חיפוש בתוכן האתר

איסור השחתת עצים במלחמה הדפסה דוא

ארכיון שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

איסור השחתת עצים במלחמה

טז אייר תשמ"ט (קבר יוסף - שכם ת"ו)


 

נדון היום בנושא מלכות, שזה כל העניין שלנו פה בשכם שם כבוד מלכותו. נושא השחתת רכוש ובפרט עצי פרי הוא נושא הנוגע לענייני היום יום אצלנו, ואנחנו צריכים להיות בבחינת סנהדרין, שיושבים ודנים ברצינות בכל סוגיה (כך היה עושה, במשחק, הסבא משפולי). לצבור ניסיון. בעיני זו שאלה מלכותית מן המדרגה הראשונה (כפי שסידר אותה הרמב"ם בתוך הלכות מלכים).

השאלה מתעוררת אצלנו במגדל עדר (בת עין) שיש כרם של ערבי בינינו לכפר עציון והוא: א. עוצר את הרצף. ב. מפריע לעין. ג. אחיזה של ערבי על גבול הבית, מלבד העובדה הידועה לנו שהוא מחבל (הרבי עוד לפני שנים אמר שכל ערביי העיר העתיקה מחבלים).

ברור, שסתם להשחית עץ פרי ללא תועלת מתוך יצר זה איסור, לכן השאלה הראשונה שצריך לשאול כאן בישיבה (מקום של ישוב הדעת) היא מידת התועלת. יש עוד הרבה צדדים וצריך להקדיש לזה הרבה זמן. נקווה שבעזרת ה' נעמוד בזה.

אם אנחנו מגדירים את המצב כשעת מלחמה אז זו לכאורה מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. הרמב"ם כותב בספר המצות שהשחתה כחלק מפעולת הרתעת האויב – "להצר (או: להציק) להם ולהכאיב ליבותיהם" – היא זו שנאסרה בתורה. הרמב"ן, בהוספות למצות עשה ו, חולק ואומר שאין לך תועלת גדולה מזה, ואדרבה, זו מצוה.

עיקר יצר ההשחתה או האיפוק ממנו קשור עם יצר המלכות. "טוב ארך אפים ומושל ברוחו מלוכד עיר". "איזהו גיבור הכובש את יצרו" – זה בעיקר על יצר המלכות. מלך פורץ לו גדר. קליפת המלכות נקראת בקבלה משחית – "פדעהו מרדת שחת" (השער המשותף הוא שח, מלשון ירידה למטה, שפלות – פנימיות המלכות). המילה הזו, תשחית, כאיסור מופיעה ג פעמים בכל התורה, והיא המילה היחידה בתורה העולה שמע ישראל הוי' אלקנו הוי' אחד. הפעם הראשונה: "לא תשחית פאת זקנך", הפעם השניה: "לא תשחית את עצה", השלישית: "אותו תשחית וכרת". כאשר זוכים ליחוד ה' אמיתי אזי זוכים לקיים באופן מתוקן את הציוי החיובי (לדעת חלק מהראשונים זו מצות עשה) להשחית במצור.

[אגב, מן הקשר שבין הזקן למלכות למד הרמח"ל שהשחתת הזקן באופן המותר – לשיטתו – אסורה רק בארץ ישראל, ולכן היה מתגלח בחו"ל, מה שהרעיש עליו את כל העולם ובחב"ד זו הסיבה שנמנעים מללומדו. הזקן קשור עם המלכות, ולכן לאשה אין זקן. זקן אהרן עולה אלישבע, אשת אהרן, וכן זקן עולה נקבה. הנוקבא יוצאת מעטרת היסוד עם גילוי העטרה בעת הפריעה. לכן אז קוראים את שם התינוק, שהרי השם הוא לצורך ההתקשרות בעתיד עם בת זוגו. מאוחר יותר גדל גם הזקן. עיקר המלכות היא נתינת עצמך לאחיך, ואילו וער ואונן, שהשחיתו את זרעם ארצה ולא רצו לפגוע ביופיה של תמר, פגמו בכך שלא רצו לוותר על כך למען הקם זרע לאחיהם. בקבלה נקרא הזקן הצומח של הגוף. שערות הראש הם שדה תבואה ושערות הזקן הם שדה אילן].

הפועל 'להשחית' מופיע בעוד הקשרים בתורה. ז הפעמים הראשונות זה במבול: ג הראשונות הם תיאור השחתת האדם את דרכו על הארץ (כנגד חג"ת), פעמיים נוספות הם במסקנת ה' שצריך להשחית את הדור (כנגד נצח והוד) [ונראה כי דוקא העצים לא הושחתו במבול], ועוד פעמיים נוספות בהבטחת ה' לנח שלא תהיה השחתה נוספת של מבול (כנגד יסוד ומלכות). נח עצמו הוא דור עשירי (מלכות) לאדם הראשון. בקבלה נח מרמז למשיח, והתיבה למקדש [אחר כך יש אצל ער ואונן, כדלעיל, בסדום ועמורה, בחטא העגל שם נאמר למשה "רד מגדולתך – מהיותך מלך", ועוד].

חוש המלכות האמיתית הוא לכוון את יצר ההשחתה. לדעת מתי היא טובה ומתי לא. אצל הגוים במלחמה המנהג הוא להשחית כמה שיותר, אבל אצל מלך ישראל זה נמצא בעמדת בירור. זה מבוקר. יש נכונות ועוז להרוס אבל לא תמיד משתמשים בה. אלו משרפות המלכים המוזכרים בגמרא ("שורפין על המלכים"). עבודת המולך לא היתה עבודה זרה גמורה, אלא מדרכי האמורי המהווה ממוצע בין עבודה זרה לסגידה סתם (בפוסקים זה ספק בהגדרה). [להבדיל, מצאנו דיון בפוסקים ביחס למנהג לשרוף בל"ג בעומר חפצים לכבוד ר' שמעון בר יוחאי. הרבה מסתייגים משום "בל תשחית", אבל בשדה חמד בסוף מקיים את המנהג – "מנהג ישראל תורה"].

