חיפוש בתוכן האתר

הילולא ר' הלל מפאריטש - הרופא לשבורי לב - יא אב תשמ"ה הדפסה דוא

ארכיון שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

הרופא לשבורי לב - הילולא ר' הלל מפאריטש

יא אב תשמ"ה (ישיבת שובה ישראל - ירושלים)

 

 

ניגנו 'דער עובד' [העובד] של ר' הלל

זה אחד מעשרת הניגונים של ר' הלל, הנקרא ניגון העובד. ר' אייזיק הוא גדול המשכילים בחב"ד ור' הלל הוא גדול העובדים. יש סיפור מפורסם מהצמח צדק, שאמר שלשניהם יש את שתי התכונות וכל ההבדל מאיפה מתחילים. ר' אייזיק מתחיל מהשכלה ומזה נמשכת העבודה לנקודת הלב ואילו ר' הלל מתחיל מעבודה ומזה עולה גם כן להשכלה אלוקית. ידוע שעובד עולה חסיד. בלי עבודה אתה לא חסיד.

לחיים לחיים!

צריך להבין למה ההילולא שלו דוקא היום. בשנה כזו, שתשעה באב נדחה לאחר השבת, זה יוצא למחרת הצום. יש יהודים יחידי סגולה – והיום כמעט שאין ועל פי הבעש"ט אין ענין ואפילו להיפך, זה יום חג – שצמים מספקא דיומא את יום כיפור יומיים, אבל בתשעה באב יש ענין אחר. כתוב שבית המקדש התחיל להישרף ב-ט באב רק לפנות ערב, בעוד שהחורבן הסופי היה בעשרה באב. אנחנו אמנם פוסקים שהתחלת הפורענות היא העיקר, ולכן הצום נקבע לפי זה, אבל יש אנשי מעשה שצמים יומיים ולא רק בגלל ספקא דיומא אלא מצד הענין. גם בהלכה שנפסקה לכולם, יש דינים באבלות שנמשכים גם אל היום העשירי. ממילא, היום הראשון שכולו שמח, שכבר מתחילה בו העליה שאחר הירידה שהיא גם תכליתה, זה י"א מנחם-אב. "כל ההתחלות קשות", ואם רוצים לקיים את מה שאמרנו אתמול בקינות "כי נפלתי – קמתי" ולהתחיל להתכונן לקימה אז צריך יתר כח ועז. זה הענין של היום הזה, ולר' הלל בעל ההילולא. זה הענין שלו. יש כמה רמזים להלל בתורה. אנחנו רגילים להזכיר שהפסוק "הן לי לא נתת זרע" הוא ראשי תבות הלל, והיא רומזת למידת ההשתוות, שהן ולאו שווים אצלו מתוך אמונה פשוטה. רמז נוסף מתהילים (פרק קמז), שיותר נוגע לעניינו של ר' הלל, העובד של חב"ד, הוא הפסוק "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם" – ראשי תבות הלל. היום הזה הוא היום של רפואת שבורי הלב. החורבן הוא השבירה, כמו שבירת המלכים, והטוב שיש בשבירה הוא ה'צו בראכנקייט', הלב נשבר בעבודת ה'. בלי זה אין כלי בעבודת ה' – "אין כלי שלם כלב נשבר". האור של הכלי – ובלי אור לא שווה הכלי כלום – הוא הרפואה של הלב. בחנוכה למדנו שיש יג מיני אור בתורה, כאשר הלל ["בהלו נרו עלי ראשי"] הוא אור הפה, שמהללים בפה. ב-יג תקוני הדיקנא מכוון האור הזה כנגד תקון יב, תקון הפומא קדישא ממנו יוצא אור ההלל. אור פה הוא רפואה, כמו "פתח דברך יאיר" שברא ה' את העולם בדיבור והדיבור הראשון שיצא הוא "יהי אור". אז הלל הוא בחינת רפואה הנרמזת בפסוק "הרופא לשבורי לב". זה מה שר' הלל מתחיל מעבודה ומגיע להשכלה. עבודה זה לב נשבר, להגיע ללב נשבר, לשבור את הלב. עבודה היא לעבד עורות: לקחת משהו גס, משכא דחיויא-עור הנחש, החיצוניות וגסות של האדם ולעבד אותה. לשבור אותה. בתניא מסביר שעובד אלקים זה מי ששובר את טבע הרגילות שלו, שלומד מאה ואחת פעמים במקום מאה שרגיל. זה נקרא אתכפייא. למי שיש לב נשבר בטבע יש את התכונה הזו, לעשות כל פעם יותר מן הרגילות [אם רגיל למאה ואחת אז צריך מאה ושתים. 100 זה מצד שלמות הרצון 101 זה רישא דאין, 102 עולה אמונה].

