חיפוש בתוכן האתר

ליקוטי מוהר"ן - תורה א הדפסה דוא

אשרי תמימי דרך

לקוטי מוהר"ן – תורה א

ישיבת "שובה ישראל", ירושלים – אייר תשמ"ג

 

 

"אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'" (תהלים קיט).

דע כי על ידי התורה מתקבלים כל התפילות וכל הבקשות שאנו מבקשים ומתפללים, והחן והחשיבות של ישראל נעלה ונתרומם בפני כל מי שצריכין, הן ברוחני הן בגשמי. כי עכשיו בעוונותנו הרבים חן וחשיבות האמיתי של ישראל נפל, כי עכשיו עיקר החשיבות והחן הוא אצלם, אבל על ידי התורה נתעלה החן והחשיבות של ישראל, כי התורה נקראת "אילת אהבים ויעלת חן" (משלי ה), שמעלה חן על לומדיה (עירובין נד, ב), ועל ידי זה נתקבלין כל התפילות והבקשות.

יש פה בסעיף הראשון שלוש נקודות, שהן עיקר כל התורה הזו: תורה, חן וקבלת התפילה והבקשה. עיקרון חשוב בכל התורה הזו הוא שהבקשה עליה מדובר בתורה היא גם בנוגע לבקשה מן הקב"ה וגם בנוגע לבקשה מבשר ודם, אפילו גוי. למצוא חן בעיני אלקים ואדם. בזמן הגלות החן שלנו נפל למטה – הן החן לעילא והן החן לתתא. על נח כתוב בזהר שיש בו ב בחינות, ניחא לעילא וניחא לתתא, בסוד הפסוק "תשואות חן חן לה".

בהמשך התורה מסביר משהו חשוב, שאדם וכן אצל ה' יתברך בקשה ללא חן אינה מתקבלת. אם אחד בא אליך לדלת ומבקש נדבה, אתה נותן לו רק אם הוא מוצא חן בעיניך, רק אם יש לך מקום בלב אליו. ללא חן כל אחד מכונס בתוך עצמו, אטום אל השני, ולא מסוגל להגיב אליו נפשית. החן הוא כח נפשי העושה מקום בלב, חוקק בלב המתבקש. הוא קיים בשבילך. בהמשך התורה יקשר את קבלת הבקשה לאות ת, המצטרפת למילה חן אשר ביחד עולות נחת.

העיקרון הזה, שהחן שמעלה המבקש חוקק ועושה מקום בלב המתבקש וגורם לו להתייחס ולקבל את הבקשה, זה עיקר החידוש שיש בתורה הזו, למרות שיש עוד הרבה חידושים, כמו להסתכל בשכל של כל דבר, ועוד.

הנושא הזה הוא נושא עמוק בחסידות, ומתבאר בחב"ד באריכות אצל ר' אייזיק מהומיל. הענין של ר' נחמן זה תיקון כח המדמה, ושם מסביר ר' אייזיק את דרך התקון על דרך תהו ותקון. עולם התהו הוא עולם של דמיון, כמו ילד ששומע סיפור ומדמיין אותו בתוך המחשבה. מה קורה אצלו בנפש? אין למלך ולממלכה שהוא מדמה מציאות אמיתית אלא רק האותיות שהאדם מצייר. לכל מציאות יש רובד חיצוני, הנקרא חומר, ורובד פנימי, הנקרא צורה. הצורה היא הרצון שלך, למה החלטת לצייר את אותה מציאות דוקא כך. אלא שבדמיון, המציאות נעלמת ברגע שאתה מפסיק לצייר אותה. זה בעצם מה שקורה בשבירת הכלים – שהכלים מועטים והאורות מרובים. הכלים זו המציאות, ובדמיון מציאות המלך קלושה, הוא רק קיים במחשבה, והאור הוא הרצון שלך לצייר אותו שזורם בשפע אל הדמיון. ברגע שאתה מפסיק לחשוב עליו המציאות החיצונית שלו לא מחזיקה מעמד ומתפרקת. מה קורה אחר כך? חוזר למה שהיה קודם, שהחיות זורמת אליך כל הזמן אבל אין לך כח לבנות לה כלים. אתה מפסיק לדמות. בעולם התהו אין מציאות אמיתית לזולת, רק בתוך הדמיון שלך. אתה מחזיק אותו. אבל כאן, בתורה שלנו, זה תיאור של תקון, שקודם אתה עושה חלל בתוך עצמך ונותן בתוכו לזולת מקום אמיתי ומתוך זה אתה מתייחס אליו בסופו של דבר גם בחוץ.

מה שיוצר בנפש את החלל הזה הוא החן, כאמור, ומה שנותן בנפש את הכח להעלות ולמצוא חן היא התורה. הפסוק שמביא הוא "אילת אהבים ויעלת חן", ממנו למדו חז"ל שהתורה מעלה חן על לומדיה. אם יש חוסר באהבה בין אנשים אז החסרון הוא בתורה שלהם. בלשון פשוטה: הם אגואיסטים.

 

נסביר יותר את המושג חן. חן אמיתי נובע משפלות. הראיה לכך היא הגזירה שוה שבין שני הפסוקים בספר משלי: "אשת חן תתמך כבוד" ו"שפל רוח יתמך כבוד". עיקר החן שמעלה האשה כלפי בן-זוגה הוא השפלות שלה. השפלות של האשה-המלכות מעוררת אצל בעלה – "כמים הפנים לפנים" – שפלות. אצלו השפלות היא עשית החלל, נתינת מקום ויכולת ההתייחסות.

בגלות החן נופל, מפני שהתורה שלומדים אינה לשמה, אלא לשם פניות ואינטרסים. התיקון לכך, בסגנונו של הרבי הרש"ב, הוא מיניה וביה. תקון הגלות אנו במשיכת אורות ממקום אחר אלא בהתעצמות פנימה. הדרך למצוא את בת המלך זה להתגעגע אליה, לחפש אותה עצמה, לא לחפש סגולות וכד'. זה כמו לחפש את האבדה מתחת לפנס ולא במקום שאבד. לענייננו, צריך לחפש את מה שאבד, את החן, והמקום בו הוא אבד זה בתורה. שם גנז ה' את האור ושם צריך למצוא אותו.

 

כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב לה' יתברך על ידי אותו הדבר, כי השכל הוא אור גדול, ומאיר לו בכל דרכיו, כמו שכתוב: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח).

