חיפוש בתוכן האתר

הרכבת אנוש_פרק ג הדפסה דוא

אנו ממשיכים בלמוד דברי ספר הזהר בסוד שלש המצות בפסח – שחיטת פסח ראשון, אכילתו בלילה ומצות פסח שני. עד כאן למדנו את פרוש תחלת דברי ספר הזהר:

פקודא דא שחיטת הפסח בזמנו [ביום יד ניסן], ואבתריה פסח ראשון ופסח שני [וכאן רואים בפירוש שהמצוה שכנגד "חש" עומדת בפני עצמה, ואילו שתי המצות שכנגד "מל, מל" קשורות יחד], לאכול אותן כמשפטן, וטמאים להיות נדחים לפסח שני, דאיהו פקודא תליתאה:

בפרק בשלישי חוזר ר' הלל להסביר את דברי הזהר שקדמו להם:

פרק ג 

לשמיעת השיעורים לחץ כאן 

ועל ידי זה יובן ענין המאמר שקודם לזה (ברעיא מהימנא שבזהר שם) פקודא למעבד פסח שני על אינון דלא יכילו [להגיע], שזהו מי שהיה בדרך רחוקה, או דאסתאבו במסאבו אחרא, שהיה טמא בטומאת מת [ומכאן משמע כי מי שהיה בדרך רחוקה זו גם איזו סוג של טומאה]. והקשה שם, אי רזא דפסח רזא דמהימנותא דישראל עאלין בה [= אם רז הפסח, רז האמונה שישראל נכנסים בה], שהוא התחדשות אור האמונה הבאה מצד התחדשות אור האהבה הפנימית והעצמית מבחינת העצמיות ממש שלמעלה מהתקשרות אהבה זאת כנ"ל,

הוא חוזר על מה שלמדנו בפרק א. מה הכוונה שבפסח נכנסים ישראל ברז האמונה? אור האמונה בנפשות ישראל מתחדש בגלל שיש התחדשות בגלוי אהבת ה' אלינו. אהבת ה' אלינו היא מדרגה ב', והיא מתחדשת ממדרגה א', מן העצמות ממש שלמעלה מלהיות בגדר אור. על ידי זה מאירה מדרגה ב' למטה, עד ו"ק דאצילות בשביל לחדש את האמונה שבנו.

ולזאת עאלין בה שנכנסין מחדש בבחינת אור הזה החדש שלא האיר עדיין מעולם [ולא היה בגדר אור], והרי זה כמו בעת יציאת מצרים ממש שאז היה תחלת הכניסה שלהם באמונה הזאת דבחינת הפנימיות והעצמיות ממש.

אפשר לשאול: למה רק ביציאת מצרים התחילו להאמין? הרי האמונה ירושה לנו מאבותינו? גם כתוב שכל יציאת מצרים היתה בזכות האמונה. אלא הסוד של פסח הוא הכניסה אל האור החדש, וממילא האמונה שבלב כל ישראל מתחדשת. כך היה ביציאת מצרים , וזה מה שקורה בכל שנה.

והגם שכבר היה להם ירושה מאבות כמו שכתוב באברהם והאמין בה' (בראשית טו, ו), הנה אברהם על ידי הלוכו בקודש המשיך מבחינת אמונה הפשוטה שמצד התקשרות האב אל הבן ובן אל האב, בבחינת גילוי בנפשו הטבעית, כנ"ל בענין המאמר הנ"ל.

מהי אמונה? אמונה היא כמו אמון – "כאשר ישא האומן את היונק" – התקשרות וברית. האמונה של אברהם בקב"ה היתה אמון כתוצאה מאור האהבה שהאיר ה' אליו. ה' התגלה אליו בבחינת "אב הרחמן", כהתקשרות האב אל הבן והאהבה העצמית אליו, וזה מה שהשריש אצלו את האמונה. את האמונה הזו הוא הנחיל לבניו אחריו לעולם ועד.

אם כן, האמונה של אברהם אבינו מגיעה ממדרגה ב' בלבד, אבל האמונה שהתחדשה ביציאת מצרים היא אמונה שבאה מאור חדש, ממקום בו מדרגה ב' עצמה מתחדשת ממדרגה א'. ממילא כל האמונה גם כן מתחדשת ובאה לממד חדש של אמונה שלא היה אף פעם.

אבל ביציאת מצרים נתחדשה אהבה זאת מבחינת הפנימיות והעצמיות שלמעלה מהתקשרות האב אל הבן, בבחינת אור חדש כנ"ל.

למה זה קורה דוקא ביציאת מצרים? למה ביציאת מצרים קרה חידוש שלא היה אצל אברהם אבינו? איזו זכות היתה לנו?

והיינו מצד המנגד דמיצר ודוחק שלהם כו',

כאשר יש מתנגדים גורם הדבר להמשיך את העצם ממש, כידוע מכל הצדיקים. ללא התנגדות לא יתגלה העצם אף פעם. ללא התנגדות יתגלה בנפש עד מדרגה ב'. אהבה עצמית של התקשרות האב אל הבן יכולה להתגלות ללא התנגדות, אבל להמשיך את העצמות ממש ולהעלות ממילא את האמונה באין ערוך – רק כאשר יש למטה התנגדות.

הטבע נברא באות ב של המילה "בראשית", והיא האות של אברהם – "אל תקרי בהבראם אלא באברהם". זו האהבה של אברהם אבינו, וגם האמונה שלו, שיכולות להתגלות גם ללא התנגדות. לעומת זאת, התורה מתחילה עם האות א של המילה "אנכי". מה ההמשך? "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", ולא 'אשר בראתי את השמים ואת הארץ'. ה"אנכי" – העצמות – מתגלה רק כאשר ה' מוציא אותנו ממצרים, כאשר הוא נלחם נגד הקליפות, כאשר "אל נקמות הוי'" – "גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות".

העצמיות של כל דבר לא יכולה להתגלות. יכול להתגלות שפע של טוב טבעי. אדם מלא תכונות טובות, ובשביל שהן יתגלו לא צריך מנגד, ואפילו התכונה הכי טובה שישנה כאהבה רבה של אב לבן, אף שהיא מדרגה עצמית – באה מן העצם אבל אינה העצם עצמו אלא אור. אבל את העצם ממש יגלה רק המנגד.

שוב, מה החידוש כאן? החידוש הוא שדבר שאינו אור פתאום יעשה את עצמו אור. גלוי שייך רק לאור, ואם כן מה מכריח אותו להתגלות? אם אדם הוא טוב מעצמו אזי כל האור שלו מוכן להשפיע, ואפילו זה האור הכי גבוה, אבל שדבר שאינו אור ופתאום יהיה אור – למה? מה ההכרח שיתגלה? אבל בשביל להילחם נגד מנגד, כאשר הנצחון יכול להיות רק אם העצם מתגלה – זו יכולה להיות סיבה מספקת לגלוי העצם. זהו סוד הנצחון, שהמלך מבזבז את כל האוצרות שלו על מנת לנצח את המנגד.

כמובן, את כל זאת הקב"ה מתכנן. הוא בורא מנגד כזה, שכביכול אינו יכול לנצח אותו ללא גלוי עצמותו. כך מסופר גם על ר' נחמן, שהיה עושה לעצמו כאלו מתנגדים שבלי לגלות את עצמותו לא יוכל לנצח אותו. כך המהלך הזה עצמו בא מתוך אהבת הבן. למה הוא רוצה כך? בשביל לגלות לבן שלו את האותה ההתקשרות שיש להם בהעלם עצמותו. גם שם ישנה, בתוך מדרגה א', התקשרות בין אב לבן והיא יכולה להתגלות רק כאשר האב יעשה מנגד לבן שהוא עצמו יצטרך להילחם בו, ואזי עצמיותו תתגלה. בפשטות: אפילו בן שקשור לאביו בהתקשרות עצמית, לא יראה הבן את עצם ההתקשרות. מתי הוא יראה אותה? רק בשעת סכנה, כאשר האב צריך להילחם על מנת להציל את הבן.

לא שהעצמיות מתגלה דרך ההתקשרות, אלא האהבה של ה' מתחדשת מן ההתקשרות. לא שמדרגה א' מתגלה ללא קשר למדרגה ב', אלא מדרגה ב' מתחדשת על ידי מדרגה א'. העצמיות מאירה בתוך ההתקשרות. ההתקשרות שמצד העצמות ממש, שלמעלה מגלוי ההתקשרות, היא זו שמתחדשת. זה נקרא 'אור חדש'.

ולזאת האיר אור החדש הנ"ל ביותר נמוך דווקא [ולא אצל צדיק כאברהם אבינו],

זהו כלל גדול: מה ההבדל בין צדיקים גדולים לבין אנשים פשוטים, שדוקא אצלם מתגלה העצמות יותר? לאנשים גדולים וצדיקים אין הפרעות מדברים שלנו מפריעים. כתוב שבפני רשב"י לא היה חורבן, והוא היה באותה המדרגה כמו לפני חורבן הבית. כיוון שלא הפריע לו גם לא צריך להציל אותו, כי הכל בסדר. גם ר' נחמן אמר על עצמו שיכול להסתדר גם אם אין לו תפלין, הוא יקיים זאת ברוחניות, בעוד יהודי פשוט יאבד את כל הקשר שלו עם הקב"ה ללא תפלין. כל שכן כאשר לוקחים מן האדם איזו הנאה גשמית. מסיבה זו לא תתגלה אצל אותו צדיק העצמות אף פעם.

אדמו?"ר הזקן כותב בכוונת המקוה לאריז"ל בסידור, שיש צדיקים גדולים שהם בבטול במציאות כל חייהם, בצלילות הדעת, וכל חייהם הם בכוונה לה', ולעומתם יש אנשים שכל שבעים שנות חייהם הם בבלבול. הם כל כך מבולבלים ומופרעים עד שאינם יכולים להתפלל אף פעם בכוונה. ממבט ראשון נראה כי אותם הצדיקים הם בסדר גמור, ואילו אותם המבולבלים לא עושים שום דבר וכל החיים שלהם לא עשו כלום. כותר שם אדמו"ר הזקן, שלאותם אנשים המבולבלים יותר טוב לחיות כל החיים בבלבול, בלא להתפלל אפילו פעם אחת בכוונה, מאשר להיות צדיק גמור וכל החיים להתפלל בכוונה.

למה? כי בכך הוא מברר את הניצוצות של עולם התהו שנשברו, ובכך הוא ממשיך בסופו של דבר את גלוי העצמות ממש. בסוף ה' יציל אותו. אם הוא מבולבל בסוף ה' יוציא אותו ממצרים. כתוב "בכל צרתם לו צר", ולכן בסוף יבוא הקב"ה בכבודו ובעצמו, וכל עצמותו תתגלה. זהו ההבדל בין אברהם אבינו לבין נשמות ישראל במצרים. דוקא אליהם התגלה העצמות ממש.

כמובן, האדם לא צריך להביא על עצמו נסיונות ומחלוקות [וזו הסיבה שאדמו"ר הזקן לא צידד בגלוי בר' נחמן בעת המחלוקת עליו], אבל כתוב שמה שעושה בעל תשובה על ידי הצער מתוך המיצר עושה הצדיק על ידי נסיונות. זה כלל גדול בחסידות. יש צער של בעל תשובה, כמו המצר והדוחק של מצרים, אבל צדיק מגיע את אותה המדרגה על ידי נסיונות. גם אברהם אבינו התקרב למדרגה זו על ידי הנסיונות, אבל כנראה שאחרי כל הנסיונות לא היה הצער כמו צער היהודים הפשוטים במצרים.

שוב, צדיק מגיע רק להתגלות ההתקשרות, אבל בעל תשובה מחדש את ההתקשרות מן העצמות ממש. בכל זאת, הצדיק מגיע למקום של בעל תשובה על ידי נסיונות. הצדיק הראשון הוא אברהם אבינו, שגם הוא מיסודו בעל תשובה וגר – יצא מאור כשדים ועליו דרשו חז"ל את הפסוק "מי יתן טהור מטמא" – וכמו כן הוא עבר עשרה נסיונות. לפי זה, היה גם אברהם צריך להגיע לעצמות ממש? כמובן, ברור שיש אצלו עצמות בהעלם, השאלה אם היא מתגלה בסוד אור חדש. צריך לומר, בכל תהליך התשובה של אברהם, הגיור שלו ועשרה הנסיונות שעבר – זה עדין לא המיצר של מצרים. זה עדיין לא מחייב את ה' לצאת כגיבור מלחמה. אחרי כל הלחמות של אברהם אבינו, לא מצאנו שה' היה צריך לצאת למלחמה כדי להציל אותו. להיפך, הוא עמד בנסיונות.

לעומת זאת, המצר של מצרים היה צר כל כך עד שלא היו יכולים להשאר בה עוד רגע אחד, היו במצב נואש, והקב"ה היה צריך להוציא אותנו – "עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".

שהם נשמות יוצאי מצרים שהם נשמות דבי"ע [מה שאין כן אברהם שרש נשמתו הוא מחסד אצילות כו' [והוא למעלה מן הבלבולים של העולמות התחתונים, עם כל הנסיונות שעובר]]. והנה בכל דור ודור, אפילו בזמן בית המקדש, כשמגיע זמן י"ד בניסן נתחדש אור חדש בבחינת אהבה אף על פי שאין מיצר ולחץ כו' [מכל שכן עכשיו בזמן הגלות המר שמאיר בתוקף יותר [כי יש יותר לחץ], וכמאמר דוד המלך ע"ה כן [הלואי] בקדש חזיתיך [בגלוי העצמות כמו בגלות] כו' (תהלים סג, ג)]. והיינו שהזמן [של יד בניסן] גרמא [לגלוי העצמות כמו בפעם הראשונה], כמו שכתוב והימים האלה נזכרים ונעשים (אסתר ט, כח).

כאן מפרש ר' הלל פרוש אחר מהרגיל לפסוק "והימים האלה נזכרים ונעשים". הפרוש הידוע הוא פירוש הבעל שם טוב: אם אתה זוכר את הדברים הם נעשים שוב מחדש בדיוק כמו שהיו בפעם הראשונה. כלומר, אם הימים "נזכרים" מלמטה" הם "נעשים" שוב מלמעלה. כאן מפרש ר' הלל פירוש אחר לגמרי:

וענין נזכרים היינו שבכל יום מתחדש אור חדש בכל ההשתלשלות בשביל ההתהוות מאין ליש, כמו שכתוב המחדש בטובו [בכל יום מעשה בראשית] כו', והוא מצד עליית כללות ההשתלשלות במקורם על ידי כללות יום שעבר, ואז נמשך יום חדש כו'. וחידוש זה הוא חיצוניות החיות לצורך ההתהוות כו', אך לסיבה זאת יתחדש גם חיות הפנימי שהאיר בו בעת הנס כו', וזהו נזכרים ונעשים כו'.

ההתחדשות הפנימית היתה בפעם הראשונה בגלל סיבה, כמו בפורים או פסח, שבגללה נמשך מהקב"ה אור באותו היום בפעם הראשונה. למה מתחדש האור הזה בכל שנה ושנה? הוא מסביר שיש התחדשות של חיצוניות העולמות בכל יום. מבואר בכתבי האריז"ל, שכל יום שעובר הוא אפס וכלה ועולה – עם כל העבודה שלו – בסוד העלאת מ"ן. על כך נאמר בשבת "ויכלו", וכך זה בכל יום [כמו בספורי מעשיות על הלב והמעין]. העלאה זו ממשיכה יום חדש. פתאום מאיר יום חדש. בגלל שהיום החדש מאיר בחיצוניות, שזו התהוות העולמות מאין ליש, יורדת ממילא יחד עמו גם הפנימיות של אותו יום. אותה הפנימיות כוללת גם את כל מה שהיה לפני כך וכך שנים או דורות.

כעת נבין יותר טוב את הקשר בין יד בניסן ל-טו בו. קרבן פסח הוא ביום יד בניסן ואילו יציאת מצרים היא ב-טו בניסן. עיקר העבודה שעולה היא עבודת קרבן הפסח, ולאחר שעולה נמשך יום חדש.

אם היה הזמן רק תהליך של המשך פשוט היה כל המושג 'תאריך' רק משהו חיצוני, איזה הסכם של אנשים, ומה שקרה לפני שנה לא חייב לחזור שוב. אבל כאן מסביר ר' הלל, שלכל אחד מן הזמנים יש פנימיות וחיצוניות. ההבדל ביניהם הוא, שהחיצוניות מתחדשת בכל שנה ושנה ואילו הפנימיות נמשכת ממילא, אפילו שלא קיימת הסיבה שגרמה להמשכתה בפעם הראשונה. בפעם הראשונה נמשכה החיצוניות בגלל 'מעשה שהיה', אבל כיוון שבסוד מעשה בראשית יש התחדשות אותו יום גם בחיצוניות – "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית" – נמשכת בכל שנה ממילא גם הפנימיות, אף שהסיבה הראשונית איננה. אצלנו, אין בכל שנה את הלחץ שהיה הסיבה לגלוי של יציאת מצרים.

פירוש זה שונה מן הפירוש הרגיל. על פי הפירוש הרגיל "נזכרים ונעשים" הוא כך: אם אני נזכר את הדבר כמו שצריך, חי אותו מחדש ['אִיבֶּער-לֶעבְּ'ן'], כמו בסרט – זה נקרא "נזכרים". אם היה לחץ במצרים אתה מכניס את עצמך ללחץ מכח הזכרון. ככל שאני זוכר את הדברים כמו שצריך כך הם גם "נעשים".

