חיפוש בתוכן האתר

הרכבת אנוש_פרק ה הדפסה דוא

פרק ה

לשמיעת השיעור לחץ כאן 

הזהר שאל איך אפשר לעשות פסח שני שלשים יום לאחר גלוי האור? תירץ הזהר, שכיוון שכנסת ישראל מתעטרת בעטרה ביום יד בניסן, אור אותה העטרה נמשך שלשים יום. לכן, בסוף שלשים ימי גלוי העטרה ניתן לעשות פסח שני. את הענין הזה צריך להמשיך להסביר.

הסברנו, שכל הענין של פסח הוא "לאסתכלא ביקרא דמלכא", ראית פני השכינה כאשר "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם". הסתכלות זו היא ב"מלך ביפיו תחזינה עיניך". על כך ממשיך הזהר ואומר:

כרוזא כריז [בשמים] כל מאן דלא יכיל למחמי מטרוניתא [בגלל שהיה טמא או בדרך רחוקה] ייתי ויחמי עד לא ינעלון תרעי [ואזי אי אפשר יהיה לראות]. אימתי כרוזא כריז? בארבעה עשר לירחא תניינא. בזה מתורץ קושיא אחרת דלכאורה למה זמן הקרבת פסח שני ואכילתו הוא בי"ד ולא קודם לזה תיכף כשנטהר מטומאתו או כשבא מדרך רחוקה, כי לפי טעם הנ"ל שהכתרים מאירים כל ל' יום לזאת לא איעבר זמנא, ומי שלא קבל עטרת האמונה בתחלת זמנו יוכל לקבל אחר כך, אם כן יוכל לקבל קודם י"ד באייר גם כן כנ"ל.

כל זאת עבור היחידים, לא עבור צבור. אם היה רוב הצבור טמא בפסח ראשון עושים את הראשון בטומאה. אם כן, למה לא יעשה כל אחד בזמן שיוכל? להיפך, הייתי חושב שכל זמן שיותר קרובים אל הגלוי הראשון זהו זמן יותר טוב. הרי האור הולך ומתמעט, ולכאורה יש יותר רושם של פסח בימים הקרובים אליו. למה מחכים שלשים יום? מדוע הכרוז יוצא דוקא ביום האחרון? כל זמן שלא שומעים שנועלים את השערים עדיין לא באים.

אך התירוץ לזה דכל שלשים יום רואה מאן דבעי למחמי בכל פעם, אך דווקא אותם שקבלו ההארה בתחילת הזמן [שהיה טהור, עשה פסח ראשון וקבל את כתר האמונה] הם יכולים לקבל אחר כך בכל יום ויום מתלתין יומין הנ"ל.

רק מי שקיבל את הכתר בזמן יכול להמשיך אותו בחב"ד במשך שלשים יום, ולכן רק הוא יכול לראות את המלכה. למה הדבר דומה? לאחד שהוזמן למסיבה, ולאחר שהגיע אומרים לו שהדלתות נשארות פתוחות, וכל זמן שהן פתוחות הוא יכול לחזור מתי שרוצה. אבל מי שלא הוזמן בתחלה לא יכול להיכנס, גם אם הדלתות פתוחות.

אך אותם שלא יכלו לראות בתחלת הזמן לא יוכלו לראות אחר כך אם לא על ידי כרוז מלמעלה שיעורר אור ויתן בו כח ועוז לעלות ולראות כו' [כי עוד רגע סוגרים את השערים, אבל הוא לא יכול ליזום מעצמו ראיה]. והכרזת הכרוז הוא דווקא בסוף השלשים יום כנ"ל. וביאור הענין, כי הנה בליל ט"ו מאיר בחינת אור האמונה הנ"ל בבחינת הרצון שלמעלה מן הטעם בכל אחד ואחד מישראל מצד המשכת אור האהבה העליונה בבחינת כתר מלכות, וממילא מאיר אחר כך בכל השלשים יום בבחינת המוחין כו', [כולם מקבלים בשוה בפסח ראשון בשרש הנשמה, אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה לא מקבל את האור בהארת הנשמה המלובשת בגוף] ולכן מי שלא קבל בתחלה בבחינת הכתר שבנפשו האיך יוכל לקבל בבחינת המוחין כו'.

