חיפוש בתוכן האתר

חשון תשמ"ט - מאמר מתורת שמואל הדפסה דוא
אינדקס המאמר
חשון תשמ"ט - מאמר מתורת שמואל
Page 2
Page 3
כל הדפים

תורת שמואל

חשון תשמ"ט

קבר יוסף – שכם ת"ו

 

 

 

נדבר היום על שאלה ח מן השאלות שנתנו על המאמר הנלמד. השאלה היתה: למה למעלה באור אין-סוף ב"ה אין הכח חסר פועל?

נלמד מתוך המאמר את החלק הנוגע לשאלה, את פרק ד.

 

הפרק פותח בשאלה מדוע מתרגם אונקלוס את הפסוק "בנימין זאב יטרף" על השראת השכינה בחלקו של בנימין בבנין בית המקדש, ולא על אכילת הקרבנות על גבי המזבח (אותה מתרגם על סופו של הפסוק "לבקר יאכל עד" וכו')? מה הקשר בין השניים? כדי לענות על כך מביא את פירוש הזהר על הפסוק, המפרש שהטרף ופעולת החטיפה של הטורף באים ממקום רחוק, מאתר רחיקא. מקום רחוק הוא ביטוי למקום שאתה לא מגיע אליו על פי טבע. בהמשך יבאר שהכוונה בזה היא למעלה מסדר ההשתלשלות. בדרך כלל מסבירים שמקום רחוק הם העולמות התחתונים בי"ע. "ממרחק תביא לחמה" – מלכות דאצילות היורדת להחיות את העולמות הנפרדים. אבל כאן מפרש מקום רחוק למעלה. בהמשך המאמר יתבאר הקשר בין שתי הבחינות.

אלא שיש שתי בחינות של הורדת השפע – מחכמה לבינה למידות וכו', ומאור אין סוף לחכמה. ההפרש ביניהם הוא בין מוחין דאבא למוחין דאמא. מוחין דאבא הם למעלה מן ההשתלשלות ומוחין דאמא הם סדר ההשתלשלות, שהכל כלול בעילה הראשונה, באמא. אמא נקראת בקבלה "אלקים חיים ומלך עולם". אבא משגיח על הבנים מרחוק, האמא רובצת על הבנים. נקראים בכל מקום שמים וארץ עילאין – סובב כל עלמין וממלא כל עלמין. אבא הוא בחינת אין, אמא בחינת יש. מוחין דאבא הם מה שהאבא מנחיל מהשכל שלו לבן. מה שהוא רוצה להעביר לו זה את היכולת לחוש את מה שלמעלה מן ההשתלשלות. מוחין דאמא זה השכל לחוש את הקרוב. על החכמה, מוחין דאבא, נאמר: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". זה להגיע למסקנה של "מה פשפשת" כפרוש הקדמת הזהר.

"ממרחק תביא לחמה" – התורה נקראת לחם, המזין, והיא באה ממקום רחוק לכן יורדת עד לדברים הגשמיים. יש לה כח לברר אותם.

הבאת הטרף ממקום רחוק זה היא כטריפת הזאב. הזאב טורף ממרחק, מהיערות. הבהמות אוכלות אוכל מוכן, מקרוב. אוכלת עשב. לכן אכילת בשר היא כבר מדרגה. בלשון חז"ל אכילת בשר צריכה הזמנה. צריך תשומת לב ומודעות. אכילת בשר בהמה משול לאכילת חיות הטרף עצמן. היום לא כל כך מודעים לזה כי קונים כבר את הכל מוכן, אבל פעם זה היה מוחשי. בשביל לאכול עוף צריך לשחוט, למלוח וכו'. כיוון השחי יותר גבוה מן הצומח אז גם אכילתו יותר גבוהה. הוא קרוב יותר למדרגת האדם. האדם, כדי לאכול אותו צריך לצאת למקום רחוק. צמח הוא סתמי, ויש בו פחות אישיות פרטית. כשאומרים דשא כוללים בתוך זה הרבה מינים פרטיים. אכילתו מצד האדם היא בפחות התפעלות. הצומח לא מפתיע אותך. אבל לטרוף בהמה זה כבר לא כל כך פשוט. יש לה אישיות מסוימת. היא מתנועעת על פי רצון, רוצה לחיות. מתבטא בכך שיש לה דם. בשביל זה צריך רצון עליון יותר. "לחם חוקי הטריפני" – חוק הוא מלשון חקיקה, אותיות החקיקה שבאור אין סוף שלפני הצמצום.