אבל כאן הוא מפרש, ש"נזכרים" הוא שהדבר נזכר ממילא. החיצוניות היא התזכורת לגבי הפנימיות. מכיוון שיש התחדשות בחיוניות העולמות בכל יום ויום היא מזכירה גם מה שהיה באותו יום בפעם הראשונה. לולא ההתחדשות בחיצוניות לא היתה שום תזכורת לפנימיות. זה משהו מאד עמוק.

למה הדבר דומה? אדם עמד תחת החופה עם חליפה מסוימת ושם הוא עבר חויה לכל החיים. מה קורה לו אם הוא ילבש את החליפה ביום מן הימים? הוא לא משתדל כרגע לזכור את מה שהיה, אבל יתכן שבעקבות לבישת החליפה תחזור לו כל החויה, למרות שהסיבה לה כבר אינה קיימת. אין לו את כל הפחדים שהיו לו כאשר הלך אל החופה, אבל הוא ישוב לעבור לחוות את אותה החויה.

זהו כלל גדול בחסידות, הלקוח מספר החינוך, על פיו החיצוניות מזכירה את הפנימיות. סיפרנו הרבה פעמים את הסיפור הידוע על תלמידי המגיד, ר' פינחס ור' שמעלקע, שהתלבשו בבגדי שבת באמצע השבוע וקבלו השראה של שבת.

לפיכך מפרש ר' הלל את הפסוק "נזכרים ונעשים" כך: "נזכרים" זו התחדשות בחיצונות המזכירה את הפנימיות, וממילא הפנימיות חוזרת – "ונעשים". על פי הפירוש שהרבי תמיד מזכיר מהבעל שם טוב, יש עבודה של זיכרון. אני חייב בעבודתי לזכור את היום, ועל פי הזכרון שלי הדבר קורה מחדש. על פי פשט, שני הפירושים הללו הם דבר והיפוכו, ולכן נצטרך להסביר את הקשר ביניהם.

אם הפירוש הראשון היה הפירוש היחיד הייתי יכול לזכור את פסח גם היום ובכל יום מימות השנה. הפירוש אומר שהיום עצמו הוא זה שזוכר, שהחיצוניות זוכרת את הפנימיות, ולכן הזיכרון יכול להיות רק באותו היום, ולא ביום אחר. ברגע שיש ליום טו בניסן לבוש חדש, שהתחדש לאחר שיום יד בניסן עלה, זיוכר אותו הלבוש מה שקרה לפני כך וכך שנים באותו היום.

[אותו יחס בין הפירושים קיים גם בממד המקום, ביחס בין ארץ ישראל וחוצה לארץ: לעשות מחוץ לארץ ארץ ישראל הוא כמו הפרוש הראשון, וזה שבכל זאת ארץ ישראל היא ארץ ישראל הוא לפי הפירוש השני. כלומר, אף שארץ ישראל היום היא רק ארץ ישראל בחיצוניות, בכל זאת היא מזכירה לנו את הפנימיות. היא כוללת אותה ממילא, גם כאשר אין סיבה מספקת לגלוי הפנימיות, כאשר אנו כאן לא בסדר. יש אחד שאומר שהעיקר הוא העבודה, ואם כך אני יכול לעשות ארץ ישראל גם בחוץ לארץ. כך מובא בחסידות. לעומת זאת, יש אחד שאומר שהעיקר הוא להיות בארץ ישראל, ואפילו לא להיות בה צדיק, בגלל שבה יש לך לפחות את החיצוניות והיא מזכירה ממילא את הפנימיות. גם כאן צריך לומר ששני הפירושים אמת וצריך להסביר איך הם קשורים אחד בשני].

שאלה: האם יש הכרח לקשר בין החיצוניות והפנימיות?

תשובה: כתוב על רבי יהושע בן חנניא שהיה מאד מכוער והיה חכם הכי נפלא. לכאורה, אם יש לאדם נפש יפה צריך היה להיות גם הגוף יפה. אפילו על המשיח כתוב "לא תואר לו ולא הדר לו". באמת, מי שמכיר את הפנימיות של האדם ויראו לו תמונה הוא מיד ירגיש בה את הפנימיות. החיצוניות תזכיר לו את הפנימיות, למרות חוסר ההתאמה ביניהם. אם פעם אחת הפנימיות תתגלה נשאר תמיד זיהוי. תמיד מזהים את הפנימיות על ידי החיצוניות, ובכל שתראה את החיצוניות תיזכר בפנימיות.

כל זאת היה להסביר את הקושיה של ספר הזהר:

ולזאת קושייתו חזקה אי רזא דפסח כו' שלטא בניסן דייקא, מטעם הנ"ל דנזכרים ונעשים [דוקא באותו יום] כו'.

אם היום הוא הגורם, שבאותו היום קבלו ישראל את האמונה הזו, מה יעזור פסח שני? הרי הוא יום אחר? פסח שני הוא בדיוק כמו אדם שרוצה לעשות שבת באמצע השבוע. בדרך כלל בתורה "עבר יומו בטל קרבנו", ופעם אחת זה אחרת. הזמן עבר ופתאום אומרים לך ביום אחר, בחודש אחר, אתה יכול להמשיך את הדבר מחדש. איך יתכן? הרי לא היתה יציאת מצרים ביום טו באייר אף פעם, אז איך קוראים ליום הזה פסח? איך אפשר לעשות יציאת מצרים שלא בזמן יציאת מצרים?

אפילו אצל בני ישראל שהיו טמאים לא עלתה על הדעת אפשרות כזו. הם רצו לעשות את הפסח הראשון בעודם בטומאה, והתשובה של ה' היתה שיכולים לעשות בפסח שני. זו שאלת ספר הזהר, והיא שאלה על פי פשט. אין כזו תופעה בפורים או בשבת. היא יחודית לפסח שני.

לכן, לא יכול היה ר' הלל להסביר על פי הפירוש הרגיל את הפסוק "והימים הללו נזכרים ונעשים". על פי הפירוש הרגיל, להיפך, אפשר להיזכר בפסח גם בפסח שני. על פי הפירוש השני, שהחיצוניות מזכירה את הפנימיות, חייב הזיכרון לבוא דוקא באותו יום, וממילא מתעוררת ועולה שאלת ספר הזהר.

 

* * *

[אנחנו בעמוד יג]

שאלנו בפעם הקודמת את שאלת ספר הזהר: איך אפשר לעשות פסח שני שלא בזמן הפסח? הרי כל דבר מתגלה בזמנו, ובפסח נכנסו ישראל בסוד האמונה, ואם כן איך אפשר להיכנס בסוד האמונה כמו בפסח בזמן אחר ובחודש אחר?

נמשיך:

וכדין [בזמן הפסח] איהו זמנא לחדוה [כיוון שנכנסים בסוד האמונה. מהי השמחה ששמחים?] שהוא ענין השעשועים שמשתעשע הקב"ה עם נשמות ישראל בהתחדשות אור האהבה הפנימית

האהבה הפנימית (מדרגה ב') התחדשה (ממדרגה א'), וזה גרם את התחדשות האמונה בעם ישראל. ברגע שיש חידוש האמונה על ידי גלוי האור החדש הבא מן העצמות ממש – זהו זמן השעשועים. כלומר, מדרגות ה' ו-ו'.

[שנקראת בשם חדוה דייקא [וההבדל בין חדוה לשמחה הוא נושא שלם, כמו שלמדנו במאמר "ויספו ענוים בהוי' שמחה"], כידוע דשמחה הוא הארת התענוג בחיצוניות בינה [וממנה מתפשטת בחיצוניות כל האברים, ולכן האדם רוקד ומוחא כפים], אבל חדוה היא הארת פנימיות עונג בנקודת הלב דווקא, שלמעלה מהשגה שבמוח,

כאשר הענג מאיר רק בנקודת המח הוא כמו בשבת. הוא רק ענג, ואינו אפילו חדוה. אבל כאשר היא עוברת ומאירה בנקודת הלב היא נקראת חדוה, וכאשר היא מתפשטת גם בחיצוניות היא נקראת שמחה.

הענג שבפנימיות המח הוא פנימיות המוחין. שם מח ויש לב, יש פנימיות המח ויש פנימיות הלב. קודם הענג, שבא מעתיק, מפנימיות הכתר, מאיר בפנימיות המח, ושם הוא כמו "ברק המבריק". "ברק המבריק" היא החכמה מצד עצמה, אבל בתוכה קיימת נקודת ענג. אחר כך מאירה נקודת הענג בפנימיות הלב, ואזי היא נקראת חדוה, והיא עדיין למעלה מן ההשגה של המח.

שוב, חיצוניות המח היא 'השגה' ואילו חיצוניות הלב הוא 'התפעלות', כאשר מן ההשגה ומטה יש כבר שמחה.

כידוע דליבא שלטא על מוחא מצד פנימיות נקודת הלב כו'],

"מח שליט על הלב" הוא רק שליטת חיצוניות המח על חיצוניות הלב, אבל מצד הפנימיות שולטת פנימיות הלב על המח [כפי שלמדנו בסוד ה']. ידוע הסיפור על אדמו"ר הזקן – שכל ספר התניא שלו הוא "מח שליט על הלב" שהיא המדרגה ששייכת לכולם – שהסביר כי באמת "פנימיות הלב שליט על המח", אבל אחר כך אמר לבנו, אדמו"ר האמצעי, ש"ההבדל ביני לבינך הוא, שאצלי 'פנימיות הלב שליט על המח', ואילו אצלך 'פנימיות המח שליט על פנימיות הלב'", ויכול להגיע למדרגה יותר גבוהה ממנו.

שוב, יש ענג יש חדוה ויש שמחה. השמחה מתחילה מן ההשגה, ולכן אנו מזהים אותה תמיד עם אמא, עם הבינה.

שאז בעת יציאת מצרים האירה [אור האהבה הפנימית והתחדשה] מצד המנגד, [ואזי מתגלה מדרגת השעשועים] כאב המשתעשע עם בנו כאשר היה מרוחק מאצלו זמן רב ואחר כך נתקרב כו' [שכן ככל שהאהבה מתחדשת מכח המנגד כך גם השעשועים מתחדשים ומתגברים מאוד]. וכדין [בניסן], דהיינו עכשיו, איהו זמנא לחדוה, פירוש שהזמן הוא מסוגל לזה מטעם הנ"ל. ואם כן איך יכלין אלין דלא יכילו [שהיו בדרך רחוקה] או דאסתאבו למעבד בירחא תניינא, דהא אעבר זמנא – כי אז אין זמן מסוגל לזה, כי ביציאת מצרים לא האירה הארה הנ"ל בזמן י"ד אייר כנ"ל [אלא ב-יד בניסן].

כל זה היה קושית הזהר שהסברנו בפעם הקודמת.

 

 באור פרק ג

נעבור כעת אל קיצור הפרק הזה. כמו שבביאור הפרק הראשון הובא יסוד החסידות הראשון – ידיעת כב המדרגות שבסדר ההשתלשלות – כך בבבאור הפרק הזה יובאו כמה יסודות של "הכנעה, הבדלה, המתקה". נתחיל מקריאת הקיצור:

אברהם אבינו המשיך אמונה פשוטה מצד מדרגה ב' הנ"ל [בגלל שלא היה לו מנגד], אבל ביציאת מצרים נתחדשה מדרגה זו ממדרגה א' [מן העצמות ממש] מצד המנגד דמיצר ודוחק של אבותינו במצרים.

הימים האלה [ימי הפסח] נזכרים ונעשים בכל דור ודור, בכל שנה ושנה מחדש. 'נזכרים' הוא ענין התחדשות אור חדש בכל יום לצורך ההתהוות מאין ליש. 'נעשים' הוא שעל ידי התחדשות זו [של החיצוניות, ממילא] תתחדש גם החיות הפנימית שהאיר ביום זה בעת הנס [כמו שהיה לפני כך וכך דורות].

 

כאן נתחיל להסביר את מה שהתחלנו בפעם הקודמת.

ובמקום אחר [ברוב דרושי החסידות בשם הבעל שם טוב] מבואר ש'נזכרים' היינו נזכרים למטה כדבעי ואזי 'נעשים' ממילא מלמלעלה.

זה דבר שתלוי בעבודה. לא שהיום מתחדש בחיצוניות ולכן הוא מתחדש גם בפנימיות. איך אפשר ליישב את שני הפירושים האלו יחד?

ויש לומר שעל ידי בחינת 'נזכרים' המבואר בפנים נמשכו מוחין חדשים (שהרי חדוש העולם הוא ענין היחוד התמידי של אותיות י-ה שבשם, המשכת מוחין חדשים) לתחתונים שיוכלו, בעבודת עצמם, לזכור את משמעות היום כדבעי, ואזי 'נעשים' אותם נסים ונפלאות מלמעלה בדרך ממילא.

הדרך לחבר בין שני הפירושים היא על פי הכלל בחסידות, שלפני שיש אתערותא דלתתא צריכה לבוא קודם אתערותא דלעילא על מנת לעורר אותה ולתת לה כח. על ידי העבודה שמתעוררת מלמטה נמשך באמת הדבר הפנימי והעצמי מלמעלה. אם כן, הסדר הוא: אתערותא דלעילא – אתערותא דלתתא – אתערותא דלעילא.

לעניננו, מהו הענין שהיום מתחדש, שיש בטבע התחדשות בחיצוניות ביום? כתוב בכתבי האריז"ל, שכל התחדשות הטבע באה מאותיות יה שבשם. זהו היחוד התמידי של פרצופי אבא ואמא לצורך התהוות העולמות. בין אותיות וה אין יחוד תמידי, אבל בין אותיות יה [לפחות בחיצוניות] ישנו זווג תמידי. מה זה יה? אלו מוחין, כח לדעת משהו ולהתקשר עמו בתודעה.

מה הכוונה שהיום מתחדש? יש הרבה פעמים – וכל אחד יכול למצוא בעצמו – שאדם קם בבוקר ומעצמו מתחיל לחשוב על דברים שקשורים לתאריך של אותו היום מבלי לחשוב על כך, ורק אחר כך לגלות את הקשר. לדוגמה: לאדם מתעורר חשק ללמוד ספר מסוים, ואחר כך הוא מגלה שאותו היום הוא בדיוק היארצייט של אותו צדיק. כמובן, זו זכות, אבל למה מתעורר דבר כזה? כיוון שהיום מתחדש, התודעה הזו 'באויר'.

זה נקרא שהיום מתחדש בחיצוניות, התחדשות מאותיות יה, וזו התחדשות שיש בה מספיק מוחין בשביל שאדם יוכל על ידם לתפוס 'מה הולך כאן', ולזכור כדבעי את המשמעות של היום. אזי הדבר באמת מתחדש גם בפנימיות, וזה נקרא 'נעשים'. כך אומר ר' נחמן, שבספירת העומר כל הדבורים שייכים בפנימיות לספירה של אותו היום.

 

ההסבר הזה עונה גם לשאלה ששאלו: על פי הפירוש הרגיל של "נזכרים ונעשים" אפשר לעשות פסח גם היום ובכל יום. מה ההבדל בין פסח או שבת לבין יום אחר? לפי זה אפשר לבטל לוח השנה. אם כן, צריך להיות גם לפי הפירוש הרגיל משהו שקשור עם אותו היום.

השלוב בין שני הפירושים אומר, שבכל יום ישנה התחדשות מצד הבריאה בחיצוניות, והיא נותנת מוחין חדשים. כך מובא גם בפשט, שבכל יום אתה קם בבוקר עם מוחין חדשים. המוחין החדשים שייכים להתחדשות של היום – "חדשים לבקרים רבה אמונתך". כעת, כאשר יש לך מוחין חדשים, אתה מסוגל לזכור את המשמעות של היום הזה. הם כמו אתערותא לדעילא, מן העל-מודע, שמזכירים לך משהו שקשור עם משעשות היום הזה. כמובן, אם אתה יודע מראש את משמעות היום אזי פירוש "נזכרים" הוא שאתה מתכונן לכך בעומק, אבל אם אתה נזכר רק ממילא – זו המשמעות.

[מסופר על ר' זושא בעת שהיה אצל הרב המגיד, שהתחיל להזכיר את שבחו בפניו ובפני כל התלמידים. ביחס לשאר התלמידים היה ר' זושא בור ועם הארץ. ברגע שהמגיד התחיל לדבר בשבחו התחיל ר' זושא להתקרב. כולם התפלאו – איזו מן התנהגות? דוקא כאשר מספרים בשבחו הוא מתקרב לשמוע? הסביר המגיד, שברגע שהוא התחיל לדבר עליו הוא הפסיק לשמוע, אז הוא התקרב יותר כדי לשמוע...]

אם כן, אותם מוחין חדשים של היום מגיעים לכל אחד ואחד, והם מסוגלים להזכיר לאדם את המשמעות הפנימית של היום. זה נקרא אתערותא דלתתא. יש בה נתינת כח מלמעלה שמעוררת אותך לעבוד. אם אני רוצה לעשות מהיום שבת צריכה כל העבודה לבוא ממני, כי אין המשכה של מוחין מלמעלה שיעזרו לי לעשות היום שבת.

