חיפוש בתוכן האתר

המנורה הדפסה דוא

המנורה

שיעור מאת הרב יצחק גינזבורג שליט"א

 

 

שוכתב על ידי

דב בער גנוט

 לא מוגה

 

זאת חנוכה – הנר הנצחי

הערב נדבר על המנורה, הסמל הנצחי של עם ישראל.  היום חג החנוכה ומקיימים את המצוה של הדלקת נר במנורה, וגם הקריאה בתורה של חנוכה היא מפרשת הנשיאים. בימים הראשונים קוראים כיצד כל נשיא, על פי סדר, הביא את קורבנו לחנוכת המזבח. אבל ביום האחרון שנקרא "זאת חנוכה" על שם הקריאה, קוראים גם את התחלת הפרשה הבאה, אחרי פרשת הנשיאים (שבפרשת נשא), פרשת בהעלותך, שבתחילתה תאור המנורה.

באמת כתוב שאהרן הצטער שהוא לא נכלל בין הנשיאים שהביאו קרבן לחנוכת המזבח, והקב"ה אמר לו, דרך משה רבינו, "שלך גדול משלהם". אל תצטער, שכן, מה שאתה מביא – מה שאתה מדליק את הנר במקדש – הוא נר נצחי. גם בזמן הגלות, אפילו בזמן שאין בית המקדש, תמיד יהיה נר מדי שנה בשנה – נר חנוכה. ככה הרמב''ן בפירושו לחומש מסביר כיצד נר חנוכה גדול גם מהקורבנות של חנוכת המזבח שהביאו שאר הנשיאים. כאשר המשכן והמקדש בטלים אין קורבנות. אבל הנר "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" ועוד יותר, אפילו תוספת של עוד נר שמיני בחנוכה, זה נצחי, לעולם ועד, בין בזמן הבית בין בזמן הגלות. זו בעצם ההבטחה שעתיד הבית להבנות מחדש – הנר הזה. זה הכח הזורם בעם ישראל בין בזמן הבית בין בזמן הגלות זה הנצח של עם ישראל. לכן אפילו היום משתמשים במנורה כסמל, שזה סמל אמיתי בתורה במקדש של עדות ונצחיות עם ישראל המנורה.

סוד הוי' במנורה

בתאור המנורה שבתחילת פרשת בהעלותך, הפרשה שקוראים בסיום, בחותם של חנוכה, (והכל הולך אחר החיתום) יש ארבע בחינות. התורה מדייקת היטב בפסוקים, ויש בהם ארבע רעיונות לגבי המנורה בכלל ובפרט לגבי המנורה כסמל של עם ישראל. על פי הקבלה, ארבע הבחינות הללו הן כנגד ארבע האותיות של שם הוי', ב"ה. צריך לדעת שכל מצוה בתורה היא מצות הוי'. בכל דבר יש את הסוד של השם י־הוה. איך זה במנורה? אנחנו נסביר את הבחינות הללו בדרך מלמטה למעלה.

ה תתאה: גוף המנורה מקשה אחת

המדרגה התחתונה נקראת בקבלה מלכות. באדם, המלכות היא הגוף שלו. גם למנורה יש גוף המנורה. מה התכונה המיוחדת של גוף המנורה? כתוב:"וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא". בכל פעם שהתורה מתארת על המנורה, היא מדגישה שהמנורה עשויה מקשה אחת. מה הכוונה מקשה? שהכל עשוי מחתיכה אחת של זהב. אסור לעשות כל קנה בפני עצמו חתיכת זהב אחת, ואחר כך להדביק אותם ביחד, או לעשות את המנורה חוליות חוליות. המנורה חייבת להיות עשויה מככר זהב, שלם אחד. לוקחים פטיש ועמו מכים בזהב, בחומר הגלם, ויוצרים מזה את כל המנורה כל ותכשיטיה, כל קישוטיה.

מתוך גוש הזהב היו עושים את כל המנורה כולל 22 גביעים, 11  כפתורים ו-9 פרחים, סך הכל מב קישוטים. המספר הזה, 42, הוא אחד הסודות של המנורה, ובגלל זה יש מי שנוהג להגיד את "אנא בכח" הפיוט המיוסד על שם של מב, ליד נרות חנוכה. אם נוסיף ל־מב הקישוטים את 7 הקנים, גוף המנורה, סך הכל נקבל מט, וזה כבר 7 בריבוע אברים במנורה.

כל המעשה המורכב הזה שהוא בכלל לא פשוט היה צריך לעשות על ידי לקיחת ככר זהב שלם ובלי להדביק שום דבר, את הכל להוציא מתוך הככר הפשוט. זה נקרא מקשה וזה הפלא שיש בגוף המנורה. גוף המנורה רומז לגוף של עם ישראל. גם בעם ישראל הגוף מקשה אחת, ונסביר. חנוכה שווה גוף[1]. אז צריך לומר שיש משהוא בקדושת הגוף.

