכך, מדרגת "כה" של שאר הנביאים היא בחינת "זה" לגבי מדרגת "כה" של רוח הקודש שלמטה. לעומת זאת, לגבי מדרגה "זה" שלמעלה היא רק בחינת "כה". מדרגת "זה" העליונה אינה יכולה להתגלות בשום צורה מוחשית, אלא היא תחושה של רצון בלבד, רצון שאי אפשר להמחיש.

מכאן מובנת האמרה של ר' זושא מאניפולי, שאמר לפני הסתלקותו מהעולם, שלא ישאלו אותו למה לא היה משה רבינו, אלא ישאלו אותו למה לא היה זושא. כל אחד צריך להיות כפי שהוא. מה הכוונה? כל אחד צריך לראות בעולם הזה את שרש נשמתו למעלה, לראות את ה'. אם הוא אומר שלא ישאלו אותו למה לא היה כמו משה רבינו, זהו סימן שיש הוא אמינא כזו. מהי? כי בשרש הנשמה שלו צריך להיות מולבש בחינת "זה" של משה רבינו, אבל בבחינה זו אין שום תפיסה. לגבי מצות מעשיות הדבר אפשרי – יש שולחן ערוך – אבל לגבי התנהגות אי אפשר לומר מהו אותו בחינת "זה". אני לא יכול להצביע עליו בפני עצמו, ולכן לא ישאלו אותי למה לא הייתי כמו משה רבינו. כאשר ישאלו אותי למה לא הייתי זושא הכוונה היא למה לא הלבשתי את בחינת "זה" בתוך בחינת "כה" של שרש הנשמה שלך עצמך. היית צריך לראות בדיוק כיצד נראה הקב"ה בתוך שרש הנשמה שלך ולהתנהג בהתאם. זהו בירור כח המדמה, וזהו עומק האמרה של ר' זושא.

 

אם כן, מצות "והלכת בדרכיו" היא המצוה היחידה בה עליך להסתכל למעלה בשביל לדעת כיצד לקיים אותה למטה. אם יש מצוה בתורה להניח תפלין לא כתוב להסתכל איך הרבי מניח תפלין וכך לעשות. כתוב בשולחן ערוך בדיוק מה אתה צריך לקיים. לכן 'מתנגדים' לא אוהבים שמסתכלים על רביים, שכן התורה כולה אינה כך. אומרים לך ישר מה צריך לעשות, מלבד מצוה אחת בה אומרים לך שצריך להסתכל על מישהו אחר. מיהו? הקב"ה.

כיוון שצדיקים דומים לבוראם, זהו השרש של כל ענין ההתקשרות לצדיק. יהודי פשוט אומר 'אני לא יכול להסתכל על הקב"ה ולראות איך הוא מתנהג. לא הגעתי למדרגה כזו'. מה הוא צריך לעשות? הוא צריך להסתכל על הצדיקים "הדומים לבוראם", שהם מקיימים מצוה זו, ועל ידי כך מקיים גם הוא את המצוה [לכן מצוה זו – "והלכת בדרכיו" – היא המצוה החסרה ביותר אצל אלו שאינם חסידים].

כל המצות הן בבחינת "זה" – עשה כך וכך – ורק מצוה אחת אינה מוגדרת, אלא נותרת בבחינת "כה" – עשה כמו שהוא עושה. זו המצוה היחידה שבה קיים היחוד בין בחינת "זה" לבחינת "כה".

זה ראשי תבות זכות הראיה של משה רבינו – "וראית את אחרי" באמירת "אל רחום וחנון", וכה ראשי תבות כונת הלב – "רחמנא לבא בעי" כאשר מדמה את מדות הנברא למדות הבורא יתברך. וזהו ש"והלכת בדרכיו" עולה משה משיח כנ"ל [וכל אריכות ההסבר היתה לשם הבנת רמז זה] וד"ל.

על פי הסבר זה, 'משה' הוא היכולת להתבונן בשרש – "מה הוא רחום", ואילו 'משיח' הוא היכולת לקיים את הדבר בעצמו ולהדמות אליו למטה – "אף אתה רחום". כלומר, עיקר ענין המשיח הוא היכולת להלך בדרכי ה'.