כך נאמר לגבי תשובה: "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה", ומובסר בספר התניא שאם האדם דוחק בכל זאת ועושה תשובה היא מתקבלת. "אין לך דבר העומד בפני התשובה". בכל זאת, לא מעוררים את האדם לכך מלמעלה, לא מספיקין בידו. באותו האופן, אם אני רוצה לעשות היום שבת אין מספיקים בידי מלמעלה, אבל שבת יש. זו ההתקדשות החיצוניות שבאה בתחלה, המהווה נתינת כח לזכור – ביודעין או שלא – מה 'הולך' ביום הזה. אחר כך, כאשר האדם עובד בעצמו הימים כבר 'נעשים' מחדש.

זהו השלוב של שני הפירושים לפסוק "נזכרים ונעשים". לפירוש כאן "נזכרים" הוא בחיצוניות ו"נעשים" הוא בפנימיות בדרך ממילא, ואילו לפירוש הרגיל "נזכרים" הוא מלמטה בעבודת האדם, ועל פי העבודה מלמטה כך הם "נעשים" מלמעלה. יוצא שיש כאן שלשה שלבים [כמו תמיד בחסידות]: אתערותא דלעילא ראשונית, הבאה לצורך אתערותא דלתתא, ולבסוף המשכת אתערותא דלעילא.

שאלה: איך יכול חיצוניות של יום חדש, שלא היה מעולם אלא התהווה 'יש מאין', להזכיר פנימיות של משהו שכבר היה?

תשובה: יש מושג בחסידות שנקרא 'חידוש הישנות'. 'יש מאין' שבטבע הוא אכן 'יש מאין', אבל הוא חידוש של אותו הדבר. כלומר, יד ניסן היום קשור עם יד ניסן הראשון. גם השעון שלפני מתחדש בכל רגע 'יש מאין', ובכל זאת זהו אותו שעון שהיה כאן לפני דקה. לעומת זאת, הפנימיות שעליה נאמר "נעשים" היא חידוש בעצם. זהו כל ההבדל בין חיצוניות ופנימיות.

שוב, כל דבר מתחדש, אלא שחידוש החיצוניות נקרא 'חידוש הישנות' ואילו חידוש הפנימיות הוא חידוש בעצם. פנימיות היא כל מה שקשור עם תורה ומצות, והיא ממשיכה אור למעלה לגמרי מן ההשתלשלות לתוכה, אור שלא היה מדוד ומשוער. לעומת זאת, 'חידוש הישנות' הוא המשכת אור שמדוד ומשוער מתחלת מעשה בראשית אל העולמות.

[לא כל חסד הוא חסד גלוי. יש גם חסד נסתר, כמבואר בספר התניא. יש דברים שנראים בעולם הזה כאילו אינם טובים, כאילו אינם מתחדשים 'יש מאין', אבל מבואר באגרת הקדש יא שמי שמאמין שהכל מתחדש בכל רגע יש מאין יודע שהכל הוא עונג וטוב וחיים. הכל בא ממקור הטוב, מן האין האלקי בכל שניה. אם לא – נדמה לו שיש דברים טובים ויש דברים רעים. ככל הוא יודע שהכל מתחדש כך הוא יודע שהכל טוב, ואילו כל מה שנראה לו שלא טוב זה בגלל שנדמה לו שהדבר לא מתחדש. אם היה רואה היה יודע עד כמה הוא טוב].

 

אם כן, יצאו לנו כאן שלשה שלבים: יש מה שהיום מתחדש בחיצוניות, כמו הסיפור על הלב והמעין של ר' נחמן בו היום שעבר עולה מסתלק ואפס, ואחר כך נמשך יום חדש. יום הוא דבר שמתחדש באופן מיוחד, מלבד ההתחדשות התמידית בכל רגע. פתאום יורד יום חדש לעולם. מה זה יום? יום הוא בהירות, ויום חדש הוא בהירות חדשה, מוחין חדשים. הבהירות החדשה של היום מסוגלת – אפילו בחיצוניותה – להזכיר לאדם מה התרחש ביום הזה בפנימיות. אז הוא צריך לתפוס את הזכרון, את הפנימיות, וככל שהוא זוכר אותה בעבודת עצמו – כך הדבר 'נעשה' מלמעלה.

אכן, כאן במאמר של ר' הלל, הוא דילג לגמרי על שלב העבודה. הוא רק כותב שהחיצוניות מזכירה את הפנימיות ממילא. למה? בגלל שלמעלה הפנימיות ודאי מתחדשת. למעלה פסח הוא ודאי פסח. הימים שם גם "נזכרים" וגם "נעשים". מה שתלוי בעבודה הוא האם ה"נעשים" באמת יתגלה אל האדם למטה. אם באמת רוצים שה"נזכרים" באמת יומשך למטה צריך לבוא באמצע שלב ה"נזכרים" מלמטה, ואזי הוא נמשך גם בלוי למטה – "נעשים".

שאלה: איך מסתדר חידוש המציאות עם התחיבויות הלכתיות, כמו כתובה וכד'?

תשובה: זו שאלה ששואלים על מצות התשובה. כתוב, שתשובה היא חרטה על העבר וקבלה לעתיד, וכהגדרת הרמב"ם: "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". אז שואלים: איך אני יכול לקבל על העתיד? הרי העולם התחדש וגם האדם מתחדש? אני יכול להתחייב שלא אעשה את העבירה הזו? הרי למעשה אנו רואים שאנשים לא מצליחים. אולי אחד מאלף. אומרים שיש היום הרבה בעלי תשובה בעולם, אבל על פי הדרגה זו, לדאבוננו, לא נמצא אפילו בעל תשובה אחד [זו אחת הסיבות שלא כל כך מתאים להשתמש בבטוי הזה].

ההסבר הוא כך: חרטה על העבר היא השפלות בהוה, ואילו קבלה לעתיד היא קבלת הרחמים בהוה. זהו היחוד של רחמים ושפלות, של תפארת ומלכות. אם ה' מרגיש את הרחמים של ה' בהוה, והוא בוטח בהם – הרחמים הם בנצח, "איהו בנצח" – ועם כל הבטחון שלו בה' הוא באמת רוצה להיות בסדר, ושה' ברוב רחמיו וחסדיו יעזור לו בכך בגלל שהוא מרגיש זאת בהוה – זו קבלה שלמה לעתיד.

שוב, הכל בהוה. החרטה על העבר היא השפלות מן העבר. העבר הוא מה שאתה, ולהכיר בעצמך מתוך שפלות אמיתית זו חרטה על העבר. לעומת זאת, להכיר את ה' ולדעת שהוא מקור הרחמים והחסדים האמיתיים, ולבטוח בו שודאי יעזור לך – "הבא ליטהר מסייעין לו" – שכן אתה לא יכול לסמוך על עצמך – זו קבלה לעתיד. כתוב "בטחו בהוי' עדי עַד", ויש לדרוש: 'בטחו בה' עדי עֵד", בוטחים בה' כל כך עד שעושים אותו עד, "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם".

זו נקודה אחת לשאלה ששאלת. זהו הסבר של חסידות, אבל לכאורה אין זה הפשט כאשר פותחים את הרמב"ם או את כל ספרי המוסר. בהם כתוב שאם אתה בעל תשובה תעשה כך וכך, ויש לך ודאי כח. אתה מתחרט על מה שעית ולא תעשה זאת שוב אף פעם. יש לך כח והכל ענין של החלטה שלך. אמנם אנחנו דורות חלושים, ולכן אנחנו חייבים את פירוש החסידות, שהיא מקור של נחמה קצת פחות קשוח, אבל גם את ההסבר המקורי צריך להסביר באופן עוד יותר עמוק. צריך לומר שבאמת יש כח כזה אצל יהודי.

אתה שאלת, הרי אדם לא יודע "מה יולד יום", הרי כל יום נולד מחדש ואדם לא יכול לדעת מה יהיה בו. מסופר על אחד מגדולי האדמו"רים של קרלין בדור הקודם [כמדומה שר' אלימלך או ר' יוחנן], שכאשר היו שואלים אותו לגבי תוכניות בעתיד היה לו עיקרון שלא לומר שום דבר. אפילו דברים פשוטים וטכניים, כמו סידור ניירות וכו', לא היה רוצה לומר מה יהיה מחר. היה מקפיד על כך. לעומתו, מסופר על השפת אמת כשהיה עדיין צעיר, שהיה אומר לאנשים מה יעשו בעוד שנתיים ברגע הזה. רואים שאלו שתי מדות אצל צדיקים. יש צדיק אחד שעקרונית לא רוצה לומר מה יהיה מחר, ויש צדיק שמוכן לקחת ערבות על מה שיעשה אדם בעוד שנתיים בדיוק.

צריך לומר שיש גם מדה כזו, בה אדם שולט על הזמן, ושזו מדה עוד יותר גבוהה. בתוך היהודי יש "חלק אלוה", "חלק הוי' עמו", ופירוש שם הוי' הוא "היה הוה ויהיה כאחד" ולמעלה מן הזמן לגמרי, ואם כן יש גם ביהודי נקודה כזו שהיא למעלה מהזמן. בנקודה הזו הוא יכול לשלוט ולהחליט שהוא אף פעם לא יעשה.

נחדד: ככל שהוא בתוך ההוה, בתוך הזמן, יהיה פירוש התשובה – החרטה והקבלה – על פי הפירוש החסידי הראשון, שפלות ורחמים. רחמים הם כנגד האות ו שבשם ואילו השפלות היא כנגד האות ה תתאה שבו. מי שמחברת ביניהן היא האות ה עילאה, האמא. היא החופה המיחדת אותן, והיא אות התשובה. לפי זה, שלש אותיות התשובה הן האותיות הוה, ואכן הן מתיחסות אל נקודת ההוה. אבל מעבר לשלשן קיימת ביהודי עוד נקודה – האות י שבשם, והיא למעלה מן הזמן, ומכח זה יש בה היכולת להתמיד את הזמן [כמבואר בשער היחוד והאמונה, שהאות י שבשם היא התמידיות בתוך הזמן].

י      למעלה מהזמן – "עד שיעיד עליו"

ה     חופת השמחה

ו      הרגשת רחמי ה' בהוה

ה     חרטת העבר בהוה

אם כן, מצד האותיות הוה עיקר העבודה היא יחוד השפלות והרחמים בכח החופה – השמחה של אמא – המקיפה את שתיהן, אבל נקודת ה-י שביהודי היא ה"איתן שבנשמה" שלמעלה, ונקודה זו היא הקשורה עם הפשט, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן". על כך אומר הרמב"ם שתשובה היא החלטה של היהודי שלא יעשה כך אף פעם. אלו שתי בחינות של התיחסות לזמן, וצריך את שתיהן.

 

נמשיך בהסבר:

והוא על דרך "חש מל מל", שהתחדשות ההשתלשלות הוא בחינת "חש", וזכרון הנשמות המלובשות בגופים למטה הוא בחינת "מל" הא' [מלשון ברית מילה, שכן זכרון הוא ברית – "זכור ברית"],

זכרון הוא התמקדות על דבר אחד והסחת הדעת מכל דבר אחר. זהו כח ברית המילה. זכור הוא אותיות רכוז, והוא כח להתמקד על דבר אחד. זהו תקון הברית. לכן זכרון הוא תקון הברית. לכן מובא בהרבה ספרי מוסר, שפגם בזכרון הוא סימן לפגם בברית.

[אמנם, יש בשכחה גם ממד של תקון. כתוב בכתבי האריז"ל, שמי שעדיין רק במדרגת נפש, במדרגת מלכות ללא יסוד, לא יכול לזכות לזכרון בכלל. הוא בכלל לא צריך להרגיש בכך אשמה. כתוב, שלאדם יש בתחלה רק נפש, אחר כך רוח ואחר כך נשמה. אם כן, כל זמן שיש לאדם רק נפש אין שום סיכוי שיוכל לזכור משהו. כך הוא הטבע].

אם היה היום פסח – אז אצל כולנו פסח, אבל יש אחד שאופן טבעי מתקשר לענין יותר, להתמקד על היום הזה, ויש אחד שזה רק מקיף אותו. זו בחינת "מל" הראשון, מלשון ברית מילה, והיא כנגד ממד הנשמות. בממד הנשמות היחס הוא התלבשות, וזה מתאים עם הברית. ברית היא חדירה. כל המושג של נשמה בגוף הוא מושג של זכרון.

כתוב שהנשמה היא זכר והגוף הוא נקבה. ליתר דיוק: הארת הנשמה קיימת למעלה, הגוף נמצא למטה, ויש הארה משרש הנשמה שמתלבש בתוך הגוף למטה. למה היא דומה? מה הציור לכך? זהו הברית שנכנס אל תוך הנקבה. שרש הנשמה למעלה נקרא 'ישראל', והארה ממנה היורדת אל תוך הגוף נקראת 'יעקב'. יעקב הוא י עקב. הגוף נקרא עקב, והאות י היא היסוד – הארה מתוך שרש הנשמה – המתלבש בו. מובא בקבלה שפרצוף יעקב הוא כולו יסוד. לאורך כל המאמר מזכיר ר' הלל את הבטוי 'נשמות בגופים'. יש בחדירת הנשמה אל תוך הגוף חידוש גדול ומשבר עצום. הדבר הזה – כח ההתלבשות – שייך אל הנשמות.

יש "עולמות, נשמות, אלקות". דבר שהינו רק בגדר עולה אינו יכול להתלבש. הוא יכול רק להשתלשל. תמיד שואלים מה ההבדל בין גוי ליהודי, ומסבירים שגוי הוא בגדר 'עולמות' ואילו יהודי הוא 'נשמות'. איפה ההבדל? כתוב בספר הזהר שההבדל הוא בדעת, שהגוי הוא "אל אחר איסתריס" ללא דעת. מהי דעת? דעת היא כח שבירת הבתולים, כח חדירה – "ובדעת חדרים ימלאו". חיצוניות. העולמות, הכוללת גם את אומות העולם, מסוגלת רק להשתלשל מדבר לדבר, כמו כל תהליך טבעי. אבל שדבר עליון יחדור ממש וישבור את המעקה, את המכשול, שבינו ובין דבר תחתון – זהו כח של דעת. דעת היא לשון שבירה, כמו שכתוב "ויודע בהם את אנשי סוכות". אם יש מספיק כח לחדור, לשבור ולהיכנס אל תוך הגוף – זוהי המעלה של נשמות לגבי עולמות. זהו אחד ההסברים לקשר בין ממד הנשמות לבין המושג התלבשות.

 

נעבור אל השראת האלקות:

וגלוי אלהותו יתברך במעשה הנס המתחדש ממילא הוא בחינת "מל" הב'.

אם אתה זוכר כמו שצריך מלמטה מתגלה הנס באתערותא דלעילא.

נעמיק עוד יותר בענין הזכרון, שהרבה אנשים שוגים וטועים בהבנתו: אמרנו שזכרון הוא כח רכוז, וברכוז יש 'רצוא ושוב'. אפשר לחשוב שזכרון הוא רק דבר שיוצא ממני אל הדבר (projection). למשל: אם אני רוצה לזכור את השעון הזה אני צריך להוציא ממני איזה כח נפשי להתקשר אליו. אבל באמת זכרון הוא תנועה הפוכה – להכניס משהו אלי פנימה, לגרום לו לחדור אלי ולהיקלט בתוכי.

אכן, יש בזכרון גם 'רצוא' וגם 'שוב'. אם אני רוצה לזכור בפסח את יציאת מצרים אני אכן צריך גם לצאת מעצמי ולזכור את הנס שארע ביום הזה, אבל עיקר הזכרון הוא כח להביא אותה אלי, מכניס ומכליל אותה בתוכי. כח הציור בנפש צריך להיות כל כך חזק, עד שהדבר נכנס ממש אלי, יתלבש בי ויקרה בתוכי. שאני אחיה את הדבר מחדש ויתרחש בתוך ה'עולם קטן' שלי [אִיבֶּער לֶעבִּי'ן].

אם אתה חי את הדבר באמת מחדש אזי הנס נעשה ממש, אפילו בחיצוניות העולמות, וזהו כבר גלוי אלקות. זהו כח הנשמות וזהו זכרון אמיתי. כיוון שהנשמה קשורה עם הקב"ה, אם אתה זוכר את הנס בתוכך אזי הנס נעשה ממש מחדש. זו כבר השראת אלקות.

נסכם. יש כאן שלשה דברים: קודם יש רשימו של הנס שיורד בהשתלשלות חיצוניות העולמות, והוא מזכיר ומעורר את האדם – במודע או בתת-מודע – שילביש ממש את הנס בתוך עצמו. זהו ענין הזכרון, והוא כבר ממד הנשמות שבבחינת "מל" הראשון. ככל שהאדם מכניס את הזכרון בתוך עצמו, כך הקב"ה מגלה אותו ממש בתוך העולם. אזי הנס מתרחש ממש בעולם. זהו כח הנשמה שקשורה לה', שהיא "צלם אלהים". כמו שהנשמה היא 'עולם קטן', בזעיר אנפין, כך היא גם ה' קטן. מה שהיהודי עושה הקב"ה עושה אחריו ומחקה אותו – "הוי' צלך על יד ימינך".

 

עד כאן הסבר שלש המדרגות בזכרון. כעת נצטרך להסביר יותר ולהבין מתוכן את שייכותן אל הספירות, וכיצד סוד "הכנעה, הבדלה, המתקה" פועל אחרת בכל אחת משלש הספירות חב"ד חג"ת ונה"י [ראו בציור שבהמשך]. זהו הסוד העיקרי בכל הנושא הגדול בחסידות של "הכנעה, הבדלה, המתקה".

