חיפוש בתוכן האתר

התועדות חזרה מהרבי ל שבט תש"ן הדפסה דוא

ארכיון שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

התועדות חזרה מהרבי

ל שבט תש"ן

 

ההתוועדות עכשיו היא התוועדות סיום ימי השובבי"ם, יחד עם ר"ח אדר. תשובה תתאה היא תשובה ממרירות ואילו תשובה עילאה היא תשובה משמחה. זה עיקר תקון החטא. הרבי הזכיר בשבת האחרונה שהייתי אצלו, יתרו, שהרבה צדיקים שרצו לדחוק את הקץ הבליגו כדי לסיים את העלאת הניצוצות. כעת, אומר הרבי, שאין מה לחוס על ניצוצות כיוון שסיימנו את העבודה הזו, ולכן צריך לדחוק ולצעוק "עד מתי". כמו כן, העיקר זה לא עבודה של "סור מרע" וזהירויות, שעבר עליהם הזמן, אלא בתגבורת הקו של "עשה טוב". כך גם ביחס למצות התשובה, להרבות בשמחה במעשה טוב – תורה ומצוות.

הזכרנו, שבשיחת היחידות [שיחה מיוחדת לאורחים] אמר הרבי שמי שנמצא על הר הבית "באופן המותר" צריך לכוון אל מקום קדש הקדשים. אחר כך דיבר על שירת הים, בשבת שירה, ועל שירת מרים עם הנשים. לומדים מכאן על אחדות – שיתוף של עבודה בין גברים ונשים – ושוב השתמש בביטוי "באופן המותר". רוצה לומר, שעם התקרבות הגאולה צריך להיות אחדות ושתוף פעולה בין הגברים לנשים. הפעם השלישית שהשתמש בביטוי "באופן המותר" ביחס למצות הצדקה בשבת, בהכנסת אורחים, הנעשית בעיקר על ידי האשה.

צריך לקשר בין שלושת הדברים שעליהם אמר הרבי "באופן המותר": הר הבית, גברים ונשים, צדקה של הכנסת אורחים. היום זה היום המקשר בין חודש שבט לחודש אדר, ובאותיות של ספר יצירה זה בין האות צ לאות ק. האות צ בנויה מאות נ כפופה ומאות י המחוברת לה מאחור [שיטת האריז"ל היא שה-י פונה לכיוון ההפוך]. נ היא כנסת ישראל ו-י הוא הצדיק יסוד עולם המשפיע לה שפע, כאשר המשפיע עם הפנים למושפע, ואילו המושפע מסב את פניו. כתוב בקבלה, שכאשר זו"ן בשלמות הם פונים החוצה להשפיע, בעוד שלפני כן הפנים הם אחד לשני. המשפיע שומר על המושפע שלא ינזק. הרמב"ם מסיים את סדר נשים עם הפסוק "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא" בהקשר של שמירת הבעל את אנשי ביתו בענייני צניעות. זה כאשר המשפיע צריך להשגיח, אולם במצב השלם, כש"כתר אחד לשניהם", אז אין צריך. אז אפשר ש"אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים", מבלי להסתכל אחד אל השני [לכן לא הכיר ביופיה החיצוני עד שהגיעו למצרים]. מתוך ז המדרגות של עלית המלכות לכתר בכתבי האריז"ל המדרגה השביעית היא מדרגת "תמתי", תמימות הרצון. המצב הראשוני, של אחור באחור, זה מזהירות ושמירה שלא ינקו החיצונים, ואילו המדרגה הזו רק נראית אחור באחור, אך למעשה הם פועלים אותה פעולה, כל אחד בזירה שלו. זוהי האחדות שצריכה להיות כיום בין נשים לגברים, והכל מתוך שמחה רבה.

לחיים לחיים!

שובו בנים שובבים עולה ביאת המשיח עולה שלמות, ועוד.

