קונטרס העבודה (10)

אנחנו בעמ' 38. את קונטרס העבודה כתב הרבי רש"ב לתלמידי הישיבה, להדריך ולחנך אותם. עד כאן דבר על המדות – בעיקר על אהבת ה', אך הקדיש גם שני פרקים ליראה – וכעת מגיע לדרך בה מולידים את האהבה, שזה על ידי התבוננות, אך צריך לחלק ולהבחין בין התבוננות רצינית, שנקראת התבוננות פרטית, לבין התבוננות לא רצינית, שאדם חושב שהוא מתבונן אבל בעצם זה לא זה. שוב, ההתבוננות הרצינית, ביגיעה, שזה מוליד גם רגש אמיתי בלב, נקראת התבוננות בדרך פרט.

ב. התבוננות בגדולת ה' (לימוד בפנים)

נקרא בפנים:

וע"כ עיקר העבודה בתפלה היא בהתבוננות בדרך פרט דוקא באיזה ענין אלקי [יש הרבה סוגיות. כמו שכאשר לומדים גמרא יש סוגיא בה עוסקים, כך כשמתבוננים יש כל מיני סוגיות. סוגיה אחת זה בריאה יש מאין, איך כל העולם מתהווה בכל רגע יש מאין ואפס המוחלט:] שמתבונן אם בענין בריאה יש מאין בפרטיות הענינים בזה כנ"ל [וכמו שהרחבנו בשיעורים הקודמים], או בגדולת ה' [הזכיר את זה קודם, אבל כאן יפרט יותר.

התבוננות בגדולת הוי'

התבוננות בגדולת ה' זה להתבונן בעולם, בכל מה שה' ברא (כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה), ומתוך כך להגיע להתפעלות. זו בעצם ההתבוננות שהרמב"ם מסביר בהלכות יסודי התורה פ"ג ופ"ד (כעת מתחילים לימוד הרמב"ם מחדש, וזה בהתחלה). רמז יפה: גדולת הוי' = 469 = מספר התיבות במעשה בראשית (מבראשית עד סוף יום השבת – "אשר ברא אלהים לעשות"), כלומר שכל מעשה בראשית מבטא את גדולת ה' (והוא מספר ה"שבת" ה-13, וגם ר"ת גדולת י-הוה = 13, גיל הבר מצוה). והנה, פלא, במספר קדמי, גדולת הוי' = "קנה חכמה קנה בינה" "אמת קנה ואל תמכר" הנ"ל, קנין הדעת, ראשית ויסוד עבודת השי"ת, עבודת ההתבוננות! (חלק הקדמי לבד = 1274 = ז פעמים יעקב = מט, ז בריבוע, פעמים הוי' ב"ה). "לך הוי' הגדֻלה" (גדלה = מב, וכמו שיתבאר סודו להלן) זה חסד, אהבה – בקבלה גדולה זה שם נרדף למדת החסד שבלב – והתבוננות בגדולת ה' מולידה אהבה בלב.

"משכני אחריך נרוצה"

כשמתבוננים בגדולה עיקר מה שצריך להוולד זה מדת הגדולה בנפש, שזה משיכה – "משכני אחריך נרוצה", אהבת ה'. וכמה רמזים: נרוצה = הוי' במשולש כללי ו-ג פעמים נרוצה (העולה כללות ז שמותיו של הקב"ה שאינם נמחקים, הוי' אלוה אלהים אהיה צבאות שדי א-דני, כמבואר סודו במ"א) = גדולת הוי' במילוי (גימל דלת וו למד תו יוד הא וו הא), ללמד שההתבוננות בגדולת הוי' מולידה בלב את ה"נרוצה" – "'בכל לבבך' בשני יצריך", "נרוצה" לשון רבים כנודע. האותיות השניות של "משכני אחריך נרוצה" הן אותיות שחר – "אעירה שחר" "[ויאבק איש עמו] עד עלות השחר". עיקר ההתבוננות היא בתפלת שחרית (שחרית ע"ה = התבוננות), ושיא ההתבוננות בגדולת הוי' הוא להתבונן, להרגיש ולהשתתף באיך שכל הבריאה מהללת להשי"ת (כמו שיתבאר), בסוד "הילל בן שחר", וד"ל ("אעירה שחר" "עד עלות השחר" "הילל בן שחר" = הוי' ב"ה פעמים מהיטבאל, יחוד מה בן, מספר הראשוני ה-הוי').

שוב, זה לא התבוננות בבריאה אלא בעולם אחרי שנברא, לראות איך שהנברא משקף-מספר את גדולת ה' (על דרך "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע"). כמה גדול הבורא, מי יכול לברוא כזה דבר?! זה לא להתבונן בתהליך הבריאה יש מאין, איך הוא בורא, אלא לראות את גדולתו מתוך הבריאה (וגם את ענותנותו – "במקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו" – וכמו שנתבאר בשיעורים הקודמים). יש לזה שני פסוקים עיקריים, שניהם בתהלים.

