חיפוש בתוכן האתר

תפלת ערבית רשות - שיעור גמרא (ברכות כו, א) הדפסה דוא

ארכיון שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

תפלת ערבית רשות

שיעור גמרא (ברכות כו, א)

ט חשון תשמ"ט (קבר יוסף - שכם ת"ו)

 

 

נלמד בתחילת פרק תפילת השחר (פרק ד, מסכת ברכות):

"אתמר ר' יוסי בר חנינא אומר תפילות כנגד אבות תקנום ר' יהושע בן לוי אומר תפילות כנגד תמידין תקנום...". הרי"ף מביא את הגמרא הזו, ובגמרא יש גם ברייתא לכל דעה. מה הנפקא מינה מן המחלוקת הזו? נגיע בהמשך. ברי"ף מביא רק את הבריתא של ר' יהושע בן לוי.

הרמב"ם בהלכות תפילה (פרק א הלכה ה) כותב:

"וכן תקנו שיהא מנין התפילות כמנין הקרבנות, שתי תפילות כנגד שני תמידין, וכל יום שיש בו קרבן מוסף....".

ובהלכה הבאה ממשיך:

"וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה שכן איברים...", [ומסכם:] "כענין שנאמר ערב ובבקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי".

צריך עיון למה הביא את המשך הפסוק (יש שרצו להביא ראיה מכאן שלרמב"ם היה ספר הזהר, כמו שנראה בהמשך. יש שמביאים מלשונו במקום אחר – "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", שלא נאמר בחז"ל מלבד בזהר. במקום אחר כתבתי שלא נראה, ואכמ"ל). וממשיך שם:

"ואין תפילת ערבית חובה ואף על פי כן נהגו ישראל בכל מקום...וקבלו עליהם כחובה".

ובכסף משנה שם על סיום דבריו, על תפילת ערבית, כותב שפסק הרמב"ם כר' יהושע בן לוי, ומנמק בכך שהגמרא עמדה בקושיה (תיובתא) על דעת ר' יוסי בר' חנינא, למרות שתירצה קושיה זו. הסברא הזו קשה מאד, כפי שאכן מעיר הלחם משנה.

בהמשך הרי"ף, על דברי המשנה "תפילת ערבית אין לה קבע", מביא הרי"ף את לשון הגמרא: "מאי אין לה קבע? אינה קבע [מה אפשר ללמוד מכך בנפש? שאם אדם אין לו קביעות, סדר – אינו פנימי, אינו קבוע, כפתגם הרבי הריי"צ]" ועל זה מביא את מחלוקת התנאים, ועקבותיהם את מחלוקת האמוראים, האם תפילת ערבית רשות או חובה. אמנם מוסיף שם שאם כבר התחיל להתפלל מאז והלאה היא עליו כחובה, ואפילו מחזירים אותו אם טעה בה. מה הכוונה במילים 'התחיל להתפלל'? בדרך כלל מסבירים שרגיל להתפלל בקביעות, למרות שיש פירוש (בה"ג) שהכוונה שהתפלל באותו היום בלבד.

לענייננו, לכאורה השאלה על חיוב תפילת ערבית תלויה במחלוקת אם כנגד אבות או כנגד תמידים, כיוון שאיברים ופדרים אינם מעכבים את הקרבן. אבל הכסף משנה לא הביא את זה בדבריו.

הלחם משנה מבין את דברי הרמב"ם הפוך מן הכסף משנה: הרי הגמרא תירצה רק את הבריתא של ר' יהושע אליבא דר' יוסי בר חנינא, מה שאין כן ביחס לבריתא שכדעת ר' יוסי בר חנינא. לפי זה היה ראוי לפסוק שתפילות כנגד אבות תקנום, ובכל זאת תפילת ערבית אינה חובה, וצריך להסביר את ההגיון לפי פנימיות.