* * *

[עמוד מג]

בפעם הקודמת למדנו על שלש מדרגות לפסוק "והימים האלה נזכרים ונעשים": קודם יש התחדשות חיצונית, שה' מחדש את היום בעצמו, והיא ממשיכה מוחין שעל ידם יוכל האדם לזכור את המשמעות של היום. זו כבר אתערותא דלתתא. על ידה נמשך הגלוי של פנימיות היום, בסוד אתערותא דלעילא שאחרי אתערותא דלתתא.

הסברנו, שההתחדשות הראשונה היא בסוד השתלשלות העולמות, עבודת הזכרון של האדם מה ארע באותו היום, כאשר הוא חי אותו מחדש, היא בסוד התלבשות. הוא גורם שהיום יתלבש בתוכו, כמו התלבשות הנשמה בתוך גוף. קודם היתה השתלשלות של היום שמתחדש – "חדשים לבקרים" – ואחריה באה עבודת האדם להלביש את המשמעות הפנימית של היום בתוכו, בתוך המח והלב שלו. בסוף מגלה ה' בעצמו את הפנימיות, את הנס, בגלוי ממש. זה נקרא "נעשים", כאשר הנס נעשה מחדש, וזו בחינת השראת אלקות.

תמיד כאשר יש לנו "השתלשלות, התלבשות, השראה" הם בסוד "חש, מל, מל", "הכנעה, הבדלה, המתקה". כעת עלינו להבין את שלש המדרגות הללו בסוד הספירות:

חדוש העולם [שהוא החידוש החיצוני] הוא בעיקר מצד החכמה – "בראשית ברא וגו"' – "בחוכמא".

העולם מתחדש על ידי ספירת החכמה. החידוש של "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" הוא החידוש של "בראשית ברא אלהים". על כך נאמר "כלם בחכמה עשית".

זכרון הנשמות הוא בחינת דעת – התקשרות והתחברות הנשמה בתקיעת המחשבה בחוזק ובהתמדה בענין האלהי.

עיקר העבודה של זיכרון מצד הנשמה הוא דעת, כאשר האדם מתקשר היטב אל הענין האלקי, ובמקרה שלנו – אל המשמעות של אותו היום.

מעשה הנס שמתחדש מלמעלה בדרך ממילא הוא בסוד "עשיה לעילא", בחינת ההמתקה שמצד הבינה.

הבטוי "עשיה לעילא" לקוח מספר הזהר. אף על פי שעשיה היא בדרך כלל למטה, ה תתאה שבשם, אבל כאשר יש עשיה אלקית ורואים שה' הוא זה שעושה אותה נקראת עשיה זו "עשיה דלעילא", ואזי היא כנגד האות ה עילאה שבשם. גלוי האלקות שיש בנס שלמעלה מדרך הטבע הוא גלוי של פנימיות אמא. זו המתקה של הדינים – של הטבע – בשרשם – בנס שלמעלה ממנו. אם כן, השראת האלקות בגלוי בתוך המוחין הוא עיקר מצד אמא.

נמצא שבבחינת מוחין חב"ד סדר העבודה של "הכנעה, הבדלה, המתקה" הוא לפי סדר המשכת גלוי האלהות מימין (חכמה) דרך האמצע (דעת; והוא בחינת דעת עליון המחבר חכמה לבינה) לשמאל (בינה), כאשר עיקר התגלות עתיקא הוא באמא כנודע.

הכתר מתגלה ממש באמא. קודם הוא נמשך בחכמה, מחכמה הוא נמשך לדעת עליון המיחדת חכמה ובינה, ומשם עיקר התגלות הנס, של עתיקא, הוא באמא. אם כן, סדר העבודה בחב"ד הוא חכמה-דעת-בינה. כאן דעת היא דעת עליון, והיא ההתקשרות לענין האלקי כמו שהוא, בבחינת "נזכרים", והיא ממשיכה את העצם שכבר התחדש מצד החכמה, אלא שבה הוא היה בהעלם. התענוג נמשך תמיד בהעלם בחכמה, אבל מתגלה באמא, וזאת רק לאחר היחוד בין חכמה ובינה הנעשה על ידי דעת עליון.

החכמה היא מקור הבטול והענוה – הכנעה.

איך ניתן להבין את ההכנעה שיש בחכמה? אמנם החכמה מכילה בפנימיותה את עצם הענג, אלא שבה הוא בהעלם. לעומת זאת, מצד עצמה היא בטול, ובטול הוא שרש השפלות וההכנעה. זו הדרגה הכי גבוהה של הכנעה בנפש.

מאמר חז"ל בפרקי אבות אומר:

"אם אין דעת הבדלה מנין".

כלומר, הבדלה קשורה להתקשרות הדעת [דעת עליון]. כאשר אתה מתקשר לדבר אחד אתה נבדל מכל שאר הדברים שיש בעולם. עיקר ההבדלה נעשית על ידי רכוז אמיתי, עד שכל העולם עומד מוחץ לתמונה שלך.

יש דעת ויש היסח הדעת. כאשר אתה יודע משהו טוב אתה ממילא בשיא ותכלית היסח הדעת מדברים אחרים. מוסבר בחסידות, כי כוונת מאמר חז"ל "אין משיח בא אלא בהיסח הדעת" אינו היסח הדעת ממשיח, אלא היסח הדעת מכל שאר הדברים שיש בעולם. אין לו שום דבר בראש חוץ מן המשיח. זהו פרוש בדיוק הפוך מן הפירוש המקובל.

דעת זו היא שממשיכה את ההכנעה שבחכמה אל ההמתקה שבבינה:

המתקה היינו גלוי השמחה שבבינה – "אם הבנים שמחה".

אם כן, במוחין הסדר הוא ימין-אמצע-שמאל, חכמה-דעת-בינה. איך הסדר במדות חג"ת?

[הזכרנו, שנושא זה הוא מן היסודות החשובים ביותר של תורת החסידות והקבלה: כיצד לתרגם את סוד "הכנעה, הבדלה, המתקה" אל שלש המדרגות של הסוד – חב"ד חג"ת נה"י. באמת אלו שלשה פרצופים. עיקר סוד קבלת האריז"ל, שאינו מופיע אצל הרמ"ק, הוא סוד הגידול. הספירות והפרצופים הן בשלבי התפתחות בדיוק כמו אצל ילד שגדל, והוא מסביר כל שלב ושלב וכל שנה ושנה מה קורה בהם.

כלל חשוב בהתפתחות הוא, שלא רואים אותה. היום ניתן לצלם צמח ולצמצם את כל ההתפתחות שלו לכמה דקות, אבל ה' לא רוצה כך. זה מכחיש קצת את מעשה הקב"ה. ה' רוצה שדבר יתפתח באופן שאי אפשר יהיה לראות את ההתפתחות. הוא רוצה שפתאום הדבר יהיה גדול. למה? בגלל שיש כלל גדול בחז"ל לגבי תבואה בכרי "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין". כלומר, התבואה מתברכת ומתגדלת מאליה.

נרחיב: עיקר הברכה היא גִּדוּל, התפתחות [לכן על אברהם, "האדם הגדול בענקים", נאמר "והיה ברכה"]. כאשר אדם אוכל מעט האוכל "מתברך במעיו", מתגדל ומתרבה. מהי הברכה הראשונה של הקב"ה? "פרו ורבו". זוהי הברכה ב-ה הידיעה. זהו פירוש המילה ברכה, וחז"ל אומרים שברכה נמצאת רק "במקום סמוי מן העין". לכן יש מאמר חז"ל, וכך ידוע היום גם בטבע, שעיקר הגדילה נעשית בלילה, כאשר האדם ישן. אזי יש עוד יותר חושך, כפי שכל יצירת הולד וסוד הזווג על פי ההלכה הם בחושך, כאשר לא רואים.

כל גידול הוא בחינת אלכסון, קרן זוית. בכלל, הסוד של גידול והתפתחות הוא שאם אתה כעת 2 אתה מגדיר אוטומטית כביכול רבוע של 2, וממילא אתה מגדיר את האפשרות של התפתחות עד כדי אלכסון. בכל רגע ורגע אתה יכול להתפתח עד האלכסון של אותו מצב בו אתה נמצא.

ניתן להבין זאת טוב על ידי הידוע מספר יצירה על חוש החודש שלנו, חודש סיון – חוש ההלוך. זהו החוש להתקדם תמיד. האות של החודש היא האות ז, שהיא תמיד הקצור של המילה זה. הרבה פעמים בחז"ל האות ז לבדה היא קצור המילה זה. לדוגמה: במסכת נדה דורשים את המילה זָכָרזֶה כָּר, כפי שדורשים את המילה פֶּסַחפֶּה סַח. בלשון הקבלה נקראת תופעת פרוק מילה בשם 'מאמר'. משה רבינו התנבא ב"זה הדבר", כיוון שכל התורה כולה היא חוש ההלוך, תמיד להתקדם. כל סוד ההתקדמות והגידול הוא מ-ה ל-ז, והלוך זה צריך להיות סמוי מן העין.

איך הגענו לכל זה? מכך שעיקר כתבי האריז"ל הוא התפתחות של פרצופים, ובדרך כלל יש שלשה פרצופים: עבור, יניקה, מוחין [מוחין הם גדלות]. לאחר שנשלם תהליך אחד של 'עבור, יניקה, מוחין' חוזרים שוב לעבור שני, ואז הכל מתחיל מחדש, אבל שלשת אלו הם העיקריים. שלשת הפרצופים הללו נקראו גם: פרצוף נה"י, פרצוף חג"ת, פרצוף חב"ד.

פרצוף נה"י הוא עבור, ובתוך העבור מתכופף ונכלל כל שעור הקומה המלא בתוך הנה"י. כאשר אדם מצוי בשלב של עבור כפופים הראש והגוף שלו לגמרי בתוך הרגלים. בלשון ספר הזהר: "תלת גו תלת", "תלת כלילן בתלת". אחר כך, כאשר הוא נעשה יונק הוא נקרא פרצוף חג"ת, שגם בו קיים כל שעור הקומה, וכולו נכלל בתוך הגוף, בתוך הרגש. בלשון הקבלה הראשונה נקרא הפרצוף הראשון 'מוטבע', ואילו הפרצוף השני נקרא 'מורגש'. הפרצוף השלישי נקרא 'מושכל', והוא פרצוף חב"ד. אלו שלשת השלבים בהתפתחות אדם, כאשר שלבים אלו עצמם חוזרים חלילה.

בדרך כלל, "עבור, יניקה, מוחין" עצמם מכוונים כנגד "חש, מל, מל" או "הכנעה, הבדלה, המתקה", אלא שכעת נלמד איך היא העבודה בכל אחד מהם. בכל מצב העבודה היא קצת אחרת. אם האדם שייך לגדלות, לפרצוף חב"ד, אזי סדר העבודה שלו – ה"הכנעה, הבדלה, המתקה" שלו – הוא היחוד של אבא ואמא עילאין, ויחוד זה נעשה על פי הסדר חכמה-דעת (עליון)-בינה. כלומר, ההכנעה שלו היא בבטול של החכמה, ההבדלה שלו היא ברכוז של דעת עליון, וההמתקה שלו היא בהתגלות השמחה שבעצם ההשגה [ב'דֶערְהעֶר']. זו העבודה של אחד שבפרצוף המוחין.

איך הוא סדר העבודה בפרצוף היניקה?

במדות חג"ת ההכנעה היא באמצע במדת התפארת (הכרת תפארת גדולתו יתברך באמת, על ידי הכנעת מדת ההתפארות שמיסוד הרוח שבנפש הבהמית [מבין ארבעת היסודות הרעים שהובאו בתחלת ספר התניא]) –

מהי עבודת התפארת? כותב הבעל שם טוב בכמה מקומות בכתר שם טוב [ראו בכוות המקוה בתחלתו], שעיקר עבודת התפארת הוא שאדם יכניע את ההתפארות האישית שלו על ידי שהוא מפאר את הקב"ה.

כעת אנו מבינים יותר: יניקה היא שלב של ילד, כאשר הוא יונק, ודוקא אצלו בולטת המדה הזו. זו המדה העיקרית של ילדות. באמת, יש אנשים שנשארים ילדים עד מאה ועשרים, שלא יצאו בכלל מפרצוף יניקה. איך יודעים? שהם מתפארים. עיקר הסימן של ילד היא מדת ההתפארות. לכן עיקר העבודה לאדם שנמצא במצב כזה הוא להכניע את ההתפארות. איך הוא מכניע אותה? על ידי פעולה הפוכה – לפאר את הקב"ה. זה דבר חשוב מאוד: ברגע שאדם מרגיש התפארות זהו הסימן המובהק שעכשיו הוא ילד, שהוא בפרצוף יניקה.

זו ראשית העבודה של מי שהוא כעת ילד – ההכנעה שבאמצע. התפארת היא האמצע שלו, צפור הנפש שלו, ועליו להכניע אותה. איך? על ידי התבוננות בתפארת גדולתו של הקב"ה. אף על פי שהוא ילד הוא צריך להתבונן. מובא בתניא [אגרת הקדש טו], שעיקר מדת התפארת היא להכיר את תפארת גדולתו של הקב"ה. יש הרבה צורות של התבוננות: יש התבוננות של בטול העולמות לה' וכו', אבל זו התבוננות של היפי של ה', של תפארת גדולתו בעולם. ככל שהוא מכיר בגדולתו הוא מפאר ומשבח אותו, וכך יש לו כח להכניע את ההתפארות האישית שלו.

כך אנו אומרים בתפלת היצירה, בתפלת התפארת: "לך הוי' הגדולה והגבורה והתפארת" וכו'. לך מגיעה הגדולה, לא לי. למה? כי יש קודם הוא אמינא שהיא מגיעה לי, אבל כעת אני מתבונן ורואה שזה לא נכון, שהגדולה היא רק לך.

אם כן, ראשית העבודה בפרצוף היניקה זו ההכנעה במדת התפארת, שהיא:

מדת יעקב אבינו ע"ה, [שאמר] "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת".

מתוך הכרתו את כל החסדים והאמת של הקב"ה הוא נעשה "קטנתי", הוא מכניע לגמרי את ההתפארות האישית שלו. 'ישראל' הוא גדלות, אבל 'יעקב' הוא כנויו בקטנות, ובתור קטן עבודתו היא תקון המדה שלו – מדת התפארת.

קודם הסברנו, שבעת גדלות סדר העבודה הוא הכנעה בימין, הבדלה באמצע והמתקה בשמאל. כאן בלב ההכנעה היא באמצע, ואילו:

ההבדלה היא בשמאל במדת הגבורה – מדת הדין, [והעבודה בה היא על דרך מאמר חז"ל] "יקוב הדין את ההר", להבדיל בין טהור לטמא וכו' [ולהיות קנאי להלכה כאחד הקנאים].

קנאות זו היא בכל דבר – בין אדם לחברו ובין אדם למקום. זו מנטאליות של ילד קטן. לכן יש בילדות הרבה פעמים קנאות. זהו סימן נוסף לילד, לקטנות המוחין. מה התקון למדה זו? שהקנאות לפחות תהיה לאמת, על פי דין אמת. מדת הדִין אומרת עד דֵין, עד כאן ולא יותר. זו מדה של הגדרה. חסד הוא "לפנים משורת הדין", ואילו הדין הוא שורת הדין עצמה.

אם כן, ההבדלה שלו היא מצד השמאל שלו, מצד מדת הדין.

ההמתקה היא בימין במדת החסד – "טבע הטוב להטיב".

ילד קטן הוא לפעמים שופע חסד, אוהב לתת. זו המתקה, וצריך לפתח את התכונה של "טבע הטוב להטיב", ולא לדכא אותה.

אלו שלש מדות, שאחת מהן צריך להכניע, השניה צריך לברר והשלישית לפתח. יש מדה של התפארות בילדות אותה צריך להכניע, ויש מדה של דין וקנאות אותה צריך לברר, שיהיה דין אחת, ויש מדה טובה של חסד אותה צריך לפתח. זהו סדר העבודה במצב של יניקה: אמצע-שמאל-ימין.

 

כעת נעבור לסדר חדש של עבור. מהו עבור בנפש? זהו מי שאפילו אין לו את הרגש של הקטנות. הוא רק פועל באופן מכאני. הוא מקיים מצות רק כ"מצות אנשים מלומדה", כמו מכונה. העיקר אצלו הוא רק התנהגות. בפסיכולוגיה היום ישנה שיטה על פיה כל האדם הוא רק צורות ההתנהגות שלו (behave). כל הפסיכולוגים הללו עוד לא יצאו בכלל מהבטן, הם בסוד העבור המוחלט, שכן לשיטתם פרצוף האדם נכלל בצורות ההתנהגות החיצוניות שלו, והיא הקובעת מה הוא מרגיש ומה הוא חושב. אכן, לפרצוף נה"י יש ראש ויש לב, אלא הכל נכלל בתוך הרגלים. זו מנטאליות של עובר שעדיין לא נולד. הוא עוד לא אדם. כתוב, שאם הורגים עובר לא נחשב הדבר לרצח ממש. זו עברה חמורה ביותר, אבל לא עוברים על "לא תרצח". אם כן, בתור השקפה זו השקפה לגמרי לא אנושית [לכן יש מצוה לשרש אותה כמה שיותר].

