חיפוש בתוכן האתר

הרכבת אנוש_פרק ז הדפסה דוא

בפרק הבא חוזר ר' הלל לבאר את לשון הרעיא מהימנא. בתחלה באר את מאמר הזהר השני, אחר כך באר את המאמר הראשון, וכעת הוא חוזר שוב אל השני. נקרא את הלשון במקור [בפרק מובא רק חלק ממנו]:

פִּקוּדָא דָּא שְׁחִיטַת הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְאֲבָּתְרֵיהּ פֶּסַח רִאשׁוֹן וּפֶסַח שֵׁנִי, לֶאֱכוֹל אוֹתָן כְּמִשְׁפָּטָן, וּטְמֵאִים לִהְיוֹת נִדְחִים לְפֶסַח שֵׁנִי, דְּאִיהוּ פִּקוּדָא תְלִיתָאָה. תַּנָאִין וְאֲמוֹרָאִין, אִית בְּנֵי נָשָׁא כְּחוּלִין דְּטַהֲרָה מִסִּטְרָא דְּמִיכָאֵל [=יש בני אדם שהם כחולין שבטהרה, והם מצד המלאך מיכאל, החסד של עולם הבריאה], וְ[יש אנשים שהם] כְּחוּלִין דְּהֶקְדֵּשׁ כְּגוֹן בְּשַׂר קֹדֶשׁ וְאִינוּן מִסִּטְרָא דְּגַבְרִיאֵל [והם יותר גבוהים], כֹּהֵן וְלֵוִי [וכמו לעתיד לבוא, יהיו הלויים למעלה מן הכהנים], וְאִית בְּנֵי נָשָׁא דְּאִינוּן כְּיוֹמִין טָבִין, וְאִינוּן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים:

 

נעבור ללמוד הפרק:

פרק ז

לשמיעת השיעורים לחץ כאן

ועתה נחזור לענין המאמר הראשון בביאורו, שהוא אחר זה המאמר, וזה לשונו תנאין ואמוראין אית בני נשא כחולין דטהרה מסטרא דמיכאל כו'. הנה מתחלה יש להבין כללות ענין המאמר עד סיומו, שכללות כוונתו הוא לבאר שיש הפרש בין הארת האמונה הפשוטה הנ"ל שנקראת רזא דמהימנותא במאמר דלעיל כמו שהוא בפסח ראשון, ובין הארתה כמו שהוא מאיר בפסח שני,

כמו שראינו עד כאן, נושא המאמר הוא להסביר את ההבדל בין פסח ראשון ופסח שני. פסח ראשון הוא הגלוי של "נגלה עליהם מלך מלכי המלכחים הקב"ה וגאלם", ואילו פסח שני הוא הגלוי על ידי הכרוז, המכריז בסוף שלשים יום, כי מי שעוד לא ראה את המלכה יבוא ויראה לפני שהשערים ינעלו. שמיעת כרוז זה מאירה גם כן את האמונה של פסח ראשון, ובכל זאת הוא בא להסביר את ההבדל ביניהם.

וכמו שכתוב לקמן פסח ראשון מימינא דתמן חכמה כו' [וההמשך שם: "פסח שני משמאלא, פסח ראשון מימינא דתמן חכמה, פסח שני משמאלא דתמן בינה"], ואחר כך אי"ה נבאר פירוש המלות דמאמר הזה בפשט בע"ה.

כי הנה מבואר למעלה שענין הפסח הוא בחינת אור האהבה עליונה לנשמות ישראל שבפנימיות ועצמיות ההעלם דאין סוף [מדרגה ב'], שנתחדשה בבחינת אור פשוט חדש מהפנימיות והעצמיות ממש שלמעלה מאהבה זאת דהתקשרות האב אל הבן [מדרגה א'], וסבת התחדשותה היתה אז מצד המיצר ולחץ כנ"ל ועכשיו נזכרים ונעשים כנ"ל [ולכן בכל שנה ושנה נמשך אור זה בפסח]. והנה מה שנקרא בשם פסח כפשוטו הוא מלשון דילוג כמו שכתוב "ופסח ה' על הפתח" (שמות יב, כג).

עד כאן היה סיכום הנלמד עד כאן. כעת יתחיל לבאר את מושג הדלוג, דברים שעוד לא ראינו:

וענין הדילוג יש בו ב' ענינים, הא' שדולג [הקב"ה] על כל ההשתלשלות דעולם הנאצלים עד שרשיהם עד רום המעלות כו', ולא נתלבש בתוכם אפילו בבחינת מקיף בקביעות רק בדרך מעבר בלבד. שזהו קול דודי כו' מדלג כו' הנאמר בשיר השירים (ב, ח) שנאמר בו על ההרים [והפסוק הזה נדרש בחז"ל ובחסידות על יציאת מצרים], שהוא כללות ההשתלשלות דנאצלים שעבר עליהם דרך מעבר בלבד כנ"ל.

נצייר במח שלנו אדם שמדלג: יש את הזמן בו הוא נמצא באויר ומדלג על כל מה שבאמצע, ויש את הזמן של סיום הדלוג, של תכליתו, לאן הוא מגיע. זו הנחיתה שיש בדלוג, אבל היא באה רק בסוף.

והב' מה שנתלבש על ידי דילוג זה בבחינת חיצוניות דחיצוניות הכלים דאצילות כמו בנה"י דנה"י דאבא עד שעיקר ההתלבשות בבחינת המלכות דאצילות בנה"י דנה"י שבה שזהו עיקר המקור להשפיע לנשמות דבי"ע, ולהמשיך בהם בחינת האמונה הפשוטה שהיא בחינת התקשרות הבן אל האב.

כיוון שבסופו של דבר הוא נוחת, גם באותו הזמן בו המדלג עובר באויר הוא מתלבש בחיצוניות דחיצוניות של כל שלב ושלב בדלוג. אכן, עיקר ההתלבשות היא בסוף, בנחיתה – בנה"י דנה"י דמלכות דאצילות. זהו המקור להשפיע את האמונה בנשמות ישראל בתוך גופים. זוהי האמונה של התקשרות הבן אל האב.

שוב, אמונת ישראל היא ההתקשרות הפנימית של הבן אל האב, וגלוי אמונה זו היא הרגשת ההתקשרות. אמונה זו נמשכת לנשמות המלובשות בגופים מהמלכות דאצילות, מחיצוניות שבה, וזו עיקר נחיתת הדלוג, כאשר גם תוך כדי הדלוג ישנה התלבשות בכל מדרגת נה"י דנה"י.

ואף על פי שכבר ישנו בהם מצד שרש נשמתם בבחינת "בני בכורי" כו' (שמות ד, כב) ומצד הירושה מהאבות,

עד כאן דיבר ר' הלל רק על שתי מדרגות של אמונה – אמונה קודמת ואמונה המתחדשת בפסח. כעת הוא מחדש שיש שלש מדרגות: ישנה אמונה שבאה מצד שרש נשמת כל יהודי ויהודי, שכל יהודי בעל נשמה ישראלית נקרא "בני בכרי ישראל", ישנה אמונה אותה יורש היהודי מהאבות, וישנה האמונה המתחדשת בפסח.

האמונה הראשונית היא שכל יהודי מרגיש את עצמו בן. כידוע בנים עולה אמונה, אתם עולה אמת, ושניהם יחד – "בנים אתם" – עולה הפסוק "אהיה אשר אהיה", השם שהתגלה ביציאת מצרים. זו אמונת ישראל. מעבר לכך ישנה האמונה מהאבות. מה מתחדש בפסח?

אך הכוונה לחדש אותה בבחינה הפנימית והעצמית ממש שלמעלה מטבע ההתקשרות הנ"ל, וחידוש אור הזה הוא בחינת תוספת מרובה על העיקר כו'. ונמצא שבחינת האור וחיות דהעלם הפנימי הנמשך בדרך [ובאמצעות] דילוג, הוא בחינת פסח, והלבוש לדילוג זה הוא בחינת מצה כנ"ל.

אם כן, יש כאן שלשה דברים: ישנו הדלוג, ישנו האור והחיות הנמשכים דרך הדלוג – בחינת פסח, וישנו הלבוש לאותו דלוג – בחינת מצה.

וזהו "ופסח ה' על הפתח" שבתורה, שמפרש להיכן היה הדילוג זהו בבחינת המלכות מקור נשמות ישראל הנקראת פתח כנ"ל.

כל זאת בא כהסבר להבדל בין הפסוק בתורה לבין הפסוק בשיר השירים, ולכך שתיאור הדילוג בא דוקא בשיר השירים [נעמוד על כך בהרחבה בביאור הפרק]. לעומת זאת, עיקר הענין בתורה הוא להגדיש את מטרת הדלוג. זאת בהתאם להבדל הכללי בין התורה לבין הנ"ך. הנ"ך מתאר ציורי דברים, ואילו התורה מתארת את התכלית והמטרה. בתורה כתוב כי ה' "פסח על הפתח", והפשט הוא שדילג עליו, אבל ההסבר הפנימי הוא שהפתח הוא מקום נחיתת הדילוג, כאשר עיקר הפתח הוא המלכות. זהו הפתח לעולם האצילות, וממנו באה ההשפעה לנשמות המלובשות בגופים.

 

עד כאן היה הסבר כללי לענין הפסח, תוך דגש על נחיתת הדלוג, וכעת יתחיל לבאר את ההבדל בין פסח ראשון לפסח שני. עיקר ההבדל הוא בין קו ימין וקו שמאל, כאשר פסח ראשון משתייך לימין, ואילו פסח שני משתייך לשמאל. כאשר ה' נוחת על הפתח, על המלכות דאצילות, בפסח ראשון על מנת להשפיע את אור האמונה – התקשרות הבן אל האב בעולמות התחתונים בי"ע – הנחיתה היא בצד ימין שבפתח. לעומת זאת, בפסח שני נוחת אור האמונה בצד שמאל של הפתח. הבדל זה צריך להבין:

הנה פסח ראשון הוא התלבשות האמונה הפשוטה בבחינת כנסת ישראל שהוא בחינת המלכות דאצילות בבחינת קו הימין שבה, שהוא בחינת חכמה-חסד-נצח שהוא בחינת ימין מקרבת שבמלכות דאצילות. וידוע ש"מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד) ו"כמים הפנים" כו' (שם כז, יט) לכן אותם נשמות ישראל שהם במדרגת צדיקים גמורים, שפונים עצמם בפנימיותם הנקראת פנים לבחינת אלקות [כאן מפרש את המילה "פנים" גם מלשון פניה וגם מלשון פנימיות], ובעניני עולם הזה [אכילה ושתיה וכו'] הם בבחינת חיצוניות וקרירות ונקראים פונים לימין, ממילא הם מקבלים מבחינת הימין דמלכות שהוא מבחינת חכמה-חסד-נצח שבה. ובבחינת קו הימין [של כל המלכות דאצילות] מאיר מבחינת חכמה עילאה דאצילות מקור כל החסדים, ולכן לנשמות אלו מאיר בחינת האמונה הפשוטה המלובשת במצה שהוא בחינת קטנות דאבא בפסח ראשון שהוא בזמנו כנ"ל.

אם האור מאיר בקו ימין שבמלכות הכוונה היא שהוא מאיר אחר כך לאותן הנשמות שפונות לימין מצד עצמן. מהי פניה לימין בפנימיות? ימין הוא אלקות. אתמול רמזנו באריכות את המילה צדיק, אבל יש רמז יותר פשוט: צדיק עולה צד ימין [אותיות יק עולות ימין].

על הפסוק "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד" דרשו חז"ל, כי ה"מימינים בה" הם אלו הלומדים תורה לשמה, ואילו מי שלומד אותה שלא לשמה הוא בבחינת "בשמאלה". מה הכוונה שלא לשמה? לשם איזו פניה עצמית [כך היא הלשון בחסידות]. הוא לא פונה לימין, למקום האמיתי, אלא לעצמו.

אם האדם הוא בבחינת צדיק גמור הפונה לימין בלבד, רק לה', יקבל את אור האמונה בפסח ראשון. מקור קו הימין הוא חכמה דאצילות, וכבר בה מלבישה המצה את אור האמונה של הפסח, ומשם היא תוריד גלוי זה אל עיקר מקום הנחיתה – מלכות דאצילות – דרך קו הימין.

נבהיר: אם היה זה קו ימין של כל פרצוף אחר, כמו פרצוף ז"א, ולא של המלכות דאצילות, הוא היה יכול להאיר לכולם גם ללא הבחנה, ולחבק את כולם כמו אברהם אבינו. אבל כאשר מדובר במלכות דאצילות, עליה נאמר "מלך במשפט יעמיד ארץ", היא שופטת כל אחד ואחד על פי המדרגה שלו. לכן, היא מקרבת את כל מה שיורד בקו הימין שלה, ואינה מקרבת את כולם בשוה, למרות שהוא קו של "ימין מקרבת". היא מקרבת רק את מי שפונה לימין – "כמים הפנים לפנים" – ואין לו שום פניה אחרת. כאשר אותו צדיק גמור אוכל מצה הוא מלביש את התחלת נחיתת הפסח בקטנות דאבא ומלביש אותו בקו ימין של המלכות, ומשם הוא מקבל את אור חידוש האמונה הפשוטה מהעצמות ממש בפסח ראשון.

אכן, בפרצוף אבא מתלבש האור בנה"י דנה"י שבו, ללא הבחנה בין שמאל וימין, אבל כשיורד האור אחר כך אל המלכות מתלבש האור דוקא בקו הימין [חכמה-חסד-נצח].

 

כל זה היה הסבר כללי לקו הימין, אבל בפרט יש בו שלש מדרגות: יש צדיקים גמורים של עולם הבריאה, יש צדיקים גמורים של עולם היצירה ויש צדיקים גמורים של עולם העשיה:

והנה בבחינת צדיקים הנ"ל יש ג' מדרגות, הא' אותם ששרשם בבריאה בבחינת נשמה הם בחינת צדיקים [שעיקר עבודת היא] במחשבה שהם בבחינת פנים שהם מקושרים במחשבתם בתמידות בבחינת דביקות והתקשרות לבחינת אלקות חיי החיים אין סוף ב"ה, אשר בחינת מקור חיים עליונים הוא בבחינת ביטול והתכללות בעצמות כמו שכתוב "כי עמך מקור חיים" (תהלים לו, יב) ["עמך" הוא לשון טפל ובטל, והכוונה שאפילו מקור החיים טפל ובטל לעצמות ה', "חיי החיים", וצדיקים אלו דבקים במחשבתם במחשבה זו], ונשמות אלו מקבלים מבחינת חכמה שבמלכות דאצילות המאיר בעולם הבריאה כנ"ל.

