חיפוש בתוכן האתר

הרכבת אנוש_פרק א הדפסה דוא

א.

לשמיעת השיעורים לחץ כאן

הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה (תהלים סו, יב).

ר' הלל יסביר כאן על פי פשט ש"אנוש" הוא הגלות – בסוף נלמד שהוא יכול לרמז גם על המשיח, אבל על פי פשט – כפסוק "אנוש הלב". אחר כך צריכה להיות טהרה – "באנו באש ובמים" – והיא ביאת המשיח. במאמר יוסבר, ש"אש" הוא משיח בן יוסף, "מים" הוא משיח בן דוד, ואלו שני מיני טהרה. קודם צריך לבוא בתוך האש – סוד משיח בן יוסף – ואחר כך לבוא בתוך המים – סוד משיח בן דוד. זהו מאמר חשוב ביותר, שכן הוא היחיד הידוע לי שמדבר אודות שני המשיחים ושתי הבחינות. "ותוציאנו לרויה" הוא סוד הזווג שנעשה לאחר ביאת המשיח על ידי נשמת רעיא מהמניא, משה רבינו, החל מ-לג בעומר וחג השבועות. ביאת המשיח היא טהרה, כאשה המטהרת לבעלה, ובתוך הטהרה שני שלבים: אש ומשים. אלו שני המשיחים, אבל הזווג האמיתי בין הקב"ה וכנסת ישראל, והוא נעשה על ידי משה רבינו. מבואר בקבלה ובחסידות, שיש מדרגה בנשמת משה רבינו שיותר גבוהה מאשר נשמת המשיח.

מה המיוחד בנשמת משה רבינו שאין בשני המשיחים? משה הוא בעמודא דאמצעיתא. בקיצור נמרץ: הם כמו חכמה-בינה-כתר. בינה – ראש קו השמאל היא נשמת משיח בן יוסף, עליו נאמר "באנו באש". חכמה – ראש קו הימין – היא נשמת משיח בן דוד. הכתר שבאמצע הוא רעיא מהימנא. זו ההגעה את הזווג שבמתן תורה לאחר ביאת המשיח – "ותוציאנו לרויה". זה בקיצור הכי נמרץ.

הפסוק הזה כולל את כל הסוד, וכעת נראה את הסבר דברי ספר הזהר מהתחלה:

יש להקדים מאמר הרעיא מהימנא פרשת בהעלותך בענין פסח שני. וזה לשונו (בדף קנב, ב): "פקודא דא שחיטת הפסח בזמנו, ואבתריה פסח ראשון ופסח שני לאכול אותם כמשפטם, וטמאים להיות נדחים לפסח שני דאיהו פקודא תליתאה כו'" [את זה צריך להבין על פי פשט, שכן יש הרבה יותר משלש מצות]. ביאור דברים אלו, הנה יש ג' מצות עשה: שנים בפסח ראשון, שהוא שחיטת הפסח והקרבתו, שזהו ביום י"ד מחצות היום ואילך, והב' אכילת הפסח שזהו בליל ט"ו, והג' הוא בפסח שני ששם אינו עולה הקרבתו להיות נמנה בפני עצמו [וכאמור, על פי נגלה זו מצוה פני עצמה], רק אכילת הפסח כו' כמו שיתבאר.

עד כאן הקטע מדברי המאמר. כעת נראה את הקיצור עליו [עמ' לה]:

שלש מצות בענין פסח נתבארו במאמר ה"רעיא מהימנא":

א. שחיטת הפסח והקרבתו ביום י"ד בניסן מחצות היום ואילך – [זה נקרא] אכילת מזבח.

ב. אכילת הפסח בליל ט"ו בניסן – אכילת אדם.

ג. אכילת קרבן פסח שני בליל ט"ו באייר למי שהיה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון – [וזו גם] אכילת אדם.

מה אנחנו רואים כאן? שיש מצוה אחת של אכילת מזבח – עצם הזביחה ואחר כך ההקרבה על גבי המזבח – ושתי מצות של אכילת אדם. כתוב בחסידות, שאכילת אדם היא הרבה יותר גבוהה מאשר אכילת מזבח.

כבר מן ההתחלה אנו מגיעים אל עיקר היסוד שלנו בחסידות:

שלש מצות אלו הן בסוד "חש מל מל" – "הכנעה, הבדלה, המתקה" – עיין כתר שם טוב הוצאת קה"ת אות כח [המובא כאן בעמ' עב]. כל זביחה היא בחינת הכנעה [איך יודעים? מן הפסוק בתהלים] – "זבחי אלהים רוח נשברה וגו"'. אכילת פסח ראשון בליל ט"ו בניסן – זמן יציאת מצרים (בכח, מה שאין כן בפועל היה "בעצם היום הזה" כנודע) – היא בחינת הבדלה,

אוכלים את הפסח הראשון בלילה, וזוהי יציאת מצרים בכח, אז הוא הזמן לאכול את קרבן הפסח, אלא שבפועל יצאו רק "בעצם היום הזה". זו כבר בחינת הבדלה. יציאת מצרים היא כבר הבדלה – הבדלת הטהור מן הטמא – על פי הפסוק באיוב "מי יתן טהור מטמא לא אחד". זה נקרא להוציא את בני ישראל מ-מט שערי טומאה שהיו שקועים בהם ממצרים.

סוד חצות לילה –

הסוד של חצות לילה הוא סוד הבדלה. מדאורייתא אולי אפשר לאכול את הקרבן על הבוקר, אבל לכתחילה יש לאכול אותו עד חצות. מה היה בחצות לילה?

"ומת כל בכור בארץ מצרים וגו' ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וגו' למען תדעון אשר יפלה הוי' בין מצרים ובין ישראל".

מה זה "יפלא"? יבדיל. כל הסוד של חצות אותו לילה הוא לדעת את סוד ההבדלה. זה עיקר ענינו. מהי ההמתקה?

אכילת פסח שני היא בחינת המתקה למי שהיה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון,

בדרך רחוקה יכול להיות מי שהיה חולה. עבורו, פסח שני הוא רפואה. אכן, אכילת מצה בפסח שני היא רפואה ביחס לאכילתה בפסח הראשון. זהו היחס בין שני הפרושים למצה. היא נקראת 'מכלא דמהימנותא' ו'מילכא דאסוותא'. מוסבר בחסידות, כי בחוץ לארץ אכילת מצה בליל הסדר הראשון הוא בבחינת 'מיכלא דמהימנותא' ואילו אכילת המצה בליל הסדר השני הוא בבחינת 'מיכלא דאסוותא'. אצלנו, בארץ הקודש, אכילת המצה בבחינת 'מיכלא דאסוותא' מתחילה מאפיקומן. אכילת המצה הראשונה, עליה אנו מברכים "על אכילת מצה", היא מאכל האמונה. הסבר נוסף אומר, שכל אכילת המצה בפסח הראשון היא בבחינת 'מיכלא דמהימנותא', ואילו אכילת המצה בפסח שני היא אכילת 'מיכלא דאסוותא'.

היום ראש חודש אייר, חודש הרפואה, אשר ראשי תבותיו הם הפסוק "אני הוי' רופאך", הנאמר לאחר קריעת ים סוף [ובו אנו מסיימים את קריאת התורה בשביעי של פסח]. עיקר מה שקורה בחודש זה הוא אכילת פסח שני, שכן אין בו עוד מצוה אחרת מדאורייתא. כאשר מגיע החודש לשלמות, ל"סיהרא באשלמותא", הוא מגיע אל שלמות הרפואה, וזאת ביום טו באייר.

מה זו הרפואה? רפואה היא ההמתקה. כתוב, שחולה לא יכול להבדיל בין מתוק לבין מר. רפואה היא אור פה, ועיקר האור מתגלה בחודש זה, הנקרא גם חודש זיו [גם אייר הוא מלשון אור]. על האור נאמר הפסוק "ומתוק האור", וזו ההמתקה שנעשית בפסח שני, עם ביאת המשיח, והיא מיועדת דוקא למי שהיה טמא או בדרך רחוקה.

המתקה היא סוד התשובה, בעוד הבדלה היא כמו צדיק. מי שלא היה טמא בפסח הראשון הוא בבחינת צדיק, הוא היה בסדר, אבל מי שהיה טמא ולא בסדר פספס. הוא היה חולה, חולה נפש, ועכת יש לו עוד הזדמנות. עיקר ענינה של ביאת המשיח היא רפואתם של חולי הנפש, לתת להם המתקה. המשיח בא להחזיר בתשובה אפילו את הצדיקים, אפילו את מי שהיה במדרגת צדיק גמור בפסח ראשון. זהו ענינו של פסח שני.

עבודת התשובה מאהבה עד ש"זדונות נעשות לו כזכויות" כמו שיתבאר בפנים.

כל עוד התשובה היא מיראה, כאשר "זדונות נעשות לו כשגגות", אין זו להמתקה. המתקה היא לקחת משהו מר לעשות לו אתהפכא, בלשון ספר התניא. לפי זה, לצדיק הגמור אין באמת התהפכא. יכול להיות שהוא הופך את המדות שלו, ככתוב בספר התניא, אבל לקחת דבר רע ממש ולהפוך אותו לטוב – זאת עושה רק בעל תשובה. זו האתהפכא הכי גמורה, האמיתית המוחלטת.

בחינת "חש" היא אכילת מזבח (הכנעה ושפלות בעצם, כמאמרם ז"ל "מי שדעתו שפלה כאלו בנה מזבח")

ממאמר חז"ל זה עולה כי המזבח הוא סוד השפלות. אכילת מזבח היא אכילת מי שהוא בשפלות. ברגע שאתה בשפלות אתה עצמך מזבח. זו עובדת הכנעה:

ואין בזה הנאת אדם.

האדם שבך לא מקבל הנאה, רק המזבח הוא זה שאוכל. חש היא שתיקה, והכוונה היא שההנאה היא בבחינת שקט, בהעלם. אכילת מזבח היא אכילה בה האדם לא נהנה, בגלל שכולו שפלות. שתי המדרגות של:

בחינת "מל מל" הן אכילות אדם – [והן גלוי ההנאה ו]גלוי אור וחיות פנימי בנשמה המלובשת בגוף [בגלוי].

כאשר יש אור של הנאה אמיתית, כמו הגלוי של "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", זו בחינת אכילת פסח ראשון ופסח שני.

עד כאן היה הקטע הראשון וההסבר עליו.

 

* * *

 

התחלנו אתמול ללמוד את הסוד המובא ברעיא מהימנא על מצות הפסח – שתי מצות בפסח ראשון ומצוה אחת בפסח שני. שחיטת הפסח בזמנו, ב-יד בניסן אחר חצות, אכילת הפסח בליל טו ואכילת פסח שני ביום טו באייר. התחלנו להסביר ששלש המצות הללו הן בסוד "חש, מל, מל".

נמשיך את ביאור המאמר של ר' הלל:

והנה להבין כל זה יש להקדים המובא בלקוטי הגהות לספר התניא עמוד פט:

זהו קטע קצר מדבריו, שבתוכו הוא אומר הרבה דברים גדולים מאוד. הסגנון בו קצת מבולבל, שכן הוא אינו כתב יד מר' הלל עצמו, אלא של אחד מתלמידיו [לא ידוע מי הוא]. הוא הודפס בזמן האחרון בהגהות לספר התניא, כי הקטע הזה היה כל כך חשוב לאותו תלמיד עד שהוא העתיק אותו על גבי העמוד הראשון של ספר התניא שלו.

בענין הדלוגים מר' הלל ז"ל [מיד נסביר מה אומר המושג 'דלוג']. דלוג אחד מעצמות לאין סוף. דלוג שני מאור אין סוף לרשימה וקו [והוא הנקרא סוד הצמצום בספר עץ חיים]. דלוג שלישי מקו לעשר ספירות [של 'אדם קדמון'] עד [עולם] העשיה. וזה ג' בחינות קדושות

כאשר אנו אומרים "קדוש קדוש קדוש" אנו מדלגים שלושה דלוגים מלמטה למעלה, עד שחוזרים אל העצמות.

וגם ג' בחינות אתוון רברבין, אתוון בינונין, אתוון זעירין.

יש בתורה שלש מדרגות של אותיות. מהי אות? אותה היא הופעה, להגיע, כמו בפסוק "אתה ברבבות קדש". הופעה חדשה היא דלוג. המילה אות קשורה עם אות ומופת, וגם הופעה חדשה שלא לפי ערך המציאות הקודמת. בהמשך נסביר, שחז"ל דרשו על יציאת מצרים את הפסוק "מדלג על ההרים", בה הקב"ה דילג בחישוב הקץ והוציא אותנו משם.

אם כן, יש שלש מדרגות של אותיות: האותיות הגדולות, האותיות הבינוניות שהן רוב אותיות התורה, ואותיות קטנות. האותיות הגדולות הן בסוד הדלוג הראשון, מעצמות לאור אין סוף. האותיות הבינוניות הן בסוד הדלוג השני, מאור אין סוף לרשימה וקו בסוד הצמצום. האותיות הקטנות שבתורה הן בסוד הדלוג השלישי, מן הקו אל העולמות.

וזה ג' בחינות יחיד אחד קדמון.

זהו הקטע הכי קשה להבנה. מדוע? לכאורה, מדרגות "יחיד, אחד, קדמון" כולן הן לפני הצמצום, ואילו בשלשת הדלוגים שלנו רק הדלוג הראשון נעשה לפני הצמצום, בעוד הדלוג השני הוא הצמצום בעצמו והשלישי רק אחריו. את הענין הזה נצטרך להסביר בהמשך.

סוד נוסף: הדלוגים קשורים עם המצוה להאריך באחד בעת קריאת שמע – "כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו". על פי חז"ל, עיקר האריכות היא באות ד מן המילה אחד, והיא אות ד רבתי. כאמור, אות גדולה היא הדלוג הראשון מעצמות לאור אין סוף, ואם כן סוד האריכות באחד היא להמשיך ממדרגת 'יחיד' אל מדרגת 'אחד'.

וזהו האריכות של אחד להמשיך בחינת יחיד לבחינת אחד.

זהו הדלוג הראשון, וזו עיקר העבודה של קריאת שמע. לקפוץ ולדלג מעצמות לאור אין סוף. לאחר אמירת הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", שהוא הדלוג מ'יחיד' ל'אחד', אומרים את המילה 'ברוך':

וזה בחינת ברוך – מעצמך מאליו וממילא – לבחינת הוי' –

כאן הוא עובר להסבר המילה 'ברוך' מתוך נוסח הברכה שטבעו חז"ל בברכות, ולא רק במשפט "ברוך שם כבוד מלכותו" שבקריאת שמע. מטבע הכרה הוא "ברוך אתה הוי' אלקינו מלך העולם...". הוא מסביר שמילה 'ברוך' באה לדלג לבחינת 'הוי'':

היינו ב' בחינות: רשימה וקו, וגם לעשר ספירות המיוחדים בעצמותו [של מדרגת 'קדמון'][שזו בחינת] אלהינו – היינו בחינת נשמות בגופים.

כלומר, באמירת המילה 'ברוך' נמשך הדלוג ממדרגת 'אחד' אל מדרגת 'קדמון', או מאור אין סוף אל שרש הרשימה וקו. זהו הדלוג השני. שם 'הוי'' כולל את הרשימה והקו, ואילו שם 'אלקינו' כוללת את התלבשות האלקות בתוך העולמות ממש. שרש אותה ההתלבשות בתוך העולמות כפי שהיא לפני הצמצום היא מדרגת 'קדמון'.

כלומר, הדלוג השני הוא אכן מאור אין סוף לרשימה וקו, אבל בשרש הוא הדלוג ממדרגת 'אחד' אל מדרגת 'קדמון'. הדלוג השלישי הוא מקו לעשר ספירות ועד העשיה, אבל בשרש הוא הדלוג ממדרגת 'קדמון' אל המציאות, אל הנשמות שבתוך גוף.

במונחים שהוזכרו: האריכות ב"אחד" היא הדלוג ממדרגת 'יחיד' למדרגת 'אחד'. כאשר אומרים 'ברוך' – גם באמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" וגם במטבע הברכה – זהו הדלוג מאור אין סוף לרשימה וקו. כאשר אומרים 'אלקינו' זהו הדלוג השלישי, מן הרשימה וקו עד לעולמות ועד לנשמות המלובשות בגוף.

במילים "עשר ספירות המיוחדים בעצמותו" הכוונה היא אל עשר ספירות שבבחינת 'קדמון', בעוד במילים "מקו לעשר ספירות" של הדלוג השלישי הכוונה היא החל מעשר ספירות של 'אדם קדמון', דרך עשר ספירות של עולם האצילות ועד לעשר הספירות של עולם העשיה. העולמות הם מקום התלבשות הנשמות בגופים, שכן בהם ישנה כבר מציאות של כלים.

 

עד כאן הסבר סוד הדלוגים. עדיין לא הסברנו את הקטע הזה די הצורך [זהו קטע קשה] אבל הוא יסודי ביותר, וכולל את כל חכמת האמת. מובא בו גם החידוש העיקרי של החסידות לגבי הקבלה, והוא הדלוג הראשון. כל הקבלה עוסקת בדלוג השני, הוא הצמצום הראשון של עץ חיים, ולא מוזכר בה הדלוג העצמות לאין סוף. שלשה דלוגים הם הסיכום של כל חכמת האמת עם החידוש של החסידות.

נתחיל להסביר את הענין. ברגע שאנו מדברים על שלשה דלוגים חייב להיות להם קשר לפסח. למה? נמשיך לקרוא:

שלשה דלוגים אלה הם בסוד שלש המצות הנ"ל בענין פסח – "פסח" לשון "דלוג".

פשט המילה פסח הוא דלוג. כתוב בחסידות, שהנאמר בתורה "ופסח הוי' על הפתח" הוא כנגד הפסוק "מדלג על ההרים" משיר השירים, ואף מוסבר באריכות ההבדל בין שני הבטויים. כיוון שפסח הוא ענין של דלוג, וכיוון שיש על פי מנין הרעיא מהימנא שלש מצות בפסח, יש ודאי שלשה סוגים של דלוג, שהם המפתח להבנת כל חכמת האמת.

כאמור, שלש המצות הן כנגד "חש, מל, מל" – העלם, גלוי לעצמו, גלוי לזולת – בדרך עליה מלמטה למעלה. "חש" היא עבודת ההכנעה, ובעבודה מלמטה היא הנמוכה ביותר, אבל היא פועלת ומעוררת את הדלוג הכי גבוה אצל הקב"ה – הדלוג הראשון המעצמות לאין סוף. עבודת ההבדלה פועלת את הדלוג השני מאור אין סוף לרשימה וקו, ואילו עבודת ההמתקה וה"אתהפכא חשוכא לנהורא" פועלת את הדלוג השלישי בו מתגלה האלוקות בתוך העולמות ממש.

תמיד כאשר לומדים את הסוד של "הכנעה, הבדלה, המתקה" נשאלת השאלה: האם סדר זה הוא מלמטה למעלה או מלמעלה למטה? אכן, לפעמים משמע ש"חש" הוא הכי גבוה, בעוד "מל, מל" הן בדרך ירידה, ולפעמים משמע – כמו באגרת הבעש"ט בה הסדר מקביל אל "עולמות, נשמות, אלהות" – כי הוא מלמטה למעלה. כך הוא הסדר גם ב"השתלשלות, התלבשות, השראה", אבל בשרש יתכן גם סדר הפוך.

אם כן, עיקר הבנת הסוד של "הכנעה, הבדלה, המתקה" הוא להבין כיצד על ידי העבודה מלמטה למעלה נמשכים שלשה דלוגים מלמעלה למטה:

על ידי ההכנעה והשפלות למטה שהוא ענין הנחת עצמותו [בלשון החסידות, שמניח את עצמו בצד כאילו אינו כאן] מכל וכל – "בטל רצונך מפני רצונו" –

ידוע כי "רוח אייתי רוח ואמשיך רוח", וכל מה שאדם עושה מלמטה מתקיים בו "הוי' צלך", ועל כן אם יכולהאדם ברוב הכנעתו ושפלותו להניח את עצמו בצד ולהוציא את עצמו לגמרי מן התמונה, כך כביכול הקב"ה יכול אותו הדבר. מה זו 'הנחת עצמותו' אצל הקב"ה? זהו הדלוג מעצמות לאור אין סוף. 'עצמו' זו עצמותו, והוא מניח אותה ומגלה במקומה את האור שלו.

הכנעה כאן אינה הכנעה של גוי, להבדיל, שנכנע ומרים ידיים. אצל יהודי מלבד ההכנעה להשגחה הפרטית של ה', עיקר ההכנעה היא אל הרצון של ה' – "בטל רצונך מפני רצונו". הכנעה לרצון ה' היא קבלת עול מלכות שמים, ולכן עיקר ההכנה היא קבלת עול, על ידה:

מתעורר בעצמותו יתברך כביכול הרצון המוחלט להיות משפיע לנשמות ישראל שבגופים וכו' כמו שיתבאר בפנים,

המדרגה הראשונה, בה הקב"ה כביכול יוצא מעצמו, נקראת בלשון ר' הלל 'רצון מוחלט להיות משפיע'. זו לא מדרגת אור אין סוף, אלא רק מה שבינו לבין העצמות. הוא תחלתו של הדלוג הראשון:

והוא [רצון זה] ענין הנחת עצמותו יתברך – הדלוג הראשון מעצמות לאור אין סוף, מבחינת "יחיד" לבחינת "אחד".

נסכם: למדנו שעל ידי העבודה הראשונה מלמטה, עבודת ההכנעה והנחת עצמותו, זה עושה את הפסח הראשון, את הדלוג הראשון.

על ידי [שאדם מתעסק ב]עבודת ההבדלה [מלמטה, ומהי?] – עיקר עבודת התורה והמצות [הכנעה היא קבלת עול מלכות שמים, אבל קיום המצות בפועל הוא] "להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור" – נמשך, בדרך דלוג [הוא הדלוג השני], סוד הקו מהאור אין סוף ב"ה לתקן ולברר את מקום החשך שנתהווה על ידי הצמצום הראשון (הבדלה כללית בין קדש לחול),

ישנן שתי הבדלות: יש הבדלה כללית, שעל ידה נעשה צמצום. על ידי הצמצום נשארת השערה של תכנית מעשה בראשית, והיא נקראת 'מלבוש'. זהו סוד הרשימו, וזו הבדלה כללית. קודם היתה מדרגת 'קדמון' נמצאת ב"מציאות בלתי נמצאת" – בלשון החסידות – בתוך אור אין סוף ולא היתה מובדלת ממנו, ועל ידי הצמצום נעשית הבדלה כללית. זו הבדלה כללית, אבל על ידי המשכת הקו נעשית הבדלה פרטית, והיא נקראת בירור. שוב, על ידי הצמצום נשאר רושם, והוא הבדלה כללית בין אור אין סוף ובין כח ההיולי של כל העולמות [כך מכונה הרשימו]. על ידי בקיעת אור הקו אל תוך חושך הצמצום נעשית לאט-לאט פעולת בירור. על שני מיני בירור ישנם מאמרים ארוכים מאדמו"ר האמצעי. כמו בהלכות שבת, יש בירור של אוכל מתוך פסולת ויש בירור פסולת מתוך אוכל. בבירור הראשון נבררת כל הפסולת, כל המציאות התחתונה, מן המציאות העליונה. אחר כך נעשה בירור הפוך, שענינו הוא להוציא את כל הנקודות הטובות מתוך העירבוביה של "אור וחושך משתמשים בעירבוביה" שנשאר לאחר הצמצום הראשון.

אם כן, הבירור הראשון הוא כמו בירור של אוכל מתוך פסולת, וזו הבדלה כללית. אחריו בא בירור שני, והוא ענין המשכת הקו שבא לברור את הפסולת מתוך האוכל. זה בירור שני והוא הבדלה פרטית. שניהם כביכול בחינת הבדלה לגבי הקב"ה, בעוד הדלוג הראשון הוא בחינת הכנעה אצלו. הבדלה ראשונה היא הבדלה של צמצום, המשאירה עירבוביה, ואחריה בא בירור על ידי הקו. הקו נקרא "קו המדה", הבא למדוד את מציאות הרשימו, להוציא ממנו את החלקים המתוקנים ולברוא על ידי כך את העולמות בתוך חושך החלל.

כלומר, הוא בא:

להאיר את הלילה – "לילה כיום יאיר" בליל שמורים, בסוד אמירת הלל,

כאשר הקו מאיר בוקע אל תוך החושך של החלל הפנוי, אל תוך הצמצום, הוא מאיר את הלילה. זהו סודו של ליל פסח ראשון, זמן אכילת הפסח. הוא נקרא "ליל שימורים", ועליו נאמר הפסוק "לילה כיום יאיר". פתאום יש אור בתוך הלילה, ולגבי הצמצום זהו אור הקו. מה אנו עושים באותו הלילה? אומרים הלל. מה זה הלל? הלל הוא אותיות לילה, אבל משמעותו היא אור, כמו בפסוק:

"יהל אור", בלילה, [ומה עוד עושים באותו לילה? מאירים על ידי סיפור] "וכל המרבה לספר – להאיר – ביציאת מצרים הרי זה משובח".

בעבודת הבינוני [אשר עיקר עבודתו היא עבודת הבדלה של 'אתכפייא', בכל זאת כתוב בספר התניא פרק נג שיש גם לבינוני עבודת 'אתהפכא', כאשר אצלו] עיקר ה"אתהפכא חשוכא לנהורא" הוא בלבושי הנפש [ולא במדות הפנימיות], [אלא ב]מחשבה דבור ומעשה,

הבינוני הופך את הלבושים של הנפש – המחשבה, הדבור והמעשה – לאור. הצדיק הופך גם את המדות הפנימיות, את הלב, לטוב אבל הבינוני אינו מסוגל לכך. הוא אינו מסוגל להפוך את הלב להיות "לבי חלל בקרבי", אבל על הלבושים הוא יכול לשלוט ולהפוך אותם לטוב, כך שהמחשבה הדבור והמעשה יאירו. זו אתהפכא בתחום הלבושים.

אך בעבודת הצדיק האתהפכא מגיע לעצם המדות שבלב. יציאת מצרים היתה בעיקר בבחינת עבודת הבינונים שנאמר "כי ברח העם", ומבואר בתניא פרק ל"א שהוא בחינת שמחת הבינוני בצאת הנפש האלהית מגלות הסטרא אחרא היא טומאת מצרים בשעת התורה והעבודה

מבואר שם, שעיקר עבודת הבינוני כי כמו יציאת מצרים. כלומר, לברוח. הוא שמח בכך שהוא יכול לשבת וללמוד תורה, ולקיים את מאמר חז"ל "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש". ברגע של קיום תורה ומצות הוא ברח ['חאפט'] מן הקליפה שלו. כל אחד נתון בתוך קליפות, בתוך רע של עצמו, אבל יש לו הרגשה של אחד שיכול תמיד לברוח מן האחיזה של אותן קליפות אל בית המדרש ואל קיום התורה והמצות. הוא בורח מן הרע שלו – "כי ברח העם" – אל תוך עבודת ה'. הוא שמח באפשרות שנתנה לו מלמעלה להתאחד עם הקב"ה באמצעות התורה והמצות.

כל זאת היה בליל טו בניסן:

(והוא בחינת ההבדלה "בין הטמא ובין הטהור" הנ"ל שעל ידי הקו וד"ל).

הרי במצרים היו שקועים ב-מט שערי טומאה, וברגע שיצאו ממצרים הרי זה בסוד "מי יתן טהור מטמא לא אחד". הטהור נולד מטמא, כדרשת חז"ל על אברהם שנולד מתרח. תרח הוא טמא ואברהם טהור, ובכל זאת הוא נולד ממנו. כך יציאת מצרים היא לידה, ועם ישראל נולד מתוך הטומאה של מצרים. זוהי בחינת הבדלה, כאשר עיקר ההבדלה בין הטהור למטמא היא פעולת אור הקו. הצמצום משאיר את העיבור בתוך הרחם, את הרשימו תוך החלל, והוא כמו עם ישראל בתוך מט שערי טומאה של מצרים.

הקו בא לבקוע את הרחם. בספר הזהר נקרא סוד זה נשיכת הנחש את האילה בכדי שתוכל לילד. הוא בא לפתוח את חושך הצמצום על מנת להציא את האור ששקוע שם. כל זאת עבודת הבינוני בתורה ובמצות הבורח מן הטומאה אל הטהרה.