אם כן, יש מצב בנפש שכולו הרגלים. נה"י הם רגלים, ורגל הוא מלשון הרגל. הכוונה היא שכל החיים פועל אותו אדם רק מתוך הרגל, על פי התנהגות מוטבעת. לכן פרצוף זה נקרא 'מוטבע', ש"הרגל נעשה טבע". יש בו כל מיני דברים שהוטבעו בו, וכל החיים שלו הוא נכלל בתוך המוטבע.

הילד שפועל מתוך קנאות התפארות וכו' הוא בבחינת 'מורגש', אבל יש אדם ישי בו רק התנהגות. יכול גם כאן אדם בן שבעים שנה, שזה מה שנשאר אצלו. יש לו סדר מתי הוא קם בבוקר, מתי הוא אוכל ארוחת צהרים, וכל מה שנשאר לו בחיים הוא רק לשמור את הסדר הזה. יכול להיות אחד שבגיל מבוגר חוזר למצב של עבור, וזה יכול להיות גם בקדושה.

אחד החידושים העיקריים של הבעל שם טוב והחסידות הוא, שאתה יכול לתפוס את עצמך בכל מצב. אתה יכול להבחין שכעת אתה נמצא במצב כזה, ועל ידי הכרה זו – הכרת המחלה היא כבר חצי תרופה. מיסודות החסידות הוא, שגם בקטנות יש הכרה. אתה יכול להכיר את המצב תוך כדי המצב, ולעבוד את העבודה המתאימה לאותו המצב.

חידוש זה הוא ממש מעיקרי החסידות, שכן הקבלה תמיד מדברת על אנשים שמצויים במדרגה גבוהה. לעומתה, החסידות באה ממקום יותר גבוה, מן העצמות ממש, בו יש אפשרות להכיר אלקות בכל מצב ולעבוד את ה' בו. אתה לא מרמה את עצמך, ויודע את מקומך אפילו כאשר אתה במקום הכי נמוך, בפרצוף נה"י. שם , במקום הנמוך, יש את כל שלשת שלבי העבודה – "הכנעה, הבדלה, המתקה" – בהתאם לרמה שלו.

לאחר הקדמה זו אל הפרוט:

במדות המעשה נה"י ההכנעה היא בשמאל במדת ההוד, להודות ולהתודות בהכנעה גמורה.

הוד הוא מלשון וידוי, להודות על חטא ועל המצב שלך. ככל שאדם נמצא במצב יותר נמוך כך תחלת העבודה שלו היא פשוט להכיר איפה הוא נמצא. על פי פשט, הספירה שהיא יותר הכנעה מכל ספירה אחרת היא ספירת ההוד.

ההבדלה היא בימין במדת הנצח בנצחון הטוב את הרע המונע בעדו.

כאשר יש לאדם הרגלים הם מהווים עבורו מכשול בדרך, מניעה ועיכוב. אל מה? להתקדמות. הוא לא יכול לעשות יותר מן ההרגל שלו, הוא מוגבל אליו. אפילו כאשר מדובר על הרגלים של קדושה – הוא קם בבוקר ומתפלל כך וכך זמן, לומד כך וכך זמן – אין לך מניעה ומכשול גדולים מאלה. לאחר הכניעה מהכרת המצב, צריך לגלות בנפש כח חזק לשבור את ההגבלות.

נצח הוא כח להתגבר על מניעות בעשיה, וזהו השלב השני בעבודה של פרצוף הנה"י. זו עבודה של הבדלה – הוא גורם לכח שהטוב ינצח את הרע שבו. הטוב הוא כח ההליכה "מחיל אל חיל", כח ששייך לספירת הנצח, והוא מנצח את הרע. הבדלה היא כח לצאת ממשהו, להיבדל ולהשתחרר מדבר שכובל אותי, והנצח הוא הכח להיבדל מכבלי ההרגל.

ההמתקה היא באמצע במדת היסוד המשפיע ומשביע [אותן האותיות בחלוף אותיות השפתיים בומ"ף] לכל חי רצון – "צדיק יסוד עולם" ו"ברכות לראש צדיק".

עבור אדם שנמצא במדרגה של הרגל עיקר התקון הוא להתרגל להשפיע. המתקה היא הרגשת הטוב האלקי האמיתי, ועבור אדם כזה ההמתקה היא לפחות להתמסר להשפעה. לדוגמה: שליח של הרבי יכול להיות אחד שמצבו הוא פרצוף עבור, אבל אם הוא מרסן את כל החיים שלו לעשות משהו בעולם הזה, להשפיע ולעשות טוב, לא בהכרח שהדבר יהיה מתוך רגש שך 'טבע הטוב להטיב'. אצל הילד זהו ממש רגש, וזו היתה ההמתקה בפרצוף חג"ת, אבל כאן זוהי פעולת ריסון והרגל להרגל טוב. הוא כל החיים מקדש את גופו. היסוד נקרא "אות ברית קדש", ואצלנו זה שהאדם מקדיש את כל החיים שלו למשהו.

זהו דבר גדול: אתה יכול להיות במדרגה הכי נמוכה של התפתחות רוחנית בעבודת ה', ובאותה המדרגה אתה יכול להקדיש את החיים לעשות דברים טובים. אם אתה מקדיש את החיים לעשות דברים טובים – בלשון החסידות נקראת הקדשה זו "הסכם חזק בלב" – אתה יכול להשיג השגים יותר גדולים מאשר הצדיקים הכי גדולים [זו גם שיטתו של הרב קוק לענין בנין הארץ].

כאשר נצייר את תשע הספירות חב"ד (מושכל) חג"ת (מורגש) נה"י (מוטבע) כשלשה "סגולים" זה למטה מזה, סדרי העבודה – "הכנעה, הבדלה, המתקה" – הם כזה :

 

---חסר הציור---

 

זו היתה הקדמה חשובה לכלל היסודי בחסידות "הכנעה, הבדלה, המתקה".

* * *

בפעם הקודמת למדנו שיש שלשה סדרים של "הכנעה, הבדלה, המתקה" על פי חב"ד חג"ת נה"י, שהן שלש מדרגות 'עבור, יניקה, מוחין'. נחזור על ההסבר מלמטה למעלה.

ההכנעה בעבור היא בצד שמאל, והיא שהאדם מודה על עצם המצב שלו, שהוא חי כעובר מתוך הרגל. ההבדלה היא לגלות כחות נפשיים להתגבר על ההרגל, והיא בספירת הנצח. ההמתקה היא ביסוד, והיא ההחלטה שתכלית הפועל והמעשה שלו יהיה מסור ונתון להשפעה, לתת. דומה הדבר לאדם שמחפש מקצוע. הוא הולך ללשכת העבודה ושם עושים לו מבחן ומגלים שהוא לא שוה שום דבר. הוא נשבר ואין לו מקצוע. אחר כך באיזה אדם שמגלה פטנט חדש לרפוי ומגלה אצלו כוחות של מעשה למרות המוגבלות. הוא מנצח את המוגבלות, וזו כבר הבדלה. אחר כך הוא פתאום מגלה שיש לו שטח פעולה בו הוא משפיע. זו תכלית החיים שלו – למצוא בדיוק את המקצוע בו יוכל להיות משפיע. זו ההמתקה של הנה"י. זו "הכנעה, הבדלה, המתקה" בגדר של מוטבע, של מעשה.

יותר גבוה זו "הכנעה, הבדלה, המתקה" ברמת המורגש, בפרצוף חג"ת. הכנעה היא להתפארות, שכן דוקא בחג"ת מגיש האדם את ההתפעלות, כמו שכתוב "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". הוא מרגיש את החויה, ואת ההתפארות הזו עליו להכניע. ההבדלה היא במדת הדין, בגבורה, שיהיה דין "דין אמת לאמיתו" על פי תורה. ללמוד שולחן ערוך. ההמתקה היא להגביר יותר ויותר את הרגש הטבעי שלו לעשות טוב. פרצוף נה"י הוא כעובר ברחם אמו, אבל פרצוף חג"ת הוא כמו ילד, ולילד יש טבע לעשות טוב ואת הרגש הזה – "טבע הטוב להטיב" – צריך לפתח לטפח.

ההכנעה פה היא 'כל הכבוד לה'', למסור את הכבוד לקב"ה. אדם יכול להיות בשיא ההתלהבות ויחד עם זה לומר 'כל הכבוד לקב"ה' שנתן לי את החויה הזו. בלשונו של ר' נחמן: "להרבות בכבוד שמים ולמעט בכבוד עצמו". התודעה הזו, של רבוי בכבוד שמים ולפאר את הקב"ה ולא את עצמי, שלא מגיע לי כלום, זו ראשית העבודה של מי שנמצא בפרצוף חג"ת. ברגע שיש לאדם אהבה יש לו גם הרגשה של "יש מי שאוהב", ותוך כדי אהבת ה' הוא יכול לפול לתוך גאוה. אבל אם יחד עם הרגשת החויה העצומה של האהבה יש לו תודעה כללית של 'כל הכבוד לקב"ה' ואני לא מחפש בה שום כבוד, על אף הכרח הרגשת עצמו במדרגה זו – זו ההכנעה במדת התפארת.

בפרצוף חב"ד יש כבר חידוש. שם ההכנעה היא בטול בעצם. עיקר ההבדל בינו ובין פרצופי חג"ת ונה"י הוא שהם פרצופי מדות, ובמדות ישנה ישות, ונגדה צריך להילחם. בפרט: עיקר המלחמה בנה"י נגד הישות היא השפלות בעצם בעת שאדם רואה באמת מי הוא. אם הוא רק מסתכל בראי ורואה באיזה מצב הוא נמצא הוא נשבר לרסיסים דקים. זו ההכנעה של הוד, של הודאה במצב, והיא הכנעה של תשובה תתאה. ההכנעה בפרצוף חג"ת היא לעבוד כל הזמן שלא להחזיק טובה לעצמו ולא להתפאר. כאן זו הכנעה הפוכה, כי 'הולך' לו טוב. במדרגה קודמת היתה ההכנעה ממצב הביש והמוגבל בו הוא נמצא. אני משועבד להרגלים ולכל ההבאי של העולם הזה ואין לי שום טפת שחרור אמיתי. אני לא למעלה. עם כל למוד התורה שלי וכל המעשים הטובים שלי – אני שקוע בתוך ההגבלה של התנאים של העולם הזה, של עולם השקר. ברגע שאותו אדם רק נוכח לדעת זאת הוא נשבר לגמרי. יש לו לב נשבר. לעומת זאת, ההכנעה של התפארת היא כאשר יש לו במה להתפאר. להיפך, יש לו חויה ותוך כדי כך הוא מכניע את מדת ההתפארות.

מה המשותף לשתי מדרגות ההכנעה הללו? בשתיהן עובד האדם על עצמו מלמטה. אבל במדרגה העליונה ההכנעה היא הבטול, והוא בא בדרך ממילא. הוא בטול הבא מגדלות המוחין, כהברקה המאירה על השכל שכתוצאה מכך האדם מתבטל. הבטול כאן אינו 'בטול היש' כמו בשתי המדרגות הראשונות, אלא זהו 'בטול במציאות'. 'בטול היש' הראשון הוא שפלות תוך כדי הכרת המצב האישי ואילו 'בטול היש' השני הוא שלא לקבל ישות ולהתפעל מן החויות והאורות שלו. לעומת זאת, כאן הבטול הוא 'בטול במציאות' , וממילא הוא שייך אל קו ימין.

בסקירה כללית, בכל פעם עולה ההכנעה לכוון ימין. מה הכוונה? בכל פעם יש בה יותר ויותר גלוי. ההכנעה הראשונה היא הכנעה לא שום גלוי אור. להיפך, ההכרה בה היא הכרה ברחוק מאור בתכלית הריחוק, ולכן ההכנעה בה היא בצד שמאל. בחג"ת ההכנעה היא בקו האמצע, כי יש בה איזה גלוי של אור, אלא שהאדם צריך להשגיח על עצמו ולהכניע את ההפעלות. לעומתם, במוחין דוקא הגלוי הכי גדול פועל הכנעה בנפש.

נתבונן על החיצים שבציור: כל העבודה בה היא מלמעלה למטה, כאשר תכלית העבודה היא להמשיך אותו האור מחכמה לבינה, עד ידי דעת עליון. העבודה של פרצוף נה"י היא להסתובב ולהגיע אל תכלית המעשה הרצוי, בתור צדיק שנותן צדקה. בפרצוף חג"ת העבודה היא להגיע אל המדה הכי טובה, אל עצם הטוב שבלב, ולטפח אותה. הכיוון בה הוא עליה. לעומתם, העבודה בפרצוף חב"ד היא פשוט להמשיך את האור לתוך הבינה, ולהמחיש את האור.

נסכם את העבודה בפרצוף חב"ד: היא מתחילה מראשית הגלוי שבבחינת בטול בחכמה, ממשיכה בהבדלה שבדעת עליון – זו המיחדת חכמה ובינה – והתכלית היא לבוא אל עולם הבא, אל הבינה, כאשר התענוג שהיה נעלם וטמון בתוך העלם האור שבחכמה מתגלה. זהו "גלוי עתיקא באמא", להמשיך את העולם הבא.

ככל שהעבודה נמצאת יותר בקו שמאל כך יש בה יותר עבודה. שמאל הוא בבחינת מעלה ואילו הימין הוא בבחינת מטה. כך היה בקרשי המשכן: היו בהם שני בריחים למעלה, שני בריחים למטה ובריח תיכון באמצע "מבריח מן הקצה אל הקצה". מובא בספר הזהר, שהקרשים הם בדוגמת אדם השוכב על צד שמאל, כאשר שני הבריחים העליונים הם יד ורגל ימין שלו, שני הבריחים שלמטה הם יד ורגל שמאל שלו, ואילו הבריח התיכון הוא "גופא ובריתא חשבינן חד". אין בהם חלוקה לשנים. מכאן אנו לומדים ששמאל קשור עם צד מטה ואילו ימין קשור עם צד מעלה. על כך דורשים חז"ל, שה' "פשט יד ימינו ונטה שמים ופשט יד שמאלו ויסד ארץ שנאמר: 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים'".

 

עד כאן חזרנו על עיקרי ה"הכנעה, הבדלה, המתקה" בפרצופי המושכל, המורגש והמוטבע. כעת נתבונן בציורים מלמעלה למטה ונראה את השלמות של הכל, כמו אדם שיש בו את כל הפרצופים יחד:

בכל קו – ימין [חכמה-חסד-נצח], שמאל [בינה-גבורה-הוד], אמצע [דעת-תפארת-יסוד] – מופיעה כל אחת מהשלש פעם אחת [ויש בו הכנעה, הבדלה והמתקה]. בקו שמאל, [שנקרא בכללות] קו העבודה, הכל עליה בסוד "ועבד הלוי הוא".

בפרט: "ועבד" הוא כנגד ההכנעה שבהוד, "הלוי" הוא כנגד ההבדלה שבגבורה, "הוא" כנגד ההמתקה שבבינה.

בקו ימין, [שנקרא כולו קו] גמילות חסדים, האור יורד ועולה בסוד "מטי ולא מטי"

ההכנעה היא למעלה בחכמה, ההבדלה היא הכי למטה, בנצח, ואילו ההמתקה היא באמצע, בחסד. הקו כולו – גם החכמה שבו – נקרא קו גמילות חסדים, ולכן ההתקה שבו היא התכלית – גלוי החסד. סדר הגלוי כאן הוא מלמעלה למטה, ובחזרה אל האמצע.

([תנועת 'מטי ולא מטי' זו היא] בחינת עולם העקודים שעיקרו חסד בסוד ג' עולמות עקודים נקודים ברודים כנגד חסד דין רחמים כמבואר במ"א).

מובא בקבלה, ובמיוחד מוסבר באריכות על ידי הרמ"ז בפירושו לספר אוצרות חיים, ששלשת העולמות עקודים נקודים וברודים הם כנגד האבות אברהם יצחק ויעקב [וממילא גם כנגד חסד גבורה ותפארת]. עולם העקודים, בו כלולים כל האורות בכלי אחד, הוא בחינת החסד ובו סוד "מטי ולא מטי". כלומר, האור יורד לגמרי ואחר כך חוזר. זהו הסוד של קו ימין כאן: מחכמה לנצח לחסד.

בקו אמצעי, [שנקרא קו ה]תורה, יש "רצוא ושוב" [שאינה התנועה של "מטי ולא מטי"] (תורה עולה בגימטריה רצוא ושוב כידוע [ומובא בספרי המקובלים כולם]),

בדרך כלל ההסבר הוא כך: קו ימין הוא בתנועה של ירידה כטבע המים, קו שמאל בתנועה של עליה כטבע האש, ואילו קו האמצע הוא בתנועה כפולה של "רצוא ושוב" כטבע הרוח. כאן אנו מסבירים באופן קצת יותר עמוק: קו שמאל הוא אכן רק קו של עליה, ולעומתו קו ימין הוא אמנם בכיוון של ירידה, אבל זו ירידה בסוד "מטי ולא מטי".

מה ההבדל בין "מטי ולא מטי" לבין "רצוא ושוב"? "מטי ולא מטי" זו ירידה מלמעלה למטה. הוא "מטי מלמעלה למטה, ואחר כך חוזר – "לא מטי" – כדי להגיע אל האיזון והתקון. לעומת זאת, "רצוא ושוב" זו תנועה מלמטה למעלה.

