חיפוש בתוכן האתר

טו אב תשמ"ה - אהרן הכהן, שידוכים ושלום בית, כיבוש יחיד ורבים ולקיחת החק לידים הדפסה דוא
אינדקס המאמר
טו אב תשמ"ה - אהרן הכהן, שידוכים ושלום בית, כיבוש יחיד ורבים ולקיחת החק לידים
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
כל הדפים

התוועדות טו מנחם אב תשמ"ה

על אהרן הכהן, שידוכים ושלום בית,

כיבוש יחיד ורבים ולקיחת החוק לידיים

רמת השרון

 

 

א. אהרן הכהן – ממתיק גזרת מתי מדבר

חז"ל אומרים שלא היו ימים טובים לישראל כ-טו באב ויום הכיפורים, שאלו ימי שמחה, ויש כמה סיבות שהם מונים. הראשון מביניהם – הכל הולך אחר הפתיחה – הוא שבו כלו למות מתי מדבר. היתה גזרה שכל מי שהיה במדבר למשך ארבעים שנה, תקופת הנדודים במדבר, ולקראת הסוף של השנה הארבעים נגמרה הגזרה. כל מי שהיה בזמן החטא מבן עשרים ומעלה היה צריך למות עד גיל ששים. כיוון שחטא המרגלים היה בתשעה באב כל שנה היו מתים אותם שהיו צריכים בתשעה באב. מסופר שהיו חופרים כל שנה את הקברים לפני תשעה באב ובשנת הארבעים הכינו את הקברים ופתאום ראו שאף אחד לא מת. היתה שמחה גדולה, אבל לא היו בטוחים עד טו באב ואז היו משוכנעים שאכן פסקו למות. לכן קבעו את היום הזה שמחה לדורות. אמנם, הפסקת המות היתה בתשעה באב, ביום החטא – כל הפסקת גזרה היא המתקת הדינים – ובו עצמו יש כח חיובי. כמו שחז"ל מספרים על הקטרת של עדת קרח, שבני ישראל רננו שיש בה סם המות וכשהיתה שוב מגפה משה ציוה את אהרן לרוץ עם הקטרת ולעצור אותה. רואים שאותו דבר שבו היתה הגזרה הופך לסם חיים וכח נגדי חיובי יותר חזק ממה שנדמה כשלילה בהתחלה. כך גם לגבי תשעה באב, שיום זה הוא יום שגם מפסיק את הגזרה הרעה, לגמור עם זה. רק שלא מאמינים למראה עינינו עד שבא יום טו באב.

הזכרנו את אהרן הכהן, שלוקח דבר שנראה כסם המוות ומגלה שהוא בעצם סם חיים יותר חזק בכוחו, אז כל החודש הזה הוא כוחו של אהרן הכהן. הוא הסתלק באותה שנה, בראש חודש מנחם אב. "בתר רישא גופא אזיל", הראש מנהיג את הגוף ולכן ראש החודש מנהיג את החודש כולו. באותה שנה, שנת הארבעים, היתה הסתלקותו, וזה סימן שהוא פעל את המתקת הגזרה. חטא המרגלים נמשך בפנימיות מחטא העגל, שלאהרן היה חלק בו, מיום יז בתמוז. כתוב שה' שמר את רוגזו כל אותם הימים ורק בחטא המרגלים יישם אותו. חטא המרגלים הוא המכה בפטיש לפורענות שהיתה אמורה להינתן בחטא העגל. בחטא העגל, אהרן בשקול דעתו – אפילו לא בשוגג – סבר שאם לא ישתתף מעט עמם בחטא העגל יהיה יותר גרוע. כתוב שהוא ראה מה שעשו לחור בן מרים, שהרגו אותו על שמיחה בידם, והבין שאם יתנגד יהרגו אותו גם. לא שפחד רק שראה שאם יהרגו אותו יעשו חטא עוד יותר גרוע. לכן החליט קצת לשתף פעולה למראית עין. בכל זאת, הוא נענש על כך במיתת שני הבנים הגדולים [משה רבינו התפלל שימותו רק שנים ולא כולם. היו עוד סיבות אבל "זה וזה גורם". זה היה חלקו של אהרן במיתתם]. את זה הוא עשה לטובתם של ישראל. אז הגזרה על מיתת דור המדבר נמשכת מחטאו של אהרן בחטא העגל, אבל בפנימיות גם התקון לכך נמשך ממנו. "והמגפה נעצרה" הוא כוחו של אהרן.

היום אנחנו עומדים ביום השיא של חודש אב, בו אפילו מי שהיו מקטני אמונה ראה שכלתה הגזרה. מי שהיה מגדולי אמונה נוכח כבר בתשעה באב. באותו חודש אב הסתלק אהרן ובזה הוא פעל שהמות יפסק. זה כמו דרשת חז"ל על הפסוק "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד – טוב זה חיים, טוב מאד זה מות", כי הכח הזה, סם המות הזה, יש בכוחו להחיות. בלשון הבעש"ט נקרא אהרן הכהן רופא אומן, שיודע להשתמש בסם המות כדי להציל חיים והופך אותו סם חחים. פסיקת המות ואף החייאתו. שיש בו כח להפוך את עצמו מן הקצה אל הקצה. זו הכוונה שמות הוא טוב מאד. מאד זה בלי גבול, בלי מדידה והגבלה. לכן השמה של היום, של טו באב, שייכת לאהרן הכהן.

יש עוד הלכה קשה להבנה, שאדם שרצח בשגגה צריך לברוח לעיר מקלט ולהישאר שם עד מות הכהן הגדול של אותו דור. אז הוא משתחרר ויוצא לחופשי. עיר מקלט זה כמו קבר, שהוא כבול שם, ומה שפועל את תחית המתים שלו היא דוקא הסתלקות הכהן הגדול. שוב רואים, שאהרן מוריש את הכח הזה לדורותיו, ואכן חז"ל אומרים שכל כהן גדול הרי הוא כאהרן הכהן בכל דור ודור. הוא מוסר את נפשו ממש, ובהסתלקותו הוא הופך את המות לחיים.