כאמור, קו ימין של מלכות דאצילות כולל את הספירות חכמה-חסד-נצח, והצדיקים הגמורים שבכל עולם פונים כולם לימין, ולפיכך מקבלים מקו זה. בפרט: הצדיקים הגמורים של עולם הבריאה מקבלים מהחכמה. הצדיקים הגמורים של עולם היצירה מקבלים מהחסד של מלכות דאצילות. הצדיקים הגמורים של עולם העשיה מקבלים מהנצח של המלכות דאצילות.

ויש בחינת נשמות ששרשם בעולם היצירה בבחינת רוח, והם גם כן בבחינת פנים שהתקשרותם בפנימיות לבבם הוא רק לה' לבדו [יש להם התלהבות בלתי פוסקת לה', אבל לא במחשבה], ובהבלי העולם הזה אין להם תאוה ותשוקה,

לגבי הצדיקים הגמורים של עולם הבריאה היה משפט זה, האחרון, מיותר. אין צורך לומר שאין להם עסק עם הבלי העולם הזה, שכן אפילו מקור החיים – "מקור כל התענוגים" – בטל לגמרי בתוך חיי החיים, ולכן לא יעלה על הדעת מאיסה בהבלי העולם הזה. מחשבתו ופנימיותו דבוקה בה'.

לעומת זאת, בעולם היצירה קיימת עיקר הבחירה בין טוב ורע לגבי עולם הזה. אצלם, כיוון שלבם מלא התלהבות לה', הם ממילא מואסים בעולם הזה. עבודה זו שייכת למדרגת הרוח שבנפש. על תאותם יש שני פסוקים במשלי "תאות צדיקים אך טוב" או "תאות צדיקים יתן". יש להם תאוה לאלקות. אדמו"ר הזקן אמר שתאות ה' היא תאוה ככל שאר התאות שבעולם, אלא שאי אפשר להגיע אליה אם לא ביטל האדם קודם את כל שאר התאות שבעולם. זהו הצדיק הגמור בעולם היצירה.

וממילא תתפעל נפשם האלקית בתפלה באהבה ויראה בהתגלות מחמת שאין דבר המסתיר [כתאוה חיצונית]. ונשמות אלו הם מקבלים מבחינת חסד שבמלכות דאצילות המאיר בעולם היצירה.

הנשמות העליונות קבלו מהחכמה של מלכות דאצילות, וחכמה היא בטול. לכן עבודתם היתה בטול של דבקות במחשבה. צדיקים אלו לא שייכים אפילו לעבודת התפלה. זו עבודה לגמרי פנימית, בבחינת שבת, באופן צנוע ונסתר מהעולם.

סוג שלישי של צדיקים:

ויש בחינת צדיקים שהם תמימים במעשה להיות סור מרע בתכלית [מחויבות שלמה לסור מכל דבר רע האמור בתורה] וליזהר מן הרע בתכלית, ובועשה טוב לדקדק במעשיו [כצדיק גמור (של 'מתנגדים'), עד שחרוט אצלו בטבע להיזהר בקיום המצות בהידור], והם נשמות דעשיה שמקבלים מבחינת נצח דמלכות דאצילות המאיר בעולם העשיה כנ"ל.

אלו שלשת סוגי הצדיקים עליהם מאיר אור האמונה בפסח ראשון. לפיכך:

ונמצא שמאיר הארת האמונה הפשוטה בפסח ראשון בכל קו הימין דמלכות. ולכן הארה הנ"ל מאירה אפילו בנשמות דעשיה באותם שהם בחינת צדיקים ומקבלים מבחינת קו הימין כנ"ל.

 

כל זה היה תיאור פסח ראשון. מה עם פסח שני?

אבל אותם נשמות ישראל שפגמו בנפשם בבחינת הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה [שכנגד בריאה-יצירה-עשיה, וכנגד נשמה-רוח-נפש], הם אינם יכולים לקבל הארת האמונה הפשוטה מבחינת המלכות דאצילות,

נשמות אלו פנו החוצה, לשמאל, ואם כך הם אינם יכולים לקבל מקו הימין של המלכות דאצילות, ולעשות פסח ראשון. כאמור, כל זאת כאשר הפוגמים הם המיעוט. ברגע שהם הרוב חוזר הדבר להיות כמו בשרש, המקבל רק בפסח ראשון ואינו צריך לפסח שני.

והטעם להיות כי על ידי ההתעוררות שלהם בבחינת שמאל לרחק את עצמם מבחינת האלקות ולפנות עורף, ופנימיותם [התשוקה הפנימית שלהם] הלבישו בענינים אשר לא לה' המה, אזי גם בחינת מסך דלעילא [של המלכות] נתעורר בבחינת שמאל דוחה לרחקם ולסלק [את פנימיות האור העליון מהם, שהיא בעצם] פנימיותם [פנימיות שרש נשמתם] מהם להאיר להם רק בבחינת חיצוניות צורך די חיותם, ואותם מקבלים מבחינת קו השמאל שבמלכות דאצילות שהוא בחינת בינה-גבורה-הוד שפעולתם לצמצם השפע ולהעלימה.

כעת מתחיל להסביר ר' הלל בפעם הראשונה מיהו "טמא" ומיהו זה שהיה "בדרך רחוקה" לגבי פסח שני:

וזהו מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, כי בחינת טמא הוא אותו שטִמֵא את עצמו בחום תאוה זרה במדותיו שבלב שמקבל מבחינת נוגה דיצירה מצד שנדחה מקדושת עולם היצירה מצד גבורה דמלכות דאצילות המאיר שם.

בקו השמאל מתחיל ר' הלל להסביר מעולם היצירה, לא מעולם הבריאה. טמא הוא מי שנטמא בתאות זרות. איך הוא נפל אליהן? הוא התחיל לפנות עורף, ובכך הוא עורר למעלה את המסך שגורם לו לקבל את האור מקו שמאל של מלכות דאצילות. כיוון שהוא נמצא בעולם היצירה, הוא מקבל מקו השמאל בפרטיות דרך הגבורה, שהיא ממש יד שמאל – "שמאל דוחה" – הדוחה אותו מהשתייכות לפנימיות עולם היצירה אל ממשלת קליפת נגה שבה, המעורבת טוב ורע. שם הוא נטמא, ונופל יותר ויותר בתאות הבלי עולם הזה.

שוב, קו ימין מקרב, אבל רק את מי שפונה אליו. לעומתו, קו שמאל דוחה למי שמעורר אותו. בפרט: אם הוא בעולם הבריאה הוא מעורר את הבינה של המלכות דאצילות לרדת אל עולם הבריאה ולדחות אותו. אם הוא בעולם היצירה הוא מעורר את הגבורה של מלכות דאצילות לרדת לעולם היצירה ולדחות אותו. אם הוא בעולם עשיה הוא מעורר את ההוד של המלכות דאצילות לרדת אל עולם העשיה ולדחות אותו [הקליפות הם "זה לעומת זה". אכן, יש שתי שמועות בכתבי האריז"ל בכך: יש שמועה שמקום כל הקליפות הוא רק למטה, אבל יש שמועה על פיה הם אחד מול השני בתחום אחר].

נדייק: הטומאה באה רק בסוף. האדם רק התחיל לפנות לשמאל, וברגע זה הוא מעורר את גבורת מלכות דאצילות, היורדת אל מקומו ודוחה אותו אל ממשלת נגה של עולם היצירה. אזי מתעורר היצר הרע בחזקה לטמא את עצמו בחום של תאוה זרה במדות הלב.

עוד יותר גרוע:

וכן מי שפגם במעשה שנפל יותר למטה לקבל מבחינת נוגה דעשיה ונדחה אפילו מקדושת עולם העשיה מצד הוד דמלכות המאיר שם.

אם כן, המושג "טמא" כולל שתי מדרגות: יש מי שמטמא את עצמו על ידי חום התאות במדות הלב, ויש מי שמטמא את עצמו על ידי מעשה רע. הוא כולל בתוכו גם את שרשי הנשמה מעולם היצירה וגם את שרשי הנשמה מעולם העשיה. כלומר, את חלק ה"נגלֹת" שכנגד אותיות וה שבשם.

לעומת זאת, מי שטימא את עצמו רק במחשבה אינו נחשב טמא, אלא רק "בדרך רחוקה":

ושהיה בדרך רחוקה היינו שפגם במחשבה בלבד [בלא לחמם את הלב], שהתקשר את עצמו בעומק מחשבתו בעניני עולם הזה, שזה נדחה מקדושת עולם הבריאה בלבד ומקבל מנוגה דבריאה והיינו טמטום המוח

בסופו של דבר, כל הנדחים הם בחינת טמטום, אלא שיש "טמטום המח" ויש "טמטום הלב". מטמטום הלב בא גם הפגם במעשה, כמו שכתוב בספר התניא, כי הלב הוא המניע הקרוב למעשה, בעוד המח רחוק ממנו. מי שהיה "בדרך רחוקה" הוא מי שטמטם את מוחו, על ידי שהרחיק לכת במחשבה להתקשר ולשקוע בהבלי עולם הזה ולשכוח מהקב"ה, גם ללא חימום הלב או מעשה אסור.

לכן כתוב, שאצל יהודי הקב"ה לא מצרף דברים רעים במחשבה למעשה, בגלל שהמח לא נוגע ישירות למעשה. כמובן, ודאי שמטמטום המוח יכול לבוא אחר כך טמטום הלב, אבל בשלב זה הוא רק בגדר "דרך רחוקה".

מהו טמטום המח?

שאינו יכול לקשר דעתו ומחשבתו בחוזק בבחינת חיי החיים אין סוף ב"ה,

כמו רבים היום, ששואלים מהי התבוננות? מסבירים את הדבר שוב ושוב, שצריך להתבונן, ובסוף כולם אומרים שלא יכולים להתבונן, ובעצם אף אחד לא יכול. מה הבעיה? אין לו תוקף וחוזק במחשבה להתקשר לה'. הוא חושב שצריך איזה פטנט או סיסמה, להבדיל, שזה הבל ושטויות. הוא לא יכול בגלל שיש לו טמטום המח. למה? כי כל החיים הוא הלך בדרך רחוקה, ומחשבתו משוטטת רחוק-רחוק. אדם זה צריך את פסח שני כדי שיוכל להתחיל להתקרב שוב ולהתחיל לחשוב כמו שצריך.

אכן, בדרך כלל תיקון מתחיל מלמטה למעלה, אבל יתכן מאוד והדבר נוגע אל שרש הנשמה. עיקר הבעיה אצל מי שנשמתו שייכת לעולם הבריאה הוא טמטום המוח. הוא אחד שהיה ראוי להיות מקושר לה', בעודת ההתבוננות, כמו הצדיק בעולם הבריאה. לפי חסידות חב"ד שייך כל אחד לעבודת ההתבוננות במדה מסוימת, אבל נשמות אלו שייכות לעבודה זו בעיקר. כעת, לאחר שהלך בדרך רחוקה דוחה אותו הבינה של המלכות דאצילות להיכלות החיצוניים של עולם הבריאה.

אותו מהלך בדרך רחוקה לא חשב על דברים אסורים. הלשון כאן היא "שהתקשר את עצמו בעומק מחשבתו בעניני עולם הזה". לדוגמה: אחד שהיה זקוק לפרנסה, וכל הזמן קישר את מחשבתו מאיפה יביא את הכסף. זה נקרא להרחיק לכת במחשבה, ולהשקיע אותה עמוק בעניני עולם הזה.

יכול להיות שלאותו אחד אין כל כך תאות. זו בעיקר בעיה של מי ששייך לעולם היצירה. אצלו עיקר הבעיה היא תאות, ואפילו תאות ניאוף של איש ואשה בהיתר. עיקר בעיתו החיים הוא תקון התאוה. כמובן שיש לו גם טמטום המוח, אבל זו אינה עיקר הבעיה שלו. מי ששייך לעולם העשיה בעייתו היא היותו עבריין, פושע, ולפיכך נסיונו בחיים הוא לפרוש מהפשע.

ודחייתו הוא מבחינת הבינה שבמלכות דאצילות שמינה דינין מתערין להרחיק המקשרים את עצמם בענינים אשר לא לה' המה,

הבינה היא כח ביקורת...

 חסר סיום הפרק

אבל לא טימא את עצמו ברשפי אש דחום התאוה זרה בלב, וכל שכן שלא פגם במעשה. [וזהו כוונת מאמר רז"ל על מי שהיה בדרך רחוקה שהוא "מן המודיעים ולחוץ" (פסחים פ"ט מ"ב) זה שאינו יכול לקשר את עצמו בהעמקת הדעת כנ"ל. כן שמעתי מפי רעי רב"צ]. והנה אלו המקבלים מבחינת קו השמאל דמלכות דאצילות בבחינת שמאל דוחה ומחמת זה נתרחקו מקדושת ה' [כמו שכתוב "משפיל גאים" כו'], ומחמת זה אינם יכולים לקבל הארת האמונה הפשוטה המתלבשת במצה הנקרא מיכלא דמהימנותא כו' (זח"ב קפג, ב), ולזאת התקנה שלהם הוא בפסח שני שמאיר בו מבחינת הבינה דאצילות מבחינת פנימיותה המקבלת מאור הכתר הנקרא רחמים פשוטים [כידוע דהתגלות אור הכתר הוא בבינה יותר מבחכמה וזהו אהיה אשר אהיה כו'] ולא במדה ושיעור לראוי דווקא [שזהו על פי קו המדה דחכמה שמאיר בה מגבורה דעתיק המלובש בחכמה סתימאה המודד האור להשפיע לראוים אליו דווקא. ומבחינה זאת כאשר מאיר במלכות דאצילות אזי מלך במשפט יעמיד ארץ, במשפט דחסד וגבורה לקרב הראוים ולרחק את שאינם ראוים כנ"ל]. ובחינה זאת הוא בחינת רב חסד העליון שלמעלה מן החכמה [שזהו בחינת חסד דעתיק המלובש בגולגלתא כו'] המתלבש בבחינת רחמים פשוטים, וזהו "הטוב כי לא כלו רחמיך". ואחר כך בחינת רחמים אלו מאירים בבחינת הבינה דאצילות ונמשך למטה במלכות דאצילות בכל קו השמאל לקרב את הרחוק, והיינו בתחלה לעוררם בתשובה שזהו ענין הכרוזא דכריז ביום י"ד כנ"ל. והב' כאשר מתעוררים בתשובה שלימה בכל לב ונפש ובבקשת וידוי, אז ימינך שהוא בחינת החסד שבבינה שמקבל מבחינת רחמים פשוטים, פשוטה לקבל שבים. וענין לקבל היינו שיתקבלו בפנימיות רצון העליון להיות חביבין לפניו כקודם החטא כו'. וזהו המרחם כי לא תמו כו' כי אין שום מקום שלא יגיע שם החסד הזה כנ"ל. וזהו בחינת נו"ן פשוטה דבינה שיש בו יתרון מעלה על בחינת היו"ד דחכמה, שהיו"ד הוא בחינת העדר ההתפשטות ואינו נגלה רק למי שבטל אליו ומתקרב אליו בבחינת פנים כנ"ל. אבל הנו"ן פשוטה יש בו יתרון במה שהוא ארוך מאד שמגיע אורו גם להיותר רחוקים בתכלית, שגם הם יתקבלו בתשובה בפנימיות רצון העליון, וממילא יאיר בהם אור האמונה הפשוטה בתוקף גדול, שזהו בחינת פסח ומצה שבפסח שני כנ"ל וד"ל.

