חיפוש בתוכן האתר

יב סיון תשמ"ד - ישיבת שובה ישראל ירושלים הדפסה דוא
אינדקס המאמר
יב סיון תשמ"ד - ישיבת שובה ישראל ירושלים
Page 2
כל הדפים

התוועדות יב סיון תשמ"ד

ישיבת "שובה ישראל", ירושלים

 

הרבי שליט"א התוועד ואמר שצריך לעשות כמה שיותר התוועדויות היום, שהמטרה של ההתוועדות היא "לקבל החלטות טובות בתורה ובאהבת ישראל ברבים". מתן תורה כולל את שני הדברים האלו. תורה זה ברור ואהבת ישראל היא התנאי לקבלתה – "ויחן שם ישראל נגד ההר". צריך לשבת ולהתבונן עכשיו מה אנחנו יכולים לעשות בענינים הללו, החלטה משותפת.

לחג השבועות, כמו לכל החגים, יש שבעה ימים בהם אפשר להשלים ולהביא את הקרבן של החג. העבודה של תשלומים שייכת בעיקר לבית המקדש, ואצלנו זה רק שלא אומרים 'תחנון', אבל כיוון ש"הימים הללו נזכרים ונעשים בכל שנה". בכל שלשת הרגלים עולים כל ישראל לרגל ומתאחדים במוקד האחד, עד שאפילו עמי הארץ שלא מקפידים בכל השנה על טומאה וטהרה טהורים בזמן הרגל. יש התעלות כללית של עם ישראל מסביב בית המקדש בירושלים בשלושת הרגלים. למרות שבסדר הרגלים חג הפסח הוא הראשון מביניהם, לענין דיני התורה שבועות הוא החג הראשון. ידוע שיש מנהג לאכול בשבועות מאכלי חלב כזכר לכך שישראל מיד אחר קבלת התורה לא היו מוכנים לאכילת מאכלי בשר [הכשר הכלים וכו']. הינו כמו גרים – זה הטעם שקוראים מגילת רות – הנכנסים תחת כנפי השכינה, וזה עתה מתחילים לקבל את עול המצוות. רות נקראת על שם רות המצוות הנוספות לה על ז המצוות שקיימה בתורה גויה. בזהר כתוב ששמה לפני הגיור היה אחר [כמה גרסאות לו], וזה שמה החדש. במתן תורה כולנו גרים ומקבלים את כל המצוות, כולל מצוות עליה לרגל והקרבנות. ימי ההשלמה נמשכים עד היום, יב סיון, והרבי בשיחה שאמר בשידור הזכיר את הכלל של חז"ל "הכל הולך אחר החיתום". היום הוא יום חיתום הרגל הראשון, והחג הזה הוא המצוה הראשונה שקיימו ישראל. זהו הכלי לקבל את כל תריג המצוות – כתר המצוות שכנגד כתר האותיות שבעשרת הדברות, כפי ששמירת יום הכיפורים מכפרת בעיצומו של יום. ו בסיון הוא יום הפתיחה והיום הוא יום החיתום. שבעת הימים הם כנגד הספירות, מחסד עד מלכות. היום הראשון הוא יום החסד, "תורת חסד על לשונה", בו נאמר "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים". כל מטרת התורה היא השפעה וכל שבעת הימים זה המשכה והורדה של התורה לארץ ממש, עד למלכות. "וירד ה' על הר סיני" זה עדיין למעלה מעשרה טפחים, אבל היום זה להוריד את השכינה למטה מעשרה טפחים. במאמר 'באתי לגני' מובא ששלמות מתן תורה היא בבנין בית המקדש, "ושכנתי בתוכם" ממש. לכן דרשו חז"ל ש"יום חתונתו" הוא מתן תורה ו"יום שמחת לבו" הוא בנין בית המקדש. היום הוא היום של המשכת יום חתונתו אל תוך יום שמחת לבו, ולא רק בבית המקדש אלא בתוך כל אחד ואחד, בתוך כל יהודי. בלי בית המקדש אין משמעות ליום הזה, יום אחרון לתשלומים. ב-ו סיון אני זוכר את הקולות והברקים, כמו שמתואר בספר השל"ה הקדוש על הבית יוסף וחבורתו בתקון ליל שבועות. גם על נכד הבעש"ט, הדגל מחנה אפרים, מסופר שקיבל את התורה בליל שבועות. מה יש היום? היום אני צריך לזכור את המצוה של בית המקדש. ידוע מהאדמו"ר הזקן שמתן תורה לא יהיה עוד פעם, אז מה נשאר מזה? נשארה עבודת בית המקדש בחג השבועות. זה לעולם ועד. את זה – תכלית מתן תורה – צריך לחיות מחדש היום, 'איבערליב'. יש בסיום משהו שאין בפתיחה.