 

ב. טו באב – החוש בשידוכים

דבר נוסף שצריך להסביר, ששמחת טו באב היתה שמחת נישואין, שהבנות היו יוצאות במחול לכרמים. זה היה יום של שידוכים, וזו בעצם היתה השמחה העיקרית הפשוטה של היום הזה. תפקיד השדכן שייך לאהרן הכהן. הוא השדכן הגדול ביותר בתורה. כל שדכן צריך לקבל את הכח שלו מאהרן הכהן. אם השידוך לא מצליח אז הוא צריך לעשות אחר כך שלום בית... לכן כתוב שהוא העושה שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. איפה זה מרומז? כתוב שאת אהרן בכו כל בית ישראל שלושים יום [מענין שבאותו החודש ששמחו על בטול הגזרה היו באמצע הבכיה על הסתלקות אהרן]. בפטירת משה רבינו בכו רק הגברים אבל בהסתלקות אהרן בכו גם הנשים כי הוא היה מטפל בכל הבעיות של שלום בית, היה המביא שלום בין איש ולאשתו, לכן גם הנשים הוקירו אותו ובכו עליו. איפה רואים שהוא שדכן? ר' נחמן מברסלב מביא רמז יפה על הפסוק "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה ישמרו מפיהו" שהם ראשי תבות שידוך. הוא מתכוון שאדם יעשה שידוכים בתורה שהוא לומד, שהם עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, ועל ידי רוח הקודש יחדש חידושים. איך היה אהרן מחדש? על ידי האורים ותומים, שהיו שואלים והוא היה עונה לפי האותיות שהיו מאירות מתוך החושך. האות היתה בולטת במקום שלה ואהרן היה מתכופף וקורא [הפוך] וברוח הקדש שלו, בחוש שלו – חושן הוא מלשון חוש – היתה באה לו ההברקה איך לצרף את האותיות למילים. שוב רואים את החוש המיוחד של אהרן הכהן, חוש הצרוף, איך לקחת דבר מכאן ומכאן ולסדר אותם יחד לפי רצון ה'. זה נקרא רוח הקדש, שמתוך האין סוף צירופים האפשריים לדעת מהו הצרוף הנכון לפי רצון ה' בלבד. זה נכון לגבי כל אדם, שכל מעשה שעושה בחיים זה לצרף צירופים ולסדר. למשל, בעלת בית צריכה להחליט איפה יעמוד כל רהיט או תמונה, והחכמה הזו היא הכי עמוקה, איך לכוון לרצון ה', איך לעשות את השידוך המתאים. שידוך מתאים נקרא חן, שכל אחד ימצא חן בעיני השני. שיהיה יחס של מציאת חן הדדית. זה בכלל לא פשוט. אפילו מחשב לא מסוגל לבחון את כל הצרופים האפשריים. חושן הוא חוש ו-חן, חוש איך להרגיש מי מוצא חן בעיני מי ואיך לסדר אותם בצורה משוכללת – "ויכלו השמים והארץ" (בתרגום: אשתכללו). אדם הראשון בחטאו קלקל את הסדר. הפרי היה צריך להיות על הענף ולא בבטן שלו, אז אין לו חוש. אם היה לחוה שכל היתה מבינה שכל זמן שהוא על העץ הוא אכן "נחמד" וכך צריך להישאר. כך צריך להיות היחס לכל מצוות לא תעשה, במקום לחשוב שיש פה איזה חיידק רע שמסוכן לאכול, כמו חזיר למשל, אבל לגוי זה לא מזיק בגשמיות. אמנם, יש בחז"ל גם התייחסות כזו, וגם הרמב"ם במורה נבוכים נוקט בה, אבל יותר עמוק זה לומר שהמצוות האלו הם שלא תזיז את הדבר ממקומו, שכל זמן שהוא שם במקומו הוא נמצא בתוך הצירוף, בתוך הסביבה, המתאימים לו ואז הוא לא מזיק. ברגע שאתה מפריש אותו משם קלקלת את הסדר. יש סיפור מפורסם על הבעש"ט שהלך לישון בצהרים, והמשרת היה צריך לנקות את החדר וראה את הנעלים על הרצפה והיה צריך לשקול בדעתו אם להזיז אותן לצורך הניקיון ולהחזיר מיד או לא לגעת בהם כלל. הוא הכריע שלא לגעת וכשהבעש"ט התעורר מיד שאל את המשרת אם נגע בנעליו וברך אותו באריכות ימים [הוא חי יותר ממאה שנה]. זה סיפור של דוגמה לדברים שצריכים להיות בסדר הנכון שלהם. למשרת הזה היה קצת מן החוש הזה של אהרן הכהן. כתוב בגמרא שהיו כהנים גדולים, כמו אביתר הכהן וצדוק הכהן בזמן דוד המלך, שאבדו את החוש הזה באמצע התפקיד שלהם והיו צריכים להפסיק את כהונתם.


 

ג. שידוכי נגלה ושידוכי נסתר

אז מי שרוצה להיות שדכן, וזו באמת מצוה גדולה, צריך לקבל את הכח מאהרן הכהן. יש מכתב מהרבי שליט"א שכסף משדכנות זו פרנסה כשרה, הכי כשרה שיכולה להיות. לא לחשוב שזה משהו בזוי אלא מכובד מאד. ממי לומדים? מהקב"ה בעצמו, שיושב בשמים ומזווג זיווגים. המטרוניתא ששאלה את ר' עקיבא התפלאה ואמרה שהיא שגם היא יכולה וזה לא בעיה כל כך גדולה – רואים שזה יצר הרע של נשים – וניסתה לשדך בין העבדים והשחות שלה כפי ראות עיניה ומיד הכל התפוצץ ולא עלה יפה. היא נוכחה לדעת שצריך לזה חוש ולא סתם להדביק שנים יחד.

שוב, ברוחניות זה לחדש בתורה, לעשות קשרי תנאים בין שני דברים שאתה חש בו בתוכך. קודם אתה חש ואחרי החיבור יש את התולדות שלו, הבנים, החידושים שיוצאים מן הקישור הזה. ככל שמעמיק דעתו בזה, בשידוך, נולדים חידושים. כל אות בתורה היא שורש נשמה – כמו המבצע של הרבי "כל אחד יש לו אות בתורה" – וכל חיבור זה שידוך, ושידוך אמיתי מוליד פירות. לימוד תורה אמיתי זה לימוד שמביא לידי חידוש, שהוא השדכן ובכוחו הוא מוליד. בנגלה, זה נקרא דימוי מילתא למילתא, שנדמה לי חזק שהענין הזה מתאים לענין הזה. זה נקרא היקש. אחר כך יכולה להיות סתירה, שמישהו אחר בא וסותר את הסברא שלי, או שאני סותר את עצמי. מי שלומד באמת לא נשאר בהשקפה הראשונה, ב'הוא אמינא',  אלא משתדל לסתור את עצמו. זה סימן שאדם לומד ברצינות, לשם שמים. רק אם לא מצליח לסתור נשאר בדעתו, וגם אז אם יבוא מישהו ויסתור אז אדרבה ישמח להודות לו. הוא מחפש את האמת ולא להיות צודק. יש הרבה סיפורים מגדולי ישראל עד כמה יגעו וטרחו לסתור את עצמם. זה חלק מיגיעת התורה. אם לא מחפש לסתור את עצמו זה לימוד חיצוני. רק אם לא מליח לסתור אז יש מצוה עליו להאמין במה שחידש. לנביא אסור לכבוש את נבואתו כי הוא קיבל לשם השמעה ולא כדי לשמור לעצמו, כך כל יהודי וכל חוש שקיבל מן השמים זה כדי לגלות אותו. גם סתרי תורה שאסור לגלות זה היה בזמן שהיה אסור. מזמן האריז"ל ועוד יותר מן החסידות מצוה וגלות ולא לשמור שום דבר. יש ספר של האדמו"ר האמצעי שכותב בסופו ונשבע שלא יחשוב מי שהוא שיש משהו שהוא עדין לא גילה. הוא גילה את כל הקלפים. בדורות האחרונים זה אחרת.