הרבי היה מדגיש שהיכולת של המשיח זה לגלות את הסגולה בגוף של העם היהודי, גם בגוף של כל יהודי בפני עצמו. זה שלנשמה היהודית סגולה ייחודית, זה ידוע, זה כבר עתיק יומין. אבל זה שלגוף היהודי יש סגולה נצחית, שהסגולה הזאת של הגוף היא מקשה, כמו במנורה, שהמנורה מקשה זהב – זה חידוש של המשיח, זה חידוש של החסידות, זה כבר כתוב בתניא. "מקשה" גם מלשון קושיא – דבר שקשה להבין. כתוב שהדבר שהכי קשה למשה רבינו להבין, הוא מעשה המנורה, עד שהקדוש ברוך הוא היה צריך להראות לו מנורה של אש. מה היה קשה לו כל כך? לפי פשט, זה היה הקושי, המקשה היה הקושי. זה אותו לשון, לשון נופל על לשון. הקושי גם למשה רבינו, רבן של כל הנביאים, הקושי שלו איך עושים את כל הדבר היפיפה הזה, המורכב מאד עם כל הקישוטים, איך עושים את הכל מקשה אחת. ושוב, עוד יותר עמוק, איך עם ישראל עם כל המורכבות עם כל הריבוי פרצופים – כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה – כל יהודי הוא משהוא אחר לגמרי, איך הכל בעצם בגוף אחד. יש מכנה משותף בגוף היהודי שהוא הכל מקשה אחת. דוקא הסגולה של הגוף היהודי, זה מה שהיה קשה אפילו למשה רבינו להבין, עד שהקדוש ברוך הוא הראה לו את המנורה של אש. כמו כן איך יודעים שמכל ארבע הדרגות שבמנורה דוקא ענין המקשה אחת היה קשה למשה רבינו? חז''ל לומדים זאת מהמלה "וזה" של "וזה מעשה המנורה". משה התקשה וה' הראה לו "זה" – מנורה של אש. "זה" פירושו להצביע באצבע ולהגיד "זהו זה". מהמשך הבטוי, "וזה מעשה המנורה מקשה זהב..." רואים ש"זה" הולך על מעשה המנורה, עולם העשיה. גוף שהוא מקשה זהב, זה הדבר הקשה, ואותו היה צריך להראות למשה. מה ההמשך של הפסוק? ''כאשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה".

פתחנו עם העיקר. העיקר לעניננו זה הסוד של המקשה אחת של עם ישראל, של המנורה, זה החידוש הכי מופלא שיש במנורה, עוד יותר מהמדרגות הרוחניות שתכף נפרט אותן. בעם היהודי הדבר הכי נפלא הוא מקשת הזהב של הגוף שלו. זה דבר כל כך דבר נפלא שרק המשיח יכול לגלות אותו.

ו: עד שתהא שלהבת עולה מאליה

כדי להבין עוד יותר בעומק את הנקודה הראשונה הזאת, צריך להשלים קודם כל את כל המבנה של ההתבוננות. קודם הפסוק אומר שמשה רבינו אמר לאהרן אחיו כהן גדול הוא אמר לו "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". כתוב שיש כאן שני רעיונות, שתי בחינות. דבר אחד הוא "בהעלותך את הנרות". רש''י כותב "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", שזה החידוש של בהעלותך את הנרות. צריך כל כך טוב להדליק כל נר, עד שהשלהבת מכל נר תהיה עצמאית, מחזיקה את עצמה – שתהיה עולה מאליה.

עכשיו מה זה אומר בקשר לעם ישראל? מה זה שיש שבעה נרות? כל נר הוא בחינת נשמה, שהרי הפסוק אומר "נר ה' נשמת אדם". למה יש שבע? בגלל שיש שבעה סוגים של נשמות. יש נשמות שנקראו "חסידים" מספירת החסד, יש נשמות שנקראו "גבורים" מספירת הגבורה. ויש נשמות שנקראו "מארי תורה" – כך כתוב בספר תיקוני זוהר – והם מספירת התפארת. יש נשמות של "נביאים" מנצח, יש נשמות של "חוזים" מהוד, יש נשמות של "צדיקים" מספירת היסוד, ויש נשמות של "מלכים" מספירת המלכות. שוב, יש שבעה סוגי נשמות. יש עוד דרכים על פי הקבלה והחסידות להסביר את המהות של כל סוג וסוג מבין הנשמות. אבל יש סוגי נשמות, וכל סוג יש לו אופי משלו וברור שאחד שהאופי שלו חסיד האופי החיצוני שלו הוא שונה משל הגיבורים. הגיבורים גיבורים והחסידים חסידים. אז כל אחד הוא משהוא בפני עצמו. כמובן שצריכה להיות התכללות בין הנשמות, כלומר שכל אחד ירגיש את עצמו אח ורע לשני. אבל עם כי שכולנו אחים וכולנו רעים וכולנו חברים, וכולנו מרגישים שחלק ממך נמצא בי וחלק ממני נמצא בך, בכל אופן יש אופי עיקרי של כל אחד ואחד. שוב, האחד חסיד, השני גיבור, השלישי בן תורה, וזה נביא, וזה צדיק, וזה מלך, כל אחד הוא משהוא בפני עצמו.

עכשיו, המצב בו כל אחד יכול לגלות בשלמות ובכח עצמו את המידה המיוחדת לו, כלומר להגשים את התכונה ואת הכישרון (בקבלה קוראים לזה החוש המיוחד שלו), מצב זה נקרא ''עד שתהא שלהבת עולה מאליה". אהרן נקרא שושבינא דמטרוניתא. התפקיד שלו להדליק את הנשמות, וצריך להדליק את הנשמות כל כך טוב, שלא תהיה נשמה אחת זקוקה למי שהוא אחר. צריך שכל אחד יהיה עצמאי עם התכונה המיוחדת לו. צריך שהחסיד יהיה חסיד בכח עצמו, חסיד לגמרי. ודאי וודאי שהוא מרגיש התכללות וחברות עם כולם. אבל הוא צריך להיות, עם כל השלהבת של החסיד "שלהבת עולה מאליה". וככה הגיבור, וככה הבן תורה, אחד לאחד. לפי זה, אחד הענינים באחדות ישראל הוא שלכל נשמה יש את האופי המיוחד לה, וכל אחד צריך להיות הוא, להיות הוא באמת.

