חיפוש בתוכן האתר

כוונות הנשיאים - על פי שיעור י"א ניסן ס"ד – לא הוגה כלל על ידי הרב הדפסה דוא

 

כוונות הנשיאים

הרב יצחק גינזבורג[א]

 

מנהג ישראל תורה לקרוא ב-יב הימים הראשונים של חדש ניסן את קרבנות הנשיאים, אשר הוקרבו בימים אלו (וב-יג ניסן קוראים את הסיכום: "זאת חנֻכת המזבח"). בפשטות, נראה כי הקרבנות חוזרים על עצמם, עד שתמיהה היא מדוע חזרה התורה יב פעמים על אותם פסוקים ממש, כשהיא מתארת שוב ושוב מה הקריב כל נשיא (וכבר דשו בכך המפרשים). אמנם, כאשר מתבוננים במדרש על הקרבנות רואים כיצד על אף שהקרבנות היו זהים הרי שכוונות הנשיאים היו שונות לחלוטין:

מה ראו הנשיאים להקריב קרבנות בענין הזה? רבנן אמרין אף על פי שקרבן שוה הקריבו, כולם על דברים גדולים הקריבו, וכל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו.

זו הסיבה הפנימית מדוע התורה חוזרת שוב ושוב על הקרבנות – היא באה להמחיש כי על אף שמצד המעשה בפועל כל ישראל שוים מקטון ועד גדול, וכל נשיא הקריב אותם קרבנות, הרי שמצד הכוונות כל אחד כיוון כוונות שונות ומיוחדות השייכות בעצם לשרש נשמתו (ו"כשם שאין פרצופיהן שוים, כך אין דעותיהן שוות"[ב]). החזרה על אותם פסוקים מלמדת כי בכל פעם יש לדקדק בהם ולמצוא בהם טעמים-כוונות חדשים, שלא ניתן היה לטעום בפעם הקודמת בה נכתבו פסוקים אלו[ג]. כוונות אלו כה נפלאות, עד שהמדרש מבאר כי דווקא אחר שראה ה' את הכוונות המיוחדות של כל נשיא החל מקלס את קרבנו, באומרו "זה קרבן [נשיא פלוני]", אשר טבע בקרבנות הזהים את חותמו האישי.

זו דוגמה נפלאה לפירושו של מורנו הבעל שם טוב לפסוק "חכם לב יקח מצות", כי בכל מצוה לוקח חכם לב שתי מצוות – המצוה בפועל ומצות הכוונה (שעל כן מברכים על כל מצוה פרטית "אשר קדשנו במצוותיו", לשון רבים). "המעשה הוא העיקר" בכל מצוה, אך חלילה לקיים את המצוה באופן מת, בלי חיות פנימית, והכוונה היא החיות של המצוה, היא המעניקה את ה"שמחה של מצוה"[ד] (שמחה – פנימיות הבינה-ההתבוננות – היינו מדרגת הנשמה, כנודע). המדרש ממחיש היטב את חכמת הלב של הנשיאים – כל אחד מקריב אותו דבר, אך בפנימיות לוקח עוד מצוה בכוונתו, ומצוה זו יחודית לו ולבני שבטו.

ואכן, מבואר בהקדמת ספר התניא כי השינויים בין בני ישראל בעבודת הנפש הפנימית, בדחילו ורחימו, גדולים ומפורטים הרבה יותר מאשר הדעות השונות החלוקות בנוגע לקיום המעשי של המצוות. כאן מתברר כי אף כאשר אין כל חילוק במעשה בפועל, הרי בעבודת הנפש ישנם שינויים מן הקצה אל הקצה ממש. שתי המצוות שבכל מצוה הן האור והכלי – הכוונה והמעשה. הכלי שייך לכלל – כל ישראל עושים את אותה המצוה – אך האור הוא פרטי, הכוונה יחודית לכל שבט ושבט ולכל יהודי ויהודי (וממילא מתברר כי דווקא הפרט הוא פנימיות הכלל, ודוק).

המדרש מקדים בביאורו כאן כי הנשיאים הקדימו לתרום קרבנות למשכן ועבודתו משום שנתרשלו בתרומתם לעצם מעשה המשכן, עד שבסופו של דבר נותר להם רק להביא את אבני השוהם והמילואים לאפוד ולחושן. הבאת האבנים השונות ממחישה את השוני בין השבטים, כאשר האבנים – היקרות ביותר – ממחישות את החושים הפנימיים המגוונים בהם ניחונו השבטים (ולכן על כל אבן רשום שם שבטה). התרשלות זו היתה זלזול מסוים במעשה השוה לכל ישראל, כאשר הוא נותר בידי 'פשוטי העם', אך אז התברר כי כאשר אין כלי רחב וטוב לאור המיוחד, מתגלה כל אור כפרט נקודתי בלבד. לעומת זאת, כאשר תיקנו הנשיאים את דרכם והקפידו לעסוק בעצמם גם בתיקון הכלי הכללי והשוה – בקרבנותיהם – בא המדרש וחושף כיצד מופיע האור המיוחד לכל שבט באופן מגוון ובפרטי הפרטים של כוונות הקרבנות (ובכך הוא מתפשט מנקודה לשטח רחב). יתר על כן, החשיפה כי בכל מצוה יש שני רבדים – הכלי והאור – 'פותחת' את התודעה לריבוי רבדים, ואז מתגלה כי גם הכוונה עצמה מכפילה עצמה שוב ושוב (כפי שנשתדל לקמן לחשוף בעיוננו שתי קומות – לכל הפחות – בכוונות הנשיאים המפורטות במדרש)[ה]. כאשר הקדימו הנשיאים את ה"נעשה" הכללי ל"נשמע" הפרטי זכו שגם ה"נשמע" יהיה נעלה וברור יותר.

קרבנותיו של כל נשיא עולים לשמים, אך כל אחד דרך שער אחר – לפי כוונתו היחודית. עם זאת, נוהגים שכל ישראל אומרים בכל שנה את כל קרבנות הנשיאים, ואחר כך אומרים "יהי רצון... שבאם אני עבדך משבט פלוני שקראתי בתורתך פרשה של הנשיא היום אזי יאירו נא עלי כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות הכלולות בקדושת זה השבט..." (ה"יהי רצון" במלואו מובא בהמשך). מבואר כי גם מי שיודע את שבטו – כהן, לדוגמה – אומר מדי יום ביומו את הקרבנות ואת ה"יהי רצון", כי יתכן שמצד שרש נשמתו הוא שייך לשבט אחר (או שנתעבר בנשמתו ניצוץ נשמה השייכת לשבט אחר). אך יותר מכך, אין כאן רק ספק לגבי שרש הנשמה או סודות העיבורים – מצד ההתכללות בין נשמות ישראל וודאי כי בכל אחד כלול גם ניצוץ וחלק מכל השבטים, ועל כן הוא ראוי לבקש את כל האורות הכלולים בקדושת כל שבט ושבט. הדרך ליצור באופן מודע את ההתכללות היא לכוון בכל יום את הכוונות המיוחדות לנשיא השבט שהקריב את קרבונתיו באותו יום, ולהזדהות עם מי שכל חייו מונחים, בעיקר, על פי כוונות אלו. אז באמת זוכים להארה מודעת של אורות אותו השבט.