צריך עיון – וחיפשתי ולא מצאתי מי שיתייחס לכך – איך לא הביאו שניהם רמב"ם מפורש בהלכות מלכים, תחילת פרק ט (א-ב), העוסק בהשתלשלות המצוות מבחינה היסטורית:

"על ששה דברים נצטוה אדם הראשון [לא לכל הדעות, יש דעות שנצטווה על הכל]... אף על פי שהדעת נוטה להן מכלל דברי התורה ייראה שעל אלו נצטוו [אפשר להוכיח ב-ג דרכים: מקבלה, מסברא ומפסוקים]... עד אברהם. נצטוה יתר על אלו במילה [חידוש ברמב"ם. אף אחד לא עושה רצף אחד מנח לאברהם לענין המצות. אסמכתא נפלאה למילה ביום השמיני. כאילו כל יום מאז שנולד מקיים מצוה אחרת מ-ז מצוות בני נח], והוא התפלל שחרית. ויצחק הפריש מעשר [המצוה העשירית האדם הראשון. יש שמקשים, הרי אברהם כבר נתן מעשר? לכאורה כדי שהדרוש יהיה מוצלח...] והוסיף תפילה אחרת לפנות היום. ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית [אצל יצחק התוספת היא המצוה, מצות המעשר, ואילו אצל יעקב התוספת שלו היא התפילה שלו, תפילת ערבית. סך הכל שלוש עשרה מצוות] ובמצרים נצטוה עמרם במצוות יתרות [משה רבינו הוא בן של אחד שיש לו ענין בהוספת מצוות. הכסף משנה ועוד כתבו שלא יודעים מקור לדברים אלו] עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו.

מדיוק לשון הרמב"ם עולה כי תפילת מנחה היא רק תוספת לשחרית – "בא יצחק והוסיף" – בעוד ערבית היא ענין חדש בפני עצמו.

זה שהרמב"ם מביא את שיטתו, שתפילות אבות תקנום, רק בהלכות מלכים, ובסתימת דבריו בהלכות תפילה נראה שפסק הפוך, זה עצמו מצריך עיון (כפי שנוהג הרבי שליט"א לדייק ברמב"ם גם את הקשר הדברים).

דבר נוסף שיוצא מן ההלכה הזו זה בהתחלה היו שלש מצוות של תפילה, אחר כך באה תורה וציוותה מצוה אחת – "ולעבדו בכל לבבכם", ולבסוף באו חז"ל ושוב פתחו את המצוה לשלש מצוות. סך הכל שבע תפילות. למה הדבר דומה? למה שמוסבר בחסידות, שבין יש ליש צריכה לבוא נקודת אין המחברת ביניהם. זה משהו שיטתי אצל הרמב"ם, הסובר שמצוות תפילה היא מדאורייתא, לעומת שאר פוסקים. על ג התפילות של האבות כולם מסכימים, וכן על כך שיש תקנת חכמים להתפלל ג פעמים ביום. נקודת המחלוקת היא על אותו אין שבאמצע. המחלוקת היא האם אותה נקודת האין צריכה להיות משהו, שאפשר לתפוס, עם ערך. לפעמים כך מוסבר בחסידות לגבי ריקבון הגרעין באדמה, שמה שמתבטל זה כל הקליפות הסובבות, אבל משהו כן נשאר. שאר פוסקים סוברים שצריכה להיות התבטלות גמורה.

בשבוע שעבר שאלנו מאין לרמב"ם שיש מצוה להתפלל פעם אחת ביום. מה התשובה ממה שראינו? כיוון שיש שתי קצוות של שלש תפילות ביום, ומדאורייתא זה מצטמצם לפעם אחת, מן הסתם זה פעם אחת ביום.

יותר מזה, התופעה הזו עצמה מלמדת אותי מה זה תפלה – יש ואין ויש. צריך התפשטות ראשונה, הזדהות עם האבות. אחר כך הצטמצמות לקבלת עול ועבדות גמורה מדאורייתא. האבות הם התגלות המידות שבלב, על כל קשת הצבעים שלהם – אהבה ויראה – ואת כל זה צריך למקד לנקודה של קבלת התורה על ידי משה רבינו. לבסוף מגיעים שוב להתפשטות השניה של עבודת הקרבנות. צריך לומר שזה הנה"י שבנפש – התכוננות והסכם למעשה בפועל, למעשים טובים בשטח. בשכל של הרמב"ם קבלת העול הוא משהו מאד עצמי, ביטוי להתגלות ה'יש האמיתי', ולא רק במובן של יש שלא 'הצליח' להתבטל לגמרי.

ובפרט, עיקר ההתלהבות זה בשחרית. הצמצום וקבלת העול זה העצירה באמצע היום בתפילת מנחה. הורדת הדברים למעשה זה בתפילת ערבית [למרות שסדר היום מתחיל מן הלילה, בקדשים מתחיל מן היום, וכן לפי האבות מתחיל מאברהם].

