חיפוש בתוכן האתר

הרכבת אנוש_פרק ב הדפסה דוא

פרק ב

לשמיעת השיעורים לחץ כאן

וזהו שאמר בכאן פקודא כו' שחיטת הפסח בזמנו שהוא ענין הקרבתו בשש שעות כו' כנ"ל, שפועל המשכת האהבה כנ"ל בדרך מעבר למעלה, ואבתריה פסח ראשון ופסח שני לאכול אותם כמשפטם היינו עם המצה [כמו שהוסבר בפרק הקודם], בכדי להמשיך אור האהבה הנ"ל בבחינת קביעות בהלבשה במצה,

האהבה עליה הוא מדבר היא אהבה במדרגה ב' – "התקשרות עצמית של עצמות ה' לנשמות ישראל שבגופים". אהבה זו נמשכת על ידי שחיטת הפסח רק בדרך מעבר, אבל אכילה – אכילת אדם – היא המשכה פנימית, ולכן על ידי אכילת הפסח מתלבש "האור והחיות המאיר בדרך מעבר בבחינת חיצוניות דחיצוניות הכלים שבאצילות דוקא". אור זה מאיר עד שש המדות שבאצילות, ומשום כך זמן שחיטת הפסח הוא "משש שעות ולמעלה". אכן, כדי שהאור יתלבש גם בקביעות, צריך להיות חיזוק הכלים עצמם, כדי שיאיר בהם האור בתוקף – זה נעשה דוקא על ידי אכילת מצה. זה הנושא אותו יסביר ר' הלל בהמשך.

האור הוא הפסח והמצה היא הכלים. באור הפסח יש קודם מקיף ואחריו פנימי, אבל צריך כלים. לכן צריך לאכול את הפסח עם מצה – להחדיר את האור של הפסח בתוך הכלים. היום, בזמן הגלות, אין לנו אור – "אותותינו לא ראינו" – אבל כלים יש לנו. לכן מצה נשארה, אבל פסח לא. בכל שנה אנו מכינים עוד כלים, כמו בכל זמן הגלות, בשביל הפסח לעתיד לבוא. כל ענין בית המקדש הוא המשכת אורות. איזה אור? אור האהבה של עצמות ה' לנשמות ישראל, ובהמשכתו שני שלבים: השלב המקיף של שחיטת הפסח והשלב השני של הכנסתו בפנימיות אל חיצוניות דחיצוניות הכלים על ידי אכילת הפסח.

מהי מצה בנפש? מצה היא בטול. מבואר לאורך כל ספר התניא, שהכלי לקבל כל גלוי אור הוא רק בטול. אם אכן מתלבש אור הפסח בכלי הבטול של המצה:

שמזה הוא תוקף האמונה בנשמות ישראל המלובשים בגופים כו'. ומה שלא הזכיר בשחיטת והקרבת הפסח ענין פסח שני [כמו בפסח ראשון], ובאכילת הפסח הזכיר פסח שני בפני עצמו, אפשר לומר על פי הנ"ל שהקרבה הנ"ל הוא פועל המשכת אור האהבה העליונה בבחינת המדות העליונות דאצילות, שרש נשמות ישראל, ושם מאיר על כל השרשים הפרטים גם כן ששם אין שייך טומאה ודרך רחוקה, כי לא יגורך רע (תהלים ה, ה).

שחיטת פסח ראשון אינה ממשיכה אור אל הנשמות המלובשות בגופים, אלא רק מאירה אור מקיף אל שרשי כל נשמות ישראל שבאצילות. בעולם האצילות אין רע, והכוונה היא שאין שם טומאה ודרך רחוקה. אין שם אחד שלא יכול לעשות את הפסח. לכן פעולת השחיטה וההקרבה של הפסח הראשון נמשכת על כל אחד בשווה, גם על מי שטמא או בדרך רחוקה.

והארה זאת היא מצד הקרבת רוב ישראל את קרבן הפסח בזמנו,

אם הרוב טמא עושים את הפסח הראשון בטומאה. זהו סימן שהרוב הינו טהור. מתי יש פסח שני? כאשר הרוב היה טהור בפסח ראשון. כאשר הרוב טהור נמשך האור המקיף בהקרבת פסח ראשון על כולם.

ואחר כך בפסח שני שמקריבים מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, הוא בכדי לעורר מה שכבר נמשך בשביל ההמשכה בבחינת הלבשה דקטנות שנמשך על ידי אכילת הפסח עם המצה,

בפסח שני רק צריך להלביש את האור. האור נמשך על שרש נשמתו כבר בפסח ראשון, ביחד עם רוב עם ישראל. מה חסר לו בפסח שני? רק להלביש את האור בקטנות, שיומשך אל הנשמה הפרטית שלו, זו המלובשת בגוף. לכן, עיקר המצוה בפסח שני על פי הזהר היא האכילה. שחיטת הפסח השני גורמת רק המשכת אור מקיף באצילות, אבל לא להתלבש בכלים דקטנות על מנת להמשך למטה, אל הנשמות בגופים.

לכן:

ונמצא שהקרבתו אינה עולה בשם בפני עצמה כי כבר נמשכה בי"ד בניסן, ועתה אינו אלא לעורר כנ"ל. ולכן אמר [בספר הזהר] שחיטת הפסח בזמנו, פירוש שזמן הקבוע להקרבת הפסח, שהוא ענין המשכת אור וחיות האהבה בדרך מעבר, הוא רק בי"ד [בניסן].

מתי מגלה ה' את אור האהבה שלו על כולם בדרך מקיף? בפסח ראשון, ואפילו על מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, אלא שאחר כך הוא צריך להמשיך אותו בפנימיות.