בחיבור זה נתבונן בקצרה בכוונה הפרטית של כל נשיא ונשיא, כפי שהיא עולה מדברי המדרש:


קרבנות הנשיאים

וַיְהִ֡י בְּיוֹם֩ כַּלּ֨וֹת מֹשֶׁ֜ה לְהָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּמְשַׁ֨ח אֹת֜וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וַיִּמְשָׁחֵ֖ם וַיְקַדֵּ֥שׁ אֹתָֽם׃ וַיַּקְרִ֨יבוּ֙ נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רָאשֵׁ֖י בֵּ֣ית אֲבֹתָ֑ם הֵ֚ם נְשִׂיאֵ֣י הַמַּטֹּ֔ת הֵ֥ם הָעֹֽמְדִ֖ים עַל־הַפְּקֻדִֽים׃ וַיָּבִ֨יאוּ אֶת־קָרְבָּנָ֜ם לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה שֵׁשׁ־עֶגְלֹ֥ת צָב֙ וּשְׁנֵ֣י עָשָׂ֣ר בָּקָ֔ר עֲגָלָ֛ה עַל־שְׁנֵ֥י הַנְּשִׂאִ֖ים וְשׁ֣וֹר לְאֶחָ֑ד וַיַּקְרִ֥יבוּ אוֹתָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּשְׁכָּֽן׃ וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ קַ֚ח מֵֽאִתָּ֔ם וְהָי֕וּ לַֽעֲבֹ֕ד אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְנָֽתַתָּ֤ה אוֹתָם֙ אֶל־הַלְוִיִּ֔ם אִ֖ישׁ כְּפִ֥י עֲבֹֽדָתֽוֹ׃ וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֶת־הָֽעֲגָלֹ֖ת וְאֶת־הַבָּקָ֑ר וַיִּתֵּ֥ן אוֹתָ֖ם אֶל־הַלְוִיִּֽם׃ אֵ֣ת ׀ שְׁתֵּ֣י הָֽעֲגָל֗וֹת וְאֵת֙ אַרְבַּ֣עַת הַבָּקָ֔ר נָתַ֖ן לִבְנֵ֣י גֵֽרְשׁ֑וֹן כְּפִ֖י עֲבֹֽדָתָֽם׃ וְאֵ֣ת ׀ אַרְבַּ֣ע הָֽעֲגָלֹ֗ת וְאֵת֙ שְׁמֹנַ֣ת הַבָּקָ֔ר נָתַ֖ן לִבְנֵ֣י מְרָרִ֑י כְּפִי֙ עֲבֹ֣דָתָ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃ וְלִבְנֵ֥י קְהָ֖ת לֹ֣א נָתָ֑ן כִּֽי־עֲבֹדַ֤ת הַקֹּ֨דֶשׁ֙ עֲלֵהֶ֔ם בַּכָּתֵ֖ף יִשָּֽׂאוּ׃ וַיַּקְרִ֣יבוּ הַנְּשִׂאִ֗ים אֵ֚ת חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּי֖וֹם הִמָּשַׁ֣ח אֹת֑וֹ וַיַּקְרִ֧יבוּ הַנְּשִׂיאִ֛ם אֶת־קָרְבָּנָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃ וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה נָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד לַיּ֗וֹם נָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לַיּ֔וֹם יַקְרִ֨יבוּ֙ אֶת־קָרְבָּנָ֔ם לַֽחֲנֻכַּ֖ת הַמִּזְבֵּֽחַ׃


א ניסן: שבט יהודה

וַיְהִ֗י הַמַּקְרִ֛יב בַּיּ֥וֹם הָֽרִאשׁ֖וֹן אֶת־קָרְבָּנ֑וֹ נַחְשׁ֥וֹן בֶּן־עַמִּֽינָדָ֖ב לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃ וְקָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתּוּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּֽינָדָֽב׃

שבט יהודה הוא שבט המלכות, ועל כן כל כוונות נחשון בן עמינדב במדרש הם "על סדר המלוכה". יב ימי חדש ניסן – שהוא "ראש חדשים" – מכוונים כנגד יב חדשי השנה הבאה. אם כן, היום הראשון – בו מקריב נשיא שבט יהודה – מכוון כנגד חדש ניסן עצמו. ענינו של חדש ניסן הוא המלכות, כאשר החוש הפנימי שלו הוא חוש הדיבור – "באשר דבר מלך שלטון" – והוא "ראש השנה למלכים [– מלכי ישראל]" (כאשר לכל מלך מונים לבדו זמן חדש – "דבר אחד לדור, ואין שני דברים לדור").

אצל מי ששרשו בשבט יהודה, כל מצוות התורה הן חלק מהמלכת המלך – יעודו בעולם הוא מצות מינוי מלך, וכל מה שהוא עושה הרי הוא חלק מעבודת קבלת המלכות (בשתי מדרגותיה: "שום תשים עליך מלך" – "'שום' לעילא [בקבלת עול מלכות שמים] 'תשים' לתתא [במינוי ומורא מלך מבית דוד]"[ו]). ואף עלייתו לשמים בכוונותיו המיוחדות היא דרך השער הזה. ההזדהות עם כוונות שבט יהודה חשובה לנו במיוחד. ראשית, בגשמיות רוב עם ישראל מתייחס לשבט יהודה, וכולנו קרויים יהודים על שם שבט זה. ועוד, מצות מינוי מלך היא מצות הציבור הראשונה – המצוה בה אנו מתחייבים עם כניסתנו לארץ ישראל – ועל כן יש בה משמעות מיוחדת לתיקון הציבור כולו, ובפרט בדורנו.


ב ניסן: שבט יששכר

 בַּיּוֹם֙ הַשֵּׁנִ֔י הִקְרִ֖יב נְתַנְאֵ֣ל בֶּן־צוּעָ֑ר נְשִׂ֖יא יִשָּׂשכָֽר׃ הִקְרִ֨ב אֶת־קָרְבָּנ֜וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן נְתַנְאֵ֖ל בֶּן־צוּעָֽר׃

יששכר הוא ה"בן תורה" מבין שבטי ישראל, ועל כן נשיא יששכר "הקריב על שם התורה". אצל שבט יששכר הופך כל פרט של ההקרבה לסוגיא שלמה של 'לומדות' בנגלה ובחסידות (כאשר בכל סוגיא מחבר יששכר את הנגלה עם החסידות – הנגלה רמוז ב-ש הגלויה בשמו, והנסתר ב-ש הנסתרת, שאיננה נהגית[ז]). זו דרכם של גאוני התורה הגדולים, אשר מתבוננים בכל מה שקורה בעולם דרך האספקלריא של התורה מתוך התודעה ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא". הם מוצאים את השרש בתורה לכל אירוע ולכל ענין, ומכוונים את פרטיו לדיני וסוגיות התורה (כפי שמסופר על הגאון הרוגאצ'ובי, אשר מצא שרש לכל ענין ומאורע בסוגיות הנגלה שבתורה, ועל בן גילו רבי לוי-יצחק שניאורסאהן, אביו של הרבי מליובאוויטש, אשר מצא שרש לכל ענין ומאורע בסוגיות הנסתר שבתורה). מי שמושרש בשבט יששכר, מוצא בכל מצוה שהוא עושה פרטי פרטים של דינים והלכות – סוגיות שלמות, כהררים התלויים בשערה – ועיקר החיות והשמחה שלו במצוה היא חיבת התורה וגילוי כלליה הגדולים בפרטי המצוות, ולכן מפרש המדרש את כללי התורה שמצא יששכר רמוזים בקרבנותיו.

 


ג ניסן: שבט זבולון

 בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י זְבוּלֻ֑ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן־חֵלֹֽן׃ קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן־חֵלֹֽן׃

ידועה השותפות שעשה שבט זבולון עם שבט יששכר – "שמח זבולֻן בצאתך ויששכר באהליך"[ח]. זבולון יצא למסחר ויששכר ישב לשקוד באהלה של תורה, והיו הם שותפים חלק כחלק – יששכר התפרנס גם הוא ממסחרו של זבולון, וזבולון זכה גם הוא לשכר תורתו של יששכר (כאשר מבואר באר"י כי לזבולון המפרנס שרש גבוה מליששכר הלומד – זבולון בכתר ויששכר בחכמה – וכך קודם "זבולֻן בצאתך" ל"יששכר באהליך", הסיבה קודמת למסובב[ט], ועד שמתן תורה עצמו היה דווקא בחדש השלישי, חדשו של זבולון). "על השותפות שהיה לו עם יששכר אחיו" הקריב נשיא זבולון את כל קרבנותיו.