סימן נוסף לקשר בין איסור ההשחתה והמלכות: הביטוי בל ביחס לאיסור לא-תעשה בלשון חז"ל מופיע ט פעמים: "בל יראה" ו"בל ימצא" (חכמה ובינה. חכמה היא ראשית הגילוי ובינה היא ראשית המציאות. "החכמה מאין תמצא" – בבינה), "בל תוסיף" ו"בל תגרע" (חסד וגבורה), "בל תלין שכר שכיר" (תפארת – רחמים), "בל יחל" ביחס לנדר ו"בל תאחר לשלמו" (נצח והוד – כוחות של ביצוע למה שהתחייבת. לעלות לרגל), "בל תשקצו" (יסוד – פגם הברית המשוקץ [מתאים לפרצוף ז מצות בני נח שאבר מן החי הוא ביסוד]), "בל תשחית" (מלכות).

נחזור לפרשיה שלנו. זו פרשה עם שני פסוקים, הראשון באיסור ההשחתה (יש בו חכמה אותיות) והשני בהיתר ההשחתה (עם אמונה אותיות).

המצוה הזו – בל תשחית – מופיעה בתורה, וכך בספר החינוך, בין מצות "לא תחיה כל נשמה" ובין מצות עגלה ערופה. ננסה לדרוש את הסמיכות (במשנה תורה יש מקום יותר נרחב לדרוש סמיכויות, וכן אומר במפורש האבן עזרא): מה הבעיה שיכולה להיות מהשחתה? איזו השחתה אינה טובה? האם עדיף לקחת לעצמי או להשחית? צריך לומר שליהודי אומרים שלא יבזבז את הגבורות שלו, שהן תמיד בצמצום ביחס לאלו של הגוי, על עצים ואבנים. שיתמקד באנשים – "לא תחיה כל נשמה". לגוי אין בעיה גם להרוג וגם להשחית.

בראשונים מובאים כאן כמה טעמים נוספים לאיסור. רש"י מסביר ש"בועט בטובה ששם ה' בעולם".

הרמב"ן כותב, בהוספות למצות עשה ו ובפרושו כאן, שעיקר הבעיה בהשחתה היא פגם בבטחון בה'. הגוי רוצה כמה שיותר להבטיח את הנצחון בדמיונם ויהודי סמוך ובטוח בה' שינצח בעדו, אז למה להשחית את העץ – אלא אם כן מדובר בתכסיס מלחמה – שמחר הוא יאכל ממנו? לפי זה, צריך לדון אצלנו מציאותית אם אנחנו באים ב'ראש' של כיבוש, ואז אולי עדיף לא לכרות אלא להשאיר את העצים (אני לא מדבר על מצב של פיקוח נפש. זה ברור שמותר).

טעם נוסף שמביא הרמב"ם בהלכות עבודה זרה על דרכי האמורי, כפי שדובר על הקשר בין יצר ההשחתה ועבודת המולך למלכות. כשחז"ל רוצים להביא דוגמא להוראת שעה, מלבד אליהו בהר הכרמל, היא הוראת אלישע ליהורם בן אחאב ויהושפט להשחית כל עץ טוב אצל מלך מואב – "וכל עץ טוב תפילו". שם מובא שמישע מלך מואב הורג את בנו (ולפי חלק מן הפשטנים זהו בנו של מלך אדום, שחבר לשני המלכים הללו), ודבר זה מעלה קצף עליהם, שאינם נקיים מזה.

בינתיים אנחנו רק פותחים את הסוגיה להיבטים שונים שצריך לתת עליהם את הדעת. למשל: חז"ל דורשים ההיפך מרש"י. רש"י דורש את הפסוק הראשון בלשון שאלה – ו"כי האדם עץ השדה"? גם  הפסוק הזה, לשיטתו, הוא איסור. אבל בספרי משמע שגם הפסוק הראשון הוא היתר. שלא יבוא האויב להתחבא בין העצים, לכן צריך לכרות אותם.

ועוד, בספרי מנויים כמה דינים חשובים, שלא הביא הרמב"ם, שיכולים להיות נפקא מינה לנו. למשל: זה שכל הפרשה מדברת רק במלחמת רשות ולפי זה כל האיסור לא שייך לזמננו. דוגמה נוספת: הרוגצ'ובי פוסק להלכה את דברי חז"ל, מהם משמע שעיר – "כי תצור אל עיר" – היא דוקא בגודל מסוים, בין כפר לכרך. כפר זה עד 100 איש, ללא חומה.

בספרי משמע שבפסוק "כי ממנו תאכל" יש מצות עשה. יש שהבינו מכך שהמשחית עובר, בנוסף לאיסור, על בטול מצות עשה. הזית רענן על הילקוט שמעוני (בעל המגן אברהם) מפרש שזה על דרך דברי הירושלמי שאדם עתיד לתת את הדין על כל מה שלא נהנה בעולם הזה.

בכלל, בדעת הרמב"ם עצמו יש כמה דעות ביחס לאיסור השחתה:

א. השחתה היא איסור דאוריתא ולוקה – כך משמע מספר המצוות.

ב. השחתה היא איסור אבל לא לוקים, כיוון שלא מפורש בתורה. 

ג. השחתה היא רק איסור דרבנן – משנה למלך. 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com