אך האכילה שהוא ההלבשה בבחינת כנסת ישראל שהוא ענין ופסח ה' על הפתח כו' (שמות יב, כג)

הפתח הוא המלכות. "ופסח ה' על הפתח" היה בלילה, וכנגד זה אוכלים. זה נקרא להמשיך את האור שהאיר על שש המדות בדרך מעבר בתוך קטנות הכלים של המלכות. ברגע שהפסח מגיע אל הפתח הוא ממשיך הלאה, אל הנשמות בגופים:

שמזה נמשך לכל אחד ואחד בפרט בבחינת חלק נשמתו שב[עולמות הרוחניים] בי"ע ו[אחר כך בהארה ש]בגוף [ממש], ששם יש בחינת טומאה וריחוק, בוודאי אינו נמשך במי שהיה טמא כו',

בכל עולמות בי"ע יכולה להיות טומאה נדבקת בנשמה, ואם כן ודאי שלא נמשך אל מי שהיה טמא ולכן צריך לעשות פסח שני.

רק בליל ט"ו אייר נמשך עיקר ההמשכה. ולכן לא מנה רק ג' מצוות ולא ארבע או שתים כו' [ארבע – אם היה מונה את שחיטת פסח שני. שתים – אם לא היה מונה את אכילת פסח שני] וד"ל, כן נראה לע"ד בדרך אפשר.

עד כאן היה הפרק בלשונו של ר' הלל.

 

נעבור אל קיצור הפרק [עמוד מב]:

באור פרק ב

 

כאשר אור האהבה הנ"ל [של הפסח] נמשך בבחינת קביעות בהלבשה במצה, מזה הוא תוקף האמונה בנשמות ישראל המלובשות בגופים.

עד כאן קיצור הפרק. נעבור לרמזים:

       מצה עולה כח האמונה [כי תוקף האמונה מתגלה כאשר ממשיכים את אור הפסח במצה]. אמונה אותיות מן הוא, ומן היינו ה-צ שבפנימיות מצה. צ עולה ב פעמים מה – ראשי וסופי תבות מצה. נמצא שמצה הוא בסוד 'שלם וחצי' כאשר ה-צ השלם הוא ב פעמים "ונחנו מה" שאמר משה רבינו [שהוא הצדיק – האות צ – שבאמצע] בפרשה המן, וראשי וסופי תבות מצה, החצי, הוא בחינת "כי לא ידעו מה הוא" שנאמר בבני ישראל המקבלים את כח האמונה ממשה רעיא מהימנא (רועה ומפרנס את האמונה על ידי המשכת הדעת ביחודו יתברך).

מתי היתה ירידת המן?

ירידת המן היתה בט"ו באייר (בשנה הראשונה ליציאת מצרים) למחרת יום הקרבת פסח שני (שהתחדש בשנה השניה).

בשנה הראשונה ליציאת מצרים ירד המן ביום יד אייר, בבוקר, וזה נתן כח בשנה הבאה בליל טו אייר לאכול פסח שני. כלומר, כח להמשיל את האמונה בפנימיות.

אזי נתגלה ה-צ מפנימיות המצה בסוד מן – "לחם מן השמים", על דרך העולם הבא שלאחר ימות המשיח כמו שיתבאר בפנים.

בהמשך המאמר יסביר ר' הלל שפסח שני הוא כנגד ימות המשיח, אבל מה שמתחיל ממחרת פסח שני הוא כנגד העולם הבא.

בהרחבה: פסח ראשון הוא גאולת מצרים, פסח שני הוא הגאולה העתידה בביאת המשיח, וכל מה שלאחר פסח שני, החל ממחרתו דרך לג בעומר ועד חג השבועות – הוא גלוי של לעתיד לבוא אחר ביאת המשיח. אלו גלויים של סודות התורה על ידי נשמת רעיא מהימנא – נשמת משה רבינו. זו התורה שלעתיד לבוא.

יוצא לנו, שאחרי פסח שני מתגלה המן, בעוד עד פסח שני אכלו מצה במשך שלשים יום. פסח שני הוא כמו "אפיקומן – אפיקו מן", להוציא את המן. לעניננו, זה להוציא את הפנימיות של המצה, את הדעת שמגלה משה רבינו, רעיא מהימנא.

בפרט: בלשון ספר הזהר יש במצה שני דברים – "מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלא דאסותא". המצה היא מאכל האמונה ומאכל הרפואה. הרפואה שיש בתוך המצה היא המן. למה? כתוב, שעל ידי אכילת המן במשך שלשת השבועות הראשונים, עד לעמידתם בהר סיני, לא היה ביניהם סומא או חרש וכד'. כולם נתרפאו על ידי המן.

אותה רפואה מתגלה בשלשה שלבים: השלב הראשון הוא אכילת האפיקומן בליל הסדר, בו מתחילה להאיר הארת המן. השלב השני הוא דברי אדמו"ר הזקן, כי לילה ראשון של פסח הוא בחינת אמונה ואילו לילה שני של פסח (בחוץ לארץ) הוא בחינת רפואה. כתוב בחסידות, שעיקר הרפואה שיש באכילת מצה שייכת אל שאר ימות הפסח, יחסית אל המצה של הלילה הראשון. השלב השלישי הוא ירידת המן ביום טו אייר. כלומר, עד פסח שני הם ימי בחינת אכילת מצה, ימי בחינת אמונה, ולכן המנהג הוא לאכול מצה בפסח שני, ורק למחרת הוא יום ירידת המן. לכן כתוב שחודש אייר הוא חודש הרפואה – "אני הוי' רפאך" – כאשר יום טו בו הוא יום התגברות אותה הרפואה.