לענייננו, ר' הלל מתחיל מן הלב, מן הלב הנשבר, וממשיך לתוכו את האור, את ההשכלה האלקית. מי שמשכיל בעצם כמו ר' אייזיק שובר את עצמו על ידי הפלאת ההפלאה. משכיל אמיתי זה מי שמשיג דברים מופלאים, לא דברים שרק נתפסים בהשגה, כמו ר' עקיבא שזלגו עיניו דמעות בעת ששמע סודות שיר השירים מפי ר' אליעזר בן הורקנוס כי "לאו כל מוחא סביל דא". משכיל חיצוני זה נקרא שהשכל לא נפרד מן הלב, יש לו רק שכל, רק ספר בתוך השכל. השכל העליון ביותר מבין לב נתיבות חכמה של ספר יצירה הוא שכל מופלא, ומשכיל אמיתי מגיע עד לשכל הזה והוא גורם לו בכי. זה מהשכלה לעבודה, אבל מעבודה לשכלה זה "הרופא לשבורי לב", שהוא כבר שבור לב. זה להתחיל מנקודת שפלות עצמית. הוא אחרי חורבן הבית וזה הענין של היום הזה.

ר' הלל היה רוח הקדש והוא צפה היכן יקבר. הסתלק באמצע נסיעה ולא בעירו, כמו האדמו"ר הזקן. הנסיעה היתה של שליחות. ר' הלל היה המשפיע והיה כל החיים נוסע בשליחות הרבי להשפיע, 'מפזר רוחניות ואוסף גשמיות', בלשון הצמח צדק. היה מגיע למקום נידח שלא שמעו בו מעולם דיבורים כאלו, והיה מתחיל לדרוש וכלום היו בוכים בלי להבין כלום. הוא היה אומר שהוא מדבר ישר לנשמה שלהם. פעם עשה  לו יהודי אחד, שלא הכיר כלל, טובה ור' הלל אמר לו שהוא יקבר לידו, וכך היה. זה היה באמצע הלילה, והחברה קדישא אפילו לא ראו היכן הם חופרים, ולמחרת ראו שקברו איש צדיק ליד איש פשוט. רצו להעביר אותו, אבל לפני כן עשו בירור מי הוא האיש הזה עד שגילו שר' אמר לו לפני שנים שיקבר לידו. זה מחזק את הענין של היום הזה, תחילת ריפוי השבירה, בכך שר' הלל ברוח קדשו צפה את היום הזה.

יש ווארט של ר' שמחה בונים מפרשיסחא שאומר שהרפואה של ה"שבורי לב" זה לא בסילוק השבירה אלא בהמתקה שלה. את הלב הנשבר משאירים. אז זה הופך להיות ערב, כמו תבלין, שמרגישים את המרירות הראשונה אבל זה כבר ממותק. זה חידוש של נושא הפכים הבאה מן העצמות. רק מתוק מעיקרא, כמו סוכר, זה רק חסד בלי היפך הגבורה. זה נמשך רק מן התענוג. אבל "הרופא לשבורי לב" נמשך מאמונה פשוטה, מרדל"א, מנשיאת הפכים.

למדנו פעם כלל גדול בקבלה וחסידות, שכל פעם שיש בלשון הקדש מילה עם האות ע מסתתרת בתוכה הפנימיות באות א. הבאנו פעם שבעים דוגמאות לכך, שכל דוגמה היא תורה שלמה. לענייננו, הפנימיות של עובד היא אובד, אחד שמרגיש שהמצב אבוד. זה השפלות העצמית. הפסוק הקודם לו הוא "נדחי ישראל יקבץ" ראשי תבות יין, בבחינת "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש"... אחר כך אפשר להמשיך רפואה לאובד.

האדמו"ר האמצעי כותב שהנקודה הזו, שאתה אובד ו"לבו דואג בקרבו" העצמי, לא צריך להיות בהתפשטות. זה צריך להיות מרוכז בתמצית, אפילו לא במודע. אם זה מתפשט זה יותר מדי חריף, זה יכול לקלקל ולהפיל את האדם חלילה. זה צריך להיות שמור בנקודת הלב ובשביל זה צריך להכין ולתקן לו לבוש שישמר אותו. זה העובד, עובד אלקים. זהו זה שמעבד את הגסות שלו. לב נשבר מתוקן זה אובד בלבוש עובד. "איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה", ותפילה מתחילה מתקוה. הבעש"ט אומר שלא צועקים – "צעק לבם אל ה'" – מתוך יאוש אלא מתוך תקוה, אפילו כשהצעקה באה מתוך "הגיעו מים עד נפש". התקוה היא ביטחון ש"מקוה ישראל מושיעו בעת צרה". להתפלל זה מתחיל תמיד עם משהו חיובי, אפילו כשצועק מתוך כאב לב הכי עצום. שורש הצעקה היא האמונה בה', אחרת שיצעק לעצים ולאבנים, שידפוק את הראש בקיר... זה שצועק לה' מתוך תקוה בא מזה שלגבי עצמו הוא אובד. לא יודע אם הוא נמצא או לא נמצא. הוא בספק לגבי מציאות עצמו ועל גבי זה יש עבודה של תפילה. אמנם צריך להבחין שיש שני סוגי תפילות, יש תפילה של התבוננות ודבקות ויש תפילה של צעקה, של בעל תשובה, בלי התבוננות, אבל גם הצעקה שללא התבוננות באה מתוך תקוה.