בסוף שו"ת צמח צדק יש ביאור למשניות הש"ס, ועל המשנה שלנו מביא את המחלוקת בגמרא מדייק מן הטור ששתי המחלוקות תלויות זו בזו, כפי שדייקנו קודם. אחר כך אומר שההקבלה לא מחויבת, ואף על פי שיעקב אבינו תיקן תפילת ערבית יתכן עדין שאינה חובה, ומביא ראיה מתוספות (יומא פז) הסוברים שתפילת ערבית עדין רשות – שלא כשאר פוסקים – ואף על פי כן לא ראוי לבטלה כיוון שיעקב תיקן אותה. כראיה לזה מביא זהר (חיי שרה קלג, א) המקשה איך אפשר לפסוק שערבית היא רשות הרי יעקב אבינו תיקנה.

נסכם: יצא לנו למי שסובר שכנגד תמידים ודאי סובר שערבית רשות, ומי שסובר שתפילות אבות תקנו יתכן שערבית חובה אבל יתכן גם שרשות. גם כשפוסקים שהיא רשות, עדיין היא מצוה.

לסיום, נקרא את הזהר מן המקור, אבל נקדים עוד משהו על פי נגלה. ברי"ף (דף יט) נראה שיש שני פירושים מה זה מצוה, אף על פי שהיא רשות. פירוש אחד הוא שאמנם אינה חובה, ולא נעניש אותך אם לא תעשה, אבל תעשה. ויש אפשרות לפרש, שמצוה הכוונה שאם תעשה – יהיה לך מצוה, נקודה טובה בשמים. לפי זה יש שתי קצוות: חובה ורשות, ויש מצוה הממוצעת ביניהם, והיא כוללת שתי בחינות, כאשר כל אחת קרובה לקצה אחר.

אם אנחנו רוצים לומר שגם ר' יוסי בר' חנינא, הסובר שתפילות אבות תקנו, יכול לסבור שתפילת ערבית רשות, אז איזה סוג רשות הוא יפרש – הקרובה לחובה או רשות גמורה? לכאורה נראה שיפרש כקרובה לחובה, כפרוש התוספות, שלא קבלו עליהם כחובה כיוון שמתחילה הקבלה היתה דומה לחובה.

זו גם נפקא מינה, שחיפשנו בתחילת השיעור, בין ר' יהושע בן לוי לר' יוסי בר' חנינא – עד כמה עליך להתפלל תפילת ערבית.

נסים עם דברי הזהר. על הפסוק "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה", שואל הזהר למה מתפלל דוד  רק שתי תפלות – 'אשיחה ואהמה', שהם שחרית ומנחה ללא ערבית ["אשיחה" זה יצחק – "ויצא יצחק לשוח בשדה לעת ערב" –  ולכאורה היה נראה שמדובר על תפילת מנחה, אבל כאן מפרש הזהר על שחרית. למה? שיחה היא תפילה קלה מתוך הרגשה טובה, של חסד, ואילו המיה היא תפילה של צהרים, של זמן התעוררות הדינים, תפילה מאומצת של דין], בעוד שבהקדמת הפסוק מזכיר את שלושת הזמנים 'ערב ובבקר וצהרים'? הזהר מתאר את סדר היום של דוד, בו במקום תפילת ערבית היה קם בחצות להודות ולשבח.

מה עם המשך הפסוק – "וישמע קולי"? לכאורה צריך לפרש על תפילת ערבית, שהיא בדרך ממילא, ללא מודות עצמית אותה צריך לבטל. כשאומרים שתפילת ערבית רשות הכוונה היא שהיא מתפללת מאליה, באופן ספונטאני, וכבר ה' שומע את תפילתי.

המשך דברי הזהר תומך את הפירוש הזה. שם מובא שמישהו ('ההוא גברא') ושואל את ר' שמעון איך יתכן שיעקב אבינו, שהוא בחיר האבות, שתיקן תפילת ערבית והיא רק רשות? עונה לו ר' שמעון ששתי התפילות הקודמות – שחרית ומנחה – הם רק הקדמה לתפילת יעקב, שיירש את גורלו. כמו בזיווג, ששני הזרועות (אברהם ויצחק) רק מקרבות את הגוף אל הגוף, וברגע שהחתן והכלה כבר דבוקים זה בזה לא צריך לפעול כלום. כל השאר כבר קורה בדרך ממילא, וזו תפילת ערבית.

המהלך הזה של ר' שמעון מחזיר אותנו לחילוק שאמרנו בתחילת השיעור בין שלושת התפילות – רגש, קבלת עול והתכוננות למעשה. 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com