אגב, גם מרים היתה שדכנית. היא שידכה את ההורים שלה בזמן שעמרם פרש מאשתו אחר גזרת פרעה על המתת הזכרים. עמרם גזר על כל הדור שיגרשו את נשותיהם וכן עשה בעצמו. מרים אמרה לו ש"שלך קשה משלהם", שפרעה גזר רק על הזכרים והוא גם על הנקבות. הוא שמע וקיבל ממנה. לא שלא יכל לחשוב על כך לבד. הגדולה שלו היא שידע להבחין ש"ניכרים דברי אמת". זה סימן לאחד שבטל לרצון ה'. מי שלא בטל לרצון ה' ושומע דבר שכבר חשב עליו קודם אז שום דבר לא יזיז אותו מהעמדה שלו, אבל מי שבטל לרצון ה' תמיד פתוח לשמוע את האמת "ממי שאמרו", כלשון הרמב"ם, אפילו כשסותר את דעתי. גם עמרם שמע בקול שלה את האמת וחזר ונשא את יוכבד ומזה נולד משה רבינו. היא חזרה להיות צעירה – היתה בת מאה שלשים – ללדת. נקראת "בת לוי", שחזרה להיות בת.

 

אחר כך גם אהרן אחיה הוא שדכן, אלא שרצינו להדגיש משהו אצלו. בצורת העבודה שלו יתכן ואסור לו לנסות לסתור את עצמו אחר שהגיע למסקנה מסוימת. זהו ההבדל בכללות בין נגלה של התורה לנסתר. כשבא לו צרוף מסוים בחושן אסור לו לחשוב פעמים. או שיש לו את החוש הזה או שאין לו. אם הוא יחשוב פעמיים הוא יקלקל את הרוח הקדש הטבעי. היא מופיע בפעם הראשונה או לא מופיעה בכלל. לכן יש הרבה סיפורים על צדיקים אמיתיים שסמכו דוקא על התחושה הראשונה, אפילו שאחר כך בא להם שכל אחר בטלו אותו כדי לקיים את התחושה הראשונה.

זה נכון גם לגבי שידוך, שאהבה באה בהתחלה ואחר כך השכל בא לבלבל את הראש, שזה לא טוב וכו'. לפעמים חייבים לבטל את השכל לגמרי על מנת לקיים את התחושה הראשונה. עבודה כזו היא דרך הלימוד של הנסתר, כאשר נסתר הוא באמת נסתר, מן השמים. היום, כשלומדים חסידות, אמר הרבי הרש"ב שאנחנו לומדים נסתר כמו שאנחנו לומדים נגלה, עם שקלא וטריא כמו סוגיה בגמרא. מה שאמרנו, שבנסתר צריך לסמוך על התחושה הראשונה ולבטל את השכל שבא לערער עליו ולבלבל אותו, זה כאשר יש לאדם חוש אמיתי ורוח הקדש. אבל אם לומד עם השכל שלו, ויש עליו גם מצוה לחדש, אז אמרו הצדיקים שהלימוד של הנסתר הוא בדיוק כמו בנגלה. אם בא לי לחדש בחסידות אני צריך קודם לחפש לסתור את זה, כי אני לומד בלי רוח הקדש אלא כמו גמרא. זה מתלבש בשכל, וכך ה' רוצה. אז יש שני מיני שידוכים: יש שידוך של נסתר, של תחושה ראשונה, והשכל רק עלול לבלבל את השידוך הזה. צריך להתגבר על השכל ולסמוך על התחושה הראשונה. זה נקרא שידוך של חסידים ראשונים. ויש שידוך של נגלה, שמתלבש דוקא דרך השכל, ואז צריך לדאוג שהכל יהיה בסדר וטוב דרך השכל.

בשידוך כזה עלולים להיות אחר כך סתירות. יש סתירה שבאמת סותר את השידוך ורק אם אתה יכול ליישב אותה אתה יכול ליישב את השידוך. לענייננו, למעשה, אהרן הוא גם שדכן וגם עושה שלום בית, אז סימן שהיו גם כמה סתירות לשידוך שהוא עשה והוא היה צריך לעשות שלום בית. יש שני אופנים: יש זוג שמלכתחילה היה זוג של רוח הקדש, של תחושה ראשונה, ואז הדרך להשכין שלום היא לעזור להם לא להתייחס לבלבולי הראש, שכל מה שהשכל עושה זה רק בלבול ראש. אבל יש שידוך אחר, של נגלה, ואז אתה השדכן כן צריך להתייחס לטענה של כל אחד ולשמוע מה הוא אומר. אם אתה יכול ליישב את זה בשכל, לפרק את הפירכה, בלשון חז"ל, שרוצה לשבור את השכל אז טוב. אבל אם אתה לא מסוגל אתה צריך לכופף את הראש, להבין שהשידוך נשבר וחלילה וחס צריך פירוק של השידוך הזה. יש בתורה גם מצב של גירושין. זה הכל המקצוע של אהרן הכהן, שצריך בשבילו הרבה חוש והרבה סייעתא דשמיא. שוב, לפעמים לא צריך להתייחס לטענות בכלל ולפעמים כן צריך להתלבש ולהיכנס בעובי הקורה של הטענות ולהלחם. ואז או לנצח או להינצח, או ליישב את הטענה או שאתה נכנע והיא טענה יותר חזקה ממך.