 

* * *

 

חסרה התחלת השיעור

 

באור פרק ז

 

פסח הוא לשון דלוג.

 

בדלוג ב' ענינים:

 

א.   "מדלג על ההרים" – אינו מתלבש בנאצלים כו' ואפילו בבחינת מקיף בקביעות, אלא מדלג על כל ההשתלשלות.

 

ב.   "ופסח ה' על הפתח" – על ידי הדלוג הנ"ל מתלבש בחצוניות דחצוניות הכלים דאצילות ובעיקר בבחינת המלכות דאצילות בנה"י דנה"י שבה הנקרא "פתח", שזהו עיקר המקור להשפיע לנשמות דבי"ע להמשיך בהם בחינת האמונה הפשוטה שהוא בחינת התקשרות הבן אל האב.

 

בשיר השירים מתאר הפלאת הפעולה (שעל ידי ההתבוננות בזה באה הנשמה לאהבה את ה' יתברך בכלות הנפש - בחינת הכלה דשיר השירים), ובתורה מדגיש תכלית הכונה (התגלות מלכותו יתברך בכל העולם על ידי קיום התורה והמצות באמונה פשוטה של עם בני ישראל קדושים וד"ל.

 

עד כאן חסר בבאור

 

כתוב, שהנביא לא רואה אף פעם את התכלית. הוא רואה הרבה דברים: מלחמת גוג ומגוג, את ביאת המשיח, אבל כולם בגדר אמצעי. התכלית היא רק עולם הבא. לא רק את התכלית האחרונה לעתיד לבוא, אלא אפילו את התכלית המידית של ההוה – זהו לא ענינו. זה ענינם של חמשה חומשי תורה בקיום מצות ה' בכל רגע ורגע. לכן כתוב "שכר מצוה – מצוה". התכלית של לעתיד לבוא הוא בדיוק הרגע הזה. כמו שהנביא אינו רואה את שכר המצוה כך הוא אינו רואה תכליתה ברגע הזה. הוא רואה את הפלאת אהבת ה' אלינו על מנת – "כמים הפנים לפנים" – לגלות אהבה מאתנו אל הקב"ה. שיר השירים הוא העיקר בנביאים לענין זה.

 

זה היה הסבר כללי לפסוק בשיר השירים "מדלג על ההרים" באהבת ה' אלינו, בעוד בתורה כתוב "ופסח הוי' על הפתח".

 

התשוקה היום היא ודאי כתשוקת הכלה לפני הנישואין, בתקופת האירוסין, ואילו ביאת המשיח היא כבר נישואין. "ישקני מנשיקות פיהו" הוא פסוק המתיחס לגלוי סודות התורה על ידי המשיח, וביחס לסודות הללו כל העולם הזה, כולל מתן תורה עליו נדרש הפסוק "ביום חתונתו", הוא רק בחינת ארוסין. כמובן, בתוך הזמן הזה יש גם אירוסין ונישואין. הכל יחסי.

 

כתוב, שלעתיד לבוא יהיה יחוד וה כמו יחוד יה. יחוד יה הוא יחוד המתחדש כל הזמן – "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" – ולכן הוא יחוד תמידי. אין בו אף פעם מצב של פרוד כיוון שאין בו התיישנות. הפרוד הוא רק ביחוד וה, כאשר הדבר מתגשם, כיוון שברגע שהוא מתגשם חייב להיות פרוד על מנת לחדש שוב את הקשר. החידוש כאן אינו חידוש אמיתי, חידוש תמידי, שכן כל דבר אמיתי הוא גם תמידי, כמבואר בחסידות. לכן כתוב "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", שיחוד וה יהיה כמו יחוד יה, תמידי לעולם ועד.

 

 

 

כתוב "דגלו עלי אהבה", ודגל הוא אותיות דלג. "כמים הפנים לפנים", ולכן צריך לקפץ ולדלג מלמטה, שכן כל אתערותא דלעילא מעוררת אתערותא דלתתא. זה כמו הפירוש הראשון כאן, המדגיש את הפלאת האהבה. לעומת זאת, עיקר הדגש בתורה הוא על התכלית – "ופסח הוי' על הפתח".

 

 

 

נוסיף עוד נקודה: בעיני מי שיש לו חוש בשירה מוצא הנ"ך יותר חן מאשר החומש. סגנון החומש 'יבש' יותר מאשר שיר השירים. בסופו של דבר, ה'יבש' של החומש הוא העצם ממש [ובעצם גם הוא שירה – "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"]. מבין מדרגות השיר אכן שיר השירים הוא השיר הכי גדול – "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים" – אבל מבחינת תכלית הכוונה העצם שבחומש הוא העיקר.

 

כל מה שיש בנביא יש גם בתורה. למה יש הפטרות? כי ההפטרה היא מעין הפרשה. מלבד ההפטרות, כל הנ"ך כולו הוא חזרה בסגנון של שיר חדש על כל מה שכתוב בחמשה חומשי תורה – "לית מילתא דלא רמיזא באורייתא". למה צריך לחזור? מההבדל בין זה לזה? ההבדל הוא בין עצם לבין ההתפשטות ממנו. החידוש שיש בהתפשטות הוא גלוי של מדות, ולכן מה שתמיד מתואר הוא הפלאת הקשר שבין הקב"ה עם ישראל. בכל הנביאים הראשונים מתוארים ההרפתקאות וההיסטוריה של בית ראשון, בו עם ישראל פגם וניתק את הקשר. כל הזמן ה' אוהב אותו ורוצה להושיע אותו, והוא כל הזמן עוזב אותו. בכל הנביא התאור הוא של אשה שפעמים נאמנת לבעלה ופעמים זונה עליו. בתור נביא הושע הוא הנביא הראשון – "הכל הולך אחר הפתיחה" – וכל הנבואה שלו היא רק לתאר עד כמה הקשר של איש ואשה נאמן בין הקב"ה ועם ישראל, וברגע שישראל עוזבים את ה' הם כמו אשה זונה שבוגדת בחתנה. זה כל הנביא. השיא של כולם הוא שיר השירים.

 

אם כן, בכל הנביאים התאור הוא של הפעולה, לא של התכלית. לעומת זאת בחומש התאור הוא של התכלית ובצורה פשוטה ויבשה. כל זה היה הסבר ההבדל בין שני הפסוקים.

 

ר' הלל הוסיף כאן נקודה שניה: בעוד שפשט המושג דלוג הוא הדלוג עצמו, מבלי לנחות, הנחיתה של הדלוג היא התכללות הדלוג בהיפך הדלוג. התלבשות הדלוג בחיצוניות דחיצוניות של כל מדרגה היא נשיאת הדלוג את היפוכו. נקשר את הנקודה עם הרעיון הקודם: התכלית קשורה תמיד עם גלוי כח של נשיאת ההפכים. כאשר מספרים על פעולה נפלאה מרגישים את עצם הפלא שלה. דוקא בחומש מתגלה הכח של נשיאת דבר את היפכו, שהוא כח העצמות ממש.

 

כתוב על הנביא "עין לא ראתה אלהים זולתך". למה הנביא לא יכול לראות את התכלית? בגלל שכל עין שכלית, ואפילו עין של נביא, לא יכולה לראות נשיאת הפכים. בלשון ספר הזהר: "בעין השכל דבלבך את חזי כולא". כלומר, ראית הנביא אפשרית רק בעין הפנימית, לא בעין החיצונית. לא שהיה אפשרי לראות אלא שה' רוצה למנוע את הראיה מהם. הכוונה היא שהדבר נמנע בעצם מראיה, מחמת היותו נושא הפכים מוחלט. דוקא בתורה יש סגנון ומילים המדגישים את תכונת נשיאת ההפכים שיש בכל דבר, ואז אתה מפספס את הפלאת הפעולה.

 

נמחיש: יש אחד שרוצה לספר ולשבח מישהו מאד-מאד, ויש מי שרוצה לחפש בתוך זה נקודה דקה של 'שני הפכים בנושא אחד'. בדרך כלל אי אפשר לספר את שניהם יחד.

 

 

 

נעבור אל הנושא השני של הפרק:

 

האמונה ישנה:

 

א.   מצד שרש נשמת כל אחד ואחד מישראל, בחינת "בני בכורי ישראל".

 

ב.   מצד הירושה מהאבות.

 

ג.   כפי שהיא מתחדשת מבחינת העצמות ממש.

 

זהו חידוש שלא נכתב קודם. בפרקים קודמים הוסבר שיש אמונה שהיא ירושה לנו מן האבות ויש אמונה שמתחדשת בפסח. האמונה הירושה לנו היא מדרגה ב', התקשרות האב אל הבן הבאה בהעלם האור בעצמות המאור שבבחינת 'יחיד'. בפסח מתחדשת האמונה, מתוך הצער והלחץ שצעקו ישראל לקב"ה מלמטה, מן העצמות ממש, למעלה מגדר אור [מדרגה א']. כאשר עצם שאינו אור מחדש אור נקרא אור זה 'אור חדש'.

 

פסח – גם הראשון וגם השני – הוא עיקר הזמן של חידוש האמונה, אפילו יותר משבת. תכלית יציאת מצרים היא "ויאמינו בהוי'". אכן, עוד לכן האמינו בה', שכן "בזכות האמונה נגאלו ממצרים", אבל זו היתה אמונה שבאה מהאבות. בזכות אותה אמונה זכו ישראל בפסח להתחדשות האמונה יותר מכל חג אחר.

 

כך הסברנו עד כאן, אבל בפרק האחרון הוא חידש עוד דבר. יש בתוך נשמה של כל יהודי – בהיותו יהודי – אמונה. קודם זהינו את האמונה שבכל יהודי עם האמונה הירושה לנו מן האבות, אבל כאן הם לא אותו הדבר. אלו שתי בחינות. כמו המושג בספר התניא 'אהבה מסותרת' שיש בכל יהודי, כך נאמר על כל נשמה "בני בכרי ישראל". כל נשמה היא בן של ה', והתקשרות הבן אל האב זו אמונה.

 

בספר הזהר נקראת הדעת "ברא בורכא", הבן הבכור. מהי דעת? הרגשת התקשרות. יכול להיות בן שלא מרגיש כל כך את ההתקשרות שלו לאב, וזה נקרא שהוא אינו בבחינת בכור. הרבה פשטנים פירשו בטעות את הפסוק "בני בכרי ישראל", שהכוונה בו שגם המצרים נקראים בנים, אלא שאינם הבנים הבכורים כישראל. באמת זו טעות. הכוונה של "בני בכרי" היא שמלבד היותו בן יש בו את התכונה של בכור. מהי? הרגשת ההתקשרות. אם הוא מרגיש אותה – הוא בכור, ואילו אם הוא הבן השביעי או השמיני. הרגשת ההתקשרות היא-היא גלוי האמונה, שכן האמונה מתגלה בדעת. זו מדרגת האמונה הראשונה, והיא שונה מן האמונה שיורשים מהאבות.

 

נתחיל להסביר אותן:

 

ג' בחינות אלו שרשן בג' מדרגות ג. ב. א. הנ"ל [בינה, חכמה וכתר של מדרגת 'יחיד']. והן כנגד "חש מל מל" – "הכנעה, הבדלה, המתקה" [מלמטה למעלה]. [המדרגה הראשונה היא] "בני בכורי ישראל" הוא כדין "יכיר" ("תניא 'יכיר' – יכירנו לאחרים, מכאן אמר רבי יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור כו"') בברורי בחינת תהו

 

קודם הזכרנו שבכור בלשון הזהר הוא כנוי להתקשרות שבדעת אל האב. כעת נסביר אחרת: יש דין בתורה [פרשת כי תצא], לפיו אדם נאמן להצביע על אדם מן הרחוב שאף אחד לא מכיר, ולומר 'זה בני בכורי ולו מגיע פי שנים ביחס לשאר הבנים'. לכאורה לא היה זכאי להעיד, שכן הוא רק עד אחד וגם קרוב ונוגע בדבר, אבל פסוק מיוחד בתורה מלמד דין זה. זהו חידוש גדול מאוד. כתוב בתורה "כי את הבכור בן השנואה יכיר", וחז"ל דרשו מכאן על נאמנות האדם בהכרת וזהוי בנו. זהו דין מיוחד שיש אצל אב, דין של בירור מציאות, לא של עדות.

 

עולה מכאן, כי בדין בכור יש ברור של המציאות. בכור נגזר מן השער כר, ולכן הוא קשור עם הכרה. הכרה היא פנימיות הדעת. כמו שהבכור מכיר באביו בגלל שיש בו דעת, כך יש כח באב להכיר בבנו הבכור. הקב"ה אומר על עם ישראל "בני בכרי ישראל", ובכך הוא קיים את דין זה של חז"ל. הוא מצביע עלינו ואומר 'זה בני בכורי'. אתם לא רואים זאת, אבל אני רואה. מה זה עושה? זה מברר את המציאות.

 

בלשון הקבלה: ה' מברר בכך את התהו. לפני שיש מצב מתוקן יש תהו, "אור וחשך משתמשים בערבוביא", לא ברור מי האור ומי החושך, וצריך לתקן אותו. צריך לברר את המציאות, ולומר מיהו הבכור זהו ברור ותקון. מוציאים את נקודת האור מתוך החושך.

 

כעת עוד יותר מובן פירוש הפסוק "בני בכרי ישראל": 'בני בכרי' זו ההכרה בישראל, והיא באה להוציא את שאר אומות העולם, ולא מחייב שיש עוד בנים [לאב יש גם כח לפסול בן ולומר שהוא בן גרושה וחלל]. לכן מובא בחסידות, שכח הבחירה החופשית הוא בדעת. כלומר, הכרה הפנימית והבחירה החופשית הם ענין אחד [יש על כך כמה מאמרים מהרבי]. ניתן לדרוש, שבכור הוא בו הכרה של האב.

 

כך גם במצות בכורים: כיוון שמצד הטבע יש לך יותר הכרה בפירות הללו, אתה מקושר בהם יותר, לכן צריך להביא אותם למקדש. כל הקרבנות הם כאילו שהקרבת את עצמך ועלית על המזבח, ולכן הבכורים הם החלק שאתה מעלה. אתה נותן את עצמך.