התודעה הכללית שיש לכל אחד מאיתנו ללמוד מכוונות אלו היא תודעת הערבות – השותפות מדגישה כי "כל ישראל ערבים זה בזה", וכל כוונותיו של זבולון נסובות סביב הקשר והערבות בין היהודים (כאשר השיתוף עם יהודי נוסף יוצר קומה כפולה בכוונות כל מעשה[י]). הערבות מתבטאת בכך שכל אחד פועל ענין אחר, לפי דרכו ויכולתו, וה' מצרף את הכל כאחד[יא]. כוונת הערבות מתגברת כאשר הדבר נעשה באופן מודע – כאשר אני עובד כדי שזולתי יוכל ללמוד, וכאשר אני לומד מתוך כוונה "בשם כל ישראל" לכלול גם את אלו העוסקים בענינים אחרים. אז הערבות המודעת כוללת גם מסירות נפש זה עבור זה – כולל המסירות לעסוק בתחום פחות 'נוצץ' על מנת שהמוכשר לכך יעסוק בישוב הדעת בדברים הנעלים ביותר – ואין לך ערבות וחיבור בין יהודים יותר מכך (עד שעל אף שזבולון עצמו היה גם הוא בן תורה, "מושך בשבט סופר" – בזכות כך גופא שפירנס את יששכר – הרי שבחו הוא דווקא בשותפות עם יששכר, המבטאת את כח הערבות ומעלתה).

 


ד ניסן: שבט ראובן

בַּיּוֹם֙ הָֽרְבִיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן־שְׁדֵיאֽוּר׃ קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן־שְׁדֵיאֽוּר׃

"אין לך אדם שאין לו שעה"[יב], ושעתו הגדולה של ראובן – הרגע בו שרש נשמתו האיר ביותר – היא השעה בה הציל את יוסף ממחשבת אחיו להרוג אותו. ענין זה כה חשוב ומהותי לראובן, עד שאפילו נבואת לאה אמנו בעת מתן השם ראובן סובבת על הצלת יוסף – "ראו מה בין בני לבן חמי שמכר הבכורה ליעקב, וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו, ולא עוד שלא ערער עליו אלא שביקש להוציאו מן הבור"[יג].

חז"ל אומרים כי לראובן היתה 'נגיעה' בהצלת יוסף, משום שכבכור חשש שהסרחון יתלה בו (ובכלל בכורתו של ראובן נגועה במודעות עצמית יתרה[יד] – המתגלה בחטא בלהה[טו], ב'נגיעה' בהצלת יוסף, ובאמירתו "הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד, וגם דמו הנה נדרש"[טז], ולבסוף בהצעתו השטותית ליעקב: "את שני בני תמית"[יז]). אמנם, חז"ל מספרים כי בזמן מכירת יוסף היה ראובן שרוי בתשובה על חטא בלהה – בעטיו ניטלה ממנו הבכורה וניתנה ליוסף (כדברי יעקב אליו בברכתו) – ומתברר כי בעומק תכלית תשובת ראובן היא הצלת יוסף אשר נטל ממנו את הבכורה ("ולא עוד שלא ערער עליו, אלא שביקש להוציאו מן הבור"). בזכות הבטול והאמת הפנימית של ראובן, אשר מציל בפועל את יוסף (על אף הפגיעה במעמדו שלו), נאמר בסופו של דבר "ויהיו בני יעקב שנים עשר" – מטתו של יעקב שלמה, והדבר מקבל משנה תוקף דווקא בזכות תשובתו של ראובן ה'מצילה' את ה"אמת ליעקב"[יח] (ההתבטלות האישית והתשובה השלמה של ראובן תוך כדי הצלת יוסף היא 'הקומה השניה' בכוונתו[יט]).

כיצד יכולה כוונה זו – שמפרטיה מורכבות כוונות כל קרבנות נשיא ראובן, המקריב הרביעי[כ] – להפוך להיות כוונה כללית, שכל אחד מאיתנו יכול להזדהות עמה? בהצלת יוסף מידי אחיו קיים ראובן את מצות "לא תעמֹד על דם רעך"[כא] (ועל כן זכה לאבן הראשונה בחושן – אבן האֹדם, הרומזת לרגישות לדם). כאשר ישנו מצב בו נשקפת סכנה לחיי יהודים – כמו המצב היום בארץ הקדש – אזי מי ששייך לשרש ראובן (וכל מי שמתכלל עמו בכוונותיו) שם את כל מגמתו וחפצו בדאגה לחיי אחיו בני ישראל, עד כדי מסירות נפש. דאגה זו איננה רק לחיי היהודים שכבר נולדו, אלא גם הדאגה להרבות עוד ועוד יהודים – בזכות הדודאים שנתן ראובן לאמו נולדו אחיו יששכר ויוסף[כב] (בדודאים זכה ראובן מן ההפקר, דבר הרומז לנכונות ראובן להפקיר עצמו עבור כל יהודי אחר, וגם הדודאים נרמזים באבן האֹדם).

בעומק, מכיון שהמדובר הוא בהצלת יוסף הצדיק, הרי שממד נוסף של התקשרות לכוונה זו הוא הדאגה המתמדת לשלומו של צדיק הדור – גם כאשר נדמה לאדם כי הוא עצמו מפסיד את 'מעמדו' בהתבטלותו אל הצדיק – עד הנכונות למסור את הנפש עבור הצלתו. קיום מצות "לא תעמֹד על דם רעך" צריך לבטל כל מחיצה חברתית, כל הסתייגות 'מעמדית' וכל שיקול של רווח והפסד אישיים – אזי נחשפת האמת והשלמות הפנימית של עם בני ישראל.

 


ה ניסן: שבט שמעון

בַּיּוֹם֙ הַֽחֲמִישִׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן־צוּרִֽישַׁדָּֽי׃ קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן־צוּרִֽישַׁדָּֽי׃

המדרש מציין כי שעתו היפה של שמעון היתה קנאתו על הזנות ודאגתו לכבוד בנות ישראל, כפי שבאו לידי ביטוי בהריגתו את אנשי שכם עקב אונס דינה[כג] (בטענתו הניצחת "הכזונה יעשה את אחותנו"). מתברר כי הנהגה זו של שמעון – שנראית במבט ראשון חורגת מהסדר הטוב, ומההנהגה הראויה לבני ישראל-סבא[כד] – משתקפת דווקא במשכן שעשה משה[כה], שהיה "הורג בנואפים ובסוטות"[כו] (ועל ידי כך מרבה שלום ופריה ורביה בעם ישראל). לכן נשיא שמעון הקריב קרבנו "על סדר מעשה המשכן"[כז] (מצות בנין המקדש היא תכליתן של שלש מצוות הציבור, שראשיתן במצות מינוי מלך עליה הקריב יהודה את קרבנו). בכוונה זו מתחבר שמעון ללוי (היחיד מבין השבטים שלא הקריב קרבן בחנוכת המזבח) – שותפו בקנאה על מעשה דינה – שהרי לוי הוא המשרת במשכן (והעוסק בפירוקו, נשיאתו והקמתו במסעות המדבר).

קשר כללי נוסף של שמעון למקדש ולמשכן הוא בהיותו החמישי המקריב, המכוון כנגד חדש אב[כח] – החדש בו "עלה אריה במזל אריה והחריב אריאל על מנת שיעלה אריה במזל אריה ויבנה אריאל" – חדש בו נחרב הבית באופן של "סותר על מנת לבנות", כדי שייבנה שוב בבנין נצחי. מי ששייך בשרשו לשבט שמעון, ועמו צריכים כולנו להזדהות ביום זה, חש כי מגמת חייו – בכל מצוה ומצוה – היא "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" ותתחדש עבודת הקרבנות. עבודה וכוונה אלו סובבות את החיים גם בענינים שתכליתם בנין מקדש מעט, ובפרט בנין בית נאמן בישראל – לו מקנא שמעון – כבית מקדש בו מגדלים תורה, תפלה וגמילות חסדים, והשכינה שורה בו בין בני הזוג. תודעה זו מפיצים מלמדי התינוקות משבט שמעון בכלל ישראל, כאשר מתקיים בו "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".