 

לחיים לחיים!

ניגנו 'רומה פומה'

 

הוזכר שהתורה היא תורת חסד וצריך להמשיך אותה למטה, עד למלכות. המלכות קשורה עם החלטות טובות שהרבי ביקש שיתקבלו. החלטה טובה מתקבלת אחר הימלכות ועצה, מלשון מלכות. למלך יש יועצים והוא נמלך בהם, זה דבר עצמי לו. בלי יועצים הוא לא מלך בכלל. יודעים שלפני הבריאה ה' נמלך בנשמות הצדיקים, וזה הולך על עצמות ממש, כמבואר בחסידות. ה' בעצמותו הוא מלך. הצמח צדק אומר שהמושג בקבלה מלכות דאין סוף אינו הגילוי הכי גבוה, כי אם יש מלכות אז יש תפארת וחסד מעליו, אבל בחג הפסח כ"שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם", זו היתה התגלות של מלכות שאין מעליה, זה תואר לעצמות ממש. ה' הוא מלך. שורש המלכות היא ברדל"א. מה הראיה לכך? הראיה היא ממאמר חז"ל "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים". הרבי אומר תמיד להתייעץ עם מומחים [גם הוא מתייעץ עם הרבי הקודם] כדי לקבל החלטה. בחסידות מוסבר שאחרי השלב הזה עולה 'רצון מוחלט', שיש החלטה. הלשון 'נמלך' בלשון נפעל זה שהימלכות נעשית בדרך ממילא, כאינסטינקט, כטבע תולדתי. כמו הפסוק "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו". באידיש זו התוספת 'זיך' לפועל, שהדבר נעשה מעצמו [בגלל זה יש שעדיין מסרבים להיפרד מהאידיש, כי אין בעברית הטיה כזו]. גם הפסוק על משה ששמע "את הקול מדבר אליו", שהיה שומע את הדיבור של ה' לעצמו זה כי מי שמדבר אל עצמו זה גם כן סוג של דיבור הנובע מאליו. בבנין התפעל זה פחות ספונטאני, ואכן בנין נתפעל – שהוא התפעל ונפעל יחד – לא נמצא בתורה, רק בלשון חז"ל המאוחרת יותר ועוד יותר במאמרי חסידות מופיע לרוב. האות החשובה פה היא האות נ, הרומזת לשמו של המשיח ינון – "לפני שמש ינון שמו" – ששם את האות נ לפני כל מילה. זה הכח של המשיח, שהוא מכניס אותנו למצב של ממילא. "מחזיקנא טיבו לחיזראי דכד מגיע למודים מדנפשיה כרע" למעליותא, שלא שם לב כשמתפלל. מי שיקרא ליקוטי דיבורים של הרבי הקודם יראה כמה שימוש עושה בביטוי 'זיך' באידיש. אם רוצה לומר שמירת שבת בלשון חסידית אז אומר 'א-שבעס זיך', שובת, זה 'משתבת' אצלו. נחזור לענין. הדבר הכי ספונטאני אצל המלך זה שהוא נמלך. זו תכונה משיחית אצלו. כל בריאת העולם זה שה' נעשה מלך המשיח, שהוא נמלך. כל זה להסביר למה הרבי רוצה שנתייעץ כדי לקבל החלטות טובות ביום הזה, יום המלכות למתן תורה. יש מלך שיש לו יועצים שרואים אותם, ויש לו יועצים אחרים – יועצים פנימיים – הם הכליות יועצות שלו. לפעמים הרבי שולח להתייעץ עם מומחים ולפעמים אומר להתבונן 'מה רוצה באמת', ורק אחרי שהגיע למסקנה צריך להתייעץ איך לבצע. אלו שני שלבים לפי הסדר הזה. ההימלכות הראשונה היא בינך לבין עצמך, והשניה היא עם אנשים אחרים.

