חיפוש בתוכן האתר

הרכבת אנוש_פרק ד הדפסה דוא

אם גלוי האמונה של פסח היה בחודש הראשון, ו"הימים האלו נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה", איך יתכן שאותו גלוי יתעורר אחר כך? איך אפשר לעשות פסח שני? זו היתה קושית ספר הזהר.

פרק ד

לשמיעת השיעור לחץ כאן

ותירץ, אלא כיון דכנסת ישראל מתעטרא בעטרהא בניסן, לא אתעדיאת כתרהא ועטרהא מנה תלתין יומין [=כיון שכנסת ישראל מתעטרת בעטרה בניסן, לא עוברים הכתר והעטרה ממנה שלשים יום].

הכתר אמנם נמשך ביום יד בניסן, אבל גם במשך שלשים ימים הוא אינו עובר, ולכן אפשר לעשות את הפסח ביום השלשים.

הנה האמונה החזקה הנ"ל המתחדשת כנ"ל ונקראת בשם כתר ועטרה [וכאן יש אסמכתא לדברינו תמיד, שאמונה היא הראש העליון מבין ג' הרישין שבכתר, רישא דלא אתידע], [למה האמונה נקראת כתר?] והטעם להיות שהארתה אינה באה רק בבחינת מקיפים על המלכות דאצילות,

מיהי המלכות? זוהי כנסת ישראל, כלשון ספר הזהר שהביא. קודם הוסבר, שעל ידי אכילת מצה מכניסים את האמונה לחיצוניות הכלים של המלכות, על מנת להשפיע אותה למטה בעולמות בי"ע, אבל עוד קודם לכן ממשיכים אותה רק בסוד מקיפים על גבה. המשכה זו נעשית על ידי קרבן הפסח. ברגע שהמלכות מקבלת את מקיפי האמונה הללו, הם אינם עוברים ממנה עד שלשים יום.

וכמבואר בפרי עץ חיים (שער כ"א פ"ז) שענין הפסח הוא מלשון פ"ה ס"ח, שהוא ענין הארת המקיפים המאיר לרחל שנקראת בשם דיבור יעוין שם.

רחל היא המלכות, היא נקראת 'פה' והיא סחה בכח המקיפים שמאירים לה. כלומר, 'סח' הוא הכנוי לאותם מקיפי האמונה. זהו כתר המלכות. לכן אנו אומרים בהלל את הפסוק "האמנתי כי אדבר", ובחסידות דורשים אותו כך: כאשר יש דיבור בפה ישנה השראת אמונה.

וכן בכל נשמה בפרט אור האמונה אינו מאיר בפנימיות עשר כחות הנפש [בשכל ובלב],

בכל זאת, הוא מתגלה בדיבור. כאשר הוא פותח את הפה אזי – "פתח פיך ויאירו דבריך". יש דבר ששורה על הדיבור מן המקיף על אף שאינו נכנס בפנימיות:

רק מקיפם מכל צד ופינה [וחובק את האדם] עד אשר לא יוכל להפרד כלל מבחינת האמונה הנ"ל. וכמו בעת יציאת מצרים כנ"ל דכתיב (תהלים פ, ט) גפן כו', [ונמשלה כנסת ישראל לגפן. למה?] כמו הענב שהפרי מקיף אל הקליפה שבתוכו, כן האיר אז אור האמונה הנ"ל

כאן הלשון קצת קשה: בגפן יש פרי המקיף את הקליפה שבתוכו. צריך לומר שעל פי פשט הוא מתכוון אל הגרעינים שבתוך הפרי, החרצנים. הפרי הוא האמונה, והוא חובק ומקיף לגמרי את הקליפה שבתוכו עד כדי שאינה יכולה להיפרד ממנו כלל.

נמתיק את המשל עם רמז. בחז"ל יש מחלוקת מה כוונת לשון הפסוק "מחרצנים ועד זג". לדעה אחת זג הוא הפנים והחרצן הוא הקליפה, ולדעה שניה החרצן הוא הפנים והזג הוא הקליפה, וכך אנחנו פוסקים. כיוון שבחז"ל יש בכך שתי דעות הפוכות זו אסמכתא לכך שהמושגים מתהפכים. כלומר, הקליפה יכולה להיות פנים הפרי ואילו הגרעין יכול להיות הקליפה החיצונית [כיוון שהמאמר נעתק על יָדִי מכתב יד לא רציתי לשנות, אבל יתכן שיש כאן אי דיוק בלשון מצד המעתיק].

כך או כך, ר' הלל רוצה להסביר שכמו בענב כך ביציאת מצרים היה אור האמונה מקיף את כנסת ישראל ולא נכנס עדיין בפנימיות. מסיבה זו נקראת בעת יציאת מצרים בשם גפן. הוא אמנם רק מקיף ואינו נכנס בפנימיות, אבל הוא בכל זאת משפיע בטול:

עד שמחמת זה היה בחינת ביטול גדול בנשמתם. וגם נפש הטבעית נכלל בבחינת ביטול עד שלא הייתה יכולה כלל לפעול פעולה להסתיר [ולהתנגד לאלקות] כו' [הגם שלא נתהפך עצמות מהותה, וכמו בבינונים בעת התפלה כמבואר במקום אחר (ראה תניא פי"ב ופי"ג).

שם מבואר, כי בזמן התפלה הנפש הבהמית מנוטרלת. היא אינה יכולה להתנגד אל גלוי האלקות שבתפלה, גם אצל בינוני. כך היה ביציאת מצרים, ואכן מבואר בספר התניא שיציאת מצרים היא מצב של בינונים, לא של צדיקים.

כל זאת מרומז בפסוק בספר תהלים:

וזהו כצנה רצון תעטרנו (תהלים ה, יג) שהוא בחינת רצון הפשוט שמאיר מצד תוקף התקשרות עצמיות נפשות ישראל בבחינת עצמיות אור אין סוף שלא מצד הטעם ודעת כלל כו', ולכן נקרא בשם כתר שלמעלה מן החכמה כו' וד"ל. ועל זה אמר שאמונה זאת מאירה בכלל נשמות ישראל תלתין יומין מזמן הנ"ל.

כל הסעיף הראשון בא להסביר את הקשר בין כתר ואמונה.

וזהו לא אתעדיאת כו' [וממשיך בלשון הזהר] וכל אינון תלתין יומין מן יומא דנפקו ישראל, מפסח יתבא מטרוניתא בעטרהא וכל חילהא בחדוה. מאן דבעי למחמי למטרוניתא יכיל למחמי [= וכל אלו שלשים הימים מיום שיצאו ישראל, מפסח יושבת המלכה – כנסת ישראל – מעוטרת בעטרה שלה וכל חילותיה בחדוה. כל אותם הימים, כל מי שרוצה יכול לראותה]. פירוש חילהא הם ניצוצות הפרטים שבכל אחד ואחד מישראל בנקודת פנימיות לבבו ששרשם [של אותן נצוצות הוא] בפנימיות המלכות הנקראת מטרוניתא, הם גם כן בחדוה מחמת הקירוב הבא מחמת הריחוק העצום כנ"ל [בפרק הקודם].

שם הוסבר, שבמצרים היה רחוק כל כך חזק, שכאשר התגלה האמונה היא התגלתה ממקום יותר גבוה ועצמי, מן העצמות. גלוי זה הוא כל כך חזק עד שהוא נשאר במשך שלשים ימים.

ולזה מאן דבעי למחמי יכיל למחמי, פירוש כי בפסח זמן הראיה

אמנם בכל חג נאמר "יראה", וענינו של כל חג הוא שצריך לבוא לבית המקדש ולראות שם את השכינה – "כשם שבא לִרְאוֹת כך בא לֵרָאוֹת". אתה רואה את ה' והוא רואה אותך. בכל זאת, ראש השנה לרגלים הוא ניסן וחג הפסח הוא הרגל הראשון. לכן עיקר הראיה היא בפסח, יותר מאשר בכל שאר החגים.

יש בכל רגל שלשה קרבנות שמביאים: קרבן ראיה, קרבן שמחה, קרבן חגיגה. על אף שאת כולם מביאים בכל חג, ניתן לכוון אותם בפרטיות כנגד החגים, וכנגד הספירות חכמה-בינה-דעת. ראיה היא חכמה ושמחה היא בינה, ולכן קרבן הראיה הוא כנגד חג הפסח [מצה היא מוחין דאבא] וקרבן שמחה הוא כנגד חג השבועות. מהי חגיגה? חגיגה היא יחוד של כולם יחד, ולכן היא כנגד הדעת.