"מה גדלו מעשיך... מאד עמקו מחשבתיך"

הפסוק הראשון הוא ב"מזמור שיר ליום השבת" – קשור לשבת קדש – "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבתיך". שבת כולה מוקדשת למחשבה (עד ש"בקושי התירו לדבר אפילו בדברי תורה בשבת"), כידוע בדא"ח. "מחשבתיך" = 780 = ל פעמים הוי' ב"ה = המשולש של טל, הוי' אחד. בתבת "מחשבתיך" יש ז אותיות, סוד שבת, יום השביעי, כאשר ג האותיות האמצעיות הן הן אותיות שבת = 9 פעמים 78, ו-ד האותיות מכאן ומכאן, אותיות חכמי (לב) = 78, ס"ה 10 פעמים 78 = 780 כנ"ל. יש עוד פעם אחת "מחשבתיך" בתנ"ך: "גל אל הוי' מעשיך ויכנו מחשבתיך", יש כאן את שני הלשונות של "מעשיך... מחשבתיך" כמו בפסוק "מה גדלו..." של שבת, רק שבפסוק של שבת מופנים הלשונות כלפי ה' ואילו בפסוק ממשלי מופנים כלפי האדם. אכן יש לומר שכאשר האדם מקיים "גל אל הוי'" כדבעי אזי נכללו "מעשיך... מחשבתיך" של האדם ב"מעשיך... מחשבתיך" של ה', ועל דרך פירוש אדה"ז הידוע לפסוק "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם הוי'", שכאשר "דרכיכם" אכן מתדמות ל"דרכי" (על ידי קיום המצוה "והלכת בדרכיו", מצוה להדמות אליו יתברך, "מה הוא רחום וכו'") אזי תופסות "מחשבותיך" ב"מחשבותי" ונכללות בהן, ודוק.

"מה גדלו" ו"מה רבו"

הפסוק השני בפרק קד, הפרק של ר"ח, "מה רבו מעשיך הוי'". כתוב שלע"ל יבואו להשתחוות לה' בכל שבת ובכל ר"ח, ובעצם זה השתחויה והתבטלות לה' בשני הפרקים האלה, פרק צב של שבת ופרק קד של ר"ח ("והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר הוי'", שני מספרי הפרקים בתהלים, צב קד, משלימים אחד את השני ל-קצו, הריבוע של יד = "לפני הוי'"). שוב, בשבת כתוב "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבתיך" ובר"ח כתוב "מה רבו מעשיך הוי' כלם בחכמה עשית [= מחשבתיך, חכמה היא כח מה וכן מחשבה היא חשב מה כנודע] מלאה הארץ קנינך". זה זוג של פסוקים שברור שאחד משלים את השני (שני הפסוקים יחד עולים יא פעמים "נרוצה" הנ"ל – המשולש של הוי' ב"ה – ושתי התבות האחרונות של הפסוקים, "מחשבתיך" "קנינך" = "משכני אחריך נרוצה"!). גדלות זה בעיקר איכות, לא רק גדלות פיזית או התפשטות, אלא בעיקר גדלות פנימית ועצמית, ו"מה רבו" זה כמות, ריבוי מופלג, עד אין ספור. אלו שני הפסוקים העיקריים שמתבוננים בהם, צריך להרגיש את זה – "שאו מרום עיניכם" כפי שנסביר – לראות את גדולת ה' בתוך הבריאה שברא לכבודו, שבעצם כל הבריאה זה לבוש של הקב"ה, כמבואר בתניא.

זה מה שאומר כאן, שיש סוגיא של התבוננות בגדולת ה':] בענין ההתהוות בריבוי הנבראים וגדולי הנבראים ולכאו"א נמשך חיות מיוחד לפי מזגו ותכונתו [כך גם הרמב"ם כותב, שכל דבר, גם מה שנדמה לנו כדומם – כגורמי השמים, שהמדע לא מכיר בכך שיש להם נפש ונשמה המכירות את הבורא – יש לו חיות, וגם מודעות. במיוחד "צבא השמים", שיש לו מודעות, ו"כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" מכיר את ה' ומשבח ומהלל את ה'. כמו שנסביר תיכף, שתכלית הכרת גדולת ה' זה להלל ולשבח את ה'. זה קשור במיוחד לבר מצוה, כדלקמן. קודם אמרנו שבלי דעת בכלל אי אפשר לעבוד את ה', אבל בתוך עבודת ה' יש ענין מיוחד – היכולת להלל את ה' – ומהללים את ה' על פי ההכרה בגדולת ה'. ההכרה בגדולת ה' אמורה להתבטא בנפש כהילול. זו יכולת מיוחדת בנפש, וזה שייך לגיל בר מצוה, כפי שנסביר.