 

נחזור לר' הלל, שמתחיל מעבודה, מן הכלי, ומגיע להשכלה, לאור. ר' הלל בעצמו כותב במאמרים שיש שתי דרכים של תקון: נשמות דאצילות בנין הצורה אצלו קודם לבנין החומר, שהאור לפני הכלי, ההשכלה לפני העבודה. אצלו האור המופלא שובר את הגסות של הגוף. אבל יש עבודה ששייכת לנשמות דבי"ע, ולנשמות של בריאה בפרט, ששם העבודה של בנין החומר קודמת לבנין הצורה. שם קודם יש לב נשבר. מהי הרפואה? "ומחבש לעצבותם". צריך לרפא את העצבים, כמו שאומרים היום. בתורה עצבים הם פסלים, עבודה זרה [רמז לדברי הרמב"ם בשם חז"ל – שנמצא רק בזהר – שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה]. עצבים זה להתעצבן וצריך לחבש אותם, לשים תחבושת.

לחיים לחיים!

נספר כמה סיפורים על ר' הלל:

הרה"צ ר' הלל מפאריטש ישב עם אברכים והתוועד. בבית האיר פנס קטן ולא נתן אור רב. נכנס חסיד אחד ושאל 'מדוע אתם יושבים בחושך?' ויען אחד מהמסובים 'אמת כאשר מתרגלים ויושבים איזה משך זמן פה אין כל כך חשך'. ויאמר ר' הלל 'כשמתרגלים ללכת בדרך חושך מטעים את עצמו שהולכים בדרך האור ובדרך ישרה'.

ר' הלל אמר שמי שאין לו חוש בנגינה אין לו חוש בחסידות [במ"א כתוב: מי שאינו יכול לנגן לא יכול להיות חסיד (וזה כנראה לא הנוסח הנכון)].

אצל הרה"צ ר' הלל נתארח אורח ביום שבת קדש. ביום, כשחלקו הצ'ולנט ונתנו לאורח חלקו, אמר האורח שהרופאים אסרו עליו לאכול דברים כאלו. ויאמר ר' הלל שיטעום מן הצ'ולנט והוא מקבל עליו אחריות שלא יזיקנו. ויטעם האורח כף אחת מן הצ'ולנט וישלח ידו לקחת עוד כף אחת ויאמר לו הרה"צ ר' הלל: 'מכאן ואילך זה על אחריותך'...

מה לומדים מן הסיפור הזה? למה לא לקח ר' הלל אחריות על הכף השניה? הכף הראשונה היתה לאחר שאותו אורח כבר קבע והחליט שהוא לא אוכל מן המאכל, ולאכול כנגד ההחלטה רק כי יש מצוה זו אתכפייא. יש מצוה לענג את השבת, אבל הזכרנו פעם שכל מצוה שיש בה הנאה גופנית דרך חסידות חב"ד היא שלא צריך 'להדר' בזה. זה יכול להוריד אותו. לכן על הכף השניה כבר הוא לא לוקח אחריות. אם אתה רוצה לאכול לשם שמים אז זה כבר תלוי בך. יש ווארט בקוצק, שמצד הגברא ביום חול זה כמו שבת – 'איך שאתה כל השבוע כך אתה בשבת'. זו תפיסה שכולה 'גברא'. יש תפיסה נאיבית שכולה 'חפצא', שהכל מתוקן וזה לא תלוי בך. יש את זה הרבה אצל לא-חסידים. בחב"ד יש שלוב בין שתי השיטות [לכן הצמח צדק אמר על קוצק שזה בחינה שלפני מתן תורה, שאז יש רק 'גברא'. כך קיימו האבות את כל התורה. רק במתן תורה נכנסה הקדושה בתוך החפצא]. לכן גם בשבת יש את הענין הזה, שאתה לא מתוקן.

ר' הלל מפאריטש היה מדקדק שבבישול המרק בערב שבת ישימו לאקשין [אטריות ארוכות], ואמר שזה כנגד מדרגת אריך [אנפין] וביום טוב היה מדקדק ומצווה לבני ביתו שישימו במרק פארפעל [אטריות קצרות], ואמר הטעם שביום טוב הוא בחינת עיגולים [חג הוא מלשון עיגול, מחוג הוא ריקוד במעגל].

ר' הלל מפאריטש, כשנסע בדרך אם הגיעו לגשר ירד את העגלה והלך את הגשר רגלי.  

העורך מוסיף כאן שזה כנראה בגלל הגמרא האומרת "אימתי בני אדם נבדקין? על הגשר". כאן הגשר הוא בחינת דין, שבודק את האדם, אבל בקבלה יש מושג של עב גשרים של חסד. נסביר את הקשר: יש עב גשרים, נ שערי בינה ו-לב נתיבות חכמה, כאשר בחכמת המספר הנוסחה היא 2n2  . היא מתחילה כך: 2,8,18,32,50,72 (זו נוסחת מספר האלקטרונים שיש בכל קליפה). לפי הכתוב בזהר, לב שייך לחכמה, נ שייך לבינה ו-עב שייך לדעת. לפי זה, מהם שלושת המספרים הראשונים? הסדרה מתחילה מ-ב, כהתחלת התורה באות ב רבתי של המילה בראשית. אם האחרונות הם חב"ד אז שלושת הראשונות הן השורשים ב-ג רישין שבכתר: ב באמונה, ח בתענוג, חי ברצון. בהמשך הסדרה יהיה צח בחסד, 128 בגבורה, 162 בתפארת, 200 בנצח, 242 בהוד, רפח ביסוד, ו-338 [העולה הוי' פעמים אחד, כידוע ש"שמע ישראל" נכלל במלכויות להלכה] במלכות. הכל היה כדי להסביר את הבדיקה של הגשר, השייכת בדעת. בדעת יש ב עיטרין, עומק טוב ועומק רע של ספר יצירה. זה כמו "עץ הדעת טוב ורע", שיש בדיקה בין טוב לרע, ולכן הבדיקה היא על הגשר.