לעניננו, פסח הוא זמן הראיה, ולכן כתוב על שביעי של פסח שבו "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" וכו'.

שביכולת כל אחד ואחד מישראל לאסתכלא ביקרא דמלכא, שמהסתכלות זאת נמשך יראה פנימית בנפשו,

יראה היא אותיות ראיה. אם האדם מסתכל חזק נמשכת יראה עילאה בנפשו, וזו יראה שמצד החכמה. יראה זו נקראת ירא בשת. זו אינה יראה של קו שמאל, אלא יראה של קו הימין. היא הבטול של פנימיות החכמה.

וכענין שהיה ביציאת מצרים מורא גדול מצד גילוי שכינה שנגלה עליהם [מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם] כו'.

לא נאמר הבטוי "מורא גדול" על חג אחר. גם בשבועות היה גלוי של יראה – "יראתו על פניכם" – אבל לא נאמר בו הבטוי הזה, כל שכן בחג הסוכות. זהו הבטוי לעוצמת הגלוי. האור בשבועות היה אור יותר פנימי, לא מקיף, אור של בינה. קבלנו את התורה, והתורה היא אור פנימי. תורה היא לשון הריון של אמא, ובאמא ישנו גלוי של אהבה בתענוגים. לעומת זאת, באבא יש "מורא גדול" ואור מקיף של יראה עילאה.

וענין הראיה הוא [לא בעין הגשמית, כמו במתן תורה – "וכל העם רואים את הקולות", אלא] בעין השכל שבלב כו' [ביום הראשון של פסח לא ראו כלום. רק אחר כך, בשביעי של פסח כתוב "ראתה שפחה על הים וכו"] [כמאמר הגמרא (ע"ז כה, ב) שוריינא דעינא באובנתא דליבא תלי' כו'],

יש בכך שני פירושים: פירוש ראשון – הפחות מקובל – ש'שוריינא' הם השרירים של העין, אבל הפירוש המקובל הוא מלשון ראיה. כלומר, ראית העין תלויה באובנתא דלבא. ממאמר זה לומדים שיש לחלל שבת על חולי העינים מחמת פקוח נפש. במילים פשוטות: כאב עינים מביא להתקף לב ח"ו [פעם דרשנו, כי שורינא הן אותיות שניאור, ואובנתא דלבא הוא הבעל שם טוב, עליו נאמר שהוא הלב. לפי זה, חסידות חב"ד והבעל שם טוב הם דבר אחד].

לעניננו, הוא רוצה להסביר כאן מהי הראיה הפנימית של הלב. ממאמר זה עולה שגם הראיה החיצונית של העין תלויה בראיה הפנימית של הלב. איך? כי יש עין פנימית בתוך הלב, ואם קלקול בה יש גם קלקול בעין החיצונית. באותה עין פנימית ראו ישראל במצרים בראשון של פסח את "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים". ההסתכלות היתה בעין הפנימית.

מי שלמד את שער היחוד עם פירושו של ר' הלל ראה שהוא מאד מאריך בהסבר מדרגת 'אובנתא דלבא'. זו לא סתם הבנת הלב, אלא זו בינה דרדל"א. הוא מסביר שם שזוהי מעלת התלמיד על הרב. יש התבוננות של תלמיד מסור במה שלמד מפי רבו, ושרש אותה התבוננות הוא באובנתא דלבא, בבינה דרדל"א. לעומת זאת, כאשר הרב עצמו שופע ומחדש את החידושים אותם הוא מלמד הוא מתחיל רק ממדרגת מוחא סתימאה. כלומר, התלמיד בהתבוננותו מגיע אל מקום העומד למעלה מראשית הגלוי של אותו חידוש אצל רבו.

מעבר לכך. הוא מסביר שאובנתא דלבא אינה רק ההתבוננות, אלא מה שמניע את אותה ההתבוננות אצלו. זהו עצם האמון – ולכן זה קשור עם אמונה – של התלמיד ברבו. יש לו מעֵין עַיִן פנימית בתוך הלב שרואה שהחידוש נכון, אלא שהוא עדיין צריך לקיים "הפוך בה והפוך בה דכולא בה", ולכן העבודה שלו באה ממקום הרבה יותר גבוה מאשר הרב.

כל זה היה דרך אגב, וכדי להדגיש שענין 'אובנתא דלבא' הוא נושא חשוב בחסידות.

וכמשל הרואה את המלך בהיכלו כולו אומר כבוד ועטרת המלוכה על ראשו, שהוא בחינת "מלך ביפיו" כו' (ישעיה לג, יז),

מפסוק זה לומדים שגם למלך מותר לרחוץ את הפנים גם ביום כפור, כדי שנוכל לקים את המצוה לראות תמיד את המלך ביפיו. גם לכלה מותר כל שלשים יום כדי שתישאר יפה לבעלה. הקשר בין מלך וכלה הוא אותיות לך המשותפות. מלך עם כלה עולה קמה, שהוא בקבלה שם קדוש של העמדת מלך [יש על כך תורה בלקוטי מוהר"ן]. משמעות פסוק זה תואמת את דברי ספר הזהר שהביא ר' הלל קודם – "לאסתכלא ביקרא דמלכא". כאשר ישנה ראיה זו:

אזי מתבטל בביטול גמור מצד יקר תפארת גדולת המלך כו'.

בעזרת ה', כל אחד מן היושבים פה עתיד להיות משפיע, ועיקר הענין של השפעה בפנימיות התורה הוא עם חן ויפי. בפנימיות התורה, יותר מאשר כל דבר אחר, צריכה להיות יפה. מה שמושך את העצם הוא היפי. הוא כל כך גדול עד שהוא מושך את עצם הזולת. צריך לגלות בה את החן הפנימי – "מלך ביפיו תחזינה עינך" – ואזי היא מושכת את עצם הנשמה.

וזהו גם כן בפסח שאז מאיר העונג ושעשועים העצמיים שבפנימיות ועצמיות ממש בכנסת ישראל, שזהו למעלה מטבע ההתקשרות כנ"ל.

בערכים שלנו: שעשועים אלו הם מצד מדרגה א', ולא מצד מדרגות ה' ו-ו'. בדרך כלל שעשועים הם שתי מדרגות, אבל מדובר על השעשועים של הענג שבבחינת 'יחיד' ממש, שלמעלה מן ההתקשרות הטבעית של אב לבן שבמדרגת 'יחיד'. ההתקשרות הטבעית היא כמו חכמה של מדרגת 'יחיד', אבל המדרגה שלנו היא פנימיות הכתר של מדרגת 'יחיד'. לכן הוא מדגיש: "שעשועים שבפנימיות ועצמיות ממש".

על היחס בין שתי המדרגות הללו נאמר "פנימיות אבא פנימיות עתיק". כלומר, פנימיות אבא היא ההתקשרות הטבעית של אב לבן, זו שנתגלתה לאברהם אבינו, והיא עצמה קשורה עם פנימיות עתיק, והיא זו שהתגלתה ביציאת מצרים. כל זאת בתוך מדרגת 'יחיד'.

כאמור, המושגים יפי וחן כוללים את כל המדרגות של פנימיות. על המלך והכלה נאמר שהם מותרים ברחיצת הפנים דוקא, לא הגב וכד'. למה? כי היפי מתגלה דוקא בפנים. גם בתורה: היפי מתגלה דוקא בפנימיות, ולכן היא נקראת תורת הח"ן.

כך גם אצלנו: הפנימיות של הכתר היא שעשועים וענג, ואלו החיצוניות היא הרצון, ואין גלוי של יפי ברצון. הרצון הוא גזירה, אבל השעשועים הם יפי. בתורה, פנימיותה היא מצד עתיק ואילו חיצוניותה מצד הרצון. הרצון שבתורה אלו המצות הנגלות שבה. כאשר לומדים את התורה מצד החיצוניות אין ענין ביפי. להיפך, אז היפי עלול גם להפריע. חז"ל אומרים על האומר "על קן צפור יגיעו רחמיך... עושים גזירותיו של הקב"ה רחמים". לעשות את הגזרות לרחמים זה לעשות את הרצון ליפי, שכן רחמים הם יפי. זו המדה בלב הכי יפה, ולכן היא פנימיות ספירת התפארת. לעומת זאת, בלמוד הפנימיות והתענוג חייבים להמשיך ולגלות את היפי בכל העוצמה.