מהי העצה לאחד כזה?

אך בחינת הכרוז שרשו מאבא ואמא עלאין [כידוע בכתבי האריז"ל דע"ב קס"א בגימטריה כרוז כו' (ראה מאורי אור וי"נ מערכת כרוז)]

כרוז הוא אותיות זכור [וכן אותיות רכוז]. כתוב בכתבי האריז"ל, שהכרוז הוא יחוד של אבא ואמא עילאין. באבא עילאה מאיר שם הוי' במלוי עב ובאמא מאיר שם אהיה מלוי קסא, ששניהם המלויים הגדולים ביותר [מלוי יודין]. מה הענין?

שמשם מקור יציאת מצרים, כמו שכתוב (בהגדה של פסח) "ויוציאנו הוי' אלקינו", שהוא בחינת חכמה ובינה,

הכלל בכתבי האריז"ל הוא, ששמות "הוי' אלקיך" הוא יחוד זיער אנפין ונוקבא, אבל שמות "הוי' אלקינו" הוא יחוד אבא ואמא. למשל: בקריאת שמע ארבע המלים "הוי' אלהינו הוי' אחד" הן כנגד ארבע אותיות שם הוי', וממילא "הוי' אלהינו" הן יחוד אבא ואמא, אבל ההמשך במילים "ואהבת את הוי' אלהיך" הוא כנגד יחוד זו"ן.

בפרט: שם הוי' הוא או אות י שבשם או אות ו שבו, בטול של חכמה או רחמים של תפארת, בסוד "מה שמו ומה שם בנו". אולם כאשר הוא מופיע בסמיכות לשם "אלקינו" זהו כנוי ליחוד של מקור הנשמות באמא. כאשר עומדת כל נשמה בפני עצמה זו כבר ירידת המלכות לעולמות התחתונים, ואזי כאשר אומרים "הוי' אלקיך" מיחדים ומחברים את הפרט, את גלוי האלקות הפרטי שמתגלה בתוך הנפש הפרטית שלך. זהו יחוד זו"ן. לעומת זאת, כאשר אומרים "הוי' אלהינו" הכוונה היא ליחוד של הבטול עם שרש כל הנשמות במקורן יחד. זהו יחוד יה.

כיוון ביציאת מצרים נאמר "ויוציאנו הוי' אלהינו" מסביר האריז"ל שהיא יחוד אבא ואמא עילאין. לפיכך, הכרוז שיוצא ביום האחרון הוא כמו יציאת מצרים. אי אפשר להיכנס ולראות את המלך ללא הגלוי הראשון, גלוי של "ויוציאנו הוי' אלקינו ביד חזקה ובזרוע נטויה", וגלוי זה הוא בשביל מי אלו שזכו אליו בתחלה. אבל מי שלא היה בתחלה, ולא זכה לגלויו בתחלה, עבורו יוצא הכרוז. הוא גלוי של אותיות יה, של יחוד אבא ואמא, והוא נותן בנו כח לראות את המלך – "מלך ביפיו תחזיה עיניך" – בעין השכל שבלב . הוא נותן לך כח לצאת מן ההגבלה שלך ולבוא ולראות. אבא ואמא, שנכללו שניהם בפרצוף אבא, הם סוד כח הראיה – ראית אלקות.

אם כן, הכח שבא מאבא ואמא עילאין הוא הכח שניתן לנשמה לצאת מן המצרים וההגבלות שלה ולראות את ה', ושרש אותו הכרוז הוא מאותו שרש של יציאת מצרים עצמה.

על ידי הארת חסד וגבורה דאריך המאיר בהם [עיין במאמר עבדים היינו (בסידור)] בבחינת התלבשות בבחינת פנימיות בקירוב גמור.