אפשר לומר, לפי הסיפור הקודם, שעגלה זה מלשון עיגולים, שזה מקיף, וכשהולך רגלי זה בחינת יושר – "והאלקים עשה את האדם ישר". כשאתה ביושר אתה יותר מובטח, זה זכות, אבל על העלה זה פחות בטוח, זה מקיף. עיקר הבדיקה היא האם אתה באמת ישר או לא...

פעם אחת ישבו הרה"צ ר' הלל מפאריטש וחסידים אברכים, ובאמצע ההתוועדות בא אברך אחד, ושאלו אותו למה בא בשעה מאוחרת. ויען האברך: 'הטרדה דפרנסה עכבה בעדי לבוא בעתו. ויאמר לו ר' הלל: 'הנה ידוע שכל העניינים הגשמיים שורשם מהזעה של האופנים, דהיינו מהסיגים והפסולת שלהם, ואתה אמרת שהנך טרוד לקבץ הסיגים והפסולת שזרקום האופנים? איש חסיד צריך לבוא להתוועדות, ולא להיות טרוד באסיפת פסולת'.

פעם אחת ר' הלל התוועד ב-י כסלו ובא אחד שהיה מלמד תינוקות. ור' הלל שאל אותו למה איחר לבא? וענה אותו מלמד 'שאני שכיר יום ולמדתי עד השעה הזו עם התלמידים'. ענה לו: 'אין אתה עוסק באמונה,... שהפסוק "כי שכיר יום ביומו" ששכיר מצפה מתי יגמר היום ותושלם המלאכה, כן בהיות היום י כסלו יום התוועדות, היה לך לגמור מלאכתך מקודם ולבוא להתוועדות' [אם אתה לא מחכה לסיום היום אז זה סימן שאתה לא שכיר טוב].

היה לר' הלל הרבה מושפעים, אפשר לומר שהיה המשפיע הכי גדול מאז הבעש"ט, שהיו לו אלפי מושפעים. מכל המחונכים המפורסם ביותר הוא ר' שלום ר' הלל'ס, ר' שלום של ר' הלל, שיש גם עליו הרבה סיפורים וזה סיפור משמו.

החסיד ר' שלום ר' הלל'ס הנקרא כך בפי החסידים לא היה בנו של ר' הלל רק היה מקושר לר' הלל. היתה לו חנות של סחורה בעיר אחת ומסר את עסקו ביד אשתו ונסע עם ר' הלל בכל מקום שנסע [כאמור, שהיה כל החיים בנסיעות]. פעם נסע והתאכסן אצל איש פשוט, עובד אדמה. בעל האכסניה בא בשעה שלישית [אחר הצהריים] מן השדה והנה רואה שר' שלום לא גמר עדיין תפילתו. ויאמר אל הנוכחים, שכנראה יש לו לאורח מח אטום – 'א גראב א קאפ' – שבמשך זמן ארוך לא גמר תפילתו. ויאמר ר' שלום ר' הלל'ס שדברי האיש הפשוט פעלו עליו בטוש כזה שכמה התבוננויות לא פעלו עליו הכנעה ובטוש כזה.

חסידים אומרים אודות החסיד הצדיק ר' הלל מפאריטש שזה שלוש מאות שנים לא היה צדיק במעשה כמוהו.

החסיד הצדיק ר' הלל מפאריטש התאכסן בדרך בעיירה אחת וחפץ ללכת למקוה. ואמרו לו שאין כאן מקוה, שמסתפקים בזה שיש להם נהר. ותמה ר' הלל תמיהה גדולה, איך עיר שגרים בה כמה מאות משפחות יהודים ואין להם מקוה, אם כן הנהר הוא הסיבה, וחזר ואמר כמה פעמים שהנהר הוא הסיבה, לא בא זמן רב אחר שנסעו משם והנהר נעקר ממסלולו רחוק כמה פרסאות מן העיר.

אצל ר' הלל יש תשובה אחת – היה גם פוסק הלכה – לגבי עיר ששואלת על עדיפות לבנייה, האם בית כנסת או מקוה. הוא כמובן פסק, כמו פוסקים רבים אחרים, שמקוה עדיף, כפשוט. מעניינת היא הלשון שלו באותה תשובה.

ר' הלל חיבר עשרה ניגונים, כמו האדמו"ר הזקן, שבספר הניגונים רק חמישה מהם מזוהים. אצלנו, בזכות ר' אליהו רבקין ע"ה, מזוהים עוד ארבעה. ר' שלמה חיים קסלמן, המשפיע של כפר חב"ד, היה מנגן בעיקר את אחד מהם, אז ננגן אותו יחד.