יש סיפור מפורסם על רבי זושא מאניפולי אחד מגדולי התלמידים של המגיד ממעזריטש, תלמידו המובהק של הבעל שם טוב הקדוש. לפני שנפטר מן העולם אמר ר' זושא כלפי שמיא, "ריבונו של עולם, אני עכשיו עולה לשמים. בשמים לא ישאלו אותי למה לא היית משה רבינו? ישאלו אותי למה לא היתה זושא?" כלומר, שאת כל אחד ישאלו "למה לא היית אתה עצמך"? למעשה, זו שאלה שתמיד שואלים את הבן אדם – גם בחיי חיותו פה. יש פתגם של האדמו''ר הזקן בעל התניא "איכה?" איפה אתה? איפה אתה ביחס לעצמך, ביחס למקום בו היית אמור להיות, בו אתה צריך להיות. כל אחד יש לו מקום, ואיזהו חכם המכיר את מקומו. כל אחד צריך להיות במקום שלו. וכל הזמן, כל יום, שואלים אותו "איכה"? האם מצאת את המקום שלך? האם אתה מיישם את המקום שלך?

הרעיון הזה שכל אחד יהיה צריך להיות "אתה" ולא מישהו אחר, זה הפירוש של "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". מי שמחולל את זה בתחילה הוא אהרן השושבינא דמטרוניתא. המטרוניתא זה עם ישראל, ואהרן מעלה, הוא מביא את הכלה לחופה. הוא מגלה בתוך הכלה, בתוך כל כלה בפרט, איך שהיא "כלה נאה וחסודה" – כל כלה במדה המיוחדת שלה, ביופי המיוחד שלה.

למדנו אם כן שיש בעם ישראל שבעה נרות וכל נר צריך לחפש את עצמו, למצוא את עצמו. יש איזה צדיק שגם עוזר לי למצוא את עצמי, וזה אהרן. הוא מדליק אותי "עד שתהא שלהבת [שלי] עולה מאליה", כמו אבא או אמא שמטפלים בילד. אבל כמובן שתכלית הטיפול שלהם בילד שהילד ידע ללכת בעצמו, שיהא עצמאי, לא יהיה כל הזמן סמוך על האמא, שלא יהא כל הזמן נתלה על הסינר של האמא. הוא צריך ללמוד ללכת בעצמו "עד שתהיה שלהבת עולה מאליה".

כל זה מקביל ל-ו של שם הוי', כנגד המדות. לכל יהודי יש את המדה שלו ובאמצעותה הוא צריך להגיע למצב של "תהא שלהבת עולה מאליה". זה התיקון בעם ישראל שכנגד האות ו, וזו המדרגה השנייה מלמטה. זה שיש מקשה אחת בעם ישראל, כמו שראינו, כנגד ה-ה תתאה של שם ה', וזה חידוש שקשור עם הגוף. אבל מה שכל יהודי הוא דבר עצמאי, זה ה-ו של שם ה' וזה שייך ל"נר ה'  נשמת אדם", זאת תכונה נשמתית ומהותית, זו אינה תכונת הגוף.

ה עילאה: אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות

התחלת הפסוק היא אם כן "בהעלותך את הנרות" ורש"י פירש, כמו שהסברנו, "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". כלומר, דבר זה נלמד כבר מהשלש מלים הראשונות של הפסוק. אבל יש עוד חלק לאותו פסוק. המשך הפסוק מתאר בחינה אחרת, בחינה בפני עצמה: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". מה הכוונה?

הכוונה כאן לבינה או הבנה משותפת, מוחין של כל הנשמות של עם ישראל, ובהבנה הזו יש לנו מגמה פנימית אחת. זה כמו במנורה עצמה. במנורה שבעה נרות, וכל נר הוא משהוא בפני עצמו. כך גם בחנוכה שמדליקים במשך החג לו נרות: 1 ועוד 2 ועוד 3, עד 8. סך הכל, זה לו כתוב שה־לו נרות שמדליקים במשך חנוכה הם כנגד לו צדיקים שבדור. ומה המשמעות של ענין זה כשמסתכלים על הנרות? כל צדיק יש לו סיפור אישי, יש לו מנגינה שלו. כל נר הוא כנור. מפורש בחסידות שכנור זה נר כו, כלומר נר הוי' (כמו "נר הוי' נשמת אדם"). כל נר יש לו מנגינה וכל נר יש לו סיפור. הנרות מספרים סיפורים. ל־לו צדיקים יש לו ספרים, לכל אחד מהצדיקים יש את סיפור החיים שלו, מסכת החיים שלו. כך גם בתלמוד הבבלי יש לו מסכתות של גמרא. לכן, מי שמתבונן בנרות יכול לשמוע מתוך כל נר מנגינה אישית וסיפור אישי, וכל סיפור אישי קובע ברכה לעצמו, כל נר מבטא ברכה אחרת.

מה שהסברנו אודות "שתהא שלהבת עולה מאליה" זה ענין של מדות. אבל באמצעות ה־לו צדיקים, "ועמך כולם צדיקים", נוסף לנו ענין נוסף, נוסף לנו כעת מוחין. מה שכל אחד הוא משהו בפני עצמו זה כנגד המדות. אלה המדות שבלב, אבל לנשמה יש גם מוחין, והמוחין גם הם משהו משותף לכל עם ישראל. יש מה שכל אחד מבין שיש לו את היחוד שלו, ושאותו עליו לבטאות. אבל צריך גם לדעת שלכולנו יחד יש מגמה – מגמה אחת. בחבקוק יש פסוק שאומר,
מגמת פניהם קדימה". יש להם יעד, והיעד הוא להגשים לקדוש ברוך הוא את תכלית הכוונה שלו בבריאת העולם. המנורה היתה מוצבת בתוך הקודש, בתוך ההיכל של בית המקדש (ושל המשכן), ושם היתה מאירה. ועל זה שואלים חז"ל, ''וכי לאורה הוא צריך?" האם ה' צוה לשים את המנורה בקודש כדי שיהיה לו אור, וכי ה' צריך לאורה של המנורה? הרי ה' בעצמו הוא אור, כמו שאנו יודעים, "כי אלך בחשך ה' אור לי". ה' הוא אור אין סוף, בשביל מה הוא צריך את אור המנורה? לכן חז"ל מפרשים שאכן המנורה לא נועדה להאיר פנימה לתוך ההיכל, אלא החוצה. זה לא כמו בית בו צריכים את החשמל בשביל להאיר לדיירי הבית. בבית המקדש אין צורך באור המנורה בשביל להאיר פנימה, אלא בשביל להאיר החוצה. זה ממש כמו מצות החנוכה, שמצוה להניח את החנוכיה על פתח ביתו מבחוץ, כדי להאיר את החוץ. החלונות במקדש היו צרים מבחוץ ורחבים מבפנים, כדי שהאור שבתוך המקדש יופץ החוצה. אנו נוהגים היום לשים את החנוכיה בתוך הבית, אפילו שעיקר המצוה להניח את החנוכיה בחוץ, ועם זאת צריך להיות ברור שהאור לא נועד בשבילי, הוא בשביל החוץ. הוא נועד בשביל להאיר את העולם.