 

קודם הסברנו, שפסח ראשון הוא כנגד עבודת הצדיקים בעוד פסח שני הוא כנגד עבודת בעלי תשובה, אבל כאן רואים כי אותם צדיקים הם צדיקים של בינונים. אלו אינם הצדיקים של ספר התניא, אלא רק ביחס לבעלי תשובה. החלק הראשון של ספר התניא נקרא 'ספרן של בינונים' ואילו החלק השלישי נקרא 'אגרת התשובה'. מסביר הצמח הצדק באגרת השלום [שלמדנו לפני שנה], שמי ששומר את כל התורה והמצות כמבואר בחלק הראשון של התניא נקרא צדיק. אמנם רק בשם המושאל, אבל נקרא צדיק. עיקר העבודה שלו היא צדק. כלומר, הוא שומר את התורה והמצות, אבל ישנה עבודת נעלית יותר, והיא עבודת התשובה, עליה נאמר כי "במקום שבעלי תשובים עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".

אם כן, אף על פי שהסברנו אתמול כי פסח ראשון הוא עבודת הצדיקים ואילו פסח שני הוא עבודת בעלי התשובה, בכל זאת אותם הצדיקים הם בעצם הבינונים של ספר התניא. עבודת הבינוני היא להיות שלם בשמירת התורה והמצוה, ובכל רגע לברוח מן הרע.

נרחיב: יש בתניא שני סוגי בינוני. יש בינוני ששמירת הורה והמצות היא דבר טבעי אצלו, והוא אינו צריך להילחם מלחמה כבדה. הבריחה אצלו היא דבר שיגרתי, בלא מאמץ עילאי של מסירות נפש כמו בעבודת התשובה. על מדרגה זו נאמר "לא עבדו". אין לו עבודה, שכן עיקר העבודה היא התגברות לעשות יותר מן השגרה. על אחד כזה נאמר בגמרא "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למי ששונה פרקו מאה ואחד". מאה פעמים היתה הרגילות, ואינה דורשת מלחמה, ובינוני כזה נקרא "לא עבדו". לעומת זאת, בינוני שלומד עוד פעם אחת נקרא כבר עובד ה', והוא כבר בדוגמת בעל תשובה.

שוב, על פי פשט, בינוני זו שלמות קיום התורה והמצות, והיא עבודת ההבדלה. העבודה בה היא כל הזמן להבדיל ובמדה מסוימת כל הזמן לברוח. זה שלומד מאה פעמים הוא הבינוני ה'מתנגד', לא בעל התשובה. החסידות רוצה שתהיה בינוני ובעל תשובה ביחד, וזה נקרא "עובד אלקים".

כתוב, שמשיח בא להחזיק את הצדיקים בתשובה. צדיק, על פי פשט, הוא מי ששומר את התורה והמצות, ולהחזיר אותו בתשובה זה לתת לו עבודה מתמדת של מאמץ עילאי, לא של שגרה. אזי הוא בעל תשובה עוד בהיותו בינוני. על פי פשט, תשובה אינה מצוה תמידית אלא רק אם עברת עבירה, אבל החידוש של המשיח הוא שגם תשובה היא מצוה תמידית. לכן כל החסידות מדברת על כך שתשובה היא מצוה בכל רגע.

 

אכן, יש עבודה יותר נעלית, והיא עבודת האתהפכא ממש:

על ידי עבודת התשובה מאהבה, עבודת ההמתקה – "אתהפכא טעמין מרירו למיתקא" –

מה זו תשובה מאהבה? האדם היה שקוע בעבירות, אבל הוא שב לה' מאהבה כל כך רבה עד ש"זדונות נעשו לו כזכויות". כלומר, הוא המשיך אור ממש אל תוך התחתונים "שאין תחתון למטה ממנו". היתה מציאות תחתונה ביותר והוא החדיר לתוכה את האור עד שאפילו הזדונות הפכו לזכויות. ממילא, תשובה מאהבה היא הדלוג השלישי, בו האור מדלג מטה-מטה.

על ידי עבודת המתקה, של תשובה אמיתית מאהבה, נעשית אתהפכא. כאמור, לבינוני רגיל יש אתהפכא רק בלבושים, אבל לבעל תשובה אמיתי יש אתהפכא אפילו יותר מאשר לצדיק. הצדיק הופך את המדות של הלב, אבל הוא אינו הופך את המציאות החיצונה. לעומתו, בעל תשובה הופך ממש זדונות – טומאה גמורה – לזכיות, לקדושה גמורה.

כעת הסברנו שלש מדרגות של 'אתהפכא': יש אתהפכא בלבושים, והיא כאשר המחשבה הדבור והמעשה כל הזמן מאירים. עבודה זו שייכת אל הבינוני. יש אתהפכא של מדות הלב, והיא כאשר אין לאדם יותר תאוה מלבד תאות ה'. זוהי תאות הצדיק – "תאות צדיקים אך טוב" – ובספר התניא זו מדרגת הצדיק. אבל יש אתהפכא של בעל תשובה, והיא כאשר הוא הופך את העבירה, את הזדון, לזכות. זו אתהפכא עצומה. יש להם מצות כאלו שאין לצדיק. בשביל צדיק אכילת חזיר היא עבירה, לא מצוה, ופתאום אצל בעל תשובה זו זכות. יש לבעלי תשובה יותר מתריג מצות, שכן מלבד כל המצות יש להם גם את כל העבירות. ליתר דיוק: הוא הופך את כל שסה מצות לא-תעשה למצות עשה, וכעת יש לו תריג מצות עשה.

כאשר הוא עשה מעשה עבירה הוא יצר מציאות. למשל, אדם שבישל בשר עם חלב. כתוב בספר החינוך ובכתבי האריז"ל, שמעשה כזה הוא לקחת שני דברים מותרים וליצור מציאות חדשה, ליצור כישוף. הדבר הזה הוא אסור גמור. מובא בספר התניא, כי על מציאות כזו אומרים חז"ל "'מעות לא יוכל לתקון' – זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר".

מכל הדברים עולה, כי תשובה היא אתהפכא במציאות, וזהו סוד הדלוג השלישי – להמשיך את אור ה' אל תוך המציאות ממש, ולהפוך אותה לגמרי. אם כן, פסח שני הוא הדלוג מן הקו למטה-מטה, באמצעותו:

מדלג אור הקו לכל ספירה שבכל עולם וכן לכל נשמה ונשמה שבגוף בפרט. [מבואר בכתבי האריז"ל, כי] הארת הקו מסתיימת ביסוד ז"א דאצילות, בחינת "צדיק יסוד עולם" – "מל" [הראשון] מלשון ברית מילה – אך עיקר הדלוג האחרון הוא מיסוד למלכות

קודם אמרנו שהדלוג האחרון הוא מן הקו אל 'אדם קדמון' ועולמות בי"ע, אבל כיוון שהקו מאיר עד יסוד ז"א מבואר בחסידות שעד אליו זה בגדר הקו. לכן, עיקר הדלוג השלישי הוא מיסוד ז"א אל מלכות דז"א, שזהו יחוד קוב"ה ושכינתיה בלשון הקבלה. על איזו מלכות דאצילות מדובר כאן? במלכות דאצילות יש שני מצבים: כמו שהיא באצילות בבחינת 'זנב לאריות', וכמו שהיא יורדת להחיות את העולמות התחתונים בי"ע להיות 'ראש לשועלים'. עיקר הדלוג השלישי הוא מן ה"צדיק יסוד עולם" להיות 'ראש לשועלים'.

לדוגמה: זהו דלוג מן הרבי, שהוא "צדיק יסוד עולם", אל חסיד שבעצמו אינו מאה אחוז בסדר ויש לו איזו עדה של שועלים שהוא מנהיג. הדלוג הזה הוא הדלוג השלישי, סוד התשובה מהאהבה.

כאשר היא בבחינת "ראש לשועלים" להוות ולהחיות את העולמות התחתונים, הנפרדים מגלוי אחדותו יתברך, ו[היא עושה זאת על מנת] להחזירם למוטב.

כתוב, שהמלכות לא יכולה לדלג אל העולמות התחתונים מבלי לקבל כח מן ה"צדיק יסוד עולם" אליה, בהיותה ראש לשועלים. אותו חסיד, ללא האור של הרבי, לא יכול להחזיר אף אחד למוטב. היא כמו שליח שיורדת במטרה להחזיר למוטב, ולשם כך צריך לבוא דלוג מיסוד ז"א אל 'ראש לשועלים'.

וזהו "מל" הב' מלשון דבור,

הדלוג השני הוא בסוד "מל" מלשון ברית מילה, אבל הדלוג השלישי הוא "מל" מלשון דבור. דבור הוא הנהגה, והצדיק צריך להנהיג. סוד הדבור הוא איך שהצדיק יסוד עולם מתלבש בשרש המלכות כפי שהיא באצילות. על ידי כך הוא מדבר אל המלכות כפי שהיא יורדת אל עולמות בי"ע להיות ראש לשועלים.

שוב, צדיק מתלבש בשרש נשמת השליח שלו. הוא נשמה כללית, ועל כן השליח שלו הוא חלק ממנו, ועל ידי ההתלבשות הזו הוא מדבר ומנהיג – "בדבר מלך שלטון" – את המלכות שירדה בסוד השליח להיות ראש לשועלים על מנת להחזירם למוטב.

היינו גלוי אור המלכות דאצילות בבי"ע להמתיק את הדינים – העלם והסתר אלהות שבהן – בשרשם, שמקודם היתה בסוד "כרחל לפני גוזזיה נאלמה".

מה כתוב כאן? שעל ידי הדבור של הצדיק גם היא נפתחת. כל עוד אינה מקבלת את אור הצדיק גם היא "נאלמה" למטה – גם היא הרי צריכה לדבר אל ה'שועלים על מנת להחזירם למוטב – ועל ידי הדלוג השלישי היא בעצמה מקבלת את הדבור, בו היא מחזירה את כל התחתונים למוטב. כל זה בסוד תשובה מאהבה של הדלוג השלישי.

למדנו היום ששלש העבודות הכענה נבדלה והמתקה פועלות שלשה דלוגים באור העצמי של הקב"ה. על ידי הכנעה דלוג ראשון, על ידי הבדלה דלוג שני, ועל ידי המתקה דלוג שלישי.

 

* * *

 

[הגענו לעמוד לו]

למדנו בפעם הקודמת שיש שלש עבודות – הכנעה, הבדלה, המתקה [כנגד "חש, מל, מל"] – שבעבודת האדם הן נעשות מלמטה למעלה, אבל הן פועלות מלמעלה המשכה של שלשה דלוגים. דלוג ראשון הוא מעצמות לאין סוף, דלוג שני מאין סוף לרשימה וקו, דלוג שלישי מקו ועד סוף כל העולמות.

הסברנו, שעל ידי עבודת האדם בהכנעה ו'הנחת עצמותו' מלמטה הוא מעורר כביכול 'הנחת עצמותו' גם אצל הקב"ה. מה זה? זהו הדלוג מעצמות לאור אין סוף. כאשר אדם מבדיל על ידי קיום התורה והמצוה בין הטהור לטמא הוא מעורר שה' יעשה את ההבדלה שלו, והיא הדלוג מאור אין סוף לרשימה וקו. כל סוד הצמצום הוא מדרגה אחת של הבדלה – להבדיל את ההשערה מאור אין סוף – ואחריו בא אור הקו, והוא סוד נוסף של ברור והבדלה, למדוד את המציאות מתוך הרשימו. לבסוף, כאשר האדם חוזר בתשובה שלמה מתוך אהבה, שהיא עבודת המתקה בה "זדונות נהפכין לו לזכיות", הוא מעורר אצל ה' את הדלוג השלישי מן הקו אל תוך העולמות. אזי ה' מתגלה לגמרי וכל המציאות מתהפכת להיות דירה לו יתברך.

העבודה הראשונה, עבודת ההכנעה, היא בבחינת תשובה תתאה. בהקדמת הספר סוד ה' ליראיו הסברנו, שתשובה תתאה היא כנגד האות ה תתאה שבשם הוי', ואילו קיום התורה והמצות היא עבודת הצדיק [אצלנו: הבינוני] והיא עומדת בין תשובה תתאה לתשובה עילאה. כלומר, קיום התורה והמצות היא עבודת ההבדלה שבין ההכנעה שבתשובה תתאה לבין ההמתקה שבתשובה עילאה מאהבה. לפיכך, על ידי העבודה הראשונה של קבלת עול מתוך הכנעה ושפלות פועלים את הדלוג הראשון. אחר כך, על ידי העבודה הסדירה של תורה ומצות פועלים את הדלוג השני. העבודה העליונה של תשובה מאהבה פועלים את הדלוג השלישי.

זהו הכלל הכי גדול להבנת "הכנעה, הבדלה, המתקה" בנפש, והבנת כל סוד מעשה בראשית מעצמותו יתברך ועד סוף כל המדרגות. מה שנלמד היום הוא שלב נוסף בהבנת הדלוגים. כאמור, אפשר ללמוד אותם כסוד מעשה בראשית, כהבנת סדר התהוות העולמות, אבל באמת פירשנו אחרת. כל הדלוגים כאן הם דלוגי עצמות שמטרתם היא להתגלות במקום החדש, ולא רק להוות אותו. ה' "מדלג על ההרים", וכמו ביציאת מצרים בה "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם". זוהי התגלות בתוך המציאות, ולא התהוותה. זהו הנושא שלנו היום:

נמצא שבעבודת האדם שלש המדרגות "חש מל מל" – "הכנעה, הבדלה, המתקה" הן מלמטה למעלה, אך על ידם מדלג אור ה' יתברך מלמעלה למטה.

המשפט הבא הוא כלל גדול המבואר בחסידות:

בחצוניות, דרגת ה"אין ערוך" שבדלוג הראשון [מעצמות לאור אין סוף] הוא גדול יותר, "אין ערוך" [אין סוף יותר גדול], מ[אשר] דרגת הדלוג השני [מאור אין סוף לקו], וכל שכן לגבי הדלוג השלישי. אך בפנימיות, כל דלוג הוא דלוג עצמותו יתברך ממש מדרגה לדרגה, ובבחינה זו כל דלוג נוסף מורה על עצמה יתירה לדלג מבחינת בלי גבול אמיתי [כלומר, מן העצמות] לגבול [שלגביו כל דבר הוא בבחינת גבול, הוא כבר בעל הגדרה מסוימת].

מה כתוב כאן? בחיצוניות, הדלוג מעצמות לאור אין סוף הוא יותר גדול מאשר המרחק שיש בדלוג מאור אין סוף אל הקו, או מן המרחק שבין הקו והעולמות. לא סתם יותר רחוק, אלא רחוק ביחס של 'אין ערוך'.

נקדים: מהי הגדרת גלוד בחסידות? דלוג הוא הוא מעבר בין שתי דרגות שהיחס ביניהם הוא יחס של 'אין ערוך'. ללא יחס זה יהיה היחס של סדר והדרגה. אכן, גם ב'אין ערוך' יש הרבה מדרגות. כמו המושג 'אין סוף' היום במתמטיקה. יש 'אין סוף', אבל יודעים שיש כמה מדרגות של אין סוף [כמובן, הדוגמה אינה מושלמת, שכן כל מדרגות האין סוף שיש במתמטיקה הן באותו 'אין ערוך' ביחס אל מה שאנו לומדים כאן. כאן האין סוף הוא מרחק אין סופי, לא כמות אין סופית, ולכן זו אינה דוגמה מושלמת כדי לתפוס את מה שכתוב כאן]. אם כן, הדלוג הראשון הוא ב'אין ערוך' יותר משאר הדלוגים. אין יחס כלל בין הדלוג מעצמות לאור אין סוף לבין שאר הדלוגים.

כל זה בחיצוניות, אבל בפנימיות זה בדיוק להיפך. למה? בגלל שחיצוניות היא סדר השתלשלות וההתהוות, ואכן בה כל דלוג הוא פחוּת ב'אין ערוך' על מנת להוות את המציאות. מה שאין כן בפנימיות. בפנימיות הדלוגים, אותו הדבר כל הזמן מדלג. הם באים במטרה לגלות את עצמותו. כאשר הדלוגים הם גלוי העצמות בכל מדרגה ומדרגה – כל דלוג הוא גדול יותר מאשר קודמו. הוא ממשיך את העצמות בעוד מדרגה כלפי מטה, ועל כן יש בו עוצמה יותר גדולה.

[כמובן, כל הדלוגים מבחינתנו. אם בסוף יתגלה שהכל הוא ה' אזי יתגלה שהכל אחד, אבל כל עוד המציאות מוגבלת יש דלוג עצום כאשר בלי גבול נכנס אל תוך גבול].

 

שאלה: מה ההבדל בין 'אין סוף' לבין 'עצמות'?

תשובה: עצמות הוא כנוי לה' עצמו ואילו אין סוף הוא האור שמאיר ממנו. משמע ממנו שיש משהו שמתפשט בלי סוף, מרחב אין סופי, בעוד על עצמות ה' אי אפשר לומר דבר כזה. על עצמות ה' אי אפשר לומר כלום, מלבד הבטוי 'נמנע הנמנעות'.

 

נסביר בפרוט: על פי התפיסה החיצונית, הדלוג הראשון הוא דלוג מעצמות לאור אין סוף, אבל על פי התפיסה הפנימית הדלוג הוא דלוג העצמות ממצב ראשוני, מצב ללא גלוי של אור, לבוא ולבוא אל תוך מדרגה אחרת, שנקראת 'אור אין סוף'. זה הוא בעצמו. זוהי תפיסה אחרת לגמרי. לא מעבר מדרגה לדרגה, אלא מעבר מהתגלות להתגלות. כאשר כל דלוג בא לגלות את עצמותו יתברך יותר ויותר – כל דלוג הוא בעל עצמה וכח הרבה יותר גדולים מאשר קודמו. במושגים שלמדנו בעבר: יש 'אור העצם' ויש 'כח העצם'. האור מתמעט, אבל הכח מתגבר יותר ויותר.

 

אם כן, יש לנו שלשה דלוגים אותם מעוררים על ידי עבודה מלמטה בשלשה שלבים. ללא עבודת התחתונים מתגלים הדלוגים הללו רק באופן החיצוני, כמעשה בראשית. כתוב, שמעשה בראשית מצד עצמו הוא בגדר אתערותא דלעילא ללא אתערותא דלתתא. זו התגלות של "כד סליק ברעותיה למברי עלמא" מצד הקב"ה, והיא קיימת גם ללא עבודה, אבל על ידי עבודת ב"הכנעה, הבדלה, המתקה" מלמטה למעלה מתגלה הפנימיות של הדלוגים. מתגלה ה' בעצמו, ולא רק התמעטות של אור. כל מה שלמדנו בהרחבה בשיעור הקודם מגלה את הפנימיות של הדלוגים. ככל שהעבודה יותר גבוהה מגלים שה' עצמו מדלג אל מקום יותר נמוך.

על ידי העבודה הראשונה של ההכנעה מגלים שמן העצמות ועד האור אין סוף זה הוא עצמו. על ידי ההבדלה מגלים שמאור אין סוף ועד הקו – הכל הוא בעצמו. על ידי התשובה מאהבה ממשיכים את הדלוג האחרון, והוא במובנו הפנימי הנקרא "דירה בתחתונים".

 

השיעור לא מסתיים

ארבע המדרגות הכלליות ששלשת הדלוגים הנ"ל באים לחבר הן אמיתת סוד שם הוי' ב"ה, "שם בן ד'" על שם ארבע אותיותיו:

י:     עשר ספירות הגנוזות בהעלם עצמותו יתברך ממש – בחינת "יחיד" – "כל יכול". קוצו של יוד הוא סוד הענג והרצון העצמי ממש כמו שיתבאר.

ה:    אור אין סוף ב"ה, התפשטות ה"אור המאיר לזולתו" בכח כביכול. הקו העליון שב-ה הוא בסוד הרצון הפשוט להטיב. הקו הימני הוא בסוד מחשבת "אנא אמלוך". הרגל השמאלי הוא בסוד "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל".

ו:     קו וחוט אור אין סוף ב"ה, והיוד – נקודה – שבראשו הוא סוד נקודת הרשימו שממנה בוקע אור הקו לאחר הצמצום. שרשי הרשימה והקו הם בבחינת קדמון שלפני הצמצום, סוד המשכת ה-ו שבשם מהרגל השמאלי שב-ה עילאה כנ"ל.

ה:    חמשה עולמות א"ק אבי"ע, והם בי"ע דכללות ובי"ע דפרטות – סוד שלשת הקוים שב-ה תתאה. פנימיות ה-ה תתאה היא כנסת ישראל, מקור נשמות ישראל שיורדות עד לעולם הזה התחתון להתלבש בגופים.

 

והנה מובא בשם ר' הלל ז"ל לעיל ששלשת הדלוגים הנ"ל הם כנגד שלש קדושות "קדוש קדוש קדוש" – סוד "קדש (עטרה אחת שנטל הקב"ה לעצמו כביכול) קדשים (שתי עטרות שנתן בראש בניו)" – סוד "חש (אכילת מזבח, לעצמו כנ"ל) מל מל (אכילת אדם, גלוי אור פנימי כנ"ל)". וידוע שהם כנגד ג' ראשונות כתר-חכמה-בינה (ולמעלה יותר ג' רישין שבכתר). נמצא שהדלוג הראשון מ-י ל-ה עילאה הוא בכח אור הכתר עליון (סוד זווג המזלות כידוע), והדלוג מ-ה ל-ו בכח אור אבא (סוד יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א), והדלוג מ-ו ל-ה תתאה הוא בכח אור אמא (סוד "שאול מרחובות הנהר" – "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וגו"') וד"ל. יחוד אותיות הוה שבשם הוא בסוד "מל מל", כאשר היחוד הפנימי והעצמי ד-י בכללות אותיות השם הוא בסוד "חש". ולמעלה יותר (בסוד ג' רישין שבכתר), שלשת הדלוגים הם על ידי אמונה, תענוג, רצון וד"ל.

י חש ה מל ו מל ה הוא סוד הדעת וד"ל.

 

* * *

נִגְנוּ תְּנוּעָה לְתַלְמִידֵי הַבֶּעְשְׁ"ט

[הגענו לעמוד לח]

אנחנו לומדים על שלשה דלוגים שמביא ר' הלל: מעצמות לאור אין סוף, מאור אין סוף לרשימה וקו, ומקו לעולמות. הוא אמר, ששלשה דלוגים הם בחינת שלשה מיני אותיות. קודם למדנו שיש ארבע מדרגות בכלל, כנגד שם הוי', ושלשת הדלוגים מדלגים ביניהן. דלוגים אלו הם על דרך "חש, מל, מל", והם בסוד שלש המצות שנאמרו בפסח: מצות זביחת הפסח בזמנו, מצות אכילת הפסח בזמנו, ומצות אכילת פסח שני בזמנו. רעיון זה עולה מכך, שפסח הוא לשון דלוג, ואלו שלש הדלוגים. כעת אנו ממשיכים בהסבר האותיות:

והנה שלשת הדלוגים הם כנגד ג' בחינות אותיות ([ומה הקשר? כתוב בחסידות ש]"אות" [הוא] מלשון "אתא בקר" [הבוקר הגיע, והוא] לשון דלוג)

זו הופעה חדשה לגמרי, דלוג מן החושך אל האור.

בלשון הקודש יש שני פרושים למילה אות: פרוש אחד הוא אות ומופת, ופרוש שני הוא אותיות הכתב והדבור, והן מלשון הופעה ודלוג. כתוב בקבלה ובחסידות, שההבדל בין כב האותיות לבין י הספירות הוא, ש-י ספירות הן כמו נקודות בעוד כב האותיות הם הצינורות שביניהן. זהו הכלל הראשון בספר יצירה [כך מובא בציור שם]. אות היא כח של הבאה, להביא את האור מדרגה לדרגה, מספירה לספירה.

בלשון אחר: ידוע כי לכל שרש בלשון הקודש ישנם שני פירושים – פרוש במובן של עצם ופרוש במובן של פועל. בין חוקרי הלשון קיים דיון וחקירה שלמה מה קדם למה, מובן הפעולה או מובן העצם. יש פנים לכאן ולכאן, כאשר העצם שיש בכל עצם הוא כמו עשר הספירות, ואילו הפעולה שיש בכל שרש היא כמו האותיות.

שוב, הפרוש של אות הוא הופעה וביאה – "אתא בוקר". זו פעולה. לעומת זאת, כל דבר – מהות או מציאות – בפני עצמו הוא שם עצם, הוא ספירות. לכן מתחיל ספר יצירה בכך שכל סוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה הוא עשר ספירות ו-כב אותיות [בספר יצירה ההסבר מתחיל קודם עם הספירות].

זהו הפרוש הראשון של המילה אות. הפרוש השני הוא אות מלשון אות ומופת. כאן הפרוש פשוט, על אחת כמה וכמה, של התגלות חדשה. זו התגלות של נס שלמעלה מדרך הטבע. זה מדגיש עוד יותר את הענין החדש שמתגלה שלא לפי ערך הטבע. זה נקרא דלוג.

מהם שלש האותיות המבטאים את שלשת הדלוגים?

רברבין, בינונין, זעירין כנ"ל.

נתבונן באות הראשונה, האות א, שהרי "הכל הולך אחר הפתיחה". כל אות מופיעה בתנ"ך לפחות פעם אחת כאות קטנה, בינונית וגדולה:

בסוד האות א (כללות אותיות הא-ב) ה-א רבתי בתנ"ך מופיעה בפסוק "אדם שת אנוש" (הפסוק הראשון של ספר דברי הימים), ומבואר בדא"ח שהוא ענין הרגשת מעלת עצמו ביותר שהיתה אצל אדם הראשון,

מבואר במאמר הראשון בלקוטי תורה לפרשת ויקרא, שהאות א רבתי במילה אדם מורה על חטאו בהרגשת מעלת עצמו, וזה עצמו הוא:

שרש חטא עץ הדעת (הרגשת עצמו).

אדם הראשון היה "יציר כפיו של הקב"ה", והרגיש את המעלה העצומה שברגע זה הוא נוצר בידיו. מהו התקון שלו?

תקונו הוא על ידי הכנעה, ומבואר בשם מורנו הבעש"ט זי"ע שהוא ענין "זריזות במתינות" (הוספות לכתר שם טוב, הוצאת קה"ת, אות קמט עיי"ש),

המקור הזה הוא מאד חשוב [ולכן הודפס בסוף הספר זה], לפיכך נקרא אותו בשלמותו:

הרבי (אדמו"ר הזקן) היה אומר: קבלתי מהסבא,[כך היה מכנה אדמו"ר הזקן את] מורנו הבעש"ט נ"ע, ש"שטות" – לא רק 'רוח שטות' [עליה אמרו חז"ל "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות"], אלא 'שטות', מה שאנשים קוראים 'אדם לאפקח' [להיות טפש] – עצבות, והרגשת מעלת עצמו, הן אצל חסידים עבירות דאורייתא; [מה ההיפך מהם?] חכמה – מה שאנשים קוראים 'פקח' – שמחה – על ידי שמוצאים ב[תוך] כל דבר את הטוב [שבו, שהוא] המשמח [אפילו בתוך דבר רע יש טוב, ואם יכולים למצוא אותו – זה משמח] – וזריזות במתינות – אצלחסידים מצוות דאורייתא.

לכאורה אלו 'תרתי דסתרי'. זריז שאינו מתון הוא שמכנים פזיז, ואילו מתון שאינו זריז הוא עצלן הנוהג בהתרשלות. מי היה זריז ביותר ללא מתינות בשלמות? משה רבינו היה תכלית התקון של 'זריזות במתינות', וכך גם משה רבינו שבכל דור ודור. למשה רבינו היו שני תלמידים מובהקים, שכל אחד מהם היה ראוי ממשיכו – פינחס ויהושע. כתוב, שפינחס הוא שיא הזריזות, כפי שהתבטא הדבר במעשה זמרי, אבל אין לו את שלמות המתינות ביחד איתה. מסיבה זו לא הלך אל יפתח ועוד. זריזות היא תכונה של כהנים – "כהנים זריזים הם" – אבל לפעמים יחד עם הזריזות באה הקפדה, וזו חוסר המתינות שבו. המתינות היא סבלנות ומדת ארך אפים, ולכהן יש לפעמים הקפדה יתרה מחוסר מתינות יחד עם הזריזות שלו. על הפסוק "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר פני האדמה" אומר רש"י שענו הוא "שפל וסבלן", ולכהן אין תמיד את אותה הסבלנות. לעומת זאת, התלמיד השני הוא יהושע, ועליו נאמר שהיה "מתון ביותר", אבל היה לו חסרון בזריזות. מאין לנו? כתוב שהתרשל בכיבוש הארץ [לכן נוספה לו האות י – אות החכמה והזריזות – בשמו].

לאיזו ספירה שייכת הזריזות? לחכמה, לאור. לאיזו ספירה שייכת המתינות? לבינה, כי בינה היא שהיה ברחם האם. חכמה היא "ברק המבריק" כמהירות האור, בשיא הזריזות, ואילו בינה סוד השהיה ברחם האם, וזו שיא המתינות. לכן הבטוי 'זריזות במתינות' הוא שלמות היחוד של "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין", ויחוד זה נקרא 'דעת עליון' המחבר בין חכמה ובינה.