בעצם, "מטי ולא מטי" זו השלמות של ההמשכה מלמעלה למטה. למה? אם אין את החזרה של "לא מטי" זו המשכה בדוגמת אברהם אבינו, שיצא ממנו ישמעאל – "לוט ישמעאל יחיה לפניך". יוצאת ממנו פסולת. לקו שמאל מצד עצמו אין פסולת כלל, כי הוא רק עליה. היציאה של עשו מיצחק היא כמו נפילה ונשירה מן הצד, לא יציאה ממנו ישירות. לעומתו, ירידת קו ימין עלולה לרדת עד לקליפות ממש ולתת להן יניקה, ללא העליה המאזנת של "לא מטי" ששומרת עליו.

כתוב, שישמעאל הוא הפסולת של קו ימין, של אברהם, ואילו עשו הוא הפסולת של קו שמאל [לקו האמצע אין פסולת. זהו הקו של יעקב, עליו נאמר "מיטתו שלמה"]. יש הבדל עצמי בין זה לזה. מה ההבדל? אברהם ממשיך כל הזמן לומר "לו ישמעאל יחיה לפניך". הוא נמשך אליו. יצחק עולה ועשו נופל ממנו, ולכן כתוב שהוא אהב אותו. הוא רוצה להקים אותו. עשו לא נמשך מיצחק כפי שנמשך ישמעאל מאברהם.

עיקר ההבדל בין עשו לישמעאל הוא, שישמעאל נולד מאשה אחרת, הגר, ואילו עשו נולד מאותה אשה. ענינו של עשו הוא בירור: ליצחק יש רק אשה אחת – היא רבקה אמנו – והיא מתעברת בשנים. הבירור הראשון נעשה בבטן, כאשר החלק הטוב מתברר ועולה – "'ביצחק יקרא לך זרע' ולא כל יצחק" – והחלק הרע נופל. אחר כך יש עוד בירור. עשו אינו גוי, הוא יהודי, והבירור שלו נעשה רק לאחר מותו, כאשר חושים בן דן חתך לו את הראש, שנפל והתגלגל "בחיקו של יצחק", ואילו הגוף נשאר גוי. אלו שני הבירורים בעשו.

לעומתו, ישמעאל יוצא בדרך של הנקה. אברהם מניק לו וממשיך אותו. הוא מוליד אותו מאשה אחרת לגמרי. איפה היה כאן בירור? בתוך אברהם עצמו, אפילו עוד לפני שהזריע. כאשר הזרע שלו נכנך אל תוך הגר, זרע שממנו יצא ישמעאל, היה הזרע הפסול שלו עצמו. יש בו משהו שנמשך אל הקליפות. מה שאין כן הזרע של יצחק הוא כבר זרע קדש, אלא שהוא צריך בירור, ובירור זה נעשה בתוך רבקה. ישמעאל לא יהודי. הוא עבד. יש לו בירורים אחרים, אבל לא בירור אמיתי בין יהודי לבין גוי [גם ל-ז' עממין יש בירור של הוצאת נצוצות מן הפסולת].

אכן, מובא שרוב הגרים באים מעשו, על אף שלכאורה הוא יותר גרוע מישמעאל ויותר מעיק ממנו בכל הדורות [חוץ מאשר היום, בסוף הגלות, בארץ]. היא הנותנת, כיוון שהוא עושה צרות זהו הסימן לכך שיש לו ניצוצות, מהם באים הגרים.

נחזור לענין: קו שמאל כולו עולה ואילו קו ימין יורד, אבל כאשר הוא מתוקן הוא יורד בסוד "מטי ולא מטי". זהו הסדר כאן של "הכנעה, הבדלה, המתקה" בקו ימין. הוא לא יורד מיד אל החסד, אלא מגיע אליו בהמתקה לאחר ירידתו אל הנצח. אבל קו האמצעי הוא בתנועה של "רצוא ושוב". תנועת ה"רצוא" שבו מתחילה מלמטה למעלה ואחריה באה תנועת ה"שוב" עד למטה לגמרי.

שוב, ההכנעה בקו שמאל היא למטה לגמרי, בגלל שקו זה הוא קו של עבודה. בקו ימין נמצאת ההכנעה למעלה לגמרי, בגלל שקו זה מתחיל מגלוי אור. קו האמצעי מתחיל מן האמצע, בהכנעה שבתפארת, עולה אל הדעת ויורד אל היסוד.

קו זה נקרא עמוד התורה. מה עיקר העבודה כאשר אדם לומד תורה? קודם כל שיתפאר ממנה. אין התפארות יותר גדולה מאשר התפארות בתורה, ואותה צריך להכניע. לאחר הכנעת ההתפארות עולים לדעת, לדעת תורה, וזו פנימיות התפארת. בסוף יורדים אל "תורת חסד" על מנת להשפיע תורה.

קודם למדנו על חלוקה למושכל-מורגש-מוטבע, אבל כעת למדנו חלוקה אחרת לשלשה קוים – תורה, עבודה, גמילות חסדים. קו העבודה – "ועבד הלוי הוא" – הוא כולו עליה מלמטה למעלה. בקו גמילות חסדים, על מנת לגמול חסד צריך להתחיל מהברקת החכמה שיש בה בטול, לרדת לנצח ולגלות את הכח בנפש להתגבר בשטח. זהו כח ליישם את מה שאתה רוצה לעשות. נצח הוא כח הישום. לדוגמה: אדם רוצה לגמול חסד, קודם כל יש לו הברקה של רעיון מה הוא רוצה לעשות. אחר כך הוא צריך לגלות בעצמו כוחות ישום בשטח. בלעדיהם הוא עקר, לא יכול לעשות שום דבר. השלמות של כל הישום הזה היא שיקום גוף שיאפשר לו לפתח יותר ויותר את טבע הטוב להטיב שלו.

לפי חלוקה זו, תכלית העבודה היא להגיע לבינה – לגלות את האור הנעלם בבחינת עולם הבא. בלמוד התורה התכלית היא להיות משפיע בתורה. זהו היסוד. תורה היא זווג. בקבלה, עיקר הזווגים – כמו זווג נשיקין – נעשים בעיקר על ידי למוד התורה, ולכן תורה היא מלשון הריון. היא זווג ממש ומסוגלת להכניס להריון, אפילו יותר מאשר חסד.

מה ההבדל בין חסד לבין חסד שבתורה? מוסבר בחסידות שישנם שני סוגי אנשים: יש אחד שעיקר התענוג אצלו הוא מלהיות משפיע [יש על כך מאמר ארוך מר' הלל], ויש אחד שהעיקר אצלו הוא שהחסד יתקבל בפנימיות את המקבל, וכל עוד לא התקבל השפע אצלו הוא עדיין אינו מרוצה. זהו ההבדל בין ספירת החסד לספירת היסוד. בספירת החסד עיקר הרצון והתענוג גדול בא מעצם ההשפעה, מטבע הטוב להטיב, ואילו בספירת היסוד עיקר הרצון הוא שהאור הפנימי והעצמי יתקבל בתוך המקבל. אם האור לא מתקבל הוא מתוסכל. זה נקרא זרע לבטלה.

זהו גם ההבדל בין השפעה סתם לבין השפעה של תורה. לכן סדר העבודה בקו התורה הוא להתחיל מהכנעת ההתפארות, לעלות לדעת תורה ולרדת בסוף עד ליסוד. זהו סדר של "רצוא ושוב", כאשר העיקר והתכלית הם ב"שוב" שבסוף. קו ימין עדיין מפחד מיניקת החיצונים, ולכן הוא צריך לחזור ולעלות. העיקר אצלו הוא להיות משפיע. אבל בקו התורה העיקר הוא שהדבר יתקבל ויתגשם, ולכן הוא יורד מטה-מטה מבלי לפחד מהם – "יעקב אבינו מיטתו שלמה". הכוונה בו מלכתחילה אחרת.

אם כן, למדנו היום סדר אחר בעבודה – סדר על פי קוים. קו עבודה של תפלה, קו ימין של גמילות חסדים וקו אמצעי של תורה. קו שמאל כולו עליה, קו ימין הוא "מטי ולא מטי", וקו אמצעי הוא בתנועת "רצוא ושוב" – מן האמצע למעלה ומשם עד למטה ממש.

החל מהנקודה האמצעית שבו וכלה בהמשכת העצם מטה מטה להוליד נשמות קדושות בתחתונים וד"ל.

התורה היא ממש כח הולדה של נשמות. קו ימין הוא רק חסד על מנת להשפיע, אבל הוא אינו ממשיך את העצם ממש עד למטה. לעומתו, נמשך קו האמצע עד למטה, וזו המשכת העצם ממש, ולכן עיקר ההמתקה בה היא למטה.

על פי ההסבר הראשון היו "הכנעה, הבדלה, המתקה" שלשה שלבים של התפתחות. ההמתקה ביסוד היתה מציאת העבודה והמעשה הרצוי בחיים, ההמתקה בחסד היתה מציאת וטפוח טבע הטוב, וההמתקה בבינה היתה לגלות את הענג של עתיקה באמא ולהמשיך אותו כלפי מטה. אלו שלבים של 'עבור, יניקה, מוחין'.

כעת, כאשר אנו מסבירים אותם על פי סדורם בקוים, כל שלשת השלבים הם במצב של גדלות. אלו שלשה קוי עבודה בגדלות. למשל, ההמתקה ביסוד בסדר הראשון היתה המתקה של עבור, אבל ההמתקה על פי הסדר שלמדנו כעת היא המתקה של גדלות, של תורה. כך גם בתפלה: אם אדם מתפלל בגדלות אזי עיקר התכלית של תפלה זו הוא להגיע לעולם הבא, כמו בתפלת שבת. על תפלת שבת נאמר כי היא עיקר ענג שבת, שמתוך התבוננות כל כך גדולה מגלים בה עולם הבא.

שאלה: איפה בכל המבנה הזה נמצאת השפלות בעצם של המלכות?

תשובה: נגיע לכך בהמשך ובהרחבה. אכן, העבודה הקרובה ביותר אליה היא ההכנעה של ספירת ההוד. שלשת המשולשים שציירנו כאן הם עצמם כנגד "הכנעה, הבדלה, המתקה" מלמטה למעלה, ולפיכך ספירת ההוד היא הכנעה שבהכנעה. ההבדלה שבהבדלה היא ספירת הגבורה ואילו ההמתקה שבהמתקה היא בבינה [התורה ממשיכה את ההמתקה שלה אל היסוד, בבחינת "שאול מרחובות הנהר"].

 

בכללות, נה"י חג"ת חב"ד הם כנגד עבור יניקה מוחין (גדלות) סוד "מעבר יבק" – יחוד ברכה קדושה –

בסוד זה יש מחלוקת גדולה בין המקובלים, אבל בחסידות חב"ד נוקטים כך: "יחוד" הוא בנה"י, "ברכה" היא בחג"ת ו"קדושה" היא בחב"ד. "יחוד" הוא מלשון הבטוי 'יחוד המעשה' המובא בספר חובת הלבבות [שמו של אחד משערי הספר]. הכוונה היא שהאדם מסור במעשיו למטרה אחת תוך דבקות במטרה. עיקר הדבקות במטרה ברמת המעשה יכול להתגלות גם אצל אדם שנמצא במדרגת עבור, ללא שום רגש או שכל. לכן, על אף שיחוד היא מדרגה גבוהה מאד, כאן "יחוד" שייך לתקון המדרגה הנמוכה ביותר. זה נקרא 'יחוד המעשה' – יחוד והתמסרות מעשית אך ורק לשם שמים.

"ברכה" היא התברכות והתרבות, והיא שייכת אל התפעלות הלב. הלב מתמלא ומתברך מן השכל – "מלא ברכת הוי'". על כך נאמר הפסוק "ובדעת חדרים ימלאו". חדר הוא ראשי תבות חסד דין רחמים, כללות פרצוף חג"ת. "קדושה" היא אור השכל עצמו, שהוא אור מובדל. שתי המדרגות הנמוכות – מורגש ומוטבע – שייכות אל הלב, אבל המדרגה הגבוהה מובדלת מהן.

למה נקטתי דוקא בסדר הזה? בגלל שזהו הסדר של הרמז. הוא נקרא "מעבר יבק", מעבר הוא לשון עבור, והעבור מתחיל מלמטה.

אם כן, 'עבור, יניקה, מוחין' הם כנגד:

השתלשלות עולמות, התלבשות נשמות, השראת אלהות כו', עיקר עבודת האדם בהכנעה הבדלה המתקה ממטה למעלה (על דרך העליה בקו שמאל, קו העבודה, בפרטיות כנ"ל [והיא משקפת את העבודה בכלליות]).

למשל: אם הסברנו שלגבי התורה ההמתקה ביסוד היא המתקה בעצם, הרי שהמתקה זו היא גלוי הגדלות במדרגת נה"י. אכן, עיקר ההמתקה היא הארת האור כפי שהוא בחב"ד.

 

מכאן והלאה אנו עוברים להסבר של עוד הרבה צורת של "הכנעה, הבדלה, המתקה" [לא כולם כמובן]. עד כאן ראינו "הכנעה, הבדלה, המתקה" בתוך חב"ד חג"ת ונה"י; בקו שמאל, קו ימין וקו האמצעי; בכללות הם 'עבור, יניקה, מוחין', שכנגד 'השתלשלות, התלבשות, השראה' ו'עולמות, נשמות, אלקות'. כעת נראה בקצור נמרץ עוד כמה סדרים, שיטות שונות לגבי המיקום לסוד "הכנעה, הבדלה, המתקה":

יש וג' המדרגות "הכנעה, הבדלה, המתקה" הן בדרך עליה (בכללות ד' העולמות אבי"ע) מעשיה – יצירה (מחצב העולמות ומחצב המלאכים בפרט) לבריאה (מחצב הנשמות) לאצילות (מחצב הספירות – אלהות, שהרי "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון").

פירוש זה מובא בשם כמה רביים צדיקים, שפירשו את אגרת הבעל שם טוב, בה הוא מביא את המושגים "עולמות, נשמות, אלקות". הם מפרשים, ש"עולמות" הם העולמות יצירה ועשיה, "נשמות" הן כנגד עולם הבריאה ואילו "אלקות" היא כנגד עולם האצילות.

מהם עולמות יצירה ועשיה? בלשון הקבלה נקראים עולמות אלו 'מחצב העולמות' ו'מחצב המלאכים', אבל גם עולמות וגם מלאכים שניהם נבראים, וזהו המכנה המשותף ביניהם. לעומתם, הנשמות הן ממוצע. בלשון החסידות: נשמה היא "חלק בורא שנעשה נברא". רק בחיצוניות הן בגדר נברא, אבל בפנימיות הן 'בורא'. הן במדרגת הבדלה מן העולמות, וכנגד עולם הבריאה. ממד האלקות הוא כנגד עולם האצילות שכולו אלקות.

נסכם בהקבלה לשם הוי' ב"ה:

י

אצילות

מחצב הספירות

המתקה

אלקות

ה

בריאה

מחצב הנשמות

הבדלה

נשמות

ו

יצירה

מחצב המלאכים

הכנעה

עולמות

ה

עשיה

מחצב העולמות

 

על פי זה יוצא, שעיקר יחוד וה, שהוא עיקר היחוד של קוב"ה ושכינתיה בתורה ומצות, נכלל כולו בעבודת ההכנעה. היא כוללת את כל עבודת ה'. כמו כן עולה, שהזווג והיחוד התמידי שיש בין אבא ואמא – "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" – הוא בין הקב"ה לבין נשמות ישראל.

 

זהו סדר אחד, והוא סדר עליה [בהמשך נסקור גם סדרים של ירידה]. סדר נוסף המובא בכתבי הרבי מקומרנא ומוזכר גם בכתבי חסידות חב"ד:

וכן יש סדר עליה (בספירות) ממלכות (חכמה-תתאה – בטול היש, הכנעה) לחכמה (חכמה-עילאה – בטול במציאות, הבדלה) לכתר עליון (התכללות באור ה' ממש – אלהות, "כי מתוק האור").

מלכות היא שפלות בעצם, והיא נקראת 'חכמה תתאה'. 'חכמה עילאה' מובדלת מן היש, והבטול בה הוא בטול במציאות, אבל כאן בטול זה הוא כנגד הבדלה. הוא בטל ומובדל מן המציאות. לעומת זאת, המתקה היא מעבר לכך. היא בטול במציאות ממש.

איך קופצים ממלכות לחכמה? בגלל שזו חכמה תתאה וזו חכמה עילאה, וחכמה עילאה כוללת בתוכה אל כל הספירות מחכמה ועד יסוד – "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". כולם בגדר הבדלה. למה הכתר הוא המתקה? הכתר הוא חכמה סתימאה.

אם כן, שלש המדרגות הללו הן שלש מדרגות של חכמה: חכמה תתאה היא החכמה שבמלכות, והיא הכח שיש במלכות להגיע לשפלות בעצם, חכמה עילאה היא חכמת כל הספירות של האצילות, ויש חכמה סתימאה בכתר, שעליה נאמר "מתוק האור".

גם סדר זה הוא סדר של עליה. סדר נוסף:

שרש כל העליות הוא בסוד ג' רישין שבאריך – מוחא סתימאה (מקור הכנעת ה"שמרים" למטה על ידי גבורה דעתיק שבו כנודע), אוירא (שבו מאירה הדעת דרדל"א, מקור ההבדלה כנ"ל), גלגלתא (שבו מתלבש החסד דעתיק – "כי חפץ חסד הוא", טבע הטוב העצמי ממש).