אם כן, עיקר האמונה מתגלה באכילת מצה בלילה הראשון. גלוי הפנימיות של המצה – המן, ה-צ – מתחילה קצת להתגלות באכילת האפיקומן, עוד יותר בשאר ימות הפסח, ובעיקר באמצע חודש אייר ביום ירידת המן, למחרת פסח שני. לכן, עד פסח שני הגלוי הוא גלוי של משיח, ואילו ממחרת פסח שני ואילך מתחיל הגלוי של רעיא מהימנא – המן שבפנימיות המצה.

נסכם: המצה בכללותה היא כח אמונה, אלא שבפנימיותה גנוז כח הרפואה. לכן כח האמונה עולה מצה, ואילו האות צ שבפנימיותה עולה מן. מן הוא פעמיים מה שאמר משה רבינו, והוא רומז לפנימיות כח האמונה, ואילו כלי הקיבול – אותיות המסגרת – לאותה אמונה רמוז באותיות מה שאמרו בני ישראל. גלוי זה שייך בעיקר למחרת פסח שני. גלוי משה רבינו בא לרפא אותנו לצורך קבלת התורה – "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן בלבד".

 

* * *

נגנו נגון הרב מפלטובה

[נמשיך בעמוד מב]

הגענו אל החלק השני של קצור פרק ב במאמר:

האור המקיף שנמשך על ידי הקרבת פסח ראשון במדות דאצילות מאיר על כל שרשי נשמות ישראל הפרטיים, ששם אין שייך טומאה ודרך רחוקה.

מה ההבדל בין פסח ראשון לפסח שני? בפסח ראשון מונה הזהר שתי מצות – שחיטת הפסח ואכילתו – ואילו בפסח שני מונה הזהר רק מצוה אחת – אכילת הפסח. הסביר ר' הלל את ההבדל, ששחיטת הפסח ממשיכה אור מקיף בעולם האצילות על שרשי הנשמות, ושם אין הבדל בין מי שהיה טמא או בדרך רחוקה לבין מי שלא. שם כולם מקבלים את האור המקיף, ולכן לא צריך למנות שוב את מצות ההקרבה בפסח שני.

מה כן קורה בהקרבת פסח שני? היא באה לעורר את מה שנמשך בפסח ראשון. הוא רק "חוזר ונעור", אבל לא לעשות משהו חדש:

הקרבת פסח שני באה לעורר מה שכבר נמשך בפסח ראשון. אך אכילת הפסח, שהוא ענין ההלבשה בכנסת ישראל לכל אחד ואחד בפרט [אכילה היא המשכה בפנימיות, מן האצילות אל הארת הנשמה כפי שהיא] בבחינת חלק נשמתו שבבי"ע ובגוף – ששם יש בחינת טומאה ורחוק – אינו נמשך למי שהיה טמא כו', רק בליל ט"ו אייר, ועל כן מנה ג' מצות כנ"ל.

 

נראה את הרמזים על כך:

האור המקיף הוא בבחינת "סיג לחכמה שתיקה", בחינת "חש" כנ"ל,

הסברנו בבאור הפרק הראשון, ששלש המצות שמנה הזהר בקרבן הפסח הן כנגד "חש, מל, מל" וכנגד שלשה דלוגים – מעצמות לאור אין סוף, מאור אין סוף לרשימה וקו, מרשימה וקו לעולמות. ראינו, כי המצוה הראשונה – מצות שחיטת הפסח הראשון – ממשיכה אור מקיף עד ו"ק דאצילות. אם כן, בכללות נקרא האור המקיף "סיג לחכמה שתיקה". למה? כי חכמה היא 'ראשית הגלוי' לגבי כל אור. היחס של אור מקיף לכל ספירה וספירה הוא כיחס שבין כתר לחכמה. אור מקיף מצד עצמו הוא כתר, וברגע שהוא נכנס בפנימיות הוא בבחינת חכמה. 'סיג' הוא לשון מקיף.

לפיכך, "סיג לחכמה שתיקה" הוא הדלוג הראשון. הדלוג הראשון מקיף על כולם בשוה, ובכל זאת הוא "חש".

ונמשך בדרך השתלשלות [ולא מתלבש], [וכל השתלשלות היא] בחינת תהו כנ"ל.

קודם הסברנו, שהדלוג הראשון נעשה על ידי שרש התהו לפני הצמצום [מדרגה ג']. כתוב בחסידות, שבכל פעם שיש המשכה בדרך השתלשלות היא בבחינת תהו ללא התלבשות.

והוא ענין השתיקה שקודם לדבור

בכל פעם שישנה שתיקה היא הקדמה. השתיקה אינה לשם שתיקה. היא אינה תכלית, אחלא אמצעי, הכנה לדבור. כך דורש הבעל שם טוב את דברי חז"ל "אם דומה עליך רבך כמלאך ה' צבאות בקש תורה מפיהו", שמלאך הוא הפוך אותיות כאלם, והכוונה היא שלפני שהרב מדבר הוא שותק. אצל רב אמיתי השתיקה היא ההתכוננות לדבור, ואינה תכלית לעצמה. היא נועדה לצורך ברור הדבור, ואם אדם לא שותק לפני שהוא מדבר מה שיצא מן הפה לא יהיה מבורר. לכן רב ששותק קודם שמדבר – מדבר דבורי אמת. זהו סוד החשמל [זהו גם סוד הצמצום. כתוב, שצמצום אינו נועד לצורך צמצום, אלא רק הכנה לגלוי].

מצד אחד, כאשר אנו מסבירים את סוד החשמל עולה כי שלב ה"חש" הוא אחד ואילו שלב ה"מל" הוא כפול – שתי מדרגות של "מל" לעומת מדרגה אחת של "חש". זהו הסדר בהתגלות, אבל בפנימיות הסדר הוא הפוך. בפנימיות, השתיקה קודם הדבור היא "מגלה טפח מכסה טפחיים". כל טפח שמגלים ממשיכים – בסוד השתיקה המקיפה את הדבור – פי שנים מכוסים. לכן חייבים לומר דברים דוקא בלשון שאמר אותה הרב. למה? אם אתה משנה את הלשון אתה רק לוקח את הגלוי, ללא ההעלם שמקיף אותו, את ה"מל" ללא ה"חש". זו המשכה עוד יותר גדולה מן הגלוי, כפולה, אלא שהיא בהעלם.