שתי התכונות הללו הן התכונות ההפוכות במחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא. ר' ישמעאל הוא הכהן הגדול, והוא כפינחס במדת הזריזות, ואילו ר' עקיבא הוא בבחינת המתינות של הבינה. לכן, כאשר צריך לפסוק ביניהם, כמשה רבינו שצריך לפסוק בין שני תלמידיו, והקב"ה הוא הפוסק – מי נעשה הממשיך בפועל? יהושע, ולא פינחס. השלמות היתה אצל משה בעצמו, אבל כאשר השלמות מתחלקת לשני כיוונים שונים פוסקים למעשה כמו יהושע. כך גם להלכה פוסקים כמו ר' עקיבא.

כעת אנו מבינים את כל שלשת הבטויים הללו של הבעש"ט, שהם כנגד חכמה-בינה-דעת. מובן גם למה המאמר הזה עבר בהשגחה פרטית דוקא דרך בית מדרשו של אדמו"ר הזקן, מיסד חסידות חב"ד. יש אמרות שעברו דרך בית איז'ביץ או כל חסידות אחרת, וכמובן שכל אחד מקבל מן הבעש"ט בהשגחה פרטית את מה ששייך דוקא אליו. תכונת החכמה היא כנגד החכמה, שמחה היא מצד הבינה וזריזות במתינות כנגד הדעת.

הקשר הראשון פשוט. אמנם, חכמה שהיא היפך הטפשות היא תכונה תולדתית, אבל כאן מובא כי אצל חסיד היא מצוה או עבירה. כלומר, היא תלויה בבחירה ובעבודה, ולא רק בתולדה. כנראה שכאשר אדם לומד תורה, מתדבק ומתאבק בעפר רגליהם של חכמים, נעשה גם הוא עצמו חכם. זה כבר תלוי בבחירתו. כל יהודי הוא גולם המוכן לקבלת חכמה. ישנה שיחה מן הרבי שליט"א על פרוש ההגדה, ובה הוא מסביר כי כל יהודי הוא בעצם בן חכם. אין יהודי שהוא רק בן תם או שאינו יודע לשאול, אלא שבשביל להיות חכם עליו להידבק בחכמים וללמוד מדבריהם, לכבד ולאהוב אותם – "מייקר רבנן". אזי הוא נעשה מוכן לקבל חכמה, וזו המצוה להיות חכם ולא להישאר טיפש. אצל החסידים הבטוי לכך הוא הדבקות בצדיק או בזקני החסידים. אצל ר' נחמן נקראת המצוה הזו "אסור להיות זקן בעבודת ה'", אלא להישאר צעיר, טרי ורענן. זו ראשית הגלוי של החכמה.

איך מגדיר הבעש"ט שמחה? מציאת הטוב שבכל דבר היא עבודת ההתבוננות. הסברנו בעבר, כי פעולת ההתבוננות היא לחפש ולדרוש – "והתבוננת על מקומו", "בכל לבי דרשתיך". השמחה באה מן ההתבוננות.

עיקר שלמות עבודת ה' היא בבטול הרגש מעלת עצמו והגאוה היא להגיע אל מצב של נשיאת הפכים בה הוא זריז ומתון יחד. להגיע אל השלמות הזו זו מצוה – "כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה" – אבל היא אינה דבר פשוט כלל. מי שמגיע לכך בשלמות הוא משה רבינו, עד שאפילו יהושע ופינחס אינם מגיעים לשלמות היחוד של 'זריזות במתינות', ובכל אחד מהם לוקה בחסר באחד מהם.

שאלה: איך זריזות במתינות מתקנת את הגאוה?

תשובה: כל זמן שהאדם נמצא בפעילות הלב שלו אינו מתרומם – "ורם לבבך ושכחת" – וזה פשוט. החידוש הוא, שגם כאשר הוא בפעילות שאינה מתונה, בפזיזות, ללא הַכְוָונה – מתינות זה להיות כל הזמן מכוון ומיושב – זהו בטוי של 'אנא אמלוך'. בשתי התכונות הראשונות – חכמה ושמחה – ברורה ההפכיות. שטות היא היפך החכמה ועצבות היא היפך השמחה, אבל בזריזות במתינות ההפכיות לא ברורה. הוא אפילו לא מסביר אותה בגוף הדברים, רק אומר שזו עבירה דאורייתא, ואנו צריכים להתבונן לבד. אם האדם כל הזמן זריז – כל הזמן בפעילות של קדש – וכל אותו זמן גם מתון – מיושב ומכוון – בשעת מעשה שולל מצב זה אצלו את הרגש מעלת עצמו. הוא כל הזמן בדבקות.

חטא עץ הדעת הוא הרגש מעלת עצמו, ולהיות זריז בפעילות – זה נקרא מצוה מלשון צותא עם ה' – זה עצמו שולל את הרגש מעלת עצמו. במילים פשוטות: אין לו זמן לחשוב על עצמו. זריזות לבדה היא הרגש מעלת עצמו, וכל שכן מתינות לבדה, אבל אם הוא יכול לשלב באמת יחד את שניהם הוא יכול לצאת מעצמו.

שאלה: האם הזריזות לא באה מן המדות והמתינות מן השכל?

תשובה: כאן אנו מפרשים את שלשת התכונות כנגד חכמה-בינה-דעת. לפי זה, זריזות במתינות היא תקון הדעת, 'דעת עליון', והיא מחברת גם חכמה וגם בינה. כלומר, הזריזות מצד החכמה והמתינות מצד הבינה. הרבה פעמים שכל סתם הוא מצד הבינה, ועל כן מתינות יכולה להשתייך אל הבינה, ואילו החכמה משפיעה ודאי על המדות. על כך נאמר "והחכמה תחיה בעליה". זה שיש לאדם חיות זו השפעת החכמה. עיקר הזריזות היא "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב". זו הזריזות של הברית, של הצדיק, אבל את עיקר הזריזות הוא מקבל מאבא. זה נקרא "יסוד אבא ארוך ומתלבש ביסוד ז"א".

כאשר האדם יוצא מעצמו הוא צריך גם התקשרות במעשה – "אבא יסד ברתא" – אבל הוא צריך לצאת מעצמו גם בפנימיות. המתינות היא הכוונה את היציאה מעצמו אל ה'. הוא מתון ומיושב ואינו פזיז. בצורה אחרת: זריזות ללא מתינות היא אדם המבטל את עצמו רק בחצוניות ולא בפנימיות. ברגע שיש לו גם זריזות וגם מתינות הוא בטל גם בחיצוניות וגם בפנימיות.

כלל גדול בקבלה הוא, שמעשה המצות הוא תקון החיצוניות, תקון הגוף, ואילו כוונת המצות היא תקון הפנימיות. כך מובא גם בספר התניא, ש"מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". לפיכך, הזריזות היא תקון החצוניות, שהיא תקון הגוף, ואילו המתינות היא תקון הפנימיות. אם יש לאדם את שניהם – הוא יצא מעצמו.

תמיד אומרים, שהתכונה הכי בולטת יותר מכל תכונה אחרת אצל הרבי שליט"א זו התכונה הזו. פעם אחת ביקשו מן הרבי להגדיר את חסידות חב"ד ביחס לחסידות אחרת הוא השתמש בבטוי הזה – 'זריזות במתינות'. דוקא חסידות חב"ד מביאה את האדם אל מצב של זריזות במתינות, והוא התקון העיקרי של חטא עץ הדעת.

מה היה שרש החטא? זוהי האות א רבתי של המילה אדם. זה נקרא 'הרגש מעלת עצמו'. החטא עצמו היה לאכול מעץ הדעת. כלומר, עוד יותר להרגיש את עצמו. מה התקון? הכנעה. מהי הכנעה בפועל? הכנעה בפועל אינה לשבת בפסיביות. הכנעה בפועל היא זריזות במתינות. כידוע, כל דבר שאצל הגוי הוא פאסיביות אצל היהודי זו אקטיביות. אצל יהודי ההכנעה היא קבלת עול מלכות שמים בקיום המצות, ואופן מעשה המצות הוא בזריזות במתינות.

כתוב, שזריזות נובעת משמחה. אם אדם שמח הוא זריז ואם הוא עצוב הוא עצלן. כך כתוב בפרק א בספר התניא, שעצלות ועצבות קשורים יחד עם מיסוד העפר. לעומת זאת, על הזריזות כתוב בפרק כו שהיא נובעת מ"שמחה ולב טהור". ככל שיהיה האדם יותר שמח כך יהיה יותר זריז.

לפיכך, הסדר הוא כזה: קודם צריך האדם להיות חכם, אחר כך אפשר להיות באמת שמח. אי אפשר שתהיה לאדם שמחה פנימית-אמיתית אם הוא טפש, כיוון שהוא לא יכול למצוא את הטוב. זו לא שמחה של הוללות, שהאדם משתגע, זו שמחה של התבוננות ומציאת הדבר הטוב שמשמח. שמחה כזו היא שלב ב', ואחריה אפשר להיות זריז. אפשר לקבל סתם עול מלכות שמים, אבל אם היא בלי שמחה אין בזה זריזות. ללא שמחה אי אפשר לקיים מצות בשלמות, גם האדם החליט לקבל עול מצות, כיוון שחסרה הזריזות. הזריזות היא ראשית דרך עבודת ה', והיא תלויה בהכנעה מתוך שמחה.

כמו שהזריזות באה מן השמחה, ניתן גם לומר שהמתינות באה מן החכמה. כעת אנו עושים 'אחליפו דוכתייהו'. קודם אמרנו שזריזות היא תכונת החכמה ואילו מתינות באה מן הבינה. כעת אנו מסבירים כיוון נוסף, הפוך, שהזריזות באה מן השמחה של הבינה ואילו המתינות מן החכמה, שאינו טפש. הפרוש הראשון הוא הפרוש הישר, כמו "ברק המבריק" הבא מן החכמה בעוד השהיה של ההתבוננות באה מן המתינות, אבל במדות משתנה הסדר. המדה של הבינה היא השמחה והיא שרש הזריזות, ואילו המוחין והשכל של החכמה הם שרש המתינות.

שאלה: למה לא די בזריזות לבדה? הרי זריזות מחייבת תנועה 'חלקה', ללא הרגש עצמו?

תשובה: זה נכון רק בשעת מעשה. אבל מה יהיה בעוד רגע? זריזות ללא מתינות לא תתמיד. מה היה אצל פינחס? לא רואים אצלו שהיה זריז כל רגע בחיים שלו, אלא רק בכמה רגעי שיא שהפסיקו אחר כך. יותר מזה, היתה אצלו אחר כך תקופה שלמה שהוא יצא לגמרי מן העולם הזה, מן התפקיד שלו. הוא בא ומתעלם. כל האישיות שלו בתנ"ך מופיעה ומתעלמת. תופעה זו עצמה מלמדת אותנו על אופי העבודה שלו, שאינה עבודה תמידית. זו זריזות ללא מלא המתינות. אצל יהושע יש כל הזמן התמדה, הוא כל הזמן בסדר, אבל הוא לא עושה את כל העבודה שלו.

כיוון שהעבודה שלו לא התמידה זהו סימן לכך שאפילו בשעת מעשה היא לא היתה נקיה מפסולת. המבחן של אמת היא הנצחיות, ודבר שאינו נצחי זהו סימן לכך שגם בשעתו לא היה מבורר בתכלית הבירור. למדנו הרבה פעמים, שהחכמה – כמו אחד שהמקבל הברקה – בשעת מעשה נדמית כמבוררת, אבל אחר כך באה הבינה ומבררת אותה. היא מגלה שאור ההברקה לא היה מאה אחוז בסדר. כך זה בזריזות ללא מתינות.

 

אם כן, עיקר תקון החטא של אדם הראשון נקרא 'זריזות במתינות':

בחינת "חש" מלשון "חיש מהר" ומלשון תחושה בשתיקה.

הראשונים מסבירים, שמקור המילה חוש אינו מחז"ל אלא מלשון שקט – "עתים חשות" – או מלשון חש, הרגשה מסוימת. ההסבר הוא הרגשה ותחושה בשקט. היום קוראים לכך תחושה. לשון אחרת היא "חיש מהר". שני הפרושים הללו הם עצמם זריזות במתינות. מה זו זריזות במתינות? זריזות היא בחינת "חיש מהר", ואילו מתינות היא שמירה מתמדת על התחושה, בלא לאבד אותה.

זה לא "מל". "מל" היא כבר התגלות החוצה. לכן כתוב על הכהנים, שהיו זריזים, שלא דברו שום דבר אלא כל עבודתם היא בשקט, "בחשאי וברעותא דלבא". הם בבחינת "אמור מעט ועשה הרבה".

קודם הסברנו, ש"חש" הוא הדלוג הראשון מעצמות לאור אין סוף, והוא נעשה על ידי ההכנעה. כעת הוספנו, ששלמות ההכנעה היא על ידי זריזות במתינות, ולכן היא מתאימה לפרושי המילה "חש". מהו המצב הנפשי בו נמצא האדם בעת שהוא מכניע את עצמו? זה נקרא 'הנחת עצמותו'. כאשר האדם מניח את עצמו הוא מעורר כביכול אצל הקב"ה את אותו הדבר:

והוא בחינת "הנחת עצמותו" [הוא, ה'עצמי', מניח את עצמו הצידה], סוד הדלוג מעצמות לאור אין סוף כנ"ל.

כל זה התקון של האות א רבתי במילה אדם, ולקשר בינה לבין הדלוג הראשון. הוא אכן פגם באותה א רבתי, אבל ניתן לתקן אותה על ידי הנחת עצמותו, על ידי זריזות במתינות ובטול הגשת מעלת עצמו. אזי היא אות א רבתי.

ליתר דיוק: גם אם הוא פוגם ומרגיש את מעלת עצמו נעשה דלוג מעצמות לאור אין סוף, אבל זהו דלוג בחיצוניות, ואזי לא מורגש במדרגה השניה כי היא-היא המדרגה הראשונה. מרגישים רק אין יחס ה'אין ערוך' שביניהם. מתגלה רק הריחוק האין סופי שבדלוג. לעומת זאת, בתקון מתגלה שהדלוג הוא חבור עצמי, שהוא אותו הדבר.

 

עד כאן דברנו רק על האות א רבתי הראשונה בתנ"ך. נעבור אל האות א הבינונית הראשונה:

ה-א בינונית הראשונה שבתורה ("הכל הולך אחר הפתיחה") היא ה-א של "בראשית",

מעבר לכך, היא אות א נחה שאינה מורגשת בהגיתה. היא א נסתרת ונעלמת, כמו שלפעמים היא נופלת – "מרֵשִׁית השנה". מהו סוד האות א בתוך המילה בראשית?

סוד כח המברר [כתוב, שהאות א כאן היא סוד "אאלפך חכמה", וזהו הכח שמברר את מעשה בראשית] ד"ראשית חכמה" – "כלם בחכמה עשית ([ובספר הזהר נדרש "כולם בחכמה] אתברירו)".

חיצוניות החכמה בוראת את המציאות ומהווה אותה, אבל פנימיות החכמה מבררת אותה. זהו ההבדל בין חכמת מעשה בראשית ובין חכמת התורה, כמבואר בחסידות באריכות. שאר אותיות המילה בראשית הן הכח לברוא את המציאות ולהוות אותה, אבל האות א שבה היא הכח לברר אותה. היא נעלמת, שכן היא פנימיות החכמה. חכמת התורה היא הכח הנעלם שיש בתוך המציאות לתקן ולברר אותה.

והוא ענין עבודת ההבדלה בכח התורה ומצותיה – "וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך".

זהו סוד האות א הבינונית הראשונה. כתוב, שהיא מרמזת לאור, לאור הגנוז עליו נאמר הפסוק "וירא אלהים את האור כי טוב", ובכח ראית ה' את האור כי טוב נעשה ההמשך: "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך". יש אור כי טוב שהוא שרש ההבדלה בין אור ובין חשך, והשרש הזה רמוז באות א של המילה בראשית.

זו עבודת ההבדלה, ולפי הסברנו היא פועלת את הדלוג השני מאור אין סוף לרשימה וקו בשביל לברר את המציאות.

 

ה-א זעירא בתנ"ך מופיעה בפסוק "ויקרא אל משה" [במילה הראשונה של ספר ויקרא],

יש מאמר חז"ל בתחלת ויקרא רבה ש"כל תלמיד חכם שאין לו דרך ארץ – אפילו נבלה טובה הימנו". מה זה דרך ארץ? למה לומדים זאת מן הפסוק הזה? בגלל שמשה רבינו, עם כל הגדולה שלו שדיבר עם ה' פנים אל פנים, לא ניכנס לאוהל מועד לשמוע את הדיבור לפני שה' קרא לו. זו הדרך ארץ היסודית ביותר. אדם לא תופס שום עמדה לפני שמזמינים אותו. אפילו שיהיה התלמיד חכם הכי גדול בעולם, אם לא נוהג כך "נבילה טובה הימנו". זה מאמר מאד חזק.

איך זה קשור עם האות א במילה ויקרא? רש"י מסביר, שאם היא היתה כתובה ללא האות א היתה זו לשון טומאה, כמו שנאמר "ויקר אלהים אל בלעם". לעומת זאת, ויקרא היא לשון חיבה. מה לומדים מכאן בפנימיות? אפילו הצדיק משה רבינו מחזיק את עצמו בטומאה עד שלא קוראים לו לבוא. זהו יסוד הדרך ארץ. לכן בלשון חז"ל דרך ארץ הוא גם לשון זווג, שאף על פי שהוא דבר טוב יש בו טומאה. איך רואים זאת? מכך שאהרן ומרים היו טמאים בשעה שהקב"ה קרא להם לבוא [בפרשת בהעלותך]. רואים שיש משהו עמוק, שלפני שהקב"ה קורא יש טומאה, והטומאה הזו היא עצמה סוד הדרך ארץ. הוא מרגיש בעצמו בחזקת טומאה לפני הקריאה. ברגע שקוראים לו זו המשכת האות א הזעירא, והיא בסוד "ימינך פשוטה לקבל שבים". ה' כביכול מושיט את ידו כדי לקבל אותו ולקרב אותו אליו.

בעבודה הראשונה דברנו על הכנעה והנחת עצמותו. כאן האות א הקטנה רומזת לעבודת ענוה של תשובה. מי שמרגיש את עצמו בחזקת טומאה עד שקוראים לו זהו סימן לכך שהוא כל הזמן מוכן לתשובה ורוצה לחזור. הוא מחפש שיקראו לו לחזור בתשובה. בעומק, ויש על כך מאמר בלקוטי תורה, "ויקרא אל משה" היא קריאה של הקב"ה אל כל אחד לשוב. כתוב, שכל רגע יוצאת בת קול שיוצאת בשמים וקוראת "שובו בנים שובבים", וצריך להקשיב ולשמוע את הקריאה הזו. לפני ששומעים אותה אסור שיהיה אומץ בלב יותר מדאי להיכנס. זה לא דרך ארץ.

פעם למדנו על שבע מדרגות של התבוננות כנגד ז רקיעים, ושם אחת מן המדרגות היתה התבוננות ושמיעה כיצד קוראים אותו בשמו. הדבר הראשון שאנו יודעים ששמואל שמע הוא הקריאה "שמואל שמואל". הוא אפילו לא הבין שזהו הקב"ה הקורא אליו. כתוב בכתבי האריז"ל, שקולו של ה' אליו התלבש בקולו של עלי. כך כתוב גם משה בסנה, ששמע את הקול הקורא אליו "משה משה" בקולו של עמרם אביו, ולכן נאמר לו שם "אנכי אלהי אביך". כך צריך לנהוג כל אדם, לחכות לשמיעת הקול.

זו בחינת תשובה. לכן כתוב בתורה ו בלקוטי מוהר"ן שתשובה היא סוד ההמתנה, כמו אנשים שממתינים בתור. תשובה באה מן המקום הכי גבוה, מרדל"א, ורדל"א הוא כתר מלשון המתנה. יש שלשה פרושים למילה כתר: המתנה, עטרה, סיבוב. המתנה היא המדרגה הגבוהה ביותר מביניהם, בסוד הפסוק "כתר לי זעיר ואחוך כי עוד לאלוה מילין", ובעל תשובה צריך להיות במצב של המתנה. זו הדרך ארץ שלו, עליה נאמר "דרך ארץ קדמה לתורה", ועל דרך קדימת התשובה לתורה.

אם כן, על אף שהדבר תלוי בענוה זו ענוה של בעל תשובה, שהיא סוד פסח שני של מי שהיה טמא או בדרך רחוקה. כעת הוא צריך לחכות עד שהקריאה יוצאת ומזמינה אותו, ותוכנה הוא שאף שעד עכשיו הייתי טמא יש עדיין תקוה – "אין שום יאוש בעולם", ו"נייט קיין פארפאל'ן". התקוה היא לחכות לפסח שני, אזי נשמעת הקריאה לכל הטמאים שכעת הגיע הזמן לבוא. הם המתינו שלושים יום וכעת קוראים להם [כך מוסבר בזהר שנלמד בהמשך].

אותה אות א הקטנה היא סוד "ימינך פשוטה לקבל שבים", ובלעדיה המילה ויקרא היא לשון טומאה, ואפילו טומאה של קדושה – טומאת דרך ארץ – כמו אצל מרים ואהרן.

 

זה קשור עם הסיפור המפורסם של ר' זושא. ר' זושא למד פעם אחת בתוספות במסכת חולין (ז, ב) ולא הבין. הוא בכה מאד-מאד – "זושא לא מבין" – עד שהתגלה אליו ר"י בעל התוספות וגילה לו את הפשט. הוא סיפור ידוע ויש עליו הסבר ארוך מן הצמח צדק [אור התורה ענינים]. מסופר בגמרא שם שרבי רצה להזמין את ר' פינחס בן יאיר לבית שלו:

אמר ליה רצונך סעוד אצלי אמר לו[בדרך כלל לא הסכים לאכול אצל אף אחד, אבל משום כבודו של רבינו הקדוש הוא הסכים] הן צהבו פניו של רבי [משמחה] אמר לו כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני [שלא לקבל מהם הנאה]? ישראל קדושים הן, יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה [כלומר, יש מי שרוצה לעשות מצוה בלב שלם ואין לו אוכל, ויש מי שיש לו בבית אבל אפילו כאשר הוא מזמין אורח הוא לא עושה זאת בלב שלם] וכתיב "אל תלחם את לחם רע עין [כלומר, אסור לסעוד עם אחד שלא מזמין בלב שלם].

עד כאן הגמרא. אומרים תוספות על כך:

ויש שיש לו ואינו רוצה – ואפילו הכי איקרו קדושים שמזמן את חברו לאכול אצלו מפני הבושת.

קודם אמר ר' פינחס על שני סוגי האנשים "ישראל קדושים הם". שואלים תוספות, זה שרוצה ואין לו ברור שהוא קדוש, אבל למה זה שיש לו ואינו רוצה גם נקרא קדוש? הרי הוא לא רוצה? על כך עונים שבגלל הבושה גם הוא מזמין את חברו בסופו של דבר.

על כך בכה ר' זושא. הרי אותו אחר הוא רע עין, שמזמין רק מפני הבושה, ואם כן למה הוא נקרא קדוש? נכון שהוא לא מאה אחוז רשע, אבל למה קדוש? הוא בכה עד שנגלה אליו ר"י בעל התוספות והסביר לו את הפשט. הכוונה היא ששניהם יחד נקראים קדושים. הקב"ה מצרף יחד את הרצון הטוב של זה ש"רוצה ואין לו" עם המעשה הלא-מושלם של זה "שיש לו ואינו רוצה", וביחד מצטרפים יחד להיקרא "ישראל קדושים". הסבר זה הוא יסוד החסידות, שיש לאחד כוונה ולשני יש מעשה והם מצטרפים יחד.

מה הקשר אלינו? בפרשת פסח שני נאמר "עמדו ואשמע". כנראה שהוא אמר להם שהם יקיימו את הדרך ארץ, ואם הם יקיימו הוא יכול ללכת לבדו ולשמוע. הם היו החלק של משה רבינו שחיכה – "עמדו" – וכאשר הם המתינו יכול היה הוא ללכת ולדבר עם ה'. לפי זה יוצא שבאמת קשור פסח שני עם "ויקרא אל משה".

כל זאת היה להסביר, שהאות א זעירא היא הקריאה לתשובה. כל ספר ויקרא הוא ספר של קרבן, וקרבן הוא תשובה, והאות א הזעירא שבתחלתה רומזת לכך, שעוד לפני שהאדם מתחיל בעבודת התשובה הוא צריך קודם כל דרך ארץ. הוא צריך לשמוע את הקריאה שקוראים לו.

בדומה לכך, יש פרוש חשוב מבעל האור החיים הקדוש על שרה אמנו. איך היא כיחשה כאשר האשימו אותה שצחקה? מסביר האור החיים הקדוש שאסור לאדם להודות לפני שהוא שומע את ההאשמה. כמו שאומרים למישהו "רשע תן תודה", שכאשר הוא שומע את ההאשמה הוא צריך להרים ידים ולהודות, אבל להודות מעצמו – זו חוצפה. כיוון שוידוי הוא החלק המעשי של מצות התשובה, לומדים מכך שתשובה אמיתית מחכה לקריאה. זו בחינת ההמתנה.

אם כן, האות א בפסוק "ויקרא אל משה" היא סוד הדלוג השלישי, והוא הדלוג שנעשה על ידי עבודת השלישי. כאשר דלוג זה הוא בבחינת יחוד – לא בבחינת ריחוק – הוא ממתיק את כל המציאות, ואזי "זדונות נעשו לו כזכויות". שיא עבודת הקבנות שבספר ויקרא היא עבודת אהרן הכהן ביום כיפור, והיא תקון חטא נדב ואביהוא היה שלא חיכו. "ואל יבוא בכל עת אל הקדש", אלא רק "אחת בשנה", כאשר ישנה קריאה אליו, ואזי הכניסה היא בבחינת דרך ארץ. יום כיפור הוא יום של עבודה, יום של תשובה הכוללת שלש פעמים אמירת וידוי, ולכן עבודת היום תלויה בקריאה ובהזמנה.

והוא ענין הענוה היתירה של משה רבינו בשעת שמיעת הקריאה אליו מעצמותו יתברך, כמבואר בחז"ל ובדא"ח.

זו ענוה של בעל תשובה. יש ענוה ראשונית של 'הנחת עצמותו', של "חש", והיא רמוזה באות א רבתי, אבל הענוה הרמוזה באות א זעירא היא הענוה של בעל תשובה שלא לבוא לפני שקוראים לך, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה".

קריאה זו היא הקריאה אל עצם הנשמה האלהית שבכל אחד ואחד מישראל – הקריאה לתשובה (למי שהיה טמא או בדרך רחוקה), בחינת פסח שני.על ידי קריאת עצמותו יתברך, "מל" מלשון דבור [של ה' אלי], נמתקו כל הדינים בשרשם עד ש"זדונות נעשות לו כזכויות" (מרוב חבת נשמות ישראל בעיניו יתברך, [ולכן כתוב ש]"ויקרא" לשון חבה כמבואר ברש"י),

ה' כל כך מחבב אותנו, עד שהוא קורא אל כל אחד ואחד שישוב אליו – "כי לא ידח ממנו נדח" – ועל ידי כך נמתקים כל הדינים. זהו כבר "מל" השני.

והוא ענין דלוגו יתברך לכל אחד ואחד מישראל –

הדלוג הראשון מעצמות לאור אין סוף והדלוג השני מאור אין סוף לקו הם דלוגים כלליים. הדלוג השלישי הוא הדלוג הפרטי, אל כל אחד ואחד בפני עצמו. הדלוג הוא מן הקו אל כל נשמה ונשמה. זו הקריאה לתשובה:

"ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", "כי לא ידח ממנו נדח" – "עס איז ניטא קיין פארפאלען", הוראת פסח שני [בלשון הרבי הקודם] (עיין בספר היום יום, י"ד אייר). וזהו שפסח שני נקרא [בלשון חז"ל] "פסח קטן", [וזו אסמכתא נוספת לכך שהדלוג השלישי הוא] בחינת אתוון זעירין, דלוג הג' כנ"ל.

 

* * *

 

בפעם הקודמת למדנו ששלשה דלוגים הם בחינת שלש מדרגות של אותיות: זעירות, בינוניות, גדולות. הסברנו אותן על פי דוגמה באות א. חיפשנו את האות א רבתי הראשונה, הבינונית הראשונה והזעירא הראשונה. האות א של המילה אדם רמזה אל הדלוג הראשון, האות א במילה בראשית רמזה אל הדלוג השני, מאור אין סוף לרשימה וקו, ואילו האות א הקטנה במילה ויקרא רמזה אל הדלוג השלישי, מהקו אל העולמות בכלל ואל הנשמה המלובשת בגוף.

