[אז מה יעשה למרות שזה קשה?] ליגע מחשבתו ויתבונן בזה בהעמקה טובה ולקרב הענין לעצמו ויתקע דעתו בזה בחוזק עד שהענין האלקי מאיר בנפשו ונפשו מתקרבת ומתקשרת בהאלקות [כל ביטוי כאן זה שלב: קודם תקיעת הדעת, שזה לוקח אותו (תקיעת דעת באבר חי), ושזה מתחיל להאיר זה תענוג, ואז נפשו מתקרבת ומתקשרת באלקות – זה החיות שחי כל הזמן, ומה הסימן לזה?], וכל רצונותיו כל היום הוא רק באלקות ואינו שייך לשום ענין אחר כו' [כל תפלה בבקר צריכה להיות חויה אלקית אמיתית, שאם זה הצליח אז כל היום אתה ב'היי' – אתה בהיי של ה' – וזה שהענין חי אצלך כל היום, ואתה לא רוצה שום דבר בעולם, שום דבר בעולם לא חשוב לך חוץ מהקב"ה ומה שהוא רוצה. זה שמשהו חי אצלי – זה כל כך חי אצלי, כל כך מענין אותי, עד ששום דבר אחר לא מענין אותי (אין בחסידות את המלה מענין, רק ענין – אין לו שום ענין אחר).], וישתדל להביא את הענין לידי ההשגה דשכל הטבעי (כמשנת"ל פ"ד) [שגם הנפש השכלית, שהיא חלק מהנה"ב בכללותה, תבין.] שגם הוא יבין את הענין האלקי ובהתעוררות האהבה דנה"א יתעורר גם הוא באהבה לאלקות כו' [שזה התכלית – "'בכל לבבך' בשני יצריך", כמו שהסביר קודם.]. וכן ההתבוננות בענין נפשי אויתיך כו' [קשור לזה שה' הוא הנפש שלי, כמו שאמרנו קודם.] שהו"ע לאהבה את הוי' אלקיך כי הוא חייך חיי הנשמות בפרט [קודם דבר על כללות העולמות, וכעת מוסיף את חיות נשמות ישראל בפרט.] כמשנת"ל שם [שם הסברנו שעצם ההתבוננות שכל דבר בעולם חי זה כנגד ספירת היסוד, וההתבוננות הפרטית של "נפשי אויתיך" זה הוד, וההתבוננות שיסביר בסמוך זה גבורה:], וגם בההתבוננות דכמים הפנים אל הפנים כו' כמ"ש בסש"ב מפמ"ו עד פ"נ [שכמו שה' הוציא אותנו מארץ מצרים כך ה' יורד אלי אישית, ומוציא אותי מהבוץ שלי, ומכניס אותי חדר לפנים מחדר ומחבק ומנשק אותי ואז נפשי משתפכת כמים הפנים אל הפנים. כתוב בחז"ל על "לך הוי' הגדלה והגבורה והתפארת" – "'הגדולה' זה מעשה בראשית, 'והגבורה' זה יציאת מצרים, 'והתפארת' זה מתן תורה". כך חז"ל מפרשים, לפי הסדר – קודם מע"ב, אז יצי"מ ואז מ"ת.] (ובח"ב בהקדמה הנק' חינוך קטן [חת"ת לפני כמה ימים] כ' הן דרך כלל כי הוא חיינו ממש כו' [שזה יחסית כלל. הכל יחסי. זה שה' הוא החיים שלנו, להגיד שזה כלל זה כמעט כמו שאמרנו לגבי תפיסת החסידות הכללית, שלא כל כך ברור ההבדל בין הנה"א שלי לבין השלישי ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" – זה 'מרוח', לא בהיר. בהתבוננות של "נפשי אויתיך", שאני מתאוה לה' כמו לנפש שלי, אז הנפש שלי זה לאו דווקא הנה"א אלא החיות שלי, ואני מבין שה' הוא החיות שלי. זה שוב דוגמה, כמעט כמו שאמרנו, שיש שנים – ה' ואני. לכן זה נקרא 'כלל' בהקדמת שער היחוד והאמונה, וזה כנגד ההוד.] והן דרך פרט שכשיבין וישכיל בגדולתו כו' [חסד, מעשה בראשית] ואח"כ יתבונן באהבת ה' הגדולה והנפלאה כו' [שירד למצרים, מט שערי טומאה, והוציא אותנו משם.] אזי כמים הפנים כו') [עשינו קצת חזרה, אבל סה"כ מה שאומר כאן שכל דרגות ההתבוננות צריך להתחיל בדרך קבלת עול, ולאט לאט זוכים לתענוג – חיות ראשונה, תענוג, ופעולה נמשכת של חיות.].