חיפוש בתוכן האתר

 מה אנחנו עושים ואיך אתם יכולים לעזור?

עמותת גל עיני בנשיאות הרב יצחק גינזבורג שליט"א פועלת להפצת תורת החסידות על כל גווניה, לכלל הציבור היהודי בארץ ישראל וברחבי העולם. גל עיני משתמשת בכל הכלים הנחוצים להפצת המעיינות:

ספרים, מאמרים, הרצאות ברחבי הארץ והעולם, הפצת עלונים ושידורים ישירים של שיעורי הרב.

בוא והייה שותף נאמן ותזכה לקחת חלק במפעל האדיר של הפצת המעיינות 

"אימתי קאתי מר? לכשיפוצו מעיינותך חוצה!"

 


שיעורים חדשים באתר

שבע ברכות לדביר ורעיה שפירא

התוועדות י"ב-י"ג תמוז ע"ז

 

מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג
מלחמה ושלום - י"ב אייר ע"ז – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

י"ב אייר ע"ז – כפ"ח

מלחמה ושלום

הקלטה לכינוס תורה ומדע

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שלום אמת ומנוחה טובה

שאיפת השלום של התורה

הערב הנושא הוא תורה ומדע – מלחמה, שלום וגאולה. כל התורה כולה היא בשביל להביא שלום לעולם, "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום". ה' ברא את העולם בששה ימים של פעולה אקטיבית, אפשר לומר, ואחר כך, ביום השביעי, ביום השבת קדש, הוא נח. יום שבת קדש הוא גם יום של מתן תורה. יש כמה דעות באיזה תאריך נתנה תורה לישראל, אבל לכולי עלמא בשבת נתנה תורה. התורה שייכת לשבת. בשבת אומרים שבת שלום. שבת היא מנוחה ושלום, "באת שבת באת מנוחה נשלמה כל המלאכה".

בששת ימי המעשה עובדים קשה, צריך להתפרנס, צריך לשרוד, לכן כתוב שששת ימי המעשה הם ימים של מלחמה. גם בקדושה יש מלחמה, כשאנו מתפללים ומבקשים מה' צרכינו, כתוב "שעת צלותא שעת קרבא". כשאנחנו אוכלים וצריכים להתגבר על התאוה הבהמית שלנו, לעשות "כל מעשיך לשם שמים", "בכל דרכיך דעהו" – להכיר את ה' בתוך האכילה, להוציא את הניצוצות הקדושים מהאוכל בלשון הקבלה – כתוב שגם זו מלחמה, "אפום חרבא נהמא ליכול". לכן גם לחם, על שמו כל האוכל, הוא לשון מלחמה.

אנחנו מכירים את נבואת ישעיהו שלעתיד לבוא "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". נעשה גימטריא יפה: כל המשפט הזה שוה "שמע ישראל" בדיוק. כל יום פעמיים, בערב ובבקר, גם במצב של חשך וגם במצב של אור, אנחנו מצהירים ומתעצמים עם אמונתנו שה' אחד יחיד ומיוחד – "שמע ישראל". ראוי להתבונן שהתכלית של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – שכל עמי הארצות יכירו באחדות ה', כמו שרש"י כותב – היא להגיע ממצב של מלחמות בעולם למצב של שלום.

המדע יקדם שלום רק בהשראת התורה

בהחלט יש יכולת במדע לעזור בתהליך, להאריך חיים, להביא באמצעים של טכנולוגיה כל מיני שיפורים ביצור המזון וכו' וכו'. אבל יש גם, כולנו עדים ויודעים, שפצצה אטומית המדע המציא. כלומר, המדע הוא דווקא זה שכביכול 'אשם' בכל המלחמות בעולם. כתוב שהמדען הראשון הוא תובל-קין, "לוטש כל חרש נחשת וברזל" – הוא "תיבל והתקין אומנותו של קין לעשות כלי זיין לרוצחים" (רש"י). עם הידע המדעי שלו הוא המציא כלי זיין, כלי משחית, ובכך הוא הכשיר את העולם למלחמות. על המזבח בבית המקדש, שהוא כדי לעשות שלום ולהאריך חיים, אסור להניף חרב, ברזל שמקצר את החיים.