שרו 'משנכנס אדר', נגנו 'לכתחילה אריבער'

נמשיך במה שהרבי הדגיש. הרבי אמר שצריכה להיות "מציאות חדשה", כמו שנכנסים לארץ אחרי ארבעים שנה של המדבר. הוא הזכיר שהחידוש הוא שהיחיד, הפרט, הופך להיות ציבור. כל אחד הופך להיות מוסד הקשור לרבי. זה מתקשר עם מה שכתבנו ב'צדיק יסוד עולם' בענין ג התכונות של הצדיק: נשמה חדשה, נשמה דאצילות ונשמה כללית, לפי הסדר של ראש-תוך-סוף. הראש שלו זה החידוש שלו, התוך שלו, הרגש שלו זה האצילות. הכלליות שבו זה מה שהוא מוליך ברגליו את כל אחד מן העם, שהיה כלול בו מקדמת דנא, רק שמתגלה בו בהדיא [אפילו על משה רבינו נאמר שיונק מן הרגליים, מנצח והוד]. בקבלה ראש תוך סוף הם חב"ד, הכוללים את כל השכל-רגש-מעשה. אחרי ארבעים שנה "קאי איניש אדעתא דרביה" – להכיר בדעת שלו, בכח הכללי שבו, ברגליים שלו. כל ביטול אמיתי כולל את שתי התנועות של רצוא ושוב. רצוא היא התבטלות הפרט לכלל, אבל השוב היא המשכת הכלל בתוך הפרט, מועיל לו ומרפא אותו.

בהתוועדות הקודמת [במגדל עדר] דברנו על הצד הראשון, שהפרט מתבטל והופך להיות כלל. קצת מזכיר את תורת הרב קוק. אפשר לחשוב שברגע שהוא מתבטל אין יותר שיטות שונות, וזה לא משנה איזו שיטה (ברסלב, כו') מתבטלת לאחד הנצחי הבלתי משתנה. אבל דברי הרבי כאן באופן שונה. בכ"ב שבט הרבי לימד את המשנה האחרונה במסכת מקוואות – "מחט שהיא נתונה על מעלת המערה היה מוליך ומביא במים, כיוון שעבר עליה הגל – טהורה". מחט היא הנשמה, התופרת עליונים ותחתונים, כצדיק הנקרא כל – כולל עליונים ותחתונים. המחט עשויה משני צדדים: קוף וחוד. חודש אדר היא האות ק. חז"ל אומרים שאפילו בחלום אי אפשר לראות פיל העובר בקופא דמחטא [חור המחט]. פיל בחלום הוא סימן לפלאי פלאות, ששירתו בפרק שירה היא "מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך". אבל הנשמה כן יכולה לעשות את הבלתי אפשרי – להכניס את הפיל בקוף המתח – ואחר כך לנקוב באמצעות החוד את העלמא דשקרא ולהחדיר לתוכו את החוטא יקירא קדישא". כאשר אותה מחט נמצאת במערה, היא התהומא רבא, העולם התחתון שלנו, היא יכולה להיות על "מעלת המערה" – העילוי שיש בעבודה בו. המים הם הבטול [טבילה הם אותיות הבטול], וכאשר מולכים ומביאים אותה היא טהורה. טהורה סתם זה אפילו יותר מן הביטוי 'טהורה מכלום' במקום אחר. לענייננו, מה שהפרט התבטל בתוך הכלל גורם לכלל לחזור ולהתגלות שוב בפרט. זו המציאות החדשה שצריכה להיות היום. מלבד ענין התקשרות הכלל אל הפרט, שזה לבד אינו חידוש, החידוש השני כאן זה שיש את ענין העמידה "אדעתא דרביה" – הרבי שליט"א והרבי הקודם.

שאלה: מלבד נשיאת ההפכים, המאפשרת את ההתמקדות ב"עשה טוב" בלי חשש של פריקת עול, צריך כוח הכרעה, כח של מלך...

תשובה: המציאות החדשה היא שאתה בא הכח של הרבי, אתה הרגליים שלו, וזה תלוי בהתקשרות. בלי זה אין לך פיתרון לצאת מהסבך (רק אם יש לך תורה או רבי אחר). זה לא אומר שהוא מתפטר מהתפקיד. להיפך, הוא עולה למדרגה חדשה. כולנו האות צ, כולנו צדיקים, ועם כל זה יש את ה-י שמאות צ ויש את ה-נ שבה. נאמר בדרך מליצה: נון כפופה (נ) היא כנסת ישראל, ותורת הכלל של הרב קוק היא בדרך של נון פשוטה (ן), שגם היא נאמן פשוט, ובכל זאת צריך להוסיף פשיטות על פשיטותה באות צדי הפשוטה (ץ). ההוספה היא של המקיף הבא מן התקשרות לצדיק.