יסוד זה רואים בדברי חז"ל "מילה בסלע, משתקותא בתרין". זהו אחד הסודות העיקריים של 'שלם וחצי'. השתיקה שווה כפול מאשר הדבור. כמובן, אין הכוונה שמוטב לשתוק וחבל על מה שתדבר. זה נקרא שכל השתיקה היא המשכה בהעלם והתכוננות לקרא דבור, ויש בה שלם לגבי חצי שבדבור. הסברנו פעם, שחצי הוא מלשון חץ, ואילו שתק הוא אותיות קשת. כלומר, מה שמתגלה הוא ה"יורה כחץ", והוא רק החצי מן השלם, מן הקשת, שהיא ההתכוננות לירות אותו. השתיקה דרוכה, כפי שהקשת דרוכה, לקראת יריית החיצים.

בספור המפורסם של ר' נחמן מברסלב, מעשה מ-ז' בעטליר'ס, מסופר ביום החמישי על בעל החטוטרת, שהסוד שלו הוא "מועט המחזיק את המרובה". יש שם כמה מדרגות בכך: יש אחד שיכול לתרץ ולומר הרבה דבורים בתוך דבור אחד, יש אחד יותר ממנו שרק שותק ובשתיקה שלו הוא אומר את כל הדבורים. זו מדרגה יותר גבוהה של "מעט המחזיק את המרובה". זו שתיקה שאומרת ומביעה.

כאשר שאלו את אדמו"ר הזקן בחקירתו בפטרבורג הוא ענה לכל השאלות חוץ משאלה אחת. שאלו אותו לגבי הכתוב בספר התניא (פרק א) על חסד של גוי, שאינו אמיתי אלא "חסד לאמים חטאת", ועל כך הוא לא ענה. הוא רק שתק וחייך, וכולם גם כן שתקו ועברו לענין אחר.

כל זה היה להסביר הבטוי שתיקה שקודם הדבור. כאשר מקריבים את פסח ראשון – זו השתיקה. כזכור, כל הקרבנות כולם נכללו בקרבן פסח, ומסיבה זו פותח הרמב"ם את הלכות הקרבנות עם הלכות קרבן פסח. לקבי הקרבת הקרבן נאמר בספר הזהר כי הכהנים המקריבים אותו היו עושים זאת "בחשאי וברעותא דלבא". חשאי הוא בחינת חש, ויש בה שני מובנים: מהירות וזריזות מלשון חיש, ושתיקה של "אמור מעט ועשה הרבה". קרבן פסח – יותר מכל קרבן אחר – צריך זריזות הכי גדולה. מובא במסכת פסחים, שבעת ההקרבה היתה זריזות כזו שעברה את מהירות האור, יותר ממראית עין של אדם. הכהנים היו עומדים בשורה ומעבירים את המזרקים במהירות גדולה. עיקר ההקרבה היא פעולת זריקת הדם על גבי המזבח, ולכן דוקא בה מתגלה תכונת הזריזות. שני הדברים תלויים זה בזה, וככל שהפעולה יותר זריזה כך היא יותר שקטה.

אם כן, כל ההקרבה היא בסוד השתיקה. מהו הדבור?

(והוא פה סח העליון,

האריז"ל מביא מהזהר, שפסח הוא פה סח, הפה המדבר, אבל ההקרבה שבאה לפני השיחה שלו. מתי הפה סח? בלילה, כאשר אוכלים אותו.

סח בגימטריה חיים, המשכת חיים עליונים מסוד הפה העליון למלכות דאצילות שנקראת דבור כמו שיתבאר לקמן. והיינו שבאצילות ה"חש" בעצמו "מל" דאיהו וחיוהי וגרמוהי כולא חד באצילות וד"ל.

אצלנו אותו הדבר שבבחינת "חש" כאשר מקריבים אותו הופך להיות בחינת "מל" כאשר אוכלים אותו, אבל באצילות הם אותו הדבר.

בגמרא בחגיגה מוסבר, שחשמל הוא "עתים חשות עתים ממללות", שכאשר שומעות החיות את הדבור יוצא מפי השכינה הן שותקות וכאשר אינן שומעות הן ממללות. רואים מכאן, שבעולמות התחתונים שיש בהם מלאכים "חש" ו"מל" הם בשני זמנים שונים, ואינם יכולים להיות ביחד. הם מצבים שונים. הם פרדוקס, ופרדוקס אינו יכול להתגלות כמו שהוא בעולמות בי"ע, אבל בעולם האצילות הם ממש ביחד, גם ה"חש" וגם ה"מל".

לכך יש משל מהבעל שם טוב: צדיק אמת שמדבר ושותק. יש שתיקה שבאה לפני הדבור כהכנה אליו, אבל בדבריו יש שני פירושים לשתיקה תוך כדי הדבור: פירוש אחד הוא שאמרנו קודם, שעל כל דבור הוא ממשיך אור מקיף של שתיקה, ולכן צריך לומר את הדברים כמו שאמר אותם הרב, כדי לחזור גם על השתיקה שבהם. פירוש שני הוא, שיש צבור מגוון של תלמידים ואצל צדיק אמת כל תלמיד ותלמיד שומע משהו מיוחד שאף אחד אחר לא שומע. כך היה גם אצל הבעל שם טוב עצמו, וכל אחד חשב שהדברים מכוונים אליו דוקא. הוא יכול לדבר שעות, ובכל זאת יש כאלו שלא שמעו שום דבר, כי הם לא היו ראויים, וגם בין אלו ששמעו לא היתה השמיעה אחידה. אלו דוגמאות ל"חש" ו"מל" ביחד, ואת זה נסביר יותר בהמשך.