 

לכן בכל חודש אב אנחנו בוכים את הסתלקות אהרן, השדכן הגדול, ויחד עם זה אנחנו יודעים שהוא המתיק את המות ובטל את גזרת חטא המרגלים. עד כאן דברנו על אהרן כשדכן בתוך עם ישראל. זה תפקידו הבלעדי. לאהרן יש עוד תפקיד של שדכן – בין ישראל לה'. הוא נקרא שושבינא דמטרוניתא, של צד הכלה, בעוד משה הוא שושבינא דמלכא, מצד ה'. אהרן כאן בתפקיד של זה המעורר את ישראל להתחתן עם ה', ולכן בהסתלקותו בכו אותו כולם.

 


ד. טו באב – סיהרא באשלמותא

דבר נוסף שצריך להסביר הוא התאריך של היום – טו באב – של מילוי הלבנה. זה נקרא סיהרא באשלמותא. בקבלה כתוב שלשים ימי החודש מקבילים לשלושים הדורות הראשונים של עם ישראל, החל מאברהם אבינו ועד ליאשיהו המלך. הדור החמישה עשר הוא דורו של שלמה המלך, שבנה את בית המקדש. בנין הבית זה בבחינת "ביתו זו אשתו" ולכן עיקר התפקיד של אהרן הכהן הוא בתוך בית המקדש. אף שהיה במדבר משכן הרמב"ם פוסק שלא היה בו מלא של מצות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שזה רק ב"מקום אשר יבחר בו ה'". המשכן היה רק דירת עראי וכן כל עבודת המשכן היתה עראית. זה הבדל של אין סוף. בכל זאת, אהרן הוא הכהן שבכל דור ודור, וזה מתחיל היום, בדור החמישה עשר, ביום-דור מילוי הלבנה. לכן זהו יום של שידוכים. בכל פעם שיש מילוי לבנה זהו יומו של שלמה המלך שבאותו החודש. בנין הבית הוא תכלית בריאת העולם, דירה בתחתונים, ולכן זהו יום של זיווגים. אז כמו שאמרנו קודם, כל חודש הולך אחר הפתיחה שלו. בראש לא רואים את הלבנה בכלל, זה בכח ולא בפועל. מילוי הלבנה התחיל כבר בראש חודש, ביום המולד. זה לא יום שהלבנה היא אפס אלא אחד, שכבר ראו אותה, שהיא כבר נמצאת, ו"זה הקטן גדול יהיה". זה סיפור של התפתחות ולא של התחדשות בעצם. לגבינו, ראש חודש זה אברהם אבינו, הדור הראשון. "תשורי מראש אמנה" – מראש כל המאמינים. לכל ישראל קדושים מונים ללבנה, כי בהתחדשותה מתחדשת האמונה. זה נקרא גילוי נשמת אברהם אבינו. משה רבינו ואהרן הכהן הם בדור השביעי, היום החודש בו לפי הקבלה מתחילים לקדש את הלבנה. יש מנהג ישראל כמה חודשים שמקפידים להתחתן בימי המילוי של הלבנה, עד טו בחודש, ויש חודשים שדוקא מתחתנים אחרי מילוי הלבנה. יש חודשים שבהם מתגלה שהירידה היא תכלית העליה ויש שלא מתגלה בהם. יום הארבעה עשר בחודש הוא דורו של דוד המלך [העולה יד] והבא אחריו הוא דורו של שלמה המלך [העולה במספר קטן טו].

לענייננו, לפי זה אהרן מסתלק ביום האברהם אבינו של חודש אב. כתוב שאהרן הוא משרש אברהם, אברהם הוא חסד ואילו אהרן הוא רב חסד, אברהם הוא כהן ואהרן הוא כהן גדול. אברהם בדרך כלל הוא ספירת החסד של עולם האצילות, חסד דז"א, ואילו רב חסד של אהרן הוא החסד של הכתר, שלמעלה מן האצילות. בזהר כתוב, שהמידה הזו – ורב חסד – השישית מתוך יג מדות הרחמים, שכולן התגלות של הכתר, נקראת כהנא רבא. אם מתחילים לספור מן המידה הזו ועד הסוף [מידת 'ונקה'] יש שמונה מידות רחמים, ובזהר כתוב שהן כנגד שמונת בגדי הכהן הגדול, כאשר הכהן עצמו הוא 'ורב חסד'. כלומר, אברהם אבינו מושרש עד הכתר, ועד רדל"א שבו, באמונה הפשוטה – "אברהם ראש כל המאמינים". "חסד נעוריך" הוא החסד של אמונה פשוטה, הליכה אחר ה' ממצרים בכח האמונה בלבד. כמו על פי פשט אצל חתן וכלה, שהכלה צעירה ולא מבינה והחתן מבקש ממנה לעשות משהו במסירות נפש, לסכן את החיים שלה בלי סיבה מובנת, והיא עושה את זה בתמימות גמורה, בדיוק כמו שהוא אמר. היא מגלה אמונה מוחלטת בחתן וגם אהבה מוחלטת. זו הדוגמא איך אמונה ואהבה בשורש זה אותו הדבר. זה נקרא בתניא אהבה מסותרת שיש לכל יהודי לה'. זה נקרא רדל"א. זה בשורש, אבל בפרטות אברהם הוא החסד של ז"א בעולם האצילות ואהרן הוא הרב חסד של פרצוף אריך אנפין, ואת זה רואים מתאריך הסתלקותו של אהרן, ביום של אברהם אבינו בחודש.

רק לשם השלמת התמונה, היום השני הוא של יצחק אבינו, השלישי של יעקב אבינו, הרביעי של יהודה – הכל הולך לפי המלכים והמלכים יוצאים מיהודה – החמישי הוא הדור של פרץ (יום הסתלקות האריז"ל בחודש אב) וההמשך כתוב במגילת רות עד דוד ומשם בספר מלכים. זה מהכללים החשובים בהבנת ימי החודש על פי היהדות. לפי זה, משה רבינו מסתלק ביום השביעי שכנגד הדור שלו, הדור השביעי. הוא מתעצם עם עצמו. מתאים עם העובדה שהוא נולד ומסתלק באותו יום. הוא 'עצמי', ועליו נאמר "כל השביעין חביבין".הוא מסתלק בחודש אדר, חודש ה-זה. כל פעם בחז"ל כשדורשים נוטריקון אז האות ז נדרשת כמילה זה. משה רבינו נתנבא בלשון זה – "זה הדבר אשר ציוה ה'". לאחר חודש אדר, המצוה הראשונה שנתן ה' למשה, לישראל, היא מצות קידוש הלבנה – "החודש הזה לכם ראש חדשים". ראש חודש הוא ראש התורה בכלל – "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם", כמובא ברש"י בתחילת התורה.