ומאיר בחינת זאת בבחינת עטרה ומקיף על בחינת המלכות דאצילות, אז כל נשמות הפרטים מתבטלים ביראה פנימית [מצד החכמה והראיה הפנימית של 'עין השכל שבלב] בבחינת ביטול בתכלית. אך מכל מקום [דוקא במדרגה הפנימית ש]בבחינת יראה זאת מלובש בחינת חדוה [שלמעלה משמחה] ועונג להיותה מצד יקר תפארת המלך ולא מבחינת אימתו ופחדו

לפעמים מתגלה המלך כמלך איום ונורא, וכאשר רואים אותו כך ומתחילים לפחד ממנו – אין חדוה בתוך הבטול ממנו. אבל אם הבטול בא מצד ראיתו ביפיו – זהו סוג אחר של בטול. ההבדל בין אימת המלך ובין היפי שלו הוא ההבדל בין פנימיות המלך וחיצוניותו. החיצוניות היא רצון המלך, אבל מפנימיות המלך בא בטול שיש בו נשיאת הפכים, בטול שיש בו גם חדוה.

הבאה מבחינת התפשטות חיצוניות המלוכה על רבוא רבבות עלמין כו',

בלשון ספר הזהר: כיצד ה' הוא "עיקרא ושרשא דכולהו עלמין". כאשר מתבוננים איך האימה והפחד של ה' מתפשטת בכל ההויה כולה – נופלת על האדם אימתה ופחד. לא רואים את המלך עצמו, אלא רק את ההתפשטות שלו. זו התיחסות המלך למדינה, לא עצמותו. היא כמו הגב שלו, האחוריים שלו, לא הפנים.

שאז האימה היפך החדוה ושמחה, אבל בבחינת יראה פנימית שמצד יקר המלך שניהם מאירים כאחד ממש [בנשיאת הפכים] כו' וד"ל.

כל זאת היה הסבר לדברי ספר הזהר, שהמטרוניתא וכל חילותיה נמצאים באותם הימים בחדוה:

וזהו מה שאמר וכל חילהא בחדוה, כי כל ניצוצות הפרטים מקבלים עונג ושעשועים הנ"ל מבחינת המלכות כנ"ל על ידי הראיה בעין השכל שבלב כנ"ל, ופועלת ב' דברים חדוה ויראה כו'.

אך הטעם לשלשים יום הוא כנגד בחינת התפשטות בחינת האמונה הנ"ל בבחינת חב"ד דמלכות דאצילות [הנקראת פרצוף הפנימי דמלכות כו' [והיא נקראת בקבלה 'כלת משה']]

בספר הזהר כתוב שהכתר נשאר שלשים יום, אבל ר' הלל מפרש ואומר שהוא נמשך ומתפשט במשך אותם ימים. זהו כלל חשוב ויסודי. בשביל שדבר ישאר צריך להמשיך אותו, ואי אפשר להשאיר אותו מקיף.

נרחיב: כל רושם הוא אור מקיף. אם אדם מתרשם ממשהו ורוצה שהרושם ישאר הוא חייב להמשיך את אותו רושם בתוך הפרצוף הפנימי שלו, בח"ד שלו. הא בהא תליא, אם ימשך האור המקיף בספירות חב"ד ישאר גם האור המקיף, ואם לא ימשך הוא יחלוף ויעבור.

וכל אחד [מן הספירות חכמה-בינה-דעת] כלול מיו"ד כו', וכידוע בפרי עץ חיים שער ראש-השנה (פ"ו) בענין חדשי השנה שהם כנגד הראש כו' ולכן נקראים ראשי חדשים כו' יעוין שם וד"ל.

שלשים יום הם חודש וכעת אנו מפרשים שסוד החדשים שייך לספירות חב"ד. זהו חידוש עצום [בביאור נעמיק בו הרבה]. כאן הכוונה היא מאמצע חודש אל אמצע חודש, אבל העיקרון זהה. שלשים יום הוא משך הזמן בו אור מקיף של כתר נמשך אל תוך מוחין.

את ההסבר הוא מביא מספר פרי עץ חיים. למה ראש חודש נקרא בשם זה? בגלל שכל החודש הוא בבחינת ראש, של המשכת כתר בתוך חב"ד, והמשכה זו עצמה תלויה ביום ראש החודש. יום ראש חודש עצמו הוא בבחינת הכתר, ואכן מובנה של המילה 'ראש' הוא גם כתר וגם חב"ד, וכל סוד שאר ימות החודש הוא השארת רושם היום הראשון. איך עושים זאת? על ידי המשכתו אל הפרצוף הפנימי של כנסת ישראל.

עוד דבר שלא נאמר כאן בפרוש: חודש הוא מלשון התחדשות, והתחדשות שייכת למוחין. באופן פרטי היא שייכת אל החכמה, אבל ב"פתח אליהו" נאמר "חכמה מוחא", ועל כן כל המוחין נקראו על שם החכמה, וכולם בבחינת התחדשות. עבודת ההתחדשות שייכת בעיקר בפרצוף הפנימי, במוחין, בעוד בפרצוף החיצוני שייכת יותר עבודת ההתחזקות. אלו שתי סוגי עבודות [זהו יסוד גדול בחסידות של ר' נחמן מברסלב].

אם כן, כל החודש הוא בבחינת חידוש. יש לו ראש, והוא נמשך בכל החודש. את הכלל הזה, שהחודשים הם סוד חב"ד, נצטרך להבין בהמשך.

 

נסכם: בפרק זה הסביר ר' הלל את הסבר הזהר מדוע אפשר לעשות פסח שני בחודש השני. הרי אי אפשר לעשות דבר אם הוא אינו נמשך באותו זמן. ההסבר הוא, שאכן בפסח ראשון נמשך כתר. כתר זה הוא עיקר הכתר של כל החגים – ראית פנימית של מלך מלכי המלכים הקב"ה בעין השכל שבלב. מראיה זו נמשך בטול אמיתי שיש בו גם חדוה, שכן הוא מצד היפי והשעשועים. כל הכתר הזה נקרא אמונה. כתר זה נשאר במשך שלשים יום על ידי הוא נמשך בספירות חב"ד – עשרה ימים בכל ספירה.

לפי הסבר זה ניתן היה לעשות פסח שני בכל אחד מאותם שלשים יום. למה דוקא בפסח שני? בהמשך יסביר ר' הלל שדוקא ביום השלשים יש התגברות של גלוי הכתר, הודמה לגלוי היום הראשון. בלשון אחרת: בגלוי המלכות שבדעת חוזרים באור חוזר אל גלוי של עצמות הכתר, כמו שהאיר ביום הראשון.

* * *

 

בפעם הקודמת למדנו את פרק ד במאמר המקורי של ר' הלל. נלמד היום את הביאור עליו:

באור פרק ד

תקף האמונה שמתחדש על ידי הקרבת הפסח בי"ד בניסן נקרא בשם כתר ועטרה, להיות שהארתו אינה באה רק בבחינת מקיפים על המלכות דאצילות, וכן על כל נשמה בפרט.

במאמר הזכיר ר' הלל כתר סתם, אבל אנחנו מסבירים תמיד שבתוך הכתר יש שלשה ראשים, שהאמונה היא העליון מביניהם:

והוא כנגד בחינת רישא דלא אתידע שבכתר כמבואר במ"א, שהוא "כתר" מלשון "כתר לי זעיר ואחוך כי עוד לאלוה מלים" – לשון המתנה.

כתוב בספר הפרדס, שיש שלשה פירושים למילה כתר: מלשון המתנה, מלשון עטרה, ומלשון סיבוב. בחסידות, כל ההמשך הגדול של הרבי רש"ב, המשך תער"ב, בנוי על שלשה פירושים אלו. שלשת הפירושים הללו עצמם מכוונים כנגד שלשת הראשים שבכתר.

כתר מלשון המתנה מובא פעם אחת בתנ"ך בספר איוב: "כתר לי זעיר ואחוך כי עוד לאלוה מלים". אומר אותו אליהוא בן ברכאל [העולה בגימטריא משיח] לשלשת רעי איוב שלא הוכיחו אותו כדבעי. הוא אומר להם שימתינו לו כדי שיוכל הוא לחות את הדעה האמיתית – "כי עוד לאלוה מלים", יש עוד דברי אלקים חיים לומר. פירוש שני של הוא מלשון כתר ועטרה, ופירוש שלישי הוא מלשון סיבוב. הוא מובא בנביא בפסוק "כִּתְרוּ את בנימין".