אם כן, מרגישים שלא בטוח שדווקא המדע יקדם את יעוד האנושות של "לא ישא גוי אל גוי חרב". מה כן? "כי מציון תצא תורה ודבר הוי' מירושלם", הפסוק שלפני "לא ישא גוי אל גוי חרב". מה הפסוק הבא? "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'". כשכל הגוים ינהרו לבית המקדש, שהמשיח ילמד אותנו את דרכיו, שמציון תצא תורה – זה יפעל שלום בכל העולם, יכניס את כל העולם למצב שבתי. אמרנו שחולין בכלל, המצב בימי החול, יש בו בעצם מלחמה. רוצים יותר ויותר לפשט את המושגים מלחמה ושלום. אבל קדש, "באת שבת באת מנוחה", המנוחה הזו, האלקית, הענג האלקי, הוא השלום. זה בא מתוך התורה, מתוך התורה החדשה שילמד מלך המשיח את כל אומות העולם.

לסיכום, אמרנו עד עכשיו שהמדע חייב להתאחד וללכת – להתקדם ולהתפתח – לאור התורה. מתוך הזיווג הזה של התורה והמדע (המים העליונים, מיין דכורין, והמים התחתונים, מיין נוקבין) המדע באמת יצליח וישכיל ויוכל לקדם את העולם לקראת שלום, לצאת ממצב המלחמה. כל זמן שהמדע לא מחובר לתורה הוא פועל ההיפך, מקדם את המלחמות שבעולם, ר"ל.

שלום ומלחמה – יציבות ואי-יציבות – מנוחה ותנועה

נסביר את היחס בין מלחמה (עבודת ימי החול) ושלום (שבת) קצת במונחים של המדע עצמו. כשמדברים על מנוחה, במושגי מדע – למשל כימיה – יש מושג של יציבות, חומר שהוא יציב, לא בתהליך התפרקות, לא באנטרופיה אקטיבית שרואים בעינים, ויש חומר לא יציב. כל דבר לא יציב, גם בחומר העולם וגם בנפש, נמצא במצב שאפשר לקרוא לו בהפשטה מלחמה. הוא לוחם, משתנה, לא יציב, לא נח. שוב, אם רוצים לפשט את המושגים מלחמה ושלום הם יכולים להיות יציבות, שלום, לעומת אי-איזון, אי יציבות.

אפשר לומר יותר, שבכל שינוי במציאות יש מלחמה, חיכוך במציאות – אתה רוצה להגיע מכאן לכאן? צריך להלחם כדי להגיע. אם אתה נח טוטאלית אתה בשלום, הכל בסדר. יותר מזה, ההבדל בין מלחמה לשלום בהפשטה הכי גמורה הוא בין תנועה למנוחה. דבר שהוא בתנועה הוא לוחם. בשבת כתוב "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו". לכל אחד יש את המקום שלו, "איזהו חכם המכיר את מקומו", והוא במצב פנימי נפשי של שלום.

אם הוא כל הזמן רץ, כמו קין, הוא במלחמה. מי המציא את המלחמה? את כלי המלחמה שכלל הצאצא של קין, תובל-קין, אבל מי שהרג ראשון, התחיל במלחמה, הוא קין. מה העונש שלו? כמו שמשכר המצוה לומדים מה היא המצוה עצמה כך מהעונש של העבירה לומדים מהי העבירה. העונש שלו הוא "נע ונד תהיה בארץ", לא לשבת בשקט, כי תנועה היא בעצם מלחמה.

השלמות העתידית – פרדוקס של תנועה בשלום

תנועה היא דבר רע? אדרבא, כתוב שצדיקים "אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל'". כשלומדים תורה האינטרקציה בין שני תלמידי חכמים שמחדדים אחד את השני בסברות שלהם, כמו שמחדדים חרב, נקראת "מלחמתה של תורה". אבל תורה היא בשביל שלום! אם כן, יש שלום ויציבות שהם היפך התנועה, שיכול להיות גם היפך החיים ר"ל – "כל חי מתנועע" ומה שלא מתנועע הוא "שלום על משכבו", הוא נגמר, מת.