הסברנו, שאות זו היא הקריאה אל ניצוץ משה רבינו שיש בכל אחד ואחד. 'בראשית' בכללותה רומזת אל סוד הצמצום הראשון, אל מעשה בראשית, אבל האות א שבה רומזת בפרט אל כח הבירור שבדלוג השני. האות א רבתי במילה אדם, כאשר היא בתקון, נקראת 'הנחת עצמותו' על ידי זריזות במתינות, והיא פועלת את הדלוג הראשון – מעצמות ה' להיות אור אין סוף, להיות אדם.

נסביר יותר: הדלוג הראשון הוא כמו דלוג ממצב של "לא אדם" אל בחינת אדם. אדם הוא מלשון "אדמה לעליון", אך עיקר האותיות שבו הן האותיות דם. האות א שבה היא כמו דלוג ממדרגה שלמעלה ממנה אליה. ברגע שיש כבר התעוררות להיטיב היא כבר מכונה 'אדם העליון', 'אדם דאצילות' בלשון הקבלה, ביחס לעצמות. אדם זו התעוררות, איזה גלוי של אור, בעוד עצמות היא למעלה מאדם. סוד האות א הוא ההתעוררות מעצם הנשמה, שאינה מוגדרת בשום אות, אל גלוי אור שבאותיות דם.

 

הנושא של שלשה דלוגים יכול להיות בעצמו הקדמה לכל חכמת הנסתר [רק עליו ניתן היה לכתוב ספר שלם]. מי שתופס אותו יש לו את הכל [שלשה דלוגים יש הוא בראשי תבות השם שדי]. ראינו בפעם הקודמת את ההקבלה ביניהם לבין שלשת מיני האותיות, תוך הדגמה באות א, האות הראשונה. היום נתחיל התבוננות חדשה בשלשה מיני אותיות: האות הגדולה הראשונה בתורה, האות הבינונית הראשונה בתורה ובאות הקטנה הראשונה.

מהי האות הגדולה הראשונה בתורה? האות ב במילה "בראשית". מהי האות הבינונית? האות ר שאחריה. מהי האות הקטנה הראשונה? האות ה במילה "בהבראם". יחד עולה הסימן ברה – "מצות הוי' ברה מאירת עינים". פסוק זה אומר דוד המלך בתהלים, ולדברי חז"ל הוא מרמז בששת חלקיו אל ששה סדרי משנה. הבטוי "מצות הוי' ברה" רומז אל סדר קודשים.

האות ב היא האות הראשונה בתורה, האות ר היא האות השניה בתורה ואילו האות ה היא האות ה-1836 בתורה [חי פעמים אמונה]. מה הממוצע של שלשתם? תריג. ברה עולה אור, אין סוף. התורה מסתיימת במילים "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", ונפתחת ב"בראשית ברא". כתוב, שכאשר נועצים את סיום התורה בתחלתה כבעיגול זהו תקון העינים לראות "בראשית ברא אלהים". כלומר, משה רבינו תיקן את העיניים כך שנוכל לראות נכון את מעשה בראשית. הרמב"ם כותב בספר המצות, שקודם צריך להתבונן במצות ה' ורק אחר כך בפעולות. לכן עיקר תקון העינים הוא להאיר את המצות – "מצות הוי' ברה מאירת עינים" – בתוך מעשה בראשית ומעשה מרכבה. לכן תריג הוא המספר הממוצע של שלש מיני האותיות ברה.

רמז נוסף: אם נכה את המילה ברה – ב פעמים ר פעמים ה – יצא המספר 2000. כתוב בקבלה, שיש לכוון באות ב הגדולה של המצילה בראשית שהיא לבדה עולה 2000. כלומר, שלש האותיות הללו נכללו באות הראשונה מביניהן. זו התכללות ויחוד ביניהן.

מה שנשאר – והוא העיקר – הוא להסביר למה האות ב רומזת לדלוג מעצמות לאור אין סוף, למה האות ר רומזת לדלוג מאור אין סוף לרשימה וקו, ומדוע האות ה רומזת אל הדלוג מן הקו אל העולמות והנשמות שמלובשות בגוף. מוסבר בחסידות, שהאות ב הגדולה היא סוד הכוונה בבריאה – "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". האות ב במלוי – בית – עולה תאוה, והכוונה היא שהתאוה של ה' בבריאה היא תאוה לבית. התאוה הזו מושרשת בתוך העצמות, בתוך מדרגת 'יחיד' שלפני הצמצום, והיא זו שפועלת את הדלוג ממנו אל אור אין סוף. במאמר הראשון של פלח הרמון [בראשית] הוא קורא לזה ה'אין האמיתי' והוא פועל גם אחר כך את כל הדלוגים. הכוונה הפנימית של "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" זהו הכח שיש בעצמות לדלג.

האות ר – למדנו על כך בעבר – היא סוד הצמצום. היא הנקודה האמצעית של כל אותיות ה-אב מבחינת ערכם המספרי [מ-א ועד ת הספירה היא מ-1 עד 400, כאשר המספר האמצעי הוא 200]. כפי שהאות א במילה בראשית רמזה לכח הבירור, כך גם האות ר היא כח הבירור. בכתבי האריז"ל האות ר היא האחוריים של שם אלהים [א, אל, אלה, אלהי, אלהים = 200], שהוא סוד הצמצום, והצמצום הוא סוד הדלוג מאור אין סוף לרשימה וקו, בעוד האות א הממלאת את האות ר היא רק כח הבירור שבפעולת הצמצום.

האות ה במילה "בהבראם", וכאן הקשר הוא פשוט. על כך נדרש "ב-ה בראם", והם ה העולמות, אשר שלשת העיקריים בהם – בריאה יצירה ועשיה – רמוזים בשלש הקוים המרכיבים את האות ה. כמו כן, חז"ל דורשים "אל תקרי 'בהבראם' אלא 'באברהם'". אברהם הוא נשמה בגוף, ואם כן ברור כי הדלוג כאן הוא אל הנשמות כפי שהן בתוך הגוף. זהו הדלוג השלישי.

עד כאן הסבר הקשר בין שלשת מיני האותיות הראשונות בתורה אל שלשת הדלוגים, עם רמז יפה לפסוק "מצות הוי' ברה". נוסיף עוד רמז להתבוננות של השעור הקודם: האות א הגדולה במילה אדם היא האות הראשונה בספר דברי הימים. האות א במילה בראשית היא האות השלישית בחומש. האות א הקטנה שבספר ויקרא היא האות החמישית. הסדר הוא 1-3-5, והוא רמז בעלמא לכך שהן מהוות יחוד.

בפנימיות, המספר 1 הוא עצמו הדלוג מעצמות לאור. המספר 3 הוא בסוד הדלוג מאור לקו, בגלל שברגע שיש קו יש כח של שילוש, של שלשה קוים. הדלוג אל העולמות, שזו התחלקות בפרט, שייך אל המספר 5. חמש זו התחלקות והבעה בפרט [ראו במאמר הוראת המספרים], כמו ההתחלקות של חמש האצבעות. זהו הדלוג מן הקו אל העולמות. זהו סוד סדרת האותיות בתורה.

הכלל הוא שאות גדולה היא תמיד דלוג מעצמות לאור אין סוף, אות בינונית היא תמיד דלוג מאור אין סוף דרך הצמצום אל רשימה וקו, ואילו אות קטנה היא תמיד דלוג מן הקו לעולמות ולנשמות המלובשים בגוף בפרט. הסברנו זאת בשני אופנים: אופן ראשון הוא מציאת האות א גדולה, בינונית וקטנה, והאופן השני הוא מציאת האות הגדולה הראשונה, הבינונית הראשונה והקטנה הראשונה בתורה. אלו שתי דרכים של התבוננות בדלוגים דרך צורת האותיות.

שאלה: למה רוב התורה כתובה באותיות בינוניות?

תשובה: בגלל שרובה בסוד הצמצום הראשון, ולכן היא מתחילה ב"בראשית", שהוא סוד הצמצום. ליתר דיוק: המעבר מלפני הצמצום לאחריו. האות הקטנה היא בסוד התשובה, כמו ביאת המשיח, והיא קשורה עם האות הגדולה. לכן שתיהן נדירות. מי שממתיק במדרגה של הקטנות מגיע מיד אל האות הגדולה.

רוב התורה היא בסוד עבודת הבינוני [אגב, הסתלק אתמול החסיד הכי גדול בחב"ד בעולם, ר' ניסן מצרפת זצ"ל, והוא היחיד שנקרא על ידי הרבי הרש"ב והרבי הקודם בתואר בינוני], כמו ספר התניא – "והיא מדת כל אדם". העבודה של הבינוני היא הבירור. מה ההבדל בין אות קטנה לאות בינונית? אות בינונית אלו דברים ששוים לכולם, כמו תורה ומצות. אות קטנה היא כמו דבר שמיוחד בשבילך – "ויקרא אל משה". זו המתקה מיוחדת.

בהמשך נסביר את הדלוגים והאותיות כשלשה מיני אותות.

* * *

אנו ממשיכים בנושא שלנו, שלשה דלוגים, שהוא יסוד גדול של ר' הלל מפאריטש ואשר ממנו ניתן להבין את כל התורה כולה. דלוג הוא מלשון פסח ולכן שלש מצות של פסח [היום יד אייר, וכל נושא המאמר שלנו הוא פסח שני], בסוד "חש, מל, מל", הן כנגד שלשת הדלוגים. דלוג ראשון הוא מעצמות לאור אין סוף, דלוג שני הוא מאור אין סוף לרשימה וקו, ודלוג שלישי הוא מן הקו לעולמות.

ר' הלל אמר, ששלשת הדלוגים הללו הם כנגד שלשה מיני אותיות: רברבין, בינונין וזעירין. כעת אנו ממשיכים להסביר, ששלשת סוגי האותיות הם גם מלשון אות ומופת – "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" – ולכן ישנם גם שלשה סוגי אותות. אות במובן זה הוא עוד יותר פנימי. יש בו יותר גלוי של דלוג הערך מאשר באותיות. האותיות מהוות את הטבע, ואילו האות והמופת הם גלוי שלמעלה מן הטבע. זהו דלוג של 'אין ערוך'. כאשר היהודי מקיים את האותות שלו – "מופת היתי לרבים" – הופך הוא עצמו להיות אות ומופת. הוא עצמו נס לגבי הרבים.

אם כן, יש לנו שלשה אותות:

והנה ג' בחי' אותיות הנ"ל הן בסוד ג' אותות דעם ישראל: שבת, ברית מילה, תפלין [כמובא בחז"ל] (שבת ברית תפלין ראשי תבות שבת, שהכל נכלל בקדושת שבת. שבתבריתתפלין עולה ו צרופי שדי[כמובא בכוונות האריז"ל בכמה מקומות] – אות קדש וד"ל).

כעת צריך להסביר את ההקבלה אל שלשת הדלוגים:

שבת הוא סוד דלוג העצמות לאור אין סוף ב"ה, כונת האריכות באחד להמשיך מיחיד לאחד

ר' הלל הסביר, שהכוונה באריכות במילה "אחד" היא להגיע אל מה שלמעלה ממדרגת 'אחד' – אל מדרגת 'יחיד' – ולהמשיך אותה אל תוך מדרגת 'אחד'. זהו הדלוג הראשון. היכן הוא מרומז בקריאת שמע? בשתי האותיות הגדולות שבה. עיקר האריכות היא באות ד של המילה "אחד", ומכאן מובן שכל אות רבתי היא המשכה מעצמות לאור אין סוף, מ'יחיד' ל'אחד'.

(ואותיות עד רברבין סוד "עד הוי' בכם" – "אתם עדי נאם הוי"', ועל כן "גוי ששמר את השבת חייב מיתה" וד"ל).

השבת היא עדות שרק אנחנו מעידים עליה. הרמב"ם פוסק בסוף הלכות מלכים, שאם גוי רוצה הוא יכול לקיים את כל המצות, כולל ברית מילה, חוץ משמירת שבת. מכאן לומדים ששמירת שבת היא עדות מיוחדת אך ורק לעם ישראל.

מהי עדות? עדות היא ברור. בהלכות עדות יש כמה סוגי עדות [יש על כך כמה שיחות יפות של הרבי], אבל העיקרית היא שהעדים באים לברר מציאות שאינה ידועה. עדות בירור שייכת רק על דבר נעלם מן העין. על דבר גלוי לא שייכת עדות. היהודי רואה דבר שנעלם מכל מעשה בראשית, ואף אחד לא יכול להעיד עליו. זה נקרא "עד הוי' בכם", "אתם עדי נאם הוי'".

מהו הדבר הנעלם? רק הדלוג הראשון. הדלוג השני – הצמצום הראשון – כבר שייך לכל מעשה בראשית, אבל הדלוג הראשון נעלם בעצם. בדלוג הראשון ה' מניח את עצמותו מן השעשוע שלו עם נשמות הצדיקים ומתאוה להיות לו דירה בתחתונים. כל ההרגש בכך, שמתוך הטעם הכמוס של הקב"ה הוא מניח את עצמו ומדלג לאור אין סוף – זו עדות שרק יהודי יכול להעיד.

זהו הסוד של שבת ושל הדלוג הראשון. רק מי שהיה שם – "עם המלך במלאכתו" – יכול העיד, והיהודי היה שם. במי ה' נמלך כאשר הוא דילג מעצמות לאור אין סוף? הוא נמלך עם "נשמותיהם של צדיקים", כדרשת חז"ל, "ועמך כלם צדיקים". זה מה שמתגלה בקריאת שמע, וזו האריכות ב"אחד".

והוא סוד שבת הגדול שלפני פסח.

זו ההתכוננות לפסח. שחיטת פסח ראשון היא הדלוג הראשון, ושבת שלפניה היא סוד בקבלה "במי נמלך" על מנת לדלג. ההתכוננות – "משכו וקחו" – היא שבת הגדול. זו השבת הראשונה של עם ישראל. אמנם, "לא נצטוו על שבת עד מרה", אבל למעשה השבת הראשונה בעלת המשמעות לעם ישראל היא שבת לפני פסח. עד כאן הסברנו את סוד השבת בדלוג הראשון [מובא, שדלוג הן אותיות גדול].

ברית מילה באה לאחר השבת דוקא –

חז"ל מסבירים, שהסיבה היא "כדי שתעבור עליו שבת אחת". יתכן שהשרש של ברית מילה גם הוא בעצמות ממש. אכן כך הסברנו, כי כל דלוג נוסף בפנימיות הוא יותר חזק ובעל עוצמה מן הדלוג הקודם, ועל כן יתכן כי יש עוצמה יותר רבה בברית מילה מאשר בשבת, אבל בסדר ההתגלות באה המילה לאחר השבת.

בברית מילה לגבי שבת יש יחסי גומלין: ברית מילה באה לאחר השבת, ועל כן היא צריכה לקבל ממנה, אבל מצד שני מילה היא ביום השמיני, והשמיני הוא מעל לשביעי. יש בה עוצמה יותר גדולה. כך גם בדלוג השני מתגלה עוצמה רבה יותר מאשר בדלוג השני.

בלשון ספר הזהר:

"כיון דאעבר עליה חד שבתא... בגין דאתדבק ואזדמן לגבי ההוא שבת רזא דברית קדישא" [צריך להדבק ולהזדמן אצל השבת סוד הברית הקדוש. איך רואים זאת גם בפסח מצרים?] וכן בפסח מצרים מלו לאחר השבת [הגדול].

באמת מלו ישראל ביום יד בניסן, ואילו הדלוג השני היה ביום טו בניסן, אבל בכל זאת היחס קיים – המילה באה לאחר השבת [אם אכן מלו באותו לילה הרי זה 'כפתור ופרח'].

הקו הוא סוד האות ברית קדש כנ"ל

מובא אצל גורי האריז"ל, שהקו שנכנס אל תוך החלל הוא סוד הברית. הרשימו שנשאר בתוך החלל הוא הברית של הנוקבא, ועל כך כתוב "אשה כמאן דמהילא דמיא", האשה מהולה מרגע לידתה. ברגע שהיא נולדה יש בה את הנקב, והנקב הוא רשימו שנותר ממילא בתוך החלל. אצל האיש הברית היא אור הקו שבוקע אל תוך החלל. אם כן, שתי המדרגות של רשימה וקו הן שתי בריתות – של האשה ושל האיש.

דבר נוסף לגבי הקשר בין הקו וספירת היסוד: כתוב שסיום הארת הקו היא ביסוד ז"א דאצילות. כיוון ש"הכל הולך אחר החתום", והברית נקרא 'חותם', ממילא קשור הקו עם היסוד.

(וסיום הארתו ביסוד ז"א כנ"ל).

דלוג הב' בא על ידי הצמצום הראשון שבכח גבורת עצמותו יתברך ממש להעלים את התפשטות אורו האין סוף. וזהו ענין מעלת יום השמיני דמילה לגבי שבעת ימי שבתא, וכנ"ל שעצמת הדלוג מעצמותו יתברך מתרבה בכל פעם.

זו מעלת היום השמיני על היום השביעי.

הדלוג השלישי הוא הדלוג של התפלין, והוא שייך אל פסח שני. מה עושים בפסח שני שלא עושים בפסח ראשון? מניחים תפלין. זהו הדלוג של הקו לעולמות, ועד כדי נשמה פרטית המלובשת הגוף. איך רואים את הקשר?

אות התפלין נקרא טטפת מלשון הטפה ודבור –

על אף שנאמר בתפלין "וקשרתם לאות על ידך", בכל זאת עיקר האות הוא בתפלין של ראש, עליהן נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך". היא האות הגלוי. גם התפלין שביד הן אות, אבל הן אות נסתר. לאות הגלוי יש שם בתורה – "טטפות". רש"י מסביר, שפשט המילה הוא הטפה ודבור.

לכן גם על פי שיטת רש"י וגם לשיטת רבינו תם סדר הפרשיות בתוך הבית הוא על פי מי הרואה – "הקורא קורא כסדרן". למה? כל הענין של התפילין הוא בשביל מי שמסתכל בחוץ וקורא אותן, לא כל כך בשבילך.

אם כן, התפילין הן התעוררות של דבור. גם לגבי האדם עצמו נאמר בתפלין "והיו לזכרון בין עיניך למען תהיה תורת הוי' בפיך". דבור הוא מלכות, והסברנו שהדלוג השלישי נעשה מיסוד למלכות. זהו הדלוג אל הדבור:

"למען תהיה תורת ה' בפיך" כמבואר ברש"י – בחינת "מל" הב' מלשון דבור.

רמז נפלא נוסף, המובא בלקוטי מוהר"ן ועוד:

תפלין אותיות נפלתי[בסוד הפסוק] "כי נפלתי קמתי" – סוד התחזקות חבל ההתקשרות על ידי עבודת התשובה תמיד – "כל ימיו בתשובה".

זהו המוסר השכל העולה מפסח שני, שמי שהיה טמא או בדרך רחוקה ונפל מקבל פתאום חבל התקרות. כמו אחד שנפל לים, שכאשר הוא נאחז בחבל הוא יוצא ממנו. "ניט קיין פארפאל'ן". עיקר כוחם של התפלין הם להציל את הטובע ולהעלות ולהקים את הנופל. מה זה? שיד ה' פשוטה לקבל שבים, והקב"ה חותר מתחת לכסא הכבוד כדי להחזיר כל נשמה פרטית – אפילו אלו שהמלאכים גוזרים עליהם שאין להם תקנה – ומחזיר אותם בתשובה.

זהו דלוג עצמות, לא דרך המלאכים. ה' מדלג דרך המחתרת. אם רוצים לדעת מה זו מחתרת – זוהי המחתרת של הקב"ה, להחזיר יהודים בתשובה. כך פעל בעל התפלה בספורי מעשיות של ר' נחמן. היתה אצלו מתחתרת מכוונת כדי להוציא נשמות מן התאות שלהן ולהחזיר אותן למוטב. היה מוציא אותן מן הישוב של העולם הזה ומחזיר אותן לשרש שלהן.

סוד המחתרת של הקב"ה הוא הדלוג השלישי, דלוג העצם אל כל פרט על מנת להחזיר אותו בתשובה, והוא סודו של פסח שני. סוד זה מלובש בתוך התפלין. לא יודעים עד כמה לייקר אותן.

בדרך כלל תפלין הם מוחין, שכל, וזה עולה הקנה אחד עם דברי האמב"ם. אצל הרמב"ם צריך מוחין בשביל כל דבר: בשביל לחזור בתשובה ולצאת מהבלי עולם הזה, שכן אם יש לך שכל תוכל לצאת. יש לך בחירה חופשית. לפי זה, איך הקב"ה חותר לאדם מחתרת? הוא ממשיך ונותן לו שכל, ובכך מתקן לו את ההשקפה, את האמונה, ועל ידי כך הוא מוציא אותו מן הבוץ שלו.

[אגב, מובא בהלכות תלמוד תורה שהכוונה הפשוטה של הנחת תפלין היא "לשעבד את המח והלב". בפרט: תפלין של יד הם לשעבד את הלב לקב"ה ותפלין של ראש הם שעבוד המח. בהקשר לכך יש סיפור יפה על בר-מצוה. בר מצוה הראשון בחב"ד היתה של אדמו"ר האמצעי, בנו של אדמו"ר הזקן, וידוע מנהג חב"ד להתחיל להניח תפלין חודשיים לפני הבר מצוה, ולא חודש אחד כמנהג שאר העולם. מסופר שהיה לאדמו"ר האמצעי מגיל חמש מלמד פרטי, חסיד בעל שעור קומה וכו', שהיה גר בעיירה אחר. אדמו"ר הזקן היה גר בליוז'נא, ואותו מלמד היה עוזב את ביתו ומשפחתו ועובר לגור בבית אדמו"ר הזקן, חוץ מן החגים. שלש פעמים בשנה הוא חזר הביתה. בכל פעם, שמרות שהיה מובן מאליו, לפני שהיה חוזר לביתו היה נכנס לאדמו"ר הזקן ובכל פעם היה הרבי אומר לו שיחזור אי"ה לאחר החג להמשיך ללמד. פעם אחת לפני ראש השנה – כל חודש תשרי היה בביתו – בא כמנהגו להפרד מאדמו"ר הזקן, הרבי ברך אותו בשנה טובה וכו', אבל את המשפט 'תחזור אחרי ראש השנה ללמד' הוא לא אמר. המלמד היה בדילמה ולא ידע מה לעשות, האם צריך לחזור או לא. הוא היה מסופק, אבל 'על הספק' הוא חזר אחרי ראש השנה, נכנס לחדר של אדמו"ר האמצעי והתחיל ללמוד איתו. פתחו דף גמרא, ופתאום המלמד שם לב שהוא כבר לא מבין מה הילד אומר, ואין לו מה לדבר איתו. הוא הבין שמשהו התרחש כאן, שאדמו"ר האמצעי עלה למדרגה שבה הוא לא מבין כבר. הוא שאל אותו מה קרה? ענה לו אדמו"ר האמצעי שלפני ראש השנה התחיל להניח תפלין, ולפני ההנחה הראשונה ברך אותי אבא שהתפלין יפעלו אצלי 'פתיחת המח ופתיחת הלב', וברגע שהתחיל להניח אותן הברכה התקיימה.

לכאורה, הרי בשולחן ערוך כתוב שתפלין באות לשעבד את המח והלב, ואילו הברכה בסיפור היתה שהן יפתחו את המח והלב. לכאורה אלו דברים הפוכים. לשעבד זו מחויבות גמורה אל רצון וחכמת ה'. זהו ההבדל בין תורת הנגלה לבין תורת החסידות. כל ענין החסידות הוא לפתוח את המח והלב, לפתוח את החושים.

רואים מן הסיפור הזה, שיש בתפלין כח לפתוח, וברגע שפותחים את המח והלב יכול היהודי לחזור בתשובה, ומכאן הקשר בין תפלין לבין הדלוג השלישי, בו נותן ה' כח מיוחד לכל אחד ואחד לקום מתוך נפילה – "כי נפלתי קמתי"].

בפסח שני יש הנחת תפלין מה שאין כן בפסח ראשון.

קודם אמרנו ששבת הראשונה של עם ישראל היא שבת הגדול, אבל השבת הראשונה של כל העולם היא שבת בראשית:

(שרש השבת הוא בשבת בראשית, [ורק אחר כך באה] המילה [בה]נצטוה לאברהם אבינו. בפרשיות התפלין כתובה יציאת מצרים [ואם כן על פי פשט זהו הסדר של שלשתם. שבת היתה תיכף ומיד במעשה בראשית, המילה נתנה לאברהם ואילו תפלין תלויות ביציאת מצרים]. נמצא ששלמות הזכרון של יציאת מצרים הוא בפסח שני דוקא,

...כמו שכתוב במאמר שמובא מספר הזהר, שאחרי שלשים ימים הדבר פתאום חוזר חזק מאוד בזכרון. למה לקח שלשים יום עד לפסח שני? בשביל מי נועד פסח שני ? בשביל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, וזה לא דבר שדורש שלשים ימים. מוסבר בזהר [שיובא בהמשך], שיש רושם של דבר שנמשך שלשים ימים, וכשהוא מגיע לסוף, לשיא, הוא חוזר בסוד אור חוזר, שהכלל בו הוא "כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש". המלכות של האור הישר נעשית כתר של האור החוזר.

לכן, על פי פשט, פסח שני הוא סוד התשובה. תשובה היא אור חוזר, וזהו תוקף הזכרון. על פי פשט, עיקר הזכרון הוא בהגדה של פסח, כמו שכתוב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", אבל באמת אם הפסח ממש מתהווה ומתרחש הוא כבר אינו בגדר זכרון. עיקר הזכרון הוא דוקא בפסח שני, וזהו הטעם הכי פנימי לקשר בינו ובין מצות תפלין. למה? כיוון שהתפלין חיזוק תוקף הזיכרון של יציאת מצרים – "והיו לזכרון בין עיניך למען תהיה תורת הוי' בפיך".

אם כן, היום המיוחד של תפלין הוא היום, פסח שני [מקוה שכולם הניחו תפלין היום, גם של רבינו תם], יום חזוק הזכרון של יציאת מצרים.

נקודה נוספת:

סוד דלוג אות התפלין – מזל שור דחדש אייר וד"ל).

יש על כך ספור של ר' נחמן [מלך ואב]. מובא בו, שחודש ניסן הוא טלית ואילו חודש אייר הוא תפלין. למה? בגלל שהם מזלות טלה ושור. טלית עושים מצמר ואילו תפלין עושים משור. זמן אכילת פסח שני הוא בליל טו אייר, בו סיהרא באשלמותא, ועל כן הוא שלמות אותו החודש.

שור הוא בחינת ראיה – "והיו לזכרון בין עיניך" – ויום זה הוא שלמות הראיה והזכרון של "בין עיניך" לזכור את יציאת מצרים. על ידי זכרון זה נעשה הדלוג השלישי בפועל ונפתח המח והלב. מה מבקשים כשעושים תשובה? מבקשים "הפותח שער לדופקי בתשובה". כל תשובה מבקשים פתיחה חדשה, והפתיחה היא סוד התפלין, שאיזה חידוש חדש נפתח במוח ובלב של היחיד, וזהו חבל ההתקשרות של ה' להקים אותו מן הנפילה שלו.

בפרט: דרך רחוקה הוא אחד שיש לו דעות כוזבות ופגם השכל, ואילו טמא הוא מי שיש לו טומאת המדות מצד הלב. בתפלין זהו ההבדל בין תפלין של יד לתפלין של ראש [בהמשך יסביר באריכות]. על ידי התפלין מטהרים לו את המח והלב ומחזירים אותו בתשובה.

 

יוצא לנו, שבחודשים הללו פסח שני הוא יום התשובה. אמנם יש חודש שלם של תשובה – חודש אלול – ראש בשנה ויום כפור, אבל מבין שלשת החודשים של תקופה זו זהו יום התשובה. דרך אגב, משהו מענין שהרבי שליט"א מרבה לדבר עליו: יציאת מצרים מוזכרת בתורה רק לגבי החודש הראשון, החודש השני והחודש השלישי. מנין כל החודשים הוא ליציאת מצרים, אבל הבטוי "לצאת בני ישראל מארץ מצרים" בהקשר של מנין החודשים מופיע רק ביחס לשלשת החודשים הללו. גם כל החגים הם "זכר ליציאת מצרים", אבל לא מוזכרת בהם יציאת מצרים בסמיכות למנין החודשים. למה? כי עיקר יציאת מצרים היא בחודשים אלו, ויום התשובה של התקופה הזו הוא יום פסח שני.

עוד נקודה קטנה על הדלוג השלישי: דלוג זה הוא מיסוד למלכות על מנת לעורר את הדבור. זה כמו לכבד את האשה. אצל חסידים יש ווארט, שצריך לאהוב את התפלין כמו שאוהבים את האשה – בכבוד, באהבה, בחבוק ובנשוק. זו הדוגמה של היחס המתוקן. לענינינו, פשוט שזהו עוד סימן לכך שהתפלין הם סוד הדלוג השלישי אל המלכות.

לחיים!