יש תכונה טובה שאדם מקבל כל מה שבא עליו שווה, "הן ולאו שוים אצלו". זו מידת ההשתוות. בתניא כתוב [אגרת הקדש יא] שאין יותר מזה, שזה יסוד ושיא הטוב, אבל לפעמים אין גרוע מזה. שאדם נשאר אדיש, שלא איכפת לו מן השליחות שלו בעולם. זה יכול להיות המידה הכי טובה ויכולה להיות הי גרועה. אם זה ביחס לבני חיי ומזוני אז זה טוב, שלא איכפת לו מה קורה אתו. אבל ביחס לתפקיד שלו בעולם זה גרוע מאוד, והרבי במכתבים לאנשים מגנה את המידה הזו, שמרוב שאדיש לא יודע מה אתה רוצה מהחיים. אז מה עושים? הרבי עונה לאחד כזה שלא יעזור שתשאל אותי, אתה בכלל לא יודע מה לשאול, אלא קודם צריך להימלך, להתבונן בינך לבין עצמך, ורק אחרי שתחליט תתייעץ עם אנשים שמבינים. כל הבעיה הזו שייכת בעיקר לספירת המלכות. רק המלכות בעת שנעלמת נקראת 'העלם שאינו במציאות'. כמו שאול המלך, שלא חלם אף פעם בחיים על להיות מלך. זה לא כמו אחד שיש לטו טבע החסד ורק לא בא לידי ביטוי. זה נמצא אצלו במקום שנקרא אָיֵה. הוא חי עוד שנה ועוד שנה בלי לדעת מה הוא עושה פה, וכשמתחיל לחשוב מתמלא בספיקות. זה בעיה של מלכות. אז מה צריך לעשות? להימלך. להתייעץ. קודם לתפוס את המצב – הכרת המחלה היא חצי תרופה, וכל החסידות זה "אל תהיה רמאי" – להכיר את חוסר תודעת התפקיד שלו, לתפוס את אדישות הקליפה, את הבעיה הנפשית החמורה שיש לו. אחר כך באים שני שלבי ההתייעצות. שלושת השלבים הם חש מל מל של המלכות. ההתייעצות הראשונה היא תקון הברית שלך, ולבסוף ההתייעצות עם האחר הוא הדיבור עם הזולת – מל מלשון דיבור, "דאגה בלב איש ישיחנה – לאחרים".

היום אנחנו ביום המלכות, אחרי שאנו מקבלים את התורה. זה יום שמרגישים את המשא הכבר, העול, של התורה שלא יודעים איך לשאת אותו. צריך להימלך לשם כך. איך אני מתמצא בתוך זה. התנועה הראשונה שבאה במתן תורה היא התבטלות לכלל. כל ישראל חוו חויה חזקה וכולם מתבטלים אליה. אחר כך מתחילים לנחות ושואלים מה אני יכול עם זה. היום זה יום הנחיתה. צריך להימלך, וכך זוכים להמשיך את האחדות של קבלת התורה.

לחיים לחיים!



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com