נגיד במילים הכי פשוטות: עם ישראל נברא בעולם כדי להאיר את העולם, כדי להיות אור לגוים. עכשיו, זה שכולם – החסיד והגיבור, בן התורה, הנביא, והחוזה, הצדיק, והמלך – מבינים שלכולנו ביחד בשביל מגמה אחת, זה מתבטא במלים, "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". כל שבעת הנרות מבינים שיש פנימיות, שיש כוונה פנימית למנורה, להאיר את העולם! בשביל זה ה' ברא את המנורה, לא בשביל להאיר פנימה אלא להאיר החוצה.

דרגה זו של המנורה מקבילה לספירת הבינה, היא ההבנה המשותפת לכל המדות או "המוחין של המדות". באותיות של שם הוי' ב"ה, הבינה מקבילה לאות ה הראשונה, הנקראת גם ה עילאה. ההבנה הזאת היא שיוצרת במודע אחדות. מוקדם יותר אמרנו שכל נשמה לעצמה בודאי מרגישה חברות והתקשרות מסוימת עם כל נשמות עם ישראל, מה שמכונה התכללות, היינו שיש חלק ממני בך וחלק ממך בי. אם כי שאני חסיד ואתה גיבור גם בגיבור יש את החסיד, וגם בחסיד יש קצת גבורה. דוגמא לכך היא בית הלל ובית שמאי. למרות שבית הלל מקו החסדים (ולכן בדרך כלל מקלים) ובית שמאי מקו הגבורות (ולכן בדרך כלל מחמירים), אבל באופן יוצא מן הכלל אנו מוצאים שבית הלל מחמירים ולעתים בית שמאי מקלים. זה מוכיח שישנה התכללות – שיש קצת בית הלל בתוך בית שמאי, וקצת בית שמאי בתוך בית הלל. התכללות הנה סימן של קדושה. כשאין התכללות אז אנשים מוגדרים כנפרדים וזה סימן ההיכר של הסטרא אחרא. אבל בקדושה, אפילו שכל אחד קובע ברכה לעצמו, יש התכללות. מה שבית הלל ובית שמאי מתכללים זה בזה הנו תופעה של התכללות בו"ק, במדות או בז"ת (ז הספירות התחתונות מחסד עד מלכות) גופא. אבל במוחין מופיעה לא רק התכללות אלא גם אחדות, שהיא הרבה יותר מההתכללות שבמדות. כשיש אחדות אז גם בית שמאי וגם בית הלל מבינים שכל מה שאני וכל מה שאתה (לא רק חלק ממני ממך וחלק ממך ממני), כל מה שיש לי וכל מה שיש לך, הכל ביחד למען מטרה אחת, מגמה אחת. וזה מתבטא במלים, "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". עד כאן דרגת האמא של המנורה.

ג המדרגות התחתונות מלמטה למעלה – דעת תחתון

עד כאן הסברנו את שלשת הרמות הראשונות: שהמנורה עשויה מקשה אחת (ה תתאה), שתהא שלהבת עולה מאליה (ו), ושאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (ה עילאה). כעת אנו מגיעים לדרגה הרביעית במנורה שכנגד ספירת החכמה, כנגד ה-י של שם הוי' ב"ה. החכמה צריכה לבטאות הברקה אפילו יותר פנימית מאשר ההבנה שיש כוונה פנימית במנורה (הדרגה השלישית היוצאת אחדות). כדי להבין את דרגת החכמה כאן עלינו לדעת שתמיד כשיש כזה מבנה בקבלה, 3 דרגות ועוד דרגה, אזי שלש הדרגות התחתונות הן בדרך מלמטה למעלה. או, במלים אחרות, 3 הדרגות התחתונות משקפות דעת תחתון, פרספקטיבה שכאן למטה היש ולמעלה האין, ואני עולה מלמטה למעלה, מדרגה לדרגה. ככל שהתודעה שלי עולה גבוה יותר במדרגות, כך אני יותר ויותר מבין את ה', מבין את הכוונה הפנימית בבריאה, ומתאחד עמה. הכל בדרך מלמטה למעלה.

המדרגה העליונה מלמעלה למטה – דעת עליון

הזכרנו מוקדם יותר שהיו שלשה דברים שבהם משה רבינו התקשה: מחצית השקל, קידוש החודש, והמנורה. יש כמובן קשר ביניהם. מבין השלשה, הדבר הכי קשה למשה היה המנורה, עד שה' הראה לו בדרך מלמעלה למטה מנורה של אש. ועל זה כתוב "כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה". בכל נשמה יהודית יש ניצוץ של משה רבינו, כך מבואר בתניא. לכל אחד יש ניצוץ של משה רבינו בנוסף לייחוד הפרטי (לתכונת האופי המיוחדת) שלו, וגם בנוסף לייחוד הכללי שלו, שהוא ניצוץ המשיח שיש בתוך כל אחד ואחד. מה הוא הניצוץ של משה רבינו שיש בכל אחד? משה רבינו נתנבא ב"זה הדבר אשר צוה ה'", היות שהוא רואה באספקלריה המאירה. אספקלריה מאירה פירושה שמשה רבינו רואה את המציאות מלמעלה, כביכול מתוך העיניים של הקב"ה בעצמו. יש פסוק שאומר "תמונת ה' יביט" ושואלים איך זה שכתוב על משה רבינו "תמונת ה' יביט, הרי כתוב "לא ראיתם כל תמונה". לא ראינו תמונה, הרי אין לה' תמונה. אז מה זה "תמונת ה' יביט? רש"י מסביר שזה מבט אחוריים: כאשר משה רבינו ביקש "הראיני נא את כבודך" ה' אמר לו, "וראית את אחורי ופני לא יראו". אבל גם זה גוף, זה גם קשה. מה זאת אומרת מבט אחוריים? מה לה' יש אחוריים? יש לו פנים ויש לו אחוריים? הרי אין לו גוף וגם לא דמות גוף בכלל, אז מה זה פנים ואחור?