אם כן, פה סח זו המשכת חיים לפה. הפה הוא המלכות – "מלכות פה" – ומתי היא יכולה לשוח ולדבר? כאשר יש המשכת חיים לפה. על הפסוק "חיים הם למוצאיהם" דורשים חז"ל "למוציאיהם בפה". כאשר האדם מקבל תורה, והתורה היא 'תורת חיים', נמשכים החיים לתוך הפה ואזי הפה יכול לדבר – "תען לשוני אמרתך" ו"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". החיים של התורה נמשכים אל תוך הפה ואזי הוא מדבר כאילו מעצמו.

אכן, כאן מובא עוד סוד: יש בקבלה שתי בחינות פה – פה עליון של בינה ופה תחתון של מלכות. כאן כתבתי "פה העליון", הפה של תבונה, והוא מוציא את החיים. זה כמו נשיקין – "פה אל פה אדבר בו" – מן הפה העליון אל הפה התחתון.

עד כאן הסברנו שיש שתיקה בתוך הדבור, אבל יש דרך נוספת. יש שהשקט עצמו מדבר. יש אחד שממש שותק, ועל ידי השתיקה שלו הוא מביע, והדבר אותו הוא מביע עובר אל הזולת ומתקבל אצלו. אלו דבר והיפוכו: ה"חש" בעצמו "מל", וה"מל" בעצמו "חש".

הגלוי הוא למעלה באצילות ששם מקנן אבא עילאה [החכמה, ושם השתיקה מדברת], ועל כן הוא בחינת "סיג לחכמה" בכלל,

כל זה בא להסביר שהמצוה הראשונה מדברת לכולם, לכל הנשמות שבעולם האצילות. היא פועלת המשכת אור מקיף בסוד "סיג לחכמה שתיקה", אבל באצילות השתיקה מדברת, ולכן כל הנשמות מקבלות שם את השתיקה כמו באצילות, כדבור. השתיקה והדבור בעולם האצילות הם כהעלם וגלוי של דבר אחד, שכן באצילות "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון".

אך לגבי נשמות ישראל שבגופים למטה הוא פועל מרחוק את ענין ההכנעה בנפש – "נפשי כעפר לכל תהיה".

אם אני פה ומעביר שיעור ומישהו עומד בחוץ ולא מסוגל להיכנס ולשמוע, או שניכנס ולא מבין מה שמדברים, מה קורה לו? הוא רק נכנע. יש דבור, אבל הוא למעלה, ושומע אותו רק מי שנמצא למעלה. כל שכן אם למעלה נמצא האח או החבר הטוב שלו ששומע ומבין והוא לא מבין. והנמשל: יש קשר בין שרש הנשמה למעלה לבין הארתה בגוף למטה. שרש הנשמה שבאצילות שומעת את השתיקה, את המקיף, והנשמות כמו שהן למטה בבי"ע אינן שומעות. בכל, השמיעה למעלה פועלת הכנעה על ההארה למטה. יש הרגשה למטה, בתת-מודע או בעל-מודע, שאף על פי ש"איהו לא חזי מזליה חזי". מה זה פועל? זה פועל רעדה, כמו אצל דניאל. דניאל שמע, והם היו שם ולא שמעו ורק הגרישו שדניאל שומע, והדבר פעל עליהם רעד וחרדה. כתוב, שחרדה שוברת את כל הגוף, והיא מביאה את האדם לידי "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה". זה מכניע.

אם כן, השרש למעלה באצילות שומע, ואילו ההארה למטה שאינה שומעת מקבלת מכך הכנעה. ההארה למטה היא על דרך הטמאים ואלו שהיו בדרך רחוקה בפסח ראשון. מה קורה להם בפסח ראשון? הכנעה. הם לא יכולים את הפסח. באו למשה רבינו אנשים, שהיו מאד מסכנים, וטענו שלא יכולים לעשות פסח. "מגלגלין זכות על ידי זכאי", ולכן זו היתה זכות שלהם. כתוב שפרשה זו ראויה היתה להיאמר על ידי משה רבינו אלא ש"מגלגלין זכות על ידי זכאי". רואים, שלהיות טמאים ולהרגיש את חסרון הטומאה בפסח ראשון זהו התנאי לזכור אחר כך לפסח שני. עצם הדחיה מכניעה אותם.

יש קדושת לוי על תחלת פרשת שלח, ובו הוא מסביר ש"שלח" הוא מלשון הפשטת עור הבהמה בארמית:

"שלח לך אנשים" – הכלל, כשאדם מישראל בא אל מקום אחד ועובד ה' שם אז כל הנצוצות אשר שם הם מתביישים ממנו,

זה מאוד קרוב למה שהסברנו. כאשר האדם בא לעבוד את ה', ללמוד תורה ביזה מקום, זהו מצב כמו באצילות, ויש הרבה ניצוצות בתוך כל המציאות שסביבו. כל אותם ניצוצות מרגישים בושה והכנעה. יש דין בשולחן ערוך, שכאשר נכנסים לבית הקברות צריך להסתיר את הציצית. למה? כדי שלא להיות "לועג לרש", שאני יכול לקיים את המצוה ואתה המת לא. מכאן רואים עד כמה חמור שאחד מקיים מצוה בין אנשים שלא יכולים לקיים. זה גורם בושה והכנעה עצומים.

כתוב, שכל העולמות התחתונים בי"ע הם בית קברות אחד גדול משבירת הכלים, והנשמות שנמצאות בהם הם הניצוצות שקבורים בו. איפה שאתה לא הולך אתה נכנס הוא בית קברות, ומה שלא תעשה אתה "לועג לרש". למה?