 

 


ו ניסן: שבט גד

בַּיּוֹם֙ הַשִּׁשִּׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־דְּעוּאֵֽל׃ קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־דְּעוּאֵֽל׃

נשיא גד הקריב את קרבנו "על יציאת מצרים". שבט גד נתברך בגדודים, ובניו יצאו כחלוצי צבא לעזור לבני ישראל לכבוש את עבר הירדן המערבי. לכן, בשבט גד מודגשת ביותר מגמת כל הירידה למצרים והיציאה ממנה – הפיכת בני ישראל ממשפחה לעם שכולו גדודי "צבאות הוי'". תודעה צבאית זו מתקשרת אצל שבט גד לכל הירידה למצרים וליציאה ממנה. מי ששייך בשרשו לשבט גד מרגיש כי הוא נמצא במצרים – במיצרי המציאות – ועל כן מתעצם תמיד עם זכרון יציאת מצרים. אדם כזה חש כי כל מצוה שהוא מקיים היא הזדמנות לצאת ממצרים – כי מצוה זו היא ה"עצה" של ה' כיצד לצאת ממיצרי מציאותי. כך עלינו לשאוב מיום זה את התחושה כי אנו נמצאים במיצר, ובכל מצוה נותן לנו ה' חבל הצלה להאחז בו ולצאת ממצרים – דווקא על ידי כך שנמנה על כלל צבאות ה' ונמלא את פקודותיו-מצוותיו.

 

 


ז ניסן: שבט אפרים

בַּיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י אֶפְרָ֑יִם אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיהֽוּד׃ קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיהֽוּד׃

נשיא אפרים הקריב את קרבנו "לשם יעקב שהקדימו למנשה, ולשם יוסף שבעבור אהבתו ברכן יעקב כל אותן הברכות". אפרים מכיר תודה ליעקב על כך שהקדימו שלא בזכות ולא על פי מדת הדין והיושר (עד שיוסף התנגד לכך, ויעקב נאלץ לומר לו "ידעתי בני ידעתי וגו'" – בידיעה ששרשה ברדל"א והיא נעלמת ממך). הוא יודע שרק בזכות כך זכה גם לקדימת קרבנו לקרבן אחיו, ותוך כדי ההקרבה מתייחד עם נשמת יעקב בתחושת תודה והכרת הטוב. נוסף לעצם הכרת הטוב ליעקב על כך שהקדימו למנשה, הוא מתעצם עם ההכרה שכל ברכות יעקב – גם לו וגם לאחיו – לא באו אלא בזכות אהבת יעקב ליוסף אביהם, בשל מעלותיו הנפלאות ודמיונו בצדקתו ליעקב אביו.

מה הוא הכלל הגדול הנלמד מכוונות אלו? כיצד מסוגלים אנו להזדהות עם נשיא אפרים? כל יהודי צריך לחוש כי ה' עושה עמו חסד בכל דרכיו. הרגשה זו היא הן בכלל – בכך שכל הברכות שה' מאציל לי הן בחסד חינם, והן באות לי כיהודי רק בזכות אבות ובזכות צדיקי הדורות (כיוסף הצדיק). והן בפרט – הרגשה כי אותם דברים בהם 'מקדימים' אותי לפני הזולת (שם לכאורה אין לתלות זאת בזכות האבות המשותפת לי ולזולת) אינם מגיעים לי כלל, ואינם אלא חסד. חסדי ה' עוברים דרך צדיקי הדורות, ותחושה זו קיימת גם כאשר הצדיק מזכה אותי בכך שהוא מטיל עלי שליחות שאיננה מגיעה לי, שליחות הנראית חשובה יותר משליחות הזולת וקודמת לה. הכרה זו בחסדי ה' כלפי בכל ענין וענין היא היסוד לחיים מתוקנים ולבריאות הנפש (ובפרט היא היסוד לשלום בית, כאשר כל אחד מבני הזוג חש כי מאומה לא מגיע לו, וכל מה שהוא זוכה לו הוא מקבל בחסד חנם).

 

 


ח ניסן: שבט מנשה

בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן־פְּדָהצֽוּר׃ קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן־פְּדָהצֽוּר׃

מנשה ואפרים שניהם בניו של יוסף הצדיק, ועל כן יש קירבה בין השער שלהם לשמים – כוונותיהם הפנימיות תוך כדי קיום מצוות, קרובות מאד. כשם שאפרים התייחד עם יעקב סבו ויוסף אביו בכוונות קרבנו, כך אמור גם במנשה – גם אפרים וגם מנשה משווים לנגד עיניהם תוך כדי קיום המצוות את "דיוקנו של יעקב" (אשר הופיע לפני יוסף והצילו מחטא). יש בכך פלא מסוים, שהרי אפרים הכיר טובה לסבו על שהקדים אותו למנשה בברכותיו – וממילא ניתן היה לחשוב שמנשה חש נפגע מיעקב – אך מתברר כי גם מנשה מתייחד עם יעקב (ויוסף) בכוונותיו. לפי זה, מתברר כי בעוד אפרים בעיקר מכיר טובה על מה שזכה לו באופן אישי מיעקב, הרי שמנשה מתייחד עם עצמותו של ישראל-סבא (אשר אמר על אפרים ומנשה, נכדיו, שיהיו לו כבנים – "כראובן ושמעון יהיו לי"), ולא עם מה שמתפשט ממנו.

כוונות מנשה ממחישות ומלמדות אותנו את עצם ההזדהות עם הנשמה הכללית של הדור – וכאשר מדובר ביעקב, הנשמה הכללית של הדורות כולם – שמתוכה קיום המצוות כולן הוא "בשם כל ישראל". התגברות מנשה על הקפידא שעלולה לבוא (מצד נפשו הבהמית) על כך שיעקב הקדים לו את אפרים, אחיו הקטן, מלמדת את מהות ההתקשרות האמיתית לנשיא הדור. כאשר שני יהודים מקבלים ברכה ושליחות שונה מהרבי ניתן לחשוב שאחת עדיפה על השניה, אך מי שמזדהה עם העצם של הרבי-הנשיא מבין כי כל שליחות, קטנה כגדולה, משקפת את העצם של הנשיא – בכל שליחות טמון ניצוצו של יעקב אבינו, וממלא השליחות הוא 'נשיא קטן' בשליחותו שלו. מנשה מלמד כי כל 'נשיא קטן' מזדהה בשלמות עם הנשיא הגדול – עם הנשמה הכללית – ואזי אין כל הפרש בין 'חלק קטן' ל'חלק גדול' מן העצם, "התופס בחלק מן העצם תופס בכולו".

 

 


ט ניסן: שבט בנימין

בַּיּוֹם֙ הַתְּשִׁיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן אֲבִידָ֖ן בֶּן־גִּדְעֹנִֽי׃ קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֲבִידָ֖ן בֶּן־גִּדְעֹנִֽי׃

כשם שאפרים ומנשה, בני יוסף, חשבו על אביהם וסבם תוך כדי קיום המצוה, כך בנימין אחיהם מקריב את כל קרבנותיו כנגד אמו – רחל אמנו – וכנגד העובר עליה ועל תולדותיה. בעוד בני יוסף, ה"צדיק עליון" (שבבחינת יסוד ז"א), מזדהים יותר עם יעקב, הרי שבנימין, ה"צדיק תחתון" (שבבחינת יסוד נוקבא), מזדהה יותר עם רחל. בנימין נולד בזכות מסירות נפשה של רחל, אשר התפללה שתזכה לבן נוסף וזכתה לו במסירות נפש ממש (כאשר היא 'ילדה את עצמה' כביכול, כמבואר בקבלה, ועל כן הסתלקה מן העולם בלידת בנימין), ולכן כל חייו ומצוותיו (ואף חיי ומצוות תולדותיו) עם על שמה ובזכותה – והוא מכוון לכך באופן מודע.