אדמו"ר הזקן מסביר שמשה רבינו זוכה למה שאף ילוד אישה לא זכה. משה רבינו זוכה ל"תמונת ה' יביט", כלומר, שהוא רואה את המציאות, את העולם, מלמעלה למטה, כמו שה' רואה את העולם. תמונה ה' היא כאילו איך שה' מצלם את העולם. משה רבינו רואה את העולם כמו שה' רואה את העולם. וזה גופא נקרא אחוריים. הרי ה' והעולם זה הכל אחד, אבל כביכול, איך שה' מביט על המציאות, זה בעצמו נקרא האחוריים של ה', ואת זה מכנים "מבט אחוריים" ועל זה כתוב, "תמונת ה' יביט". יותר מבכל שאר הנבואות של משה רבינו, ענין ה"תמונת ה' יביט" שלו באה לידי ביטוי ביחס למנורה עליה נאמר, "כמראה אשר הראה ה' את משה". הכל קשה במנורה, אבל מה שהכי קשה זה איך עושים אותה מקשה אחת. כביכול הקב"ה שואל את משה רבינו: מה קשה לך? משה רבינו עונה לו כביכול: המנורה והמקשה זה מה שקשה לי. ואז ה' מראה לו מנקודת המבט שלו איך הכל בעצם אחד.

 עכשיו, היות שלכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו אז גם יש לו קצת ניצוץ של "המראה" הזה בו ה' מראה למשה את מעשה המנורה. חוש הראיה בקבלה משתייך לחכמה, לאות י של שם הוי' ב"ה. בעולמות ה־י מקביל לעולם האצילות. אצילות נקראת גם דעת עליון, כלומר, שמי שדעתו בעולם האצילות רואה את המציאות מלמעלה למטה. לא כמו מי שעולה במדרגות כמו בסולם מלמטה למעלה – פרספקטיבה ששייכת לכל מה שתיארנו ביחס לשלשת המדרגות הראשונות: "מקשה אחת", "בהעלותך - עד שתהא שלהבת עולה מאליה" ו"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". שם ההתבוננות עולה מלמטה למעלה, כמו עליה בסולם. אבל איך שרואים את הכל מלמעלה, זה משהוא אחר לגמרי, זה אצילות. בעולמות – עשיה, יצירה ובריאה – הם כנגד האותיות הוה של הוי' ב"ה, ובהם עולים מלמטה למעלה. בעוד שעולם האצילות שכנגד ה־י, כנגד ספירת החכמה, שם רואים את ה"תמונת ה' יביט", והכל מלמעלה למטה.

הסברנו עד עכשיו איך יש במנורה את סוד הוי' ב"ה.

יחוד אימא וז"א: "בהעלותך... אל מול פני המנורה"

עכשיו, נשים לב לעוד פרט. המדרגות שכנגד ה־ה עילאה וה־ו נלמדות מאותו פסוק: "בהעלותך את הנרות [כנגד ה־ו, עד שתהא שלהבת עולה מאליה] אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות [כנגד ה־ה עילאה]". יחוד זה בין שתי הבחינות הנ"ל מחבר את אופיו וייחודו של כל יהודי באופן אישי עם ההבנה שלכולנו יחד תכלית, כוונה, ומטרה אחת משותפת לכל עם ישראל.

יחוד אבא ונוקבא: "וזה מעשה המנורה מקשה זהב... כמראה אשר הראה ה' את משה"

גם המדרגות שכנגד ה־י וה־ה תתאה, החכמה והמלכות, גם הן מופיעות יחד באותו פסוק, "וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא כמראה אשר הראה ה' את משה". על הגוף של המנורה היה קשה למשה, ולכן המשך הפסוק מתאר שה' הראה לו את המנורה באש.

איזה פסוק בתנ"ך הוא המקור של אותו סוד שחכמה הולכת ביחד עם מלכות, שהכי עליון מתחבר עם הכי תחתון? זה הפסוק "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה", או "אבא יסד ברתא", בלשון הקבלה. "אבא" זה י, "ברתא", כלומר הבת כנגד ה־ה תתאה. שוב, לומדים זאת מהפסוק, "ה' בחכמה יסד ארץ". מהחכמה האלקית שזה ה"מראה אשר הראה ה' את משה" בא התכונה המיוחדת של הגוף, המקשה אחת. גם המשך הפסוק מתאים ליחוד בין ה־ה עילאה ובין ה־ו, שכן "כונן שמים" רומז ל־ו (לז"א) ואילו בתבונה רומז ל־ה עילאה, לבינה. הפסוק הזה משקף בדיוק את מה שקורה כאן בפרשת המנורה.

עכשיו עד כאן זה המבנה הכללי של המנורה. אבל, שוב הדגש שמשהו צריך להתגלות[2], היינו שמה שצריך להתגלות זה סגולת הגוף היהודי. זו הסגולה היהודית שבתוך התאים של הגוף שיש משהוא משותף בדם, בגוף ממש של היהודי, שזה מחבר את כל היהודים. וזה מקשה אחת. שוב זה דבר שכל כך עמוק, שרק משיח יגלה את זה. המשיח יגלה את הגוף. וזה מה שהיה קשה למשה רבינו עד שה' גילה לו, "כמראה אשר ה' את משה".