מפרש את הפסוק לא לפי הפשט. הפשט שאם הוא אדם הוא חכם אז רואים את זה על הפנים שלו. כאן מסביר שהחכמה שרואה בכל דבר היא עצמה מאירה לו את דרכו, את הסתכלות הפנים. זה קשור עם מה שאמרנו קודם. כשאין מקום לזולת בתוכי אני לא מסוגל להסתכל עליו באמת. להסתכל באמת זה קודם כל לצאת מן ה'אני'. על הפסוק "צאנה וראנה בנות ציון" היה דורש האדמו"ר הזקן 'צא אני וראה אין'. אם רוצים לראות אלוקות צריך לצאת מן ה'אני'. הצדיק הוא מי שעשה חלל בעצמו – "ולבי חלל בקרבי", שלא חושב על עצמו.

 

יש פה נקודה עדינה. לצאת מן הישות באמת זה "לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר". בזהר כתוב שיוצא כרוז בשמים שקורא כך ומזמין את כולם, וכל החיצונים בורחים כי רוצים רק לקבל. הכרוז הזה עושה את ההבדלה. הוא הכח הבוחן בין הקדושה ובין הקליפה. גם כאן בתורה – אם נתבונן בה על פי דרך חב"ד – יש שני שלבים: יש לראות את השכל שבכל דבר ויש אחר כך להורות ממנו את הדרך בעבודת ה'. הסדר בין שני השלבים הוא הכרחי. קודם אני מסתכל "ביקרא דמלכא ולא יתיר", מבלי לדעת מה אני עושה ואיך אני עובד עם זה. זה על דרך 'רצוא'. אחר כך אני מתבונן איך יש פה הוראה בעבודת ה', בבחינת 'שוב'.

לפי הסדר הידוע אצלנו מהבעל שם טוב, של הכנעה-הבדלה-המתקה, עשית החלל בלב היא ההבדלה וההמתקה. ללא שלב מקדים, רק לחפש מה זה אומר לי, יכולים לקבל רק התרשמות חיצונית ועלולים לפול לדמיונות שוא. קודם צריך הפשטה מן הלבושים, לשמה, ללא שום השלכה לגבי, רק האמת מצד עצמה ורק אחר כך הלבשה. ההמתקה, שהיא התכלית, הבאה בסוף היא מציאת ההוראה והדרך בעבודת ה' על סמך אותו החלל שנוצר בתוכי. איך אפשר להגיע לזה? קודם צריך הכנעה. בלשון של התורה פה ההכנעה היא האות נ, התפילה ובטול היש, ואילו באות ח, בתורה, רמוזים גם ההבדלה [הסתכלות בשכל ובאמת] וגם ההמתקה [מה שהשכל מאיר לו], בטול בעצם. המגיד ממעזריטש אומר שהאות ח מורכבת מן האות ז  והאות ו ביחס של 'מטי ולא מטי'. האות ו היא קבלת ההוראה מכל דבר, ומה שאדם יוצא מעצמו לגמרי זה האות ז.

 

וזה בחינת יעקב, כי יעקב זכה לבכורה, שהוא ראשית, שהוא בחינת חכמה, כמו שכתוב: "ראשית חכמה" (תהילים קיא). וזה בחינת "ויעקבני זה פעמים", ותרגום אונקלוס: "וחכמני".

בלשון ימינו, יעקב הוא עקבי בחיפוש אחר השכל שבכל דבר. יעקב נקרא גם ישראל – לי ראש. אפשר לדרוש, שיעקב זו העקביות לצאת מעצמו, ולהחזיק בעקב הזולת. ישראל היא ההשראה שמקבלים מכך לעבודה שלי.

 

עד כאן האות ח, התורה שבחן. מכאן יעבור לבאר את האות נ, המלכות.

אך מחמת שאור השכל גדול מאד, אי אפשר לזכות אליו כי אם על ידי בחינת נון, שהוא בחינת מלכות,

ר' נתן בקיצור ליקוטי מוהר"ן מסביר שמלכות היא "קבלת עול מלכות שמים באמת ואמונה", שמתוכה מגיעים אחריה לגעגועים לזכות אי פעם לאור ה-ח, התורה. כלל גדול בכל החסידות: הכנעה בקדושה אינה אדישות והיסח הדעת אלא הכנעה הבאה יחד עם געגועים.

כמו שכתוב ולפני שמש ינון שמו, ופרש רש"י: לשון מלכות.

הפסוק מלמד שהאות נ היא המלכות, וכן שהיא קודמת בזמן לפני החכמה. כלל חשוב בר' נחמן, שמכניס מושג חדש ורק אחר כך מסביר אותה. כאן המושג החדש זה שמש בהקשר של חכמה.  ינון הוא שמו של המשיח [ארבע אותיותיו מכוונות כנגד שם הוי', י כנגד י, ו כנגד ו. הכתיב של המילה הוא ינין, והוא מכוון כנגד שם יהיה – "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"]. בקבלה כתוב שינון עולה חן חן.

וזה בחינת לבנה, כי הלבנה אין לה אור מעצמה, כי אם מה שמקבלת מהשמש. וזהו בחינת מלכות, דלית לה מגרמה כלום, אלא מה שמקבלת מן החית, שהיא בחינת חכמה, בחינת שמש כנ"ל, ונעשה אור הלבנה כאור החמה

הלבנה עושה שתי פעולות: ממעטת את עצמה ומקבלת אור מן השמש. ברגע שיש יחוד ביניהם נעשה אור הלבנה כאור החמה, בסוד "שוים בקומתם".

אבל מי שאינו מקשר עצמו אל השכל והחכמה והחיות שיש בכל דבר, זה בחינת עשו, שבזה את הבכורה, כמו שכתוב: "ויבז עשו את הבכורה" (בראשית כה), דהיינו השכל כנ"ל, בחינת "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו (משלי יח)"

הפסוק הזה חשוב מאד, ויש עליו הרבה מאמרים מן האדמו"ר הזקן והאדמו"ר האמצעי, שראו בו יסוד עבודת החסידות. יש מי שמתבונן כי רוצה להרגיש "קרבת אלקים לי טוב", ויש פחות מזה שרוצה חויה. רוצה להרגיש את עצמו. זה נקרא בפסוק שלנו "התגלות לבו", שאינו רוצה את עצם התבונה, את האלוקות, אלא את החויה. זה יכול החסיד הכי גדול, המתבונן הכי עמוק, והכסיל הכי גדול. אף פעם לא יוצא מעצמו. אצל הרמב"ם יש ביטוי "קבל האמת ממי שאמרה", אפילו מגוי. לרצות "קרבת אלקים לי טוב" זו כבר התקדמות. זו ראשית היציאה מעצמו, זה כבר השער לה'. חויה אמיתית היא חויה ספונטאנית, הבאה בדרך ממילא. אותו אחד שמבזה את עצם הדבר וחפץ רק בהתגלות הלב הוא עשו. זה נקרא ללמוד שלא לשמה. ללמוד לשמה זה אחד שלא יודע לענות על השאלה למה הוא לומד. למה? ככה. הבעל שם טוב אומר שככה הוא שם קדוש בקבלה – כתר כל הכתרים.