 

* * *

 

אגב הרמז בין המילה זה ל-יב חודשי השנה, לפעמים מחלקים את חדשי השנה בצורה סימטרית לששה חדשי קיץ וששה חדשי חורף, אבל לפעמים אחרת. יש תקופה שבה מתקבצים כל שלושת הרגלים בחודשי השנה, והם ז חדשי הקיץ מניסן ועד תשרי. זוהי עיקר השנה לגבינו, ישראל קדושים. בראשית עולה שלש רגלים. כתוב בספרי החסידות, אצל הרבי מקומרנא, שבראשית הן אותיות תשרי עם ב רבתי ו-א נעלמת. שם החודש תשרי מוזכר בתורה בפסוק ההשגחה של ה' על ארץ ישראל "ארץ אשר הוי' אלקך דורש אותה תמיד עיני הוי' אלקך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה". זו הפעם יחידה בתנ"ך שהמילה הזו כתובה ללא האות א. יש פסוק אחר שאומר "שבעה המה עיני ה' המה המשוטטים בכל הארץ", שבעה כוחות נאצלים. הרמז הוא ז פעמים עין עולה תשרי. מה קורה כאשר ה' מסתכל על ארץ ישראל? מהי התכלית בהסתכלות? ההסתכלות היא חדירת אור העיניים. כמו צדיק, שלא רק מסתכל כדי לקבל אלא היא הסתכלות שמשפיעה הקרנת אור. האור יוצא מן העיניים והיא מאיר אותו על ארץ ישראל. האור הזה הוא אור החכמה, לכן אמרו חז"ל ש"אוירא דארץ ישראל מחכים", הוא מלא חכמה אלקית של אור העיניים. האור הפנימי הזה של העיניים שמאיר נקרא בקבלה אלף אורות שניתנו לשמה רבינו במתן תורה. זו א פשוטה, מלשון "אאלפך חכמה", "האלף לך שלמה".

חסרים כמה משפטים

 

 

ה. קדושת המקדש והארץ היום

הלב של ה' הוא ארץ ישראל, "והיו עיני ולבי שם כל הימים", וזה מה שכתוב בפסוק שלנו "ארץ אשר... דורש אותה...". דרישה היא המשכת הלב למישהו. בכללות כל ארץ ישראל היא הלב והעיניים של ה', אבל באופן פרטי זה מתגלה בבית המקדש. זה לגלות את העצם שנמצא בהשוואה בכל הארץ. בעצם ממש אין בו יותר קדושה מאשר בכל סנטימטר אחר של הארץ, מה שהיו מתגוללים בעפרה חכמי התנאים, שהרגישו שאבן של ארץ ישראל זה לא אבן של חוץ לארץ. זה לא היה שונה אם היו מגיעים לבית המקדש. לגבי עצם הכל שווה. למה כתוב בחז"ל שיש עשר קדושות, מארץ ישראל עד בית המקדש וקדש הקדשים? בלשון החסידות, הכל זה בבחינת גילוי העצם. גילוי "והיו עיני ולבי שם כל הימים", גילוי ההשגחה הפרטית והאהבה העצמית של ה'. בתכלית השלמות זה מתגלה בבית המקדש ובקדש הקדשים בפרט, אבל בעצם זה נמצא בכל ארץ ישראל בשווה. בחוץ לארץ זה רק בפוטנציה להימצא, ולכן "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות". בארץ ישראל זה בפועל אבל לא בגלוי.

היום, לדאבוננו, אין את בית המקדש, ועוד יותר גרוע, יש טומאה במקום הקדש, ולכן כמו שלא גלוי על הר הבית עיני ה' ובלב אז כך גם לא גלוי בשאר הארץ. עכשיו גם אפשר להבין יותר את פשר הדבר, למה חייבת להיות היום טומאה על הר הבית עד שיבוא כח של אמת, של תורה, שיסדר את העניינים ביד חזקה. זה בגלל שכל זמן שאין גילוי בכל ארץ ישראל – העצם נמצא אבל לא בגלוי – אז בית המקדש הוא תכלית הגילוי והוא כח המנחה את הגילוי בשאר כל הארץ, ואם אין גילוי בשאר כל הארץ אז זה מתבטא בכך שבאותו המקום זה הכי פחות גלוי, שיש שם ההיפך הגמור, שנמצא לגמרי מחוץ לתחום שלנו, וברגע שאנחנו נצליח – לאט לאט או לא, הכל תלוי בנו – לפתור את הבעיה של הר הבית זה היה מגלה את הלב והעיניים של ה' בכל הארץ. אחר כך אפשר גם להמשיך את קדושת הארץ גם מחוצה לה, בחוצה לארץ. המלך המשיח, לאחר שיכבוש את כל הארץ לגבולותיה ימשיך לכבוש את כל העולם כולו. כיבוש רבים הופך את המציאות כולה. אפילו ארץ מצרים, שיש מצות לא-תעשה בתורה לגור בה, הרמב"ם פוסק שאם המשיח יכבוש אותה האיסור יפקע. זה כבר לא ארץ מצרים. זה לא רק דברי אגדה ש"עתידה ארץ ישראל להתפשט על פני העולם כולו", משהו רוחני שאני לא מבין אותו, אלא זו הלכה בתורה שמשנה את המציאות, שאם מלך ישראל הלך וכבש – אחרי שכבש את ארץ ישראל כולה – חוץ לארץ על פי דין תורה היא הופכת לארץ ישראל לכל דבר. למה דוד המלך, שכבש את סוריה לא הפך אותה לארץ ישראל ממש? כי הוא לא כבש אותה לפי הסדר. כמו שצריך להכיר את הסדר במקום צריך להכיר את הסדר של הזמן, למה יש דין קדימה, ודוד שינה ממנו. לכן אף על פי שכבש על פי סנהדרין והיה מלך זה לא הפך אותה להיות ארץ ישראל. זו דעת הרמב"ם, שזה עדין נחשב לכיבוש יחיד. שוב, יש דין תורה שכיבוש רבים בחוץ לארץ זה הופך אותה לארץ ישראל ממש.