יש כח עתים בספר קהלת, מתחיל "עת ללדת ועת למות" ונגמר "עת מלחמה ועת שלום". קודם כתוב "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" ואחר כך ממשיך ברשימה מסודרת מאד של כח עתים, הכל בזוגות, כאשר הזוג הראשון הוא "עת ללדת ועת למות" והאחרון "עת מלחמה ועת שלום". איך מקבילים? אפשר לומר שיש פה תופעה של חותם המתהפך, שהראשון והאחרון נעוצים זה בזה, בלשון ספר יצירה "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", כלומר שה"עת שלום" בסוף נעוץ ב"עת ללדת". כשנולד בן זכר עושים לו "שלום זכר", סימן שכאשר יש לידה חדשה בא שלום לעולם. אם נפרש כך נאמר ש"עת מלחמה" שייכת ל"עת למות", כי המלחמה לדאבוננו עושה את היפך החיים.

אבל יש גם הקבלה ישירה, ברגע שאדם נולד לעולם, יוצא מהרחם המוגנת ונולד לאויר העולם, מתחילות אצלו מאה ועשרים שנה של מלחמה. עצם החיים הוא תנועה, מלחמה מתמדת, כל הזמן לשרוד. כל שבוע שבאה שבת היא ב"ה מעין עולם הבא, יוצאים מהעולם הזה לגמרי, "כל מלאכתך עשויה". כמו שאמרנו קודם שיש ביטוי "שלום על משכבו", שאם אדם גומר בהצלחה את תפקידו בעולם הזה הוא מגיע לשלום. לפי זה, דווקא "עת למות" הוא כנגד "עת שלום" שבסוף. כמובן שאנחנו מצפים ללידה חדשה, זו תכלית האמונה שלנו, שעוד מעט – עוד רגע ממש – יוולד מלך המשיח, תוולד הגאולה, והלידה הזו תביא גם שלום לעולם, גם את היפך המות, כי "בלע המות לנצח", שיהיו רק חיים.

אם כן, התכלית הסופית של הכל היא איזה מין פרדוקס של איחוד וחבור בין התנועה והשינוי והאי-יציבות והאי-סימטריה שיש במלחמה, עם כל מה שנדמה שהוא הכי טוב מנוחה ויציבות וסימטריה ושלום. בעצם אנחנו רוצים שילוב, היעוד האמתי הוא חיים נצחיים, לא "נע ונד" אלא 'נע ונח' כאחד.

שני סוגי יציבות במדע ובעבודת הנפש

נחזור למדע: בענין יציבות, יש שני סוגי יציבות. נאמר את המונחים בלועזית – thermodynamic stability, kinetic stability. בקיצור, משמעות שני המושגים האלה היא שיש יציבות אמתית, כאשר חומר הגיע לרמה האנרגטית הנמוכה ביותר, הוא נח לגמרי, שום דבר לא יכול לפגוע בו, הוא במנוחה. אבל יש חומר שלמראית עין הוא יציב – למשל מתכת, אם לא מחלידה מהסביבה – זו לא יציבות אמתית אלא יציבות קינטית, שאיני רואה את האינטקרציה עם הסביבה (environment) שהוא נמצא בתוכה.

נתרגם מושגים אלה לעבודת הנפש: הרבי מליובאוויטש אמר שאם האדם יגיע למצב של שפלות אמתית, שהוא יהיה בבחינת "שוכני עפר", כאילו שהוא מת אבל הוא חי, הוא בשפלות טוטאלית, באותו רגע הוא יזכה לחיים נצחיים. זה בדיוק הנושא של מלחמה ושלום. אם הוא חי אז הוא נע, ואף על פי כן הוא לא משתנה, הוא נע אבל משהו אצלו בתכלית היציבות, בתכלית השלום, שלום בעצמו פנימה ושלום עם העולם שמחוצה לו. מה זה אומר? שיציבות אמתית בעצם תלויה בשפלות. זה בדיוק מה שהמדע אומר, זה נקרא thermodynamic stability, שאם האדם בשפלות מלאה, lowest energy level, הוא יציב לגמרי. יש מצב שאדם רק לא מגיב (למראית עין כעל כל פנים) לסובב אותו, יציבות קינטית. זה יכול להיות טוב ויכול להיות רע. יש מצב שבלשון חסידות נקרא אָן-התפעלות, לא מתפעל, יש לו מוחין דגדלות, שום דבר לא מערער את המדה שלו, את היציבות שלו. אבל יש יציבות קינטית שהיא פשוט אדישות לסובב, שאדם אדיש, מיואש אפילו, הוא על סף היפך החיים.