 

נסכם: עיקר הנקודה היא שיש בכל יהודי ויהודי אמונה פשוטה מצד עצמו, והיא נקודת בירור המציאות שיש בתוך הנשמה. אמונה זו באה ממדרגה ג', שרש התהו במדרגת 'יחיד', ובה כלול גם כח בירור הערבוביא המסתעפת בתהו לאחר יציאתו מן ההעלם. מהי הגדרת תהו?

 

(העדר הכרת המציאות. והברור הוא על ידי הכנעה ובטול לרצון ה' יתברך).

 

יש אחד צייר ויש אחד מוזקאלי, וכל אחד רוצה שיכירו אותו. אם לא יתנו לו אף פעם הכרה הוא אף פעם לא יתחיל לפתח את החוש שלו. מה פתאום שיתחיל לצייר? צריכה להיות קודם כל נקודת הכרה. זו בעיה פסיכולוגית חמורה, שבן מרגיש מגיל קטן שאביו מתנכר אליו. הכרה והתנכרות באים מאותו השרש, "זה לעומת זה". יש הרבה יהודים שמרגישים כך, במיוחד היום, אחרי השואה. מה היה בשואה? במקום להרגיש שאבא מכיר בי התחילו להרגיש שאבא מתנכר אלי. זה עושה ריחוק עצום. היהודי מתקלקל ויורד, חס ושלום. הדבר הראשון הוא להכיר בו. במילים של היום: לתת בך אמון. כדי להאמין בה' צריך להרגיש קודם שהוא נותן בך אמון, אמון מיוחד שמגיע לבן.

 

איך זוכים להכרה בעבודת ה'? רק על ידי הכנעה. ככל שאדם נכנע יותר כך מכירים אותו יותר. כדברי חז"ל: "כל הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו". בשביל להיות מוכר צריך רק הכנעה. "בני בכורי ישראל" זו נקודה של הכרה של יהודי בכך שהקב"ה מכיר בו בתור בנו בכורו. יש יהודי שמסתובב בחוץ, 'חילוני' לגמרי, ואינו מכיר שמכירים בו בתור בן. ההרגשה שאני בן קודמת להרגשה שאני מקושר לאב.

 

ההכנעה היא כמו שנאמר לרבי עקיבא "שתוק! כל עלָה במחשבה לפני". אם אתה מרגיש התנכרות אומרים לך 'תשתוק, תשתוק, תשתוק' ופתאום אתה מרגיש שוב הכרה. זהו "חש" של שלב ההכנעה. רבי נחמן מפרש כך: "שתוק! כל עלֵה במחשבה לפני", שאם תשתוק תוכל לעלות אל המחשבה הפנימית שלי ושם תתחיל להרגיש את ההכרה שאני מכיר בך.

 

הכנעה אמיתית היא שהאדם נכנע ובטל – יהיה מה שיהיה – לרצון ה'. הבעל שם טוב אומר שהכנעה אמיתית היא ההרגשה שאני והיתוש שוים. במה אנחנו שוים? לא רק בטבע, אלא בכך ששנינו נבראנו לעשות את רצון ה' במדה שוה, והיתוש מקיים את תפקידו במלא היכולת, ואילו אני לא. אני פחות ממנו. זו אינה סתם הכנעה, אלא הכנעה עם בטול לרצון ה'. אני עוד לא יודע שאני יהודי, בבחינת "קדם למעשה בראשית", אלא רק מרגיש שאני "אחור למעשה בראשית". בשלב זה לא מרגיש האדם את עצמו בתור בן, אלא בתור נברא. אם יש הכנעה ובטול לרצון ה' מתגלה ההכרה ובירור הראשון בתוך העדר הכרת המציאות שבתהו.

 

ירושת האבות ממשיכה הרגשת התקשרות [גלויה של] האב לבן (סוד ברית מילה).

 

למה אני צריך לרשת אמונה מן האבות בנוסף להרגשת ההכרה של ה' בי? היא פשוט ממחישה את האמונה. היא הופכת להיות בטבע דומה למה שהוא יורש מן האבא שלו. הוא מתקשר לה' כמו שבן מתקשר לאב.

 

המצוה הראשונה המוטלת על האב לגבי בנו היא למול אותו. בכך הוא ממשיך בו הרגשת התקשרות. אם היה האב מוליד בן ומשאיר אותו ערל – ללכת אחרי שרירות ותאות לבו הטבעיים – הוא לא עושה שום מעשה שיגרום לבן להרגיש זיקה והתקשרות אליו. דור מוליד דור וגמרנו. הוא הוציא אותו החוצה וזרק אותו לרחוב. ברית מילה מחזירה אותו אחורנית.

 

זהו אחד מסודות היום השמיני. כתוב, שיום השמיני הוא היום הראשון של השבוע הבא. בלשון חז"ל: "עד שיעבור עליו שבת אחת". כך הסברנו בשיעורים קודמים על ממדי הזמן והמקום. יש ששה ממדים של מקום, הממד השביעי הוא ממד הזמן ואילו השמיני הוא הכח שיש בזמן ללכת גם אחורה. ההוה התמידי שבתוך הזמן הוא היום השביעי, והוא כמו השבת, אבל השמיני הוא כאשר ההוה חוזר אחורנית [אלו שתי מדרגות שמעל לזמן: מדרגה שמעליו ומדרגה שהופכת אותו]. שבע היא תמיד המדרגה האמצעית בתוך מרחב של ששה ממדים, אבל השמונה הוא מעבר לו. להפוך את הזמן הוא גלוי של נשיאת הפכים, של 'איפכא מסתברא'. זהו הצחוק של העולם הבא.

 

אצלנו, ההתקשרות לעבר היא ההתקשרות אל האב. עד שבעה ימים כל יום הוא משהו חדש, ואילו היום השמיני הוא היום הראשון שחוזר על מה שהיה קודם במחזור שני. כריתת הערלה היא עצירת התאוה. הערלה היא ההסחבות של האדם אחרי התאות שלו, וברגע שאתה לוקח את הסכין וחותך אותה אתה עוצר את הסחיבה שלה. מטרת כל התורה היא לעצור את האנטרופיה שבטבע, ש"כל הוה נפסד" והכל מתפורר. ברגע שאתה עוצר אותה אתה גם מחזיר אחורנית, וזהו כבר תקון.

 

למה ללכת אחורנית? היהודי מחפש את ה'. אם ה' נמצא לפניו הוא הולך קדימה, ואם הוא נמצא מאחוריו הוא הולך אחורה. הוא לא מחפש עתיד או עבר. הוא לא משָׂחֵק. לפעמים דוקא מחפשים שלא להיות קשור עם האבא, כמו בחסידות קאצק.

 

עד כאן מדרגה שניה של אמונה. מדרגה שלישית:

 

ההתחדשות מהעצמות ממשיכה הרגשת התקשרות הבן לאב במסירות נפש ממש, בחינת "לכתך אחרי במדבר" וד"ל.

 

זו האמונה שמתחדשת בפסח, כאשר ה' מדלג. כמו שאמרנו, יש בדלוג שני דברים. הכלה בשיר השירים משבחת את החתן בכך שהוא מוסר את נפשו עליה, שהוא מוכן למות בשבילה. זה מה שהיא רוצה לראות. ממילא, גם היא רוצה מלמטה. כל דלוג הוא לא לפי ערך, ולכן הוא בבחינת מסירות נפש. זה מה שהיה בפסח.

 

עד שה' הוציא אותנו ממצרים, עם כל הגלוי שה' גילה לאברהם אבינו – "וירא ה' אל אברהם" – וכך גם לכל יהודי שה' אומר לו 'אתה הבן שלי', עוד לא ראינו שה' מוסר את נפשו עלינו. זהו גלוי שראינו בעינינו רק ביציאת מצרים. ראינו כיצד ה' עצמו – "לא מלאך ולא שרף" – ירד לערות הארץ, למקום הטינופת ולכלוך, ומוציא בידיו במסירות נפש אותנו, כמבואר בספר התניא [פרק מו וחינוך קטן. ההתבוננות זו היא מהחשובות ביותר בכל הספר].

 

זו מסירות נפש מצד החתן, והיא מעוררת מסירות נפש אצל הבן למות בשביל האבא. על מסירות הנפש של הכלה ביציאת מצרים נאמר "זכרתי לך חסד נעריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

 

על הגלוי של פסח נאמר "אור חדש על ציון תאיר". האור החדש מאיר על נקודת ציון, ונקודת ציון היא נקודת האמונה שיש בכל אחד ואחד. האור החדש, המדלג על ההרים, הוא השראה על גבי האמונה הראשונה, וזהו חידושה של האמונה כמו שהיה בפסח. מה נותנת ההשראה? אמונה והתקשרות בלי גבול, שהבן מוכן תמיד למסור את עצמו על אביו. לכן נאמר מיד לאחר ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם" – "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". זו תנועה של מסירות נפש

 

 

 

נסכם: השלב הראשון הוא ההרגשה שלי שמישהו מצביע עלי ואומר 'אתה הבן'. זו הרגשה מלמעלה למטה, והיא טבעית בכל נשמה בפני עצמה. אחריה באה נקודה של התקשרות, בה אני מרגיש מקושר לה' כמו שמרגיש הבן מקושר אל האבא. אמונה זו היא ירושה מן האבות. לבסוף, יש מדרגה שלישית בה אני מרגיש שבכל רגע אני מוכן למות בשביל האבא במסירות נפש. אפשר להיות מקושר גם ללא מסירות נפש.

 

כאשר אני רק מכיר בה' אני עדיין לא רואה אותו, אבל כאשר אני יורש אותה מן האבות אני רואה את ה' כמו שאברהם אבינו ראה אותו. ה' התגלה לאברהם כמה וכמה פעמים, אבל בפסח הגלוי הוא של ה' בעצמו – "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח". זו מסירות נפש מצידו, והיא מעוררת גם אצלי מסירות נפש. מדרגה זו באה מהעצמות, מהכתר של מדרגת 'יחיד'.

 

כאמור, שלש בחינות אלו הן כנגד "הכנעה, הבדלה, המתקה". מהי ההבדלה שיש במדרגה השניה? שהבן מזהה את אביו. למדנו פעם מכתב של ר' אייזיק, בו הוא מסביר נקודה זו. קודם הוא מרגיש האב מכיר בו ומזהה אותו, והוא מכיר באותה ההכרה. לעומת זאת, את ההכרה שלו באביו הוא יורש מהאבות. כמו שהוא מזהה את אביו הגשמי כך הוא מזהה את הקב"ה. זה נקרא הבדלה.

 

במדרגה זו אתה מכיר את ה' ממש. אתה מכיר את "זה אלי ואנוהו" מתוך "אלהי אבי וארוממנהו". אלו שתי מדרגות. לכל אחד ואחד יש שער הכרה משלו. כתוב "נודע בשערים בעלה", ובספר הזהר נדרש על כך "כל חדא וחדא לפום שעורא דליה". בכל זאת, את אותה ההכרה הוא יורש מן האבות. קודם הוא שומע את ה', אבל אחר כך הוא גם רואה אותו.

 

נחזור אל הדוגמה הקודמת: יש יהודי שאחר השואה שמרגיש לגמרי רחוק, ה' ירחם. הוא מרגיש שה' לא אוהב אותו. לפעמים ההרגשה היא גם של רצון לנתק את הקשר עם ה', וממילא גם עם האבות והמסורת. "לית דין ולית דיין". אם בן מרגיש כך כלפי אביו – גמרנו, אין שום דבר. זו אחת מהבעיות החמורות של הדור, ועל כך נאמר "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" על ידי אליהו הנביא.

 

יש לו רק תקוה אחת – הכנעה. אם הוא ישתוק, ולמרות שאינו מבין הוא לא ימרוד, תבוא לו ההכרה בהכרה שוב. אחר כך תביא אותו ההכנעה להבדלה, והוא יתחיל באמת להרגיש מקושר לאביו שבשמים, יתגלה לו הקשר לאבותיו, וממילא גם מסירות הנפש לה'.

 

מיסודות החסידות הוא, שאי אפשר לחדש את הקשר אל האבות אם האדם לא מגלה איזו נקודה עצמית של יהדות. קודם כל צריך להיות "זה אלי", ורק אחר כך "אלהי אבי". קודם "אלקינו" ורק אחר כך "אלקי אבותינו". לכן קודם כל צריך לתת לאותו יהודי את ההרגשה שהוא מוכר, שהקב"ה מכיר בו.

 

אחר כך מתחיל האדם להרגיש קשר גם אל המסורת שלו. קשר למסורת ממחיש יותר את אהבת הבן לאב. הזכרנו קודם את דברי ספר הזהר על הפסוק "נודע בשערים בעלה". נרחיב יותר: "בעלה" הוא הקב"ה, ו"נודע בשערים" זו ההכרה של כל נשמה בו. שערים אלו ההשערות של כל נשמה ונשמה, כל אחת לפי דרגתה. איך מכירה כל נשמה בה'? על ידי "בשבתו עם זקני ארץ". מוסבר שם כי אלו נשמות הצדיקים. הקב"ה מתלבש ומתראה כביכול בתוך נשמות הצדיקים – בזהר נקראו 'סבין' – וכך אתה רואה אותו. הוא בתוך הסבא שלך, והירושה שלך ממנו ממחישה לך את האמונה בה'. סבא הוא מלשון ישיבה. זה דבר שיכול לבוא רק בשלב שני, לא בשלב הראשון. זו הבדלה שלאחר ההכנעה.

 

לבסוף בא שלב המתקה – מסירות הנפש המוחלטת. מתי היא באה? כאשר מרגישים את מסירות הנפש של ה'. זהו גלוי של פסח, שלא התגלה אפילו לאברהם אבינו. שלב ההבדלה מקביל אצלנו תמיד להתלבשות, ואכן במדרגה זו ה' מתלבש בתוך "זקני ארץ". לעומת זאת, שלב ההמתקה הוא דלוג – "מדלג על ההרים" – ודלוג הוא השראה.

 

 

 

עד כאן היתה הנקודה השניה של הפרק, בה התבארה עוד יותר האמונה המתחדשת בפסח. הנקודה השלישית היא הסבר ההבדל בין הצדיקים, המקבלים את חידוש האמונה בפסח ראשון, לבין בעלי תשובה, המקבלים את אותו חידוש בפסח שני. פסח ראשון שייך לצד ימין ואילו פסח שני שייך לצד שמאל.

 

צדיקים פונים ל"ימין" – בחינת אלהות.

 

צדיק הוא אחד שפונה תמיד לימין, ופניה זו היא תמיד לשם שמים. אין לו פניה אישית. כל פניה לעצמי נקראת פניה לצד שמאל. על כך נאמר "אורך ימים בימינה", ולכן כתוב שגם בגשמיות "כל פניותיך יהיו לימין", וכך חודש הדבר כטבע שני אל תוך הגוף שכל הפניות יהיו לאלקות, לימין [כך גם המנהג אצל חתן וכלה להיכנס לחדר יחוד עם רגל ימין].