זכות זו של רחל מלווה גם אותנו – המצוות שלנו הן בזכות רחל המבכה על בניה ונענית בהבטחת ה' כי "יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם". בהתקשרות לרחל אמנו – הן בכוונה, ובהן בהשטחות ובתפלה על קברה – יש לדעת כי כל עבודת "להביא לימות המשיח" (בכל מצוה ומצוה) באה בזכות תפלותיה ודמעותיה של רחל (= דמעה דמעה) ומכחה. כמובן, מעבר להזדהות של כל בני ישראל עם רחל אמנו – עקרת הבית והאם המתפללת על הגאולה – הרי יש כוונה כללית עוד יותר בהזדהות עם רחל. רחל היא המייצגת של "שכינתא דקודשא בריך הוא", וקיום המצוות באופן הנעלה ביותר הוא של החסיד "המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים"[כט]. החסיד מקיים את כל המצוות בכוונת "לאקמא שכינתא מעפרא" – זו כוונת בנימין הצדיק עמה עלינו להזדהות ביום זה.

 

 


י ניסן: שבט דן

בַּיּוֹם֙ הָֽעֲשִׂירִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י דָ֑ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן־עַמִּֽישַׁדָּֽי׃ קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן־עַמִּֽישַׁדָּֽי׃

עיקר שבחו של דן (הנחשב לפחות שבשבטים, המאסף אחר כל מחנה ישראל) הוא כאשר הוא משתווה לשבט יהודה (הנעלה שבשבטים) בהנהגת עם ישראל – "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל – דבר הקורא בימי שמשון הגבור. שמשון אף קרוי "בדן", להדגיש את השתייכותו השבטית. ואכן, הכוונה הפנימית של ברכת יעקב לדן מתייחסת לשמשון, ובה נזכר לראשונה שם הוי' בתורה לאחר הפסקה של שיח פסוקים (ההפסקה הגדולה ביותר בתורה) – בתפלת "לישועתך קויתי הוי'", התפלה שמקדים שמשון להפלת ההיכל על הפלשתים, כאשר ה' מזכה אותו לקיים "ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים. וכשם שיעקב מתכוון אל שמשון בברכותיו, כך גם כוונות נשיא דן בקרבנות נסובות סביב שמשון ונזירותו.

מהו הלימוד הכללי שיש ללמוד משמשון? שמשון הוא בעל ה'חוש' בגדולת ומעלת הנקמה. הסתלקותו מהעולם היתה בנקמת אחת משתי עיניו מפלשתים – על כך התפלל ומסר נפשו ב"תמות נפשי עם פלשתים" (כאשר רבים אשר הרג במותו מאשר בחייו) – ואת נקמת עינו השניה שומר שמשון לימות המשיח. חז"ל מציינים שלשה דברים "גדולים" עד כדי כך הם מופיעים "בין שתי אותיות" – בין שני שמות של ה' – מקדש, ("הוי' מקדש א-דני") דעה ("אל דעות הוי') ונקמה ("אל נקמות הוי'"[ל]). מי שיש לו 'חוש' בנקמה מכוון את כל מעשיו אליה.

ולשם המחשה: מסופר כי פעם שלח מורנו הבעל שם טוב את תלמידיו ללמוד דרך בעבודה מיהודי פשוט, עני מרוד, וכל מה שראו התלמידים הוא שאותו עני בשובו מעבודתו אוכל בתאבון רב קערה אחרי קערה של תבשיל. לאחר זמן, כאשר הבינו שזו הנהגתו יוצאת הדופן היחידה, שאלו אותו תלמידי הבעש"ט מה כוונתו באכילתו המרובה, והשיב להם שראה כיצד גוים הורגים את אביו, ואז נדר שהוא יהיה גדול, חזק ובריא כך שיוכל להרוג את הגוים והם לא יוכלו לפגוע בו. זה יהודי שיש לו 'חוש' בנקמה – שמבין את חילול כבוד ישראל בפגיעה ביהודי – ומקדיש את כל חייו להכין את עצמו למלחמה ולנקמה בגוים.

אצל יהודי משרש דן הכוונה הפנימית של כל המצוות כולן – כמו הכוונה הפנימית של כל עיסוק גשמי – היא אגירת כח (רוחני או גשמי) "לעשות נקמה בגוים" באופן נכון וראוי. הכוונה הפנימית של הנקמה היא, כמובן, כוונה משיחית. לכן מפורש כי משבט דן, המבין את מעלת הנקמה דקדושה, עתיד להיות שר הצבא של המשיח. תחושת היעוד המשיחית בנקמה נובעת מההכרה שהקליפות הן המונעות את התגלות המשיח לעין כל, ולכן חשוב לנקום בהן ולהסיר את המסך המבדיל ומעכב את הגאולה (בהכרה זו נכללת גם הידיעה שהגוף העכור מסתיר על גילוי הנשמה – ועל גילוי המשיח – ומשום כך כח נקמתו של שמשון כרוך בנזירות קדושה, שתכליתה זיכוך הגוף). זו נקמה מתוך רצון לזרז את היעוד של "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" – מתוך תודעה שכאשר יחוסלו כל המפריעים יתגלה מלך המשיח ובית המקדש ירד מן השמים.


יא ניסן: שבט אשר

בְּיוֹם֙ עַשְׁתֵּ֣י עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י אָשֵׁ֑ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן־עָכְרָֽן׃ קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן־עָכְרָֽן׃

ביחס לאשר מדגיש המדרש כי שמו נקרא "לשם גאולתן של ישראל... ולשם שבחן", ושבחן של ישראל הוא על כך שהם בחרו בה' לאלקים והוא בחר בהם לעמו. כך, כל כוונות נשיא אשר הן "על שם הבחירה שבחר הקב"ה בישראל מכל האומות, והן מבטאות את השמחה והמעלה של "אשר קדשנו במצוותיו" ו"אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו"[לא].

זו כוונה פנימית ביותר בכל המצוות – שברור כי הרבי מליואוויטש, ש-יא ניסן הוא יום הולדתו, הזדהה עמה ביותר ביותר (בנוסף על האופן בו התכללו בו כל הכוונות האחרות) – כאשר קיום כל מצוה בקבלת עול מלווה אושר פנימי על כך שה' קדשנו במצוותיו ובחר בנו מכל העמים. האושר הפנימי בבחירת ה' בנו איננו על בחירה שמציבה אותי לפני הזולת – כפי שאפרים שמח על הבחירה בו והקדמתו למנשה – ועל כן הוא מתבטא בכוונה שכל מצוה תפעל גילוי של בחירת ה' בישראל, אשר יתבטא באושר ועושר[לב] לכל יהודי בכל תחומי חייו.

 

 


יב ניסן: שבט נפתלי

בְּיוֹם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן׃ קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן׃

נפתלי, אחרון המקריבים, חוזר ליסוד הראשון של עם ישראל – "נשיא נפתלי למד מאבי אביו ואחז את דרכו והקריב קרבנו על סדר אבותיו ואמותיו של נפתלי" – והוא מקריב על סדר האבות והאמהות. נפתלי מלמד את הכוונה הפשוטה והבסיסית ביותר – כוונה בכל מצוה להתקשר ולזכור את שלשת האבות וארבע האמהות. לשרש נפתלי שייכים היהודים הטובים, השלמים והיראים, שקשה להם לבחור צדיק אחד מסוים – בעל כיוון ודרך מוגדרת, המתבטאת בכוונות המיוחדות והמסוימות שבהשראתן נעשית כל עבודת ה' – והם אוהבים את כל הצדיקים ומזדהים עם כל מורשת עם ישראל. יהודים כאלו ניחנו באמונת צדיקים תמימה ואהבה לכל הטהור והקדוש במורשת ישראל, ללא יכולת ליצור 'סדרי עדיפויות', ובכל מצוה שלהם הם מכוונים להתקשר לאבות ולאמהות ועמם לכל צדיקי הדורות. בכוונה זו בכל מצוה מביאים לידי ביטוי את הקדושה העצמית שבטבע ישראל. ב-יב ניסן צריך להתכלל עם פשטות זו גם מי שמכיר בצדיק שהוא "חד בדרא" ומתקשר אליו ואל הנהגתו היחודית.