 

* * *

 

למדנו בפעם הקודמת על שלש אותות – שבת, ברית ותפלין – ואמרנו שהם מקבילים לשלשת הדלוגים. נקודה חשובה שלא הזכרנו היא, ששבת היא בחינת אור אין סוף בהפוך ספרות. שבת היא 702 ואור או אין סוף הם 207. אכן, שבת היא הדלוג אל אור אין סוף. למה? כי שבת וענג שבת הם שעשועים עצמיים – "אז תתענג על הוי'" – והשעשועים העצמיים הם חלק הכי עיקרי של המעבר והדלוג מן העצמות. המחשבה הפנימית של שבת נקראת 'אור המאיר לעצמו', שהוא הדלוג מהעלם האור העצמי אל התגלות אור האין סוף, שהוא האור שכבר יוצא להאיר אל זולתו.

שוב, עצמות היא בחינת "העלם עצמי של אור במאור" ללא שום גלוי של אור, אור אין סוף הוא כבר רצון להאיר אל הזולת, ואילו הממוצע העיקרי שביניהם הוא האור המאיר לעצמו. האור המאיר לעצמו הוא בחינת שבת. ברית מילה היא היסוד, והיסוד בא להאיר אל הזולת.

בפעם הקודמת למדנו, שברית המילה באה רק לאחר שבת – "עד שתעבור עליו שבת אחת" – למרות מעלת השמיני על השביעי. כאן רואים זאת מעוד כיוון: שבת היא האור המאיר לעצמו, שהוא הדלוג נעצמות לאור אין סוף, מה שאין כן ברית מילה. היא כבר רצון להשפיע. גלוי הרצון להשפיע הוא כבר הדלוג השני, מאור אין סוף לקו.

 

נמשיך בכתוב:

בסוד יג מדות הרחמים השבת [שהיא היום השביעי] הוא סוד תקון השביעי (החביב, כידוע [ומובא בפרוש] מהרב המגיד נ"ע) "ואמת"

הוא סוד שע נהורין של אור הפנים. מה זה? זהו גלוי אור השעשועים העצמיים. זהו תקון "ואמת" של שבת. ישנו מאמר חז"ל מפורסם בירושלמי האומר שעם הארץ לא משקר בשבת. מדת האמת כל כך מאירה בשבת, עד שאפילו מי שחשוד על שקר לא משקר בשבת.

(על דרך יום השבת שמקבלת מששה ימים שלפניה, סוד העלאת הברורים, ומשפיעה לששה ימים שאחריה, "מינה מתברכין כולהו יומין").

מבין יג המדות יש שבע לפני השבת ושבע אחריה. כתוב שהשבת מעלה את כל הבירורים של ששת הימים שלפניה, והיא משפיעה ברכה – היא "מקור הברכה" – אל ששת הימים שאחריה. המשכת הברכה היא מן האמת אל הפסוק השני של מדות הרחמים – "נצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה" – ואילו הפסוק הראשון – "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד" – הוא בסוד העלאת הבירורים מן שבוע שעבר אל האמת. בכל זאת, ששת הימים שאחרי השבת מופיעים בפסוק חדש. יש הפסק, סוף פסוק, לאחר המילה "ואמת", והוא מורה על המעבר משבוע לשבוע.

זהו קשר של העלם. כלומר, אף שהשבת היא אור המאיר לעצמו שאינו שייך אל הזולת, בכל זאת הוא שרש הברכה אל הזולת – "מינה מתברכין כולהו יומין". על הפסוק "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו" דורשים חז"ל "ברכו במן וקדשו במן". איך הוא קידש אותו במן? בכך שלא ירד בו מן. כלומר, למרות שבשת עצמה לא ירד מן, אף על פי כן היא מקור הברכה לכל מה שיבוא אחריה. זהו סוד ההפסק שבין שני הפסוקים ב-יג מדות הרחמים.

 

האות השני זו המילה, ועליה כתוב בפרוש שהיא כנגד המזל העליון, המזל השמיני. נוצר הוא אותיות צנור, וכתוב שמזל זה הוא הצנור של השפע בדוגמת ברית המילה. הוא כמו צדיק – צנור פתוח וחלול שמחבר וממשיך.

מה המיוחד במזל "נצר חסד"? יש בו אות נ רבתי, והיא מורה על כך שיש בו עוצמה של הדלוג הראשון. אנו מקבילים את המדה הזו אל הדלוג השני, אבל כאן רואים שיש בה מן הדלוג הראשון. יש בברית – בצמצום אור האין סוף – יותר עוצמה מאשר בדלוג הראשון בפני עצמו. העצמות עצמה היא זו שצריכה לצמצם את האור שיצא ממנה, ולכן דוקא בה מופיעה אות רבתי הרומזת לדלוג הראשון.

המילה הוא סוד המזל העליון, תקון השמיני "נצר חסד"

בפרשת מילה [סוף פרשת לך לך] נאמר לאברהם אבינו יג פעמים המילה ברית, ועל כך חז"ל אומרים, שעל המילה נכרתו יג בריתות – "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות". מוסבר בקבלה וחסידות שאותן יג בריתות הן גלוי של יג מדות הרחמים. בכל זאת, עיקר הגלוי נמשך על ידי המזל השמיני. הגלוי הוא אור אבא, ועליו נאמר שהוא נמשך מכל מדות הרחמים דרך המזל השמיני.

(שרש הקו כנודע).

הדלוג השני הוא מאור אין סוף לקו, וכתוב בכתבי האריז"ל שהקו הוא שערה אחת, כמו המזל השמיני מבין יג מדות הרחמים. שערה בארמית נקראת מֵזְרָא, והיא מתחלפת עם המילה מזלא [אותיות ל ו-ר מתחלפות], כנויו של המזל העליון. לכן ברית מילה קשורה עם הדלוג השני.

 

עיקר התפלין הם תפלין דרש"י, [שהם] מוחין דאמא שיונקים ממזל התחתון, תקון הי"ג "ונקה"

כעת אנו מייחדים את שלש האותות – אות השבת, אות המילה, אות התפילין – עם שלשת התקונים העיקריים מבין יג מדות הרחמים: השביעי, השמיני וה-יג. המזל השביעי – "ואמת" – קשור עם אות השבת, המזל השמיני – "נצר חסד" – ממנו יונק אור אבא קשור עם אות המילה, ואילו המזל ה-יג – "ונקה" – ממנו יונק אור אמא קשור עם אות התפלין.

ברמז הבא אנו מוצאים קשר בין תפלין אל יג המדות:

(בתפלין של יד ושל ראש ח פרשיות ו-ה בתים כמנין יג וד"ל).

בזוג אחד של תפלין יש שמונה פרשיות וחמשה בתים. בכל בית יש ארבע פרשיות, אבל בתפלין של ראש יש ארבע בתים ואילו בתפלין של יד יש רק בית אחד. כל זאת בסוד המילה אחדא הוא בית אחד של יש, ד הגדולה היא ארבעת הבתים של ראש ו-ח הן שמונה הפרשיות שבשתיהן יחד. סוד זה הוא על פי סדר ההנחה: קודם מניחים את של יד, ואז יש כבר ארבע פרשיות. ארבע הפרשיות הן המכנה המשותף ליד ולראש, ועל כן אם נפסק להלכה שאם כתבו את הפרשיות של יד בארבעה קלפים התפילין כשרות בדיעבד. לכן, ברגע שיש ארבע פרשיות על היד, הן מתקשרות מיד עם ארבע הפרשיות שבראש, וביחד שמונה פרשיות. אחר כך מניחים את התפלין של ראש, שבהם החידוש הגדול של ארבע בתים.

אחד עולה יג, ומרמז זה מובא הקשר בין תפלין אל יג מדות הרחמים. התקון ה-יג הוא תקון "ונקה", והוא מקור המוחין דאמא של תפלין דרש"י.

 

עד כאן הקבלנו בין שלשת האותות לשל המדות העיקריות מבין יג מדות הרחמים. רמז נוסף לקשר זה:

והנה ידוע שג' תקונים הנ"ל הם סוד "חיי", "בני" ו"מזוני" דלאו בזכותא – סדר והדרגה דהשתלשלות עלה ועלול – תליא מילתא, אלא במזלא – דלוג בבחינת "אין ערוך" – תליא מילתא.

על שלשה דברים אומרים חז"ל שהם אינם תלויים בזכות אלא במזל. אחד הפרושים למילה זכות הוא סדר והדרגה. כלומר, דבר מובן. בלשון אחרת: העלול משיג את עילתו, וסיבת כל דבר מובנת ומושגת. אבל כאשר יש דלוג הערך, כאשר יש 'אין' באמצע ואין ערוך בין השנים, מתואר היחס בשם מזלא.

כתוב בקבלה, ששלשת הדברים שאינם תלויים בזכות אלא במזלא – "בני, חיי, מזוני" – תלויים באותם שלש מדות עיקריות. "חיי" תלויים בתקון "ואמת", "בני" תלויים בתקון "נצר חסד" [על פי גרסת הרבי מקומרנא], "מזוני" תלויים במזל "ונקה".

בפרט: תקון "ואמת" נקרא 'אור הפנים', סוד השבת. נפסק להלכה, שבשמחת שבע ברכות נחשבת שבת אורח – "פנים חדשות באו לכאן". מהם "פנים חדשות"? זהו אור הפנים של תקון "ואמת", ואלו שע נהורין שבו, עליהם נאמר "באור פני מלך חיים". כלומר, הגלוי של שבת הוא מקור החיים – "חיי".

ברית מילה היא מקור הבנים – "בני" – ואילו התפלין הם מקור הפרנסה. לכן כדאי להשקיע הרבה כסף בתפלין מהודרות. ככל שהן מהודרות יותר כך יש יותר פרנסה. חז"ל אומרים, שפרנסת אדם היא בזכות אשתו, וכך הסברנו בפעם הקודמת שאהבה לתפלין צריכה להיות כאהבת אשתו.

מהו תקון "ונקה"? כתוב בכתבי האריז"ל שאותיות ונקה הן אותיות קונה, ולכן בתפלת שמונה עשרה הבטוי הוא "קונה הכל" [בנוסח האר"י כתוב "קונה הכל" ולא "וקונה הכל" כמו בשאר הנוסחאות]. מבין שלש האותות – שבת, ברית ותפלין – יש רק אחד שאתה קונה. ברגע שאתה קונה את התפלין אתה קונה את הכל – "דעת קנית מה חסרת", ו"אם אין בינה אין דעת ואם אין דעת אין בינה". כלומר, קנין הדעת תלוי בהתבוננות ולא בחכמה. על חכמה נאמר "אם אין חכמה אין יראה ואם אין יראה אין חכמה", אבל הדעת תלויה דוקא בבינה. לכן על ידי המשכת מוחין דאמא – תקון "ונקה" – קונים את הדעת.

לעומת זאת, שבת וברית מילה שונות. על שבת נאמר בפרוש כי היא מתנה מן הקב"ה – "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה". גם ברית מילה נעשית שלא בקנין [אולי האב משלם למוהל, אבל הילד לא משלם כלום].

יש בטוי בחז"ל על תושבי ירושלים "נקיי הדעת שבירושלים". כתוב בקבלה שזו המשכה מתקון "ונקה". זהו עוד קשר בין התפלין למדת "ונקה".

אם כן, יצא לנו ששלשת האותות הם כנגד המדות:

ואמתנצרחסדונקה סוד השגחהפרטית – שם אהיה (א עולה אלף), "אהיה אשר אהיה" דפסח ראשון (גאולת מצרים) ופסח שני (גאולה האחרונה על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו אמן כמו שיתבאר) וד"ל.

כל הדלוגים הללו הם בסוד השם אהיה, שכן דלוג הוא סוד פסח. פסח זו הפעולה, אבל השם הקדוש שפועל את הפעולה הוא השם אהיה. כאשר אמר הקב"ה למשה רבינו את השם הזה הוא אמר אותו פעמים – "אהיה אשר אהיה" – והוא התכוון שיש שתי גאולות, גאולת מצרים והגאולה העתידה. משה רבינו גילה לישראל רק גאולה אחת כדי לא לצער אותם בידיעה אודות עוד גלות, אבל דברי הקב"ה הם רמז ושרש לשני סוגי הפסח – פסח ראשון ופסח שני. פסח ראשון הוא גאולת מצרים, אבל פסח שני הוא הגאולה האחרונה, הגאולה של המשיח. זו הנקודה העיקרית בכל המאמר שלנו.

 

* * *

ניגנו ניגון

עד כאן למדנו בחוברת את הסעיף הראשון מן המאמר של ר' הלל, ובו הסביר את שלשת המצות שנתבארו ברעיא מהימנא. על פי זה הארכנו מאוד בהסבר סוד שלשה דלוגים ובסוד "חש, מל, מל" [שעוד נרחיב בו בהמשך], וגם הסברנו את סוד הדעת – ארבע אותיות שם הוי' המתחברות על ידי סוד "חש, מל, מל".

כעת אנו יכולים להמשיך בקריאת הסעיף השני במאמר:

וביאור ענינם [של שלש המצות של פסח] מבואר בביאור המאמר דפסח ומצה, שעל ידי הקרבת הפסח שהוא זריקת הדם והקטרת אימורין שהוא אכילת מזבח,

המצוה הראשונה מבין מצות הפסח היא מצות שחיטת הפסח והקרבתו במועדו ביום יד אחר חצות היום. עיקר הקרבת הקרבן הוא במעשה זריקת הדם ויחד עם הקטרת האמורים על גביו נעשית "אכילת מזבח". במאמר אחר של ר' הלל [הנקרא 'ענין פסח ומצה'] מבואר, שעל ידי עבודות אלו:

נעשה ההעלאה מבירורים דנוגה [שכן הבהמה המוקרבת באה מקליפת נגה, ובה ניצוצות קדושים, והם עולים] ונכלל[ים] בבחינת המלכות דאצילות [שהיא השרש שלהם], שהוא בירור דשם ב"ן [ו-בן עולה בהמה]. [לא רק זאת, אלא] והעלאה זאת מעורר למעלה בחינת אורות דתהו

מלכות דאצילות היא עולם התיקון, אבל הניצוצות נפלו מעולם התהו. כאשר עולם התהו נשבר נסתלקו האורות המרובים שהיו בכלים מועטים אל שרשם, ואילו הניצוצות נפלו למטה יחד עם שברי הכלים. כאשר מבררים את הניצוצות ומעלים אותם אל מלכות דאצילות מעוררת העלאה זו גם אורות מרובים של תהו שנסתלקו בשבירת הכלים.

בשביל מה לעורר אותם? כדי:

שיבא בחינת העלם הפנימי והעצמי [לידי התגלות. מהו ההעלם שמתגלה? זהו העלם] דאהבה והתקשרות אור אין סוף לנשמות ישראל שבגופים [למטה],

ההתקשרות והאהבה העצמית מתגלות מן ההעלם על ידי התעוררות האורות דתהו. יש כאן כמה דברים שקורים: קודם יש העלאת בירורים אל מלכות דאצילות, והם מעוררים את האורות דתהו. הניצוצות נפלו מאותם אורות דתהו, וכעת יש ניתוק ביניהם. אם היה ביניהם קשר היתה תזוזת הניצוץ ממקום מסוים מנענעת אותם, וכך הדבר בין הנשמה שלי למטה ביחס לשרשה למעלה, שכן קיים חבל התקשרות שלא ניתק. אבל שרש הנשמה הוא רק מעולם התקון, בעוד אורות דתהו יותר גבוהים. הניצוצות אמנם נפלו מן התהו, ולכן כדי לנענע אותם בשרשם צריך להעלות את הניצוצות אל מלכות דאצילות. ברגע שמעלים אותם לשם כבר יש קשר.

מה זה עושה? האורות דתהו הם כח לגלות דבר מן ההעלם. לא מדובר על עצמם. זה לגלות משהו אחר. ההתקשרות העצמית של הקב"ה אל נשמות ישראל אינה אורות דתהו, אלא שהסגולה שלהם היא לגלות את אותה ההתקשרות מן ההעלם אל הגלוי. כאשר מעוררים אותם הם יכולים לגלות העלם של אהבה והתקשרות של הקב"ה לנשמות ישראל כפי שהן בגופים, כאן למטה דוקא, "באשר הוא שם", ולא רק כמו שהוא אוהב אותם למעלה. אהבה זו קיימת בהעלם, ועל ידי שמעוררים את האורות דתהו הם פועלים את התגלות האהבה.

שאהבה זאת היא אמיתית הסיבה לרצון המוחלט ורצון הפשוט הממשיכים גילוי אור ושעשועים העצמיים

עד כאן, כאשר קראנו את המילים 'אורות דתהו' חשבנו – ובמיוחד אם למדנו קבלה וחסידות – שהכוונה היא אל מה שכתוב בספר עץ חיים אודות שבירת הכלים לאחר הצמצום. כאן רואים שהכוונה היא אחרת, אל אורות דתהו שלפני הצמצום. זו המדרגה השלשית שבבחינת 'יחיד', וצריך להבין מה הכוונה.

נקדים הקדמה חשובה: הסעיף הזה במאמר כולל את כל המדרגות שיש בחסידות של ר' הלל. שלא נתבלבל, נעיין לקמן [עמוד מא] ונראה את הרשימה של כל המדרגות, אותה נצטרך להסביר באריכות. כאן רואים שמדרגת אורות דתהו ממוקמת כמדרגה ג' בתוך מדרגת 'יחיד', ואילו 'האהבה וההתקשרות של הקב"ה אל נשמות ישראל שבגופים' ממוקמת כמדרגה ב'. לאחר שתיהן באה מדרגה ד', שהיא הרצון המוחלט ורצון הפשוט, ומדרגה ה' – השעשועים העצמיים. זהו הנושא אותו נצטרך ללמוד באריכות, וכולו מרוכז בתוך הסעיף הזה במאמר שלנו. הוא יסוד כל חכמת החסידות.

[אגב, בהשגחה פרטית: היינו היום בלויה של יהודי שנפטר ביום לג בעומר. המאמר הזה מיוסד על הפסוק בתהלים "הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה". הפרק הזה – פרק סו – הוא הפרק אותו היה אמור להתחיל לומר ביום פטירתו, שכן הוא נפטר ביום ההולדת שלו. בסוף המאמר שלנו מסביר ר' הלל שסיום ותכלית פסוק זה – "ותוצאנו לרויה" – רומז ליום לג בעומר. המדרגות "באנו באש ובמים" הן על פי פשט יסורים. "אנוש" שבפסוק הוא מלשון "אנוש הלב", והסבל שלו הוא "באנו באש ובמים", ובמאמר מוסבר שהם גלויים של משיח שקשורים עם פסח שני. רק לאחר מכן, בלג בעומר, נאמר "ותוציאנו לרויה"].

 

אם כן, ברגע שמקריבים קרבן מעלים את הניצוצות. קרבן פסח הוא הקרבן הראשון, הכולל, ולכן בו פותח הרמב"ם את ספר הקרבנות שלו. עד כדי כך, שיש סברא [לא פוסקים כך להלכה] שגר שמתגייר צריך מיד להקריב קרבן פסח. עבודת הקרבן היא שליש מכל עבודת ה', שכן "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", ועבודה היא עבודת הקורבנות. כעת עבודה היא עבודת התפלה, אבל בזמן שבית המקדש קיים זו עבודת הקורבנות, ועליה נאמר "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף".

אם כן, עיקר הקרבן הוא קרבן פסח, עולים ממנו ניצוצות בעת הקרבתו אל שם בן, שהוא מלכות דאצילות, ושם הם מסוגלים כבר לעורר את האורות דתהו, שהם כח שמגלה את העלם העצמי של ההתקשרות והאהבה של הקב"ה אל נשמות ישראל שבגופים. הדבר הראשון שמתגלה הוא רצון מוחלט ורצון פשוט, ואחריהם שעשועים עצמיים.

במושגים של הרשימה: הסיבה האמיתית של מדרגות הרצון שבמדרגה ד', הממשיכים אחר כך את גלוי אור השעשועים במדרגה ה', היא מדרגה ב' – העלם העצמי של האהבה לישראל. מדרגה ג' היא זו המוציאה אותה מן ההעלם אל הגלוי.

[וזהו במי נמלך כו' (רות רבה רפ"ב. בראשית רבה פ"ח)

המדרש אומר "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים", וזה כולל את כל עם ישראל – "ועמך כלם צדיקים". מי הוא ראשי תבות מחשבת ישראל, עליה נאמר "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". מחשבה כאן אינה מחשבה בגלוי, אלא התקשרות עצמית של אהבה לנשמות ישראל כמו שהן כאן, בעולם הזה התחתון, "שאין תחתון למטה ממנו". מחשבה זו היא הסיבה הנעלמת בתוך העצמות לכל מה שיהיה אחר כך גלוי של אור, החל מגלוי השעשועים על ידי הרצון המוחלט והרצון הפשוט.

ועיין בביאור המאמר הנ"ל [פסח ומצה] ובביאור דוירא ישראל [בפלח הרמון שמות] בענין אז ישיר, ואז יובן ענין זה וד"ל].

ואהבה זאת [מדרגה ב' אצלנו] מתחדשת בעצמה תחלה מבחינת הפנימיות והעצמיות שלמעלה מהתקשרות דטבע האב אל הבן בבחינת אור,

מדרגה ב' צריכה בעצמה להתחדש ממדרגה א'. היא בבחינה של "העלם עצמי של אור במאור", אבל הוא עדיין אור. אור עצמי. זהו אור של אהבת אב לבן, אבל יש למעלה מזה. יש עצם, שהוא למעלה מאור. מדרגה ב' לפני שהיא מתגלה באמצעות אורות דתהו, צריכה קודם לכן להתחדש על ידי המשכה מן העצמות ממש.

כיוון שמדרגה א', שאינה אור בכלל, צריכה לחדש את האור הנעלם [מדרגה ב'] מוגדר אור זה 'אור חדש'. כלומר, עצם היותו אור הוא חידוש.

שזהו אור חדש [ומהו 'אור חדש'?] שדבר שלא היה בגדר אור מעולם [בגלל שהוא עצם] הוא מאיר בבחינת גילוי אור,

זוהי התחדשות של מדרגה ב' על ידי מדרגה א':

ואחר כך [לאחר שיש התחדשות בתוך ההעלם, כביכול]

מה גורם את ההתחדשות הזו? גם אותה גורמים האורות דתהו (שלב ג'). הם פועלים שההתקשרות העצמית אל נשמות ישראל תתחדש בסוד אור חדש. אחרי שהיא מתחדשת היא יכולה גם להתגלות ממש (שלבים ד' ו-ה').

באה מהעלמה לידי גילוי אור על ידי אורות דתוהו שנכללים בבחינת העלם הפנימי על ידי תוספת כח שניתוסף בהם מצד ניצוץ המתברר מן הדם של קרבן,

הניצוץ שמתברר מן הדם של הקרבן מוסיף כח עד מדרגה ג', שלא רק שמתעורר אלא גם הוא יכול לעלות ולהתכלל במדרגה ב'. הקרבן הוא רק העלאה, רק ניצוץ אחד קטן, אבל ה'שום דבר' הזה למטה כל כך עולה ופועל עד שהוא גורם התעלות ומוסיף כח במדרגה ג', עד כדי שהיא יכולה לשמש ממוצע. כל ממוצע צריך לכלול את שני הדברים אותם הוא בא לחבר, ולכן צריך לעלות אל מדרגה ב', וכאשר הוא מתחיל לעלות אליה מתחילה כבר מדרגה א' לרדת אל תוך מדרגה ב'. זאת בהתאם לכלל, שכל טפה שעולה מלמטה גורמת שתרד טפה כנגדה מלמעלה. על ידי התחלת ההתעוררות של אורות דתהו ישנה תחלת המשכה וחידוש של אור חדש במדרגה ב'. אחר כך, כביכול [אנו מדברים כאן במדרגת 'יחיד' שאין בה שום תפיסה ושום אחיזה בשום דבר], לאחר שיש חידוש ממדרגה א' למדרגה ב', נכללת מדרגה ג' לגמרי בתוך מדרגה ב' והיא פועלת שמדרגה ב' תומשך לתוך מדרגות ד' ה' ו-ו'.

והעלאה זאת מעוררת העלם האהבה לידי גילוי כו' [על ידי המדרגות ד' ו-ה']. אך גילוי זה נמשך בכל עולם האצילות עד המדות דאצילות הנקרא ז"א ועד בכלל,

הניצוץ עלה על פי פשט עד המלכות, אבל הוא גורם גלוי והמשכת אור עד מדרגה צ'. לפני הצמצום מדרגה זו היא מדרגה ז'. יש אצילות לפני הצמצום ויש אצילות אחריו. האצילות שקודם הצמצום היא מדרגת 'אחד' ואילו לאחריו זהו עולם האצילות. מה שמתגלה נמשך עד ז"א דאצילות, ולפיכך לפני הצמצום זו מדרגה ז' ולאחריו זו מדרגה צ' [כל מה שאנו לומדים היום הוא רק השלד. בהמשך נצטרך להסביר אותו].

והמשכה זאת [האור שמתגלה עד סוף ז"א דאצילות] היא בבחינת מקיף [שאינו מתלבש, אלא מאיר בהשראה] בדרך מעבר בלבד ולא בחינת מקיף בקביעות,

במקיף עצמו יש שני סוגים: יש מקיף קבוע, כמו כיפה על הראש, ויש מקיף עובר, כמו ענן שעובר. אם האור הוא אור פנימי הוא מתלבש, אבל באור מקיף קיימים המצבים הללו. הוא מסביר, שהמקיף שמגיע עד ז"א דאצילות אינו מקיף קבוע, אלא מקיף עובר.

ולכן זמן ההקרבה הוא בשש שעות שמחצות היום ואילך [ביום יד בניסן] שזהו בחינת אור האהבה המאיר על ששה מדות דאצילות [ושרשם עד רום המעלות בחינת מדות שבעצמיות [ומהם? זו מדרגה ז', שהיא שרש מדרגה צ'. כלומר, מדרגת 'אחד'].

הרשימה כאן היא לפי סדר אלב"ם – מדרגה א' קשורה עם מדרגה ל', מדרגה ב' קשורה עם מדרגה מ', וכן הלאה. סך הכך יש כאן כב מדרגות – יא לפני הצמצום ו-יא אחריו – והם בסוד אלב"ם. על הפסוק "כלם בחכמה עשית" מפרש בעל מגלה עמוקות "כלם באלבם עשית", שכן חכמה עולה אלבם. זוג המדרגות ז' ו-צ' נקרא פרצוף התפארת של חלוף אלב"ם, ואכן תפארת היא כללות המדות, ז"א.

שמדה ראשונה בחינת חסד שבעצמיות ["כי חפץ חסד הוא"] שהוא מה שעלה ברצונו להטיב לזולתו כו' (ראה בפתיחת העץ חיים)] בבחינת מעבר בלבד.

כל זאת רק על ידי מצות הקרבת קרבן הפסח:

אך מצות אכילת הפסח הוא בליל ט"ו עד חצות כו' היינו אכילת אדם, שאז נתלבש האור וחיות המאיר בדרך מעבר בבחינת חיצוניות דחיצוניות הכלים שבאצילות דווקא,

כאשר אני אוכל משהו אני מכניס אותו בתוכי. זה נקרא הפנמה, להכניס משהו בפנימיות. השחיטה והקרבת הקרבן המשיכו את האור בבחינת מקיף עובד עד שש המדות של האצילות – הן אחר הצמצום והן לפניו במדות של העצמיות – אבל על ידי האכילה בלילה מתחילה המשכה גם בפנימיות. המשכה ממקיף בפנימיות היא תמיד המשכה בחיצוניות. כלומר, בכלים החיצוניים [על אף שאני משתמש בבטוי 'המשכה בפנימיות'] . ליתר דיוק: בחיצוניות דחיצוניות. בקבלה, בכל פרצוף החיצוניות דחיצוניות הם ספירות נצח-הוד-יסוד. על ידי אכילת הפסח נמשך האור אל נה"י דנה"י של פרצופי האצילות.

מהם הספירות נה"י? הם מקור של השפעה:

שהמה מקור להשפיע בכנסת ישראל דווקא שהוא בחינת קטנות דאבא, נה"י דנה"י [זאת על פי המוסבר בכתבי האריז"ל, שאכילת מצה היא קטנות אבא], שמלובש בחיצוניות דחיצוניות הכלים כו', והאור והחיות הוא בחינת הפסח כו'].

הכלים שבאצילות הם החיצוניות שבחיצוניות, והאור והחיות שנמשכים בתוכם הם הפסח. בנין אותם הכלים של קטנות אבא הוא על ידי אכילת המצה [קטנות אבא מאירה בכל מדרגות הקטנות שבעולם האצילות] ואילו הפסח מאיר את האור בתוך כלי החיצוניות דחיצוניות. מה שהיה עד עכשיו בגדר אור מקיף עובר – מן המדרגה של העלם העצמי בבחינת אור חדש – וכעת בעת טכילת הפסח הוא נכנס בסוד חיות, להחיות את הנה"י דנה"י דאבא, ועל ידי כך את הנה"י דנה"י דמלכות דאצילות, ועל ידי כך להשפיע לנשמות כנסת ישראל למטה. זהו סוד הפסח בקיצור.

