"עבדו את הוי' ביראה" ו"עבדו את הוי' בשמחה" – גוים וישראל

יש "עבדו את הוי' ביראה" בפרק ב, שגם שם יש קשר ללידה – "הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך". מה כתוב במדרש? כעת נאמר עיקר הפאנצ', ש"עבדו את הוי' ביראה" זה לגוים. "נשקו בר" זה שבאים לנשק משיח. כל הפרק זה פרק של גוים, "למה רגשו גוים" ("רגשו גוים" = עצבות, כל ההתרגשות שלהם אינה מגיעה בסוף אלא לעצבות, שאינם מסוגלים להתבונן התבוננות פרטית רק התבוננות כללית, וכמו שנאמר בהמשך הפסוק "ולאמים יהגו ריק", שהתבוננות כללית היא ריקה מלהוליד אהבת אמת, ודוק. וממילא אין הגוי מסוגל להגיע לתכלית ההתבוננות כמבואר לעיל, להתבונן במה ה' חסר על מנת למלא את חסרונו ולגרום לו יתברך נחת רוח, שהרי "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין", אין לו דעת לדעת את ה' וה' יודע אותו רק בידיעת עצמו, וד"ל), והתכלית של הפרק – התיקון של הגוים – זה "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה". אבל הפסוק של יהודים זה "עבדו את הוי' בשמחה, בואו לפניו" שזה קירוב "ברננה". בגמרא (בברכות וביומא עיי"ש) נדרש "וגילו ברעדה", במקום גילה שם תהא רעדה, אבל במדרש אומר שזה שני פסוקים על אותו משקל (יש על זה מאמר שלם באשא עיני, גם הניקוד כאן הוא אותו ניקוד, זה דבר מופלא ונדיר, דוק ותשכח), ואף על פי כן הראשון מופנה לגוים והשני ליהודים. מה אני לומד מכך? מה שאמרנו קודם, שזה שיהודי צריך לכלול את היראה בתוך השמחה והאהבה שלו. לחפש עצות לזה זה לחפש עצות איך לא לבטל לחלוטין את "ליכא מידי [דאסור לגוי ומותר לישראל]", כי כל זה שיהודי ירא זה בעצם הגוי שלו, כפי שיוצא מהמדרש (אכן היהודי הוא "גוי אחד בארץ" = כה פעמים אהבה-אחד דווקא, וד"ל). אם יוצא מהכלל הזה לחלוטין הוא מאה אחוז שלם, אבל אין לו את השלם וחצי, החצי ששומר על התכללות היראה בתוך השמחה והאהבה. אם חסיד יבוא לרבי וישאל אותו קושיא, שאיני רבי שיכול לשאת שני הפכים בנושא אחד ממש, אני חסיד שיכול להיות או עצוב או שמח, או "ליכא מידי" או יהודי, מן הסתם הרבי יאמר לו להיות שמח. בכל אופן הוא אומר שלכתחילה, אם אתה רבי ועכשיו כולם צריכים להיות רביים, אז צריך לנסות לפעול – בפרט בספירת העומר – את התכללות בין האהבה והיראה. (שאלו: כל הגמרא רק לצדיקים?) קוראים לך דוד. רבי דוד מלעלוב אמר שהיום יש בבא קמא, אבל כשיבוא משיח תהיה מסכת דוד מלעלוב. סימן שכל המסכתות זה רק רביים, שמות של צדיקים. בבא קמא זה ברוך בן אדל קדוש מרחם אמו, הכל שמות של צדיקים.

שוב, אומר שתכלית הכוונה זה "עבדו את הוי' בשמחה"], והיא דוקא השייכה לפועל [רק זה כח ואנרגיה ומוטיווציה ועוז להיטיב מעשיו בפועל. רק אם התבונן התבוננות פרטית.], והיינו שנשאר רושם האור בנפשו כל היום וכל ענינו הוא בעניני אלקו' לבד [אחת מדרגות ה"תמים" שמסביר בסוף "היום יום", ב-יד כסלו.], ועי"ז [בדרך ממילא] נעשה חלישות הנה"ב הטבעית כמשנת"ל פ"ד [בכל פיסקה ופרק מודד אם העבודה אמיתית לפי המדד כמה הצליח להחליש התאוה וגסות הרוח של הנה"ב]. ומה גם בכדי שגם הנה"ב יבין הענין האלקי כמשנת"ל פ"ה [לא רק להחליש את הנה"ב, אלא גם לגייר אותו (ההמתקה של ה"ליכא מידי", שהתכלית לגייר את הגוי.], הרי בהתבוננות בדרך כללות אין זה שייך כלל להשגת הנה"ב [אפילו הנה"א נשארת רק עם רושם של הפלאה ומקיף, וכ"ש שלא שייך להשגת הנה"ב, השכל האנושי של נפש השכלית.], ורק כשבא הענין בבחי' פרטיות בהשגה טובה יכולה להיות ההשגה גם בהשגת הנה"ב שגם הוא יבין כו' [אז יכול לעבור מהנה"א גם לנה"ב]).

לא הספקנו מה שרצינו, אבל היה קצת שמח. "עבדו את הוי' בשמחה" לחתנים וכלות. שתהיה שמחה פורצת גדר. שרו "ופרצת".

כאן המקום להזכיר לטובה, שני תלמידי-בוגרי הישיבה, חנן הרבסט ואריאל-מנחם חלפון, שמנסים לקיים את הפסוק הזה. זה הרצוי, שכל אחד שיוצא מהישיבה בפשטות יפרוץ ויקים איזה מרכז באיזה מקום. לישיבה שלנו יש גם מקום קבוע וגם נייד, כידוע שאנחנו מאמינים דווקא בישיבה ניידת. שיש גם קביעת מקום לתפלה וגם קביעת עתים לתורה (פעם למדנו את זה). אבל אצלנו, כמו רשב"י, הוא רק אוהב ללכת לטייל ושמה מתגלים כל הרזין דאורייתא. אז צריך לרשום איזה תאריך קרוב שכולנו נפגשים בדגניה א', שזה נקודת "ופרצת" של עוד יוסף חי (שכם = ה"פ דגניה, דגניה הוא סוד ה"חמש" של שכם). שכולם יזכו לנקודות כאלה, נקודה-קו-שטח. שכולם יזכו לנקודות כאלה. לחיים לחיים!