רעיון זה מתקשר עם שיבת ציון. עיקר שיבת ציון הוא ללכת בדרכי ה', שיהיה מקום מסוגל ומוכן לכך שכל יהודי יוכל ללכת בדרכי ה', ולקיים בעצמו את כל מדות ה' – "הוי' בדד ינחנו", "הן עם לבדד ישכן". זו הסגולה המיוחדת שנתן ה' בארץ ישראל, ולכן כתוב שמשה לא זכה להיכנס לארץ. הוא עדיין בבחינת "מה הוא רחום", ששייכת למדבר, אבל להמחיש את "אף אתה רחום" היא בחינת משיח, ששייכת לכניסה לארץ ישראל. לשם קיום מצוה זו בשלמות צריך את יחוד שתי הנשמות – משה ומשיח.

* * *

נתחיל עם השלמה לשיעור הקודם: בפעם הקודמת דברנו על מצות "והלכת בדרכיו", המצוה להדמות לה' – "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'. הסברנו, שמצוה זו כוללת שני מיני אספקלריה: אספקלריה המאירה ואספקלריה שאינה מאירה. משה רבינו הוא השרש של אספקלריה המאירה, אבל משיח הוא שלמות התקון של אספקלריה שאינה מאירה, תקון שיש בו יותר מאשר התקון של "זה".

בחינת "זה" היא לראות את המדות למעלה – "זה אלי ואנוהו" – אבל בשביל להדמות ולקיים בעצמי את כל אותן המדות וליישם אותן בעצמי זו כבר בחינת "כה". הראיה למעלה שייכת בעיקר למשה רבינו, אבל לקיים למטה בברור כח המדמה לגמרי – זו בחינת משיח. לכן צריך לבוא החיבור של שניהם – משה ומשיח – כדי לקיים את מצות "והלכת בדרכיו". כל זאת יצא מן הרמז: משה משיח עולה והלכת בדרכיו. יותר מכל מצוה אחר היא דורשת את חיבור הבחינות "זה" ו"כה".

הוספנו עוד ממד, והסברנו שגם בראיה למעלה יש בחינת "כה". שאר הנביאים ראו כל אחד ואחד את דמות ה' יותר מאשר משה רבינו. אצל משה נאמר "לא יראני האדם וחי", ואילו אצל ישעיה ושאר הנביאים ראו כביכול את האדם העליון. הסברנו זאת על פי דברי הנעם אלימלך, שכל מה שהנביאים רואים הוא את שרש הנשמה שלהם עצמם. יחזקאל, הרואה את האדם העליון היושב על הכסא, רואה באמת את הדמות של שרש נשמתו.

לפיכך, בחינת "זה" של משה רבינו, המשוללת המחשה, מתלבשת בתוך שרש הנשמה. על פי זה הסברנו את דברי ר' זושא, שבעולם הבא לא ישאלו אותו למה לא היה כמו משה רבינו, אלא למה לא היית זושא. משה רבינו מתלבש אכן מתלבש בתוך זושא, אלא שמשה רבינו הוא בבחינת "לא", ואילו השרש של זושא הוא בבחינת "כן". ה"לא" מתלבש בתוך ה"כן" – "לא כן עבדי משה".

כל אחד צריך לארות את שרש נשמתו למעלה, שהוא כביכול דמות של הקב"ה, ועל כך נאמר "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ". כל אחד משער את ה' כפי שהוא יושב עם זקני ארץ, שהם שרשי הנשמות בכלל, ושרש נשמתו בפרט, בהן הקב"ה מתלבש.

אגב, מכאן מובנת השגת הראב"ד על הרמב"ם. הוא טוען, שהיו הרבה אנשים גדולים אפילו ממנו שדימו לקב"ה דמות הגוף, בעוד שלפי דעת הרמב"ם זו כפירה גמורה. מה הענין? לא שיש לה', חלילה וחס, דמות גוף, אלא שראו וחייבו את ראיית הדיוקן העליון של "מה הוא רחום אף אתה רחום". צריך לראות שה' רחום. כתוב, שבמתן תורה ראו את ה' "זקן ומלא רחמים" ועל הים "כזקן ויושב בישיבה".

עד כאן חזרנו על השיעור הקודם, וכעת נוסיף עוד פרט: המדות שחז"ל מתארים – "מה הוא רחום... מה הוא חנון... מה הוא ארך אפים..." וכו' – הן על פי סדר יג מדות הרחמים. עולה, כי עיקר מצות "והלכת בדרכיו" קשורה עם יג מדות הרחמים, ולכן עיקר הסוד הוא הדמות של "זקן ומלא רחמים", למרות שיש עוד דמויות. זָקֵן הוא בחינת זָקָן, סוד הדיקנא המלא רחמים.