כי הוא מגלה שורש ועיקר הבריאה כמאמר חכמינו ז"ל (שבת לא, ב) "לא ברא הקדוש ברוך הוא" כו' [לכבודו, "לצרף את הבריות", לברר את הבירורים], ו[ברגע שכולם מתביישים] אז בקל יכול לכבוש אותם. וזה היה כוונת שלוח מרגלים.

משה רבינו שלח את המרגלים בדיוק בשביל המטרה הזאת. כדי שיהיו כאן כמה יהודים שיסתובבו בכל ארץ ישראל, וכל הניצוצות שבה ירגישו את הימצאותם ויתביישו מהם, ואזי קל יהיה לכבוש אותם אחר כך. ההכנעה היא השבירה של קושי הקליפה שבהם.

אבל האדם צריך לפשוט עצמו מגשמיות בכדי שיתביישו מלפניו כל הניצוצות. אז כובש אותם.

כאן הוא מוסיף כלל גדול: הניצוצות יתבישו רק אם אתה ערום. צריך להתפשט מן הגשמיות. לדרכנו, צריך להגיע לאצילות. באצילות נמצא שרש הנשמה, שם ה"חש" מדבר" וגלוי אלקות, וכאשר מגיעים לשם כל אלו שעדיין בגשמיות מתבישים ונכנעים.

וזהו הרמז שלח, לשון הפשטה מלשון וישלחו ויפשיטו תרגום אונקלוס ואשלחו:

אם כן, בזמן הקרבת הקרבן, כל אלו שאינם יכולים לאכול ממנו מתביישים בזמן הקרבת הקרבן, וזו בחינת הכנעה. אלו שעתידים לאכול אותו הם בבטול. הרי הם כאילו הקריבו את עצמם, וזו תנועה של בטול במציאות. לעומת זאת, מי שלא זכאי בהקרבת הקרבן נמצא בשפלות ממש, והיא התנאי להקריב בפסח שני.

 

עד כאן דברנו על השתלשלות שבבחינת עולם התהו, על בחינת "חש" והכנעה. כעת אנו עוברים אל השלב השני, להתלבשות:

אכילת פסח ראשון הוא בחינת הלבשה בנשמות הצדיקים, שהוא ענין ההתלבשות בעצם, בחינת "מל" הראשון מלשון ברית מילה (בחינת "בדמיך חיי" [שלכמה דעות היתה באותו הלילה], בחינת "צדיק יסוד עולם"), והוא גם כן ענין הדבור בסוד כח הזווג בקדושה, כלשונם ז"ל "ראוה מדברת", שזהו "ופסח ה' על הפתח" כמבואר בפנים, בחינת "פתח דבריך יאיר", "פתח פיך ויאירו דבריך" – פסח נוטריקון פה סח כמבואר בכתבי האריז"ל.

קודם כתבתי על הפסח שהוא "הפה העליון", בגלל שדברנו על שלב ה"חש" כאשר הדבור הוא רק למעלה בעולם האצילות, ואילו למטה אינו מדבר כלל. אבל באכילה הגלוי הוא למטה, בעולמות התחתונים בי"ע, ולכן הפסח כאן הוא המלכות, הפה התחתון. בתוך המאמר הסביר ר' הלל, שהאכילה פועלת את זה שה' פסח על הפתח. כלומר, הפסיחה והדלוג מגיעים לפתח – אל המלכות דאצילות – על מנת להימשך ולהתגלות למטה. זהו ה"פה סח" שמבואר בכתבי האריז"ל, שהמלכות דאצילות מדברת, בעוד הפירוש היותר גבוה של "פה סח", שה"חש" של האצילות עצמה מדבר [פירוש זה אינו מוזכר בהם].

אם כן, הפסח הראשון היה רק המשכת חיים מן הפה העליון החוצה – "חיים הם למוצאיהם". "מל" הראשון הוא מלשון ברית מילה, אבל יש ב"מל" גם מובן של דבור, שכן הברית היא זווג, וזווג נקרא בלשון חז"ל דבור – "ראוה מדברת". לכן יש גם בקדושת הברית – "בדמייך חיי" – ענין של דבור [ועל כן גם בפסח ראשון יש מצוה של דבור – "והגדת לבנך"].

 

זו היתה ההתלבשות:

אך עיקר השראת אלהותו יתברך ממש נמשך בפסח שני על ידי עבודת האתהפכא דבעלי תשובה,

קודם היה טמא ובדרך רחוקה וכעת הוא מתהפך ונעשה טהור וקרוב. איך הוא נעשה קרוב – על כך יבוא הסבר בהמשך המאמר.

כאשר למדנו בתחלה על הדלוגים הסברנו, שכל הדלוגים בפנימיות הם המשכת העצם, והמשכה זו היא המשמעות של הדלוג האחרון. הדלוג הראשון מגלה רק את חיצוניות המקור להשתלשלות העולמות, הדלוג השני מגלה כבר התלבשות בכל העולמות, ואילו הדלוג האחרון בא לגלות השראת האלקות בכל העולמות, עד הפרט האחרון – מי שהיה טמא ובדרך רחוקה.

והשראה זו [על אף שהיא השראה, בכל זאת היא] מתלבשת בהם בבחינת פנימיות ממש על ידי אכילת הפסח על מצות כו', והוא בחינת המתקה בעצם – "מל" השני מלשון "מי ימלל גבורות ה"' – המתקת הגבורות בשרשן העליון, בחינת "מי" כידוע,

כך מפרש הבעל שם טוב את הפסוק "מי ימלל גבורות הוי'": מי ימתיק את גבורות ה'. איך ממתיקים את גבורות ה'? על ידי שרש הגבורות שנקרא 'מי'. הכלל הוא "אין הדינים נמתקים אלא בשרשם", ולכן שם ניתן להמתיקם.