וזה בחינת מלכות הרשעה, בחינת לבנה דסטרא-אחרא, שעליה נאמר: "וחפרה הלבנה" וכו' (ישעיה כד).

מהי החמה של הסטרא אחרא? כאן לא מסביר, אבל זוהי החכמה החיצונית. ר' נתן מסביר שעיקר המלחמה בין היצר הטוב ליצר הרע זה בין חכמת התורה לחכמות חיצוניות.

וזה בחינת יצר טוב ויצר הרע, כי היצר טוב נקרא "מסכן וחכם" (קהלת ד), בחינת מלכות, שהיא בחינת עניה ודלה, דלית לה מגרמה כלום, כי אם מה שמקבלת מחכמה. ויצר הרע נקרא "מלך זקן וכסיל" (שם), בחינת מלכות דסטרא-אחרא, שאינה חפצה בחכמה ושכל, בחינת לא יחפץ כסיל בתבונה וכו' כנ"ל.

היצר הטוב נקרא מסכן וחכם, מסכן מצד עצמו וחכם מצד מה שמקבל מן החכמה. חכמה זו נקראת חכמה תתאה, חכמת המלכות שעקרה הוא בטול היש. רש"י על החומש על דברי עשו "הנה אנכי הולך למות" מפרש דבריו: "אני הולך למות על ידה (של הבכורה)". אכן התורה נקנית רק למי ש"ממית עצמו עליה", והוא לא חפץ בזה.

וצריך לתן כל אחד כח לבחינת מלכות דקדושה להתגבר על מלכות דסטרא-אחרא, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" (ברכות ה). ועל ידי מה נותן כח למלכות דקדושה, על ידי התורה שהוא עוסק בכח.

גם באגרת הראשונה שבספר התניא מביא רעיון דומה בסגנון שונה: האמונה, המלכות, היא המותניים, ואותה צריך לחזק על ידי התורה.

מהו למוד תורה בכח? יש מפרשים כפשוטו. אמנם, הרמ"א מפרש את ההלכה על אמירת אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו – "בכל כח כוונתו". אבל יש לפרש שכח הוא ראשי תבות כוונה חיות. כוונה זה למוד התורה לשמה, וחיות זה למוד בכל החיות שיש לו באברי הגוף. זה לאו דוקא בא לידי ביטוי בתנועות חיצוניות, אלא שהכל אצלו חי, מן הראש ועד לציפורניים.

וכמו שאמרו רז"ל: "אם פגע בל מנוול זה משכהו לבית המדרש" (קידושין ל, ב), כי על ידי התורה נותן כח למלכות דקדושה. ואזי מקבלת המלכות, שהיא בחינת נ, חיות מן החכמה, שהיא בחינת ח, ונתחבר ונתקשר ה-ח וה-נ, ונעשה אור הלבנה כאור החמה,

יש פה כלל גדול לכל מקום שמדובר בו על צירופי אותיות: אע"פ שהאות הראשונה היא המולכת בצירוף, בכל זאת יש ביניהם שוויון, נעשית אחדות ביניהן. בשער היחוד והאמונה (פרק יב) כתוב שכאשר אותיות מצטרפות למילה אזי, מלבד החית המיוחדת לכל אות, נמשך "כח עליון וחיות כללי הכוללת ושקולה כנגד כל מיני הכוחות והחיות פרטיות של האותיות, ועולה על גביהן והיא מחברתן ומצרפתן יחד". האור הזה הוא אור "העולה על כולנה". האור הזה הוא מה שגורם לאור החמה של החכמה-תורה ולאור הלבנה של המלכות להתחבר ולהעלות יחד חן, עד מצב בו נעשה אור הלבנה כאור החמה.

כלל זה נכון גם ביחסי אנוש. יש טיפוסים שונים ולכל אחד אופי ותכונות שונות, אבל כשיש משהו משותף המחבר אותם משתווים.

 

וכשזה קם זה נופל, ואזי נופל ונתבטל מלכות הרשעה, כמו שכתוב: "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם" (הושע יד). היינו על ידי דרכי ה', היינו התורה, על ידי זה הצדיקים שדבקים במלכות דקדושה, הם נתחזקים ומקבלים כח על ידי זה. ופושעים יכשלו בם, בחינת מלכות הרשעה, בחינת יצר הרע, שנופל ונכנע על ידי התורה, כנ"ל.

חז"ל מפרשים את פשט הפסוק על שני אנשים שונים, צדיקים ופושעים. כלומר, אם זכה – נעשית לו סם חיים ואם לא זכה – נעשית לו סם המות. כאן מפרש ר' נחמן את הפסוק כמצבים שונים באדם אחד, בו-זמנית.

עד כאן באר ר' נחמן את סוד החן – האות ח והאות נ המצטרפות יחד. עיקר החידוש שבתורה נמצא בסעיף הבא, בפעולת החקיקה שפועלת עלית החן אצל המתבקש ועד לקבלת הבקשה.

 

קודם הוזכר שהכנעה-הבדלה-המתקה היו שלושה שלבים בתוך החן עצמו: הכנעה על ידי קבלת עול המלכות (נ), הבדלה והמתקה על ידי חיפוש השכל האלקי שבכל דבר ומציאת ההוראה ממנו בעבודת ה' (ו ו-ז המרכיבות את האות ח). כעת, לאחר השלמת הסבר החן מצטיירת תמונה יותר כללית: שתי הבחינות שבחכמה – דרישת האמת והארת הדרך ממנה – הן עצמן כללות ההבדלה, בעוד שההמתקה עצמה היא קבלת הבקשה הנפעלת ממנה. לשלב הזה רומזת האות ת, היוצרת יחד את המילה נחת.

 

עיקר ההסבר בזה יבוא, בע"ה, בהמשך.

 

* * *

 

 

בפעם הקודמת למדנו את סוד החן. זה יסוד תורת ר' נחמן מברסלב והחסידות כולה – שתפילה אמיתית, שתתקבל, צריכה הארה של תורה עמה. תורה לשמה.

אם האות ח היא התורה והאות נ היא התפילה אשר יחד מעלות חן, הרי שכדי לייחדן צריך לזהות שתי מדרגות של התכללות ביניהן: תורה שבתפילה ותפילה שבתורה.