כתוב בכתבי האריז"ל, שהחסד והגבורה של פרצוף אריך אנפין, שהן כביכול שתי הידים שלו, מלובשות בפרצופי אבא ואמא – יד ימין בפרצוף אבא ויד שמאל בפרצוף אמא. על התלבשות זו נאמר הפסוק "אני בינה לי גבורה" – אני בינה ובתוכי ישנה גבורה.

יציאת מצרים נעשתה "ביד חזקה ובזרוע נטויה". "הוי' אלהינו" הם אבא ואמא, אבל "ביד חזקה ובזרוע נטויה" אלו הזרועות של אריך המלובשות בתוך אבא ואמא. אלו הידים שמוציאות אותנו ממצרים. מהם אבא ואמא? אלו מוחין דגדלות, תחושת אלקות, אבל כדי להוציא ממצרים צריך לבוא כח עוד יותר גדול. הידים של אריך הם כח הביצוע והעשיה שיש ברצון.

שהוא מצד פנימיות הרצון [של ה', ורצון הוא פרצוף הכתר] בנשמות ישראל שנתעורר מצד הצעקה הפנימית מן המיצר ולחץ שלהם, כמו שכתוב "וידע אלקים" (שמות ב, כה) שהרגיש בצרתם [דעת זו הרגשה. הם צעקו והוא ידע אותם. הוא הרגיש זאת טוב-טוב]. והרגשה זאת [של ה'] פועלת עליית אבא ואמא להלביש לזרועות אריך אנפין,

אם הרצון של ה' נמשך ללא הבחנה חיצוניות המקיף מגיעה אל החיצונים, ואז הידים של אריך לא מתלבשות בתוך אבא ואמא. אבא ואמא הם פנימיות, שמגיעה רק אל ישראל, והתיאור של התלבשות ידי אריך בתוכם הוא תאור התלבשות פנימית, של תקון.

משמע מכאן, שכאשר אבא ואמא אינם מלבישים את זרועות אריך זהו סימן לכך שהם לא עלו מספיק. אבא ואמא הם סוגי תחושה – ראיה ושמיעה את ה' – ויש בכתבי האריז"ל סוגים שונים של עליה: יש שהם מסתכלים בתרין תפוחין קדישין של אריך אנפין [הם אור הפנים שלו], יש לפעמים שהם מסתכלים במצח שלו ויש שהם מסתכלים בדיקנא שלו. בכדי שתהיה אתערותא דלתתא ויוכלו גם הם לעלות צריך שתבוא קודם אתערותא דלעילא.

מוסבר, שיש שלב של צער לעם ישראל, ומתוך אותו הצער צועקים והצעקה מעוררת רגש מצד העצמות כביכול, מצד אריך. זה גורם שאבא ואמא יעלו להלביש את זרועות אריך, ואז כל האור מכוון רק לפנימיות נשמות ישראל. זהו הכח להוציא אותם מן הגלות ולהסתכל ביקרא דמלכא.

שעל ידי זה נמשך פנימיות הרצון לישראל ולהבדיל ההיפוך מהם, ואז ממילא יוצאים מן הגלות שלא יוכלו למשול עליהם כי טבע החושך בטל לגבי האור. אך כשאין אבא ואמא מלבישין לזרועות דאריך [זהו תיאור שאינו מופיע אצל האריז"ל], והיינו מצד שפנימיות הרצון [של ה' בנו] הוא בהעלם [בזמן שאין צעקה מן המצר שלנו],

מה פרוש "הוי' אלקינו" על פי פשט? שה' הוא האלו-ה שלנו, ולא של מישהו אחר. אבא ואמא הם כמו האפוטרופוסים שלנו, המזל ושרש הנשמה שלנו, וכאשר הרצון של ה' הוא בנו אותו המזל שלנו מתרומם. כמו אצל אדם פרטי, שיש איזה זמן בו "השעה משחק לו", עת רצון שפתאום מתגלה בה שרוצים בו. באותו הרגע יש לו צ'אנס, ולא רק שיש לו יותר ביטחון אלא גם שרש הנשמה שלו מתרומם. הוא מבין שרוצים אותו.