 

ו. כיבוש יחיד וכיבוש רבים

הבעיה אצל דוד בלשון חז"ל היא ש"סמוך לפלטין שלך לא הורשת", כמו היום אצלנו, שבהר הבית עדין היה ארונה מלך יבוס שהחזיק בהר הבית ודוד המלך לא רכש את זה ממנו. אז אסמוך לפלטין שלך לא הורשת ואתה הולך לכבוש את סוריה? לכן זה לא תפס. מהי הסברא לפי ההלכה? זה דבר שצריך להבין. מה שאמרנו שה' כעס עליו, זה רגש, אבל צריך להבין את הסברא שמאחוריו. מה השכל שזה לא פועל. סברת הרמב"ם היא שאם הוא לא כובש את כל ארץ ישראל קודם, אפילו שהוא מלך וזה על פי סנהדרין, זה עדין בגדר כיבוש יחיד. זה אומר ששום דבר לא יכול להגדיר ולהחליט מציאות של ציבור, של רבים – שזו תכלית כל מתן תורה להביא אותנו למצב של "כל ישראל ערבים" כגוף אחד, שזה קורה רק בארץ – ללא שלמות הארץ. אם יש חלק אחד בארץ שאינו תחת ידנו זה אומר שאנחנו עדין לא בשלמות בינינו. אז אפילו שיש מלך שיש לו באמת דין מלך וסנהדרין שאכן מייצגים את הציבור אנחנו עדין לא ציבור אחד כל זמן שכל ארץ ישראל האמורה בתורה לא תחת ידינו. לכן מה שהמלך יעשה לפי פסק בית דין זה לא נקרא שהרבים עשו את זה.

לענייננו, צה"ל שהולך ללבנון אחרי ששת הימים שאז ניתן בידנו הר הבית ואנחנו מזניחים אותו מלהחזיק בו, אנחנו גורמים שצה"ל הזה יש בו חיסרון של כח הרבים שעומד אחוריו. זה עוול פלילי. הצבא שלנו צריך להיות כולנו, ואפילו שנרצה שהוא ייצג את כולנו אם אנחנו קיבלנו – בעזרת ה' – חלק מארץ ישראל ולא מחזיקים בו אז זה פוגם בנו בתור ציבור, ומה שצה"ל עושה זה לא צה"ל עושה אלא המפקד עושה. אם אנחנו ציבור אז מה שאומרים המפקד, הרמטכ"ל, שר הביטחון לעשות זה עם ישראל אומר לעשות וזה הופך את זה לכיבוש רבים, ואז ממילא לא יעלה על דעת אף אחד להחזיר אותו. זה גם כן סימן, שאם עולה על דעת מישהו להחזיר את זה זה סימן שלא הרבים כבשו את זה אלא זה רק ג'וק של איזה מישהו לכבוש את זה ולכן מאשימים את אריק שרון או מישהו אחר שהוא כבש את זה. תולים את זה ביחיד כי באמת זה כח של יחיד, כח של יחידים, כי בידיים פוגמים בכח הרבים שלא כובשים בהר הבית. אם הרבים היו כובשים זה היה מובן לכל אחד שזה ארץ ישראל, אבל כעת ראש הממשלה יכול להצהיר שאין לנו, כביכול, ענין להחזיק בלבנון וזה לא ארץ ישראל. זה הסימן שהוא לא מייצג ציבור, ומה שהוא אומר את הדברים בשם הציבור זה פשוט שקר ורמאות. זה בגלל שהוא, בתור יחיד, לא מעוניין, אין לו מה לעשות שם. ההצדקה היחידה להיות שם זה רק מכל הרבים והוא עצמו פוגם בכח הרבים בכך שהוא רוצה למסור שטחי ארץ ישראל. לכן כתוב – וזה לפי סברת הרמב"ם שהזכרנו – שאם לא מחזיקים קודם בכל ארץ ישראל אז גם אם יש את כל התנאים של מלך וסנהדרין זה עדין לא כיבוש רבים. ממילא אפשר להבין מזה את כל מה שקורה היום.

כל זה בדרך היקש וקל וחומר, כי אצל דוד היה מלך וזה היה מרצון העם וכאן אפילו אין את זה. מה שהיה ארונה על הר הבית זה לא היה בתור מלך עצמאי אלא היה כפוף למלכות דוד, כמו היום על הר הבית. לא היתה מדינה פלסטינאית או 'וואקף' על הר הבית, אלא שדוד נו לו רשות להשתלט על המקום. אז אם אצל דוד זה היה כיבוש יחיד אז כל שכן וקל וחומר אצלנו. שוב, הציבור זה הקב"ה, זה כנסת ישראל, זו השכינה. הקב"ה לא מסכים להתפשטות ארץ ישראל החוצה כל עוד לא כבשו בפנים. הרבים של עם ישראל זה היחיד של הקב"ה. למעלה האחד זה הטוב והריבוי זה הרע אבל למטה זה הפוך, האחד למעלה מתגלה בתוך הרבים למטה, ואם יש יחידים למטה אז האחד האמיתי – האחד יחיד ומיוחד – לא מתגלה למטה. לכן הקב"ה אומר, כמו אצל המעפילים, שאני לא אתך. זה לא רבים. מה שהציבור לוחץ על ראש הממשלה להחליט כך זה שגם הציבור הוא יחידים. אין ציבור. בכלל, בשביל העמדת מלך צריך ציבור ואצל דוד היה מספיק ציבור בשביל לעשות את זה אבל בשביל שהכיבוש שלו יקרא כיבוש רבים זה לא היה כל זמן שחלק מארץ ישראל לא תחת ידם.

מה זה אומר לנו? כל המושג הזה של מלך הוא כדי לעשות שלמות בעם. שהעם ששוכן בארץ יהיה 'רבים' אחד. שהציבור יהיה אחד, כמו שהקב"ה אחד יחיד ומיוחד, וזה תלוי בשלמות הארץ. רק אז, ברגע שהרבים הם רבים על פי תורה והמלך כובש ארץ אחרת על פי הסנהדרין זה הופך אותו להיות ארץ ישראל. בכל העולם כולו יש את הכח לקבל את הלב והעיניים של ה', כלומר שניתן להיכבש תחת ידי ה', כי באמת "לית אתר פנוי מיניה" כלל. שוב, בתכלית ההעלם בבחינת "העלם שאינו במציאות" יש ה' בכל מקום, וב"העלם שישנו במציאות" הלב והעיניים שלו נמצאות היום בכל מקום בארץ ישראל, ובגילוי זה צריך להתגלות מבית המקדש, ואז מים יצאו מקדש הקדשים. הגילוי הזה הוא מנחה את שאר הגילויים, וכמה שיש בו יותר גילוי כך יש גילוי בכל ארץ ישראל ולעתיד לבוא גם בכל העולם כולו. ה"העלם שאינו במציאות" יתהפך קודם ל"העלם שישנו במציאות" ואחר כך, על ידי בית המקדש ההעלם הזה יתגלה ממש עד "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד".