ניגנו את הניגון של ר' הלל


ניגנו 'דער עובד' [העובד] של ר' הלל

זה אחד מעשרת הניגונים של ר' הלל, הנקרא ניגון העובד. ר' אייזיק הוא גדול המשכילים בחב"ד ור' הלל הוא גדול העובדים. יש סיפור מפורסם מהצמח צדק, שאמר שלשניהם יש את שתי התכונות וכל ההבדל מאיפה מתחילים. ר' אייזיק מתחיל מהשכלה ומזה נמשכת העבודה לנקודת הלב ואילו ר' הלל מתחיל מעבודה ומזה עולה גם כן להשכלה אלוקית. ידוע שעובד עולה חסיד. בלי עבודה אתה לא חסיד.

לחיים לחיים!

צריך להבין למה ההילולא שלו דוקא היום. בשנה כזו, שתשעה באב נדחה לאחר השבת, זה יוצא למחרת הצום. יש יהודים יחידי סגולה – והיום כמעט שאין ועל פי הבעש"ט אין ענין ואפילו להיפך, זה יום חג – שצמים מספקא דיומא את יום כיפור יומיים, אבל בתשעה באב יש ענין אחר. כתוב שבית המקדש התחיל להישרף ב-ט באב רק לפנות ערב, בעוד שהחורבן הסופי היה בעשרה באב. אנחנו אמנם פוסקים שהתחלת הפורענות היא העיקר, ולכן הצום נקבע לפי זה, אבל יש אנשי מעשה שצמים יומיים ולא רק בגלל ספקא דיומא אלא מצד הענין. גם בהלכה שנפסקה לכולם, יש דינים באבלות שנמשכים גם אל היום העשירי. ממילא, היום הראשון שכולו שמח, שכבר מתחילה בו העליה שאחר הירידה שהיא גם תכליתה, זה י"א מנחם-אב. "כל ההתחלות קשות", ואם רוצים לקיים את מה שאמרנו אתמול בקינות "כי נפלתי – קמתי" ולהתחיל להתכונן לקימה אז צריך יתר כח ועז. זה הענין של היום הזה, ולר' הלל בעל ההילולא. זה הענין שלו. יש כמה רמזים להלל בתורה. אנחנו רגילים להזכיר שהפסוק "הן לי לא נתת זרע" הוא ראשי תבות הלל, והיא רומזת למידת ההשתוות, שהן ולאו שווים אצלו מתוך אמונה פשוטה. רמז נוסף מתהילים (פרק קמז), שיותר נוגע לעניינו של ר' הלל, העובד של חב"ד, הוא הפסוק "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם" – ראשי תבות הלל. היום הזה הוא היום של רפואת שבורי הלב. החורבן הוא השבירה, כמו שבירת המלכים, והטוב שיש בשבירה הוא ה'צו בראכנקייט', הלב נשבר בעבודת ה'. בלי זה אין כלי בעבודת ה' – "אין כלי שלם כלב נשבר". האור של הכלי – ובלי אור לא שווה הכלי כלום – הוא הרפואה של הלב. בחנוכה למדנו שיש יג מיני אור בתורה, כאשר הלל ["בהלו נרו עלי ראשי"] הוא אור הפה, שמהללים בפה. ב-יג תקוני הדיקנא מכוון האור הזה כנגד תקון יב, תקון הפומא קדישא ממנו יוצא אור ההלל. אור פה הוא רפואה, כמו "פתח דברך יאיר" שברא ה' את העולם בדיבור והדיבור הראשון שיצא הוא "יהי אור". אז הלל הוא בחינת רפואה הנרמזת בפסוק "הרופא לשבורי לב". זה מה שר' הלל מתחיל מעבודה ומגיע להשכלה. עבודה זה לב נשבר, להגיע ללב נשבר, לשבור את הלב. עבודה היא לעבד עורות: לקחת משהו גס, משכא דחיויא-עור הנחש, החיצוניות וגסות של האדם ולעבד אותה. לשבור אותה. בתניא מסביר שעובד אלקים זה מי ששובר את טבע הרגילות שלו, שלומד מאה ואחת פעמים במקום מאה שרגיל. זה נקרא אתכפייא. למי שיש לב נשבר בטבע יש את התכונה הזו, לעשות כל פעם יותר מן הרגילות [אם רגיל למאה ואחת אז צריך מאה ושתים. 100 זה מצד שלמות הרצון 101 זה רישא דאין, 102 עולה אמונה].

לענייננו, ר' הלל מתחיל מן הלב, מן הלב הנשבר, וממשיך לתוכו את האור, את ההשכלה האלקית. מי שמשכיל בעצם כמו ר' אייזיק שובר את עצמו על ידי הפלאת ההפלאה. משכיל אמיתי זה מי שמשיג דברים מופלאים, לא דברים שרק נתפסים בהשגה, כמו ר' עקיבא שזלגו עיניו דמעות בעת ששמע סודות שיר השירים מפי ר' אליעזר בן הורקנוס כי "לאו כל מוחא סביל דא". משכיל חיצוני זה נקרא שהשכל לא נפרד מן הלב, יש לו רק שכל, רק ספר בתוך השכל. השכל העליון ביותר מבין לב נתיבות חכמה של ספר יצירה הוא שכל מופלא, ומשכיל אמיתי מגיע עד לשכל הזה והוא גורם לו בכי. זה מהשכלה לעבודה, אבל מעבודה לשכלה זה "הרופא לשבורי לב", שהוא כבר שבור לב. זה להתחיל מנקודת שפלות עצמית. הוא אחרי חורבן הבית וזה הענין של היום הזה.