 

שאלה: לעתיד לבא הרי לא יאכלו בשר, יאכלו רק מן הצומח?

תשובה: לעתיד לבא לא יאכלו בכלל, כי כבר יגמרו לברר את כל הניצוצות מן המאכלים. מה ששואלים כתוב ב"חזון הצמחונות והשלום" של הרב קוק. לא מכיר מקור לזה. בכל אופן אולי יהיה שלב ביניים כזה. מה שקרבן תודה ישאר מכל הקרבנות אינו ראיה כי יש בו – מלבד החלות – גם מן החי.

 

אכילת בשר, כמו כל עבודת הבירורים, שייכת לימות החול. אכן עיקר מצוות אכילת שבת על פי נגלה אינה בבשר אלא בדגים. בשר שייך למצוות שמחת יום-טוב. צריך לומר שאכילת הצומח היא אכילה טבעית, הרגל, נה"י שבנפש (הצמחונים נקראים גם טבעונים, זה קשור). אכילת בשר היא התרגשות המידות, חג"ת שבנפש, ואילו אכילת דגים זו אכילת מוחין, חב"ד שבנפש.

 

מכאן עובר לבאר את אכילת הטרף על ידי הצדיקים. "טרף נתן ליראיו". מי היראים? במקום אחר (פלח הרימון, ובשיעורנו בשער השבת בסוד ה' ליראיו) מבואר שיש שתי מיני יראה. "יראו מהוי' כל הארץ" היא יראה חיצונית. היא באה מהתגלות חיצונית ולכן שייכת לכל העולמות. היראה הפנימית היא "יראו את הוי' קדושיו" והיא מתייחסת רק לישראל. יראה שמעל לסדר השתלשלות. על בעלי היראה הזו נאמר המשכו של הפסוק "כי אין מחסור ליראיו". כאן מפרש פירוש חסידי – האָיִן הוא עצמו ממלא את כל מחסורם של יראיו. הבטול שלהם. נקראו יראיו – היראים שלו. ביראיו – המשכה של אור פנימי, על יראיו – הארה של אור מקיף, ליראיו – המשכה של אור מקיף בפנימיות.

[חמש פעמים בתנ"ך מובא הכינוי יראיו, כולם בתהילים: "סוד הוי ליראיו", חונה מלאך הוי' סביב ליראיו", "יראו את הוי קדושיו כי אין מחסור ליראיו", אך קרוב ליראיו ישעו לשכון כבוד בארצנו", "טרף נתן ליראיו זכר לעולם בריתו"].

ליראיו עולה נורא. יש כאן רמז לתורה חשובה, שניה בחשיבותה אחרי חש מל מל, של הבעש"ט בענין יחוד יראה-נורא. זה מיסודות החסידות. נורא הוא הגילוי ש"הצמצום אינו כפשוטו". נקרא התגלות ערומה. בלשון תיקוני זהר: ירא בשת. יראה זה מצד הגברא ונורא הוא גילוי החפצא ממנו יראים. יחוד שניהם נעשה תוך כדי הבריחה שביראה. אצל הבעש"ט הפליגו בעיקר במידת היראה שבו, אף על פי שהנחיל בעיקר אהבה. יש מאמר של האדמו"ר האמצעי על כך שלא היה כמותו במידת היראה מאז בריאת העולם. כשהיה מתפלל היו המים בכוסות שבקצה החדר רועדים. פעם נגע בו המגיד בעת הרעד ונדבק ממנו, עד שהיה צריך להפסיק כדי להציל אותו.

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com