מובא במקום אחר, שפירוש כתר מלשון המתנה הוא כנגד רדל"א, הראש העליון. ראש זה הוא "לא ידע ולא אתידע", ועל כן צריך להמתין בשקט, בבחינת "חש". בביאור הפרק הקודם הסברנו, כי שלשת הרישין הכלליים שבכתר הם כנגד "חש, מל, מל" מלמעלה למטה. גם כאן, כתר מלשון "כתר לי זעיר" הוא לשון "חש" ושתיקה, ואילו "כי עוד לאלוה מלים" אלו שתי בחינות "מל" [שכן "מעוט רבים – שנים"].

והוא סוד גלוי תקף האמונה במתנים דוקא – מתנים לשון המתנה [וכן מלשון אמונה. שניהם משער מנ]

כך מוסבר באגרת הקדש הראשונה בספר התניא. תוקף האמונה הוא במתנים, ועל כך נאמר הפסוק "חגרה בעז מתניה". צריך להמשיך עז מהתורה שבעל פה אל תוך המתנים, אל תוך האמונה. זה נקרא לחזק את האמונה, לשנס מתנים. המתנים הם הכח המעמיד את כל הגוף, גם את הראש וגם את הרגלים, והם יותר גבוהים מן הכתר שעל הראש. הם מעמידים גם אותו.

כעת אנו מבינים גם את הקשר עם סיבוב. הכתר הוא סיבוב על גבי הראש, אבל המתנים הם סיבוב כללי המתגלה בחגורה – "אוזר ישראל בגבורה". סיבוב החגורה על גבי המתנים על מנת לחזק אותן הוא יותר גבוה אפילו מסיבוב הכתר על גבי הראש ויותר מן הסיבוב הפיזי של "כתרו את בנימין", מלשון הקפה. כידוע, כל תנועת הגוף והראש תלויים במתנים. הם מעין "כח המניע הבלתי מתנועע.

כמו המזוזה שקובעים בדלת בתכלית הקביעות, עד כדי שהיא הדבר היחיד עליו מברכים "לקבוע מזוזה", והיא מלשון תזוזה. מזוזה היא כמו מזיז, והוא כח "המניע הבלתי מתנועע". היא הנותנת: בשביל להניע את הכל – היא הכח האלקי להניע אותך לצאת ולבוא – צריך בהכרח להיות בלתי מתנועע. בגוף האדם, אלו המתנים. מחד הם הכח המניע את הגוף כולו, ומאידך הם עצמם בלתי מתנועעים.

אם כן, האמונה מתגלה במתנים דוקא:

כמו שכתוב "וככה תאכלו אותו מתניכם חגרים וגו"' [על פסוק זה אמר הרבי מהר"ש את ההמשך הכי חשוב שלו – המשך 'וככה'].

מה זה פסח? קרבן פסח הוא המשכת אמונה, והפעולה שצריך לעשות בגוף בשבילה הוא חגירת המתנים.

וידוע בשם מורנו הבעל שם טוב זי"ע שככה הוא שם קדוש (שרש מה דפנימיות אבא, חכמה – כה מה, בפנימיות עתיק [כלומר, ככה עולה מה, ו'מה' הוא בדרך כלל אבא, אבל כיוון ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק" לכן 'ככה' הוא שרש אבא כפי שהוא בפנימיות עתיק]) ראשי תבות כתר כל הכתרים – רישא דלא אתידע.

בכל פעם שמופיעה בתורה המילה 'ככה' מובנה הוא אמונה פשוטה, כמו המענה הפשוט בין אנשים. 'ככה' הוא גם לשון המתנה.

כתר כל הכתרים הוא סוד אלף אורות שניתנו למשה במתן תורה –

גם רמז זה מובא מהבעל שם טוב, האומר שכאשר אומרים בשבת יום טוב וראש חודש את קדושת כתר צריך לכוון את השם הקדוש הזה עם ראשי תבותיו – כתר כל הכתרים – ועם חשבון הגמטריה. כלומר, אלף אורות עם משה. כל זה מהבעל שם טוב עצמו.

אותם אלף אורות שנתנו למשה הסתלקו ממנו בחטא העגל כאשר אמר לו ה' "לך רד כי שחת עמך", והם חוזרים אליו במנחה של שבת. על כך אנו אומרים בתפלת שבת בבוקר "ישמח משה במתנת חלקו", וישמח הוא אותיות משיח. המשיח הוא גלוי תוקף האמונה, את עצם היחידה שבנפש [ולכן אליהוא בן ברכאל הוא המגלה אותה].

חסידי חב"ד הוסיפו לכוונה הזו, ש-1000 עולה ישראל בעל שם טוב. כלומר, אלף האורות שנמשכו למשה רבינו הם סוד נשמת מורנו הבעל שם טוב, ולכן הוא זה שגילה את הכוונה הזו.

נשמת ישראל בעל שם טוב. [על כך נאמר בפרק "אשרי יושבי"] "אשרי העם שככה לו אשרי העם שהוי' אלהיו" [שככה עולה משה]

בפרק זה מופיע שם הוי' עשר פעמים, שכל אחד מהם כנגד ספירה אחרת, ועל פי כתבי האריז"ל יש לכל אחד מהם ניקוד אחר. באזכרה זו – "אשרי העם שהוי' אלהיו" – הנקוד הוא קמץ. קמץ הוא נקוד הכתר. קמץ הוא לשון קמוץ וסגור, והוא בחינת "חש":

הוי' קמוצה דכתר כנודע וד"ל.

הקמץ שבכתר עולה עד רדל"א, ולכן מובא שקמץ הוא ראשי תבות קדמון צח מצוחצח. אלו שלשה כנויים לשלשת ראשי הכתר בלשון הראשונים: אור צח, אור מצוחצח, אור קדמון. שאלו את רב האי גאון: "עשר ידענו, שלש עשרה לא ידענו". כלומר, את הסוד של עשר ספירות אנו מכירים, אבל מהו סוד השלש-עשרה? הוא ענה להם, שמעל עשר הספירות יש שלשה אורות נוספים. אחר כך, בכתבי האריז"ל, נקראים שלשה אורות אלו בשם ג' רישין שבכתר. לעניננו, הקמץ כולל את כל ראשי הכתר, אלא שבמיוחד הוא כנגד האמונה. האות העיקרית במילה קמץ היא האות ק, ובה נכללו גם שתי האותיות הנוספות במילה.

נסכם: בסעיף הזה הסברנו את דברי המאמר, על פיהם האמונה היא בבחינת כתר כי היא בסוד מקיף. הוספנו כאן שבתוך הכתר עצמו האמונה שייכת אל הראש העליון – רדל"א – והוא כתר מלשון המתנה, המתגלה במתנים, ובחג הפסח היא מתגלה בצורת האכילה – "וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים". הוספנו, שגם המילה 'ככה' עצמה שייכת לסוד האמונה על פי דברי הבעל שם טוב, ושגלוי דבר זה הוא ענין ביאת המשיח. לכן פסח קשור עם ביאת המשיח – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" [בהמשך הוא יסביר שעיקר ענין המשיח מתגלה דוקא בפסח שני].

נוסיף עוד רמז שלא מובא כאן: יש תפלה שאנו מתפללים אותה בסליחות הבנויה על פי פסוק. כתוב "עשה עמי אות לטובה", אבל בסליחות אנו אומרים "עשה עמנו אות לטובה" בלשון רבים. עשה עמנו עולה ישראל, ואילו ההמשך – אות לטובה – עולה בעל שם טוב. הכל יחד עולה אֶלֶף.

 

נמשיך אל הקיצור השני:

בפסח זמן הראיה [הפנימית של 'עין השכל שבלב', לא הראיה החיצונית] לאסתכלא ביקרא דמלכא, שממנה נמשכה יראה ובטול פנימי בנפש. אך בכלל נכללו יחד היראה והחדוה על דרך "מלך ביפיו וגו"'.

על אף שיש יראת עצומה, יראת בשת, מן המלך יש בתוכה גם נקודת חדוה. לעומת זאת, כאשר יש רק אימה מן המלך, את ההתפשטות החיצונית שלו על המדינה, יש רק יראה ללא חדוה. אם כן, ישנו מצב בו יראה וחדוה מתכללים יחד, וצריך לבדוק את הרמז העולה משתי המילים הללו.