ר' הלל היה רוח הקדש והוא צפה היכן יקבר. הסתלק באמצע נסיעה ולא בעירו, כמו האדמו"ר הזקן. הנסיעה היתה של שליחות. ר' הלל היה המשפיע והיה כל החיים נוסע בשליחות הרבי להשפיע, 'מפזר רוחניות ואוסף גשמיות', בלשון הצמח צדק. היה מגיע למקום נידח שלא שמעו בו מעולם דיבורים כאלו, והיה מתחיל לדרוש וכלום היו בוכים בלי להבין כלום. הוא היה אומר שהוא מדבר ישר לנשמה שלהם. פעם עשה  לו יהודי אחד, שלא הכיר כלל, טובה ור' הלל אמר לו שהוא יקבר לידו, וכך היה. זה היה באמצע הלילה, והחברה קדישא אפילו לא ראו היכן הם חופרים, ולמחרת ראו שקברו איש צדיק ליד איש פשוט. רצו להעביר אותו, אבל לפני כן עשו בירור מי הוא האיש הזה עד שגילו שר' אמר לו לפני שנים שיקבר לידו. זה מחזק את הענין של היום הזה, תחילת ריפוי השבירה, בכך שר' הלל ברוח קדשו צפה את היום הזה.

יש ווארט של ר' שמחה בונים מפרשיסחא שאומר שהרפואה של ה"שבורי לב" זה לא בסילוק השבירה אלא בהמתקה שלה. את הלב הנשבר משאירים. אז זה הופך להיות ערב, כמו תבלין, שמרגישים את המרירות הראשונה אבל זה כבר ממותק. זה חידוש של נושא הפכים הבאה מן העצמות. רק מתוק מעיקרא, כמו סוכר, זה רק חסד בלי היפך הגבורה. זה נמשך רק מן התענוג. אבל "הרופא לשבורי לב" נמשך מאמונה פשוטה, מרדל"א, מנשיאת הפכים.

למדנו פעם כלל גדול בקבלה וחסידות, שכל פעם שיש בלשון הקדש מילה עם האות ע מסתתרת בתוכה הפנימיות באות א. הבאנו פעם שבעים דוגמאות לכך, שכל דוגמה היא תורה שלמה. לענייננו, הפנימיות של עובד היא אובד, אחד שמרגיש שהמצב אבוד. זה השפלות העצמית. הפסוק הקודם לו הוא "נדחי ישראל יקבץ" ראשי תבות יין, בבחינת "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש"... אחר כך אפשר להמשיך רפואה לאובד.

האדמו"ר האמצעי כותב שהנקודה הזו, שאתה אובד ו"לבו דואג בקרבו" העצמי, לא צריך להיות בהתפשטות. זה צריך להיות מרוכז בתמצית, אפילו לא במודע. אם זה מתפשט זה יותר מדי חריף, זה יכול לקלקל ולהפיל את האדם חלילה. זה צריך להיות שמור בנקודת הלב ובשביל זה צריך להכין ולתקן לו לבוש שישמר אותו. זה העובד, עובד אלקים. זהו זה שמעבד את הגסות שלו. לב נשבר מתוקן זה אובד בלבוש עובד. "איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה", ותפילה מתחילה מתקוה. הבעש"ט אומר שלא צועקים – "צעק לבם אל ה'" – מתוך יאוש אלא מתוך תקוה, אפילו כשהצעקה באה מתוך "הגיעו מים עד נפש". התקוה היא ביטחון ש"מקוה ישראל מושיעו בעת צרה". להתפלל זה מתחיל תמיד עם משהו חיובי, אפילו כשצועק מתוך כאב לב הכי עצום. שורש הצעקה היא האמונה בה', אחרת שיצעק לעצים ולאבנים, שידפוק את הראש בקיר... זה שצועק לה' מתוך תקוה בא מזה שלגבי עצמו הוא אובד. לא יודע אם הוא נמצא או לא נמצא. הוא בספק לגבי מציאות עצמו ועל גבי זה יש עבודה של תפילה. אמנם צריך להבחין שיש שני סוגי תפילות, יש תפילה של התבוננות ודבקות ויש תפילה של צעקה, של בעל תשובה, בלי התבוננות, אבל גם הצעקה שללא התבוננות באה מתוך תקוה.