בירור התורה בין שלום ומנוחה אמתיים וטובים להפכם

אם כן, מכאן למדנו שתי מדות טובות וגם מדה רעה. יש מדה טובה של שפלות, שמביאה את האדם ממש לחיים נצחיים, כך הרבי למד אותנו. יש גם גדלות מוחין שאינך במהרה מתערה עם הסובב או מגיב למה שקורא, אבל אתה שוקל, אתה בשיקול דעת. אם האדם אף פעם לא מגיב לשום דבר – זה מצב גרוע ביותר. אנחנו אמורים להיות מעורים בתוך החברה, אחד עם השני, "כל ישראל חברים" אחד עם השני. מענין שהמלה חבר היא אותיות חרב, רק שצריך להפוך את צירוף האותיות, אבל המכנה המשותף שלהם הוא שבשניהם יש אינטראקציה פעילה אחד עם השני.

אם כן, מה שאנחנו מנסים להסביר שהמושגים מלחמה ושלום הם גם מושגים יחסיים, יש בהם הרבה מורכבות ועומק. יש משהו כמו מלחמתה של תורה, מלחמה טובה, ויש גם שלום שאינו טוב, שלום מדומה, יש מצב של יציבות קינטית שהיא שלום מדומה ולא שלום אמתית. לכן צריך הרבה תורה, ותורה חדשה, כדי לברר מה השלום האמתי ומה השלום הלא-אמתי, המדומה.

ב. שלום, זוגיות ונשיות

שלום – זוגיות

אחרי כל הדברים האלה נפתח עוד ממד ונאמר שיש גם אפשרות להבין יותר לעומק את נושא המלחמה והשלום, היחס ביניהם, הצורך לחבר אותם ולהגיע לאיזה שרש משותף של שניהם – התפקיד של התורה החדשה של מלך המשיח – על ידי שפשוט נתבונן בסדרת המספרים הטהורים, הטבעיים, ...1-2-3-4.

יש שיחה של הרבי שמסביר ששלום הוא רק בין שנים. הוא גם מדבר על יציבות – יציבות אמתית, הוא אומר, קשורה למספר שלש. כמו כסא שיש לו שלש רגלים הוא כבר יציב, ואם יש ארבע עוד יותר טוב – אבל שלש כבר יציב. יוצא מזה ששלום הוא תופעה זוגית. גם בשרש הכי עליון, דבר שהוא מאד עמוק, גם כביכול מה שה' הוא שלום – כתוב ש"שלום" הוא שם של הקב"ה – יש איזו זוגיות, תמיד, בתוך המלה שלום.

אי-זוגיות – מלחמה ושאיפת השלמה

אם שלום הוא בעצם תופעה זוגית אני יכול, בהפשטה, להבין שמלחמה היא אי-זוגי. מאד מתחבר למה שאמרנו קודם, כי אי-זוגי הוא לא יציב, לא מאוזן. כתוב בספרא דצניעותא, החלק הכי עמוק בספר הזהר, שהסוד של עולם התיקון – "לתקן עולם" – הוא מתקלא, שהכל צריך להיות מאוזן היטב. ברגע שמשהו לא מאוזן הוא מתחיל להתפרק ומתחילה להיות מלחמה מיניה וביה, והתוצאה תמיד היא שבירת הכלים, מצב לא מאוזן.