כיוון שחדוה היא הנקודה הפנימית בתוך היראה יש להקדים אותה, ואזי ראשי התבות של חדוה יראה יהיו חי. הפסוק אומר "יראת הוי' לחיים", וחיים בכל מקום הם תענוג. בחסידות נדרש הפסוק "כי עמך מקור חיים" – עמך מקור כל התענוגים. כלומר, היראה היא סיבה לחיים ולעונג. אם כן, כיצד יכול להיות תענוג בתוך היראה? רק אם יש בתוכה נקודת חדוה. לכן הדיוק כאן בפסוק הוא "מלך ביפיו תחזנה עינך", ולא 'מלך באימתו'.

יראה חדוה בהכאה פרטית [ח פעמים י, ד פעמים ר, ו פעמים א, ה פעמים ה] עולה ראשית ועם ב כוללי התבות הוא סוד בראשית,

תכלית ההתכללות שבין יראה וחדה היא הסוד של מעשה בראשית. מובא בחסידות, שכל אין סוף הרמזים שיש במילה בראשית [כמו כל ספר תקוני זהר] רומזים אל תכלית ה' בבריאת העולם, אל היעד. לכן יש בה כל כך הרבה רמזים. למשל: בראשית הוא חלוף אותיות בית אשר, והכוונה שתכלית הבריאה היא שיהיה לה' בית ו"דירה בתחתונים".

בהקשר שלנו: מסביר ר' הלל במאמר קצר בפלח הרמון [אני אוהב הרבה פעמים ללמד אותו בתור מאמר ראשון בחסידות] כי המילה בראשית היא חלוף אותיות שב יראת. מה כוונה? טבע היראה היא זעזוע ובריחה, ואילו "שב ביראת ה'" זו התכללות של אהבה וחדה בתוך היראה. הוא מסביר, שהמצב הזה הוא תכלית כוונת בריאת העולם.

על כך נאמר הפסוק "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". מגורי אביו הם פחד – "פחד יצחק" – ומגור ["מגור מסביב"], וישיבה בתוך היראה אפשרית רק כאשר יש חדוה ואהבה בתענוגים שמחיה אותה. אזי היראה אינה בורחת, אלא יכולה להתישב. לשם כך ירדו הנשמות אל תוך העולם. אם רואים את המלך באימתו רוצים לברוח ממנו, אבל אם רואים אותו ביפיו, את החן שלו, יש ממנו יראת בשת ועם זאת – נמשכים אליו. אתה נמשך אל אותו הדבר ממנו אתה מפחד.

זהו הסוד של כל החסידות. כאשר מדברים על קבלה ועל כל מיני דברים גבוהים יכול להיכנס פחד לאדם שהדבר יזיק לו. זהו זעזוע חיצוני, אבל זעזוע פנימי שבא מהתקרבות לאור ה', לאצילות, ליראה עילאה – היא יראה של תקון. כתוב, שבעולם התהו היתה יראה ללא אהבה, ולכן הוא נשבר. לעומת זאת, בעולם התקון העיקר הוא אהבה ולכן הוא מקוים. למה? הרי עולם האצילות המתוקן הוא חכמה, יראה עילאה? אלא שכל סוד התקון שבאצילות הוא התכלית של כל בריאת העולם. כל העולם צריך להיות כמו עולם האצילות. בעולם התהו היתה היראה כמו אימת המלך, ואילו בעולם התקון היראה היא מיפי המלך, שהנקודה המחיה אותה היא החדוה והעונג, והיא עצמה מושכת את האדם להתקרב יותר ויותר עד אין סוף.

כל זה היה הרמז מחבור המילים יראה וחדוה. כיוון שהיראה והחדוה מתגלים שניהם בחג הפסח, שחל בחודש ניסן:

ומתאים למאן דאמר שבניסן נברא העולם, וידוע שאלו ואלו דברי אלהים חיים וישנה בחינה שבה נברא העולם בניסן [מבואר בכתבי האריז"ל שיש בחינה חיצונית ויש בחינה פנימית, אבל ר' חיים ויטאל כותב שאינו יודע איזה מהם פנימי ואיזה חיצוני]. והוא סוד כח הגאולה מצמצום ומיצרי (מצרים) העולם (מלשון העלם והסתר אלהותו יתברך) – גלוי שכינה כמבואר בפנים.

עיקר יציאת מצרים היא גלוי שכינה – "עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם" – עוד לפני שיוצאים ברגלים. בפסח רואים זאת – "לאסתכלא ביקרא דמלכא" – בבחינת "מלך ביפיו" בהתכללות החדוה ביראה, ולכן במקום לברוח ממנו נמשכים אליו. על יציאת מצרים נאמר "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

 

נחזור אל קיצור המאמר. במאמר כתר ר' הלל, שהסיבה שהגלוי נשאר שלשים יום היא שזהו גלוי של הכתר ובמשך שלשים יום הם נמשכים בחב"ד, והיא זו המקימת את אור הכתר, שלא יפרח מהראש. ממילא, בסוף אותם שלשים יום יש שוב גלוי גדול של הכתר כמו ביום הראשון, ולכן אפשר לעשות פסח שני. מכתבי האריז"ל הוא הביא, שראש חודש נקרא כך כי כל החודש כולו נקרא ראש, וכל שלשים ימי החודש הם ימי המשכת האור שהאיר בראש חודש בכתר – אל הספירות חב"ד.

אחר כך הסברנו, שכל סוד הראש והמוחין הוא סוד של התחדשות, ואילו הלב – ז' התחתונות – הוא בבחינת התחזקות. לפיכך, כל החודש נקרא על שם הראש ועל שם החודש. שני המושגים הללו – 'ראש' ו'חודש' – הם מושגים של מוחין.

שלשים יום – חדש (שלמות ההתגלות דראש חדש) – הם כנגד התפשטות האמונה בחב"ד דמלכות דאצילות [ובלשון המאמר: פרצוף הפנימי של מלכות דאצילות].

הכתר של פרצוף המלכות נקרא "תמתי", אבל חב"ד שלו נקראו "יונתי", בבחינת "עיניך יונים". זהו הכח להסתכל "ביקרא דמלכא".

 

את הנקודה הזו הרחבנו לענין כללי שלם, מתוכו נוכל להבין את כל סוד הזמן בתורה. למה זה לוקח שלשים ימים?

י' ימים בחכמה, י' ימים בבינה וי' ימים בדעת, ובחדש חסר [בו רק כט ימים] – ט' ימים בדעת – פנימיות ונשמת ט' ספירות דז"א וד"ל.

מהי דעת? היא הנשמה של ז"א. על ז"א כתוב בכתבי האריז"ל שיש בו בעצם רק ט' ספירות, שכן המלכות בו נכללת ביסוד, היא עטרת היסוד. בחודש חסר יש רק תשעה ימים כנגד הדעת, אבל כאשר החודש הוא חודש מלא יש עשרה ימים, כאשר עטרת היסוד היום העשירי הוא כנגד עטרת היסוד. מה זו עטרת? עטרת היא כתר. אם כן, "נעוץ סופן בתחלתן" וגם יום זה הוא ראש חודש. תמיד יום השלשים של חודש העבר הוא ראש לגבי החודש הבא.

זה היה סוד החודש. כעת צריך להבין את כל שאר הזמנים:

בחדש [שהוא הראש] ד' שבתות כנגד ד' פרשיות – בתים שבתפלין [אותן מניחים בראש], חכמה בינה וחסד וגבורה שבדעת,

החלוקה של חודש כנגד חב"ד היא חידוש. לא הייתי מחלק כך סתם. מי מחלק חודש לשלש קבוצות של עשרה ימים? בדרך כלל מחלקים חודש לשבועות, ואז חודש הוא בעל כח ימים, ואילו יום ה-כט וה-ל הם ימי הכולל. באמת, הזמן בו לוקח ללבנה להסתובב הוא קצת יותר מ-כז ימים, ולכן יום ה-כח נחשב לחלק מן החודש. למה יש עוד יום או יומיים? כיוון שיש תנועה בין כדור הארץ ובין השמש לוקח ללבנה עוד יום וחצי להשיג את היחס הזה, כידוע בחכמת התקופות. כלומר, חודש הוא בעצם בעל ארבעה שבועות בלבד. כך גם בפרק ג של ספר קהלת יש כח עיתים, וכתוב שאותם כח עיתים הם סוד החודש בחלוקה של ארבעה שבועות.

