רוחו של המהר"ל – יש נשמה לתורה

אמרנו כי ביום הפטירה של הצדיק עולה רוחו וכל מפעל חייו במרוכז לשמים, בבחינת "אתערותא דלתתא" ומעוררת המשכה מלמעלה. מהי "רוחו" של המהר"ל? כלומר: באיזו נקודה אחת ניתן לסכם את תורתו ופעולתו של המהר"ל בעולם? בנוסף עלינו להבין כיצד הדברים קשורים להמשכה אותה הוא יצר – נשמות הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן.

בפשיסחא ובקוצק היתה מסורת כי לכל אדם צריכים להיות שני רביים, רבי אחד החי בעולם הזה – אליו ניתן לנסוע ואצלו אפשר ללמוד – ורבי שני בעולם האמת. הרבי ר' בונים מפשיסחא אמר כי רבו בעולם האמת הוא המהר"ל מפראג. מה היה חידושו של המהר"ל? אם ננסה לתמצת את ענינו של המהר"ל בשלוש מילים הרי שמה שהוא הנחיל לעולם היא האמירה ש"יש נשמה לתורה"[יג].

מהי משמעות הדברים, הלא גם לפני המהר"ל היה לימוד של קבלה? המהר"ל חידש כי אפשר וצריך ללמוד את כל התורה מתוך מודעות לכך שיש לתורה נשמה פנימית, וממילא אם הדבר נכון לגבי כל חלק מחלקי התורה אין צורך לעסוק דווקא בקבלה מסובכת – לימוד נשמת התורה שווה לכל נפש. גם כאשר לימד המהר"ל מושגים מן הקבלה בספריו הוא בנה מערכת מושגים שאיננה קבלית, הוא השכיל לתרגם את מושגי הקבלה ללשון המתאימה לכל.

הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן – המשך למפעלו של המהר"ל

כעת יכולים אנו להבין מדוע קשור המהר"ל עם המשכת נשמות הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן. כל מפעלה של החסידות הוא הנחלת תורת הקבלה לעם ישראל באופן של "טוב טעם ודעת[יד]", בצורה מובנת ושווה לכל נפש. הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן ממשיכים ומעמיקים בעוד רבדים את מה שהתחיל המהר"ל באופן מסוים.

מטרת תורת החסידות היא להנחיל את כל הקבלה – כולל כתבי האריז"ל – באופן כזה שכל אדם יוכל להבין אותם בצורה פנימית ולשאוב מהם מזון ופרנסה רוחנית לנשמתו (בלשון הזהר: באופן דיתפרנסון מיניה). מדברי הזהר אנו לומדים כי כל אדם יכול לקבל מזון לנשמתו שלו מ"נשמתא דאורייתא" הגנוזה בתורה, וכי על כל אדם ללמוד תורה מתוך מודעות וקשר לנשמת התורה הפנימית.

לאחר שבהתעוררות מן התחתונים הגיע המהר"ל וניסה לגלות לכל יהודי את הנשמה של התורה, ולהכניס אותה למודעתו – באה התעוררות מן השמים לגלות את סודות התורה. מפעלו של המהר"ל הוא 'אנושי' – תרגום של הקבלה ל'שכל אנושי', למינוח כמעט פילוסופי – התעוררות מן התחתונים.

כהתעוררות מן העליונים מגיעות ונולדות נשמות הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן. נשמות אלו מהוות מחד המשך והעמקה למפעלו של המהר"ל, אך הפעם יש כאן התעוררות מן העליונים, דבר אליו לא יכלו להגיע התחתונים ללא ההמשכה המיוחדת מן השמים. אצל הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן יש חידוש של הנחלה וישוב של הדברים ב'שכל אלקי' ממש אשר מסוגל להתלבש ולברר גם את השכל האנושי[טו].

רוח החיה – התעוררות

הביטוי שהבאנו – ביטוי המגלה כי כתוצאה מרוח אחת מתגלות עוד רוחות מזכיר לנו ביטוי דומה הנמצא בתחילתו של ספר יצירה. בספר יצירה מבואר כי כל הוויות העולם נוצרו מן הרוח – "אחת רוח אלקים חיים" – וממנה נמשכה אחר כך רוח נוספת – "רוח מרוח". מהי הרוח אשר עליה מושתת העולם?

אנו מוצאים כי משמעותה של המילה "רוח" בתנ"ך היא התעוררות וכח חיים. במעשה מרכבה כתוב כי "רוח החיה באופנים"[טז] – באופנים יש רוח של תנועה והתעוררות, רוח של חיים. ההתעוררות הפנימית של היהודי אל ה' ממשיכה התעוררות חזקה ועליונה עוד יותר מן העליונים (על דרך "אעירה שחר"[יז] – התעוררות האדם [- "קומי אורי"[יח]] לפני שמתעורר היום [- "וכבוד הוי' עליך זרח"] – "שיהיה הוא מעורר השחר"[יט]).

כעת נוכל להבין טוב יותר מדוע מקבילה הרוח הנמשכת מן השמים ללידת הבעל-שם-טוב. הזכרנו כי על לידתו של הבעל-שם-טוב נדרש הפסוק "עיר וקדיש מן שמיא נחת", המילה "עיר" היא מלשון התעוררות – הבעל-שם-טוב בא להעיר את עם ישראל משנתו-עלפונו[כ] בגלות. התעוררות זו נמשכת מן השמים לאחר עליה של שמץ ערנות מן התחתונים[כא] – לאחר עלית המהר"ל מפראג.

ההתעוררות שמן התחתונים היא התעוררות סמויה, אשר ממשיכה כח מן השמים לגלות התעוררות זו בכל דבר ודבר. בגלות אומרת כנסת-ישראל "אני ישנה ולבי ער"[כב] – גם כאשר ישנה שינה מבחוץ, מבפנים עוד נמצאת התעוררות נעלמת. הפסוק "אני ישנה ולבי ער" נדרש כאומר שאף על פי שכנסת-ישראל (– "אני") "ישנה" הקב"ה (­– "לבי") "ער", על פי דרך החסידות נאמר כי "לבי"-הקב"ה הוא הניצוץ האלקי אשר מאיר בתוך נשמת ישראל. כאשר ימשך הכח לגלות התעוררות זו יתעורר ויתנער מן השינה-גלות ה"אני" כולו. הבעל-שם-טוב הוא המגלה כי "לב ישראל חי"[כג], ומעורר את העם כולו משנת הגלות.