בלימוד תורה יש שתי מצות: תורה היא בעיקר עיון. זו מצות ידיעת התורה לאורך ולעומק. יחד עם זה, יש בלמוד התורה מצוה נוספת, מצות "והגית בו יומם לילה". את דברי התורה צריך להוציא בפה – "חיים הם למוצאיהם, למוציאהם בפה". זו ההתכללות של תפילה בתורה. על תורה כזו דורש האדמו"ר הזקן בתניא את הפסוק "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", ו"אין אמת אלא תורה", שלימוד התורה הוא פניה וקריאה אל ה' בשמותיו הרמוזים בתורה. בתפילה, עצם התפילה היא הדיבור – מלכות פה, אבל בחז"ל נקראת התפילה עבודה: "איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה". הכוונה היא לעבודת ההתבוננות, דרישת הלב, הכוונה שבתפילה. זו התכללות התורה שבתפילה.

בנפילת החן, עיקר הנפילה היא של המלכות, של ה-נ. כל פעם שכתוב בתורה הזו שצריך להעלות הכוונה היא אליה. ביחס לזה משתמש ר' נחמן בביטוי "בעוונותנו הרבים". בדרך כלל, בזהר ואצל ר' נחמן, הכוונה היא לפגם הברית ותקונו. פגם הברית זה פיזור הדעת, פיזור הנפש לכיוונים שאינן רצויים. בתורה אחרת (ס, ג) מסביר: "וזה בחינת 'הבל היפי', כי היפי הוא כפי ההבל הנ"ל, נמצא שהבל היפי הוא מהפסק הנשימה, ועל כן מי שחומד יפי הנשים – נמצא שמקבל בחינת הפסק הנשימה".

פגם הברית זה הבלים זרים. כתוב שחנופה זה אותיות חן פה, דבורי חן של הבל ושקר. הוויות זרות ומשונות, לא טבעיות, רק כדי למצוא חן. התורה נקראת "נמוסי דמלכא", ביחס לנימוסי האומות. אצלם כל המניע הוא פגם הברית, בריתות חיצוניות. בחסידות חב"ד זה נקרא 'בליטה', היפך הבטול. זה כינוי הגנאי הכי גדול שיש, שאחד עושה גינונים  של שקר.

יסוד הזכר נקרא חותם בולט ויסוד הנקבה נקרא חותם שוקע. בלשון האיזביצר זה נקרא תוקף, בלשון הבעש"ט זה נקרא שעושים באבר חי. זה נקרא קיום הברית, מלשון קימה וזקיפה. יוסף הצדיק, שהוא כנגד הברית, עולה קיום. עולה גם ציון, ויש ציון בולט ויש ציון שוקע – בן ציון ובת ציון. גם יחזקאל עולה יוסף, מלשון חוזק, לחזק את הברית. הכל נקרא חן אמת. לעומת החן של שקר – היפך הקשר – יש את החן אמת, פנימיות מידת היסוד. בליטה טובה היא בליטה של הצדיק כשמגלה את התוקף שלו בתוקף זכרי, אבל אצל רוב האנשים התוקף הוא תוקף של בינונים, והוא החותם השוקע. זה החן של הנקבה. חן הזכר הוא "להרבות בכבוד שמים", חן של הנקבה זה "למעט בכבוד עצמו".

בתחילת ימי בית שני בזמן נחמיה, מהצדיקים התקיפים ביותר בתולדות עם ישראל, גדול המתנגדים שלו היה סנבלט. היה 'ראש המאפיה' של אותה תקופה שאיים עליו בהריגתו. מה הסוד של סנבלט? כתוב שהיה שונא בליטה. הוא שונא את הבליטה של הקדושה. לא צריך להאריך, כל אחד מכיר מעצמו. יש כל מיני קליפות. היוונים לא רצו לבטל לגמרי את ישראל, רק שלא רוצים שיבליטו את העל-טבעי. הם מקור ה'תרבות'. רצו "להשכיחם מתורתך", שהתורה והחכמה שלהם לא תהיה אלוקית.

נחזור לתורה שלנו. החותם הבולט היא האות ח והחותם השוקע היא האות נ. נ היא שורש הכלי בכל מקום, ואילו באות ח יש לכל השיטות למעלה חטוטרת, הרומזת לבליטה. חז"ל דורשים על החטוטרת הזו "חי ברומו של עולם". זה להבליט את הקדושה. הכל היה להסביר איך פגם הברית – "בעוונותנו הרבים" – הוא נפילת החן אל הקליפות.

עוד הקדמה חשובה ביחס לפגם הברית. בספר יצירה נקשרות שתי הבריתות – ברית המעור עם ברית הלשון. כך גם אצל ר' נחמן, תקון הברית נעשה על ידי תקון הלשון, על ידי הדבור. אדם שלא מדבר דבורים לבטלה שומר גם את בריתו מלהוציא זרע לבטלה, ולאידך אדם שלא שומר פיו בדבורי בטלה לא מסוגל – על פי טבע – מלהישמר בזה. "לב חכם ישכיל פיהו". זה קורה בדרך ממילא. לרוב, פגם הברית אינו בר תקון בצורה ישירה. הרבה פעמים זה ברמה ש"אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו", ומה שנדרש מן האדם זה בעיקר שמירת הלשון. גם החפץ חיים, שכתב את שמירת הלשון, כותב את זה, רק שבחסידות מתחדש שעיקר התקון נעשה בעיקר על ידי ההתקשרות – של המוח והלב ולצדיק. מסופר על הבעש"ט שבא אליו פעם אחד, בעל מדרגה, שלא דיבר ארבעים יום דברים בטלים במטרה להשיג גילוי אליהו ולא זכה לכך. הבעש"ט שאל אותו מה כן דיבר באותם הימים? ענה שרק למד ואמר תהילים. ענה לו הבעש"ט שאלו היו הדברים בטלים שלך... כמובן, לא בא לשלול מעלת אמירת תהילים. להיפך, היה מייקר את היהודים הפשוטים שאומרים בלי להבין כלום על פני כל הלמדנים הגדולים, אבל לאותו אחד לומר תהילים ולבו בל עמו זה בחינת דברים בטלים. כתוב בחסידות שהמזבח החיצוני והקרבנות שמקריבים עליו מתקן את תאוות הלב אבל המזבח הפנימי והקטורת מתקנם את הדיבורים הבטלים.