אם כן, זהו הסוד הכי פשוט של חלוקת חודש. צריך לומר, וכך גם כתוב בקבלה, שחלוקה לארבע שבתות היא כנגד ארבע אותיות שם הוי', ובכל חודש הסדר הוא על פי הצרוף שמאיר באותו חודש. בחודש ניסן הצרוף הוא י-ה-ו-ה, ולכן השבוע הראשון בו הוא כנגד האות י, השבוע השני כנגד האת ה עילאה, השבוע השלישי כנגד האות ו והשבוע האחרון הוא כנגד האות ה תתאה. בחודש אייר הצרוף הוא י-ה-ה-ו, בחודש סיון הצרוף הוא י-ו-ה-ה, וכך הלאה.

איך נסביר זאת עם הפירוש שלנו, של חלוקת החודש לשלש? צריך לומר שארבע אותיות שם הוי' הן כמו התפלין שבראש, שגם הן המשכת מוחין. זו המשכת מוחין בה הדעת מתחלקת לשנים – ה' חסדים ו-ה' גבורות. יוצא, שכל חודש יש סוד תפלין אחרים. כמו שיש תפלין של רש"י ושל רבינו תם. כלומר, תפלין של רש"י הם התפלין של חודש ניסן, תפלין של רבינו תם הם התפלין של חודש אייר, תפלין של שמושא רבא הם תפלין של חודש תמוז, ותפלין של ראב"ד הם תפלין של חודש חשון. אלו התפלין שנוהגים ללבוש אותם. זהו כך הסדר שלהם, על פי כתבי האריז"ל, מלמטה למעלה [ועל פי סדר החודשים – הראשון, השני, הרביעי והשמיני – הם החזקות של 2: 20, 21, 22, 23].

איך נסביר את תוספת היום או היומיים בכל חודש על פי חלוקה זו?

ועוד יום או יומים כנגד "וידעת היום (בחינת ה"בכן" של התבוננות חב"ד) והשבת אל לבבך", ולעולם יום הל' הוא ראש חדש.

ה'בכן' היא נקודת התמצית שיוצאת מכל ההתבוננות, והיא מה שנמשך ללב ומעורר את המדות שבו. כל חודש הוא כמו התבוננות, והיום או היומיים הנוספים הם ה'בכן' שנמשך אל הלב.

נמצא שחדש בכלל הוא סוד ג"ר – חב"ד.

איך שלא נחלק את החודש – לשלש פעמים עשר או לארבע פעמים שבע – זו המשכת מוחין. לכן הוא נקרא 'ראש' ולכן הוא נקרא 'חודש', שני כנויים למוחין.

מהי שבת?

שבת – שבעת ימי בראשית [וכך היא נקראת "שבת בראשית] – כנגד ז"ת (ויש לומר דיום השבת עצמו הוא כנגד עטרת היסוד דז"א על דרך האתרוג כמבואר בכוונת הלולב ומיניו בכתבי האריז"ל).

יום השבת אינו בהכרח כנגד המלכות, אלא כמו שכתוב בכתבי האריז"ל לגבי האתרוג. הלולב ומיניו הם כנגד ז' המדות: שלשה הדסים כנגד חג"ת, שתי ערבות כנגד נצח והוד ולולב כנגד היסוד. האתרוג הוא כנגד המלכות, אבל האריז"ל אומר שהוא כנגד המלכות של היסוד של ז"א, עטרת היסוד.

כך גם נסביר לגבי יום השבת. כפי שהחלוקה הפנימית בתוך החודש היא בסוד ג' המוחין חב"ד, כך החלוקה הפנימית בתוך השבת היא בסוד ימי בראשית, כאשר יום השבת הוא בסוד "נעוץ סופן בתחלתן" בעטרת היסוד.

נעבור לחלוקה יותר קטנה:

ביום כ"ד שעות [ובפרוש כתוב שהם] כנגד כ"ד קשוטי כלה שבמלכות [עצמה].

אלו כבר כד צרופי שם אדנ-י ששייך לפרצוף המלכות עצמו.

בשעה תתר"פ חלקים – ה פעמים גבורה [כמובא בכוונות] – כנגד ה' גבורות [שהם ה' מוצאות הפה] שמחלקות את הדבור [ונותנות לפה את הכח לדבר] שבמלכות לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם.

אם כן, סוד התחלקות השעה הוא לגלות את ה' הגבורות שבמלכות על מנת לחלק את הדבור שבה כדי לברוא את העולמות התחתונים.

מה עשינו עד כאן? התחלנו מחודש, שהוא סוד המוחין. על אף שבמאמר המקורי הסביר ר' הלל לגבי מלכות דאצילות, אם נפשיט את הענין נסביר אותו כמוחין בכלל. למטה ממנו ראינו חלוקה לשבוע, ליום ולשעה. אכן, כתוב שככל שעולים יותר גבוה כך הזמן יותר גדול [הייתי יכול לחשוב הפוך], בסוד רבוי כלים למטה דוקא [מצד האורות הרבוי הוא דוקא למעלה]. ככל שיש לי חלוקה יותר קטנה כך אני יורד במדרגה. אם חודש הוא מוחין, אזי שבוע הוא כנגד מדות הלב והיום הוא בסוד המלכות. כד הקישוטים של הכלה אינם לצורך השפעה בעולמות התחתונים, אלא על מנת להתיחד עם ז"א כפי שהיא באצילות. הלוקה האחרונה של השעה לחלקים הוא הכח שיש במלכות לדבר – לרדת אל העולמות התחתונים לברוא את העולמות על ידי עשרה מאמרות.

שאלה: מה זה רגעים?

תשובה: זו חלוקה יותר מפורטת, על פיה יש עו רגעים בתוך חלק. הרגע הוא כבר התעוררות דין, כמו שכתוב על בלעם שהיה יודע את הרגע בו ה' כועס – "אל זועם בכל יום". כל חלוקה יותר דקה היא התעוררות דינים. לכן על פי פסק הלכה לא מחַלְקים יותר מחַלָקים. בגמרא יש מאן דאמר שמחלקים, אבל הוא רק לצדיקים. כנראה שצדיק יכול להמתיק את הרגעים, אבל לגבי הבינוני החלוקה של החלק היא דין.

[אגב, כעת ניתן להבין מדוע אינשטיין מאד שנא את הפיזיקה החדשה (quntic physics), למי שמתמצא. הוא התעסק עם הפיזיקה של כללות המציאות, וכל זמן שאי אפשר לכלול אותה בפרטיות עם התיאוריה השלמה של כוחות הטבע יש בה התעוררות דינים. היום יש דיון שלם בפיזיקה, ויש שרוצים לחלק גם את הזמן לקוונטים, לחלקים קטנים של זמן, שלא ממשיכים ברצף ישיר אלא בקפיצות. זו ממש עצת בלעם...

בכל דבר יש את הגל ויש את החלקיק. אלו שני הפכים בנושא אחד, והם נקראים "אגלי טל". אור הוא סוד טל – "טל אורות" – ועל הטל נאמר הפסוק "מי הוליד אגלי טל", שפירושו הוא טפות של טל. אכן, טפה וגל הם היינו הך, ולכן פירוש הבטוי 'אגלי' כולל גם את הגל וגם את החלקיק

מה התורה אומרת באותו הדיון? התורה אומרת ומחוה דעה רק אחרי שמגיעים למסקנה. התורה באה לברר, ואם הדבר עוד לא מתגלה בחוץ אין עדיין מה לברר. לפעמים אפשר גם לגלות כל מיני דברים דרך התורה, אבל זו לא הדרך לגבי מדע. כך אפילו לגבי היחס בין הנגלה של התורה ובין הנסתר. כתוב בספר התניא, שהיום אני לא יכול לחדש דין בנגלה על פי נסתר, אבל לעתיד לבוא ידעו את הנגלה מתוך הנסתר. היום צריך לעבוד על הנגלה חזק, ואחר כך בא הנסתר להחיות את הלמוד. כל שכן שכך הוא לגבי מדע. אם יש איזו תיאוריה במדע יכולה לבוא התורה ולברר אותה, אבל לבוא ולגלות דברים חדשים מתוך התורה – לא זו הדרך]

זו חלוקת הזמן מן החודש ועד החלק. כעת צריך לעלות. אם החודש היה כנגד המוחין צריכה להיות המדרגה הבאה למעלה מן המוחין:

ולמעלה בקדש: בשנה י"ב-י"ג חדשים כנגד י"ג מדות הרחמים – י"ג תקוני דיקנא קדישא [שבין הכתר ובין המוחין, וענינו להמשיך את המוחין מן הכתר].