 


ז. מצוות הציבור – דוקא כסדרן

שאלה: מי יכבוש את כל העולם, המשיח או עם צבא?

תשובה: כתוב על המשיח "ברוח שפתיו ימית רשע", ויש כל מיני אפשרויות... על זה כותב הרמב"ם שאת פרטי הדברים לא לנע עד שיהיו ואין טעם לשאול. על עיקרון של הסדר הרמב"ם מאד מקפיד, שקודם מלך ואחר כך מלחמות עם העמים שמסביב – מדינות ערב – בכח צבא ולנצח. זה דבר ברור. אחר כך יש בנין בית המקדש. אלו שלש המצוות. אחר כך יש קבוץ גלויות בשלמות עד ש"לא ידח ממנו נדח" "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", ואחר כך יש תקון העולם כולו. זה כרוך במה שהסברנו, שעתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות. זה השלב החמישי, ואנחנו עוד לפני הראשון. צריך מלך על פי תורה. בזה כרוכה חזרה בתשובה שם כל עם ישראל. המלך מחזיר את העם התשובה ואז עוד לא יודעים שהוא המשיח. הוא רק בחזקת משיח. על הסדר הזה, של חמשת הדברים הללו, הרמב"ם מאד קפדן. אחר כך, מה יהיה ואיך יתקן את כל העולם – תתכן עוד מלחמה, מלחמת גוג ומגוג – זה לא יודעים. גם השלב הרביעי של קבוץ הגלויות. אבל שלשת הראשונים – מלך מלחמות ובית המקדש – זה דבר פשוט. קודם מנצח המלך ורק אחר המנוחה והנחלה אפשר לבנות את בית המקדש. ואז אפשר לקיים את כל המצוות בשלמות. רק אז יודעים שהוא ודאי המשיח. אם רק מחזיר את כל העם בתשובה ומנצח את המלחמות אז לפי הרמב"ם נקרא 'בחזקת משיח', כלומר יש לקוות חזק שהוא המשיח. יש לו חזקה. שוב, אם הוא לא מחזיר את העם בתשובה אז הוא שום דבר, אבל אם עושה את זה אז זוהי הגדרת המשיח, וגם אם הוא מחר ימות. המשיח יכול גם כן למות. זו ההגדרה ההלכתית. כמובן, אנחנו מאמינים שהוא לא ימות על המקום, רק כדי לצייר בדרך אפשר, ולכן אנחנו שואלים מה הוא צריך לעשות אחר כך. לכן הרמב"ם מוסיף את שני התפקידים הנוספים – קבוץ גלויות ותקון העולם. קבוץ גלויות זה לפני תקון העולם כי אם כך אז לא צריך לקבץ אותם, הם כבר בארץ... צריך לקבץ את כל הניצוצות לכאן, החל מבתי הכנסת והמדרשות, שהם נקודות ארץ ישראל בחוץ לארץ. זה לא יכול להישאר שם. קודם צריך אותו לקבץ והם עתידים להיקבע כאן ממש. רק אז אפשר להתחיל בעבודה של השלב האחרון, של "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם כולו" שבתקון העולם כולו. רק השלב האחרון נקרא אתהפכא גמורה – "אז אהפוך אל עמים", שהכל יתהפך.

מה שהיום יש מלחמות זה בגלל שאין מלך. אם היה מלך טוב היה הוא דואג לנו. מה שאנשים חושבים שאי-אפשר זה לפי המציאות. אחד ההבדלים בין יהודי לגוי הוא שגוי הוא פאסיבי. מה שיש הוא לא יכול לשנות שום דבר. המציאות זה מה שהוא רואה בעיניים. יהודי זה משהו אחר לגמרי. אצל יהודי המציאות זה מה שהוא רוצה ולא מה שהוא רואה. רק אצל יהודי כתוב "אין דבר העומד בפני הרצון" ולא אצל גוי. מה שהוא רוצה זה מה שיהיה. אז במה תלויה הגאולה? בחינוך. צריך לחנך לקראת רצון. אם כולנו נהיה מחונכים לקראת רצון אז מה שנרצה זה מה שיהיה נעשה. חינוך מתחיל מדיבור. צריך לדבר – "אז נדברו ירא ה'". אתה צריך לדבר עם עוד מישהו, והוא עם עוד מישהו וכן הלאה. גם על המשיח צוחקים, אז אין מה לדאוג מה יחשבו עלי... צריך לומר לכולם 'אנו רוצים משיח עכשיו', שאנחנו כולנו רוצים מלך אמיתי, שהדאגה האמיתית שלו היא "לעשות צדקה ומשפט" ולהחזיר את עם ישראל בתשובה. אם כולנו היינו רוצים את זה אז זה היה נעשה כבר מחר, היום. עושים בחירות וזהו. על זה כתוב "היום אם בקולו תשמעו". עם ישראל לא נהנה מן הדמוקרטיה, עם ישראל נאנח מן הדמוקרטיה. ברגע שיש סמכות הלכתית ברור מה צריך לעשות עם האויבים. רק צריך לחתור, "על ראשון ראשון", קודם כל להעמדת מלך.

 


ח. מסירות נפש ולקיחת החוק לידים

שאלה: אז מה שאנשים פרטיים תופסים יוזמה ועושים מעשה על דעת עצמם זה לא בסדר?

תשובה: על פי שכל הם טועים אבל אם זה למעלה מטעם ודעת, שהם לא יכולים לסבול את זה, או שזה מטעם הגנה אישית זה משהו אחר. יתכן שזה שהנשמה שלהם לא יכולה לסבול את זה ועושים מעשה קנאות, כמו פינחס, למעלה מטעם ודעת, ואז בזכות מסירות הנפש שלהם יכולים להמשיך דעת קהל לרצות באמת. על פי שכל זה כמו אצל פינחס, שזו "הלכה ואין מורין כן". כל מה שאנחנו מדברים עכשיו על סדר והדרגה זה על פי שכל, על פי טעם ודעת. הלכה זה על פי סדר. אבל יש מדרגה בנשמה, שנקראת היחידה שבנפש, שהיא יכולה גם להפוך את הסדר. זה דבר אישי שאי אפשר לדעת. למי שיש גילוי כזה של יחידה שבנפש הוא עושה על פי הוראת שעה, לא על פי מה שכתוב בתורה. זה יכול, כמו אצל נחשון, להשפיע לטובה על כל התהליך. תמיד יבואו רבנים אחר מעשה ויאמרו 'מה פתאום' לא צריך לעשות כך. תמיד תהיה תגובה כזו. זה נקרא 'מתנגדים'. לא יודעים שיש חלק בנשמה שיותר גבוה מן הסדר הקבוע, כי אף פעם אי אפשר לדעת אם זה בסדר או לא, זה משהו אישי לגמרי.