כל המבנה הנ"ל מתבטא גם במבנה הנפשי של יהודי. יש בודאי משהוא מיוחד בשכל היהודי. אבל יש גם משהו מיוחד בחומר גלם של הגוף היהודי. היהודי הוא מיוחד גם מצד הגוף. היהודי הרי נבחר, ואין הכוונה שהנשמה מיוחדת שהרי הנשמה היא חלק אלוק ממעל ממש, ובנשמה היהודית ה' לא צריך לבחור. כשכתוב, "אותנו בחרת מכל העמים" הכוונה שאנחנו עם נבחר, וזה הולך על הגוף וודאי שה' חקק בתוך הגוף איזה חומר מובחר ועוד מעט גם המדע יעלה על זה שיש משהוא מיוחד בגוף של היהודי.

עכשיו זה ברור שהדבר המיוחד הזה גם מתבטא בשכל. כתוב גם בכל ספרי החסידות שיש שכל יהודי מיוחד. ובודאי היהודי מיוחד גם בלב שהרי כתוב שיהודים הם "ביישנים רחמנים וגומלי חסדים". אלה הן תכונות בלב, תכונות ייחודיות שיש לכל יהודי. כתוב שגוי לא מבין גמרא. בשביל להבין גמרא צריך שכל יהודי. לא בשביל להבין קבלה – זה כבר משהו אחר, אבל כן כתוב שמי שרוצה להבין גמרא צריך שכל יהודי. לא יעזור, זה שכל מיוחד. כתוב בחסידות שגוי אף פעם לא יבין את ההגיון של הגמרא. יש שכל יהודי ויש ודאי משהו שהוא לב יהודי. אבל איך שהמקשה הזאת משתקפת ב־ו וב־ה עילאה. אם יש משהו מיוחד בשכל היהודי, שכל היהודים יכולים להבין גמרא, זה בגלל איך שה־ה תתאה (המקשה אחת של הגוף היהודי) כמו אור חוזר משפיעה על ה־ה עילאה. כך גם אם יש תכונות מיוחדות בלב היהודי של כולם – של החסידים, ושל הגיבורים, כולל כולם, שהרי על כולם כתוב שהם "ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים" – אז אם יש משהוא משותף, מעין מקשה בלב היהודי, גם זה כתוצאה מאור חוזר שעולה מן המלכות ל־ו של שם ה'.

אבל אם רוצים לשים אצבע על תכונה יהודית מובהקת שאינה לא בשכל ולא בלב, תכונה שהנה ממש מלכות שבמלכות, מה יכולה להיות התכונה הזאת? התכונה הזאת צריכה להיות מרומזת במלה "מקשה", שכמו שאמרנו למעלה הנה לשון קושי. ואמנם, התכונה היהודית הזו היא במלכות, ולא כמו שהמלכות מאירה מלמטה למעלה ומשתקפת גם בלב וגם בשכל, אלא איך זו בתכונה במלכות כפי שהיא לעצמה. התכונה הזאת מתבטאת בכך שעם ישראל הם עם קשה עורף.

מי הבין את הסגולה בכך שישראל הם "עם קשה עורף?" רק משה רבינו, ולא שום ילוד אשה אחר כמו שהסברנו קודם. הוא כל כך ידע את זה טוב שהוא טען בפני הקב"ה, "כי עם קשה עורף הוא וסלחת". משה רבינו ביקש שה' יסלח לנו, ולא כמו שיש כאלה שלומדים את הפשט, שאע"פ שהם עם קשה עורף, בכל זאת משה רבינו מבקש שתסלח להם. הבנה זו מפרשת את המלים "כי עם קשה עורף הוא" כנתינת טעם (לבקשת הסליחה). אלא, שגם על פי פשט יש לומר: בגלל שהם עם קשה עורף לכן מגיע להם שתסלח להם. אפילו כשהם חוטאים, אפילו סוטים מן הדרך לגמרי, בגלל שהיהודי תמיד נשאר חלק מהעם הזה שהוא מקשה אחת (ולא רק מקשה, אלא מקשה שבמקשה – המקשה במקום המלכות) מגיע לו שתסלח לו.  

נקודה זאת אודות ה"מקשה אחת" של עם ישראל שמתגלה מתוך התבוננות שלנו על המנורה, היא עיקר המסר. שהרי, אפילו שחנוכה נגמר, והדלקת הנרות מסתיימת, אנו עדיין נשארים עם המנורה בעצמה. גם תוך כדי החנוכה, הנרות בסך הכל צריכים להחזיק כחצי שעה.  אבל מה שנוכח לפני הדלקת הנרות ומה שנשאר אחרי שהנרות כבים הוא המקשה – הגוף של המנורה, זה מה שמחזיק. שאר כל השנה, רואים את המנורה וכמובן שלא מדליקים אותה. המנורה חיה וקיימת כל הזמן. כמובן שמתוך המקשה יש השפעה ויחוד על שכל היהודי וגם על הלב. אבל הדבר החשוב והעיקרי ביותר שיוצא מתוך ה"מקשה" הוא שאנחנו עם קשה עורף, אנחנו שרידי חרב, יש לנו כח ההישרדות. מה זה קשה עורף? ששורדים. אנחנו עם הנצח. וזה גם כן משהוא בתוך הגנים שלנו, הגוף היהודי הוא נצח. הוא מחזיק מעמד בכל מצב, ולא קורה לא כלום, גם כשזורקים אותו בכף הקלע לא יקרה לו כלום, כי הוא עם קשה עורף. גם כשזורקים אותו ממקום למקום, מארץ לארץ, יש לו עצם לוז שעמה הוא מחזיק מעמד. זה הכח שנתן לחשמונאים את הכח להילחם מעטים נגד רבים. לעם ישראל יש כח לקום ולהתמודד נגד אויבים, גם כשאנחנו מעטים נגד רבים מאד, ואנחנו מנצחים בגלל שאנחנו עם קשה עורף. כדי להחזיק בכל ארץ ישראל, וגם במקום הזה צריכים את התכונה הזאת של "עם קשה עורף". אז שה' יעזור לנו להיות "כי עם קשה עורף הוא וסלחת". גם עכשיו אנחנו מבקשים סליחה, וגם כל עם ישראל צריך לבקש מה', הרבה סליחה. מה הטענה של משה רבינו כלפי שמיא, כלפי הקב"ה? מדוע צריך לסלוח לעם ישראל? רק בגלל המקשה, בגלל הגנים. העורף הוא גם מלכות זה הסיפא דכל דרגין. אנחנו מסבירים שבמצב הנוכחי בארץ ישראל הקשה עורף נמצא ביחס לעורף ולא בחזית. בחזית אמנם לוחמים, אבל העורף הוא שנותן כח לחיילים בחזית להילחם. ובגלל העם קשה עורף "וסלחת" – ה' יסלח לנו. ובזכות הסליחה הזאת נזכה לגאולה האמיתית והשלמה.