 

בעניני עולם הזה הם בבחינת חצוניות וקרירות. לכן הם מקבלים מבחינת קו הימין, חכמה-חסד-נצח שבמלכות דאצילות. יש בזה ג' מדרגות בפרט:

 

א.   נשמות דבריאה המקושרים במחשבתם בדבקות לאלהות [ולא יוצאים ממנה כלל] מקבלים מחכמה שבמלכות דאצילות.

 

ב.   נשמות דיצירה המקושרים בלבבם [כל הזמן בהתעוררות, התפעלות והתלהבות וכל תאותו היא] רק להוי' לבדו מקבלים מחסד שבמלכות דאצילות.

 

ג.   נשמות דעשיה התמימים במעשה [שכל עבודתם היא לקיים באמת] ב"סור מרע ועשה טוב" מקבלים מנצח שבמלכות דאצילות.

 

הצד השוה שבכולם הוא, שמי שפונה רק לה' – במחשבה, בדבור או במעשה – מקבל מצד ימין – מחכמה, מחסד או מנצח. את ענין הפניה לימין של הצדיק צריך להבין יותר, ונתחיל עם רמז:

 

צדיק הוא צד ימין [האותיות יק עולות ימין] הפונה לימין – אלהות (לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא) – תמיד.

 

כאשר אומרים שצדיק פונה תמיד לימין, אין הכוונה לאפוקי צד שמאל. הכוונה היא שלהיכן שלא יפנה תהיה זו פניה ימין. זו מדרגה של ימין שנמצאת בכל מדרגה, שעליה נאמר בספר הזהר "לית שמאלא בהאי עתיקא – כולא ימינא". הכל הוא ימין, גם השמאל. אף על פי שנראה שאתה פונה לשמאל – גם הוא ימין. זו תודעה של עתיקא.

 

רמז נוסף: צדיק הוא ראשי תבות צפונה דרומה ימה קדמה. הוא בבחינת "ופרצת" לכל הרוחות. כלומר, כל הרוחות אצלו הן צד ימין כי הוא במדרגת עתיקא. המענין הוא, שמבין כל הרוחות הרוח הראשונה היא צד היפך הימין. הוא פונה בתחלה דוקא לשמאל, והמשמעות היא שהשמאל עצמו הוא הימין, לא שאין שמאל.

 

למה דוקא? הכתוב אומר "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך", ומפרש הבעל שם טוב כך: אדם שרוצה להגיע לאלקות צריך לפעמים לעשות קודם איזה מעשה בשביל עצמו, לשם פניה אישית. לדוגמה: אדם רוצה לקום חצות ויודע שהיצר הרע לא יתן לו יאמר לעצמו שהוא רוצה רק לקום ולשתות קפה, אז היצר יניח לו, ואז יקח את התקון חצות ויאמר [בלי שישימו לב...]. בכתר שם טוב מובא, כי העבודה הזו שייכת למי ששרש נשמתו הוא מדוד המלך, שהוא 'לא יוצלח'. כל מה שהוא מתכנן בדרך הישרה הוא לא מצליח, ולכן הוא צריך להתחכם. הוא מתחיל לעשות משהו הפוך, ואז יוצא ההיפך. כל הנשמות האלו שייכות אל המשיח.

 

הבעל שם טוב מסביר כך: "חשבתי דרכי" זו התחבולה שבמחשבה שלי, "ואשיבה רגלי" זו השבת ההרגלים. רגלים הם הדברים שאדם עושה בדרך אגב, בלי תודעה. בראש אני מחשב את כוס הקפה, אבל אחר כך אני משיב את הרגלים – כאילו בלי לשים לב – "אל עדותיך", אל הרצון שלך. עדותיך הם דעותיך, שאדע אותך באמת.

 

זוהי דוגמא לפניה לשמאל של בעל תשובה, אבל אנחנו הוספנו שיש פניה לשמאל של הצדיק. אפילו לזה שאצלו כל הפניות הן לצד ימין יש פניה ראשונית לצד שמאל. כתוב, שאצל צדיק עבודת התשובה היא עבודת הנסיונות. נותנים לו נסיון של שמאל, והעבודה שלו היא להחזיר אותו לימין על ידי העמידה בו.

 

נשאר להסביר מהי העבודה להיות עתיקא, אצלו אין שמאל. הפשוט הוא, שהכל אצלו "הטוב והמטיב". מה שנדמה כאילו יש בעולם דברים טובים ודברים רעים – הכל הוא דמיון שלך. הרי מצד ה' "לית שמאלא בהאי עתיק", ו"כולו הטוב והמטיב" כמו שיתגלה לעתיד לבוא. הכוונה היא שגם אתה תראה כך, כמבואר בלקוטי מוהר"ן [תחלת תורה ד]. אם האדם מתחיל לראות שכל מה שקורה לו הוא "אך טוב וחסד" נעשה הוא עצמו בחינת עתיקא.

 

כאשר עמדו ישראל על ים סוף בצד אחד והמצרים מצד שני, במצב נואש, אמר להם לשתוק – "ואתם תחרישון". אם תשתקו תראו שהכל טוב. בלשון ספר הזהר: "בעתיקא תליא מילתא". כל הגלוי של ים סוף, שהוא תכלית הגלוי של יציאת מצרים, הוא גלוי של ימין – "ימינך הוי' נאדרי בכח ימינך הוי' תרעץ אויב". על כך נאמר "'נגוף ורפֹא' – נגוף למצרים, רפֹא לישראל". אם כן, הצדיק הוא בחינת עתיקא, שכולו ימין, וכמו ש"אין רע יורד מלמעלה כלל" כך גם אצלו הכל טוב. אם זוהי התודעה אצל האדם – הוא צדיק. הוא פונה תמיד לימין.

 

לכך ישנה עוד השלכה: צדיק הוא מי שמשקף את הצדיק שבכל אחד ואחד. כמו שצריך לראות כמה ה' טוב כך צריך לראות כמה כל יהודי הוא טוב. זו אהבת ישראל. אצל צדיק אין רשע – "לית שמאלא בהאי עתיקא אין אצלו 'שמאלני', כולם חסידים... אם אומרים על יהודי שהוא 'שמאלני' זהו רק דמיון.

 

כתוב "אל תהי צדיק הרבה", ואם כך איך יכול אדם להיות צדיק בעולם הזה? זהו לכל היותר עולם של בינונים, אז מה פתאום צדיק? אלא הכוונה שצדיק הוא אחד שרואה כיצד כולם צדיקים. ככל שהוא רואה את נקודת הצדיק בזולת כך ניתן לומר עליו שהוא צדיק.

 

מכאן ניתן להסביר פירוש עמוק לדברי אדמו"ר הזקן בתחלת ספר התניא. הוא מביא את מאמר חז"ל "משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע". כל עבודת הצדיק היא להשליך את הצדיק על כל אחד ואחד. לפיכך, פירוש המילה "תהי" הוא מלשון הויה, שבחז"ל הוא לשון קידושין, והכוונה היא שיש לקדש כל יהודי ויהודי. לראות כל אחד צדיק ולא לראות אף אחד רשע. להוות את כולם הוא קידוש כל המציאות בבחינת צדיק. אם אתה נוהג כך, אומרים לך כולם "צדיק אתה".

 

איך אתה יכול לראות את כולם צדיקים? על ידי הכנעה. אתה רואה איך כולם יותר צדיקים ממך, כדברי הבעל שם טוב. אם יתוש יותר ממני, כל שכן וקל וחומר שיהודי אחר כך. כתוב בתניא ש"כל אחד מתוקן מחברו". איך קיימתי "תהי צדיק"? על ידי שראיתי שהוא יותר צדיק ממני, וכעת בא כל העולם כולו ואומר לי "צדיק אתה", בגלל שמי שמזכה את הרבים בפנימיות הוא הצדיק. זכאי הוא צדיק בלשון ספר הזהר – "זכאי קשוט". כעת מובן גם המשך המאמר: אפילו אם כל כך הצלחת בעבודתך, והסימן לכך הוא שכולם באים ואומרים לך "צדיק אתה", בכל זאת אסור לך להפסיק רגע מהיסוד שלך – "היה בעיניך כרשע". באיזו זכות עשית את כולם צדיקים? בזכות שהיית כרשע לעומתם. לכן תמשיך באותה העבודה.

 

כעת מובן ביתר עומק מדוע הצדיק מתחיל עם צד צפון. איך אדם פונה לימין? רק אם הוא עצמו נמצא בנקודה נגדית, בצד שמאל. אתה בשמאל ואומרים לך לפנות לימין. אם אדם הולך תמיד לימין זהו סימן לכך שהוא עצמו נמצא תמיד בשמאל. לכן, צפון של הצדיק הוא השמאל שלו לגבי עצמו – "היה בעיניך כרשע". הוא הולך תמיד מהשמאל של עצמו אל הימין של הזולת.

 

שאלה: מהו צדיק נסתר לפי פירוש זה?

 

תשובה: צדיק נסתר הוא זה שמתעסק עם הנסתר של הנשמות. בלקוטי מוהר"ן יש תורה שנקראת "בעל השדה", בה מוסבר שיש צדיק שעיקר עיסוקו הוא עם נשמות של נפטרים או של אלו שעתידות להיולד. כולן, רבבות-רבבות, באות אליו ומבקשות תיקון. בשביל מה אומרות לו כל הנשמות "צדיק אתה"? סתם בשביל לשבח אותו? הכוונה היא שהן באות אליו ואומרות לו – 'אתה יכול לתקן אותנו'.

 

בתורה נוספת בלקוטי מוהר"ן דורש רבי נחמן את הפסוק "עוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו". אם אתה מגלה את הנקודה הטובה שבו, את הצדיק שבו, אם פתאום תתבונן על מקומו הקודם תראה שהוא כבר לא שם. הוא עלה משם. כלומר, ברגע שדנת אותו לכף זכות גלית בו את הצדיק שבו והוא באמת מתחיל לעלות. הוא מתחיל להרגיש שמישהו מטפל בו. כאשר הוא מעמיק ומתבונן מהיכן מגיע הטפול הזה, הוא מזהה כי אותו אחד הוא המזכה אותו, והוא מיד רץ אליו כדי שיתקן אותו יותר – "המתחיל במצוה אומרים לו גמור".

 

זהו צדיק גמור. צדיק סתם, "צדיק שאינו גמור", הוא צדיק שרק יכול ללמד זכות על כולם, אבל לא מסוגל לגמור להם את התיקון. הוא צדיק ש"מתחיל במצוה", מתחיל לרומם את הנשמות, אבל לא מסוגל לגמור ולתקן אותן לגמרי. באות הנשמות אל אותו צדיק ואומרות לו לגמור. 'אתה התחלת לתקן אותנו, לפיכך גמור לתקן אותנו, לגמרי'. העצה כדי להפוך ולהיות צדיק גמור היא "היה בעיניך כרשע". התחלת התיקון היתה כאשר היית בעיניך קצת רשע, אבל כדי לגמור את התיקון עליך להיות עוד יותר רשע לגלות עוד יותר את הצדיק שבהן.

 

 * * *

 

בפעם הקודמת דברנו על הצדיק הפונה תמיד לצד ימין, ושימין זו אלקות – "לית שמאלא בהאי עתיקא כלא ימינא". הוספנו גם שראשי התבות של צדיק הם ארבע הרוחות, ובכל זאת כל פניותיו הן לימין. את ימין הצדיק הסברנו בשני אופנים: ההסבר הראשון היה שהצדיק רואה כיצד "כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד", שה' עושה טוב והוא שולל את הדמיון לפיו נדמה שיש רע. זו רק מראית עין בתוך האמת המוחלטת שה' הוא טוב, וכל מה הוא עושה גם טוב. ההסבר השני, על אותה הדרך, הוא שהצדיק רואה בכל יהודי רק טוב ומגלה בו את הנקודה הטובה. על אף הלא-טוב החיצוני הנדמה לעין הוא חודר פנימה לגלות את הטוב שבו, ועל ידי כל הוא מעלה אותו.

 

נוסיף עוד פירוש: רבי עקיבא מסביר בגמרא מדוע מכבדים את יד הימין, ולא מקנחים בה, כי כשקוראים בתורה מראים לקורא את טעמי המקרא עם יד ימין. זהו משהו עצמי ביד ימין, לא במקרה. הסבר זה מתקשר עם דברי ספר הזהר "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא". מהו עתיקא? ענג וטעמי תורה. זה אינו שכל אלא גלוי של עונג פנימי. הנגון בא מעתיק. פירוש זה חוזר את ההסבר הראשון. מי שפונה אל הימין תמיד ורואה את הטוב של ה' בכל דבר, וש"אין רע יורד מלמעלה" כלל, מרגיש גם את הטעם שיש בכל דבר. הטעם שבו הוא העונג שבו, והימין קשור עם גלוי אותם הטעמים.

 

בספר יצירה קשור חודש תמוז [החדש שלנו] עם יד ימין, המנהיגה את חוש הראיה. יש כח ביד ימין להצביע ולהראות לעין [בדומה למנהג ישראל לגבי אבצע ספר התורה] את מה שהיא צריכה לראות, והדבר הפנימי ביותר שהיא צריכה לראות אלו הטעמים – "טעמו וראו כי טוב הוי'". ר' הלל מסביר בכמה מאמרים, שהטעמים הם פנימיות הראיה, ולכן "טעמו" בא בפסוק לפני "וראו". בלשון הקבלה: "פנימיות אבא פנימיות עתיק".

 

אם כן, פירוש זה קשור עם הראשון, אבל באופן יותר עמוק. הפירוש הראשון היה שצריך לראות את הטוב, אבל ראית הטוב צריכה לבוא מתוך הרגשת הטעם, המתיחס לצד ימין והצדיק כולו צד ימין. לעומת זאת, צד שמאל הוא מי שמשיג רק את השכל החיצוני. גם בתורה, מי שקורא רק את האותיות והנקודות ללא הטעמים מתיחס רק לשכל שבה, והוא בבחינת שמאל. בפלח הרמון יש מאמר, בו מוסבר שהנקודות מגיעות עד השכל, ואילו הטעמים מגיעים עד לשעשועים העצמיים. גם בתורה יש מי שמשמאיל ויש מי שמיימין.