אצלנו, גלוי פנימיות הרצון הוא גלוי עד כמה ה' רוצה בנו. כל זמן שהיינו במצרים או כמו היום בגלות שואלים: איך רואים שה' באמת רוצה בעם ישראל? להיפך, נראה שה' אוהב יותר את הרוסים או האמריקאים. ככל שלא רואים זאת גם לשרש שלנו אין כח לעלות ולהלביש את העצם. לעומת זאת, ברגע שאנו צועקים מלמטה מתגלה פתאום פנימיות הרצון, שכן "בכל צרתם לו צר". מתגלה שה' רוצה דוקא בנו. ברגע שמתגלה רצון זה עולה המזל שלנו ומלביש לאותו רצון.

ברגע שהזרועות מולבשות יש בהן כח להוציא אותנו ממצרים ולתת לנו כח "לאסתכלא ביקרא דמלכא". זהו תיאור התהליך.

ומצד חיצוניות הרצון הם מקבלים יניקה גם ע' שרים ואומות העולם, ועל ידי זה מושלים על ישראל. וזהו פרעה יונק מאחורי העורף [כמבואר בקבלה שפרעה הוא אותיות הערף] שהוא בחינת חיצוניות הרצון [האחוריים של אריך, שאין הבדל בין יהודי לגוי] ועל ידי זה יוכל לעכב לבני ישראל בגלות, ואז אינו מאיר בנשמות ישראל אור האמונה וכמו שכתוב "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח" (שמות ה, ט) והיינו מטעם שפנימיות שהיא בחינת התקשרות העצמות דהקב"ה לכנסת ישראל הוא בהעלם גדול.

אור האמונה אינו מאיר בשלמות בעם ישראל כל זמן שאין הבדלה בין יהודי לגוי. לכן עוד יותר חשוב להדגיש לכל אחד הבדל זה. תמיד שואלים: למה השוביניזם הזה? צריך לדעת שעצם האמונה שבמוחין דגדלות תלויה בכך. כל זמן שההבדל בין יהודי לגוי אינו ברור גם להאמין בה' אי אפשר בשלמות. אפשר להאמין בו כמו לפני יציאת מצרים, אז היתה האמונה מאד בקטנות, אבל זו לא תהיה אמונה אמיתית, עליה נאמר "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו". מתי הגיעו לכך? כאשר כל המצרים טבעו בים, וכל עם ישראל ניצל. ההבדלה הזו מחזקת את האמונה.

למדנו פעם מאמר של ר' אייזיק, בו הוא מסביר כי האמונה לפני יציאת מצרים היא כמו האמונה של 'מתנגד' היום. זו לא אמונה של "ה' הוא הכל והכל הוא ה'", אלא רק אמונה שה' ברא את העולם ומנהיג אותו. לא יותר. היא נקראת "אמונה מרחוק", אבל אמונה מקרוב לא תתכן בגלות.

יש כאן תרתי דסתרי: דוקא על ידי ההבדלה הגמורה בין יהודי לגוי מתגלה האמונה שהכל הוא ה' גם לגוי. הרי אם "הכל הוא ה' וה' הוא הכל" גם הגוי חלק מן הכל. "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים". אם כולנו שוים ואין הבדל בין יהודי לגוי אפשר לומר שיש ה' וכולנו אותו הדבר. כולנו נבראים והוא משגיח על כולם.

אם כן, האמונה בה' משתנה לגמרי לפי ההבדל בין יהודי לגוי. ברגע שהבדל זה הוא מוחלט, שיהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש" והקב"ה רוצה בעם ישראל, יכולה להתגלות האמונה האמיתית, וגם לגוי. זהו הפרדוקס הכי הגדול, וזו דוגמה מצוינת לכך שרק על ידי הבדלה אפשר להגיע להמתקה.