יש לכך רמז: רבי עקיבא אומר שלמוד תורה צריך להיות "זמר בכל יום, זמר בכל יום". זמר הוא ראשי תבות זקן מלא רחמים. על ידי למוד התורה רואה האדם מחדש את ה"זקן מלא רחמים", וממילא הוא יכול לחדש את המצוה של "והלכת בדרכיו".

אם כן, עיקר המצוה להידמות היא אל מדות הרחמים. מדות הרחמים מופיעות פעמיים: אצל משה ואצל מיכה – "מי אל כמוך נושא עוון" וכו'. כתוב בקבלה, שמדות הרחמים של מיכה הן האורות ואילו המדות של משה רבינו הן הכלים. כלומר, המדות של מיכה יותר גבוהות. שערות הדיקנא הן הצינורות של השפע, כאשר עיקר השערות כלולות בתקון "נצר חסד", ונֹצֵר הן אותיות צִנֹר. את הצינורות הללו תיקן משה רבינו. לעומת זאת, המדות שגלה מיכה הן האורות שמאירים ושופעים בתוך שערות הדיקנא של משה.

כאמור, מדרגת משה – "זה הדבר" – היא שלילת ההמחשה, והיא מתלבשת בתוך שרש הנשמה של כל אחד, בתוך ראית שאר הנביאים שבבחינת "כה", "ראיתי את הוי' ישב על כסא רם ונשא". הזכרנו שזו היתה טענת מנשה, שבגללה רצה להרוג את ישעיהו. זו המדרגה הפשוטה, אבל כעת אנו רואים סדר אחר, בו בחינת "כה" של מיכה היא יותר גבוהה מאמר בחינת "זה" של משה רבינו.

אם כן, הסדר העולה הוא "כה", "זה", "כה", והוא מקביל לשלשת המושגים "השתלשלות, התלבשות, השראה". מדרגת "כה" של מיכה היא השראת אור לגבי הקב"ה. שאלו אותי: הרי גם משה התחיל לנבא עם "כה"? והסברתי שקודם התחיל משה לנבא במדרגת שאר הנביאים, ואחר הגיע למדרגת "זה". אבל הכלל בחסידות אומר, שיש בכל קדימה בתורה גם קדימה במעלה.

למשל: במאמר חז"ל "דרך ארץ קדמה לתורה" הפשט הוא שדרך ארץ היא הרבה למטה מן התורה, אלא שקודם צריך דרך ארץ. בכל זאת דורשים בחסידות שקדימת דרך ארץ רומזת לכך שיש לה שרש גבוה יותר מן התורה. ראשית הגלוי של כל דבר היא החכמה, אבל יש דברים שקודמים אל הגלוי. קדימה זו היא קדימת הכתר, והיא נרמזת המילים "דרך ארץ קדמה".

אצלנו, הגלוי של משה רבינו – "זה הדבר" – הוא גלוי של חכמה. הוא מצביע על משהו ואומר "זה". עוד יותר גבוה: אצלנו במאמר, מדרגת משה רבינו היא גלוי עצם המצות, ולא רק סוד טעמיהן. לכן צריך לומר, שמדרגת משה היא הצבעה על עצם הרצון של ה' וזהויו. רצון הוא כתר, ובתוך הכתר זהו הגלוי של חכמה סתימאה, החכמה שברצון. יש חכמה לראות מה ה' רוצה, אבל זה אינו גלוי של אור פנימי או מקיף שנותן הרגשה טובה מטוב טעם ודעת.

זהו גלוי, אבל תמיד יש משהו מרחף ומקיף מעליו, והוא קדם אליו. זו מדרגת "כה" של מיכה. זו אינה מדרגת "כה" של שרש נשמתי, כמו "כה" השני. זו השערה – שהיא גם השראה – שאינה מזוהה ותחושה ישירה שיש לכל יהודי בקב"ה גם מבלי לראות את "מה הוא רחום" וכו'. זו תפיסה שלגמרי למעלה מן המודע.