 

נחזור לר' הלל, שמתחיל מעבודה, מן הכלי, ומגיע להשכלה, לאור. ר' הלל בעצמו כותב במאמרים שיש שתי דרכים של תקון: נשמות דאצילות בנין הצורה אצלו קודם לבנין החומר, שהאור לפני הכלי, ההשכלה לפני העבודה. אצלו האור המופלא שובר את הגסות של הגוף. אבל יש עבודה ששייכת לנשמות דבי"ע, ולנשמות של בריאה בפרט, ששם העבודה של בנין החומר קודמת לבנין הצורה. שם קודם יש לב נשבר. מהי הרפואה? "ומחבש לעצבותם". צריך לרפא את העצבים, כמו שאומרים היום. בתורה עצבים הם פסלים, עבודה זרה [רמז לדברי הרמב"ם בשם חז"ל – שנמצא רק בזהר – שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה]. עצבים זה להתעצבן וצריך לחבש אותם, לשים תחבושת.

לחיים לחיים!

נספר כמה סיפורים על ר' הלל:

הרה"צ ר' הלל מפאריטש ישב עם אברכים והתוועד. בבית האיר פנס קטן ולא נתן אור רב. נכנס חסיד אחד ושאל 'מדוע אתם יושבים בחושך?' ויען אחד מהמסובים 'אמת כאשר מתרגלים ויושבים איזה משך זמן פה אין כל כך חשך'. ויאמר ר' הלל 'כשמתרגלים ללכת בדרך חושך מטעים את עצמו שהולכים בדרך האור ובדרך ישרה'.

ר' הלל אמר שמי שאין לו חוש בנגינה אין לו חוש בחסידות [במ"א כתוב: מי שאינו יכול לנגן לא יכול להיות חסיד (וזה כנראה לא הנוסח הנכון)].

אצל הרה"צ ר' הלל נתארח אורח ביום שבת קדש. ביום, כשחלקו הצ'ולנט ונתנו לאורח חלקו, אמר האורח שהרופאים אסרו עליו לאכול דברים כאלו. ויאמר ר' הלל שיטעום מן הצ'ולנט והוא מקבל עליו אחריות שלא יזיקנו. ויטעם האורח כף אחת מן הצ'ולנט וישלח ידו לקחת עוד כף אחת ויאמר לו הרה"צ ר' הלל: 'מכאן ואילך זה על אחריותך'...

מה לומדים מן הסיפור הזה? למה לא לקח ר' הלל אחריות על הכף השניה? הכף הראשונה היתה לאחר שאותו אורח כבר קבע והחליט שהוא לא אוכל מן המאכל, ולאכול כנגד ההחלטה רק כי יש מצוה זו אתכפייא. יש מצוה לענג את השבת, אבל הזכרנו פעם שכל מצוה שיש בה הנאה גופנית דרך חסידות חב"ד היא שלא צריך 'להדר' בזה. זה יכול להוריד אותו. לכן על הכף השניה כבר הוא לא לוקח אחריות. אם אתה רוצה לאכול לשם שמים אז זה כבר תלוי בך. יש ווארט בקוצק, שמצד הגברא ביום חול זה כמו שבת – 'איך שאתה כל השבוע כך אתה בשבת'. זו תפיסה שכולה 'גברא'. יש תפיסה נאיבית שכולה 'חפצא', שהכל מתוקן וזה לא תלוי בך. יש את זה הרבה אצל לא-חסידים. בחב"ד יש שלוב בין שתי השיטות [לכן הצמח צדק אמר על קוצק שזה בחינה שלפני מתן תורה, שאז יש רק 'גברא'. כך קיימו האבות את כל התורה. רק במתן תורה נכנסה הקדושה בתוך החפצא]. לכן גם בשבת יש את הענין הזה, שאתה לא מתוקן.

ר' הלל מפאריטש היה מדקדק שבבישול המרק בערב שבת ישימו לאקשין [אטריות ארוכות], ואמר שזה כנגד מדרגת אריך [אנפין] וביום טוב היה מדקדק ומצווה לבני ביתו שישימו במרק פארפעל [אטריות קצרות], ואמר הטעם שביום טוב הוא בחינת עיגולים [חג הוא מלשון עיגול, מחוג הוא ריקוד במעגל].

ר' הלל מפאריטש, כשנסע בדרך אם הגיעו לגשר ירד את העגלה והלך את הגשר רגלי.

העורך מוסיף כאן שזה כנראה בגלל הגמרא האומרת "אימתי בני אדם נבדקין? על הגשר". כאן הגשר הוא בחינת דין, שבודק את האדם, אבל בקבלה יש מושג של עב גשרים של חסד. נסביר את הקשר: יש עב גשרים, נ שערי בינה ו-לב נתיבות חכמה, כאשר בחכמת המספר הנוסחה היא 2n2. היא מתחילה כך: 2,8,18,32,50,72 (זו נוסחת מספר האלקטרונים שיש בכל קליפה). לפי הכתוב בזהר, לב שייך לחכמה, נ שייך לבינה ו-עב שייך לדעת. לפי זה, מהם שלושת המספרים הראשונים? הסדרה מתחילה מ-ב, כהתחלת התורה באות ב רבתי של המילה בראשית. אם האחרונות הם חב"ד אז שלושת הראשונות הן השורשים ב-ג רישין שבכתר: ב באמונה, ח בתענוג, חי ברצון. בהמשך הסדרה יהיה צח בחסד, 128 בגבורה, 162 בתפארת, 200 בנצח, 242 בהוד, רפח ביסוד, ו-338 [העולה הוי' פעמים אחד, כידוע ש"שמע ישראל" נכלל במלכויות להלכה] במלכות. הכל היה כדי להסביר את הבדיקה של הגשר, השייכת בדעת. בדעת יש ב עיטרין, עומק טוב ועומק רע של ספר יצירה. זה כמו "עץ הדעת טוב ורע", שיש בדיקה בין טוב לרע, ולכן הבדיקה היא על הגשר.