אפילו במספרים עצמם, בהפשטה מאד גבוהה – המספרים הם גם השרש של "עשר ספירות בלי מה", שהדבר הכי יסודי בפירושן הוא עשרה מספרים, כפי שאומר רס"ג, המספרים הטהורים-הטבעיים – מספר אי-זוגי הוא לא בשלום. האם הוא רע? הוא ודאי לא רע. המספר אחד הוא לא זוגי – המספר אחד הוא טוב מאד. אנחנו מאמינים ב"אל אחד" ואנו בעצמנו "גוי אחד בארץ", הכל אצלנו אחד, אבל אחד הוא אי-זוגי. יש משהו דווקא באי-זוגיות שלו שקשור, בגלל היותו אי-זוגי, שחייב לנוע לקראת שלום, ששלום הוא כבר כן זוגי.

לפי זה, אני חושב שהמספר הזוגי הראשון הוא שנים – אחד הוא אי-זוגי והמספר שנים הוא כבר זוגי, זוג. איפה אנחנו רואים את שרש הזוגיות-השלום בתורה? בתבת נח. נח בעצמו הוא זוגי, שתי אותיות, "נח מצא חן", ואצלו כתוב "שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה". זוגיות היא זכר ונקבה. ה' ברא את העולם עם ה-ב הגדולה של "בראשית", ב-ב, שנים. הוא ברא הכל זוגי כי רצה שיהיה שלום בעולם. יחד עם זה, אפילו הזוגיות בין איש ואשה, כל זוגיות היא תמיד היא אינטראקציה בין השנים. התורה מכנה את היחס בין האיש לאשה "הלחם אשר הוא אוכל", יש בזה לחם, מלחמה – זו מלחמה שמחה, יתכן כמו "יצחק מצחק", צחוק, אבל יש בכך אינטראקציה של מלחמה, של נושא ונותן, משפיע ומקבל, כמו החלפת אלקטרונים בכימיה. החומר מחפש יציבות כשמשהו לא יציב והוא עושה זאת דרך מלחמה של החלפת חומרים יסודיים בתוך עצמו ועם רעו.

אפס – המספר הכי זוגי

בכל אופן, נדמה שאחד הוא המספר האי-זוגי הראשון ושנים הוא הזוגי הראשון. לפי מה שאמרנו, האחד שואף לשנים, אבל ודאי יש מעלה באחד. אחר כך שלש הוא אי-זוגי, ארבע זוגי, וכך הלאה עד אין סוף. נשאלת השאלה – שהמתמטיקאים עצמם שואלים, ואומרים שהיא חשובה מאד ללימוד מתמטיקה בכתה, לשאול הילדים בכתה – מה לגבי המספר אפס, הוא זוגי או אי-זוגי? מאד מענין, יש על זה מאמרים שלמים היום של הוראת החשבון. יש ילדים שיאמרו שלא זוגי, ויש שיאמרו שגם וגם, ויש שיאמרו שמשהו אחר. כעת נחשוב יחד, האם אפס הוא מספר זוגי או מספר לא-זוגי?

התשובה האמתית היא שאפס הוא המספר הזוגי הראשון, עוד לפני שנים. למה? שוב, זה מוסכם, בלי שום מחלוקת ושום ערעור בכלל, בין כל מי שיודע את יסודות החשבון – אפס הוא מספר זוגי. לא רק מספר זוגי, אלא הכי זוגי מכל המספרים, הרבה יותר זוגי מאשר שנים, אין סוף יותר זוגי אשר 2. איך זה? מה הגדר של 0? מה הגדר של מספר זוגי בכלל? הגדר הוא שכל מספר שמתחלק בשתים והתוצאה היא מספר שלם הוא זוגי. אם הוא לא מתחלק ב-2, כלומר שבחלוקה התוצאה היא חצי, הוא לא זוגי. גם לפי סדר המספרים, כל המספרים עד אין סוף הם זוגי לא-זוגי, מלחמה שלום מלחמה שלום, עד אין סוף. אז פשוט ששנים הוא זוגי, אחד פחות, 1, הוא לא זוגי, ואפס, אחד פחות, זוגי, וכך ממשיך במינוס 1, לא זוגי, מינוס 2, זוגי וכו'. פשוט ש-0 הוא הנקודה האמצעית של כל המספרים החיוביים והשליליים ושהוא זוגי. אם אני מחלק אפס ב-2 אני מקבל אפס – זו תוצאה אמתית, לא סתם. כלומר, 0 שוה שני אפסים, זו הזוגיות שלו. אפס אחד שוה שני אפסים. אם אתה 0 אז אוטומטית, ללא צורך בשדכן, יש לך בן/בת זוג – עוד 0. כמובן שהוא גם שוה שלשה אפסים, וגם ארבעה אפסים ועד לאין סוף אפסים – הכל 0.