המנורה בנבואת זכריה

בשבת חנוכה קוראים את נבואת "זכריה" על המנורה. שם זכריה מתאר את המנורה שה' הראה לו. בנבואתו, זכריה רואה מרכיבים במנורה שלא ראינו במנורה של המקדש. בנוסף לכך שהמנורה עשויה זהב והכל מקשה אחת (כמו בחומש) זכריה רואה בנבואתו גולה על ראשה[3]. גולה הוא כלי שמחזיק שמן. ומתוך הגולה כתוב שהוא רואה "שבעה שבעה מוצקות לה", כלומר שהוא רואה שבעה שבעה צינוריות יוצאות מן הגולה לכל נר ונר, להביא את השמן. הטבת הנרות בבית המקדש נעשתה על ידי הכהן שהיה יוצק את השמן לתוך הנרות. אבל זכריה רואה שמילוי השמן נעשה בדרך ממילא, כמו משהו אוטומטי. כל הזמן השמן נשפך, ונמשך לתוך הנרות. ואיך? כאן יש תופעה של התכללות מושלמת, שכן הוא רואה "שבעה שבעה מוצקות", כלומר שבע פעמים שבע, מט צינוריות (כמו מט הימים של "סיפרת העומר"). בנוסף, זכריה רואה גם שני עצי זית, אחד מימין ואחד משמאל לגולה. למה משמשים שני עצי הזית? הזיתים שלהם נכתשים ו"שמן זית זך כתית למאור" נוזל לתוך הגולה ומשם לנרות.

זכריה רואה את הנסתרות – החב"ד – של המנורה

כל הסיפור הזה זה חידוש נפלא והוא לא כתוב בתאור של המנורה כפי שמפורט בתורה. אז אם הדברים אינם מתארים את המנורה שהיתה בבית המקדש מה הם כן מתארים? כתוב בקבלה שזכריה רואה את "הנסתרות לה' אלקינו" של המנורה. יש בכל דבר את הנסתרות והנגלות. על הנגלות כתוב "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". מוסבר שהמלה "והנגלות" מתחילה באותיות וה, לרמז על ו המדות וה־ה תתאה, המלכות. הנגלות של המנורה הם שבעת נרותיה, הספירות מחסד עד מלכות. אבל "הנסתרות" מתייחס לספירות חכמה בינה ודעת של המנורה שאותן פחות רואים, ולכן הן נסתרות. הציור הפלאי שזכריה רואה בולט מאד כאחת הדוגמאות הכי מובהקות בתנ"ך של עשר ספירות. הוא רואה כאן זית, וכאן עוד זית, שמתוך הזתים שאל העצים יוצא שמן והוא נשפך לתוך הגולה, והגולה מחלקת את השמן לשבעה הנראות באמצעות ה"שבעה שבעה מוצקות". הסמליות היא מאד מובהקת לפי המילים של הקבלה. השבעה נרות עצמן הן הספירות מחסד עד מלכות. הגולה על ראשה הדעת, ושני הזיתים אחד מימין ואחד משמאל, הם אבא ואמא, או חכמה ובינה. כל ההרכב הזה נקרא חב"ד.

זכריה רואה משהו שלא רואים במנורה כשנכנסים לתוך המקדש. אנחנו רואים רק את הז"ת (מחסד על מלכות), הן שבעה הנרות. השכל בנרות מורגש בכך ש"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". זה הוא השכל המשותף לכולם. בכל אופן, איזה דבר מוחשי יש במקדש שהוא כמו שני הזיתים והגולה וכל המראה שראה זכריה?

החב"ד שבמקדש

מה שזכריה רואה, הוא שוב, החב"ד, ובמקדש, החכמה בינה ודעת הוא ארון הקדש שנמצא בקודש הקודשים. בקודש יש מנורה בצד דרום, שולחן בצד צפון, ומזבח הקטרת באמצע, בכללות בקבלה הם כנגד חסד, גבורה, תפארת, אם כי שלמנורה יש את כל שבעת הנרות, אבל בכללות המנורה היא החסד והשולחן הגבורה ומזבח הקטרת זה תפארת. מה הוא קודש הקודשים? בקודש הקודשים יש את חב"ד, מה שנסתר אפילו מהקודש.