על כך יש משל מן הבעל שם טוב. המשל הוא בן מלך שמעמידים בפניו הרבה חומות של פחדים ופתויים שלא להתקרב אל המלך. בכח הרצון שלו עליו לעבור מחומה לחומה, שכל אחת מהן יותר איומה מן הקודמת. יש בהן נחשים ועקרבים וכל מיני פתויים – מתנות, רוח הקדש, תהיה צדיק גדול וכו'. רק הבן של המלך שובר את שני המחסומים הללו, ולאחר שהוא ניכנס פנימה אל המלך הוא בוכה לפניו בדמעות שליש וצועק למה עשה לו כל כך הרבה מניעות הסתרות ועיכובים. אז אומר לו אביו המלך: 'הסתכל אחורה' והוא ורואה שאין שם שום דבר. לא נחשים ולא עקרבים, רק האור של המלך מאיר בכל היקום כולו [את המשל הזה היה מספר הבעל שם טוב בכל פעם ובאריכות לפני תקיעת שופר].

לעניננו, כל זמן שיש מניעות עיכובים והסתרות פנימיות הרצון עוד לא התגלתה, ולא יודעים אם הוא אכן בן המלך או לא. כל העבודה של היהודי היא שלא יודעים בתחלה. כך גם בסיפור בן המלך ובן השפחה שהתחלפו של ר' נחמן. כל זאת כאשר פנימיות הרצון של הקב"ה לא ברורה. מהו הסימן? כאשר בן המלך שובר את כל המניעות והעיכובים. ברגע שהוא חובק את אביו המלך זו הפעם הראשונה בה גלוי שאכן הוא בן המלך. באותו הרגע שהוא מגלה שהינו בן המלך הוא מקבל את ההשקפה הנכונה של המלך עצמו. הוא רואה שבאמת אין שום דבר חוץ מן המלך, וכי הכל הוא המלך עצמו.

כלומר, כל עוד לא גלוי שהוא בן המלך הוא נלחם, ועיקר המלחמה שלו היא הכנעה. כך מסביר באריכות הרבי מקומרנא את המשל הזה. רק בכח ההכנעה והשפלות הוא שובר חומה אחרי חומה, הוא מכניע ומשפיל את עצמו יותר ויותר, ובכל משך זמן זה אין עדיין גלוי של רצון אמיתי, וממילא עוד לא גלוי כי "הכל הוא ה'". אם אין גלוי של רצון אמיתי, שהוא הבן, גם האחדות של ה' אינה מתגלה. מה שמתגלה הוא רק שיש הרבה נחשים ועקרבים, או הרבה שרים שמעניקים מתנות טובות.

רק כאשר הוא מגיע אל אביו המלך וחובק אותו מתחילה ההבדלה. אזי מתגלה שרק הוא הבן, כי רק הוא הצליח לשבור את כל החומות ולהגיע אל אביו. באותו הרגע בו מתגלה כי הוא הבן אומר לו אביו שיסתכל בעצמו, 'על באמת', מה היה כאן. כאשר הוא מסתכל מצד האבא הוא רואה שהכל הוא ה' ואין שום דבר בלעדיו.

אם כן, ההבדלה האמיתית בין ישראל והעמים והאמונה האמיתית בה' תלויות זו בזו. ככל שהבדלה זו לא קיימת חייב להיות רבוי ושויון, והאמונה היחידה שיכולה להיות היא רק שיש מלך [ויש גם מי שמכחיש לגמרי].

אך מצד הצעקה הנ"ל נתעורר פנימיות הרצון בבחינת תוספת אור שלמעלה מטבע ההתקשרות דאב אל הבן כנ"ל [ומדרגה ב' מתחדשת ממדרגה א'], ואז [גלוי הרצון] פעל כח ועוז באבא ואמא שיעלו וילבישו לזרועות דאריך שעל ידי זה יומשך הפנימיות לישראל לבדם, ואומות העולם לא יקבלו רק מותרות ושיריים. ועל ידי זה יתפרדו כל פועלי און וממילא יצאו ישראל ממצרים ויקבלו אור האמונה הפשוטה בתוספת אור חדש כנ"ל באריכות.