 

 


יג ניסן: חנוכת המזבח (הלויה) ומעשה המנורה (הכהונה)

זֹ֣את ׀ חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֗חַ בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ מֵאֵ֖ת נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל קַֽעֲרֹ֨ת כֶּ֜סֶף שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֗ה מִֽזְרְקֵי־כֶ֨סֶף֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֔ר כַּפּ֥וֹת זָהָ֖ב שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵֽה׃ שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָ֗ה הַקְּעָרָ֤ה הָֽאַחַת֙ כֶּ֔סֶף וְשִׁבְעִ֖ים הַמִּזְרָ֣ק הָֽאֶחָ֑ד כֹּ֚ל כֶּ֣סֶף הַכֵּלִ֔ים אַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע־מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ כַּפּ֨וֹת זָהָ֤ב שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה֙ מְלֵאֹ֣ת קְטֹ֔רֶת עֲשָׂרָ֧ה עֲשָׂרָ֛ה הַכַּ֖ף בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ כָּל־זְהַ֥ב הַכַּפּ֖וֹת עֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָֽה׃ כָּל־הַבָּקָ֨ר לָֽעֹלָ֜ה שְׁנֵ֧ים עָשָׂ֣ר פָּרִ֗ים אֵילִ֤ם שְׁנֵים־עָשָׂר֙ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר וּמִנְחָתָ֑ם וּשְׂעִירֵ֥י עִזִּ֛ים שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר לְחַטָּֽאת׃ וְכֹ֞ל בְּקַ֣ר ׀ זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֗ים עֶשְׂרִ֣ים וְאַרְבָּעָה֮ פָּרִים֒ אֵילִ֤ם שִׁשִּׁים֙ עַתֻּדִ֣ים שִׁשִּׁ֔ים כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה שִׁשִּׁ֑ים זֹ֚את חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ אַֽחֲרֵ֖י הִמָּשַׁ֥ח אֹתֽוֹ׃ וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵד֮ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת־הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֨רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל־אֲרֹ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו׃

 וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָֽמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת׃ וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַֽהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶֽעֱלָ֖ה נֵֽרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ וְזֶ֨ה מַֽעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה׃

 

 

 

 

 

 

 



[א] עיבוד ועריכה על ידי איתיאל גלעדי על פי שיעור י"א ניסן ס"ד – לא הוגה כלל על ידי הרב.

[ב] ידוע כי יב השבטים מכוונים כנגד יב גבולי אלכסון (קוי המפגש בין שטחי ו קצוות, ו הספירות של מדות הלב – חסד-דרום, גבורה-צפון, תפארת-מזרח, נצח-מעלה, הוד-מטה, יסוד-מערב), ויש לומר כי נשיאי השבטים הם שרש יב הגבולים בדעת (שהיא "מפתחא דכליל שית").

[ג] וראה עירובין נד, ב:

אמר רבי שמואל בר נחמני מאי דכתיב אילת אהבים ויעלת חן וגו' למה נמשלו דברי תורה לאילת לומר לך מה אילה רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה ויעלת חן שמעלת חן על לומדיה דדיה ירוך בכל עת למה נמשלו דברי תורה כדד מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם באהבתה תשגה תמיד כגון רבי (אליעזר) [אלעזר] בן פדת אמרו עליו על רבי (אליעזר) [אלעזר] שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי.

יש לומר כי הביטוי העיקרי של "באהבתה תשגה תמיד" הוא החיפוש אחר הטעמים השונים בפסוקים זהים, ועיון שכזה הוא המדגיש יותר מכל כי התורה היא "אילת אהבים ויעלת חן". ביטויי אהבה אלו מתאימים במיוחד לחודש ניסן, חודש הדודים (בו קוראים את מגילת שיר השירים) – זמן הקרבת קרבנות הנשיאים.

[ד] "שמחה של מצוה" היא כה חשובה, עד שלעתים מבואר כי היא עיקר עבודת האדם, עוד יותר מאשר עצם קיום המצוה, אותו מזמנים לאדם כזכות מן השמים.

יתר על כן, עצם קיום המצוה מתאפשר רק בזכות השמחה שבה – בזכות השמחה במצוות אנו זוכים לשבת בארץ ישראל (כלשון הפסוק כי טעם הגלות הוא "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה"), שדווקא היא מקום קיום המצוות כדבעי, בעוד שבחוץ לארץ קיום המצוות איננו אלא בבחינת "הציבי לך ציונים", כנודע. על אף שבפשטות כוונות המצוה והשמחה בה שייכות לתחום "הנסתרֹת" של המצוה (ה-יה הנסתרות ב-מצ שבתיבת מצוה באתב"ש), בעוד המעשה בפועל הוא "הנגלֹת" שבה (ה-וה שבתיבת מצוה), הרי "נתתה שמחה בלבי" – דווקא השמחה משלימה את שם הוי' ב"ה בהחדירה את אור ה' מהשכל המופשט (שבסוד יה) אל הלב (שבסוד וה). בחוץ לארץ מאיר "פרצוף לאה" – האור השכלי, שבבחינת "כי יד על כס יה", כאשר "אין השם שלם" – שאזי בתוך מעשה המצוות מתגלים רק ה-מצ הרומזים למוחין הנסתרים. רק בארץ ישראל זוכים להארת "פרצוף רחל" – האור הנוגע בטבע הלב היהודי – והמצוה מתגלה כ"מצות הוי'" בשלמות, כאשר ה-יה עצמם מאירים בגילוי בתוך ה-וה ומתקיים "שמחו צדיקים בהוי'", ודוק (וראה במאמר "החסידות וארץ ישראל" במלכות ישראל כרך א).

בין חסידים אף ישנו 'ווארט' שהקב"ה נתן לנו תריג מצוות בשביל שתהיינה תריג הזדמנויות לשמחה רבה של מצוה, שבעקבותיה נערוך התוועדויות שמחה.

[ה] בעומק, ריבוי הרבדים הזה בתחום הכוונה הוא פועל יוצא דווקא של הוספת הכלי: כאשר מוסיפים את הכלי מתגלה כי "שרש הכלים גבוה משרש האורות", ואזי מעלה "שרש הכלים" את האורות מעלה מעלה, ל'מרדף' מתמיד (שלעולם אינו משיג את מבוקשו) אחרי שרש הכלים (שב"רישא דלא ידע ולא אתידע"). כל עליה היא בעצם חשיפת רובד נוסף של כוונה, של עוד "מצוה" אותה לוקח בכוונתו ה"חכם לב יקח מצות".

[ו] בענין המלכות בולט ביותר כי "גבוה מעל גבוה שומר" – פרט זה הוא הממחיש ביותר את הקומות הרבות שבכל כוונה (כנ"ל בהקדמה) – וזו אחת הסיבות לכך שיהודה קודם לכל השבטים.