ברית מילה היא בעצם פעולה שמטרתה היא גילוי העטרה. זה נקרא הבלטת הקדושה. סנבלט הוא הכיסוי של הבליטה. שיהיה, רק מכוסה. הוא טוען שהאדם נברא שלם, אז מה פתאום להוריד. אם ה' ברא טבע, אז זה אמור להיות כך, אז למה להבליט את הנס, את הנסתר? בברית מורידים את הקליפה הזו. בזהר כתוב שברגע שמסירים את הערלה נקרא הברית "הידורא דגופא". ההסבר לשם זה הוא שהמלך השמיני היוצא מיסוד אדם קדמון [רק שיוצא החוצה דרך המצח, החלק העל-טבעי לגמרי. כתוב שהטבע מתחיל מן העיניים] בסוד שם מה החדש נקרא הדר, והוא עולם התקון. רק הוא לא מת, נשאר חי. בגלל זה חסידים אוהבים להדר במצוות, ולא להשתמש בביטוי להחמיר. להדר במצוות זה להבליט אותן, להבליט את הקדושה. בחנוכה כולם "מהדרין מן המהדרין", כולם רוצים להבליט את הקדושה בחוץ [לכאורה מאבדים פה את הצניעות? אכן עיקר העבודה זה לדעת מתי הבליטה היא של הקדושה ומתי היא של הישות שלי, של בליטה רעה. היצר הרע עצמו מתלבש במצוות על ידי גאוה חיצונית].

אבל על ידי התורה נתעלה החן והחשיבות של ישראל, כי התורה נקראת "אילת אהבים ויעלת חן" (משלי ה), שמעלה חן על לומדיה (עירובין נד, ב), ועל ידי זה נתקבלין כל התפילות והבקשות.

יש כאן עוד רמז חשוב שלא אמרנו. אהבים עולה חן: אהב עולה ח ו-ים (התוספת) עולה נ. אילת עולה אמת, וביחד חן אמת – מושג שר' נחמן מרבה לדבר עליו [כנראה שהעיר אילת זה המקום להגיע לחן אמת, למרות שבינתיים יש בו חן של שקר...]. אם אילת אהבים זה סוג של חן והמשך הפסוק מדבר על יעלת חן אז צריך לומר שאילת אהבים זה חן לעילא ויעלת חן זה חן לתתא. אכן חז"ל דורשים מן החלק השני את דרשתם "שהתורה מעלה (מלשון 'יעלת') חן על לומדיה", שמוצאים חן גם בעיני אדם. התשוקה של הנוקבא נקראת העלאת מ"ן.

נסביר יותר. חן לעילא זה ברית הלשון וחן לתתא הוא ברית המעור. יחוד הפה נקרא יחוד נשיקין, ומבואר בזהר שזה למוד תורה, תפילה שבתורה שהסברנו. המצוות הם סוד החיבוק. עיקר הנשיקין הם טעמי תורה שיתגלו על ידי המשיח. כתוב בכתבי האריז"ל שאהבה זה סוד יחוד הנשיקין: אה זה מה שבפה הזכר, בה זה מה שבפה הנקבה. למרות זאת, הלידה, חידושי תורה, מתרחשת בעקבות היחוד התחתון. הרבי מקומרנא כותב שעיקר הסוד של פרו ורבו זה בחידושי תורה.

 

עוד נקודה אחת. הוא אומר שעל ידי לימוד תורה בכח מקבלים כח להילחם במלכות דקליפה בהוספת כח במלכות דקדושה. לכאורה, לפי מה שאמרנו, קשה שבתחילה מסביר שכדי לייחד תורה ותפילה צריך חן [וזה עצמו תורה ותפילה], וכאן אומר שאת הנפילה של התפילה עצמה צריך להקים על ידי תורה. אלא הענין כמו שלמדנו אצל ר' הלל בפלח הרימון, שיש חכמה עילאה וחכמה תתאה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. הזכרנו בפעם הקודמת את אגרת הקדש של האדמו"ר הזקן ופירושו לפסוק "חגרה בעוז מותניה", שתורה שבעל פה היא זו המחזקת את האמונה. בפתח אליהו כתוב "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה". מהו הדיוק בלשון "קרינן לה", שאינו מופיע בשאר הספירות? עיקר הפה זו התפילה, ולא התורה, רק שכדי להמשיך [לקרוא זה להמשיך] חן בפה כדי לתקן את התפילה את זה עושים על ידי התורה שבעל פה. בחסידות דורשים את הפסוק "האמנתי כי אדבר" שעיקר הדיבור, התפילה, באה לחזק את האמונה. לפי זה יוצא, שהסדר המתוקן הוא יחוד תורה לתפילה, אבל כאשר ה-נ נופלת אז צריך להמשיך ממקור התורה.

נקודה נוספת. כתוב שהאות ח היא השכל האלוקי שבכל דבר. כעת הסברנו שזו התורה. בפעם הקודמת הארכנו בכך שאסור לחפש ולבקש הוראה לפני שמתמסרים לאמת שבהתבוננות באלוקות, שלא ליפול בדמיונות שוא. הרבי שליט"א מרבה להביא את פירוש הרד"ק, שתורה היא מלשון הוראה, ולא רק סיפורי דברים, חלילה. עיקר תורת הבעש"ט זה שהתורה נצחית בכל זמן ולכל אדם, אפילו בדברים שלא נוהגים כיום [מלבד הענין ש"כל העוסק בתורת עולה... כאילו הקריב". זה רק כאילו ואילו הוראת הבעש"ט זה ממש]. זה אומר שכוונת ר' נחמן שכל שבכל דבר זה על חכמת התורה, ולא על חכמת מעשה בראשית. זו חכמה המיוחדת לישראל – "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". "חכמות בחוץ תרונה" – ביחוד וחיבור חכמת התורה עם חכמת מעשה בראשית. על הרבי הרש"ב מסופר שלא עברה עליו שעה בלי ברכה, ואם לא הזדמנה לו ברכה היה אומר את הפסוק "ברוך אתה ה' למדני חוקיך". כששאל אותו בנו, הרבי הקודם, מה מכוון בפסוק שכל כך אוהב, ענה לו שמבקש מה' שילמד אותו בבחינת אותיות החקיקה. אותיות הכתיבה הם דבר נפרד מן הנייר עליו הם נכתבות, וזה אחר הצמצום, בעוד שאותיות החקיקה גלופות בסלע מיניה וביה, כמו לפני הצמצום שהכל אחד. את הפסוק הזה הוא אומר במקום ברכת הנהנין, הבאה לגלות את האלוקות שיש בתוך המאכל הגשמי. זה רעיון מקביל למה שאומר כאן ר' נחמן, שיש בכל דבר שכל אלוקי, לראות בכל דבר בעולם את אותיות החקיקה, את ההוראה הנצחית שיש בכל דבר.

 

עד כאן הרחבנו בכמה נקודות ממה שהתחלנו בפעם הקודמת.

 

* * *

 

 

נסכם מה שלמדנו עד היום. ע"י לימוד תורה בכחכוונה עם חיות – נותנים כח למלכות דקדושה, שהיא קבלת עול מלכות שמים וגעגועים כהסבר ר' נתן, לקום. כאשר קמה המלכות יכולים לזכות לאור התורה – "לשכל שיש בכל דבר, שיאיר". כך מקבלת ה-נ מן ה-ח ונעשה חן.