 

לכן תמוז עולה צדיק גמור, והיום המסוגל בו הוא יום טוב בתמוז – בחינת "צדיק וטוב לו" – בו היו אמורים ישראל לקבל את הלוחות. זהו יום בו אפשר להגיע למדרגה הכי גבוהה, אלא שפספסו. היה אמור לבוא לידי גמר היחוד הפנימי בין הקב"ה לכנסת ישראל. לכן, צדיק גמור הוא מלשון גְמַר. הצדיק הוא בחינת ברית, וצדיק גמור הוא כאשר היחוד והזווג בא לידי גמר – 'גמר ביאה'. ברגע שיש גמר יש גם טוב, ולכן נקרא הצדיק בגמרא "צדיק וטוב לו". מהו הטוב? "אומר לדבק טוב הוא". זו הדבקות הגמורה והמוחלטת. לכן הלוחות הראשונים היו כולם בבחינת פנים. הם עמדו בנס ונקראו מכל כיוון – "והלֻחֹת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא" – ולכן הם בחינת "כולא ימינא". אין בהם אחור.

 

יש טעמים הכי יפים ומסולסלים דוקא על מילים שנראות לכאורה לא יפות. הקשר ביניהם לא נראה מוצדק. לכן כתוב, כי בפנימיות שוה הפסוק "ותמנע היתה פלגש" לפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". אצל מי שקשור לטעמי התורה, שהוא במדרגת הטעמים, אין הבדל בין שני הפסוקים. ברגע שמתחילים לחשוב מה כתוב ומה השכל שבהם מתגלה הבדל, אבל מבחינת השירה אין הבדל. אם כן, היחוד הפנימי ביותר בתורה הוא הטעמים, ומי שקשור אליהם הוא בבחינת צדיק וצד ימין.

 

 

 

על פי כל זה נתחיל להסביר מספר פסוקים בספר תהלים, המוסברים גם בתוך הקטע המקורי של דברי הזהר אותם אנו לומדים. כיוון שהצדיק הוא זה הפונה לימין הוא גם זה המקבל מן הימין. הוא מקבל מקו הימין חכמה-חסד-נצח.

 

בפרט: הצדיק שפונה לימין במחשבה, בעולם הבריאה, מקבל מן החכמה של מלכות דאצילות. הצדיק שפונה בלב, שכל תאותו היא רק לה' והוא בעולם היצירה, מקבל מן החסד של מלכות דאצילות. מי שפונה לימין במעשה, שהוא תמים במעשיו ב"סור מרע ועשה טוב", שהוא בעולם העשיה, מקבל מן הנצח של המלכות דאצילות.

 

בזהר מובא, כי כנגד שלש המדרגות של ימין כתוב בתהלים שלש פעמים הבטוי "ימין הוי'": "ימין הוי' עושה חיל", "ימין הוי' רוממה", "ימין הוי' עושה חיל". ממשיך הזהר ואומר, שבהמשך אותו הפרק יש עוד שלשה בטויים כנגד צד שמאל. כעת נתחיל לדרוש אותם.

 

וזהו "קול רנה וישועה באהלי צדיקים, ימין ה' עשה חיל. ימין ה' רוממה, ימין ה' עשה חיל".

 

הרמז הראשון הוא במילה הראשונה 'קול', המרמזת בעצמה לכל שלשת הבטויים "ימין הוי'" שבהמשך. זהו רמז שלא כתוב בזהר, והוא הרמז הכי יפה:

 

קול עולה ימין הוי', והיינו לומר שעל ידי "קול רנה וישועה" ([ועוד רמז] קול רנה עולה ישועה

 

זו דוגמה כיצד נבנים פסוקים על פי רמזים של גימטריאות. רוח הקדש שבונה את הפסוק שואבת מן המספר.

 

וישועה הוא מלשון שעית הפנים לאסתכלא ביקרא דמלכא –

 

שעיה – "וישע הוי' אל הבל ואל מנחתו" – היא פניה. כתוב ש"יש קונה עולמו בשעה אחת", ומפרשים כי הכוונה היא בפניה אחת, 'בשעתא חדא'. אתה פונה בפעם אחת מאה ושמונים מעלות אל הקב"ה ובכך אתה קונה את עולמך. מתי באה הישועה? "ישועת ה' כהרף עין". בהרף עין אחד יכול האדם לפנות מכל ההסתכלות שלו בעולם הזה ולהסתכל על ה', ובאותו הרגע באה הישועה. היא מעוררת אצל הקב"ה את אור הפנים. ברגע שאני שב בתשובה אני מסתכל על הפנים ומעורר את אורם.

 

לכן כתוב בקבלה ובחסידות, שיש באור הפנים:

 

שע נהורין שמאירים מאור פני אל

 

הפירוש הפשוט הוא שהשער שע הוא לשון פניה ופנים. כתוב בכתבי האריז"ל, כי שע הוא פעמיים המלוי של שם אלאלף למד אלף למד. נסביר: אותו המלוי פעם אחת – אלף למד – עולה הפנים. כלומר, בכל פָּן מאיר השם הקדוש אל – "כמו "אלי אלי למה עזבתני" – ומשניהם יחד מאירים שע אורות. בלשון ספר הזהר נקראים שני הפנים "תרין תפוחין קדישין דנהירין תדירא, דחדאן תדירא". הפנים מאירים תמיד ושמחים תמיד.

 

מה ההבדל בין שני הפנים? באמת בעתיקא אין ימין ושמאל, אלא "כולא ימיניא", אך בכל זאת מה ההבדל בין פן ימין לפן שמאל? עיקר הימין הוא להאיר סתם, כמו חכמה. חכמה היא אור, אור הוא בטול, ולכן פן הימין נקרא "נהירין תדירא". לעומת זאת, השמאל הוא מקור הבינה, ובינה היא שמחה – "אם הבנים שמחה". לכן נקרא פן השמאל "דחדאן תדירא". יש אור של בטול, ששייך לחכמה בימין, ויש אור של שמחה, ששייך לבינה בשמאל.

 

האריז"ל מסביר יותר: כאשר מוסיפים למספר שע את ח הכוללים הוא עולה חשמל, וחשמל עולה אור פני אל, וכן הבטוי בארמית נהורא עילאה. איך יש שמונה כוללים? מסביר האריז"ל שבשני שמות אל במלוי יש ו אותיות ו-ב מילים. החישוב הזה הוא כאשר מונים רק את הכוללים של שם אחד, למרות שחישבנו את שני המלויים של שני הפנים [אם בכל זאת נוסיף אותם יעלה המספר שפודוד בן ישי וכו'].

 

נהורא עילאה דאור החשמל,

 

שאלה: הרמז הוא מלשון הקדש ללשון ארמית?

 

תשובה: העיקר הוא באמת לרמוז בלשון הקודש, אבל לפעמים יש דבר כזה. אני לא הייתי עושה זאת מעצמי, אבל מובא בשבחי האריז"ל [בהקדמת עמק המלך] שאחד הדברים שעליהם התפלא רבי חיים ויטאל כאשר בא אל האר"י, וגם אחד הדברים שמשכו אותו אליו, הוא שראה את האריז"ל לומד את ספר הזהר שכולו ארמית, ודורש את מלותיו על פי גימטריה. כאן זו דוגמה מפורשת.

 

זהו השרש הכי גבוה של חשמל. בדרך כלל בכתבי האריז"ל חשמל הוא בחיצוניות אמא, אבל כאן הוא בשרש הרבה יותר גבוה. זהו אור הכתר, של עתיקא, שכולו ימין. מהו עיקר הסוד של חשמל כאשר הוא בעתיקא?

 

שני הפכים דהעלם וגלוי בנושא אחד – נמנע הנמנעות כמבואר במקום אחר וד"ל)

 

"חש" הוא העלם, ואילו "מל" הוא גלוי. זו המילה העיקרית המבטאת את הפרדוקס, את שני הפכים בנושא אחד, היא המילה הזו. חשמל היא המילה הכי סודית ורזית בכל לשון הקדש, והיא היסוד של כל חכמת הנסתר.

 

חז"ל אומרים, כי בעולמות התחתונים שני ההפכים הללו מתפרקים, ולכן הם דורשים על המלאכים "עתים חשות עתים ממללות". הם בשני זמנים שונים, ולכן אין בכך סתירה. בקבלה הראשונה מובא, שחשמלים הם מלאכים מיוחדים שבוחנים את כל מי שרוצה להיכנס לפרדס, להשגה הפנימית של התורה. כמו שיש לידים 'בוחן', שמשתדל לבלבל אותם על ידי שאלות, שכאשר הוא רואה שהילד יודע הוא שואל אותו יותר מר ויותר מהר, עד שהוא מתבלבל. כתוב, שאותם חשמלים מדברים בשיא המהירות, ואתה מגיע לנקודה שאתה כבר לא מבין אותם ומתבלבל. אם כן, יש הרבה רמות של חשמל, ואצל המלאכים זו מדרגה שבתוך הזמן.

 

הסברנו פעם באריכות, כי כל סוד הזמן והמקום נועד כדי לפשט את המקום. כלומר, לקחת דבר שהוא בגדר נמנע ולתת לו אפשרות להיות הגיוני. הזמן והמקום נותנים לך אפשרות להפריד בין הדברים. ה' ברא את הבריאה הזו כדי שתוכל לומר על שני דברים שונים שקרו בשני זמנים, ואלמלא היה זמן היו קורים כל הדברים יחד. כך גם לגבי מקום: לא יתכנו שני דברים הפכיים באותו מקום, זהו פרדוקס – "מקום ארון אינו מן המדה". לעומת זאת, אם יש לך מקום אתה יכול לשים כל אחד מהם במקום אחד ללא סתירה.

 

אם כן, כל סוד בריאת הזמן והמקום הוא כדי לאפשר את פרוק הפרדוקס, להפריד בין שני ההפכים, וממילא נראה הדבר הגיוני. אבל ככל שחוזרים לשרש ועולים אל מעל לזמן ולמקום מתחילים לראות יותר ויותר כיצד שני ההפכים קיימים יחד. אז הדבר הוא נמנע. כאשר עולים לאצילות הדבר כבר ממש נמנע, ולכן נקרא עולם האצילות "רזא דמהמנותא", סוד האמונה. שם קיים הסוד של "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון", שיש ספירות אבל עדיין הכל באחדות. לעומתו, בעולמות התחתונים הסוד מתפרק, הוא כבר אינו נמנע, והוא נעשה הגיוני, למראית עין.

 

לעניננו, בעולם האצילות החשמל הוא באמת פרדוקס. הוא הבטוי של העלם וגלוי יחד. לעומת זאת, בעולמות תחתונים הוא נעשה "עתים חשות עתים ממללות".

 

כל זאת היה הסבר למילה 'ישועה' בפסוק, שעל ידי "קול רנה וישועה":

 

ממשיכים הצדיקים ג' בחינת "ימין הוי"' כנגד חכמה-חסד-נצח כנ"ל.

 

קודם כל צריך להתקשר אל "קול רנה וישועה". כלומר, "לאסתכלא ביקרא דמלכא" באור הפנים של הכתר, ואזי מגלים הצדיקים, הפונים לימין, את קו הימין בספירות העליונות.

 

הסברנו רק מהי ישועה. מהו "קול רנה"? רנה היא בחינת יצחק – "יצחק ירנן", והיא העבודה של "באבֹד רשעים רנה". קול הוא יסוד הממשיך שפע, והוא בחינתו של יעקב – "הקֹל קול יעקב". כלומר, "קול רנה" הוא הכח שממשיך את הרנה. בלשון הקבלה: רנה היא גבורה דעתיק, ואילו קול רנה זו ההמשכה של גבורה דעתיק על ידי מוחא סתימאה להאיר באור הפנים של אריך [לפי זה, אפשר לומר כי ישועה היא בחינת אברהם, בחינת שעשועים].

 

ניתן לכוון בהתבוננות זו לתקון קרי, שכן קרי הוא ראשי תבות קול רנה ישועה. מהו הפגם? שלא מסתכלים באלקות, לא פונים לימין. קרי הוא לשון מקרה. במקום לפנות לאלקות פונים למקריות.

 

 

 

מבין שלש הפעמים "ימין הוי'" הראשונה והשלישית זהות, ובדברי ספר הזהר אין הסבר לכך. איך נסביר?

 

ויש לומר ש"ימין ה' עשה חיל" הא' הוא בחינת "חילא דאורייתא" – "כלם בחכמה עשית" – "אורייתא מחכמה נפקת".

 

פירוש חיל הוא הצלחה במעשה, והצלחה שבאה על ידי חכמה. לפיכך, "ימין הוי' עושה חיל" הראשון הוא להצליח במעשה על ידי התורה.

 

"ימין ה' רוממה", הוא בחינת "חסד לאברהם" – אהב רם (אהבה רמה) –

 

בתחלה הוא נקרא אברם, ומוסבר בספר הזהר שפירושו הוא "שכל הנעלם מכל רעיון". כלומר, הוא שכל רם. אחר כך הוא נעשה אברהם – אהבה רמה – ואכן הוא נקרא "האדם הגדול בענקים". בסוד ה' ליראיו למדנו על ארבע מדרגות של רוממות – עצמית, בשכל, בלב ובמעשה – וכאן מדובר על רוממות הלב. זו רוממות של אהבה, של גדולה [בקבלה הראשונה נקראת ספירת החסד בשם גדולה].

 

רוממות הלב באהבה רבה [אין סופית] "בלתי להוי' לבדו".

 

יש מי שיש לו רק 'אהבת עולם', אהבה מוגבלת על פי התבוננות באור ה' המתלבש בעולמות ומצומצם לערכן, אבל מי שמתבונן באור ה' עצמו, האור שלמעלה מהעולמות, זוכה ל'אהבה רבה'. זוהי רוממות הלב שבפסוק "ימין הוי' רוממה".

 

"ימין ה' עשה חיל" הב' הוא בחינת התמימות במעשה [ב"סור מרע ועשה טוב"], בחינת "נצח ישראל לא ישקר וגו"'.

 

יש מי שמצליח לעשות מכח התורה, ויש מי שמצליח לעשות כי הוא תמים במעשיו. הוא מציית היטב לכל מה שכתוב בשולחן ערוך. הוא תמים מלמטה, והוא מקבל מן הנה"י שלמעלה, מן הנצח. ההליכה בתמימות מתחילה בהוד ומסתיימת בנצח, בבטחון – "הולך בתם ילך בטח".

 

אגב, בכתבי האריז"ל מוסבר שהנצח של פרצוף עליון מתלבש תמיד בתוך החכמה של פרצוף תחתון יותר, ומהווה אותו. מכאן מובן הקשר בין חכמה לנצח, הם יותר דומים אחד לשני, יותר מאשר החסד שבאמצע. גם כאן: על החכמה והנצח נאמר "ימין הוי' עושה חיל", ואילו על החסד נאמר "ימין הוי' רוממה".