יותר גבוה: כמו ששבעת ימי השבת הם כנגד ז' תחתונות של פרצוף ז"א, כך שבע שנות השמיטה הן כנגד ז' תחתונות של פרצוף עתיק יומין:

בשמטה שבע שנים כנגד ז' תקוני גלגלתא – בהם מאירים ז"ת דעתיק [המתלבשים בראש אריך], בחינת "עתיק יומין" כמבואר בכתבי האריז"ל.

בכתבי האריז"ל כתוב, שהכנוי "עתיק יומין" מתיחס ל-ז' הספירות התחתונות של פרצוף עתיק יומין. שם יום הוא שנה שלמה. ג' הראשונות דעתיק נקראו 'עתיק' סתם או רדל"א, אבל ז' התחתונות שבו נקראו בכנוי המלא 'עתיק יומין'.

ביובל (הנקרא עולם [כלומר, שלמות], המרמז לנצחיות למעלה מן הזמן [זה נקרא 'לעולם ועד']) ז' שמטות ועוד שנת היובל [סכך הכל חמשים שנים, והם] סוד נ' שערי בינה דרדל"א כמבואר בדא"ח בסוד "ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים".

כתוב בפירוש מאדמו"ר הזקן, כי "שבעת הימים" הם ז' תחתונות דעתיק, אבל "שבעתיים כאור שבעת הימים" הם נ' שערי בינה דרדל"א, שכן 'שבעתיים' הם שבע פעמים שבע.

והוא סוד אז [ז פעמים ז ועוד א] כמו שיתבאר.

 

נמצאנו למדים שח' בחינות יש מלמעלה למטה: יובל, שמטה [בכתיב חסר כמו בתורה], שנה, חדש, שבת, יום, שעה, חלק בסוד ח' ימי חנכה – ח' נימין בכנורו של משיח. סוד היובל (נצחיות למעלה מהזמן כנ"ל) עולה על גבי השאר בסוד א על גבי ז – סוד ברית מילה, "עד שיעבור עליו שבת אחת", והוא סוד התורה הקדומה – "קדם מפעליו מאז".

זה רמז ראשון. רמז נוסף:

ב-ח' תבות הנ"ל כו אותיות כמנין שם הוי' ב"ה [שפירושו הוא "היה, הוה ויהיה כאחד"] (שעולה ח במספר קטן מספרי), וחשבון כלם עולה הוי' ב"ה פעמים מלך

מוסבר בספר התניא, שסוד הזמן הוא שם הוי' במלכות. אכן, כל ח' המדרגות הללו הן בסוד הזמן, בסוד המלכות. מבין ז' המדרגות התחתונות כאן, שבת היא המדרגה האמצעית, ובאמת היא זו הכוללת את כל הזמן. לכן:

(חשבון שבת לבדו עולה זך פעמים הוי' ב"ה כנודע, ושבת היא כללית סוד הזמן ושלמותו) – בסוד "הוי' מלך הוי' מלך הוי' ימלך לעלם ועד".

נסכם:

יובל            - נ' שערי בינה דרדל"א

שמטה         - ז' תקוני גלגלתא

שנה            - י"ג תקוני דיקנא

חדש            - מוחין חב"ד

שבת           - ז"ת דמעשה בראשית – מדות הלב

יום              - כ"ד קשוטי כלה

שעה            - ה' גבורות המחלקות את הדבור דעשרה מאמרות

חלק            - הארת המלכות לכל נברא ונברא בפרט.

המונח 'חלק' בהקשר זה הוא אחד מן הסודות שהנשמה נקראת "חלק אלוה ממעל ממש". היא מקבלת כביכול חלק מן הזמן האין סופי של ה'. לא הסברתי קודם, אבל מובא בהלכה כי 'חלק' הוא פרק הזמן של נשימה אחת. על אדם הראשון נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים", שהנשימה של ה' היא הנשמה של האדם, והיא 'חלק' של הקב"ה. זו הכוונה שהחלק הוא ההארה הפרטית שמאירה בכל נברא ונברא.

כעת נבין עוד יותר את מה שהזכרנו קודם, שאם מחלקים את החלקים לרגעים כבר מעוררים דינים. המשמעות היא, שאת מה שמגיע לך אתה מחלק לחלק עוד יותר קטן. אם מחלקים למישהו מנה והוא מחלק אותה לחלקים עוד יותר קטנים זהו פרוד פנימי.

יצא לנו כאן נושא שלם בענין הזמן, והעיקרון בו הוא שככל שהזמן יותר כללי כך הוא עולה יותר גבוה. לא הארכנו, וכל אחד יכול להמשיך ולהתבונן בעצמו. למשל: המדרגה הגבוהה ביותר היא היובל, שכנגד בינה דרדל"א [ובחסידות היא מזוהה עם "אובנתא דלבא"]. היום אין לנו יובל, ולכן הוא כנגד ה-א שלמעלה מן ה-ז. הוא בסוד הנים השמיני בכנור של המשיח. אפילו במדרגה של השמיטה, השביעית כאן, יש מחלוקת הגאונים וכו' לגבי מנינן [אמנם אנחנו נוקטים להלכה כשיטת הגאונים, אבל יש בזה כמה ספקות], וזה מתאים עם הידוע בכתבי האריז"ל. עיקר ההעלם הוא במדרגת רדל"א, אבל גם בז' תחתונות דעתיק יש כמה ספקות.

ככל שאני מצמצם את המבט שלי לזמן יותר קצר אני מתעסק עם מדרגה יותר נמוכה: אם אני מתכנון שעה אני צריך לתכנן אותה בהתאם לכך שתקון השעה הוא תקון ה' מוצאות הפה. אם אני מתכנן מה לעשות ביום הזה אני צריך לקשט את הכלה. אם אני חושב על כל השבוע אני צריך לתקן את כל הלב. אם אני חושב על כל החודש – אני צריך לתקן את השכל. אם אני יכול להכיר את כל השנה אני צריך לתקן את יג מדות הרחמים. אם אני יכול להקיף שמיטה שלמה אני צריך מתעסק כעת עם שרש החושים. ר' הלל מביא בפירושו לתחלת שער היחוד, שז' תקוני גלגלתא הם שרש החושים – התקשרות התענוג ברצון. זה נקרא "שמיטה שבן דוד בא". כלומר, בן דוד בא אל תוך השמיטה, מג' ראשונות דעתיק אל תוך ז' תחתונות שבו. אבל לתפוס עולם שלם, לתפוס יובל, אפשר רק בכח האמונה הפשוטה. היא נתפסת רק ב"אובנתא בלבא", וברגע שתפסתי אותה – תפסתי את הכל. הכל נכלל בתוך היובל.

אם אני קורא על פי הפשט, שהיובל כנגד הבינה וכך הלאה יצא הסדר הבא:

בינה

יובל

חסד                                                                  גבורה

שמיטה                                      שנה

תפארת

חודש

נצח                                                                הוד

שבת                                         יום

יסוד

שעה

מלכות

חלק

זו היתה התבוננות שלמה בסוד הזמן.

נסביר עוד דבר: הזכרנו קודם את אינשטיין, אינשטיין מן התורה מנין? כתוב בספר זכריה הפסוק "על אבן אחת שבעה עינים" [אבן אחת באידיש היא אַיְין שְׁטַיְין]. מה הסוד? התיאוריה שלו היא שיש ארבעה ממדים – שלשה של מקום ואחד נוסף של זמן – והכל דבר אחד. מה בכל זאת ההבדל? בכל שמונה ממדים אמורים להיות שמונה קצוות, כפי שבממד המקום יש ששה קצוות, כאשר אני מוסיף להם את ממדי העתיד והעבר. אולם המציאות היא, ואת הסיבה לכך מסביר גם אינשטיין עצמו, שבממד המקום אתה יכול ללכת לכל כיוון שאתה רוצה, ואם אני עומד באמצע החדר אני יכול ללכת לכל אחד מששת הכיוונים. יש לי בחירה חופשית. לעומת זאת, בממד הזמן אני לא יכול ללכת לכל כיוון שאני רוצה. ממד הזמן נע רק בכיוון אחד בלבד – מן העבר אל העתיד.

זאת אומרת, שארבעת הממדים אינם זהים. למעשה, ישנם רק שבעה קצוות ביניהם אני יכול לנוע. אמנם, על פי הנוסחאות ניתן לחשב שאם הייתי נוסע במהירות הגבוהה ממהירות האור הייתי חוזר גם בממד הזמן, אבל במציאות זה לא כך. המציאות היא שיש "אבן אחת" ועליה "שבעה עינים". 'עינים' הן נקודות מצפה וכיוונים של תנועה.