ועל ידי זה מתקבלים כל התפלות והבקשות, כי עיקר מה שאיו נתקבלין הבקשות הוא מחמת שאין להדברים חן, ואין נכנסין בלב זה שמבקשין ממנו, כאילו אין בלבו מקום שיכנסו הדברים בלבו, מחמת שאין להמבקש חן, שיכנסו הדברים בלבו של זה שמבקשין ממנו.

כל זה קשור עם סוד הצמצום. אצל ר' נחמן מתפרש הצמצום תמיד על חלל הלב. בתורה מט מסביר שהצמצום נעשה כדי לעשות צדות מתוקנות בלב. כמו אחד שרוצה להיות משיח. בתוך ההתלהבות הגדולה צריך לעשות צמצום, חלל, ולתוכו להחדיר את אור הקו – הן המידות המתוקנות. אנחנו כעת בספירת העומר, הבאה לאחר ההתגלות הגדולה של פסח שהסתלקה, ועכשיו לאט לאט מתקנים את המדות, מחסד שבחסד ועד למלכות שבמלכות.

מה שמתחדש כאן, בתורה שלנו, זה שכדי ליצור התייחסות מתוקנת לזולת צריך לעשות חלל בלב. כל עוד עסוק האדם בעצמו – לא יכול להתייחס לזולת. אין לו מקום בלב להקשיב לו, כי אינו מוצא חן בעיניו.

אבל על ידי התורה, שעל ידי זה נתחברין ונתקשרין ה-נ וה-ח כנ"ל, ונעשה חן, ועל כן נקראת התורה: "יעלת חן" (משלי ה), ואזי זוכה שדביו הם דברי חן, ואזי נתקבלין דבריו ובקשותיו, כמו מי שמדבר דברי חן, שנכנסין הדברים בלב המתבקש, דהיינו זה שמבקשין ממנו.

פסוק חשוב שקשור עם מה שאומר כאן הוא "דברי פי חכם חן", שבעל התולדות יעקב יוסף מביאו בסוף כל תורה. החכמה מעלה חן. פעולת החן והתוצאה שלה – קבלת הבקשה – היא האות ת.

וזה בחינת ת. היינו על ידי שנתחברו ונתקשרו החי"ת והנו"ן ונעשה בחינת חן – על ידי זה נעשה בחינת ת"ו, שהוא לשון חקיקה ורשימה, כמו שכתוב: "והתוית ת"ו" (יחזקאל לט), כי על ידי החן נחקק ונרשם מקום בלב המתבקש לקבל הבקשה, כי על ידי החן נתקבלו דבריו. נמצא, שבחינת הח"ן חקק מקום בלב זה שמבקשים ממנו, כדי שיכנסו דבריו בלבו, ויקבל בקשתו. והחקיקה ורשמיה זה בחינת ת"ו כנ"ל, וזהו: "דברי חכמים בנחת נשמעים" (קהלת ט). נחת דיקא, היינו בחינת חן הנ"ל וה-ת הנ"ל, ועל ידי זה נעשה אותיות נחת, ואז נשמעים דבריו, ונתקבל בקשתו, כנ"ל.

מה ההבדל בין התהליך לתוצאה, בין חן לנחת? בחן החכמה קודמת למלכות בעוד במילה נחת הסדר שונה – המלכות קודמת לחכמה. משמע שבחן התנועה היא מלמעלה למטה, ואילו בתוצאה הסדר הוא מלמטה למעלה. הסדר הזה לפי הספירות הוא מלכות (נ) – חכמה (ח) – כתר (ת). מלכות היא הכנעה. החכמה היא גילוי האור האלקי, הבדלה. מציאת המקום בלב המתבקש היא ההמתקה.

מה הקשר בין האות ת לכתר? בזהר כתוב" תו רשים רשימו לעתיק יומיא". ת היא הכח שבמלכות של עולם עליון לרדת ולחקוק חקיקה בכתר [ובעיקר בפנימיותו, בעתיק] של עולם התחתון ממנו.

בעומק יותר, על פי המאמר של ר' הלל שלמדנו: יש עומק ויש עומק דעומק. עומק סתם הוא אור הכתר, עומק דעומק הוא העלמת האור העצמי של אור הכתר. העומק יוצא ממוחא סתימאה, עומק דעומק יוצא מגולגלתא. הכח להעלים את האור בא לצורך גילוי בסדר והדרגה בהמשך. פעולה זו היא פעולת הצמצום בלב המתבקש, הנרמזת בתורה זו באות ת.

בחסידות מובאים לצמצום הראשון של האריז"ל שלושה משלים עיקריים, כנגד שלושה חללים שיש בגוף האדם, וכל אחד מהם מבטא סוג אחר של העלמה. שלושת החללים הם חלל המח, חלל הלב וחלל הפה. אצל המגיד ממזריטש ובחסידות חב"ד עיקר הסברת הצמצום היא דרך משל הרב והתלמיד. הרב צריך לצמצם ולהעלים את האור האין סופי שלו לצורך מסירתו לתלמיד. אצל ר' הלל – בעיקר במאמרו חשוב "בריש הורמנותא דמלכא" – משל הצמצום הוא על חלל הפה. הרשימו שנשאר הוא כח הדיבור, וממנו חוצב הקו את העולמות. הקו הוא הקול הפשוט היוצא מהבל הלב ומעצב את כח הדיבור, החומר הגולמי, לאותיות ומילים ממשיות. כאמור לעיל, כאן, בליקוטי מוהר"ן, הצמצום הוא בחלל הלב. שלושת המשלים הללו נרמזים במילוי האות א – אלף. א הוא אור המח – "אאלפך חכמה אאלפך בינה", ל הוא צמצום הלב, פ הוא צמצום הפה. אגב, האות א עצמה רומזת לכח הצמצום: א היא האור הפשוט שלפני הצמצום. מילוי האות א – אלף – עולה מסוה [הרומז לעולם המלבוש שלפני הצמצום, ראשיתו של הצמצום]. מילוי המילוי – אלף למד פא – עולה צמצום.

 

את הקשר בין חיבור האותיות ח ו-נ היוצרות יחדיו את האות ת ניתן להסביר בשתי דרכים, זכר ונקבה: בדרך החשבון והמספר הכאת ח ב-נ עולה ת (400=50*8). בדרך הציור, כפשוט, האות ת בנויה מ-ח –ו-נ. האות ת לפי זה היא החופה המאחדת את החתן והכלה.