יש משהו מאד חשוב בחשבון בהבדל בין המספרים הזוגיים ללא-זוגיים. יש דרגות שונות, עד אין סוף דרגות, של זוגיות. אם המספר מתחלק בשנים רק פעם אחת הוא הדרגה הראשונה של מספר זוגי, כמו 2 שאני מחלק ב-2 ומקבל 1, אבל אם אחלק את ה-1 לשנים אקבל חצי, כי אחד אינו זוגי. אבל יש דרגה יותר גבוהה של מספר זוגי שכאשר אני מחלק בשנים אני מקבל שוב מספר זוגי, שאפשר שוב לחלק ב-2 – כמו 4, בו זה עובד פעמיים. 8 זוגי בדרגה יותר גבוה, כי אפשר עוד פעם לחלק ל-2 ולקבל מספר זוגי. וכך הלאה. כלומר, ככל שהמספרים הם כפולות של חזקות יותר גבוהות  של 2 יש בהם בעצם יותר זוגיות. מה לגבי 0? 256 הוא מאד זוגי, 2 בחזקת 8. 512 עוד יותר זוגי, 1024 עוד יותר – 2 בחזקת עשר, עשר דרגות של זוגיות. אבל מה המספר הכי זוגי, אין סוף זוגי? שאפשר לחלק אותו ב-2 אין סוף פעמים וכל פעם לקבל מספר שלם? רק 0. כלומר, לא סתם ש-0 הוא זוגי, אלא שהוא בדרגת הזוגיות האין-סופית, יותר מכל מספר זוגי אחר.

השלמות של "שלם וחצי" – חבור הזוגיות והאי-זוגיות

אם כן, מה יוצא מכל ההתבוננות המשעשעת הזו? שהשלום המוחלט, שהוא בעצם הזוגיות המוחלטת, הוא 0. אבל 0 היה לפני שה' ברא את העולם. על 0 כתוב בספר יצירה "לפני אחד מה אתה סופר". כלומר, יש 1 ויש משהו שלפני 1. מה הדבר שלפני 1? 0. שוב, ה-0 בלשון הקבלה הוא "אור אין סוף" שלפני הצמצום הראשון, לפני שה' התחיל את התהליך של בריאת העולם. דווקא באפס הזה, של "לפני אחד מה אתה סופר", יש אין סוף זוגיות, אין סוף שלום. אף על פי כן, ה' לא רצה שכך המציאות תשאר לעולם ועד, הוא רצה לברוא עולם.

יש ביטוי בקבלה שכדי לברוא עולם השלם חייב את החצי, "שלם וחצי", שהם בעצם הזוגי והלא-זוגי. זוג הוא איש ואשה, "זכר ונקבה". יש משהו שרווק הוא לגמרי לא זוגי, כמו מספר אי-זוגי, ובאשה יש משהו בעצם שהיא זוגית בתוך עצמה. לכן כתוב בפירוש בקבלה שכל המספרים האי-זוגיים הם גברים וכל המספרים הזוגיים הם נשים. כלומר, יש משהו בעצם באשה שהיא עם זיקה לזוגיות. בשביל הגבר הזוגיות היא חידוש ובשביל האשה הזוגיות היא בעצם, היא בפשיטות. כמו שיש ביטוי בחסידות "אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות", כך אצל האשה "זוגיות בפשיטות ורווקות בהתחדשות" ואילו אצל הגבר הדבר הפוך, "רווקות בפשיטות וזוגיות בהתחדשות".