על פי זה, כל הדבור של ליל הסדר הוא דבור של צדיקים. ברית מילה היא בחינת צדיק, בחינת "מל" הראשון, וגם הוא מדבר – "מקור חיים פי צדיק". החיים שיוצאים מפי הצדיק הם פה סח שלו. לעומת זאת, הדבור של פסח שני הוא דבור של בעל תשובה, והוא עיקר הדבור שבבחינת "מל" השני. דבור זה הוא בסוד המתקה, בו "זדונות נעשו לו כזכויות" ממש.

על ידי הדבור דבעלי תשובה (אמא עילאה [הנקראת 'מי']),

אגב, יוצא מכאן שבעל תשובה לא צריך לשתוק, הוא צריך לדבר. אם התשובה היא תשובה שלמה עד שהוא הפך את הזדונות לזכויות – הוא המדבר. מה זה מדבר? מדבר הוא המנהיג, כמו דוד הלך. הדבור הוא הנהגה, ולפיכך דבור הצדיק הוא כמלכות שאול, ואילו דבור בעל התשובה הוא כמלכות דוד. לכן עיקר הדבור שייך לפסח שני, למי שהיה טמא ובדרך רחוקה. יש לו "קופה של שרצים מונחת מאחוריו".

כאמור, כל ההגדה של פסח ראשון הוא דבור של צדיקים, ולכן למרות שיש בה בן רשע הוא גם צדיק. ידוע החידוש הגדול של הרבי, שיש היום בדור שלנו בן חמישי, זה שלא בא לסדר בכלל, ולפיכך הבן הרשע גם הוא צדיק – הוא נמנה על החבורה ומגיע לסדר. הבן החמישי לא בא בכלל כי הוא מאלו שהיו טמאים ובדרך רחוקה. תקונם של אלו הוא בפסח שני. שוב, כל הדבור הגדול של פסח ראשון הוא דבור של ברית מילה. הוא ה"מל" השני הנכלל ב"מל" הראשון. לעומת זאת, פסח שני הוא דבור בעצם, דבור של "מי ימלל גבורות הוי'" על ידי תשובה.

כלפי מה אמורים הדברים? יש הרבה שחושבים שעל בעל תשובה לשתוק, לעולם ועד. הרי הוא רק בעל תשובה, ועליו להיות נכנע. לפי דרכנו כאן, כאשר בעל תשובה מתחיל להתעורר בתשובה הוא אכן מתחיל מהכנעה, ואפילו יותר מן הצדיק. בזמן שהצדיק 'על הגובה' הוא צריך להגיע לתכלית ההכנעה, ל"קופה של שרצים" כמו דוד המלך, ואזי הוא בתכלית השתיקה עד שאינו יכול לפתוח את פיו. אבל כאשר בא הזמן שלו, הזמן עליו נאמר "אל תהי בז לכל אדם שאין לך אדם שאין לו שעה" [בז הוא חלק משמו של המשיח "מהר שלל חש בז"], אזי הוא המדבר. מתי היא השעה שלו? פסח שני. זהו הזמן בו "נייט קיין פארפאל'ן", אין אבוד. ברגע שבאה השעה שלך עליך לדבר, עליך להנהיג. אדרבה, עיקר ההנהגה היא ההנהגה של המשיח, וכאמור פסח שני הוא בחינת המשיח.

בחינת "מי זאת עולה מן המדבר" וד"ל.

'מי' היא אמא ו'זאת' היא המלכות. "מי זאת" הוא יחוד אמא ומלכות, והוא "עולה מן המדבר". זהו עיקר כח המדבר של בעל התשובה, זה שהיה עד עכשיו במדבר, "בארץ ציה ועיף בלי מים".

קודם הסברנו, שככל שיש יותר שתיקה כך יש אחריה יותר פוטנציה דבור. כך הוא לגבי בעל תשובה: הוא יותר בהכנעה ביחס לצדיק, הוא יותר שותק והשתיקה אצלו יותר חיונית, אך לפי ערך השתיקה כך מתגלה יותר המטרה שלה – דבור אמיתי, דבור של "ופרצת". מטרת השתיקה אצלו היא שהוא יהיה בסוף זה שמדבר ומנהיג.

תופעה זו רואים אצל איוב: יש אחד – אליהוא בן ברכאל – ששומע את שלשת רעי איוב ושותק כל הזמן. הוא שתק ושתק ושתק, עד שאי-אפשר לשתוק יותר כששומעים דברים כאלה. הוא בחינת המשיח [אליהוא בן ברכאל עולה משיח], והדבור שלו הוא הדבור האמיתי, הדבור התכליתי.

נמצא שבין "מל" הא' ל"מל" הב' צריך לעורר את בחינת "חש" – הכנעה – מחדש, רק שאינו עולה בשם (שהרי הוא בחינת הבטול והנחת עצמותו מכל וכל עד שאינו יודע מזה שהוא בטל, כמבואר בדא"ח וד"ל).

כל זה בא להסביר למה צריך לשחוט את הפסח הראשון, אף שאינה נמנית כמצוה בפני עצמה. צריך לעורר עוד פעם את שחיטת הפסח הראשון על ידי שחיטת פסח שני. בפסח ראשון, בזמן שהשרש שלו קיבל את האור למעלה באצילות בעוד הוא היה טמא ובדרך רחוקה למטה – הוא התבייש, וההכנעה כבר היתה אצלו. כעת, בפסח שני, כאשר הוא שוחט את הקרבן הוא מעורר את אותה ההכנעה מחדש.