 

רמז נוסף לקשר בין האות ת והכתר: על "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר" שנתן אברהם לעפרון בעד מערת המכפלה נדרש בזהר כי הם ארבע מאות (ת) עלמין דכסופין, ארבע מאות עולמות של תענוג שיש בכתר. מערת המכפלה היא סוד החקיקה בלב המתבקש שיש בעולם כולו, ולכן יש סגולה מיוחדת להתפלל שם. המקום עצמו גורם לחקוק חקיקה בלב המתבקש, הקב"ה.

בשיחות הר"ן כתוב שמכל המספרים אהב וחבב ר' נחמן, והיה דורש אותו הרבה, את המספר ארבע מאות. ת היא שלמות ה-אב. הוא הריבוע של כ. כשמחלקים את האותיות לאלב"ם הזוג האחרון – המלכות – הוא פרצוף כת. התופעה הזו, שבן זוגו של המספר הוא הריבוע שלו, חוזרת רק פעם ב-חי מדרגות [אם ממשיכים את ה-אב גם אחרי האות ת באותה ספירה של אחדות, עשרות, מאות וכו']. הפעם הראשונה היא באותיות ב ו-ד, השניה כ ו-ת, השלישית תהיה באות העשרים והארבעים (200 ו-40,000), הרביעית באות העשרים ותשע וה-חן. חי הוא סוד הדילוג – "הקב"ה רוכב על גבי חי עולמות" (עבודה זרה). המצב הזה, של הלבשת הריבוע את שורשו, הוא מצב של שלמות, של תיקון.

[בכל מהלך התפילה, וזה אחד מהסודות העיקריים של האריז"ל שיש בתפילה, יש את המספר חי: בברוך שאמר, האזכרות שב"יהי כבוד", אזכרות שבשירת הים, בברכת ישתבח, בקריאת שמע ובברכות תפילת העמידה. הוא מסביר שחי הוא סוד טט של המלאך מטט, והם ט ספירות של האור הישר ו-ט ספירות של האור החוזר. תנועה שלימה היא תנועה של רצוא ושוב, מטי ולא מטי. "כל חי מתנועע". הצדיק נקרא חי. "הצנע לכת עם אלקך" – הצדיק נע. למה דוקא במספר 18? כל מילה בלשון הקודש נגזרת משורש המורכב מ-ג אותיות, ולכל שורש יש ו צירופים אפשריים – "שלוש אבנים בונות שש בתים", בלשון ספר יצירה. סך כל האותיות שיש בששת הצירופים של כל שורש הוא חי. זה נקרא בסוד הצירוף מעגל שלם (ובלשון ר' אברהם אבולעפיה סוד המגן דוד). גם בפיזיקה: התעלומה העיקרית היא היחס בתנועה בין שלושה גופים. כל העולם נברא בלשון הקודש, ולכן השורש לזה מונח בסוד הצירוף של שלושת מרכיבי שורש המילה].

 

בכל אחת מאותיות המילה כתר עצמן רמוזה שלמות. בקבלה כתוב שהאות כ עצמה רומזת לכתר. ת היא שלמותו בריבוע, כאמור. ר היא שלמותו בהתכללות של עשר – י פעמים כ. התכללות זו היא של עשר הספירות בכתר.

 

כל זה היה להסביר ולרמוז שהאות ת היא הכתר, ושהצמצום – הכח להעלים את האור – הנוצר מן החן בא בכוח הכתר. על ידי החן נמשך הכתר, ואז נעשה צמצום בלב המתבקש ובדבריו נשמעים.

 

ועל כן יעקב שהוא בחינת השכל הנ"ל, על כן זכה לחן, כמו שכתוב: "כי חנני אלקים וכו'" (בראשית לג); ועל כן ברך את השבטים בחן, כמו שכתוב: "הילדים אשר חנן" ובנימין לא היה אז. ועל כן ברכו יוסף בחן, כמו שכתוב: "אלקים יחנך בני" (שם מג); ודוקא יוסף היה יכול לברכו בחן, כי יוסף היה כלול ביותר מבחינת יעקב, כמו שכתוב: "אלה תולדות יעקב יוסף" (שם לז), כי הוא היה עיקר תולדותיו. כי יעקב ויוסף כחדא חשיבי, ועל כן נאמר ביוסף: "בכור שורו הדר לו" (דברים לג). 'בכור' הוא בחינת השכל כנ"ל. וזהו "שורו" – לשון הסתכלות, כי צריכין להסתכל בהשכל שיש בכל דבר כנ"ל. וזהו הדר לו – תרגם אונקלוס: זיו ליה – לשון אור. כי השכל מאיר לו בכל דבר, אפילו במקום שהיה אופל וחשך, מאיר לו השכל, כשזוכה להסתכל על השכל שיש שם בכל דבר ומקרב אותו לה' יתברך.

הקשר בין יעקב ויוסף נרמז בפסוק: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה" – הלהבה היא ההתפשטות היוצאת מן האש.

עשו לא רוצה בטול. השכל דורש ומחייב בטול ולכן הוא מואס בו. יעקב ויוסף מחפשים אותו, ולכן הוא פועל עליהם.

יהודה – בחינת מלכות, ירושלים. בנימין – פנימיות המלכות, יסוד המלכות, ציון. על ידי יוסף מתחבר הוא מתחבר לחן. נקרא יחוד צדיק עליון עם צדיק תחתון.

 

 

כעת חוזרת התורה לאגדת רבה בר בר חנה (חנה – סוד החן. חן, כאמור, בהכאה עולה ת, וכן בר בהכאה עולה ת).

 

וזה פירוש מה שאמר רבה בר בר חנה: "האי גלא דמטבע לספינתא מתחזי כי צוציתא דנורא חיורתא ברישא. פרש רשב"ם: אש לבנה ומלאך מזיק הוא. ומחינן ליה באלותא דחקיק עליה "אהיה אשר אהיה".

גלא – הוא היצר הרע;

יש גל טוב – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". על לג בעומר דורש האריז"ל את הפסוק "עד הגל הזה", העוסק בגבול המפריד בין יעקב ללבן. הגל הוא סוד קליפת נוגה, המבדילה בין ג קליפות הטמאות והקדושה. חלקו הטוב של הגל הוא "גל עיני". הרבי מקומרנא מסביר כי נפלאות רומזות לנפל אות. בשבירת הכלים נפלו הניצוצות-אותיות לקליפת נוגה, לפיכך צריך להעלות אותם משם, שהרי הם "מתורתך". גל עיני עולה אנכי הוי' אלקיך. חז"ל דרשו כי "אנכי" שנאמר בעשרת הדברות הוא מלשון מצרי, מן הניצוצות שהעלו עמם ישראל ממצרים. חלקו הרע של הגל המפריד הוא בסוד הפסוק "גל מעלי חרפה ובוז". חרפה הוא "חפרה הלבנה" של מלכות הרשעה, אותה הסביר קודם. היכולת להבדיל ולהכניע את לבן שייכת ליום לג בעומר.