יותר מכך, אפילו אותו כיוון בממד הזמן עליו ניתן לנוע, מן העבר אל העתיד, גם הוא אינו בבחירה שלי. הוא לגמרי מכריח אותי. הוא לוקח אותי, ואיני יכול לנוע בו איך שאני רוצה. ההבדל בזה אינו מוזכר בספרי הפיזיקה. למה? כי זהו ענין של ידיעה ובחירה. ההבדל בין זמן ומקום הוא כמו ההבדל בין ידיעה ובחירה. בממד המקום יש בחירה, ואני יכול ללכת בו להיכן שאני רוצה. לעומתו, בממד הזמן אין בחירה ואיני יכול לבחור לאן ללכת בו. הזמן הוא כפיה, ואפילו באותו הכיוון בו הוא אכן מתקדם. לכן הוא סוד הידיעה.

יצא לנו, שישנם שבעה כיוונים בתנועה בתוך ארבעה ממדים, ועוד כיוון אחד שאינו ניתן לתנועה – ההליכה אחורנית בזמן. זהו סוד היובל. עד כאן הסברנו שהיובל הוא מעלה מן הזמן, אבל אותה נקודה שלמעלה מן הזמן היא עצמה הסוד של האפשרות ללכות בזמן גם לאחור.

על סוד זה נאמרו הפסוקים שהבאנו "הוי' מֶלֶךְ" "הוי' מָלָךְ" "הוי' ימלֹך לעולם ועד". מתחילים בהוה, עוברים ממנו אל העבר וממנו אל העתיד. מי שהוא בסוד האמונה הפשוטה שברדל"א מגלה בעצמו גם את סוד התשובה, ועליה נאמר שמי שעושה אותה מאהבה "זדונות נהפכים לו לזכויות". איך? מובא בחסידות, שזהו ההבדל בין יהודי לגוי. גוי לא מסוגל לכך. הוא מסוגל לתקן רק מכאן ולהבא, אבל יהודי מסוגל לתקן גם למפרע. כביכול, ברגע שהוא חוזר בתשובה הוא חוזר גם בזמן, הוא מתקן מעיקרא. בלשון מונחי החסידות: תשובה היא בינה, ותשובה מאהבה היא בינה דרדל"א.

זהו סוד היובל. הוא בחינת המשיח, ועל המשיח נאמר "יוּבַל שָׁי לוֹ". כל ביאת המשיח היא רק "לאלתר לתשובה, לאלתר לגאולה", ובלשון הרמב"ם: "סוף ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלים", כי תשובה היא למעלה מן הזמן. יש מאמר מאדמו"ר הזקן, שכל התורה והמצות נתנו כדי להגיע למעלה מהזמן.

שאלה: איפה נמצא הממד החמישי, ממד הנפש?

תשובה: כל הבחירה בתוך ארבעת הממדים האחרים היא רק בכח הממד החמישי. בחירה משמעותית אינה האם ללכת לכאן או לכאן, אלא האם לעשות טוב או רע. זהו "עמק טוב" ו"עמק רע" שיש בתוך ארבעת הממדים האחרים. חבור הממד החמישי עם ארבעת האחרים בשלמות הוא לעשות טוב בעתיד ובעבר על ידי תשובה.

בלשון החסידות: כנגד עשר הספירות יש בספר יצירה עשרה עמקים, ועשרה עמקים הם חמשה ממדים. "עמק טוב ועמק רע" הם העמקים שכנגד ספירת הדעת, בה קיים כח הבחירה. כלומר, כח הבחירה הוא ממד בפני עצמו, והוא נקרא ממד הנפש. בלשון ספר יצירה: "עולם (ממד המקום), שנה (ממד הזמן), נפש". בממד זה בוחרת הנפש האם לגלות אור אלקי בארבעת הממדים האחרים או להסתיר אותו.

 

הדברים נוגעים לנושא גדול, שאומר אותו רק בקצרה: מה הוא ראשי תבות מהירות האור, והוא קשור עם שם מה החדש. כאמור, ברגע שעוברים את מהירות האור ניתן גם לחזור אחורה בזמן. כדי לחזור צריך להגיע לשרש של שם מה, והשרש של שם מה הוא שם עב, שעליו כתוב בקבלה במפורש כי הוא סוד האזרח, סוד הקַדְמוּת. הוא כמו היובל, שמחזיר את כל השדות וכו' למצב הקודם. זה נקרא "חדש ימינו כקדם", לחדש את הקדם.

תקון העולם הוא על ידי מהירות האור. בעולם התהו שנשבר היה האור חזק מדי והכלים חלשים מדי. בהקשר שלנו, המהירות האור היתה יותר מדי גבוהה. לעומת זאת, בעולם התקון היתה מהירות האור מדודה על פי קו המדה – הוא שרש שם מה – ועל פיה ניתן לקיים את הכלים.

יותר עמוק: סוד הקו הוא עצמו סוד הזמן ושרש מהירות האור לגבי הקדמות שלפני הצמצום. הצמצום עצמו הוא יצירת הכלי הראשון, הוא ממד המקום, והקו שבוקע לתוכו הוא מהירות האור, המגדירה את הזמן בתוך המקום. במהירות האור, שהיא כביכול אלקות ממש, 'לוקחים אותך'. כמו שמוסבר בהרבה ספרי חסידות, שהצדיק מאבד את חוש הבחירה החופשית ועולה למעלה ממנה [יש בכך הרבה דיונים, לא לעכשיו]. הוא נמשך בקרן האור, בשם מה החדש. מה הוא בטול, והצדיק בטל לה' ולכן ה' לוקח אותו.

מי שאינו בטל עלול להרגיש שהזמן כופה אותו. זהו שרש של מחלה נפשית – הרגשת כפית הזמן. זהו אחד מסמני הגאות הראשונים. הוא לא יכול להשתלט על הזמן. הזמן בעיניו הוא גורל שאין לעשות נגדו שום דבר. הוא חי בתודעת "כל הוה נפסד". יש מי שכל הזמן שלו הוא "עת ללדת", ויש אחד שכל הזמן שלו הוא "עת למות". מה שצריך להיות על פי השקפה של בטול, שהכל יהיה נכלל בתוך "עת ללדת", שכן "הכל הולך אחר הפתיחה", וכל השאר פרטים בתוכו. גם הפרט הראשון מתוך "עת ללדת" – "עת למות" – הוא רק פרט מתוכו. מי שנמצא בתודעה של ישות מרגיש רק את הזמן, וממילא חי בתודעה של "כל הוה נפסד", שבפיזיקה נקראת היום חוק האנטרופיה. זהו שם בן שאינו מתוקן על ידי שם מה.

בתודעה מתוקנת משחרר הזמן מכל המצרים וההגבלות של העולם והמקום. אצלו הזמן מהוה קרש קפיצה לקפוץ למעלה מהעולם, בעוד שאצל מי שאינו בטל מהוה אצלו הזמן כפיה בתוך העולם. או שהזמן כופה אותך בתוך המציאות, ואינך יכול לזוז מן הגורל, או שהוא משמש קרש קפיצה לעלות למעלה מכל ההגבלות של המציאות. הוא בדוגמת הצדיק, שעולה למעלה מהבחירה של המציאות התחתונה וחוזר אל הבחירה של הקב"ה.

על פי זה, כוונת הבטוי של אדמו"ר הזקן – "לחיות עם הזמן" – היא לנסוע במהירות האור, שיש לו תמיד נקודת הוה ועם זאת הוא עולה לשרש הזמן ומתקן גם את העבר. על ידי ההתקשרות עם התורה יכול האדם להגיע לפנימיות הזמן, אל מה שמהוה אותו ומתקן אותו.

לכן המצוה הראשונה לישראל עם יציאת מצרים היא מצות קדוש החודש. הכוונה בה היא שאנחנו נשלוט על הזמן. עיקר המצר הוא שהזמן שולט על האדם, והמצוה היא להקדים בכח התורה ולשלוט על הזמן, לפני שהוא שולט עליך. איך מגיעים לכך? רק על ידי קדוש החודש. כתוב, שקֹדֶשׁ הוא חלוף אותיות של חֹדֶשׁ, ושניהם בסוד שם מה החָדָשׁ [מה עולה כמנין הימים שיש בחודש וחצי, בסוד 'שלם וחצי', ובסוד מה דורות בתנ"ך].

לשמיעת השיעור:

כ"ד סיון ה'תשד"מ

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com