אם כן, בפרק הראשון סיכם ר' הלל את הענין כולו, ואחר כך, בהמשך כל המאמר, הוא יסביר אותו יותר. כמו כן, בענין פסח שני הוא עוד לא נגע בכלל. אכן, גם בשביל להבין רק את פרק ההקדמה הזה צריך להכיר ולדעת את כל המדרגות. מן הפעם הבאה נעבור ללמוד אותם בפרטיות.

* * *

ניגנו ניגון

[הגענו לעמוד טל]

נתחיל היום להסביר את כל המדרגות שהתחלנו ללמוד בפעם הקודמת. בכללות אנו רוצים להגיע ל-כב מדרגות – יא מדרגות לפני הצמצום הראשון ו-יא מדרגות מקבילות לאחריו. קודם יש שלש מדרגות כלליות לפני הצמצום וכנגדן שלש מדרגות כלליות אחר הצמצום. לפני הצמצום הם מדרגות 'יחיד', 'אחד', 'קדמון'. אחר הצמצום הם מדרגות 'אדם קדמון', אצילות ובריאה. לשם כך עלינו לראות את הרשימה [בעמוד מא]:

א. פנימיות ועצמיות המאור ב"ה – "אין עוד מלבדו" (שרש אלהות).

ב. העלם העצמי דאהבה והתקשרות אוא"ס לנשמות ישראל שבגופים – "הוי' אלהינו" (שרש נשמות).

ג. אורות דתהו – "הכל יכול וכוללם יחד" (שרש עולמות).

 

ד. רצון המוחלט ורצון הפשוט – "רוצה הוי' בעמו".

ה. המשכת השעשועים העצמיים בכח בלתי מורגש – "יום".

ו. המשכת השעשועים העצמיים בגלוי ובמורגש – "יום".

ז. רצון להטיב – "כי חפץ חסד הוא".

ח. מחשבת 'אנא אמלוך' – "מלכותך מלכות כל עולמים".

                  

ט. שעור בעצמו – עולם המלבוש – "איש לא נעדר".

י. אויר קדמון – "הנה מקום אתי".

כ. אדם קדמאה סתימאה – "ותשת עלי כפכה".

 

ל. אריך אנפין דאדם קדמון – רצון הכללי לאבי"ע הכל בהשואה גמורה.

מ. אבא ואמא עילאין (ע"ב) דאדם קדמון – "משכיל לאיתן האזרחי".

נ. ישראל סבא ותבונה (ס"ג) דאדם קדמון – אורות אח"פ ואורות דתהו שלאחר הצמצום.

 

ס. אריך אנפין – רצון להאציל.

ע. אבא ואמא עילאין – עצם ההשכלה וההשגה.

פ. ישראל סבא ותבונה – נטית ההשכלה לחסד כו' וקליטת ההשגה בפנימיות ממש.

צ. זעיר אנפין – מדות הלב.

ק. נוקבא דזעיר אנפין – דבור העליון.

                  

ר. בריאה – אפשריות המציאות בבחינת היולי – "בראתיו".

ש. יצירה – מציאות כללית – "יצרתיו".

ת. עשיה – מציאות פרטית – "אף עשיתיו".

רואים כן, שבמדרגת 'יחיד' יש שלש מדרגות פרטיות, במדרגת 'אחד' יש חמש מדרגות ובמדרגת 'קדמון' יש עוד שלש. אותו הסדר יש גם אחר הצמצום – שלש מדרגות ב'אדם קדמון', חמש באצילות ועוד שלש בבריאה.

יא המדרגות שאחר הצמצום, שהן עיקר המדרגות על פי הקבלה, מתבארות יפה בספר חסדי דוד [אות עו] שנדפס בסוף ספר עץ חיים [כאן הובא בסוף הספר בעמוד עז]. בעל ההגהות על ספר עץ חיים כותב, שההקדמה הזו כוללת יותר מכל דבר אחר את כל חכמת ההקבלה. מובאים בו כל כל עיקרי המדרגות שבקבלת האריז"ל. בסוף דבריו הוא מוסיף ומרמז אל שלש מדרגות שלפני הצמצום, במדרגת 'קדמון', אף שאינן מוזכרות בכתבי ר' חיים ויטאל. הן מובאות רק בכתבי שאר החברים, ובכל זאת בקטע הזה בספר חסדי דוד יוצא המחבר קצת מגדרו [בדרך כלל מביא רק לפי ר' חיים ויטאל] ומוסיף אותן.

במושגים כאן: הוא מתאר בקטע זה ממדרגה ט' ועד מדרגה ת'. כתבי ר' חיים ויטאל מתחילים ממדרגה ל', אבל בכתבי שאר החברים, בספר עמק המלך תלמידו של ר' ישראל סרוק, מופיעות שלש המדרגות ט' י' ו-כ'.

[אצל המקובלים הספרדים אסור ללמוד מכתבי שאר החברים, לפחות לא באופן רשמי, אבל באיזשהו מקום כולם לומדים אותם, גם הרש"ש. השאלה היא מתייחסים אליהם. החסידות אומרת שעיקרי הדברים ודאי נכונים, אלא השאלה היא איך לומר אותם. לשם כך באה לשון החסידות. הלשון של הקבלה לגבי כל מה שלפני הצמצום אינה מתאימה, היא מתאימה רק אחריו, וכדי שיהיה אפשר לדבר גם לפני הצמצום באה לשון החסידות. לכן, על אף שהאריז"ל אכן גילה את הדברים הללו, לר' חיים ויטאל לא היה את הלשון המתאימה להסבר.

זהו כלל גדול. כתוב "כבוד אלהים הסתר דבר", שצריך להסתיר, ופתאום רואים שר' שמעון בר יוחאי אומר על עצמו "הלך רכיל מגלה סוד", והאריז"ל בא ואומר "מצוה לגלות זאת החכמה", והמשיח אומר לבעל שם טוב "יפוצו מעינותיך חוצה". לכאורה זה כנגד הפסוק "כבוד אלקים הסתר דבר". מה הפרוש? מתי צריך להסתיר? כאשר אין עדיין כלים מתוקנים לגלוי. אזי גלוי הוא חלול הקודש. כל גלוי פנימי צריך לחכות עד שיהיו כלים מתאימים. מהם כלים מתאימים? לשון מתאימה.

אם כן, כל הגדולים יחידי הסגולה יודעים את הסודות, אבל השאלה היא אם יש להם אפשרות לבטא את הדברים בצורה מתוקנת שיכולה להתקבל בכי טוב אצל כולם, בצורה שתפעל תוצאה טובה. שלא יבוא לשום שיבוש של הבנה, של רגש או של מעשה. אם אומרים את הדברים הכי עמוקים בסגנון שאינו מתאים הם יכולים לשבש הכל. לכן צריך לחכות.

כתוב, שהחסידות היא הגלוי של הכלים דרכם ניתן לבטא את מה שלפני הצמצום. זהו עיקר ענינה של החסידות. כלים הם סגנון, דבור, לשון. לפני הצמצום כולל גם את הצמצום של האדם, הקשר בינו לבין שרש הנשמה. התודעה הפשוטה היא התודעה שאחר הצמצום, אבל יש למעלה מן התודעה, וצריך לגלות לחבר ולהמשיך אותה. כך גם לגבי אהבת ישראל. השרש שלה הוא אצל ה', שכן ה' אוהב ישראל, וזה שייך למדרגת 'יחיד'. בשביל שהבעל שם טוב יחדיר למעשה, בפועל ממש, את תודעת אהבת ישראל בעם ישראל – זהו ענין של גלוי אור מלפני הצמצום.

האמירה שענין החסידות הוא גלוי שמחה ואהבת ישראל היא ענין אחד עם האמירה שענינה הוא גלוי המדרגות שלפני הצמצום. זה אותו הדבר. להחדיר תודעה של אהבת ישראל באמת זהו גלוי אור שלפני הצמצום. מה זה צמצום? הגדרה ופרוד, שכל אחד נמצא במקומו. זו לא 'אחדות פשוטה'. בשביל לעשות אחדות פשוטה בין הנשמות, כאן בעולם הזה, יש צורך בגלוי אור שלפני הצמצום. זהו ענין החסידות.

בכל זאת, גם בספרים כמו עמק המלך דברו על הדברים, אבל בסגנון שלהם. בחסידות חב"ד מקפידים כן להשתמש בלשון האריז"ל מן הצמצום ולמטה, אך לא בלשון של עמק המלך מן הצמצום ולמעלה. מחליפים אותה בלשון של החסידות. לעומת זאת, שאר החסידויות שחלקו על חסידות חב"ד, כמו ר' אברהם מקאליסק, טענו שלא צריך להשתמש בלשון האריז"ל כלל, גם אחרי הצמצום. אותם צדיקים גדולים טענו שהבעל שם טוב חידש לשון לגבי הכל, ש"פנים חדשות באו לכאן" לגמרי, ואין צורך לדבר על מושגים כמו 'זעיר אנפין' או 'אבא ואמא עילאין' וכו'. צריך לדבר רק בלשון החדשה לגמרי של החסידות. כך חשבו הרבה מתלמידי הרב המגיד ולכן חלקו על אדמו"ר הזקן.

אדמו"ר הזקן קיבל בפרוש מרבו של כך. הוא קיבל שבכל מה שמן הצמצום ולמטה צריך להשתמש בלשון האריז"ל, אלא שצריך להפשיט את הדברים מגשמיותם. כולם קיבלו מן המגיד, כל אחד חלק אחר, אבל אדמו"ר הזקן קיבל ממנו את הפנימיות. הסגנון של הרב המגיד עצמו היה דומה לסגנונו של הבעל שם טוב, של לשון החסידות, ולא כל כך השתמש בלשון הקבלה. בכל זאת, אדמו"ר הזקן קיבל מרבו בשם הבעל שם טוב – וכך מובא באגרת הקדש בספר התניא – שהיה רצוי להשתמש בלשון הקבלה במדה שניתן יהיה להפשיט את הדברים מגשמיותם תוך כדי השימוש.

לא שיש הכשר לדבר קבלה. על פי חסידות, קבלה בפני עצמה היא רק חיצוניות. הדבר הכי רצוי הוא להשתמש בלשון הקבלה, אלא בהפשטת הגשמיות. זה היה כוחו המיוחד של אדמו"ר הזקן, וגם זאת רק מן הצמצום ולמטה. מן הצמצום ולמעלה יש ודאי 'פנים חדשות' – היא לשון החסידות.

 

היחס בין לפני הצמצום ולאחריו הוא היחס בין ים ליבשה, בין 'עלמא דאתכסיא' לבין 'עלמא דאתגליא'. חז"ל אומרים "כל מה שיש ביבשה יש בים". כלומר, החן הכי מושלם הוא בין מה שיש בים לבין מה שיש ביבשה. הגדרת אתכסיא ואתגליא היא יחסית: לפעמים כעלמא דאתגליא מוגדרים עולמות יצירה ועשיה בעוד כעלמא דאתכסיא מוגדרים עולמות אצילות ובריאה. לפעמים ההבדל הוא בין עולם האצילות לבין עולמות בריאה יצירה ועשיה. כאן אנו מפרשים את ההבדל על פי היחס הכי רחב והכי מוחלט. כאן עלמא דאתגליא כולל את כל מה שמן הצמצום ולמטה, בעוד כל מה שלפניו שייך אל עלמא דאתכסיא, אל הים.

זו עיקר הדרך של ר' הלל מפאריטש על פי אדמו"ר האמצעי, שכל מה שיש בעולם האצילות קיים במדרגת 'אחד' לפני הצמצום, וכך הלאה. כמובן, הכל בהפשטה אין סופית, בדלוג, אבל כל מה שיש אחר הצמצום ניתן לזהות בהקבלה הכי פנימית ואמיתית לפניו.

 

איך הגעתי אל הרשימה הזו? מתוך שבקטע הזה בחסדי דוד, שכאמור הוא המתמצת את כל כתבי האריז", כתוב שיש יא מדרגות אחר הצמצום הראשון. אלו יא עליות, והן נוגעות אל העליות שיש בשבת. כל כתבי האריז"ל קשור עם איזו כוונה, והמדרגות הללו קשורות עם עלית העולמות בשבת. כל עולם עולה אל מדרגה שלמעלה ממנו בשלש פעמים. עולם העשיה עולה בשבת קודם אל עולם היצירה, אחר כך אל עולם הבריאה ולבסוף אל נוקבא דזעיר אנפין שבאצילות. בסעודה שלישית שבסוף השבת עלתה העשיה עד נוקבא דז"א. עולם היצירה עולה גם הוא שלש עליות: קודם אל הבריאה, אחר כך אל נוקבא דז"א ולבסוף אל ז"א עצמו. כך לגבי כולם.

אם כן, מן המושגים העיקריים בכתבי האריז"ל הוא מושג העליה. הכל עולה בדרגה, והשאלה היא מהן הדרגות? הרי תמיד אפשר לפרט יותר ויותר, ויש בליון דרגות? איך הגענו דוקא ל-יא דרגות? כאן אנו רואים אחת מן הכוונות הפנימיות בכתבי האריז"ל מהם שלבי העליה בסולם, ובה יא מדרגות של עליה. למשל, במערכת הזו לא מופיעים המושגים 'צמצום' או 'קו'. לכאורה אלו חלק מן המדרגות [פעם למדנו עוד מערכת אחרת שלמה של כב מדרגות, ג' ראשונות לפני הצמצום, ואחריו עוד יט מדרגות, ושם אכן מופיעים אותם המושגים], אלא הם אינם שלבים של עליה.

יש התבוננות של השתלשלות ושלבי התהוות העולמות [כמו זו שלמדנו בעבר], אבל כאן אנו מתבוננים ב-כב עולמות, כאשר כל אחד עולה אל זה שלמעלה ממנו. לפי זה, הקו אינו נחשב כמדרגה. 'אריך אנפין דאדם קדמון' (מדרגה ל') אינו עולה אל הקו, אלא אל מדרגת 'אדם קדמאה סתימאה' (מדרגה כ') שלפני הצמצום. המדרגות כאן הן כב תחנות, תחנות של התעלות, בעוד סדר השתלשלות מתאר גם מדרגות של חיבורים בין התחנות.

לכן, עיקר המדרגות שחסרות כאן הן הצמצום, הרשימו והקו. אלו מדרגות שבאות לחבר, גם הצמצום. אותו הדבר ביחס אל ג' הרישין שבכתר. אצלנו הן לא מופיעות, שכן על פי כתבי האריז"ל אין בהן עלית עולמות. אפילו פרצוף עתיק יומין אינו מופיע בתוך עולם האצילות, בעוד לפני הצמצום שתי המדרגות שכנגד הכתר של מדרגת 'אחד' – הרצון הפשוט והרצון המוחלט (מדרגה ד') – הן כנגד פרצופי אריך אנפין ועתיק יומין שבו. למה? כי בעלית העולמות אין עליה מאריך אנפין לעתיק יומין. ישנה רק עליה של כללות הכתר (מדרגה ס') דאצילות אל ישסו"ת דא"ק (מדרגה נ').

כיוון שבקטע מחסדי דוד ישנן יא מדרגות אחר הצמצום, השלמנו כאן את התמונה על פי ההקבלה בים יבשה לים, בין עלמא דאתגליא לעלמא דאתכסיא. כאמור, זהו המפתח לכל כתבי החסידות של ר' הלל מפאריטש על פי אדמו"ר האמצעי, ויש בה את החן המושלם. ליתר דיוק: ממדרגה ט' ועד מדרגה ת' כתוב בפרוש בחסדי דוד, ואת השאר צריך היה להשלים על פי המאמר של ר' הלל שאנחנו לומדים.

[כאן החלוקה של כב היא ל-יא ו-יא, והיא החלוקה הכי מפורטת. בעבר למדנו על עוד חלוקות: יש שתי צורות של חלוקה לעשר מדרגות – אחת כנגד עשרת הדברות ואחת כנגד עשרה מאמרות – וביחד כבר יש לנו מב. כתוב בקבלה, שהחלוקה של מב היא ל-כב י ו-י. אחר כך יש חלוקה לשש כללים, שהם כבר מח, ואחר כך ישנה חלוקה לשני כללים גדולים. לפי זה, סך כל הפרטים בצורות החלוקה השונות הוא נ].

שאלה: כאן העיקרון הוא סימטרה, האם זהו עיקרון מחייב? אולי השוני בין לפני הצמצום ואחריו הוא כל כך גדול עד שלא נשמרת הסימטריה?

תשובה: בין המדרגות יש דלוג אין סופי. לכאורה אתה לא מבין את הדלוג – ולכן הוא נקרא 'אין האמיתי' – אבל בחסידות מתבוננים גם בסוד זה. אכן, בקבלה לא דברו כך. זה באמת חידוש של החסידות. בקבלה רק נאמר שכל עולם הוא חותם של עולם גבוה ממנו וכולל בתוכו את השרשים שלו, בסוד הפסוק "גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם", אבל ברגע שמגיעים אל אור אין סוף זה כבר לא פשוט. בלי חסידות, אם תאמר שיש שם עולמות – חלילה וחס. הרי יש כאן רק אחדות פשוטה. בשביל לדבר על מדרגות לפני הצמצום צריך להיות כל הזמן בפרדוקס מוחלט, להיות 'נושא הפכים' לגמרי.

גם בעולם האצילות שאחר הצמצום יש נשיאת הפכים של גלוי עשר ספירות תוך שמירת אחדות, אלא שזו נשיאת הפכים בפועל. לפני הצמצום נשיאת ההפכים היא בכח, אלא שאצל ה' הכח אינו חסר פועל. אנחנו לא מבינים מה זה כח אצל ה', שכן אצלנו הכח חסר פועל, אבל אצל ה' הוא אינו חסר. בכל זאת, אצלו נשיאת ההפכים היא רק בכח בגלל שאין שם שום מציאות. אי המציאות כוללת בעצמה את כל המציאות. בלשון החסידות: הכל נמצא בבחינת "בלתי מציאות נמצאת".

שאלה: אולי אלו דברים שאי אפשר לתת להם משל בכלל?

תשובה: בזמן הרמב"ם והראשונים זה היה המצב. אין נמשל לעשר ספירות של עולם האצילות וממילא אי אפשר לדבר עליו, אלא רק על עולם הבריאה. אחר כך באה הקבלה והתחילה לדבר על עולם האצילות, אבל על 'אדם קדמון' לא היה נמשל ולכן לא ניתן היה לדבר אודותיו. אחר כך בא האריז"ל ודיבר על 'אדם קדמון' וכל מה שמסתעף ממנו. לבסוף באה החסידות והיא כבר מדברת לפני הצמצום. בכל פעם יש אפשרות להרגיש יותר את הנמשל. יש גלוי יותר גבוה של שרש הנשמה וממילא אפשר לדבר על משהו יותר פנימי.

 

לאחר ההקדמות נתחיל לעבור בקצרה על הקטע מחסדי דוד. הוא מתחיל מן העליה של ז"א, ומן התאור כיצד הוא עולה לקבל תוספת של אורות. הכלל הוא כך: כל פרצוף, וכל דבר בעולם, מתחיל את ההתפתחות שלו עם דרגה מסוימת, עם נפש ורוח (נ"ר). כך הוא נברא בטבע. ה' ברא את הכל בששת ימים, כדרשת חז"ל "'בראשית' – ברא שית", ועל כן הטבע של כל דבר הוא ז' הספירות התחתונות (ז"ת) שלו. במדרגות הנפש הפנימיות נקראות ז' הספירות התחתונות – נפש ורוח. גם על אדם הראשון נאמר, שברגע שהוא נברא הוא נברא שלם, ואותה שלמות טבעית נקראת נפש ורוח. כל שאר המדרגות – נשמה, חיה, יחידה – באות בתור תוספת. זהו הכלל הראשון.

כלומר, כל דבר שנברא או נאצל הוא בבחינת ז"א. ז"א הוא הרוח של האצילות, המדות שבאצילות, והוא כולל בתוכו גם את מה שלמטה ממנו, את הנפש. גם פרצוף אבא. כל הענין של כתבי האריז"ל, ובמיוחד של הרש"ש, הוא שהכל יחסי. הכל נראה אותו הדבר. אצל הרמ"ק חכמה ובינה הם שני דברים שונים, אבל אצל האריז"ל ואצל המקובלים הספרדים זה אותו הדבר. לא משנה אם זה חכמה או בינה, הוא מתחיל בתור ז"א, ואחר כך מקבל תוספת של נשמה, של חיה ושל יחידה. הכל יחסי באופן הכי מוחלט. ממילא, מי שלומד רק בחיצוניות לא מוצא שום תועלת. הכל משחק אחד גדול.

זה הכלל הראשון: כל דבר מתחיל עם נפש ורוח, וכאשר הוא מתחיל לגדול הוא מתחיל לקבל תוספת, ולכן הוא מתחיל כאן עם ז"א:

(עו) ז"א יש בו נפש רוח שלמים [כלומר] כל בחינה כלולה מכ"ה בחינות, דכן צריך להיות בכל בחינה כדי שתהיה שלימה בכל בחינותיה צריך שיהיה בה ה' בחינות נרנח"י, וכל אחד מהה' כלולה מנרנח"י הרי ה' פעמים ה' הם כ"ה בחינות. וחסר לז"א כל הכ"ה בחינות דנשמה וכ"ה דחיה וכ"ה דיחידה. וכשמקבל המוחין מישסו"ת, הנקרא נשמה דכללות האצילות, ונכנסים בכלי הבינה דז"א אז יש לו הכ"ה בחינות דנשמה שלימה [והוא גדל במדרגה אחת], וכשמקבל המוחין מאו"א עילאין הנקרא חיה דכללות האצילות ונכנסים בכלי החכמה דז"א אז יש לו כ"ה בחינת דחיה שלימותא [והוא גדל עוד מדרגה], וכשמקבל המוחין מאריך אנפין הנקרא יחידה דכללות האצילות ונכנסים בכלי הכתר דז"א אז יש לו כ"ה בחינות דיחידה שלים.

כאן הגיע ז"א אל תכליתו, וכעת יש לו 125 בחינות, את נרנח"י בשלמות. בכל שאר הפרצופים התהליך הוא אותו הדבר.

אמנם כל זה [שז"א כולל נפש ורוח, ישסו"ת כוללים את הנשמה, או"א עילאין את החיה ואריך אנפין את היחידה] הוא בערך הכללות [של האצילות], כי ישסו"ת גם כן נקרא זו"ן בערך או"א עילאין [אם אנו מסתכלים עליהם בפני עצמם]

ואז: או"א עילאין הופכים להיות ישסו"ת, אריך אנפין הופך להיות או"א עילאין, ואילו ישסו"ת דא"ק הופך להיות אריך אנפין.

ואין בהם רק נפש ורוח וצריכים עיבור יניקה ומוחין כדי להשלים להם נשמה חיה יחידה.

וכשמקבלים מוחין מאו"א עילאין הנקרא בערכם נשמה אז יש להם נשמה שלימה לישסו"ת, וכשמקבלים המוחין מאריך אנפין הנקרא בערכם חיה אז יש להם לישסו"ת חיה שלימה, וכשמקבלים המוחין מאח"פ דא"ק [שאצלנו זו מדרגה נ'] הנקרא בערכם יחידה אז יש להם לישסו"ת יחידה שלמה, כי מה שאמרנו דישסו"ת הם נקראו נשמה והם ממשיך מוחין דגדלת לזו"ן הוא [רק] בערך זו"ן, אמנם בערך מה שלמעלה מהם נקרא[ים הם עצמם] זו"ן וחסרים נשמה חיה ויחידה, וצריכים לקבלם מג' מקומות שלמעלה מהם, דהיינו מאו"א עילאין ומאריך אנפין ומאח"פ דא"ק, כי אלו נקראים נח"י בערך ישסו"ת.

וכן או"א עילאין נקרא חיה בערך זו"ן ונשמה בערך ישסו"ת וזו"ן בערך מה שלמעלה מהם וחסרים נח"י וצריכים עבור יניקה מוחין כדי להשלימם ומקבלים אותם מג' מקומות שלמעלה מהם הנקרא בערכם נח"י, דהיינו מאריך אנפין נשמה ומאח"פ חיה ומשערות הראש ע"ב דא"ק [שאצלנו היא מדרגה מ'] יחידה.

וכן אריך אנפין נקרא יחידה בערך זו"ן וחיה בערך ישסו"ת ונשמה בערך או"א עילאין, אמנם בערך א"ק האריך אנפין נקרא זו"ן ואין בו רק נפש ורוח וחסר נשמה חיה ויחידה וצריך עבור יניקה מוחין כדי להשלימו ומקבלם מג' מקומות שלמעלה ממנו הנקרא בערכו נח"י, דהיינו מאח"פ דא"ק נשמה ומשערות דהיינו ע"ב דא"ק דהוא חכמה דא"ק חיה, ומקוץ היו"ד אריך אנפין דא"ק [שאצלנו זו מדרגה ל'] יחידה, כי אח"פ הם מס"ג [בינה דא"ק] ושערות הראש מע"ב ממוחין דא"ק והם ישסו"ת [אח"פ] ואו"א עילאין [שערות הראש] דא"ק, נמצא כי אריך אנפין כשמקבל מישסו"ת דא"ק אז יש לו נשמה וכשמקבל מאו"א עילאין דא"ק אז יש לו חיה וכשמקבל מאריך אנפין דא"ק אז יש לו יחידה, כי כמו שזו"ן דאצילות שהם נפש רוח דכללות האצילות כן אריך אנפין דאצילות שהם זו"ן דכללות א"ק ואין בו רק נפש רוח בערך כללות א"ק נשלמו בו הנח"י מישסו"ת ואו"א ואריך אנפין דא"ק שהם נח"י דכללות א"ק.

וכן א"ק עצמו נקרא יחידה בערך האצילות, אמנם בערך שלמעלה הימנו נקרא גם הוא זו"ן ואין בו רק נפש רוח וחסר לו נשמה חיה יחידה,

מכאן והלאה הלשון כבר אינה של ר' חיים ויטאל. מכאן ואילך 'מתגנב' לכאן ספר עמק המלך, וזהו המקום היחיד בספר חסדי דוד. כאן הוא מסביר מדוע 'אדם קדמון' הוא ז"א בערך המדרגות שמעליו.

עולם המלבוש שלפני הצמצום הוא כביכול בצורת ריבוע, וחלקו התחתון התקפל ועלה. החלק התחתון הוא כנגד אותיות וה שבו. א"ק נמצא בתוך החלק התחתון שהתקפל, ומכאן מובן כי א"ק הוא רק זו"ן בערך מה שלמעלה ממנו.

כי הרי כל כללות א"ק עומד במקום חצי מלבוש התחתון כנודע, כי כללות המלבוש הוא סוד עסמ"ב וכשנחלק המלבוש ונקפל חצי התחתון שהוא סוד מ"ה וב"ן והלביש לחצי העליון שהוא ע"ב ס"ג המקום הפנוי הנ"ל שהוא במקום שהיה חצי מלבוש התחתון נקרא אויר קדמון והכדור הנעשה בתוכו שבתוכו עומדים י"ס דא"ק נקרא טהירו ועל גבי הטהירו בין אויר קדמון למלבוש עומדים י' ספירות דאדם קדמאה עילאה סתימאה, הרי כי א"ק עומד במקום מ"ה וב"ן, שהוא סוד חצי המלבוש התחתון, ולכן נקרא זו"ן בערך מה שלמעלה ממנו וצריך עבור יניקה מוחין להשלימו ומקבלם מג' מקומות שלמעלה ממנו, דהיינו מאדם קדמאה סתימאה עילאה [שאצלנו הוא מדרגת כ'] נשמה ומאויר קדמון [שאצלנו הוא מדרגה י'] חיה ומהמלבוש [שאצלנו הוא מדרגה ט'] יחידה, והמבין יבין כי אי אפשר לדבר יותר.

עד הסביר את כל המדרגות ממדרגה ט' ולמטה, אלא שהוא מתחיל מלמטה ממדרגה צ', מזעיר אנפין. כעת צריך להשלים את המדרגות כלפי מטה, ממדרגה ק' ועד ת':

וכן נוקבא דז"א דאצילות נקרא זו"ן בערך ז"א וחסרה נח"י וצריכא עבור יניקה מוחין להשלימה ומקבלת אותם מג' מקומות שלמעלה הנקרא בערכה נח"י מז"א נשמה מישסו"ת חיה מאו"א עילאין יחידה.

כל עולם הבריאה נחשב פרצוף אחד, ללא חלוקה לפרצופים, לגבי נוקבא דז"א:

וכן בריאה אין בה רק נפש ורוח בערך נוקבא דז"א דאצילות ומקבלת נח"י מג' מקומות שלמעלה ממנה הקרא בערכה נח"י דהיינו מנוקבא דז"א דאצילות נשמה ומז"א חיה ומישסו"ת יחידה.