 

כעת צריך לקשר בין שלש הפעמים הללו לבין הצדיק הפונה לימין. ככל שהוא פונה אל הימין כך הוא מקבל מן הימין:

 

ג' פעמים ימין הוי' עולה ב' פעמים צדיק [ביחס של 'שלם וחצי']

 

בצורה אחרת: ג פעמים ימין הוי' הוא כמו ג פעמים קול. איפה יש כוונה כזו? בימים נוראים, בפירוש המילים "ותשובה ותפלה וצדקה" – צום, קול, ממון [כדאי להוסיף למחזור...]. צריך לכוון שהצום פונה לימין, הקול פונה לימין והממון פונה לימין. צריך לומר כך: תשובה היא כנגד החכמה, תפלה כנגד החסד, צדקה כנגד הנצח. עיקר התשובה היא תקון המוחין, תקון הפנימיות, וזאת בא לעשות הצום, התפלה באה לתקן את מדות הלב ואילו הממון בא לתקן את המעשה. בימים נוראים נוהגים להתפלל בקול רם, ואכן קול הוא תקון הלב בתפלה.

 

מי הם שני הצדיקים ברמז זה?

 

צדיק עליון בדבקות המחשבה וצדיק תחתון בהתקשרות הלב ותמימות המעשה וד"ל.

 

זאת אנו לומדים מן המאמר עצמו. ר' הלל הסביר, ששלשה עולמות כאשר האדם אינו בסדר הם טמא ודרך רחוקה. בפרט: טמא הוא כנגד עולמות יצירה ועשיה, מי שטמא את עצמו בתאות רעות של הלב ובמעשים רעים. אלו שתי המדרגות הגלויות. לעומת זאת, מי שהיה בדרך רחוקה הוא כנגד עולם הבריאה, והוא מי שהפריד את המחשבה שלו מהדבקות בה'.

 

היחס בין שתי מדרגות אלו הוא יחס של פנימי וחיצוני. גם הלב הוא חיצוני ביחס לדבקות המחשבה, הלבוש הפנימי של הנפש, ואילו הלב והמעשה הם שני שלבים של חיצוניות. בלשון החסידות: המחשבה נקראת 'לבוש המאוחד' או 'לבוש המחובר', ואילו הדבור והמעשה נקראים 'לבוש הנבדל' ו'לבוש הנפרד'. יש לבוש שאתה לא פושט, ואפילו אם אתה פושט את הציור שלו אתה מיד חייב להתלבש מיד בצורה חדשה – "פושט צורה ולובש צורה". אי אפשר להפסיק את המחשבה, והיא תמיד קשורה אל הנפש. היא תמיד משוטטת. לעומת זאת, אפשר להיות בלעדי לבושי הדבור והמעשה. זוהי הגדרה חשובה להבדל בין חיצוניות ופנימיות: דבר חיצוני לא חייב להיות, ואילו מן הפנימיות אי אפשר להיפרד. הוא "מחוייב המציאות".

 

כך גם לגבי העולמות: פנימיות העולמות היא עולם הבריאה ואילו חיצוניות העולמות היא עולמות יצירה ועשיה. אצלנו, מי שהיה טמא פגם בחיצוניות – בלב או במעשה – ומי שהיה בדרך רחוקה פגם בפנימיות. הוא הרחיק לכת בתוך המחשבה.

 

אותו הדבר לגבי צדיק. יש צדיק בפנימיות ויש צדיק בחיצוניות, ובהם שתי מדרגות: יש צדיק במדות הלב ויש צדיק בתמימות המעשה. כל זאת כדי לסביר את הרמז ש-ג פעמים ימין הוי' עולה ב פעמים צדיק.

 

 

 

עד כאן דברנו על הצדיקים, הפונים אל הימין ומקבלים ממנו. נמשיך בקיצור הפרק, הנוגע לנו ולעניני פסח שני:

 

מי שפגם במחשבה דבור ומעשה על ידי שפנה עורף לבחינת אלהות, ופנימיותו הלביש בענינים אשר לא לה' המה, מקבל מקו שמאל, בינה-גבורה-הוד שבמלכות דאצילות, שפעולתו לצמצם השפע ולהעלימו [ולדחות אותו]. הפוגם בלב או במעשה נקרא טמא ונדחה מקדושת עולמות יצירה עשיה לנוגה שבהם על ידי גבורה והוד שבמלכות דאצילות [הגבורה דוחה את מי שטימא את לבו וההוד דוחה את מי שטימא את המעשה שלו]. הפוגם במחשבה לבד הוא שהיה בדרך רחוקה, ונדחה מקדושת עולם הבריאה על ידי הבינה שבמלכות דאצילות.

 

בפסח שני מאיר [שוב] אור הכתר [גלוי אמונה פשוטה של התקשרות הבן אל האב] הנקרא רחמים פשוטים בבחינת פנימיות בינה דאצילות [ולא בחכמה כמו בפסח ראשון] בסוד "אהיה אשר אהיה",

 

מדרגה זו גבוהה יותר מאשר זו המאירה בפסח ראשון. אור הכתר שמאיר בפסח ראשון בא ממוחא סתימאה, בה מלובשת גבורה דעתיק, בסוד "קול רנה וישועה", ומאיר בכל קו הימין כדי לקרב את הצדיקים. אבל בפסח שני מתגלה מדרגה יותר גבוהה של אור הכתר, שבאה מגלגלתא, מן הרחמים הפשוטים, והיא מאירה בבינה דרך המזל ה-יג. אור זה נקרא "אהיה אשר אהיה".

 

ממילא ניתן להבין מדוע בפסח ראשון, פסח מצרים, לא נתן ה' למשה רבינו לגלות את שם אהיה השני. משה אמר רק "אהיה שלחני אליכם" בגלל ששם אהיה השני שייך דוקא לפסח שני. שם אהיה השני הוא כדברי רש"י "אהיה עמם בצרה זו כמו שאהיה עמם בצרה אחרת". מהי "צרה אחרת"? ביאת המשיח, הרמוזה בפסח שני. אם מופיע שם אהיה השני מתברר כי שם אהיה הראשון בא ממדרגה יותר גבוהה, מגלגלתא. לעומת זאת, אם מתגלה רק שם אהיה אחד, גם הוא לא מתגלה ממדרגתו הגבוהה, אלא ממוחא סתימאה.

 

ולא במדה ושעור לראוי דוקא (כמו בפסח ראשון שמבחינת החכמה דאצילות שמאיר בה מבחינת גבורה דעתיק המלובש בחכמה סתימאה דאריך שהוא ענין קו המדה כנודע), אלא בבחינת רב חסד העליון (חסד דעתיק המלובש בגלגלתא). רחמים אלו מאירים בכל קו השמאל שבמלכות דאצילות לקרב את הרחוקים, דהיינו לעוררם בתשובה שלמה,

 

קו השמאל מעורר על ידי הכרוז את אותן הנשמות שקודם לכן הוא דחה. על פי החכמה דחה קו השמאל אותן, ואילו על ידי הרחמים הפשוטים של אור הכתר שמאירים בבינה דאצילות מקרב ומעורר אותו קו שמאל את אותן הנשמות לחזור בתשובה.

 

ואחר כך "ימינך (חסד שבבינה) פשוטה לקבל שבים. זוהי מעלת הנו"ן פשוטה דבינה, שאורה מגיע לרחוקים בתכלית, לגבי הי' דחכמה שאיננו מאיר רק למי שבטל אליו ומתקרב אליו בבחינת פנים כנ"ל.

 

האות י היא כנגד החכמה, וציורה כנקודה קטנה למעלה שצריך ויכול להתקרב אליה רק מי שראוי. לעומתה, האות נ הפשוטה שכנגד הבינה יורדת מטה-מטה, עד סוף כל הדרגות, כדי לעורר ולקרב את הרחוקים ולקבלם אותם בתשובה שלמה. כיוון שהזכיר במאמר שהאות י היא כנגד פסח ראשון והאות ן היא כנגד פסח שני, אם נתבונן היטב נוכל לבנות מכך את כל מעגל השנה. מתוך הפרט נשחזר את הכלל כולו.

 

איפה בקבלה רואים שהאות י היא חכמה והאות ן היא בינה? מסוד המילה אין. א היא כח הנושא הפכים שכנגד הכתר, וממנה מאירים י של חכמה ו-ן של בינה. באופן פשוט ניתן לומר שי האות א היא כח היולי שנושא את הפכי החכמה והבינה, אבל בסוד מעגל השנה ניתן למצוא חג מתאים. זהו חג הפורים.

 

אם הגענו להשלמת המילה אין צריך למצוא את מה שיוצא מתוך האין – את היש. כלומר, צריך למצוא עוד שני זמנים כנגד האותיות י ו-ש. אחר כך נחזור שוב על התהליך, כך שבסופו יהיו לנו עשה זמנים כנגד עשר האותיות שבמילים אין-יש-אין-יש, ובכך נכלול את התורה כולה.

 

על פי זה יובן סוד אין, שהא הוא הכח הנושא ב' הפכים ד-י ו-ן המבוארים בפנים. א זה דאין הוא סוד פורים – "עד דלא ידע" (רדל"א, נושא הפכים) – שבא לפני פסח ראשון (י דאין) ופסח שני (ן דאין).

 

ידוע, שיש קשר גדול בין פורים לפסח – "למסמך גאולה לגאולה". על פי פשט היא מתחילה מפסח, אבל רבי נחמן אומר בלקוטי מוהר"ן שכל השנה מתחילה מפורים. הוא הכתר לגבי פסח, וממנו נמשכות הארות לפסח ראשון ופסח שני.

 

בפרט: בפסח ראשון נמשך מפורים גבורה דעתיק לחכמה, ואילו בפסח שני נמשך מפורים חסד דעתיק לבינה. לפי זה, פורים הכולל את שניהם הוא כנגד רדל"א, כנגד ג' ראשונות דעתיק. פורים הוא הזמן האמיתי של נשיאת הפכים שברדל"א [דעת דרדל"א מאירה באוירא, שבין הגלגתא למוחא סתימאה, ואחר כך מתגלה ב"פומא קדישא". פומא קדישא הוא מזל ה-יב מבין יג תקוני דיקנא, והוא כנגד חודש אדר, החודש ה-יב].

 

והנה אין ברבוע פרטי [א ברבוע, י ברבוע, נ ברבוע] הוא אן ברבוע כללי [אן פעמים אן],

 

זהו רמז מופלא, והוא נרמז במשנה "דע מאין באת ולאן אתה הולך". אתה יוצא מאין ומגיע בסוף לאן. כמה פעמים בחז"ל נדרשת המילה 'אַיִן' כמילה 'אַן', שהאות י שבה מיותרת ולכן ניתן ללמוד ממנה דבר נוסף, למרות שעל פי דקדוק היא הכרחית במילה. המפורסמת ביניהן היא הדרשה על הפסוק "ויצאה חנם אין כסף".

 

בפנימיות, האות י היא שרש נעלם בתוך האין, ממנו עתיד היש להתגלות בהמשך. כלומר, בתור פרט היא נחשבת, אבל בתוך הכלל היא נעלמת.

 

והיינו לומר שעיקר גלוי ה-א הפשוטה בתכלית הפשיטות ונושא הפכים כנ"ל הוא ב-ן פשוטה דוקא,

 

בעוד האות י משמשת רק כמעבר ואמצעי. הוא כמו צדיק, המהווה רק ממוצע המחבר. הוא בדומה למבואר בקבלה על שם מה החדש, המתקן את העולם כולו, שלעתיד לבוא יתבטל. לכן בפרקי אבות 'אן' הוא התכלית – "ולאן אתה הולך". לכן עיקר נשיאת ההפכים שיש באות א מתגלה דוקא באות ן הפשוטה. זהו סוד הפסוק "אהיה אשר אהיה". "אהיה" הראשון הוא כתר, "אהיה" השני הוא בינה, ו"אשר" שבאמצע הוא חכמה. בסוף נשארים רק שני שמות אהיה, ואילו 'אשר' שבאמצע מתעלם.

 

לעניננו, מתי הוא עיקר הגלוי של פורים? בפסח שני. קודם הסברנו את סוד הפסוק "אהיה אשר אהיה" כולו על פסח שני, אבל כעת אנו מסבירים אחרת: "אהיה" הראשון הוא פורים, והוא מתגלה ב"אשר" שבפסח ראשון וב"אהיה" השני בפסח שני. מי שמכיר את סוד המגן דוד, השמחה מכוונת בו בחודש אייר. כלומר, שמחת פורים מתגלה יותר בפסח שני [החל באייר] מאשר באמונה הפשוטה שבפסח ראשון.

 

אמנם, ביחס לחנוכה, פורים עצמו הוא כנגד בינה. חנוכה הוא חכמה ופורים הוא בינה, שכן שמחת פורים היא ביין ואור החנוכה הוא בשמן. אכן, זו עוד סיבה שפורים מתגלה יותר בפסח שני שמצד הבינה.

 

וכנ"ל שעיקר התגלות הכתר הוא בבינה דוקא [יותר מאשר בחכמה], שהרי ה-י הוא בחינת הממוצע המחבר, בחינת "צדיק יסוד עולם",

 

אגב, יש רמז מהרי על הבטוי ממוצע המחבר, שראשי תבותיו הם שם מה, ובנוסף ממוצע המחבר עולה אשר. אשר הוא אותיות ראש, שכן הצדיק, "ראש בני ישראל", הוא הממוצע המחבר, שם מה החדש המתקן את המציאות השבורה. הוא "אהיה אשר אהיה" שעתיד להתבטל.

 

שאיננו מהות בפני עצמו כלל [אלא רק בשביל לחבר דברים אחרים], בסוד "הוי' קנני ראשית דרכו קדם (סופי תבות צדיק יסוד עולם) מפעליו מאז" וד"ל.

 

פסוק זה – "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז" – נאמר על התורה, והתורה היא חכמה, כנגד האות י הקטנה. היא לא המפעל, היא רק ממוצע לשם תקון "מפעליו", אבל היא באה "מאז" – מרדל"א. כלומר, היא ממוצע העומד בין "מפעליו" ובין "מאז". כאשר הוא גומר את תקונו הוא מתבטל.

 

וזהו שעיקר גלוי שמחת פורים הוא בפסח שני דוקא שבחדש אייר כמבואר במקום אחר [בסוד המגן דוד].

 

והנה [נאמר בספר יצירה] "עשה מאינו ישנו", מאיןיש.

 

בהמשך המאמר מסביר ר' הלל, שעד פסח שני הוא האין שמתוכו מתגלה התורה, והיא מתגלה אחר כך בשתי מדרגות: מתן תורה בפנימיות ביום לג בעומר, ומתן תורה בחיצוניות בחג השבועות. מהו אין? מצה. היש הוא כבר חמץ, והוא מתגלה דוקא במתן תורה. זו הישות של הקדושה, ה'יש האמיתי'. איך יודעים שפורים הוא בטול? כי צריך להגיע בו "עד דלא ידע". זהו בטול השכל, והוא הבטול המוחלט ביותר.