הארון שבקודש הקודשים, הכלי הכי מקודש, הוא משפיע מבפנים, מהלפני ולפנים, מהמקום שאילו נכנס הכהן הגדול רק פעם אחת בשנה, ביום כיפור. משם הארון קודם כל משפיע על המנורה. הארון, נתבונן, ארון אותיות נורא הפוך, ארון אותיות א־רון, ורון זה נור של מנורה הפוך. יש אומרים ש־רון ראשי תבות רואה ואינו נראה, שבגימטריא עולה ישראל. בעצם הארון מסמל את הג ראשונות) את החב"ד, של המנורה. זכריה אינו רואה את שאר הכלים שבמקדש. הוא רואה רק את המנורה, אך על גבי המנורה הוא רואה עוד שלשה דברים: גולה ושני זיתים. כמו שאמרנו, זו דוגמא מובהקת בתנ"ך של חב"ד שמשפיע. החב"ד משפיע את השמן, כלומר את המוחין (הרזין והרזין דרזין של התורה). בבית המקדש השמן הזה כאילו נוצר בתוך הארון. ארון הקודש מופיע בנבואת זכריה בדמות שני הבדים שלו, שני המוטות בהם היו נושאים את הארון (ושלעולם לא זזו ממקומם). שני הבדים דומים לשני זיתים, זית אחד מפה וזית אחד מפה. וזה הכללות שמה שרואה זכריה.

כל מה שאמרנו עכשיו קצת מחזק שהמנורה מקבלת יותר מכל שאר הכלים במקדש. המנורה משמשת לאחדות עם ישראל, היא הסמל של שלימות העם (מהגוף ועד לנשמה). הארון הוא שלימות התורה כי בתוכו יש את לוחות הברית. איפה ה' שוכן? בין שני הכרובים שעל ארון הקדש. משם הדבור של ה' יוצא כביכול. בזהר העובדה שהשכינה שורה על הארון בין שני הכרובים נאמר בבטוי, "אורייתא וקודשא בריך הוא כולהו חד". אבל כעת אנו מחדשים שיש קשר בין הארון והמנורה, קשר של מוחין ומדות. ארון הקדש משמש מוחין למנורה. ענין זה נאמר בזהר בבטוי, "ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא כולהו חד".

שני המאמרים הנ"ל מספר הזהר דומים מאד. מאמר אחד אומר "תלת קשרין מתקשראן דא בדא", שפירושו "שלשה קשרים קשורים זה בזה", ישראל בתורה והתורה בקדוש ברוך הוא. המאמר השני עוד יותר חזק, מדרגה אחרת לגמרי, והוא אומר "ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", כולם דבר אחד ממש. פירושו שישראל המנורה, והמנורה מקבלת מן הארון ועל גבי הארון יש את השראת השכינה.

ג' רישין שבכתר בנבואת זכריה

כעת, איפה בנבואת זכריה אנו מוצאים רמז להשראת השכינה? המנורה כמובן מוזכרת כתובה בפירוש, בעוד ארון הקודש, כלומר התורה, רמוז בשני עצי הזית ובגולה, שכפי שהסברנו מקבילים לספירות המוחין, לחב"ד. אבל, עדיין צריך לשאול, איפה בנבואת זכריה יש רכיב שמסמל גם את מה שלמעלה מן החב"ד? השכינה כאן היא כמו הכתר ולכתר גופא יש שתי מרדגות (פרצופים) הנקראים עתיק ואריך, פנימיות וחיצוניות הכתר. את השכינה אנו מוצאים בסיום הנבואה. אחרי שראה את המנורה (עם שני עצי הזית והגולה) זכריה ראה את אבן הפינה של בית המקדש הנקראת אבן הראשה. נשמע שזכריה רואה משהו חדש לגמרי, אבל בעצם גם זה חלק ממראה המנורה. את אבן הראשה טומנים באדמה, ובכל זאת, כשהוא ראה את אבן הראשה של כל בית המקדש, שם הוא חווה חוויה כמו של הכהן הגדול שנכנס פעם בשנה ביום הכיפורים ורואה שם את ארון הקדש. ואז זכריה אומר "תשועות חן חן לה". הפעמיים "חן" הם כנגד עתיק ואריך (חן זה גם מלשון חנוכה). עתיק ואריך הם שני חלקי הכתר שלמעלה מחב"ד.

עוד נקודה, גם המילה האבן שווה חן. לכן בעצם יש כאן ג רישין שבכתר: אבן, חן, חן, שכנגד אמונה, תענוג ורצון.

נסכם את כל המלים, כל המרכיבים שזכריה רואה, ונקביל אותם לספירות כפי שהסברנו, ונסדר אותם בצורת פרצוף. נקבל:

 

חן

אמונה

חן

תענוג

אבן

רצון

זית

חכמה

זית

בינה

גולה

דעת

נר

חסד

נר

גבורה

נר

תפארת

נר

נצח

נר

הוד

נר

יסוד

נר

מלכות

 

ובבית המקדש, שבע הנרות במנורה, השני זיתים והגולה זה סוד ארון הקדש. והחן, והחן, זה שני הכרובים למעלה עם השראת השכינה באמצע על גבי הארון, "החן חן" מצאו חן בעיני ה' "עניך יונים" שמה השכינה שורה בין שני הכרובים. המקום שבין שני הכרובים שם שוכנת השכינה מהווה למעשה את אבן הפינה של כל בית המקדש. האבן הפינה היא כמו אבן היסוד של בית המקדש, ובשביל האבן הזו, בשביל השראת השכינה, קיים כל בית המקדש, כמו שנאמר, "ועשו לי מקדש [החל מהנחת אבן הפינה כדי שיהיה] ושכנתי בתוכם". נסיים בזה שנזכה עכשיו בחנוכה הזה לגילוי בגוף, ודוקא בגוף כמו שהסברנו יתכן כזה גילוי, שהכל – ישראל, אורייתא וקוב"ה – בעצם אחד. 



[1]. גוף גם שווה גולן, וגולן אפילו יותר קרוב לגוף מאשר חנוכה, שכן להפוך את גולן לגוף זה קל מאד. רק לוקחים את ה־ל וה־נ מגולן ועושים מזה פ סופית ומקבלים גוף..

[2]. גולן גם לשון "גילוי" על דרך "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

[3] גולה גם לשון "גולן".


                                                                                                                                     

 

 

 
Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com