מובא בכתבי האריז"ל שמלבד ג' הרישין הכלליים, הכוללים את רדל"א, יש עוד ג' רישין בפרצוף אריך אנפין: מוחא סתימאה, אוירא, גלגלתא. זהו הפירוש העיקרי המובא בכתבי הרבי מקומרנא.

ההכנעה היא במוחא סתימאה, בה מלובשת גבורה דעתיק. גבורה זו מכניעה את השמרים. נסביר: מובא בקבלה כי מוחא סתימאה הוא מקור העולמות הנפרדים, והדמוי הוא לחבית ובה שמרים. אותם שמרים יורדים לתחתית החבית. לכאורה זו הבדלה ובירור, אלא שמוסבר כי בירור זה נעשה בדרך של הכנעה מוחלטת. כלומר, אמנם יש שם איזה מקור של עולמות, שמרים, אבל הם נכנעים בתכלית ההכנעה ליין הצלול שבחבית. זהו שרש ההכנעה.

בפירוש הקודם היה מוחא סתימאה במדרגת המתקה ביחס לחכמה עילאה ותתאה, ואילו כאן הוא שרש ההכנעה. מה יש מעליו? אוירא. אוירא היא רוח, ורוח היא הבדלה שבאמצע. מובא בקבלה, כי בתוך אוירא מאירה הדעת של רדל"א, ודעת היא מקור ההבדלה – "אם אין דעת הבדלה מנין" [זהו יסוד גדול בחסידות חב"ד: יש בהבדלה משהו יותר גדול אפילו מאשר בהמתקה. זהו הסוד שיש לעבודת האתכפיא של הבינוני מעלה לגבי עבודת האתהפכא של הצדיק. הוא מקבל מן הדעת דרדל"א המתלבש באוירא, בעוד הצדיק מקבל רק מן החסד דעתיק המתלבש בגלגלתא].

מעל האוירא, בגלגלתא, מתלבש החסד של עתיק, והוא עצם טבע הטוב. כמו שבמדרגת פרצוף חג"ת היתה ההמתקה עצם טבע הטוב, כך הגלגלתא כולה חסד והמתקה.

 

עד כאן דברנו על שלשה סדרים של "הכנעה, הבדלה, המתקה" מלמטה למעלה. קודם על עלית עולמות, אחר כך על עלית ספירות האצילות ולבסוף בעליות שבתוך כתר האצילות עצמו.

מה המכנה המשותף לכל העליות? מהו פירוש המושג עליה על פי חסידות?

כל עליה היא בסוד הזדככות הכלי לקבל בתוכו [יותר ויותר] את בהירות האור כי טוב. אך בדרך ירידת והתגלות האור מהעלמו העצמי (שבו האור "נכנע" כביכול בהתכללותו המוחלטת בתוך העצם – אור וזיו הבטל בתכלית בעצם המאור)

כל עליה היא מצד הכלים וכל ירידה היא מצד האור. כאשר מדברים על האור מצד עצמו אזי ההכנעה שלו היא התכללותו בעצם, בו אין לו שום מציאות. לעומת זאת, כאשר מדברים על הכלים הכיוון הוא הפוך. עבודת הכלי היא הזדככות, והיא מתחילה מהכנעה למטה, ואילו אצל כל ההכנעה באה בדרך ממילא. כך הסברנו את ההבדל בין ההכנעה בפרצוף נה"י להכנעה בפרצוף חב"ד [באופן יחסי חב"ד הוא אור ונה"י הוא כלי]. אצל האור ההכנעה היא המדרגה הכי גבוהה, והיא התבטלותו תוך העצם, וככל שהוא יורד הוא מגיע אל תכליתו – שלבי ההבדלה וההמתקה.

לכן, בהתגלות האור:

הסדר של "הכנעה, הבדלה, המתקה" (העלם עצמי, אור המאיר לעצמו, אור המאיר לזולתו) – "חש מל מל" – הוא מלמעלה למטה.

העלם עצמי של אור בתוך עצם המאור זו הכנעה לגבי האור. התגלות האור לעצמו – מדרגת שעשועים עצמיים – זו הבדלה לגביו. הוא מאיר רק לעצמו, ולא לזולת. ההארה גם אל הזולת היא כבר ההמתקה שלו. זו המתקת הדינים, המתקת הזולת.

אלו שלש מדרגות של ירידה.

 

כעת נסביר דבר מאד-מאד עמוק ועיקרי בכתבי האריז"ל. יש בכתבי האריז"ל דבר שקשה מאוד להבנה. כאשר הוא מסביר את סוד ג' הרישין שבכתר יש לו שני סדרים שונים. יש ג' רישין בכללות הכתר, והם רדל"א, גלגלתא ומוחא סתימאה [במונחי ספר עמק המלך: רדל"א, רישא דאין, רישא דאריך], ובנוסף יש ג' רישין בתוף פרצוף אריך בלבד – מוחא סתימאה, אוירא, גלגלתא.

מה הענין? בפנימיות הענין, עיקר ההבדל הוא בין סוד הזדככות הכלים שבאריך לבין הארת האור של עתיק. ג' הרישין שבארחיך שייכים עדיין אל סוד הזדככות הכלים, מצד החיצוניות, ולכן עיקר סודם הוא בעליה מלמטה למעלה. לעומת זאת, הסוד הכללי של ג' הרשין שבכתר משתייך בעיקר אל האור, וזו התגלות שבאה מלמעלה למטה.

בפרט: רדל"א הוא העלם העצמי, ולכן הוא 'רישא דלא אתידע'. הראש השני שנקרא 'רישא דאין' הוא עדיין למעלה מן העולמות, ובאופן יחסי הוא מוגדר תענוג עצמי. לכן הוא 'אור המאיר לעצמו'. אכן, גם בתוך רדל"א יש חלוקה נוספת: יש כתר דרדל"א, והוא עצם ההעלם העצמי, ויש חב"ד דרדל"א, שהם שעשועים עצמיים של אור המאיר לעצמו. בכל זאת, גם האור של הראש השני שמאיר בגלגלתא, שהתענוג שבו הוא תענוג מורכב, הוא למעלה מלהאיר לעולמות. עיקר מה שמאיר לעולמות הוא מוחא סתימאה – הראש השלישי הכללי בכתר.

בשרש העליון הוא בסוד ג' רישין שבכללות הכתר: רישא דלא אתידע, רישא דאין, רישא דאריך.

אני משתמש כאן דוקא במושגים של ספר עמק המלך, על פיהם נקרא הראש השני 'רישא דאין', ולא גלגלתא. הם יותר מובנים כאן. 'אין' זה הוא לגבי הזולת, הוא תענוג עצמי המאיר לעצמו, מה שלא היה משתמע אם הייתי השתמש במונח גלגלתא. כך לגבי הכנוי 'רישא דאריך': מוסבר בתחלת בשער היחוד ובפירוש ר' הלל שם, כי פירוש המונח אורך בכל מקום הוא המשכה אל הזולת. לכן, 'רישא דאריך' הוא אור שכבר נמשך לגבי הזולת. זו המתקה מצד האור.

למטה יותר הוא בסוד "הולך בתם ילך בטח" – [ומובא בספרי הקבלה הראשונה כי בתם הוא ראשי תבות] בינה תפארת מלכות.

מבין הספירות התחתונות, בינה דאצילות היא כמו כתר והעלם עצמי ביחס אל מה שמתגלה בזו"ן, בעולמות התחתונים, ולכן היא כנגד הכנעה. התפארת היא כבר אור שמאיר, אבל אינו מתגלה. הוא בבחינת "סובב כל עלמין". המלכות היא כמו אור ה"ממלא כל עלמין".

וכן כנגד תפארת (הכנעה בלב כנ"ל, מקור הרגשת הזולת להתעורר עליו ברחמים [כל גלוי של רחמים מתחיל מנקודת הכנעה בלב, וזהו נושא שלם]) יסוד (ברית מילה, אות ברית קדש להשפיע בקדושה) מלכות (דבור העליון – "פתח פיך ויאירו דבריך" במתיקות האור כי טוב).

חש הוא מלשון לחוש את הזולת, ותחושה זו מתחילה בתפארת. אתה חי את המצב של הזולת (empty). ביסוד מתגלה הנכונות להשפיע, עוד לפני ההשפעה בפועל, ובתוכו נעשים ההבדלה והבירור בין טוב לרע לגבי השפע אותו הוא עתיד להשפיע. הגלוי אל הזולת בפועל הוא הדבור, ובו מתגלה ה"אור כי טוב" אל הזולת. זהו סדר של "הכנעה, הבדלה, המתקה" בתוך המשפיע. כאמור, אנו עוסקים בסדר של ירידת אור, ואכן אור וכלי הם כמו משפיע ומקבל.

סדר נוסף, והוא עיקר סוד "הכנעה, הבדלה, המתקה" על פי ר' אייזיק מהומיל:

בכללות האצילות העליונה הוא בסוד "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון": "איהו" – המתקה של גלוי והשראת עצם האלהות: "חיוהי" – הבדלה שעל ידי גלוי והתלבשות הנשמות; "גרמוהי" – הכנעה של השתלשלות הכלים – עולמות.

בעולם האצילות הכל אחד, אבל גם בו יש שרש לעולמות, והוא נקרא 'גרמוהי'. אותם הכלים שבעולם האצילות הם בסוד ההכנעה, בבטול במציאות ללא כל הרגשת יש. זו ההשתלשלות באצילות.

האורות – 'חיוהי' – הם ההתלבשות. כאשר נשמה מתלבשת בתוך גוף נעשית הבדלה בין פנימיות וחיצוניות, כמו בין יהודי ובין גוי. 'איהו' הוא השראת האלקות.

יחוד זה מתגלה גם בעולמות התחתונים: יש יחוד מצד 'גרמוהי', יש יחוד מצד 'חיוהי' ויש יחוד מצד העצמות שנקראת 'איהו' [מובא באריכות בביאור לספר התניא].

 

נסכם: כמה מדרגות של "הכנעה, הבדלה, המתקה" ראינו? בתחלה ראינו שלש מדרגות של חב"ד חג"ת נה"י. אחר כך ראינו עוד שלש מדרגות בכל אחד משלשה קוים. אחר כך הסברנו את סוד יב"ק על פי 'עבור, יניקה, מוחין'. אחר כך ראינו שלש מדרגות כלליות של עליה: בעולמות אבי"ע, בספירות וב-ג' רישין שבפרצוף אריך אנפין. אחר כך הסברנו שלש מדרגות של ירידה: ב-ג' הרישין הכלליים של הכתר, בספירות בינה-תפארת-מלכות (בתם), ובספירות תפארת-יסוד-מלכות. כעת ראינו את הפירוש הכללי של ר' אייזיק מהומיל על "איהו וחיוהי וגרמוהי" בעולם האצילות. סך הכל 14 סדרים של "הכנעה, הבדלה, המתקה".

לכל זאת הגענו מהסבר שלש המדרגות בפסוק "והימים האלו נזכרים ונעשים", שהם כנגד "הכנעה, הבדלה, המתקה" על פי הסדר של חכמה-דעת-בינה.

נמצאנו למדים שבכל מקום קיים הסוד של "הכנעה, הבדלה, המתקה" – "חש מל מל" וכו' בצורה מיוחדת לפי ענינו. הוא בכל והכל בו. והוא הכלל הגדול בהבנת התורה כולה, תורת הנגלה ותורת הנסתר, וכן בקיום התורה והמצות כולן כרצונו יתברך באמת, כמבואר בכתר שם טוב אות כ"ח עיי"ש.

 

* * *

נתחיל עם השלמה לנושא הקודם.

חשבתי שמובן מאליו, אבל כנראה שלא. נתבונן בציור שכנגד שלשת המצבים – עבור, יניקה, מוחין. ראינו ששלש ההכנעות עולות משמאל לימין. נוסיף עוד נקודה:

הסדר בשלב העבור הוא משמאל לימין ולאמצע [יסוד]. בשלב היניקה עומדת ההכנעה [תפארת באמצע] במקום ההמתקה של השלב הקודם. בשלב המוחין עומדת ההכנעה [חכמה בימין] במקום ההמתקה של השלב הקודם [חסד בימין]. רואים משהו חשוב: באותו המקום בו נגמר השלב הקודם מתחילה העבודה החדשה. מה שהוא בגדר המתקה בשלב ראשון הופך להיות הכנעה בסדר העבודה הבא.

הרעיון הזה הוא כל כך יסודי ברעיון של "הכנעה, הבדלה, המתקה", עד שהוא רמוז במקור, בדברי הבעל שם טוב באות כח בכתר שם טוב. נקרא את הסעיף האחרון בו. לאחר שמביא בעל התולדות מביא מרבו את העיקר הגדול של "חש, מל, מל" הוא מפרש על פיו את הפסוק "לך לך מארצך":

ובזה יובן "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", שיתרחק [כלומר, שיתקן] מן ג' בחינות הנ"ל הכנעה הבדלה והמתקה שביאר מורי זלה"ה, כי מצד ארציות ועכירות החומר והקליפות נמשך גסות הרוח, לכך הזהירו "לך לך מארצך" ויבוא להכנעה,

זהו תקון עבור. כל זמן שאדם נמצא בתוך הארציות הוא כמו עובר בבטן אמו. הארץ היא כמו אמא, וכל זמן שהוא במצב של ארציות הוא לא יצא החוצה. זהו תקון נה"י בכללות. כאן משמע, שגם אם האדם משתדל לצאת מן הארציות שלו ומכיר בה הוא כבר מתחיל לתקן, מתחיל להכניע. כך הסברנו, שעיקר תקון ההכנעה הוא להכיר את המצב שלו, הוא מאד עכור ומעובה, וככל שהוא מכיר בכך ומשתדל לצאת ממנו הוא ממילא בא להכנעה.

אחר כך בא שלב היציאה "ממולדתך". מולדתך הוא מלשון ילדות, והוא תקון שלב היניקה. למדנו, שמצב של ילדות ניכר בשלשה סימנים: התפארות, קנאות וצמצום של מדת הדין, וטבע הטוב. 'מולדתך' אלו המדות הטבעיות של תרח שהוריש לאברהם. זהו הרגש הטבעי אותו יורש הבן מאביו. לא רק הרגלים שבבחינת מוטבע יורשים מן האב. יורשים ממנו גם רגשות טבעיים תולדתיים, חג"ת, שהיום נקראות תכונות נפשיות:

"וממולדתך" שהוא תרח עובד עבודה זרה שורש הקליפות ויש כח האב בבן, כמו שכתב הראב"ד בספר יצירה כי כח הבנאי בבנין, ולכך צריך הבדלה להפריש ולהבדיל הקליפות שמצד האב המולידו,

כאמור, יש לנו נה"י חג"ת חב"ד, ובכללות כל עבודת הנה"י היא עבודת הכנעה, כל עבודת החג"ת היא עבודת הבדלה וכל עבודת החב"ד היא עבודת המתקה. לכן, עיקר העבודה מצד המדות התולדתיות היא עבודת הבדלה.

אחר בא השלב השלישי – "ומבית אביך". זהו המקיף של האבא. "מולדתך" הוא מה שהאבא מכניס לתוך הבן, הרגש, אבל "בית אביך" הוא המקיף עצמו, המוחין. האב מוגדר כאן על פי המקום – חרן:

"ומבית אביך" שהיה בחרן כמו שכתוב "וימת תרח בחרן" [להבדיל, כמו שאצל צדיקים מסכם המות את כל החיים שלהם] ודרשו רז"ל "עד אברהם היה חרון אף של מקום",

כל המצב בעולם היה מצב של דינים ותפקידו של אברהם היה להמתיק אותם. לצאת מבית האב פירושו הוא לצאת מכל החרון שיש בעולם על ידי המתקתו.

שהוא דין וגבורה, ואברם בחינת חסד ימתיק הדין בשורש החסד שיש בגבורה והדין ההוא, כמו שכתוב במ"א בשם מורי זלה"ה איך למתוק הדין בשורשו,

עד כאן הסביר הבעל שם טוב את שלש המדרגות "הכנעה, הבדלה, המתקה" – "מארצך, ממולדתך, מבית אביך". כעת הוא מוסיף חידוש, שאף אחד מן הצדיקים שהסבירו את הסוד הזה לא מתיחס אליו:

ואחר המתקה אז תשיג בחינת "הארץ אשר אראך", והבן.

כאן אנו חוזרים אל המדרגה הראשונה. התחלנו מ"ארצך", וזו היתה הכנעה, ולאחר שעוברים את כל שלשת השלבים חוזרים שוב אל הארץ, אל ארץ הקודש. על כל הצדיקים הגדולים שעלו לארץ, כמו ר' מנחם מנדל מויטבסק ור' אברהם דב מאבריץ' (הבת עין), כתוב שברגע שהגיעו אליה חזרו למצב של הכנעה. בחוץ לארץ היו במצב של המתקה, בדרגה של צדיק הממתיק דינים, בגלל ששם הגיעו לשלמות העבודה. ברגע שהגיעו לארץ כאילו נפלו ממדרגתם. באמת, זו לא נפילה, אלא שלגבי ההמתקה הקודמת שהיתה להם הגיעו להכנעה גבוהה יותר. זה נקרא "ארץ אוכלת יושבה". הבת עין עצמו דורש כי "טובה הארץ מאד מאד" היא בזכות "מאד מאד הוי שפל רוח". צריך להגיע בארץ להכנעה חדשה לגמרי.