 

אכן, יש מנהג [בירושלים, כמדומני] לאכול מצות גם בפורים. למה? מעיקר הדין אסור לאכול מצה רק בערב פסח, כדי שתאכל אותו לתיאבון בלילה, אבל מהנהג הוא לא לאכול כבר שלשים יום קודם החג. כלומר, ממחרת פורים. הרבי רש"ב אומר, שאם זהו היום האחרון שעל פי מנהג מותר באכילת מצה – יש בזה גם ענין.

 

אם כן, פורים הוא הבטול הכי מוחלט, אחריו הבטול של פסח ראשון בו מותרת רק אכילת מצה ואסור חמץ. אחר כך בא פסח שני, ולמרות שהוא עצמו נאסר באכילת חמץ – "על מצות ומרורים יאכלוהו" – בכל זאת הוא כבר מתחיל להיות קשור לחמץ – "מצה וחמץ עמו בבית".

 

לפיכך:

 

ה-י של יש הוא בסוד ל"ג בעומר – מתן תורה דפנימיות התורה כמו שיתבאר לקמן, וה-ש של יש הוא סוד חג השבועות, "זמן מתן תורתנו" בכללות – "אורייתא תליתאי וכו"'.

 

כל מה שקשור לתורה הוא משולש. היא נתנה בחודש השלישי לעם משולש על ידי שלשה, והיא עצמה משולשת, בתורה-נביאים-כתובים, או בתורה שבכתב-תורה שבעל פה-פנימיות התורה. כתוב בספר הזהר, שהאות ש היא אות משולשת בהיותה בעלת שלשה ראשים, והיא "אתא דאבהן", וזהו אחד מפירושי דברי הגמרא "עמא תליתאי", שיש לנו שלשה אבות. לכן האות ש היא המרמזת לחג השבועות [ששמו מתחיל באות זו].

 

אם כן, מפורים ועד שבועות זהו תהליך של 'יש מאין', או 'מאין ליש'. שלש מדרגות של אין ושתי מדרגות של יש. זהו תהליך מושלם, ואכן אם לא היו חוטאים בחטא העגל היה נגמר כל התקון. לאחר החטא אנחנו צריכים שוב לעבור תהליך של אין ויש.

 

נסביר: אם היש שיצא בתחלה הוא 'יש אמיתי' לא צריך לעבור שוב את התהליך, אבל אם מן היש הסתעף יש תחתון, ישות נבראת, חייבים להחזיר את אותו היש אל האין. מן היש של מתן תורה נעשה חטא העגל. תמיד שואלים שאלה פשוטה: איך יתכן שארבעים יום לאחר שקבלו את התורה בקולות וברקים עשו חטא כזה? היו במדרגה של מלאכים, ו"פסקה זוהמתן" עד שהיו במדרגת חיים נצחיים, כל החולים נתרפאו, ופתאום עושים עגל לעבודה זרה. איך זה יכול להיות?

 

כמו שלמדנו בספר מי השילוח של הרבי מאיז'ביץ, אם רואים משהו בסוף יש לו שרש גם בתחלה, הוא משתלשל ממנו. מה שיוצא בסוף הוא רק בירור המציאות. התוצאה מבררת מה שהיה קודם בהעלם. הבטוי בחסידות לגבי מי שיצא לתרבות רעה הוא ש"התולעת אוכלת בו". היא אוכלת ואוכלת עד שפתאום הדבר פורץ החוצה ומתגלה.

 

לעניננו, עיקר הענין של חטא העגל הוא נפילת ה'יש'. כל עבודה זרה היא ישות, ואפילו אם נפרש שכל החטא היה רק לעשות מנהיג – זו גם ישות. לקחת מנהיג ולעשות ממנו פולחן חיצוני. חייבים לומר, כי גם קודם לכן היה קיים שרש של יש. אכן, היש של מתן תורה הוא 'יש אמיתי', וממנו עלול להסתעף יש של שקר – "שקר החן". לאדמו"ר האמצעי יש הרבה מאמרים, בהם הוא מסביר שמתן תורה צריך להביא את האדם לבחינה של "ויגבה לבו בדרכי הוי'", לישות של קדושה. יש בה השגה. פסח הוא רק בטול, אבל חג שבועות הוא ישות של קדושה, שממנה עלולים ליפול עד לחטא כמו חטא העגל.

 

במערכת של אין חכמה ובינה הן אותיות י ו-ן, ואילו במערת של יש חכמה ובינה הן אתיות י ו-ש. ההבדל הוא, שחכמה ובינה של אין הם חכמה ובינה בעצם, ואילו חכמה ובינה של יש הן חכמה ובינה השייכים למדות. בפרט: פנימיות התורה היא החכמה, רזי תורה, ולכן היא מרומזת באות י הקטנה, ולכן היא שייכת בדרך כלל ליחידי סגולה. לעומתה מן האות ש יוצאת תורת הנגלה, שכן היא "אתא דאבהן" – אברהם, יצחק ויעקב – שכל ישראל משתייכים אליהם.

 

עיקר עבודת ה' הוא להחזיר את היש התחתון אל האין, ולכן באה עוד תקופה בשנה לצורך זה:

 

ואחר כך חוזר היש לאין בראש השנה – כתר – א; יום הכפורים – חכמה – י; חג הסוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה – בינה (שבה ב' מדרגות, בינה ותבונה, המשכת מקיפים וקליטה בפנימיות וד"ל) – ן כמבואר במקום אחר.

 

חודש תשרי כולל את האין השני. כתוב, שהכתר של חודש תשרי הוא ראש השנה. "מצות היום בשופר", ובכוונת הבעל שם טוב לתקיעת שופר מובא שכל סוד השופר הוא להוציא אות א פשוטה. זו האות א במילה אין, בעלת הכח של נשיאת הפכים. על השופר נאמר "מן המצר קראתי יה", כי הוא נושא בתוכו שני הפכים – מצר ומרחב. שֹפר עולה מצר מרחב. הוא נושא את המצר בנפש, ואת היציאה מתוכו אל המרחב. בנוסף, והוא הפשט, ראש השנה הוא יום ההכתרה של ה' עלינו למלך – "כתר יתנו לך".

 

אחריו בא יום כיפור, בו דומים כולם למלאכים, והוא בדומה לעולם הבא שנברא באות י. הוא כנגד חכמה. יום כיפור גם חל ביום ה-י לחודש, ויום זה הוא בטול מוחלט של תשובה. בפסח ראשון – היום המקביל לו – לא צמים, אבל צמים מחמץ. לעומת זאת, ביום כיפור צמים לגמרי, והוא הפסח של בעל תשובה. הוא שובת לגמרי. פסח נקרא בתורה שבת – "ממחרת השבת" – כי ענינו הוא בטול, כיום השבת, אבל יום כיפור נקרא "שבת שבתון". זו השבת בעלת הבטול המוחלט ביותר.

 

לבסוף בא חג הסוכות – "זמן שמחתנו" – והוא כנגד הבינה, עליה נאמר "אם הבנים שמחה". בבינה יש שתי מדרגות: תפיסת השכל וקליטת השכל. כל חג הסוכות הוא זמן של שמחת התפיסה, ואילו עיקר השמחה הוא בשמיני עצרת ושמחת תורה, ואז הוא זמן שמחת הקליטה. שמיני עצרת הוא מלשון עצירה וקליטה. כללות החג הוא בסוד האות ן הפשוטה.

 

בכך השלמנו את חזרת היש אל האין, וזו מדרגת אין יותר גבוהה, אין של בעלי תשובה.

 

אחר כך בא גלוי היש האמיתי [מתוך האין] בי"ט כסלו (י דיש האמיתי) וחנוכה (ש דיש האמיתי)

 

יש אמיתי הוא תמיד גלוי של תורה, שבו האות י היא גלוי של מנהג ישראל ביום יט כסליו, ראש השנה לחסידות, והוא תחלת הגלוי של חנוכה, הרמוז באות ש. נשווה אותם ליש הראשון: לג בעומר וחג השבועות הם מתן תורה של פנימיות ונגלה של התורה, אבל זו שנתנה בסיני. אולם היש השני כולל את הפנימיות והנגלה של הפנימיות בעצם, של תורת משיח. הנגלה של תורת משיח הוא חנוכה, ואילו הפנימיות שלה הוא ב-יט כסלו.

 

שהם על דרך ל"ג בעומר (שהרי י"ט כסלו הוא "ראש השנה לחסידות", בחינת גלוי ה"יחידה" שבתורה – תורת מלכא משיחא. וכן חסיד סוד חסד י כמבואר במקום אחר [הרבי רש"ב מסביר בשיחה, שכל ענין החסידות הוא להמשיך את האות י, את הבטול, אל תוך החסד]) וחג השבועות

 

כתוב בפירוש בספר ליקוטי מוהר"ן, שעיקר שלמות הגלוי והתקון של חג השבועות הוא בחג חנוכה. לכן רבי נחמן היה אומר לתלמידיו שיבואו להיות אצלו שלש פעמים בשנה – ראש השנה, שבועות וחג חנוכה.

 

(שהרי במתן תורה "וכל העם רואים את הקולות" – "רואים את הנשמע ושומעים את הנראה". המשכת בחינת "רואים את הנשמע" בגלוי ממש הוא בסוד תקיעת השופר בראש השנה, והמשכת בחינת "שומעים את הנראה" (שהוא גבוה יותר כמבואר בדא"ח)

 

"רואים את הנשמע" הוא יחוד ישראל סבא ותבונה, שעליו נאמר "חכם בבינה", ואילו "שומעים את הנראה" הוא יחוד אבא ואמא עלאין, עליו נאמר "הבן בחכמה". הרבי הקודם אומר, שבחנוכה צריך לשמוע את הסיפור של הנרות, שכן כל נר הוא כמו צדיק וצריך לשמוע את הסיפורים של כל הצדיקים.

 

הוא בסוד ראית נר חנכה ו-ח נרות כנגד ח נימין דכנורו של משיח [הנרות עצמן הן מקור הקול. זהו השיר של המשיח, המתנגן על נרות חנוכה]. נמצא שחנוכה הוא תכלית הגלוי דזמן מתן תורתנו שבשבועות וד"ל) נמצא שתחלת השנה מפורים [וסיומה בחנוכה] כמרומז בלקוטי מוהר"ן תנינא ע"ד עיי"ש.

 

       זהו סדר המועדים על פי סוד הנ"ל:

 

           א.        פורים – "עד דלא ידע".

 

           י.          פסח ראשון – המשכת הימין לצדיקים.

 

           ן.          פסח שני – "ימינך פשוטה לקבל שבים".

 

 

 

           י.          ל"ג בעומר – מתן תורה דפנימיות התורה.

 

           ש.        חג השבועות – "זמן מתן תורתנו" בכללות.

 

 

 

           א.        ראש השנה – "כתר יתנו לך".

 

           י.          יום הכפורים – "שבת שבתון" – "פנימיות אבא פנימיות עתיק".

 

ן.          חג הסוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה – "זמן שמחתנו" – "אם הבנים     שמחה".

 

 

 

י.          י"ט כסלו – גלוי בחינת ה"יחידה" דתורתנו הקדושה, בחינת "קאתי מר".

 

    ש.        חנוכה – "רקיעא תמינאה", שלמות גלוי "אנכי" דמתן תורה.

 

דוקא שבועות, שהוא רק בעל יום אחד, המצומצם והמרוכז מכל החגים, מתגלה אחר כך חנוכה, שהוא החג הרחב ביותר. מן המצר מגיעים אל ה"מרחב העצמי", בלשון החסידות. חנוכה הוא השמיני בעצם, שכן אפילו בסוכות שמיני עצרת הוא "רגל בפני עצמו", ובעצמות השמיני מתגלה ה"אנכי" של מתן תורה.

 

אם כן, יצאו לנו עשר מדרגות – אין-יש-אין-יש – ולכן צריך להקביל אותן כנגד הספירות [לא לפי סדר]:

 

אין הוא סוד כתר-חכמה-בינה כנ"ל ויש [שיוצא ממנו] הוא סוד חסד וגבורה שבדעת שמתפשטים להחיות את זו"ן כנודע.

 

כאמור, האות י באה מחכמה, אלא שהיא נמשכת למדות, ולכן אלו החסדים שבדעת. האות ש באה מבינה, אלא שזו המשכת אש וגבורות אל הלב, ולכן אלו הגבורות שבדעת. שניהם מתפשטים קודם לתקן את פרצופי זו"ן – פרצוף ז"א מן החסדים ופרצוף נוקבא מן הגבורות – ולאחר התקון נעשה היחוד השלם ביניהם.

 

למה צריך פעמיים אין-יש?

 

מקודם נתקן החצוניות ואחר כך הפנימיות כמו בכונת ב' ימים דראש השנה [שביום הראשון נתקנת החיצוניות וביום השני הפנימיות] וד"ל.

 

תקון החיצוניות הוא מפורים ועד שבועות, ואחריו בא תקון הפנימיות מראש השנה ועד חנוכה. לכן רואים שבפורים, פסח ושבועות יש הרבה ענינים גופניים ממש, אכילה ושתיה, כדי לתקן את החיצוניות. כתוב בפירוש, שפורים הוא חג של שמחת הגוף, שכן המן רצה להשמיד ולאבד את הגוף שלנו [וכך מובא גם בשולחן ערוך]. גם בפסח יש מצות של אכילה, ובשבועות יש מנהגי אכילה רבים [מאכלי חלב וכו'].

 

לעומת זאת, בחגים האחרים אכילה ושתיה הם דרך אגב. תקיעת השופר, נענועי לולב, ואפילו ישיבה בסוכה – הן מצות מעשיות שבאות לתקן את הפנימיות. הן לא מצות של אכילה. אדרבה, ביום כיפור המצוה היא אפילו איסור האכילה בתענית גמורה. אפילו בחנוכה אין מצוה לאכול כמו בפורים, שכן השמחה בה היא שמחת הנשמה – "להשכיחם מתורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". כך הוא בכל המערכת השניה.

 

 

 

לכל המבנה הזה הגענו מתוך דברי ר' הלל, שפסח ראשון ופסח שני הם כנגד האותיות י ו-ן.

 

שאלה: אלו חגים ישראו אחרי ביאת המשיח?

 

תשובה: יתבטלו החגים מן התורה – פסח, שבועות וסוכות – וישארו ראש השנה, יום כיפור, פורים, חנוכה ולג בעומר. בערכים שלנו: ישארו האות א של אין הראשון (פורים), האות י של יש הראשון (לג בעומר), האות א והאות י של אין השני (ראש השנה ויום כיפור) וכל היש השני (יט כסלו וחנוכה). הרמז: איאייש הוא ראשי תבות שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד, על פי הסדר למפרע.

 לשמיעת השיעורים:

ב' תמוז ה'תשד"מ

ד' תמוז ה'תשד"מ

ה' תמוז ה'תשד"מ

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com