אפילו כשיש מלך בישראל, אם אמר לעשות משהו שלא על פי תורה אסור לשמוע לו. יש דברים שזה ממש דין תורה ולא צריך בשביל זה סירות נפש. הגנה אישית זה דין תורה. אם המדינה תאמר לך לא להגן על עצמך אז אתה 'מצפצף' עליה. אם אתה חייל בצבא אז אתה מסרב פקודה. אתה חייב לסרב פקודה ולומר שאתה לא מסכים, אפילו אם אתה חייל פשוט. יש הרבה דברים בחוקים כאן של ארץ ישראל שחייבים לסרב כי זה לא על פי תורה. על פי תורה "הבא להרגך השכם להרגו", וזה אפילו לא רק בהגנה אישית אלא גם אם אתה, על ידי פעולה מסוימת, תמנע על ידי כך התקפות של מחבלים וכד'. אבל יתכן שאם אדם יפעל הרבה לפי רגש כזה הוא יגרום חילול ה'. יש בזה שיקול וזה לא דבר פשוט. שוב, יש שיקול הלכתי כאשר חייבים לעשות דברים נגד המדינה הזאת, שהיא בהחלט לא הלכתית ולא תורנית, לא סמכות, ויש דברים שגם אם לפי הלכה זה לא בסדר וזה להקדים את המאוחר, לפעמים מתוך הוראת שעה גם דברים כאלו נעשים. אבל על זה כתוב "אין מורין כן". לא צריך להפוך את זה לעיקרון.

למשל: מה שיש היום בהר הבית. יש דברים שחייבים לעשות. חייבים לטהר את הר הבית מן הטומאה ולהחליט את בעלותנו הבלעדית על המקום. זה דבר אחד. דבר שני זה מה שנקרא חידוש עבודה, שאף על פי שאין בית בנוי אפשר להקריב קרבנות. כך פוסק הרמב"ם. ודבר שלישי, שזה לבנות את בית המקדש, זה שייך לפי הרמב"ם למשיח. מה שלא עושים את טיהור המקום זו העולה הכי גדולה, זה מה שמונע את כל השפע והגילוי של האלקות בכל הארץ ובכל העולם. בלשון פשוטה: מה שמונע שלא יראו שיש ה' בעולם זה בגלל מה שהולך על הר הבית. זה מעכב את הגילוי של ה' בכל מקום בעולם. "בתוכו לא נאמר אלא בתוך כל אחד ואחד".

כמובן, צריך שכל בכל זאת אם הפעולה שלך תעזור או שלא תעזור. אם אתה מקבל פתאום זיק, שרוח ה' פועמת בתוכך כמו אצל שמשון הגיבור, זה נקרא שאתה מקבל הוראה מן השמים ואתה חייב לשמוע, כמו שדברנו קודם לגבי נסתר ורוח הקדש. אתה חייב לעשות. אבל אם לא, שאתה מיושב, אז צריך לפעל בצורה מיושבת. לשקול אם יעזור מה שאני יפוצץ או שישימו אותי בביצת הסהר ומשרד הדתות יבנה מחדש עוד יותר יפה מעכשיו. אם זה על פי שכל אז צריך שכל, ואם זה למעלה מן השכל אז אין מה לדבר בכלל. השכל אומר שהדרך היא רק דרך של חינוך – כל עוד זה שכל – למעט הגנה בשטחים, שזה ודאי חייב להיות ובתוקף. אבל אם זה דבר אחד יש את שתי האפשרויות, או למעלה מטעם ודעת ואז אין מה לדבר, או על פי טעם ודעת, שאז השכל שלי אומר שזה לא יעזור ומה שיכול לעזור זה רק פעולות של חינוך. צריך להתמסר לחנך את הציבור. גם בחינוך צריך לשקול מה צריך לחנך קודם כל, האם לעשות הפגנה על הדבר הזה בפרט, הרי בכל זאת הקלקול שיש בהר הבית זה רק פרט של הקלקול שיש בעם ישראל. אם מדברים על חינוך, לפי שיקול דעתו של הרבי שהכל תלוי בחינוך צריך לחנך בכלל ליהדות, שתהיה יהודי. בשביל זה יש את המבצעים של הרבי. אחרי שתהיה יהודי כבר תבין את האבסורד והכיעור של ההימצאות שבהר הבית, אבל אם אתה לא מרגיש יהודי בכלל אז אין סיכוי שתרגיש את זה, כמה שזה מכוער. לכן החינוך מתחיל מחינוך כללי, שתהיה יהודי. זו הדרך הישרה, אבל אם יש איזו פעולה ספונטאנית, זה יכול להיות הדבר הכי גדול.

כל יהודי כאן בארץ חייב לדעת בכל רגע שאני צריך לסרב בכל רגע פקודה – זה גם חייב להיות. לא לחשוב שאני חייב להיות כאן סמכות שאינה סמכות. אני לא מזדהה אתה ברגע שהיא נוגדת לתורה, ולכן על המקום אני מוכן לסרב את הפקודה של המפקד שלי, של הרמטכ"ל, של שר הביטחון או של ראש הממשלה, כי אני חי תחת סמכות של תורה לטובת כולם, לא לרעת כולם. אני חייב לסרב פקודה לטובת עם ישראל.

 

שאלה: בית המקדש ירד מוכן מן השמים או יבנה?

תשובה: יש בזה שתי בחינות, כמו גוף ונשמה. הגוף יבנה על ידי מלך המשיח והנשמה, שזה לא רק דבר רוחני וכשיבוא המשיח כל העולם ישתנה ויראו את זה ממש בעיניים, תרד מן השמים. אצל שלמה המלך זה ירד בצורת אש. ראו ממש אש בצורת אריה שיורדת מן השמים על גבי המזבח, אבל מקדש ראשון היה מקדש חולף וידעו את זה מרגע שהוא נבנה, לכן כל שכן וקל וחומר בבית המקדש השלשי, שיהיה בית מקדש נצחי, ודאי שמה שירד מן השמים יהיה משהו ממשי. על זה נאמר "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", ובכל זאת מה שיורד מן השמים יתלבש ויכנס בתוך האתעוררתא דלתתא שלנו לבנות את בית המקדש.

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com