כעת הוא מגיע לעיקר תרוץ הקושיה. קודם הסביר ר' הלל שיש כרוז, ושענינו הוא אותו הענין של אבא ואמא המאיר ביציאת מצרים, אבל כעת הוא מסביר למה הוא מתעורר דוקא בסוף שלשים יום:

והנה כח הארה זאת [של פנימיות הרצון] המאירה בתחלת הזמן מאבא ואמא הוא המתעורר אחר כך בסוף השלשים יום כידוע (בספר יצירה) ד"נעוץ תחילתן בסופן", לזאת כאשר נשלם המשכת האור הנ"ל בכל המדריגות דמוחין שבכנסת ישראל [שהמה ל' כלים כנ"ל], על ידי זה מאיר אור האמונה הנ"ל בבחינת הכתר שהוא בחינת רצון הפשוט כו', כמו בתחלה בעת יציאת מצרים.

אחרי שכל האור נמשך בחב"ד במשך שלשים יום יש שוב גלוי גדול מאד של כתר, כמו ביום הראשון. כאשר מגיעים למלכות שבדעת חוזרת המלכות הזו אל הכתר, ואז נעוץ הכתר ["תחלתן"] במלכות ["בסופן"].

ולזאת כרוזא כריז כו' שהוא בחינת הארת אור דאבא ואמא הנ"ל [המלבישים לזרועות אריך אנפין] המוציאם ממצרים מאירים מחדש בזמן הזה די"ד באייר דווקא, ולזאת יוכל להתקרב גם מי שהיה טמא ובדרך רחוקה לקבל בחינת אור האמונה הפשוטה בבחינת הרצון שלמעלה מן הטעם, ובבחינת כל המוחין כמו בעת ט"ו בניסן שהוא עת יציאת מצרים כנ"ל וד"ל.

מבואר בכתבי האריז"ל, שבעת ליל הסדר בבת-אחת מאיר כל הכתר במוחין, ואחר כך נמשך במשך שלשים יום. לכן גם בפסח שני כתוב "על מצות ומרורים יאכלוהו", ויש בו את כל הענינים של פסח ראשון – פסח, מצה ומרור.

 

נקרא את הקיצור לפרק זה:

באור פרק ה

הכרזת הכרוז "מאן דלא יכיל למחמי מטרוניתא ייתי ויחמי עד לא ינעלון תרעי" הוא בסוף השלשים יום דוקא, דנעוץ תחלתן בסופן דוקא (ולא באמצען) – הארת אור האמונה בבחינת הכתר שהוא בחינת הרצון הפשוט שלמעלה מחב"ד. הכרוז (כרוז עולה עב קסא) נמשך מאבא ואמא עילאין כאשר עולים להלביש זרועות דאריך [גלוי פנימיות הרצון על ידי הצעקה], שמזה באה יציאת מצרים כנודע.

כרוז אותיות זכור, סוד המשכת תרין עטרין משני כתפי אריך באבא ואמא עילאין כמבואר ביחוד הזכירה בכתבי האריז"ל.

יש כאן קשר אל מה שלמדנו בסוף פרק ג על הפסוק "והימים האלו נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה". שאלנו כיצד אפשר לזכור יום לא באותו זמן שהוא ארע, והתשובה היתה שעל ידי שהדבר נזכר הוא נעשה. כאן יש עוד רמז לכך. אתה זוכר ביום השלשים יותר מאשר כל הימים שבאמצע.

יש כאן יסוד חשוב. בשביל לזכור צריך קצת מרחק. אדם לא זוכר דבר שקרה אתמול כמו דבר שקרה לפני תקופה מסוימת [כמו אצל זקנים שזוכרים את הילדות יותר מאשר את העבר הקרוב]. אצלנו, הכרוז – אותיות זכור – מתגלה דוקא היום האחרון של התקופה.