[ז] רבדי התורה הם הדוגמה השניה לריבוי הרבדים שיש בכל כוונה. זו דוגמה כה עיקרית, עד שהיתה הוה-אמינא שיששכר יקדים להקריב את קרבנו לפני יהודה, כבעל העצה להקריב את הקרבנות (כמפורש במדרש) – בעל העצה המבין את החסרון כאשר אין כלי המכיל את הכוונות הפנימיות, והיודע כי "אין דבר אבוד" (כמסר של פסח שני, החל בחדש אייר, כנגדו מכוון יששכר) וכי ניתן לתקן את חסרון הנשיאים בתרומת המשכן. לכן גם נאמר ביששכר "הקריב... הקרִב" (ב פעמים) – הוא החושף את כפל ה"מצוות" שבכל הקרבה (כאשר כפל זה מרבה קומות עד אין סוף גם בכוונה עצמה, כנ"ל). המדרש דורש את ה"הקרב" השני – חסר י – כהוראה של משה לנשיא יששכר להקריב את קרבנו קודם לנשיא ראובן, והדבר מלמד על הקשר המיוחד של משה נותן התורה לשבט יששכר. דווקא התורניות של יששכר – המחפש טעם של תורה בתוך כל מצוה – גורמת לכך שישיג את הצורך בתיקון המרבה כוונות בכל מצוה.

בסופו של דבר יהודה קדם, משום ששרש המלכות – מחשבת "אנא אמלוך" של ה' יתברך – קדמה לתכנון העולם התורני שבסוד "עולם המלבוש" (ואף ששרש התורה הוא בשעשועים העצמיים שלפני מחשבת אנא אמלוך, הרי ישנו שרש קודם למלכות והשעשועים עצמם הם "שעשועי המלך בעצמותו"), וד"ל (וראה גם במאמר "מלכות א-דני" במלכות ישראל כרך ב).

[ח] דברים לג, יח. זבולן יששכר משלימים זה את זה למספר ה"השראה" של כב (כא בריבוע ועוד כב בריבוע), שהוא גם מספר ה"חשמל" (בסוד זבולון החש-שותק ויששכר המל-מדבר בדברי תורה) של כה (כד במשולש [ה-ש הנסתרת של יששכר] ועוד כה בריבוע), וד"ל.

[ט] וכאשר ישנם סיבה ומסובב מתחיל להסתובב מכך תהליך אין סופי של סיבות ומסובבים – "מגלגלין זכות על ידי זכאי" – ע"ד המבואר לעיל בנוגע לכך שהכפלת כל מצוה יוצרת תהליך נוסף של הכפלה ופירוט.

[י] כפל הקומות הזה הוא יחסי גומלין בשני כיוונים – זבולון יורד משרשו הגבוה כדי להתחבר עם יששכר, כמשפיע גשמיות, אך הוא בא להתחבר אליו מלמטה, כמקבל ברוחניות, ודוק.

[יא] צירוף זה מתחולל גם בין הכוונה והמעשה עצמם, כמפורש בחסידות.

[יב] "אדם" כאן רומז ל"אֹדם", אבנו של ראובן בחושן, הרומזת למעלתו כדלקמן בפנים.

[יג] רש"י לבראשית כט, לב (עפ"י ברכות ז, ב).

[יד] במרכבת השבטים הראשונים – ראובן-שמעון-לוי-יהודה – מכוון ראובן כנגד החסד (ועל כן דגל מחנה ראובן חונה בדרום, רוח החסד והאהבה). פגמיו של ראובן הם מתוך אהבה מופרזת, בלתי מתוקנת, ועל כן הוא נדרש לאזן את אהבתו. איזון זה בא כאשר התורה מעמידה את ראובן כשבט הראשון העומד על הקללה בהר עיבל, והרמז: ראובן הר עיבל עולה לשלמות של כד בריבוע.

[טו] תביעת עלבונה של אמו האהובה נובע גם הוא מתחושת האחריות המשובשת של ראובן כבכור.

[טז] בראשית מב, כב. על אף שמץ הישות שיש באמירה זו של ראובן, בכל זאת היא זו שגרמה להתרגשות ובכי אצל יוסף, כאשר נתגלתה לו החרטה של אחיו על מעשה מכירתו.

[יז] על שום המודעות העצמית היתרה של ראובן ניטלה ממנו הבכורה – שענינה דעת – ונתחלקה בין יוסף, יהודה ולוי. יש לומר כי בעקבות חטא בלהה – חטא של פגם הברית – ניטל חלק אחד מראובן וניתן ליוסף הצדיק, שעמד בנסיון. בעקבות הנגיעה בהצלת יוסף – כאשר נטילת האחריות נבעה מעודף מודעות עצמית – ניטלה אחריות הבכורה מראובן וניתנה ליהודה (דבר שבא לידי ביטוי בדחית הצעתו של ראובן כ"בכור שוטה" – "את שני בני תמית" – וקבלת לקיחת האחריות מצד יהודה). בעקבות התוכחה הלא-מתוקנת של "הלוא אמרתי אליכם" ניטל תפקיד המורה-המוכיח מראובן וניתן לבני שבט לוי, ודוק.

[יח] כך מתפרש "תתן אמת ליעקב" כי ראובן הוא המשלים את יעקב לעלות בגימטריא אמת (כא בריבוע, וראה גם בהערה הבאה).

[יט] כשלמרבית הפלא, קומת הכוונה הראשונה היא כוונת "שלא לשמה" – קומה הנגועה בישות, כנ"ל – ורק על גביה מגלה מעשה ההצלה עצמו את הכוונה הפנימית שבהצלת יוסף, עד לתכלית העליה בבטול ותשובה, כמפורש בפנים. מתגלה, אם כן, כי חלק מפלאי תמים דעים הוא בריאתנו עם יצר שיכול לכשעצמו לשמש ראשית העליה של הכוונות מעלה מעלה (כדוגמת חלקו התחתון של טיל, המשמש לו להמראה, ולאחר מכן – כאשר הטיל נכנס למסלולו – נפרד ממנו ונופל כלפי מטה).

[כ] חז"ל מספרים כי ראובן רצה להקריב ראשון, אך יהודה הקריב במקומו, ואז חשב להקריב שני, אך יששכר קדם לו (בהוראת משה). אמנם, "במקום מחשבתו-רצונו של אדם שם הוא נמצא", והארה של ראובן קיימת גם בקרבן הראשון והשני – ראובן משלים את יהודה לשלמות של יז בריבוע ואת יששכר לשלמות של לג בריבוע (כאשר יז הוא הנקודה האמצעית של לג). השלמת ראובן (ו-א היא פנימיות ה-ע בכל מקום) – המקריב הרביעי – את אביו ואת אחיו לריבועים היא בסוד "ומספר את רֹבע ישראל" ("ומספר את רבע ישראל" = מ בריבוע).

[כא] ויקרא יט, טז: "לא תלך רכיל בעמיך לא תעמֹד על דם רעך אני הוי'". ראובן הקפיד על קיום "לא תעמֹד על דם רעך" גם ביחס ליוסף, אשר פגם ב"לא תלך רכיל בעמיך" כאשר הביא אל אביו דיבה רעה על אחיו (בני לאה, שבראשם ראובן הבכור), ובכך החל את מעגל השנאה. מראובן יש ללמוד כי פירוש הפסוק הוא כי עם ההקפדה על "לא תלך רכיל בעמיך" יש לדעת כי "לא תעמֹד על דם רעך" חל גם על מי שמהלך רכיל עליך עצמך. זו תכלית מעלת ראובן, כי על אף שבדרך הטבע לשון הרע קוטלת שלשה – כאשר המספר עצמו מסתכן בכך שכאשר תארע לו סכנה איש לא ירצה להצילו – בא ראובן ומתקן את הדבר. ורמז: "לא תעמֹד על דם" עולה נצח ישראל (וכנודע שנצח פירושו גם דם).

[כב] המפחיתים את מעמדו שלו, כמפורש בפנים ובהערה עו – ודוק בפיסקה הבאה.

[כג] וכשם שראובן דואג ליוסף הצדיק כך שמעון – אחיו הסמוך, המקריב אחריו – דואג לדינה אחותו: "לפי שראובן נזדרז להציל אחיו מן המיתה ושמעון קנא על זנות אחותו בשכם להציל אחותו מיד טמאים, לכך זכה להקריב אחריו". דינה נולדה במקום יוסף, והרמז: יוסף דינה משלימים זה את זו ל-יה בריבוע.