לחיים חיים!

מה שהרבי מדבר עכשיו על 'כל אחד צדיק' זה לא על צדיק של התניא, אלא על הבחינה שבה הצדיק כולל את כל העבודות של הצדיק-בינוני-רשע. כולל את כל הציבור כולו על שבעת המינים שבו.

ניגנו 'שאמיל'

שאלה: אומן מגלה את המקום הכי פנימי ונסתר שלו במודע, לעומת מלך שצריך לעמוד מול המציאות נכוחה. איך צריך צדיק היום להנהיג, לאיזה צד יש לתת את השפעה המכריעה? אצל חב"ד והרבי נראה יותר כצד השני, ואילו דוד המלך נראה יותר כבחינה הראשונה. כמה מקום יש לקושיות ולספקות בדרך הזו?

תשובה: אם הקושיה באה בדרך ניסיון אז מה שבא – בא, אבל לא צריך לבקש נסיון – "אל תביאני לידי ניסיון". צריכים ללכת בדרך שסללו לנו הצדיקים. האמונה היא שמה שאני מחפש נמצא בדרך הזו, גם אם אני לא רואה כרגע את מלא הדרת האור, בגללי. אבל לא בגלל זה אלך בדרך אחרת, שנראית מוארת יותר, כי האבדה לא נמצאת שם. אומן מול מדען זה כמו כתר מול שכל. ביחס ללב המח צריך לשלוט עליו. זה החלק ה"לא מדעי" לגריעותא, אבל בכתר יש חוש שמוליך את השכל. מדען שמגלה תגלית זה בגלל שחיפש אחריה כמו אומן, זו סוג של אומנות. בכתר יש קצת חושך – "ישת חושך סתרו" – ולכן ודאי יש כח כזה באומנות. כשיהודים נלחמים ומתעקשים על תורה ומצוות כשקשה, בגלות, זה יותר מאשר הקיום בזמן ש"הולך", שקל. זה מצריך אתכפייא ואתהפכא, ובעצם זו ירידה לצורך עליה. כך צריך לתפוס אומנות פנימית. הקושיה היא קושית הגלות, והרגיש את 'שכינתא בגלותא'. כשנוסעים לרבי מי שרגיש מיד מרגיש כמה הסתרה יש בגלות אמריקה, גלות עבה. לכן לא צריך לחפש אחרי החושך, יש כבר מספיק...

שאלה: עד כמה צריך לתת מקום להקשבה אמיתית ליהודי בעת פעילות של הפצות וקירוב?

תשובה: יש שני פסוקי נתינה דומים: "ולא נתן לכם ה' לב לדעת עיניים לראות ואזנים לשמוע" ו"ונתן לך רחמים וריחמך". בפסוק הראשון הסדר הוא דעת ("לב לדעת"), חכמה ("עיניים לראות"), בינה ("אזניים לשמוע"). לפי סוד הצירוף מסדר כזה של המוחין (ויה) נולדת מידת התפארת, הרחמים המובאים בפסוק השני. הרחמים מולידים אהבה – "יעקב אשר פדה את אברהם". לראות את היהודי זה לראות המהות והמצב שלו באופן שהוא עצמו לא מסוגל לראות. כמו שצדיק מסתכל. לשמוע זו הסבלנות לשבת איתו ולשמוע אותו, להקשיב לו, מבפנים. גם בשבילי, כרופא, כדי לדעת איך אני נותן לו תרופה במינון נכון. יותר מזה, גם לדעת מה לתקן אצלי כדי לתקן אותו. מה שדוחה אותו ממני זה הדבר שאני צריך לתקן אצלי. אבל לפני הכל צריך את הדעת, שבאה במקום האמונה (הכתר), שלפני הראיה בגילוי של אור. זה מה שהבעש"ט אומר שאהבת ישראל צריכה להיות ליהודי שלא ראיתי מעולם. זו התקשרות עצמית, ברית, עם עצם הנשמה שלו, והיא קודמת למה שראיתי אצלו או שמעתי ממנו [זו הפעם הראשונה שאני זוכר במפורש מהרבי שאמונה היא בראש הכתר, ולשם עולה הדעת]. 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com