חיפוש בתוכן האתר

יח אייר תשמ"ט - שעת הדחק של רשב"י הדפסה דוא
אינדקס המאמר
יח אייר תשמ"ט - שעת הדחק של רשב"י
Page 2
Page 3
כל הדפים

שעת הדחק של רשב"י

לג בעומר תשמ"ט

בת עין

(שבועיים להקמתה)

 

כתוב שכל הסודות קשורים עם יציאה החוצה. כך היה עם רשב"י, עם הבעש"ט ותלמידיו, האדמו"ר האמצעי [היה לו מסירות נפש על נסיעות של הצפת החסידות]. למה? האדמו"ר האמצעי מסביר שההבדל הוא בין נגלה לפנימיות. התורה הנגלית משולה למים ופנימיות התורה לאש [לכן מדליקים בלג בעומר מדורות], ומאש מתרחקים. האש של פנימיות התורה אינה שורפת כלל אבל אנשים מפחדים, ולכן הצדיק צריך 'לרדוף' אחריהם, לחזר אחריהם', ולהראות להם שהאש הזו היא אש קדש. לגבי מים – "כל צמא לכו למים" וכולם באים אליה. הפנימיות היא רק בשביל הנפש האלוקית. הנפש הטבעית והגוף רק נהנים ממנה, אבל כמו אלו שעומדים ליד האש ומתחממים – אבל רק מרחוק. הנפש האלקית קופצת לתוך האש. בלג בעומר צריך לכוון לפיצול האישיות הזה – הנפש האלקית קופצת ומתרפאת מן האש, הנפש השכלית והטבעית וכל שאר המודעות של האדם עומדים מרחוק ומתפעלים. יום לג בעומר הוא הוד שבהוד, הודיה פשוטה למעלה מטעם ודעת, סודות שלמעלה מן השכל. הרבה טוענים על חסידות חב"ד שמנסים להלביש בשכל את מה שבעצם למעלה ממנו [אכן, צודקים רק שהכינו כסאות ליד המדורה כדי לצרף גם את הנפש הטבעית]. הימים הבאים שעד מתן תורה אלו ימים של המשכה גלויה של האור הזה בגלוי. אז יש התגלות של התורה ההופכת לנחלת הכלל "עַם תורתי בליבם", כאדם העוסק בתוך שלו – "ובתורתו יהגה".

מה שרצינו לומר, שכדאי כעת שנמצאים ליד המדורה להביט בעיקר בניצוצות שעפים ורוקדים. הריקוד של האש גם בסדר, מצליחה לרקוד אבל קצת בכבדות. הריקוד של הניצוצות הוא לגמרי חופשי על שמתאפסים מן המציאות, ולא רואים אותם יותר. בטול במציאות [קשור למקום כאן, למגדל עדר – רוקדים עד שנעדרים...]. כל ניצוץ הוא ניצוץ של רשב"י שכל אחד צריך לגלות בעצמו. היום רשב"י בראש – מזלו גובר – ומשה ומשיח אחריו, וכל אחד צריך להתבונן מה זה אומר לו בעבודת ה'.

לחיים לחיים!

 

שאלה: למה מתן תורה של נשמתא דאורייתא בא לפני מתן תורה הנגלית?

תשובה: זה שייך לכל דרך החסידות, ובמיוחד לרבי מהר"ש. יום ההילולא שלו הוא תפארת שבתפארת – המקביל של יום ההוד שבהוד. כל ספירת העומר היא סימטרית, עם חן, כאשר כל יום מקביל ליום הנספר באותו יום הוא האור המקיף שלו. תפארת שבתפארת הוא האור המקיף של האור הפנימי היום – הוד שבהוד, וכן להיפך. סדר כניסת האורות הפנימיים הוא מתחילה לסוף, מחסד שבחסד והלאה, וסדר כניסת האורות המקיפים הוא מן הסוף להתחלה, ממלכות שבמלכות והלאה. תפארת שבתפארת הוא יום ההולדת של הישוב שלנו – מגדל עדר. שני הימים הללו הם ימי כניסת המוחין דקטנות – בתפארת קטנות ב ובהוד קטנות א [שאר הימים: ביום החסד נכנס גדלות א מצד אבא, ביום הגבורה גדלות א מצד אמא, ביום הנצח גדלות ב מצד אמא, ביום היסוד הארת גדלות ב מצד אבא ובמלכות גדלות ב מצד אבא. לכאורה היינו חושבים שהסדר יהיה מן הקטנות לגדלות, ובספירה זה בכלל לא כך. מן הנושאים הקשים להבנה בכל כתבי האריז"ל. הסדר הוא סימטרי: גדול-גדול-קטן-גדול-קטן-גדול-גדול]. בכללות, קטנות היא אמונה וגדלות היא דעת, והימים האלו הם ימי כניסת מוחין דקטנות. כל חידוש הבעש"ט הוא איך עובדים את ה' בקטנות. כשיש נפילה. כשלא הולך כמו שכתוב בספר. יש הרבה ספרים קדושים עם ריבוי מאמרי חז"ל אבל לא לכל אחד יש זכות להרגיש את הקשר לכל מה שכתוב בהם. החסידות באה על רקע שאדם לא מסתדר עם הספר. איפה אני ואיפה כל מה שכתוב בספר – כרחוק מזרח ממערב. על רקע זה בא הבעש"ט. מוחין זה תפיסה, דערהער, ויש מוחין בהם אתה מכיר את הקטנות שלך, ובכל זאת גם לך יש דרך בעבודת ה'.בשבילך יש את הבעש"ט, שינק את אותם הניצוצות של רשב"י. "כדאי הוא רשב"י בשעת הדחק", שאתה נדחק. כשלא במינים פשט בגמרא אז נדחקים. יש דור שנדחק עם כל מה שכתוב בספר, ורשב"י הוא הנחמה בעת כזאת [לכן טענו רבים על חב"ד שזה לא חסידות]. ללא חסידות לא היו יודעים שיש ערך לקטנות מוחין, שיש מצב כזה. אם אתה מכיר את ה' רק כש'הולך לך', נדמה לך – בדמיון שוא – שכל ספרי המוסר ממש בשבילך, אז מאוד יתכן שזה לא שייך לך כלל. המבחן והניסיון הוא דוקא בזמן הקטנות. חב"ד בלי הבעש"ט לא שווה כלום. יש שרוצים לדעת חב"ד בלי להכיר את הבעש"ט. זה אי-אפשר. הכל בנוי עליו. ברשב"י יש את שתי הבחינות יחדיו – הזיקה לשעת הדחק וגילוי סודות הזהר. אדם ובהמה תושיע הוי' עולה רבי שמעון בר יוחאי.