וכן יצירה נקרא זו"ן בערך בריאה ומקבלת נח"י מג' מקומות שלמעלה ממנו הנקרא בערכו נח"י דהיינו מהבריאה נשמה ומנוקבא דז"א דאצילות חיה ומז"א דאצילות יחידה.

וכן עשיה נקרא זו"ן בערך יצירה ומקבלת נח"י מג' מקומות הנקרא בערכה נח"י דהיינו מיצירה נשמה ומבריאה חיה ומנוקבא דז"א דאצילות יחידה:

עד כאן עליות כל המדרגות. מהי התכלית של הכל?

באופן שאין פרצוף בעולם נשלם בכל בחינותיו עד שיעלה ג' מדריגות [אי אפשר שפרצוף יקבל את כל השלמות שלו אם לא יעלה שלש מדרגות] למעלה ממדרגתו, ולכן במנחת שבת שאז נשלמים כל העולמות עולה אריך אנפין דאצילות לאריך אנפין דא"ק [ממדרגה ס' למדרגה ל'], ואו"א עילאין לאו"א דא"ק וישסו"ת לישסו"ת

כל מדרגה עולה בשלמות לאותה המדרגה בעולם שלמעלה ממנו. כעת נוכל גם להבין מדוע החלוקה בתוך יא המדרגות היא לשלש-חמש-שלש. ללא חלוקה זו לא תהיה העליה באופן שהוסבר. כאשר ישנה שלמות העליות, כאשר לכל אחד יש נרנח"י בשלמות, אזי אריך אנפין של האצילות עלה אל אריך אנפין של א"ק, וכן או"א דאצילות עלו אל או"א דא"ק, וכך הלאה. לשם הסדר הזה חייבת להיות החלוקה ג-ה-ג. לפי זה, עולה בסוף עולם הבריאה אל ישסו"ת דאצילות. למה? כי בריאה בכללות היא בחינת בריאה – "אמא עילאה מקננא בכורסיא". גם עולם היצירה, שהוא בכללות האות ו של שם הוי', עולה אל ז"א. עולם העשיה שכנגד האות ה תתאה שבשם עולה אל נוקבא דז"א של האצילות.

כדי שכל מדרגה תעלה בדיוק אל אותה המדרגה לאחר שלש עליות חייב להיות הסדר הזה.

דא"ק וז"א לאריך אנפין דאצילות ונוקבא דז"א לאו"א עילאין דאצילות ובריאה לישסו"ת דאצילות הנקרא בריאה דאצילות ויצירה לז"א דאצילות הנקרא יצירה דאצילות ועשיה לנוקבא דז"א דאצילות הנקרא עשיה דאצילות ואז נשלמו כולם בבחינת נרנח"י וזו היא מדרגתן האמיתי:

המדרגה האמיתית של כל דבר היא בדיוק באותו מקום בעולם שלמעלה ממנו. אזי הוא שלם. זהו רעיון חשוב: אתה נמצא כאן באיזה מצב, ויש מישהו למעלה ממך ואתה חושב בתחלה שאתה צריך להתעלות אליו ובכך אתה מושלם. זה לא נכון. אם תעלה אל המדרגה שלו לא תהיה זו השלמות האמיתית שלך. המקום האמיתי שלך הוא בדיוק איפה שאתה נמצא, רק בעולם שלמעלה ממך. אם תעלה רק מדרגה אחת היא תהיה עליה רק באותו עולם. זה משהו מאוד עמוק, והוא תכלית כל מה שנאמר כאן.

לכן יש לכל אחד אבא וסבא, אבל ה'אלתער זיידע' הוא אותו אחד בעולם יותר גבוה. אבא זו עליה אחת, הסבא זו עליה שניה. לכן כתוב ש"רחמי האב על הבן עד שלש דורות". ברגע שאתה מגיע לאב הסבא מגיע אל עצמך לגמרי. המצב הראשוני של כל דבר הוא הטבע שלו, איך שהוא נברא, הזו"ן שלו, והמקום האמיתי הוא אותו הטבע בעולם יותר גבוה.

זהו הסוד של ארץ ישראל שמסביר ר' אייזיק. ארץ ישראל היא הטבע של עם ישראל בעולם יותר גבוה. זהו תקון הטבע של היהודי, שיוכל להיות על פי טבעו – בעולם יותר גבוה.

בקיצור: זעיר אנפין צריך להיות בסוף אריך אנפין, בעוד אבא ואמא שבאמצע הם רק בדרך מעבר. העצם שלנו הוא ה'אנפין', המכנה המשותף, אלא שקודם הוא בבחינת 'זעיר' ועיקר תקונו ותכליתו הוא להיות 'אריך'. את ההשלמה לכך מקבלים מחב"ד.

העיקרון הזה הוא הנקודה הכי פנימית של כל הקבלה, שמי שלומד רק קבלה לא תמיד תופס אותה. על פי כל המדרגות כאן נוכל להשלים את כל כב המדרגות.

 

* * *

[הגענו לעמוד טל]

נתחיל להסביר היום בקיצור כל מדרגה ומדרגה מ-כב המדרגות שלמדנו בשעור הקודם, יא מדרגות לפני הצמצום בבחינת ים ו-יא מדרגות אחריו בבחינת יבשה. אמרנו, שבכל חלוקה ישנן שלש דרגות כלליות ובכל אחת חלוקה נוספת לפי הסדר 3-5-3, וכאשר למדנו את דברי החסדי דוד הסברנו את הסיבה לכך החלוקה חייבת להיות כזו. הסברנו, שכל פרצוף כאשר הוא עולה לקבל את תשלום הנשמה-חיה-יחידה (נח"י) שלו הוא עולה בדיוק לאותו המקום הראשוני שלו, רק בדרגה אחת יותר גבוהה, בעולם אחד יותר גבוה.

המדרגה הראשונה היא מדרגת 'יחיד' לפני הצמצום, שהיא מדרגת 'אדם קדמון' לאחריו. שלש המדרגות ב'אדם קדמון' הן אריך אנפין דא"ק, אבא ואמא עילאין דא"ק (ע"ב דא"ק), וישראל סבא ותבונה דא"ק (ס"ג דא"ק). בכללות: ג"ר דא"ק. באותו האופן יש בבחינת 'יחיד'.

שלש המדרגות שבמדרגת 'יחיד' המובאות כאן הן השרש האמיתי של שלש הבחינות אותן מזכיר הבעל שם טוב באגרת המפורסמת שלו – עולמות, נשמות, אלהות. בהשתלשלות העולמות ותקונם בהמשך יש שלשה ממדים עיקריים, והשרש הכי נעלם שלהם קיים במדרגת 'יחיד'.

בבחינת יחיד שלפני הצמצום יש ג' מדרגות:

א.   פנימיותועצמיותהמאורב"ה.

הבטוי 'מאור' בא לאפוקי 'אור'. כלומר, העצמות. גם במדרגה זו עצמה יש כמה מדרגות. בסוד ה' ליראיו למדנו שיש כאן ענג נעלם ורצון נעלם וכו', וכולן בתוך מדרגה זו. כך למדנו בשעור הקודם, כי כל הכתר נחשב בסדר העליות לדבר אחד, בעוד כאשר אנו לומדים על הכתר אנו מחלקים אותו לשלש מדרגות.

אחד הכללים הכי גדולים אצל ר' הלל שלמדנו בכמה מקומות אומר, שהכתר נקרא בכל מקום ה'מאור' של אותו עולם, מחכמה ועד יסוד נקרא 'אור', כאשר החכמה היא ראשית האור והברקתו והוא נמשך עד ליסוד ומתלבש בו בסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א", ואילו המלכות נקראת 'זיו' – אור המתפשט על מנת להתגלות החוצה למעשה בפועל. לאחריהם יש מסך, המבדיל בין אותו עולם לבין עולם שלמטה ממנו, וחלק הזיו שמאיר דרך המסך אחריו נקרא 'הארה', ומה שמאיר מתוך אותה ההארה לכל נברא ונברא פרטי בתוך אותו עולם נקרא 'הארה דהארה'.

שוב, זיו הוא התפשטות בפועל, ולא רק בכח. במדות – מחסד ועד יסוד – יש כבר רצון להטיב, שהוא התפשטות של אור המאיר לזולתו, אבל ההתפשטות בפועל נקראת זיו. לכן כתוב, שלעתיד לבוא "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". שכינה היא המלכות. מה החידוש של גן עדן לגבי כל העולמות? כל העולמות מקבלים רק מן ההארה שלאחר המסך, מה שאין כן לצדיק שיושב בגן עדן המסך אינו מבדיל. המסך שבין עולם האצילות לעולם הבריאה אינו מבדיל לגן עדן של עולם הבריאה, הוא גן עדן העליון, ויושביו מקבלים ישירות מן הזיו. לו היה עובר הזיו דרך המסך היו מקבלים רק הארה כללית – הארת הכתר הכללי של הבריאה – ממלכות דאצילות. מה שמאיר בכל כל נברא פרטי הוא 'הארה דהארה', והוא על ידי צרופי האותיות בהן נברא כל נברא ונברא בפרט. למשל: שורפי האותיות של המילה שולחן המחיות אותו הן ההארה דהארה.

כל זאת היה כדי להסביר שכתר בכל מקום נקרא 'מאור' לגבי מה שתחתיו. גם כאן, לגבי מדרגת 'יחיד', הכתר הוא 'פנימיות ועצמיות המאור', והוא:

שרש [הכי נעלם של] השראת "אלהות" בעצם האלוה ב"ה.

כל מדרגת 'יחיד' היא עצם האלוה, ה' בעצמו, אבל השרש הכי נעלם בעצם האלוה של מה שיהיה אחר כך השראת אלקות על הנשמות והעולמות הוא מדרגה זו.

ב.  העלם הפנימי והעצמי דאהבה והתקשרות אור אין סוף לנשמות ישראל שבגופים.

מדרגה זו היא כמו חכמה, ולכן היא מקבילה למדרגת ע"ב דא"ק, או"א עילאין דא"ק (מדרגה מ' אצלנו). ומהי חכמה דא"ק? היא שרש נשמות ישראל לאחר הצמצום.

כך גם במדרגה הקודמת: השראת אלקות אחר הצמצום היא מדרגת כתר דא"ק (מדרגה ל'), עליה כתבנו 'אריך אנפין דאדם קדמון – רצון הכללי לאבי"ע בהשוואה גמורה'. השוואה היא בחינת השראה, ולכן הרצון הכללי לכל העולמות בהשוואה הוא מקור השראת האלקות לאחר הצמצום. לפני הצמצום זו מדרגה א', ולכן החבור הראשון בחלוף אלב"ם הוא הצרוף אל – שם ה'. זהו שרש מה שעתיד להיות השראת ממד ה'אלהות' בלשון הבעל שם טוב, גלוי ה' בעצמו, לפני הצמצום ולאחריו.

מדרגה ב' היא השרש הנעלם של ממד ה'נשמות'. אחרי הצמצום כתוב שמדרגתם היא בחכמה דא"ק, ע"ב דא"ק, כמו שכתוב בתחלת ספר התניא ששרש נשמת הבן הוא במח האב. אבא ואמא עילאין הם מקור לידת הבן. שרש הנשמות נקרא 'איתן שבנשמה' על שם הפסוק "והאתנים מוסדי ארץ". פסוק נוסף: משכיל לאיתן האזרחי". משכיל זו החכמה – חכמה דא"ק – והיא קדמות השכל (בלשון התניא). תניא הן אותיות איתן, שכן הוא בא לגלות את שרש הנשמה, ואותו איתן זה הוא 'אזרחי'. מהו אזרח? אזרח הוא גם הותיק בארץ, מי שתמיד היה בה ומבוסס בה, וכן הוא זה שעתיד לזרוח, ועל כן אותיות א.י.ת.ן הן האותיות המשמשות לעתיד לבוא. המדרגה הזו לאחר הצמצום היא ע"ב דא"ק, ואילו השרש הנעלם לאותו הדבר כפי שהוא לפני הצמצום, בעצם האלוה, נקרא "העלם העצמי דאהבה והתקשרות אור אין סוף לנשמות ישראל שבגופים".

על כך אנו אומרים בקריאת שמע את המילים "הוי' אלהינו". לנו יש מקום בעצמותו. כתוב, שהפרוש והכוונה הכי המוקים למילים אלו הוא, שה' בעצמותו הוא אלקינו. אנחנו נמצאים אצלו. על פי הפרוש הפשוט ה' הוא הנמצא אצלנו – "כוחנו וחיותנו" כלשון בשולחן ערוך המבוארת גם בחסידות – והוא הנותן לי כח, אבל הפרוש העמוק והאמיתי הוא שה' עצמו הוא אלקינו ויש שרש לנשמות ישראל בעצמות ה'. כיוון שה' הוא אלקינו בשרש הכי נעלם, ממילא הוא בגלוי גם אצלנו ואנו מקבלים את החיות והכח ממנו.

אם אכן, המילים "הוי' אלהינו" הן מדרגת 'יחיד'. אחר כך, במילים "הוי' אחד" הכוונה היא אל מה שנמשך ממדרגת 'יחיד' אל מדרגת 'אחד'.

שרש התלבשות "נשמות".

קודם היתה הלשון "השראת אלהות" ואילו כאן הלשון היא "התלבשות נשמות". הנשמות יודות להתלבש בגופים. למה האהבה נקראת 'התלבשות'? כי ה' אוהב את הנשמה כפי שהיא מלובשת בתוך גוף. מדויק בחסידות, כי עיקר האהבה והבחירה של ה' בנו אינה מצד הנשמה, ואפילו לא מצד הגוף כפי שהוא, אלא לנשמות בגופים דוקא. גם אב אוהב את הבן שלו כפי שהוא נולד, לא כפי שהוא בשמים. ה' הוא כמו אבא, וכמו אבא הוא רוצה לראות את הבן שלו בתוך גוף.

דוגמה נוספת: בן קטן ומחונן, שנועד לגדולות ו"מקיטפיה ידיע", ורוצים לחנך אותו כל הזמן שהשכל יכנס אל תוך המח. עיקר האהבה וההתקשרות היא שהשכל יתקשר עם התאים שבתוך המח. זו גם סוג של התלבשות הנשמה בגוף. לא די במשהו מופשט שאינו גלוי, שלא רואים. אפשר אולי לחוש, אבל לא לראות, וה' רוצה שהבן שלו יתגשם בכל המובנים – בשכל ובמדות.

לכן התקשרות האב לבן היא שרש ההתלבשות, והיא מדרגה ב'. הסברנו הרבה פעמים, שהאות השניה בלשון הקודש היא האות ב, ומשמעותה היא בְּ, בִּפְנִים, והיא מורה על שרש ההתלבשות. זו הסיבה שהתורה מתחילה באות ב, שכן עיקרה אהבת ישראל. האות העיקרית במילה אהבה היא האות ב, שכן היא העיצור היחיד במילה, בעוד שאר האותיות הן מאותיות אהו"י ההיוליות [כך גם במילה יראה, בה האות העירית היא האות ר. שתי האותיות בר הן שתי האותיות הראשונות בתורה].

עד כאן המדרגה השניה.

 

ג.   אורותדתהו.

......סג דא"ק, שהם ישראל סבא ותבונה (ישסו"ת) דא"ק. מהם בכתבי האריז"ל? אורות אח"פ ואורות דתהו שיוצאים מאדם קדמון לאחר הצמצום. אלו יוצאים מס"ג דא"ק, ובמיוחד הם אורות התהו. כתוב, שהאורות המרובים של עולם התהו כלל לא יצאו, ורק המיעוט יצא.

נסביר [ונקשר לתאריך היום – יום לז לעומר]: כתוב בכתבי האריז"ל, שמתוך 500 אורות של שם סג שהיו אמורים לצאת בעולם התהו אלמלא היה נשבר, רק לז אורות יצאו, כמנין הבל. מהם? עשר אורות של עשר ספירות של מלכות דאריך, עשר ספירות של מלכות דאבא, עשר ספירות של מלכות דאמא, שש ספירות של מלכות דז"א, וספירה אחת של מלכות דמלכות – נוקבא דז"א. כל הספירות שיצאו הן רק המלכויות של חמש הנקודות, מהן מתהווים אחר כך חמשת הפרצופים, כאשר כל נקודה כלולה ממאה נקודות. מאה הנקודות הן עשר פעמים עשר, שכן כל אחת כלולה מכולן.

מה נשאר שלא יצא? תבונה אורות. בקבלה, המספר לז הוא חלק המלוי של שם ס"ג – וד, י, או, י [אם מחברים את המלוי עם השם כולו – לז עם סג – הוא עולה מאה]. השם ס"ג בתור ספירה הוא ספירת הבינה, ועל כן מה שנשאר ולא יצא אלו התבונה. על כך נאמר הפסוק "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". הכסיל הוא עולם התהו שנשבר, והוא אינו חפץ ואין לו סבלנות לקבל את התבונה, אלא הוא רוצה מיד את "התגלות לבו", את הבל הלב שלו שמיד נשבר. כמו אדם שמחפש את הרגשת עצמו, שזהו שרש השבירה.

לענינינו, עולם התהו הוא שם סג דא"ק. כפי ששם סג הוא עולם התהו שאחר הצמצום כך גם אצל ר' הלל יש תהו לפני הצמצום, אלא שזהו שם סג של מדרגת 'יחיד'. מדרגה זו היא:

שרש השתלשלות "עולמות"

תהו הוא מושג שקשור עם ממד העולמות – "והארץ היתה תהו". למה? כי כתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה". כל זמן שאין אדם העולם מצד עצמו הוא תהו. תהו הוא המצב הכללי של עולמות ללא התגלות של נשמות הבאות ליישב אותו. כל מה שקשור לעולמות עד מעלה-מעלה, עד העצמות, הוא בבחינת תהו, ועל האדם, היהודי, הנשמה שבתוך גוף, ליישב אותו.

(בענין העליה ההתקשרות והיחוד ד"עולמות, נשמות, אלהות" עיין באגרת הקודש שבריש ספר כתר שם טוב.

שם כתוב, כי העולמות עולים, הנשמות מתקשרות והאלקות מתיחדת. נפתח את המקור ונעיין בו [עמוד עא בסוף החוברת]. הקטע הוא מתוך אגרת שכתב הבעל שם טוב על עלית נשמה שהיתה לו, בה ביקר בהיכל המשיח, שאמר לו "אימתי קאתי מר? לכשיפוצו מעינותיך חוצה". לא נסביר את כל האריכות, רק נסביר את הענין עליו אמר הבעל שם טוב לגיסו, שבו תלוי ענין המשיח:

אַךְ זֹאת אֲנִי מוֹדִיעֲךָ וַה' יִהְיֶה בְּעֶזְרֶךָ, לְנוֹכַח ה' דַּרְכֶּךָ וְאַל יַלְעִיזוּ בְּעֵת תְּפִלָּתְךָ וְלִמּוּדְךָ וְכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר וּמוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תְּכַוֵּן לְיַחֵד, כִּי בְּכָל אוֹת וָאוֹת יֵשׁ עוֹלָמוֹת וּנְשָׁמוֹת וֶאֱלֹהוּת וְעוֹלִים וּמִתְקַשְּׁרִים וּמִתְיַחֲדִים זֶה עִם זֶה

שלש הפעולות – "עולים ומתקשרים ומתיחדים" – הם כנגד שלשת הממדים "עולמות, נשמות, אלקות". עולם עצמו הוא אותיות עולים, שכן עיקר תקון העולם הוא עליה. עלית העולמות היא כמו להקריב קרבן עולה, העולה כליל לה'. עיקר מה שקשור לתקון הנשמות הוא ההתקשרות שביניהן. הנשמה מצד עצמה אינה צריכה תקון, היא בסדר, היא טהורה. מה יכול להיות חסר? התקשרות, אהבה. עליה נעשית בעיקר על ידי יראה, כי יראה היא בטול וככל שהדבר יותר מתבטל הוא נעשה יותר קל, וככל שהוא קל כך הוא עולה. עלית העולמות נפעלת על ידי החדרת בטול – יראה בעיקר – וממילא הכל עולה. לעומת זאת, עיקר העבודה של נשמות היא אהבה והתקשרות, ועיקר מה שנוגע לאלוקות היא יוחד. מה הכוונה? האלקות נמצאת תמיד ובהשוואה אחת, אלא שהיא בבחינת מקיף. היא מרחפת ונעלמת, ולכן עיקר התקון שלה הוא לייחד אותה עם המציאות. כלומר, לגלות אותה בתוך המציאות ממש, להמשיך את המקיף בפנימיות. כמו במצות יחוד, שכאשר אומרים "הוי' אחד" מכוונים ליחד את ה' ב-ז' רקיעים וארץ וב-ד' רוחות העולם. זה לקיים את הכוונה של ה', כפי שהפקיד ה' אצלנו את העבודה והמשימה.

כל שלשת העבודות תלויות בנו. כלומר, ה' הפקיד אצלנו את המשימה הזו – להעלות את העולמות, לקשר את הנשמות ולגלות ולהוריד את האלקות. עליה היא מלמטה למעלה, יחוד הוא מלמעלה למטה ואילו התקשרות היא בשווה. לכן כל אחד ואחד צריך להעלות לקשר וליחד. עליה והתקשרות נעשים על ידי אהבה ויראה, ואילו יחוד נעשה על ידי רחמים. כך למדנו את שש מצות התמידיות, בהן מצות יחוד ה' היא כנגד הרחמים. רחמים על מה? על ה'. אתה מרחם על ה' וה' מרחם עליך, על העולם.

עד כאן לעניננו [נמשך הדברים דורש הסבר רחב]. זהו שרש השרשים לכל תורת הבעל שם טוב, וממילא צריך למצוא אותם אפילו בהעלם העצמות, במדרגת 'יחיד', בכתר-חכמה-בינה שבו. כאמור, אחר הצמצום אלו מדרגות אריך, עב ו-סג, סג הוא תהו ותהו הוא מקור העולמות.

בענין הקבלתם, בלשון ספר תניא קדישא ודא"ח בכלל, להשתלשלות, התלבשות, השראה עיין בארוכה בספר "מאמר השפלות והשמחה" למהרי"א מהומיל זצ"ל).

כתבנו כאן את הבטויים 'השתלשלות עולמות', 'התלבשות נשמות', 'השראת אלהות'. להבין את הקשר בין שלישיות המושגים – זהו נושא המאמר של ר' אייזיק מהומיל. הוא מסביר את שלשת המושגים המובאים במהלך ספר התניא.

ג' מדרגות הנ"ל [שבבחינת 'יחיד' קודם הצמצום] הן כנגד כתר-חכמה-בינה דא"ק שלאחר הצמצום [שאצלנו הן מדרגות ל' מ' נ'].

מטרת חסידות חב"ד היא להמשיך את ממד ההשראה בבחינת התלבשות, אבל זהו כבר נושא אחר.

מהי הלשון שכתבנו על מדרגה ג'? "כל יכול וכוללם יחד – שרש עולמות". תהו הוא שרש העולמות בתוך עצם האלוה. לכאורה, עולמות הן דבר נפרד, וכיצד יתכן במדרגת 'יחיד' דבר נפרד? על כך נאמר בחסידות, שמדרגת 'יחיד' היא "כל יכול" [הבטוי המקורי: "הכל יכול וכוללם יחד", מתוך פיוט ליום כיפור]. לא שיש איזה גלוי של ספירה או מדרגה מסוימת. הוא נושא בפשיטות עצמותו את הכל. לא שהוא רוצה לברוא את העולמות. אין שם שום שרש לבריאת העולמות, אבל ה'יחיד' הוא ה' וה' הוא ודאי "כל יכול". זהו השרש של בריאת העולמות בתוך עצמותו. זה נקרא תהו לפני הצמצום.

מה היה התהו קודם הצמצום? היתה זו התפשטות מדי חזקה, לחץ יותר גדול של "אורות מרובים בכלים מועטים" ששברו ושיברו את הכלים. כמו אדם שיש לו פתאום התגלות פנימית-עצמית שהוא כל יכול. בתודעה העצמית של האדם יש לו התקשרות עצמית אל הבן שלו, אפילו כאשר עדיין לא נולד. יש לו כח ופוטנציה להוליד, וזה משהו אינסטינקטיבי לגמרי. ההתקשרות הזו אינה 'מתפוצצת', אלא היא מתנהלת בשקט, על מי מנוחות, "בחשאי וברעותא דלבא". למה? כי זו התקשרות בעצם, שאין בה שני דברים. אב ובן הם דבר אחד והמשך ישיר.

אבל יש בתוך האדם דבר נוסף. כמו שיודעים בפיזיקיה שבכל חלק קטן של חומר יש הרבה מאוד אנרגיה, ואם הופכים את החומר לאנרגיה ניתן לייצר ממנה פצצה אטומית גדולה מאוד, כך גם בתוך הנפש יש המון אנרגיה של יצירה. מה קורה אם פתאום היא מתגלה? אם היא מתגלה ללא כלים – זו פצצה אטומית. האדם מתפוצץ מרוב כח היצירה שלו אם הוא מתגלה ללא תקון של כלים. זה מה שהיה בעולם התהו שאחר הצמצום.

אם כן, תהו הוא ה"כל יכול" שיש בתוך העצם. אצל הקב"ה זהו "כל יכול", ואילו אצל האדם זהו 'הרבה יכול'. אנחנו רגילים לחלק בין יכולת, כח ופועל. כח הוא פוטנציה שכבר מוכנה לצאת לידי פועל, אבל יכולת היא פוטנציה נעלמת. כח נקרא "העלם שישנו במציאות", אבל יכולת נקראת "העלם שאינו במציאות". כאן היכולת היא אין סוף כח של יצירה, וצריך לומר שכך הוא גם אצל הקב"ה. זה נקרא שה' הוא "כל יכול", והוא מקור בריאת העולמות, ולאחר הצמצום הוא התהו שנשבר.

מה ההבדל בין מדרגה זו למדרגה ב'? מדרגה ב' היא "חלק אלוה ממעל ממש". היא אינה נקראת יצירה אלא הולדה – "ויולד האדם כדמותו" – אבל מדרגה ג' היא יכולת העצמות לברוא, כביכול. זהו שרש העולמות כפי שהן בעצמות. השרש האמיתי שלו הוא באמא, בתבונה.

כאמור, מה שהתפוצץ למעשה היה חלק קטן מאוד, והוא נגרם מפזיזות ומחוסר סבלנות. עיקר האנרגיה לא יצאה עף פעם. מה שיצא התפוצץ, האור חזר למקום והנצוצות נפלו וכו'. כל זאת לאחר הצמצום, במדרגה נ' [נ היא האות הנופלת], אבל בשביל להגיע אל 'אנרגיה אטומית' של שלום מבלי להתפוצץ צריך להגיע אל מדרגה ג'. היא שמורה וגנוזה בתוך העצמות, שכן יש בה החוש איך לשמור אותו שלא יתפוצץ, שלא יעשה שום דבר לפני שיש לו כלי מתאים לקבל.

 

נסכם את שלש המדרגות הראשונות: היכולת ליצור שיש בתוך העצם היא מדרגה ג'. התקשרות פנימית של העצם אל הבן שלו היא מדרגה ב'. ה'אנכי' – הפנימיות והעצמיות עצמה – זו מדרגה א'. מדרגות אלו הן שרש האלקות, שרש הנשמות ושרש העולמות. זה היה החלק הכי קשה: ג' המדרגות של מדרגת 'יחיד' הן כנגד ג' המדרגות של 'אדם קדמון'.

מדרגה ג' צריכה לעלות אל מדרגה ב', ואילו מדרגה א' צריכה לרדת אל תוך מדרגה ב'. זהו היחס בין עליה ליחוד – העולמות עולים, האלוקות יורדת, ואילו הנשמות צריכות להתקשר.

 

* * *

נגנו נגון ר' אלימלך מליז'נסק

[הגענו לעמוד מ]

אנו מסבירים את ההשתלשלות על פי ר' הלל, ובפעם הקודמת למדנו את שלש המדרגות של 'יחיד' (א' ב' ג'), המקבילות לג' הראשונות של 'אדם קדמון' (מדרגות ל' מ' נ'). כעת נמשיך אל חמש המדרגות של 'אחד', המקבילות אל מחש המדרגות של האצילות אחר הצמצום.

המדרגה הראשונה – מדרגה ד' – היא כנגד הכתר, והיא מוגדרת 'רצון המוחלט ורצון הפשוט'. הסברנו כמה פעמים ששתי מדרגות אלו הן כנגד פרצופי עתיק ואריך. הרצון המוחלט מקביל לפרצוף עתיק, והוא המעבר הראשון מן ההעלם העצמי של מדרגת 'יחיד' – "העלם עצמי של האור במאור" – אל גלוי לעצמו. הגלוי לעצמו הוא במדרגות השעשועים – מדרגה ה' ובעיקר מדרגה ו' – ובו האור הוא אור המאיר לעצמו. עיקר גלוי השעשועים הוא במדרגה ו', בבינה של מדרגת 'אחד', כאשר הממוצע בין ההעלם העצמי של האור לבין האור המאיר לעצמו הוא מדרגה ד'.