לכן ברור כאן למי שמדייק, שלאחר ההמתקה במדרגה הקודמת באים "אל הארץ אשר אראך", אל מדרגה גבוהה יותר של הכנעה. כך גם אצלנו בציור. בכל פעם שיש המתקה במדרגה נמוכה מתחילה משם ההכנעה במדרגה הבאה. בדרך זו עלינו מהמתקה ביסוד אל ההכנעה בתפארת, ומן ההמתקה בחסד אל ההכנעה בחכמה. אם נמשיך על פי הגיון זה, נגיע לאחר ההמתקה שבבינה אל הכנעה בהוד – כמו בפרצוף הנה"י – בפרצוף גבוה יותר.

נקודה נוספת: רואים בציור שהסיבוב כאן הוא תמיד באותו כיוון, משמאל לימין [כמו תנועת סיבוב היד של הרבי כאשר הוא מנצח על השירה]. חז"ל אומרים שכל פניות יהיו לימין. כך גם הסברנו בסוד ההליכה את הפסוק "הלך בתֹם ילך בטח" – תמימות ולאחריה בטחון. הליכה מתחילה מרגל שמאל וממשיכה ברגל ימין, וכך גם כאן. ראשית התנועה, משמאל לימין, מספיקה כדי להגדיר את התנועה עד אין סוף, עד למעלה-מעלה. אם רואים את העליה בשלשה ממדים מבחינים שזו עליה ספיראלית.

עד כאן היתה השלמה. נמשיך עם קיצור המשך הפרק השלישי במאמר:

שמחה היא הארת התענוג בחצוניות בינה. חדוה היא הארת פנימיות הענג בנקודת הלב שלמעלה מההשגה שבמח, כידוע דליבא שלטא על מוחא מצד פנימיות נקודת הלב.

"מח שליט על הלב" הוא רק שליטת חיצונות המח על חיצוניות הלב, אבל נקודת פנימיות הלב שולטת על המח, והענג שמתגלה בה נקרא חדוה. כאשר היא מתגלה רק בחיצוניות המח היא נקראת שמחה, שכן זו ראשית ההתפשטות לגבי שאר הגוף.

כך הסברנו בעבר לגבי מיקום הבינה. בינה היא מיסוד האש, ובספר יצירה כתוב שיסוד האש הוא בראש, אבל ב"פתח אליהו" כתוב שיסוד האש הוא בלב – "בינה לבא". איך מתישב? אלא שבנקודת פנימיות הלב, זו השולטת על חיצוניות הראש, יש גלוי של הארת התענוג הנקראת חדוה. היא שולטת על השמחה, שהיא התפשטות התענוג המתגלה בראש מצד ההשגה החיצונית.

ההשתלשלות מתחילה מן הראש, כאשר השתלשלות מוגדרת 'ראש-תוך-סוף'. בספירות: בינה-תפארת-מלכות. זו התפשטות, כמו אדם שמתמלא שמחה ומתחיל להתפשט. ההתפשטות מתחילה מן הראש ולמטה, אל האברים. אבל יותר פנימית ממנה היא ההתלבשות, ועוד יותר פנימית – ההשראה, והיא השראת הענג האלקי על הלב. השראה זו נקראת חדוה.

אם כן, הכלל שיצא לנו הוא, שחדוה היא הארת פנימיות הענג בנקודת הלב, שלמעלה מן ההשגה שבמח.

 

נעבור להוספה. יש כאן כוונה מאד יפה לפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". מובא, שלמילים "הוי' אחד" יש שני צרופים, שהם זוג של מושגים:

הוי' אחד אותיות הוא חידה והיא חדוה,

מה הסוד? כמו שיש נקודה של פנימיות הלב כך יש נקודה של פנימיות המח, אותה לא הזכיר כאן ר' הלל [זו נקודה שכמעט לא מוזכרת]. הזכרנו על כך את הסיפור על אדמו"ר הזקן, שאמר פעם לבו אדמו"ר האמצעי: "המדרגה של כל העולם היא 'מח שליט על הלב', המדרגה שלי היא 'פנימיות הלב שליט על המח', ואילו המדרגה שלך היא 'פנימיות המח שליט על פנימיות הלב"'.

בערכים כאן: הארת התענוג הנקראת חדוה היא פנימיות הלב, ואילו השמחה היא ההשגה בחיצוניות המח, והיא השוטלת על כל שאר מערכת השתלשלות כוחות הנפש. ברמז הזה אנחנו מגלים גם את נקודת פנימיות המח, ולה אנו קוראים 'חידה'. פנימיות שתי המדרגות הללו היא לגמרי בבחינת "תרין רעין דא מתפרשין לעלמין". בעבודה, זהו יחוד נקודת פנימיות המח עם נקודת פנימיות הלב.

והוא יחודא עילאה דאבא [השורה במח] ואמא עילאין [השורה בלב].

חידה היא פרדוקס. בפנימיות המח שורה הפלאה משכל שאינו בגדר שכל כלל. סתם מח הוא שכל וסתם לב הוא רגש. כאשר המח תופס משהו בהשגה זוהי חיצוניות המח, בעוד שלפנימיות המח קוראים בחסידות 'הגשת ההפלאה'. הפלאה היא חידה בעצם – שני הפכים בנושא אחד. היא הפרדוקס של ה'. נקודה שולטת גם על הארת פנימיות הענג השורה בנקודה הפנימית של הלב. זהו יחוד 'הוא חידה' עם 'היא חדוה'.

אכן בכתבי האריז"ל מובא, ש"שמע ישראל" הוא יחודא עילאה, אלא שכאן הסברנו אותו במדרגה הגבוהה ביותר – ביחוד אבא ואמא עילאין.

הכוונה הבאה כתובה בכתבי האריז"ל:

בשמע-אחד ב' האותיות עד הן אתוון רברבין, ושאר האותיות הן אשמח. "עד הוי' בכם" – "אתם עדי נאם הוי"' – [והוא הכח] להעיד על אחדותו יתברך האמיתית – "אחד יחיד ומיוחד" – בגלוי סוד החידה העליונה לעיני כל חי.

כתוב, שעד ראיה הוא רק על דבר שאצל כולם הוא נסתר ונעלם בעצם. אנחנו עדים על עצם החידה של אחדות ה' בעולם. העדות עליה אנחנו מעידים משרה בלב שמחה, וזו כבר נקודת החדוה שבתוך החידה. אחר כך מתפשטת מתוך אותה הנקודה גם שמחה, הרמוזה באותיות אשמח.

האמת היא, שהבטוי "פנימיות המח שליט על פנימיות הלב" אינו מובן. לא כל כך שייך כאן הבטוי 'שליט'. שליט הוא כח מניע בדרך של סיבה ומסובב. א' מסובב את ב'. פנימיות המח ופנימיות הלב כל כך קשורים ודבוקים יחד עד שקשה לזהות פה תהליך. איפה מתחיל תהליך? במעבר מחדוה לשמחה. החדוה שבלב היא זו האומרת 'אשמח', כהטיית הפועל אהיה בעתיד. כתוב, ששם אהיה – "אהיה אשר אהיה" – הוא באמא עילאה, האומרת "אנא עתיד לאתגלאה". בלב החדוה היא רק נקודה, אבל היא עתידה להתפתח ולהתפשט לשמחה שבהשגת חיצוניות המח. אם כן, 'אשמח' הוא סוד "פנימיות הלב שליט על המח".

נחזור אל אותיות עד. בכל פעם שנאמרה בתורה המילה עד בלשון יחיד הכוונה היא לשנים. כלומר, עד הוא אחד שכולל שנים. ברגע שיש עדות מצד שרש נשמות עם ישראל על אחדות ה', על חידת כל החידות, יש ממילא שני עדים – החידה והחדוה.

מתוך אותה עדות:

מעצם נקודת החדוה בא להתפשטות השמחה בחצוניות, בחינת אשמח,

כאמור, בין פנימיות המח ופנימיות הלב לא שייכת המילה שליט כלל. שם זו שליטה של אחדות מלכתחילה. אכן, גם בין פנימיות והלב וחיצוניות המח היא לא כל כך שייכת. כאשר אומרים ש"מח שליט על הלב" בחיצוניות הכוונה היא לשליטה על משהו זר על מנת להתגבר עליו. לעומת זאת, כאשר אומרים ש"פנימיות הלב שליט על המח" הכוונה היא שהלב מגלה את עצמו במח. אני מכניס את עצמי בתוכך.

מורה טוב שמשתלט על הכיתה הוא מורה שמחדיר את דעתו בתוך כולם, אבל אם הוא עומד עם שוט ושומר על התלמידים הוא כמו שוטר. זו שליטה של "מח שליט על הלב". מה שאין כן שליטה של פנימיות הלב על חיצוניות השכל זו שליטה של החדרת תודעה עצמית. הוא מחדיר את החדוה שלו אל תוך השכל ובכך השכל מתחיל להתמלא שמחה, המתפשטת למטה אל שאר כוחות הנפש.

השליטה הראשונה – "פנימיות המח על פנימיות הלב" – היא שליטה כיחס המאור אל האור. מה הכוונה? יש מושג שמקורו אצל הראשונים [מורה נבוכים] של 'חמש קדימויות'. כלומר, חמשה פרושים למובנה של המילה 'קודם', המכוונים כנגד שם הוי':

קוצו של י                       קדימה בעילה

י                       קדימה במעלה

ה                      קדימה בטבע

ו                      קדימה בזמן

ה                      קדימה במערכה

 

נסביר: קדימה בעילה היא כמו קדימת המאור לאור. עצם השמש קודם לאור היוצא ממנו. זו אינה קדימה זמנית, אלא שמובן ומונח אצלי כאקסיומה שהשמש קודמת לאור שלה. קדימה במעלה היא כקדימת אדם חכם לשאינו. לא בגלל שהוא יותר מבוגר ממנו, אלא יותר חכם. לכן היא שייכת לספירת החכמה. קדימה בטבע הוא מה שנקרא היום שרש תורת האבולוציה, שיצור פשוט קודם ליצור יותר מסובך [מה הטעות של האבולוציה? שמחברים ומטשטשים שתי קדימות. מזהים את קדימה בטבע עם קדימה בזמן, וטוענים שהאחד מחייב את השני. אכן, בששת ימי בראשית הסדר הוא כך, שקודם ברא ה' את הדברים הפשוטים ואחר כך את הדברים היותר מסובכים]. זו ראיה של התפתחות, ולכן היא שייכת לאמא, ברחמה מתפתח העובר מן הפשוט אל המורכב. חוה, האם הראשונה, נקראת "אם כל חי", והיא מקור הטבע [מקור הטבע הוא שם אלהים העולה הטבע, כמו שכתוב "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"]. קדימה בזמן היא כקדימת לידת ראובן לשמעון, והיא מתחילה עם לידת הולד מתוך אמא. לכן היא כנגד מדות הלב. קדימה במערכה היא כמו בצבא, שיש אלוף ותת-אלוף וכו', או כמו במדינה, שיש מלך ומשנה למלך ושליש וכו'. לא בגלל שהמלך יותר חכם או מבוגר או מפותח או עצם לגבי אור, אלא רק בגלל שיש סדר ומערכה כזו. זוהי קדימה במקום, כמו שיש בכנסת כך וכך כסאות [ואז יש מלחמה על כסאות, מי קודם במערכה]. קדימה זו היא כנגד המלכות.

למה הסברתי את כל זאת? כדי להבין את היחסים כאן. כמו שיש מדרגות שונות של קדימה כך יש מדרגות שונות של 'שליט'. היחס בין פנימיות המח ופנימיות הלב הוא כקדימה בעילה, במדרגת הכתר. אין שום הבדל ביניהם. החידה היא הרגשת העצם, הרגשת נשיאת ההפכים והפרדוקס, בעוד החדוה היא כבר התגלות אור אותה החידה בתוך הלב.

לעומת זאת, המעבר מפנימיות הלב אל חיצוניות המח, מן החדוה להיות שמחה, הוא כמו קדימה בטבע. הנקודה החדוה שבפנימיות הלב מתפשטת ומתפתחת בהשגה של השכל. אחר כך, "מח שליט על הלב" זו קדימה במערכה. המח הוא מלך, ומלך הוא ראשי תבות מח לב כבד. כלומר, המח שליט על הלב והלב שליט על הכבד.

יוצא, שיש שלש סוגים של שליטה, ומכוונים כנגד שלש קדימויות שונות – הראשונה, האמצעית והאחרונה. ממילא יש גם שתי מדרגות שליטה ממוצעות ביניהן. כמו כן, מובן ששלש מדרגות שליטה אלו הן כנגד "חש, מל, מל". השליטה הראשונה היא כנגד "חש", בה פנימיות המח ופנימיות הלב הן יחד. שליטת פנימיות הלב על חיצוניות השכל היא מדרגה של התלבשות, של נשמות. השלטון האחרון הוא שלטון של דבור ומלכות – "דבר אחד לדור".

כמו בעיקרון שלמדנו על "חש, מל, מל", גם כאן ניתן יהיה להבין אותו הפוך, מלמטה למעלה. כלומר, המדרגה החיצונית היא בבחינת השתלשלות העולמות בבחינת "חש", המדרגה האמצעית היא בבחינת התלבשות, ואילו המדרגה הפנימית היא בבחינת השראת החדוה בנקודת הלב הפנימית מן החידה שבמח.

וזהו פנימיות המח (עד רבתי) שליט על פנימיות הלב (היא חדוה שאומרת אשמח) כמבואר בדא"ח וד"ל.

כאן יצא פירוש חדש: אמרנו שהיחס בין פנימיות המח ופנימיות הלב הוא כיחס בין עצם השמש לאור השמש. מי עושה שאור השמש בכלל יצא מן העצם שלו ויתפשט? עד כאן פירשנו את הכל בדרך ממילא. כלומר, אם יש הרגשת חידה במח ישנה גם השראת חדוה בלב. אבל מי מכריח שהנקודה תתפשט?

צריך לומר שבהרגשת החידה בפנימיות המח יש גם ממד של הכרח, שפועל ומכריח את נקודת החדוה להתפשט לשמחה. זהו עוד פירוש ל"פנימיות המח שליט על פנימיות הלב". הרגשת העצם שבמח אומרת ללב, שאותה החדוה ששורה בו רק בדרך ממילא תתפשט גם בחיצוניות – ראשית בהשגת השכל, ומשם לכל שאר כוחות הנפש.

כל זה היה פירוש האותיות הגדולות בקריאת שמע – אותיות עד – ושאר האותיות – אותיות אשמח. עיקר העדות היא עדות הראיה של פנימיות המח, זו הרואה את עצם החידה האלקית, וממנה בא ההכרח שהחידה שבלב תאמר 'אשמח', ותתפשט בשמחה.

כמובן, יש הבדל בין השמש לבין הקב"ה. תמיד מובא משל אור השמש כמשל לקב"ה, אבל כתוב בחסידות שאין משל גשמי שיהיה תמיד דומה לנמשל. מה ההבדל? בשמש הגשמית האור נמצא ומאיר רק בדרך טבעית, ולא רצונית. אבל אצל הקב"ה אין חוק טבע. זהו דבר רצוני. זו הדוגמה של פנימיות המח ששליט על פנימיות הלב. תשימו לב בספר התניא, שאדמו"ר הזקן תמיד אומר לגבי "מח שליט על הלב" את הבטוי "רצון שבמח", לא השכל שבמח. הרצון מתלבש בתוך המח, והוא נותן לו כח לשלוט על הלב.

למה? כי המח מצד עצמו הוא כמו מים ביחס לאש. הוא כמו אדם עדין, שאינו משתלט על אף אחד. בשביל לשלוט על הלב הוא צריך לנהוג כמו יעקב בשעה שגנב את הברכות מעשו. הוא צריך לעשות ממש היפך הטבע שלו. הוא ילד תמים לגמרי – "איש תם יושב אהלים" – שאינו אוהב ואינו יודע לרמות אף אחד. הוא יושב בצד, לומד תורה ואינו מתערב. מה פתאום הוא מכתיב ללב מה לעשות? איך הוא שולט עליו שהתאות לא יתגברו? אלא זוהי פעולת הרצון שמתלבש בתוך המח. יעקב כאן הוא המח, והרצון צריך להיות רמאי, ולהשתמש במשהו שלגמרי אינו הכח הטבעי שלו. גם ב"מח שליט על הלב" כך. הוא שליט רק כאשר יש רצון במח שלא יהיה כל כך עדין ושקט, שיהיה חייב להתגבר על התאות שבלב, ולהמשיך את חוית האלקות בכל שאר כוחות הנפש.

גם בפנימיות המח והלב זוהי הדרך. יש נקודת 'הוא חידה' שרוצה שהחדוה תתפשט. אצל יעקב ורבקה צריך לומר שזהו יצחק עצמו. יצחק הוא החידה, והוא עצמו רוצה שרבקה [החדוה] תתפשט בתוך יעקב [השכל], כדי שיעקב ירמה אותו. זהו מעגל סגור, פרדוקס אחד גדול.

לשמיעת השיעורים:

י"ב סיון ה'תשד"מ

י"ג סיון ה'תשד"מ

י"ד סיון ה'תשד"מ

י"ז סיון ה'תשד"מ

ח"י סיון ה'תשד"מ

כ"א סיון ה'תשד"מ

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com