על בעל תשובה בתחילת ההתעוררות שלו להיות בהכנעה. כך ראוי להיות. הוא צריך להרגיש כמה הוא רחוק וכמה אינו בסדר, אבל כאשר מגיע הזמן שלו לדבר הוא צריך עוד הפעם לחזור על ההכנעה. זו שחיטת פסח שני שבאה לפני אכילתו.

יוצא, שבין ה"מל" הראשון של הצדיק וה"מל" השני של בעל התשובה יש שוב שלב של "חש". צריך לעורר מחדש את ההכנעה על מנת להגיע להמתקה. זהו כלל חשוב ביסוד הגדול של הבעל שם טוב.

איך זה בעובדת עכל אחד? יש עבודת "אכתפייא" ויש עבודת "אתהפכא". מי שילמד את פרק כח בספר התניא יראה שהבינוני בדרך כלל לא יכול להפוך את המדות, אבל בסוף הפרק הוא אומר, שאם אתה שלא יכול להיפטר בשום אופן מן המחשבות הרעות של התאות וכו', מה אתה יכול לעשות? צריך להשפיל את עצמך בתכלית "עד ירחם ה'". מי שלומד היטב את הדברים שם לב, שכוונת המילים "עד ירחם ה'" היא שהמדה הרעה הזו תתהפך.

נסביר: כאשר יש לאדם מחשבה רעה כותר אדמו"ר הזקן שלכתחילה תהיה צדיק. ליתר דיוק: צדיק שבבינוני. כלומר, להסיח את הדעת מן הרע. להוציא אותו מהראש, לכרות בירת מילה – לכרות את הערלה ולזרוק אותה. במדה ואתה לא מסוגל, זה מכריח אותך להיות צדיק. זהו כלל גדול בעבודת ה': אם אתה לא מסוגל לעשות משהו – הוא מכריח אותך להגיע למדרגה יותר גבוהה. אם אתה לא יכול להיות צדיק אתה צריך להיות בעל תשובה, שכן בעל תשובה הוא למעלה מצדיק – "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים". הרי יהודי הוא עקשן, ואם משהו נמנע ממך ואתה לא יכול ללכת ישר אתה צריך ללכת בקפיצה. כדברי הרבי מהר"ש: "לכתחילה אריבער".

על כך יש מאמר בגמרא [בכורות] המוסברת בספר לקוטי מוהר"ן. חכמי אתונה שאלו את רבי יהושע בן חנניא, איזה מן שכל זה אם אדם לא מצליח לתקוע יתד שיתקע אותו במקום יותר גבוה? הוא ענה להם שהכוונה היא, שיש אחד שמשתדל להשתדך עם אחת במדרגה אחת פחות ממנו – ביחוס או במדות וכד' – ו'לא הולך לו', היא לא רוצה אותו, שיחפש שדוך יותר גבוה. למה? שם לא היה המזל שלו, ואם היא לא רצתה אותו זהו סימן שצריך לחפש שידוך יותר טוב. בדיוק ההיפך מן השכל הפשוט. זהו כלל גדול בעבודת ה': אם אתה רוצה להיות צדיק ולא מצליח זהו סימן שאתה צריך להיות יותר מצדיק. יותר מצדיק זה בעל תשובה.

נחזור לדברי התניא: העבודה של כל אחד היא להסיח את הדעת ממחשבות זרות, אבל אם בשום אופן אתה לא יכול כי הן מטרידות את המחשבה אתה צריך להשפיל את עצמך בתכלית השפלות, לצעוק לה' שירחם עליך. אזי ה' ודאי ירחם עליך "כרחם אב על בנים". מי שמבין טוב את הכוונה יודע, שלא רק שה' ירחם עליך שתוכל להסיח את הדעת, אלא שתוכל גם להפוך את המדה. למה? בגלל שזה לא הכח שלך, אלא של ה'. הכח שלך הוא רק להסיח את דעתך, אבל אם אתה משפיל את עצמך וממשיך רחמי שמים – רחמי שמים הם כבר 'אתהפכא'.

זו דוגמה טובה מספר התניא לכך, שאם אתה רוצה לעבור מעבודת 'אתכפיא' לעבודת 'אתהפכא' עליך לחזור ולעורר את השפלות ביתר שאת. יש עבודה של הבדלה, והיא כח בנפש להבדיל בין טוב לרע ולהוציא אותו, ויש עבודה של המתקה – להפוך את הרע לטוב. בשביל לעבור ממצב של הבדלה למצב של המתקה, ובמיוחד אחד שלא היה מסוגל להבדלה שדוקא הוא זה המסוגל להגיע להמתקה, חוזרים על ההכנעה.

כך גם אצלנו: אותם אלו שהיו טמאים בפסח ראשון לא היו מסוגלים להגיע אף פעם לעבודת הבדלה, והם עצמם אלו שצריכים להגיע לעבודת המתקה. הם מצד עצמם רצו להיות כמו כולם, להיות בעבודת הבדלה, אבל זה לא הלך להם. כעת הם צריכים להגיע לעבודה יותר גדולה, לעבודת משיח, ובשביל זה צריך שוב לשחוט ולעורר מחדש את ההכנעה והשפלות בנפש ביתר שאת. אף על פי כן, לא נחשבת השחיטה למצוה חדשה, שכן זו חזרה על מצב שכבר היה.

אם כן, עיקר הדבור הוא הדבור של פסח שני, של בעל התשובה, של מלכות דוד. על המלכות נאמר "עשרה קבין של דבור ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים". בעל תשובה הוא בת [בת ראשי תבות בעל תשובה], ולכן כתוב "בת תחלה סימן יפה לבנים", שכן היא למעלה מהם. עיקר הדבור שייך לבנות, לבעל תשובה של פסח שני.

לשמיעת השיעורים:

כ"ו איר ה'תשד"מ

י"א סיון ה'תשד"מ

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com