[כד] שעל כן, כשם שראובן (החסד-האהבה במרכבת השבטים) נדרש לאיזון – לו הוא זוכה בעמדו על הר עיבל (כנ"ל הערה עא) – כך שמעון (הגבורה-היראה במרכבת השבטים) נדרש לאיזון, והוא זוכה לו בהיותו העומד ראשון על הברכה בהר גריזים (ורמז: הר גרִזים – ככתוב במקרא – עם הכולל עולה שמעון).

[כה] על אף ש"יעקב מלבר" הביע הסתייגות ממעשה שמעון, הרי ש"משה מלגאו" תמך במעשהו ושיבח אותו (וראה בארוכה במאמר "אחי דינה" במלכות ישראל ח"ג). ועל פי המבואר לקמן בפנים: יעקב חש כי מתוך "[ארור] אפם כי עז" של שמעון ולוי יוצא גם שבט אפו של ה' להחריב את בית המקדש (בין השאר, על עניני ניאוף בהם חטאו ישראל, כמפורש בדברי הנביאים – וכן כל עזיבת ה' והפניה לעבודה זרה נמשלת לניאוף בדברי הנביאים), אך משה חש כי בפנימיות מדובר ב"סותר על מנת לבנות". כך גם ביחס להריגת המשכן בנואפים ובסוטות: בתחילה סותר-פורע הכהן את שערה של הסוטה, אך באם מתברר כי היא טהורה הרי יש כאן "סותר על מנת לבנות" – "ונקתה ונזרעה זרע". גם הריגת שכם היתה, דווקא מצד שמעון, "סותר על מנת לבנות" – סתירת בית שכם בן חמור (אשר דבקה נפשו בנפש דינה) על מנת ששמעון יאסוף את דינה אליו ויבנה עמה בית. את עצם היחס בין הריגת הנואפים לבין בנין הבית היהודי ניתן לתאר כשתי קומות הכוונה של שמעון, אך ראה עוד לקמן.

אמנם, בהמשך דרכו נפל שמעון עצמו בקליפת הזנות – כאשר זמרי, ראש בית אב לשמעוני, נאף עם המדינית. אז גם משה רבינו מגנה את מעשיו, כפי שיעקב עשה ביחס למעשה שכם. גם פינחס, ההורג את זמרי, וגם משה, המגנה את שמעון על מעשה זה, הם משבט לוי – לוי, שבמעשה דינה פעל עם שמעון ותחת ומרותו, חוזר ונוקם ממנו במעשה שמעון (כשבעומק מי שפועל תחת פיקודו של זולתו באיזה ענין, חוזר בדור אחר לברר כי הוא אף מתעלה עליו באותו ענין, ודוק). רק בגלגולו האחרון של משה, כמלך המשיח (הבא מבית דוד, ו'פטור' מהעימות בין שמעון ולוי), הוא עתיד לגלות את סודות ומעלות שמעון גם במעשה זמרי (כפי שמגלה בעל "מי השילוח", הרבי מאיז'ביצא). אז מתגלה כי גם הניאוף-לכאורה של זמרי בן סלוא איננו אלא "סותר [המסגרת הרגילה של קדושת ישראל] על מנת לבנות [את ביתו האמיתי עם כזבי בת צור, השייכת לשרש נשמתו]". אם כן, כמו אצל ראובן (כנ"ל הערה עז) גם אצל שמעון מתגלה – וביתר שאת – כי ישנה קומה תחתונה של כוונה שנראית שלילית ורק על גביה באות כוונות נעלות יותר.

[כו] מהסדר במדרש, המקדים את הנואפים לסוטות, מתברר כי יש צד עיקרי מאד בבדיקת המים המרים דווקא כלפי הבועל. כאשר מקישים זאת לשמעון ולוי הדבר מובן – שהרי הם פגעו בנואפים בלבד, בעוד שדינה עצמה היתה אנוסה (וגם כאשר פגע פינחס בזמרי וכזבי, מגמתו היתה זמרי לבדו, והפגיעה בכזבי היתה כדי להוכיח את צדקת מעשה פינחס). מתברר כי שמעון ולוי באים לנקום בנואף 'מלמעלה למטה', בעוד במשכן (מקום השראת השכינה, הנשית) עולה הקנאה מלמטה למעלה – מהסוטה אל הנואף, אך המגמה הראשונית היא הפגיעה בנואף דווקא (ועד שיתכן כי המים בודקים אותו ולא אותה – כאשר הוא מזיד והיא שוגגת וכיו"ב – כמפורש בירושלמי סוטה פ"ה ה"א), ואכמ"ל.

[כז] החיבור שעושה המדרש בין קנאה על הזנות והקפדה על הצניעות לבין קדושת המקדש (ממנו באה גם קדושת בתי מקדש מעט) – דווקא בהקשר של קנאת שמעון – הוא, בעליל, שרשו של סיפור הצדיקים הבא (מובא כאן כפי שמספר אותו הרב זוין בספורי חסידים עה"ת):

פעם אחת התווכח הרב הקדוש רב ייב"א ז"ל מאוסטראה עם הרב הקדוש ר' פנחס מקוריץ ז"ל, באיזה איסור נכשלים יותר בדור הזה. הרב ייב"א אמר, שהאיסור הגדול ביותר עכשיו, הוא מה שמדברים בבית-הכנסת דברים בטלים בשעת התפילה, ור' פנחס אמר, שמכשול גדול יותר הוא, מה שבנות ישראל העניות הולכות לבית ה"פריצים" הנכרים למכור להם עופות ודגים ושאר צרכי אוכל, כמו שהיה נהוג אז בעיר אוסטראה, ועל-ידי-כך יש חשש שלא יבואו לידי יחוד. כל אחד מהצדיקים התעצם בדעתו, והרבה בטענות והוכחות לבסס את דבריו, והתאמץ להטות גם את דעת חברו לדעתו. לסוף הסכימו לפתוח אחד מחמשת חומשי תורה, והפסוק שיפול עליו מבטם ראשונה יוכיח להם עם מי הצדק. נזדמן להם חומש בראשית, פתחוהו, וראו בסקירה ראשונה את הפסוק "הכזונה יעשה את אחותנו", ונמצאו דברי ר' פנחס קיימים. אז אמר לו תיכף הרב ייב"א: נראה נא איך יונתן בן עוזיאל מתרגם פסוק זה. הביטו בתרגום-יונתן, וראו שמתרגם כך: "לא יאי למהוי מתאמר בכנשתיהון דישראל (ובתרגום ירושלמי: "ובבית מדרשיהון") דסאיבו... לברתה דיעקב", הרי שכל חומר הדבר הוא, שלא יבואו לדבר מזה בבתי-כנסיות ובתי-מדרשות של ישראל; נמצא שצדקו דברי שניהם, בחינת "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".

[כח] בסוד הפסוק (הנקרא בהפטרת פרשת חזון, בתחילת חדש אב) "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו".

[כט] וראה לוח "היום יום" יד כסלו, כי זו המדרגה הנעלית ביותר של החסיד.

[ל] דווקא הנקמה דומה לדעה – ואכן, לנקמה נכונה דרושה "דעה", כי נקמה גדולה רק "במילתא" – שהרי שתיהן מופיעות בין השמות "אל הוי'" (אליהם מכוונים בבקשת-דרישת "משיח נאו", כנודע).

[לא] כנוסח ברכת התורה (שחיובה הוא מדאורייתא). חז"ל מלמדים כי הגלות והחורבן היו משום ש"לא ברכו בתורה תחלה", ונתבאר בחסידות כי פירוש הדבר הוא שלמדו תורה אך שכחו את "נותן התורה". מכאן מתברר כי שכחת "נותן התורה" היא בעצם איבוד התחושה כי ה' בחר בנו ולכן העניק לנו את תורתו, אבדן היוקר של הקשר המיוחד בינינו לבין נותן התורה.

[לב] העושר מלביש את האושר, כנודע ש-א היא פנימיות ה-ע בכל מקום.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com