בכוונת הזכירה של האריז"ל ההמשכה היא משני הכתפיים של אריך, הנקראות 'תרין עטרין'. אלו החסדים והגבורות שבדעת. כוונת זכור זו דומה לענינו של הכרוז. הכרוז הוא הלבשת אבא ואמא לזרועות אריך, ואילו הזכירה קשורה עם שתי הכתפיים שלו.

עוד רמז:

וכן כרוז אותיות רכוז, סוד עלית הדעת לבחינת "מעמיק", חכמה סתימאה שבאריך, כמבואר בשער היחוד בתחלתו ובפרוש הרה"ק ר' הלל ז"ל שם.

שם מוסבר שיש התבוננות ויש רכוז. זהו נושא גדול שאנשים מתבלבלים בו. חושבים שלהתבונן זה להתרכז, וכך זה אצל הגוים. הוא מסביר, שאם מתחילים מרכוז על נקודה אחת זו פעולה של צמצום השכל וטמטומו. מהי התבוננות? הוא מסביר באריכות שהתבוננות היא מלשון בינה, וזו פעולה של התרחבות – "רחובות הנהר". זו סקירה מאד רחבה לכל הפרטים ופרטי הפרטים שבענין עד שמגיעים אל ה'דעהער'. בסוף כל התבוננות אמיתית שומעים נקודת אמת פנימית, ורק אז צריך לתפוס אותה ולהעמיק בה. זהו שלב הרכוז של הדעת, וזהו כבר רכוז אמיתי.

לאחר כל התהליך הזה – התבוננות ורכוז אמתיים – הוא עולה לחכמה סתימאה, וממנה מתגלים ונובעים חידושים עד אין סוף, כאלו שלא היו כלולים בתחלה בענין הראשון. זוהי נביעת האין סוף. לנביעה זו קורא ר' הלל שם 'מעמיק'.

לעניננו, כרוז הוא יחוד אבא ואמא עילאין, קשור עם הכח המאחד אותם – כח הדעת.

 

נסיים עם השלמה לרעיון שלמדנו בפעם הקודמת על מהירות האור. הזכרנו שראשי התבות הם מה, ולכן קשור מושג זה עם שם מה החדש. נוסיף עוד רמז: מהירות עולה אסתר, וגלויה של אסתר הוא אורה – "ליהודים היתה אורה" – אותיות האור. מהירות האור יחד עולה ט פעמים זמן. הסברנו, שמהירות האור היא סוד תקון הזמן שנמשך מאור הקו, והוא בוקע את החלל בסוד יחוד הזמן והמקום. זמן עולה יחוד מה ו-בן, כאשר שם מה הוא סוד הקו ושם בן הוא סוד המקום.

מהירות האור עולה גם ג פעמים ארץ, בסוד הפסוק "ארץ ארץ ארץ שמעי דבר הוי'" [ראשי תבות שדי]. ארץ היא סוד "אור זרוע לצדיק" – האור זרוע בארץ לצדיק האמת, ועל כך נאמר "אמת מארץ תצמח".

צריך לומר, שסוד מהירות האור כולל את שלשת הזמנים – עבר, הוה, עתיד – בסוד הפסוק "הוי' מֶלֶךְ", "הוי' מָלָךְ", "הוי' ימלֹך לעולם ועד". ט הפעמים זו התכללות שלשת הזמנים בכל אחד מהם. כלומר, יש תשע מדרגות של זמן: יש עבר-הוה-עתיד של העבר, יש עבר-הוה-עתיד של ההוה ויש עבר-הוה-עתיד של העתיד [צריך לחפש את הבטויים לכל אחד מהם בלשון הקודש]. כאמור, ממד המקום מתחלק רק לשני קצות, כמו מזרח ומערב, ואילו דוקא ממד הזמן שנע רק לכיוון אחד מתחלק לשלשה חלקים – שני קצות ואמצע. כלומר, זו חלוקה מהותית בממד הזמן.

מהירות האור (873) משלים את המילה חשמל (378) בהיפוך ספרות.

לשמיעת השיעור:

כ"ה סיון ה'תשד"מ

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com