אחר כך, אותו הדבר עצמו מזדהה יותר ויותר, עד שהוא נעשה נקודה של "זה הדבר אשר ציוה הוי'". ה' מצוה להיות רחום בגל שהוא רחום. זו אינה ראית דמות ה' בצורה על שכלית לגמרי, אלא מעין משהו מזוהה, שגם הוא מושלל כל המחשה. נקודה זו מתלבשת בתוך הדמות הממשית של שרש הנשמה, אותה הנביאים רואים.

נסכם:

מדרגת "כה" (הראשון) היא גלוי יג המדות של מיכה. מדרגה זו נמשכת למטה על ידי "זה", כפי שהאור של מיכה נמשך דרך הצינורות של יג המדות של משה רבינו. אחר כך מתלבשת בחינת "זה" של משה רבינו בתוך מדרגת "כה" של שאר הנביאים, של שרש הנשמה. שרש זה הוא שרש השתלשלות הנשמה בתוך הגוף, על מנת שיוכל האדם לקיים זאת בפועל. זו מדרגת המשיח.

נסביר שוב, מלמטה למעלה: יש שרש הנשמה למעלה ויש את הארתה למטה, בגוף. היחס ביניהם הוא בבחינת השתלשלות – ההארה משתלשלת מן השרש. בכל פעם שיש השתלשלות חייב להיות בראשיתה גם שרש של התלבשות. לכן, מדרגת "זה" של משה רבינו מתלבשת בתוך שרש ההשתלשלות, אבל למעלה משניהם צריכה להיות השראה. אכן, באופן יחסי, כל מה שרואים למעלה הוא מדרגת משה, ואילו כל מה שמיישמים למטה הוא מדרגת משיח. אבל באופן יותר עמוק צריך לחלק כמו שהסברנו: כה-זה-כה.

לכל מה שהסברתי כעת יש אסמכתא אצל הרבי רש"ב בהמשך תער"ב. הוא מסביר, שיש שרש בנבואת שאר הנביאים, שבבחינת "כה", שיותר גבוה מאשר נבואת משה, שבבחינת "זה". "כה" הוא אור מקיף ו"זה" הוא אור פנימי. כמובן, יש מעלה באור פנימי המתלבש, ויש לו קשר עם העצמות ממש. "כה" היא ענין תקון כח המדמה – "ביד הנביאים אדמה" – וישנה מדרגת "כה" ששורה על גבי מדרגת "זה" של משה רבינו, ומהשראה זו ניתן כח להלביש את הפנימיות בתוך החיצוניות.

נרחיב: יש מקיף, יש פנימי ויש חיצון. המקיף הוא לשון תוקף, והוא שרש החיצוניות. המקיף תוקף ומכריח את הפנימיות לרדת ולהתלבש בתוך החיצוניות. גם כאן: ישנה איזו השראה של "כה", של דמות של הקב"ה, שלמעלה ממדרגת הזהוי של משה רבינו בבחינת "זה", והיא הממשיכה את בחינת "זה" הפנימי בתוך בחינת "כה" החיצוני. מהו "כה" החיצוני? דמות שרש הנשמה של אותו הנביא, של אותו זושא שלמעלה, על פיו אני צריך ליישם את כל המדות של הקב"ה למטה. אני צריך לראות בתוך הדמות של שרש נשמתי את "מה הוא רחום". אי אפשר לראות אותה בשולחן ערוך, כי היא מתחדשת בכל יום – "זמר בכל יום". לא פשוט להיות רחום. לפעמים אדם מרחם על רשע ומתאכזר על צדיק – "רחמי רשעים אכזרי".

איך יודעים? צריך להסתכל על דמות, ולכן מיסודות החסידות הוא ההתקשרות לצדיק. מי שלא יכול לראות את שרש נשמתו למעלה ומכך ללמוד כיצד להיות רחום וחנון מסתכל על צדיק. ה' למעלה והצדיק למטה. הוא מהווה דמות של הקב"ה – "מאן 'את פני האדון הוי''? דא רשב"י". הוא מסתכל על הצדיק ולומד מדרכיו ב'דוגמה חיה'. בלי דוגמה חיה אפשר לקיים שולחן ערוך, אבל אי אפשר לקיים את מצות "והלכת בדרכיו". כל עוד לא הגעת לכך שבחינת הדמות של "כה" היא שרש נשמתך אתה צריך צדיק שיראה לך.

עד כאן השלמה לשיעור הקודם.

לשמיעת השיעורים:

י' תמוז ה'תשד"מ

י"א תמוז ה'תשד"מ

ה' תמוז ה'תשד"מ

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com