דמטבע לספינתא – הוא החן והחשיבות, לשון ספון וחשוב, כי היצר הרע רוצה להטביע ולהשפיל, חס ושלום, בחינת החן והחשיבות של ישראל, בחינת מלכות דקדושה. ומתחזי כי צוציתא דנורא חיורתא ברישא – כי מתחלה היצר הרע מתלבש עצמו במצות ומטעה את האדם כאילו מסיתו לעשות מצוה. וזהו בחינת צוציתא דנורא חיורתא – אש לבנה, אף על פי כן מלאך מזיק הוא.

בעיקר מנסה המזיק להטביע את ה-נ, את המלכות. מהחכמה אפשר להתעלם, אפשר לבזות אותה, כי זה מאיים עליך. אבל את הלכות מנסים להטביע.

אש לבנה על גל של ים – זה נראה דוקא מראה יפה מאוד, לכן מסביר שהיצר הרע מתלבש קודם במצוה. עושה את עצמו נחמד.

חשוב במיוחד לבעלי תשובה, שיש מצוות שמאיימות להטביע את כל החן דקדושה שיש אצלם.

"ומחינן ליה באלוותא דחקיק עליה וכו' – היינו שעיקר הכנעתו של היצר הרע הוא על ידי התורה, שהיא כולה שמותיו של הקב"ה

בזהר כתוב, שהגילוי שכל התורה היא שמותיו של ה' – ועוד יותר, שכולה שם אחד ארוך – הוא עצמו גילוי תורתו של משיח. הגר"א בפרושו לספר יצירה מבאר שיש בתורה ארבע רמות של מילים-שמות: שם הוי' המיוחד, שאר ששת השמות שאינם נמחקים, כינויים של ה' (רחום, חנון וכו'), שאר כל מילות התורה. ד המדרגות עצמן הן סוד שם הוי': י היא חכמה – "הוי' בחכמה". ה הולכת עם י – "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" – כפי ששם הוי' קשור עם שאר ששת השמות. ו הם המידות, מדותיו של ה'. מקורם של יג מדות הרחמים הוא מן המדות שבכתר. ה הם שאר אותיות התורה שכנגד המלכות. הירידה אל העולמות התחתונים והנפרדים להחיותם.

והתורה היא בחינת ואו. כי הלוחות ארכן וי"ו ורחבן וי"ו (בבא בתרא יד). וזהו בחינת אלותא, דהיינו מקלות דחקיק עליה היה וכו', היינו שמות, בחינת התורה, שהיא בחינת וי"ו, והוי"ו הוא צורת מקל, והיא כולה שמותיו של ה' יתברך

עכשיו, כשנוספה לתורה שלנו האות ו יש לנו חנות. "ג חנות הן...". חנות עולה ב פעמים רלב, כללות ארבעת מילויי שם הוי' עב-סג-מה-בן. לפי זה, הממוצע של כל אות מארבעת האותיות שלנו הוא חן חן.

מדוע ו רומזת לתורה? בקבלה מוסבר שהתורה היא בחינת ז"א. על פי פשט, צורת האות ו ישרה, שהרי "האלקים עשה את האדם ישר". על הליכה בדרך הישר, דרך התורה, נאמר בפרקי אבות: "איזוהי דרך ישרה? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". 'תפארת לעושיה' היא אות ו השורשית, 'תפארת לו מן האדם' היא אות ו שבמילוי האות ו. בלשון הזהר נקראת התורה עמודא דאמצעיתא, עץ החיים ["כי האדם עץ השדה"]. ספר עץ חיים של האריז"ל נקרא במהדורה אחרת אדם ישר. הם ביטויים זהים. השל"ה הקדוש מסביר כי האות ו היא סוד האמת: ו במספר קדמי (משולש) עולה אהיה, ואהיה בריבוע – "אהיה אשר אהיה" – עולה אמת.

היינו שהתורה הקדושה היא מכניע את היצר הרע שרוצה לעשות את האדם משוגע ממש, חס ושלום. כי בעל-עברה הוא משוגע, כמו שאמרו רבותנו ז"ל "אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". וכמו שהמשוגעים צריכים להכותם ולשום עליהם שמות, כמו כן ממש התורה שעוסקין הוא בחינת מקלות ושמות, שבזה מכין ומכניעין את היצר הרע ומגרשין מן האדם את השגעון והרוח שטות שנכנס בו, בחינת "ומחינן ליה באלותא דחקיק עליה שמות" וכו' כנ"ל.

חיצוניות המקל – לתת מכות, פנימיות המקל – השמות החקוקים בו, כמו קמיעות. תחילת העבודה של היצר הרע היא בהתלבשות במצוות. עבירה זה לעבור על רצון ה', וזה יכול להיות גם במצוה שלא במקומה.

יש כאן דבר והיפוכו. מצד אחד מרביצים להם ומצד שני נותנים סגולות. כתוב בחסידות שיש רע גלוי ויש רע נעלם. בלשון של ר' נתן: יש שיגעונות שהמשוגע יודע שהואר משוגע ויש שיגעונות שהמשוגע שקרוע כל כך עמוק בהם עד שאפילו לא יודע שהוא משוגע. בתניא מסביר שזה המילה והפריעה. העור הגס זה שאתה יודע מה רע, ואז אותו צריך לכרות ולהכניע בכח. הפריעה היא בעור הדק, בקרום השקוף. שם אי אפשר להכות כי הרע לא גלוי. מה הבעיה בהכאת ילדים? כי הילד לא מבין על מה ולמה הוא מקבל מכה. כשאדם כבר יודע אז המכה יכולה להועיל. את הטוב הצפון ברע הנעלם, בקרום הדק, צריך לגלות. בלשון של ר' נחמן בתורה: את הרע הגלוי "מכין ומכניעין", את הרע הנעלם "מגרשין". לתורה יש את שתי התכונות: הכנעה וריפוי סגולי.

וזהו: "אשרי תמימי דרך". אשרי – לשון הסתכלות. תמימי דרך – בחינת: "יעקב איש תם" (בראשית כה); שהוא בחינת השכל כנ"ל. היינו לזכות להסתכל על השכל שיש בכל דבר, שהוא בחינת "יעקב איש תם" – זה זוכים על ידי התורה. וזהו: ההולכים בתורת ה'. כי על ידי שלומד תורה בכח, על ידי זה נותן כח למלכות דקדושה בחינת נו"ן, לקבל מן השכל, שהוא בחינת חי"ת, ואזי נעשה חן ונתקבלים דבריו כנ"ל, ואזי נתעלה החן והחשיבות של ישראל, וכל התפלות והבקשות נתקבלים.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com