מדרגה ב. היא הסבה האמיתית למדרגה ד.:

ד.    רצון המוחלט ורצון הפשוט [את המושגים הללו נסביר בהרחבה בהמשך].

כנגד הכתר דאצילות שלאחר הצמצום, שבו ב' פרצופים: עתיק יומין ואריך אנפין, כנגד ב' רצונות אלה.

ממדרגה ד. נמשכו השעשועים העצמיים:

השעשועים שלפני הצמצום הם כנגד חכמה ובינה, אבא ואמא, של עולם האצילות שאחר הצמצום, ויש בהם שתי מדרגות של המשכה:

ה.    המשכת השעשועים בבחינת העלם [זוהי לשונו של ר' הלל תמיד למדרגה זו].

יש המשכה, אבל היא עוד לא מתגלית לגמרי. היא המשכה נעלמת. בחכמה יש ענג, אך הוא נמשך בו בהעלם, והוא מתגלה אחר כך באמא. לכן מובא כלל גדול בספר הזהר בקבלה ובחסידות האומר, ש"התגלות עתיקא באמא". באמא התענוג בא במורגש. כלומר, מרגישים אותו. לעומת זאת, בחכמה התענוג נמצא עדיין בבטול, ועל כן השעשועים נמשכים בה בהעלם – העלם בטול החכמה.

להיפך, בחכמה יש עונג רב, ואפילו יותר מטשר בבינה, אלא כיוון שהחכמה היא בבטול גם הענג שבה הוא בבטול. מה ההבדל בין חכמה לבינה? בטול ושמחה. עיקר גלוי הענג בבחינת התמלאות שמחה הוא באמא. לכן יש שתי מדרגות בהמשכת השעשועים.

ו.                 המשכת השעשועים בבחינת גלוי ומורגש [זהו בטויו של אדמו"ר האמצעי].

שתי מדרגות אלו נקראות:

"שעשועים יום-יום",

אלו "אלפים שנה שקדמה תורה לעולם", כדרשת חז"ל מפסוק זה, ומהם אותם אלפים שנה? אלו "אאלפך חכמה אאלפך בינה". זו תורה שקודמת לעולם, שהיא בבחינת "שעשועי", "ואהיה אצלו שעשועים". אלו השעשועים של הקב"ה, האור המאיר לעצמו. בריאת העולם עצמה היא כבר אור המאיר לזולתו, אבל השעשועים שקודמים הם אור המאיר לעצמו, והם:

כנגד פרצופי אבא ואמא (חכמה ובינה) דאצילות.

מתוך השעשועים העצמיים התעורר:

ז.                 הרצון הפשוט להטיב.

כנגד פרצוף זעיר אנפין דאצילות.

הרצון להטיב הוא זיו שהיה כלול, כביכול, בתוך אור השעשועים, והוא אור ששייך אל הזולת. על ידי הדעת שבשעשועים [למדנו על כך בסוד ה'] נמשך ומתגלה האור המאיר לזולתו. זה נקרא ההתעוררות לבריאה. בשעשועים אין עדיין שום התעוררות לבריאה, אבל אחר כך בלשון ספר הזהר: "כד סליק ברעותיה למברי עלמא". עלית הרצון לבריאת העולם היא מדרגה ז'.

הכיוון של רצון זה הוא הפכי לכיוון של השעשועים. כיוון השעשועים הוא פנימה, הוא אור מופנם, ואילו כיוון הרצון להטיב הוא כביכול החוצה. זה נקרא התפשטות. השעשועים אינם מתפשטים, הם רק מתגלים. מדרגה ו' היא גלוי "הבא במורגש", אבל אינו מתפשט. לעומתה, מדרגה ז' – וכל שכן מדרגה ח' – היא כבר התפשטות.

שוב, אור שמאיר רק לעצמו מוגדר 'גלוי', ובו עצמו שתי מדרגות: מדרגה של העלם ומדרגה מורגשת. אחר כך מתפשט מתוכו אור החוצה, והוא הרצון הפשוט להטיב. רצון זה מקביל אל פרצוף זעיר אנפין דאצילות, המדות של עולם האצילות, ומדות הן דבר המכוון אל הזולת.

את התפשטות הרצון הפשוט אנו מכנים כאן "התעורר". כמו אדם שכל כך ששמח בעצמו עד שהוא פתאום מתעורר לכך שצריך לשתף גם את הזולת בשמחתו. הוא מצוי בשלוה פנימית מושלמת ואינו זקוק לאף אחד, ובכל זאת מתעורר מתוך אותו אור גדול ופנימי רצון לשתף גם את הזולת בחויה שלו ולהאיר לו אור.

אכן, גלוי הרצון לשתף את הזולת נובע מתוך רצון עוד יותר נעלם. בסופו של דבר, גם הרצון שיהיה אור פנימי הוא בשביל להאיר אל הזולת. בשביל להאיר אל הזולת יש קודם צורך בהתמלאות של אור פנימי, ואחר כך מתעורר מתוך זה רצון להטיב, וכן מדרגה נוספת:

ו-ח.            מחשבת 'אנא אמלוך'.

כנגד פרצוף נוקבא דזעיר אנפין – מלכות דאצילות.

אזי [לאחר שני השלבים הללו, לאחר שסיימנו את מדרגת 'אחד' – ממדרגה ד' עד מדרגה ח' – לפני הצמצום, ואת עולם האצילות – ממדרגה ס' עד מדרגה ק' – אחרי הצמצום]:

ט.    שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל.

בלשון ר' ישראל סרוק ז"ל [שקיבל מן האריז"ל] נקרא "עולם המלבוש".

שלב זה הוא כבר כמו עולם הבריאה בתוך אור אין סוף. כל שלשת השלבים של מדרגת 'קדמון' הם שרש שלשת העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה.

בכך מושלמת התמונה: מדרגת 'יחיד' על שלשת שלביה היא כנגד 'אדם קדמון' אחר הצמצום. מדרגת 'אחד' על חמשת שלביה היא כנגד עולם האצילות. מדרגת 'קדמון' על שלשת שלביה היא כנגד עולמות התחתונים בי"ע.

לפיכך, מה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" זוהי מחשבת הבריאה. כל עולם הבריאה הוא כנגד לבוש המחשבה, ואם כן ההשערה הזו היא כמו חמישים שערי בינה, ו"אמא עילאה מקננא בכורסייא" בעולם הבריאה. זו הבינה המשערת את הבריאה, ולכן ההשערה שקודם הצמצום מקבילה אל עולם הבריאה שאחריו.

השערה זו נקראת עולם המלבוש, שכן בה מתלבש ה'אחד' בלבוש שחוץ ממנו. עולמות התחתונים בי"ע נקראים לבושים ביחס לעולם האצילות, ה'אדם' המתלבש בתוך העולמות, כאשר הפנימי מביניהם נקרא לבוש המחשבה 'לבוש המתאחד'. הוא עיקר הלבוש.

ההתלבשות הזו היא מעין צמצום. מדרגת 'אחד' מצטמצמת ויורדת להתלבש בתוך מלבוש. בלשון ר' ישראל סרוג נקראת התלבשות זו בשם צמצום, כמו שיש צמצום בין אצילות לבריאה, כדי לאפשר את התלבשות מדרגה עליונה בתוך מדרגה תחתונה. על כך נאמר הפסוק "עוטה אור כשלמה". ה' עוטה את אור ההשערה כמו שלמה.

 

לכמה מדרגות הוספנו כאן פסוקים: על מדרגת הרצון המוחלט והרצון הפשוט [מדרגה ד'] מביא תמיד ר' הלל את הפסוק "רוצה הוי' בעמו". אף על פי שרצון זה הינו למעלה מן השעשועים העצמיים של אור המאיר לעצמו, בכל זאת שם הוא רוצה בעמו. הוא רוצה את נשמות ישראל שבגופים. במדרגה ב' היתה התקשרות לנשמות שבעצמות, אבל כאן מתגלה שלמות אותו הרצון [ד הוא רבוע של ב, ורבוע הוא שלמות].

אכן, גלוי השעשועים הוא גלוי של מדרגה ג', של היכולת. למדנו פעם מאמר של ר' הלל והזכרנו גם בפעם הקודמת, כי מדרגה זו היא היכולת האין סופית, שאני "כל יכול", ועיקר הרגשת אותה היכולת היא במדרגה ו' [ו הוא פעמיים ג].

בפרט: כאשר השעשועים עדיין במצב של העלם [מדרגה ה'] יש בהם עדיין שעשועים ממדרגה ב'. במדרגה זו יש שעשועים גם ממדרגה ב' וגם ממדרגה ג', אבל עיקר השעשועים הם מן האור הפשוט [כלומר, מדרגה ב']. לעומת זאת, במדרגה ו' עיקר השעשועים הם מגלוי מדרגה ג', מן היכולת שעוד לפני עלית הרצון.

הפסוק המתאר שתי מדרגות אלו – מדרגות ה'-ו' – הן "שעשועים יום-יום". הפסוק המתאר את מדרגה ז' הוא הפסוק "כי חפץ חסד הוא". את מדרגה ח' – רצון ומחשבת 'אנא אמלוך' – מתארת הפסוק "מלכותך מלכות כל עולמים". "מלכותך" היא ה'אני' של ה', והיא סיבת ה'אני' בכל העולמות כולם [למדנו על כך באריכות בסוד ה']. זו הפעם הראשונה שיש 'אני' אצל ה', והיא הנקראת בכל מקום מלכות דאין סוף. אם אני מרגיש את עצמי נפרד זו הרגשה שלילית של 'אני' הנפרד מה', על דרך שבירת הכלים באמירת כל אחד מן המלכים 'אנא אמלוך'.

על השיעור בעצמו בכח מסביר ר' הלל בכמה מאמרים [תחלת פלח הרמון לבראשית] את הפסוק "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה... איש לא נעדר". כלומר, כל האישים וכל הפרטים נמצאים ב"מציאות בלתי נמצאת", בלשון הרבי הרש"ב. זוהי סוד הבריאה כפי שהיא בעצמו יתברך. זהו עולם המלבוש.

מה קרה אחר כך?

ועל ידי הפנמת השערה זו ("קיפול" עולם המלבוש) נשארה נקודה אחת – ראשית כללות ההתהוות בכח –

י.                 בכלל "אויר קדמון"

ו-יא.           בפרט "אדם קדמאה סתימאה".

מושגים אלו לקוחים מכתבי ר' ישראל סרוג בעמק המלך [ר' הלל מביא אותם רק פעם אחת או פעמיים].

אנחנו יודעים, שלאחר החושך של עולם הבריאה, עולמות יצירה ועשיה הן על דרך כלל ופרט. מה קורה לפני הצמצום? כתוב בקבלה, שעולם המלבוש הוא כמו רבוע גדול בעל שני חצאים – עליון ותחתון. החצי התחתון מתקפל ועולה מאחרי החצי העליון, ומה שנותר מכונה 'אויר קדמון'. אותו אויר קדמון הוא גם אור עם רושם – גם של המלבוש וגם של אור אין סוף – ועל כן אויר הוא אורי.

בתוך הרושם הכללי הזה המכונה 'אויר קדמון' יש התפרטות של עשרה עשרה עיגולים, למעלה מכדור ה'טהירו תתאה' ['טהירו תתאה' הוא חלל הצמצום של ספר עץ חיים]. האויר הקדמון הוא בצורת מלבן ובתוכו יש כדור – הוא הצמצום הראשון של עץ חיים – ולמעלה ממנו יש עשרה עיגולים נעלמים הנקראים 'אדם קדמאה סתימאה' [בתוך הכדור יש גם עשרה עיגולים, אבל אלו עגולי 'אדם קדמאה' סתם, של עץ חיים, לא 'אדם קדמאה סתימאה', ואחריהם כל העולמות כולם].

איך נסביר את שתי המדרגות הללו – 'אויר קדמון' ו'אדם קדמאה סתימאה'? הן עולמות יצירה ועשיה שלפני הצמצום. זו התגלות העולמות בכלל ובפרט קודם הצמצום.

מה הכוונה שהמלבוש מתקפל? ממאמר אחד של ר' הלל משמע, שיש השערה – כמו שאדם משער את כל המציאות – ובה יש כביכול חצי עליון ותחתון. הקיפול הוא כאשר יש רצון להפנים את החצי התחתון. בלשון הקבלה: כל מה שעתיד להיות 'יניקת החצונים' נמצא בחצי התחתון. זוהי רגשת הישות. לדוגמה: אני רוצה להקים איזה מוסד להפצת תורה, והחיצוניות של המוסד היא הישות שעלולה להסתעף ממנו. לאחר שאני מצייר לעצמי את המוסד שאני מתכנן להקים, אני מיד מכיר שיש חצי תחתון בהשערה שלי שמלאה בישות, בהסתעפות של 'יש', ויש נטיה בתוך השכל להפנים ולקפל את החצי התחתון הזה למעלה.

אכן, גם לאחר הקיפול וההעלאה כלפי מעלה נשאר עדיין המקום הזה. אדרבה, יש בו עוד יותר מאשר ישות. בכך שדחיתי את הישות נתתי עוד יותר מקום להתגשמות והגשמה. מה שנשאר באותו החלל הוא נקודה של ראשית ההתגשמות בכח של כל התכנית. נקודה זו נקראת 'הרשימו של אויר קדמון', והיא כנגד עולם היצירה, שכן יצירה מוגדרת נקודה כללית. עשרה העיגולים הפרטיים – 'אדם קדמאה סתימאה' – הם כנגד עולם העשיה הפרטי.

ג' מדרגות האחרונות הן כנגד ג' עולמות תחתונים: בריאה, יצירה, עשיה שלאחר הצמצום.

נמצאנו למדים שכנגד יא מדרגות כלליות שלאחר הצמצום הראשון (המבוארות אחת לאחת בסוד עלית העולמות בספר חסדי דוד הנדפס בסוף העץ חיים אות עו עיי"ש [שלמדנו לפני כמה פעמים]) יש כדוגמתן כביכול יא מדרגות לפני הצמצום הראשון באור אין סוף ב"ה הפשוט בתכלית הפשיטות בסוד "הפך ים ליבשה" [ה' הופך את כל מה שלפני הצמצום להיות יבשה לאחריו] – "כל מה שיש ביבשה יש בים" ("מבשרי אחזה אלוה") ["בשרי" הוא אחרי הצמצום, ואילו "אלוה" הוא לפני הצמצום]. ה-יא מדרגות מתחלקות ל-ג (א"ק) ה (אצילות) ג (בי"ע). יא כנגד יא הוא סוד כב אתוון דאורייתא כנודע, והוא על דרך זה:

א. פנימיות ועצמיות המאור ב"ה – "אין עוד מלבדו" (שרש אלהות).

 

יחיד

 

ב. העלם העצמי דאהבה והתקשרות אור אין סוף לנשמות ישראל שבגופים – "הוי' אלהינו" (שרש נשמות).

ג. אורות דתהו – "הכל יכול וכוללם יחד" (שרש עולמות).

 

ד. רצון המוחלט ורצון הפשוט – "רוצה הוי' בעמו".

ה. המשכת השעשועים העצמיים בכח בלתי מורגש – "יום".

 

אחד

 

ו. המשכת השעשועים העצמיים בגלוי ובמורגש – "יום".

ז. רצון להטיב – "כי חפץ חסד הוא".

ח. מחשבת 'אנא אמלוך' – "מלכותך מלכות כל עולמים".

                  

 

קדמון

 

ט. שעור בעצמו – עולם המלבוש – "איש לא נעדר".

י. אויר קדמון – "הנה מקום אתי".

כ. אדם קדמאה סתימאה – "ותשת עלי כפכה".

 


ל. אריך אנפין דאדם קדמון – רצון הכללי לאבי"ע הכל בהשואה גמורה.

 

אדם קדמון

 

מ. אבא ואמא עילאין (ע"ב) דאדם קדמון – "משכיל לאיתן האזרחי".

נ. ישראל סבא ותבונה (ס"ג) דאדם קדמון – אורות אח"פ ואורות דתהו שלאחר הצמצום.

 

ס. אריך אנפין – רצון להאציל.

ע. אבא ואמא עילאין – עצם ההשכלה וההשגה.

 

אצילות

 

פ. ישראל סבא ותבונה – נטית ההשכלה לחסד כו' וקליטת ההשגה בפנימיות ממש.

צ. זעיר אנפין – מדות הלב.

ק. נוקבא דזעיר אנפין – דבור העליון.

                  

 

בי"ע

 

ר. בריאה – אפשריות המציאות בבחינת היולי – "בראתיו".

ש. יצירה – מציאות כללית – "יצרתיו".

ת. עשיה – מציאות פרטית – "אף עשיתיו".

נשלים את פסוקי המדרגות: הפסוק המתאים למדרגת 'אויר קדמון' הוא "הנה מקום אתי", והוא עיקר הסוד של "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". 'אויר קדמון' הוא המקום, אבל הוא עדיין בתוך האין סוף.

הפסוק של מדרגת 'אדם קדמאה סתימאה' הוא "ותשת כלי כפך". כלומר, אתה שמת עלי את הכף שלך. את הפסוק הזה אומר אדם הראשון, שהוא "יציר כפיו של הקב"ה", והוא מובא בפרוש במאמר אדם דאצילות [בספר ויקהל משה, ונדפס גם בשער הפונה קדים בספר לשם שבו ואחלמה] כהסבר לכל המדרגות שקודם הצמצום. למה? אדם הראשון הוא כמו 'אדם קדמון', יציר כפיו של הקב"ה, ואילו העיגולים שלמעלה מן החלל הם כמו הכף של ה' שמונחת על 'אדם קדמון'. אותה כף נקראת 'אדם קדמאה סתימאה'.

 

למה הסדר מוכרח להיות ג-ה-ג? נתבונן במדרגות ס' ו-ע'. מדרגות אלו הן כמו זו"ן של מדרגות ל' מ' נ'. מהם זו"ן של א"ק? זו"ן של א"ק הם אריך אנפין ואבא ואמא עילאין. אריך הוא במקום ז"א דא"ק ואו"א עילאין כנגד נוקבא דז"א דא"ק.

באותו האופן, זעיר אנפין ונוקבא דז"א של האצילות [מדרגות צ' ו-ק'] הן כנגד הכתר והחכמה של שלשת העולמות התחתונים. עולמות בריאה-יצירה-עשיה הן כנגד אותיות הוה שבשם, פרצופי נוקבא ז"א ואמא. איפה הכתר והחכמה? ז"א הוא הכתר לגבי העולמות, ונקרא אור הסובב כל עלמין, ואילו נוקבא דז"א היא החכמה שלהם, והיא אור הממלא כל עלמין – "כלם בחכמה עשית".

לפי זה: מדרגות צ' ו-ק' הם כתר וחכמה של העולמות התחתונים, ואילו מדרגות ס' ו-ע' הם זו"ן של א"ק.

 

שם הוי' דא"ק

המדרגות אחר הצמצום

שם הוי' של עולמות התחתונים

ל

קוצו של י

אריך אנפין דא"ק

 

 

מ

י

או"א עילאין דא"ק

 

 

נ

ה

ישסו"ת דא"ק

 

 

ס

ו

אריך אנפין (דאצילות)

 

 

ע

ה

או"א עילאין (דאצילות)

 

 

פ

ישסו"ת (דאצילות)

צ

 

 

זעיר אנפין (דאצילות)

קוצו של י

ק

 

 

נוקבא דז"א (דאצילות)

י

ר

 

 

בריאה

ה

ש

 

 

יצירה

ו

ת

 

 

עשיה

ה

 

מה נשאר? נשארה מדרגה פ' באמצע.

כעת נראה את אותו הדבר לפני הצמצום:

 

שם הוי' דא"ק

המדרגות לפני הצמצום

שם הוי' של עולמות התחתונים

א

קוצו של י

פנימיות ועצמיות המאור ב"ה

 

 

ב

י

העלם העצמי דאהבה לישראל

 

 

ג

ה

אורות דתהו

 

 

ד

ו

רצון המוחלט ורצון הפשוט

 

 

ה

ה

שעשועים עצמיים – בכח

 

 

ו

שעשועים עצמיים – בגלוי ובמורגש

ז

 

 

רצון להטיב

קוצו של י

ח

 

 

מחשבת 'אנא אמלוך'

י

ט

 

 

עולם המלבוש

ה

י

 

 

אויר קדמון

ו

כ

 

 

אדם קדמאה סתימאה

ה

 

אם נסדר אותו הדבר קודם הצמצום איזו מדרגה תישאר? תישאר מדרגה ו' באמצע.

הזוג ו-פ הוא הפאה, הקרן זוית, והן זוג האותיות היחיד הזהה בחלוף אלב"ם ובחלוף אתב"ש. אלו אותיות הציר שאין כנגדן, העומדות בפני עצמן. פו עולה פאה [וכן אלהים], ומבואר בכתבי האריז"ל, כי פאה היא ציר.

 

עד כאן למדנו את הסבר כב המדרגות. המשך הכתוב הוא הקצור של סוף פרק א מתוך גוף המאמר:

על ידי הקרבת הפסח עולים ברורי נוגה להכלל במלכות דאצילות ולעורר אורות דתהו (מדרגה ג.) להכלל בהעלם העצמי של אור במאור (מדרגה ב.). [לפני שמדרגה ג' מגיעה אל מדרגה ב', כבר הספיקה] מדרגה ב. מתחדשת תחלה ממדרגה א. בסוד "אור חדש" (דבר שלא היה בגדר אור מעולם [רק עצם, מאור ולא אור] בא בבחינת אור, ואחר כך באה [מדרגה ב'] לידי גלוי. גלוי זה נמשך בבחינת מקיף בדרך מעבר עד המדות דאצילות (מדרגה ז. ב"ים" [לפני הצמצום] ו-צ. ב"יבשה" [לאחריו]) משש שעות ואילך (אור האהבה המאיר על ו"ק).

באכילת הפסח על מצות כו' בליל ט"ו נמשך אור וחיות הפסח ומתלבש בחצוניות דחצוניות הכלים דאצילות [נה"י דנה"י],

כאשר רק הקריבו את הפסח המשיכו רק אור מקיף, ואפילו לא קבוע אלא מקיף עובר, אבל באכילת הפסח בלילה ממשיכים את האור להתלבש בנה"י דנה"י דאצילות, החל מאבא דאצילות (הנקראת קטנות אבא).

שהמה המקור להשפיע בכנסת ישראל [למעלה].

עד כאן הקיצור של הפרק הראשון, שכדי להבין אותו היינו צריכים ללמוד את כל המדרגות.

 

נסיים עם עוד ענין. בפעם הקודמת הזכרנו, שניתן לחלק את כב המדרגות הללו בצורה סימטרית לעשר בשתי צורות, ולא הסברתי איך.

אפשרות אחת היא להחשיב את מדרגות א', ב' ו-ג' כשלש מדרגות נפרדות, את מדרגות ד', ה', ו', ז', ח' כמדרגה אחת, את מדרגות ט', י' ו-כ' כמדרגה אחת נוספת. כל זאת לפני הצמצום, ובאותה סימטריה נחלק אחר הצמצום: מדרגות ל', מ', נ' הן מדרגה אחת, מדרגות ס', ע', פ', צ', ק' מדרגה נוספת, ומדרגות ר', ש' ו-ת' תהינה כל אחת לעצמה.

אפשרות שניה היא בדיוק הפוכה. אפשר להחשיב את כל שלבי מדרגת 'יחיד' [מדרגות א' ב' ו-ג'] כמדרגה אחת, מדרגות ד'-ח' הן מדרגה אחת נוספת, ואילו מדרגות ט'-י'-כ' תהינה כל אחת לעצמה. באותה סימטריה הפוכה אחר הצמצום: מדרגות ל'-מ'- נ' תהינה כל אחת לעצמה, מדרגות ס'-ק' יהיו מדרגה אחת, וכן מדרגות ר'-ת' מדרגה אחת נוספת.

אלו שתי צורות סימטריות מתהפכות [אכן, יש אפשרות לעוד שתי צורות אחרות, בהן ההקבלה לא הפוכה אלא מתאימה], והן מסתדרות על פי הקבלה לעשרת הדברות ולעשרה מאמרות, באופן הבא:

בעשרת הדברות, שתי הדברות הראשונות – "אנכי" ו"לא יהיה לך" – הולכות יחד, והן כנגד מדרגות א' ב'. על "לא תשא את הוי אלהיך לשוא" כתוב שה' אמר אותה כל העולם כולו הזדעזע. שם ה' הוא כח בריאה, כח אין סופי, ואם אומרים אותו לשוא דומה הדבר למי שמשתמש בקבלה מעשית. העולם כולו מזדעזע, כמו שבירת הכלים. לכן הסוד של שבועה לשוא הוא כנגד נדרגה ג', אורות דתהו כפי שהם בבחינת 'יחיד'. שמירת שבת היא כנגד מדרגת 'אחד' – "שמור וזכור בדבור אחד נאמרו" – מדרגת השעשועים העצמיים, כאשר בהם נכללים גם הרצון להטיב. כבוד אב ואם הוא השרש של האדם שלמעלה ממנו, ולכן הדברה הזו היא כנגד מדרגת 'קדמון' בכללותה. "לא תרצח" הוא כנגד 'אדם קדמון', כמו שכתוב "שופך דם האדם באדם דמו ישפך". רצח הוא שפיכת דם האדם, כנגד 'אדם קדמון'. "לא תנאף" הוא כנגד עולם האצילות כולו. מובא בספר דרך מצותיך של הצמח צדק, שכל צורות הניאוף וכל איסורי הביאה שיש בתורה קיימים ביחודים של עולם האצילות. מה שהינו בגדר יחוד בעולם האצילות הופך לערוה וניאוף בעולמות התחתונים [לכן מדרגה זו מקבילה אל השבת לפני הצמצום, שכן שבת היא זמן הזווג]. "לא תגנב" כנגד עולם הבריאה, "לא תענה ברעך עד שקר" כנגד עולם היצירה, "לא תחמוד" כנגד עולם העשיה.

לעומת זאת, בעשרה מאמרות הסדר הוא בדיוק הפוך. מהי אמירה? כל אמירה היא בסוד אמראור, מים, רקיע. זהו סדר של התגלות. כתוב, שיש אמירה אחת שאינה גלויה – "'בראשית' נמי מאמר". לכן, המאמר הראשון שאין בו התגלות הוא כנגד מדרגת 'יחיד'. מאמר "יהי אור" הוא גלוי של אור אין סוף, והוא כנגד מדרגת 'אחד'. על המאמר הבא – "יהי רקיע" – כתוב בפרוש בכתבי האריז"ל שהוא המלבוש [מדרגה ט]. "יקוו המים אל מקום אחד" הוא סוד הפנמת הרקיע, והוא כנגד מדרגת 'אויר קדמון'. "מקום אחד" הוא סוד "מקום אתי". המאמר הבא הוא "תדשא הארץ דשא" והוא כנגד 'אדם קדמאה סתימאה'. אחר כך כתוב "יהי מאורות" כנגד כתר דא"ק אחר הצמצום. אחר כך "ישרצו המים" הוא כנגד או"א עילאין דא"ק. "תוצא הארץ" כנגד ישסו"ת דא"ק. מאמר "נעשה אדם" כנגד כל עולם האצילות, שכן 'אדם' הוא כללות האצילות. "הנה נתתי לכם", שהוא המאמר בו נותן ה' לאדם הראשון את כל הרכוש, את כל המציאות, הוא כנגד עולמות בריאה-יצירה-עשיה התחתונים.

כך ניתן בקיצור נמרץ לכוון את עשרה המאמרות ואת עשרת הדברות כנגד כב המדרגות על פי חלוקה לעשר-עשר.

אם מחלקים אותן לשש מדרגות תהיה ההקבלה לששה פרצופים – עתיק, אריך, אבא, אמא, ז"א ונוקביה. הרעיון הזה כמעט כתוב בספר שער הפונה קדים, אם כי לא בדיוק.

 

בכך השלמנו את פרוש כב המדרגות, שהוא יסוד כל המאמר הזה וכן יסוד כל המאמרים של ר' הלל. מקוה שכולם יכניסו את זה לראש ויכניסו ללב.

 

* * *

לשמיעת השיעורים:

ל' ניסן ה'תשד"מ

א' איר ה'תשד"מ

ב' איר ה'תשד"מ

י"א איר ה'תשד"מ

י"ב איר ה'תשד"מ

י"ד איר ה'תשד"מ

ט"ו איר ה'תשד"מ

כ' איר ה'תשד"מ

כ"א איר ה'תשד"מ

כ"ב איר ה'תשד"מ

כ"ה איר ה'תשד"מ

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com