איפה רואים את תכונה הזו של רשב"י? אחרי שיצא מן המערה בשניה הלך לטהר את העיר טבריה. היה מצב של בלבול – טומאה מלשון טמטום – שם. על טבריה כתוב שטובה ראיתה, "טוב ראי" [מספרים על הרבי מגור ששבא לארץ והגיע לטבריה היה מוריד את משקפיו, שכן טובה ראיתה אז לא צריך אותן], אבל בזמן רשב"י היה בלבול ולכן סימן והבדיל בין הטמא לטהור. המצב הראשון של "אור וחושך משמשים בערבוביה" זה מצב של קטנות מוחין. אמרנו שקטנות מוחין זה כשאני והספר לא משדרים על אותו גל [התוועדות זה לעורר אהבת ישראל עד שכולם ישדרו על אותו גל]. ספר תמיד כתוב ויוצא שחור לבן. יש בסדר ויש לא בסדר. למה אדם מרגיש שזה לא הגל שלו? כי מציאות החיים אינה שחור לבן. זה היה רק לפני אכילת עץ הדעת, אבל עכשיו יש ערבוביה. כשאני עושה טוב מעורב בזה גם טוב. הבעש"ט מפרש את הפסוק "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" שבתוך כל מעשה טוב עצמו מעורב רע. זו דוגמה למוחין דקטנות, להשיג שאינו שחור לבן אלא אפור. נפסק שבדאורייתא אין ברירה, לכן אם יש ערבוביה אז הכל טמא. רק כשמזהים את המקום אפשר להבדיל, לזהות ולטהר. רשב"י נכנס אל תוך המצב של הקטנות ומתקן אותו. הוא בא ומבדיל "בין האור ובין החושך" וכך מגלה שהאור והחושך שניהם אחד – "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". קטנות א, ששייכת להיום – לג בעומר, הוד שבהוד, זה לדעת של התורה שלמדתי וכל מה שאני תלמיד חכם וכו' לא היה ולא נברא. השכל שלי עד היום שיקר לי. אף פעם לא היתה גדלות. רק כך משיגים את עצם הנשמה ויכולים לזכות לגילוי סודות פנימיות התורה.

כל זה פירוש אחד ל"שעת הדחק", שכדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בה. אפשר לפרש עוד פירוש. שעת הדחק זה אחד שדוחק את השעה. כל החטאים הגדולים היו בגלל דחיקת הקץ – אדם הראשון, יוסף הצדיק, משה רבינו, המרגלים, דוד ובת שבע, שלמה המלך ועוד. ובכל זאת כל הצדיקים ניסו בכל פעם מחדש. אמרנו שהיום יומו של רשב"י והמשיח ואליהו אחריו. כל מי שיודע, הניצוץ של משיח שיש בכל יהודי הוא זה שדוחף אותו לדחוק את הקץ. הוא זה שאומר "היום", בלי פירושים. אין לו זמן לחכות. למרות הסכנה שיש בזה – "כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק". אם אתה רוצה לא ליפול בזמן שמתעורר אצלך הניצוץ המשיחי שדוחק לך את השעה אז אתה חייב את רשב"י. חייב את פנימיות התורה. רק כל יש לזה סיכוי. היום אנחנו בפירוש דוחקים את הקץ, אז נסמוך על רשב"י וה' יצליח את דרכנו.

לחיים לחיים!

ניגנו 'הרת עולם'

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com