על קדימת ה-0, שרש הזוגיות, ל-1 נאמר "אשת חיל עטרת בעלה". לכן תכלית העולם שהגבר חייב לחזר אחרי אשה שתשלים אותו, שתתן לו מה שחסר לו, זוגיות (את המלה "לו" בפסוק "די מחסורו אשר יחסר לו" דורשים חז"ל "זו אשה" מהשואה לפסוק "אעשה לו עזר כנגדו"), שתתן לו שלום. כתוב ש"דרכו של איש לכבוש", לצאת למלחמה. בששת ימי המעשה של החול, החולין הם בחינת איש, גבר בקבלה, אבל יום השבת הוא אשה, כלה, "בואי כלה בואי כלה", "באת מנוחה".

סיכום

אם כן, ניסינו להסביר שהמושגים מלחמה ושלום הם מאד פשוטים וגם מאד מורכבים, ותכלית הגאולה היא להגיע לשילוב, לפרדוקס הקיים, על ידי השפלות ועל ידי המוחין דגדלות, לחיים נצחיים בהם "כל חי מתנועע" יחד עם "אני הוי' לא שניתי", שלום.

מה כתוב לפני "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"? "וכתתו חרבותם לאתים". יש חומר גלם של חרב ומכתתים אותו לאתים. חרב-את שוה תורה, שוה "רצוא ושוב", "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק". החרב הוא הרצוא, המלחמה, והאת הוא השלום, השוב – "אם רץ לבך שוב למקום". נסיים עם האיחול-הברכה שנזכה בקרוב ממש ל"לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", שהמלחמה הרעה תגמר, תחדל מהמציאות, ושכן נזכה ליחוד האמתי של המלחמה והשלום בשרש, השרש של האפס המוחלט שלפני הצמצום, שהוא עצמו יתגלה בכל תנועת החיים והחיים הנצחיים שלנו.

כתוב שתחית המתים וחיים נצחיים הם בעולם הזה, עולם של מלחמה בעצם – אבל ה'מלחמה' של ימות המשיח (לאחר שמלך המשיח עצמו לוחם מלחמות ה' ומנצח, והרי כבר במלחמות מלך המשיח מורגש ממד פנימי של "דרכי נעם", כך מחדש הרבי) שאז כלי הזיין של העולם הזה יהפכו לתכשיטים, למזכרת של מסירות הנפש שהיתה לנו בעולם הזה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, מקום של שלום אמת (כמו שנאמר על הגאולה, "והאמת והשלום אהבו"). עד כאן, שה' יברך אותנו ואת כל העולם כולו בביאת משיח צדקנו בגאולה האמתית והשלמה תיכף ומיד ממש.

ג. רמזים והשלמות

שלום בינים ושלום אמת

אמרנו שיש שינוי לעומת אי-שינוי, שינוי לעומת "לא שניתי", יש חול ושבת – חול וקדש. לא אמרנו בפירוש שבשלום יש שני מצבים – שלום בינים ושלום אמתי – רק רמזנו לשתי בחינות השלום בשני מצבי היציבות בכימיה. יש שלום ממלחמה, שלא נלחמים יותר – כמו היום, שיש הסכם שלום – אבל זהו לא שלום אמתי, ויש שלום אמתי.

אם כן, יש מלחמה-שלום-שלום אמתי – בגימטריא "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום", הברכה האחרונה של ברכת כהנים, שהיא כפולה של שם הוי', 26 פעמים 51, משולש 51, וגם אהבה פעמים אמונה.

סוד שם צבאות

הגימטריא הכי פשוטה: מלחמה-שלום שוה שם צבאות, השם של נצח והוד. ברור ש"צבאות" הוא לשון צבא, והוא גם שם של ה' שכולו שלום. היחוד, הפרדוקס, שהוא המצב האמתי של הגאולה, של התכלית, הוא שם צבאות. כשם קדוש הוא התגלה רק יותר מאוחר (אצל חנה אם שמואל), אבל בתורה אנחנו מכונים "צבאות הוי'". דווקא כ"צבאות הוי'" אנחנו יוצאים ממצרים, שגם "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – הגאולה באה מתוך "צבאות הוי'", צבא שמחבר את המלחמה והשלום (היינו מה שצבא הוא נוטריקון יוצא ובא, יוצא למלחמה ובא בשלום, כמו שמוסבר לעיל לגבי "רצוא ושוב").