אפשר לומר, לפי הסיפור הקודם, שעגלה זה מלשון עיגולים, שזה מקיף, וכשהולך רגלי זה בחינת יושר – "והאלקים עשה את האדם ישר". כשאתה ביושר אתה יותר מובטח, זה זכות, אבל על העלה זה פחות בטוח, זה מקיף. עיקר הבדיקה היא האם אתה באמת ישר או לא...

פעם אחת ישבו הרה"צ ר' הלל מפאריטש וחסידים אברכים, ובאמצע ההתוועדות בא אברך אחד, ושאלו אותו למה בא בשעה מאוחרת. ויען האברך: 'הטרדה דפרנסה עכבה בעדי לבוא בעתו. ויאמר לו ר' הלל: 'הנה ידוע שכל העניינים הגשמיים שורשם מהזעה של האופנים, דהיינו מהסיגים והפסולת שלהם, ואתה אמרת שהנך טרוד לקבץ הסיגים והפסולת שזרקום האופנים? איש חסיד צריך לבוא להתוועדות, ולא להיות טרוד באסיפת פסולת'.

פעם אחת ר' הלל התוועד ב-י כסלו ובא אחד שהיה מלמד תינוקות. ור' הלל שאל אותו למה איחר לבא? וענה אותו מלמד 'שאני שכיר יום ולמדתי עד השעה הזו עם התלמידים'. ענה לו: 'אין אתה עוסק באמונה,... שהפסוק "כי שכיר יום ביומו" ששכיר מצפה מתי יגמר היום ותושלם המלאכה, כן בהיות היום י כסלו יום התוועדות, היה לך לגמור מלאכתך מקודם ולבוא להתוועדות' [אם אתה לא מחכה לסיום היום אז זה סימן שאתה לא שכיר טוב].

היה לר' הלל הרבה מושפעים, אפשר לומר שהיה המשפיע הכי גדול מאז הבעש"ט, שהיו לו אלפי מושפעים. מכל המחונכים המפורסם ביותר הוא ר' שלום ר' הלל'ס, ר' שלום של ר' הלל, שיש גם עליו הרבה סיפורים וזה סיפור משמו.

החסיד ר' שלום ר' הלל'ס הנקרא כך בפי החסידים לא היה בנו של ר' הלל רק היה מקושר לר' הלל. היתה לו חנות של סחורה בעיר אחת ומסר את עסקו ביד אשתו ונסע עם ר' הלל בכל מקום שנסע [כאמור, שהיה כל החיים בנסיעות]. פעם נסע והתאכסן אצל איש פשוט, עובד אדמה. בעל האכסניה בא בשעה שלישית [אחר הצהריים] מן השדה והנה רואה שר' שלום לא גמר עדיין תפילתו. ויאמר אל הנוכחים, שכנראה יש לו לאורח מח אטום – 'א גראב א קאפ' – שבמשך זמן ארוך לא גמר תפילתו. ויאמר ר' שלום ר' הלל'ס שדברי האיש הפשוט פעלו עליו בטוש כזה שכמה התבוננויות לא פעלו עליו הכנעה ובטוש כזה.

חסידים אומרים אודות החסיד הצדיק ר' הלל מפאריטש שזה שלוש מאות שנים לא היה צדיק במעשה כמוהו.

החסיד הצדיק ר' הלל מפאריטש התאכסן בדרך בעיירה אחת וחפץ ללכת למקוה. ואמרו לו שאין כאן מקוה, שמסתפקים בזה שיש להם נהר. ותמה ר' הלל תמיהה גדולה, איך עיר שגרים בה כמה מאות משפחות יהודים ואין להם מקוה, אם כן הנהר הוא הסיבה, וחזר ואמר כמה פעמים שהנהר הוא הסיבה, לא בא זמן רב אחר שנסעו משם והנהר נעקר ממסלולו רחוק כמה פרסאות מן העיר.

אצל ר' הלל יש תשובה אחת – היה גם פוסק הלכה – לגבי עיר ששואלת על עדיפות לבנייה, האם בית כנסת או מקוה. הוא כמובן פסק, כמו פוסקים רבים אחרים, שמקוה עדיף, כפשוט. מעניינת היא הלשון שלו באותה תשובה.

ר' הלל חיבר עשרה ניגונים, כמו האדמו"ר הזקן, שבספר הניגונים רק חמישה מהם מזוהים. אצלנו, בזכות ר' אליהו רבקין ע"ה, מזוהים עוד ארבעה. ר' שלמה חיים קסלמן, המשפיע של כפר חב"ד, היה מנגן בעיקר את אחד מהם, אז ננגן אותו יחד.

ניגנו את הניגון של ר' הלל

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com