היות שזהו שם הנצח וההוד צריך לומר שאחד מהם יותר נוטה למלחמה ואחד יותר נוטה לשלום. כתוב ש"איהו בנצח ואיהי בהוד", ולפי איך שהסברנו "דרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש". "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" זו פעולה של גבר. גם נצח בעצמו מלשון נצחון, זאת אומרת שיש לו דחף לנצח – דחף לנצח הוא כח המניע של מלחמה. צריך לומר שגם השם של נצח, הוי' צבאות, הוא "איהו בנצח", המלחמה, רק היות שיש התכללות השלום כלול בתוך המלחמה. וההוד, "איהי בהוד", שהוא הודיה – להודות הוא גם להרים ידים, כמו שאמרנו שיש בשלום גם משהו של אדישות, של הרמת ידים, של כניעה – הוא שלום. כמו שנסביר, ההוד הוא שלום בינים. השלום האמתי הוא דווקא ביסוד, שגם כולל את שניהם – ביסוד כתוב "תמורת שלום מלחמה". המלחמה היא על שמירת הבית. שלום בית, היחוד האמתי בין איש ואשה, הוא נקודת היסוד. לכן אנחנו אומרים שפנימיות היסוד היא אמת – זהו שלום אמת, שלום אמתי, כמו שהפסוק אומר "והאמת והשלום אהבו". "הודי נהפך עלי למשחית" הוא שליטת האנטרופיה, היפך השלום, בהוד – גם בו יש דבר והיפוכו. בכל אופן, כמדה בנפש, "מודה אני לפניך", "מודים אנחנו לך", היא יותר מנוחה ושלום – מדה נקבית, ללא נצחנות.

לפי כל זה שלישית נצח-הוד-יסוד היא גם מלחמה-שלום-שלום. אם עושים את הגימטריא הזו – נצח-הוד-יסוד מלחמה-שלום-שלום – עולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". רק "שמע ישראל" היה "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

זוגי ואי-זוגי במילויי שם הוי' ב"ה

נעבור לדוגמאות של מספר זוגי ומספר אי-זוגי: קודם כל, זוג בגימטריא 16 – זוגי בארבע מדרגות, 2 בחזקת 4. המלה זוג היא מאד זוגית. זוגי כבר עולה שם הוי'. מה הזוגיות של שם הוי'? שהוא אחד-אחד, פעמיים אחד. "הוי' אחד" הם שלם וחצי (כבר שלש פעמים אחד), אבל הוי' עצמו – בגימטריא זוגי, הוא בעצם זוגי – הזוגיות שלו היא אחד-אחד. והוא סוד "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". אי-זוגי שוה 37, מספר אי-זוגי, ערך המילוי של שם סג. סוד המספרים האלה הוא סוד שם סג בקבלה. השרש הוא י-הוה, זוגי, וחלק המילוי הוא אי-זוגי. באמת משם יש שבירת הכלים, בגלל המילוי שלו – הבל (שהרגו קין), האי-זוגיות שיש בו. מצד שני, התיקון האמתי הוא לחזור לאורות המרובים דתהו, כעין תיקון, לתקן את שם סג.

[גם השם של התיקון, מה, אינו זוגי?] אכן, עב הוא זוגי (ב-3 דרגות, כפולה של 8) וגם בן הוא זוגי – הוי'-הוי', סוד "מערת המכפלה". מה ששם מה אינו זוגי שייך לכך שצריך איזה 'אקשן' גם כדי להביא את הגאולה וגם בגאולה עצמה – הרמז לכך הוא שצריך להוסיף א לתוך ה-גולה, וכך להפוך את הגולה לגאולה. בהוספת א הפכתי אותו מזוגי לאי-זוגי. גם בשם הוי', המילוי הכי קטן הוא מד, הוא זוגי אבל הוא עולה גולה, וצריך דווקא להכניס לו א שתעשה את כל המלה ללא-זוגית. כש-מד נעשה מה יש בו גם אין סוף תופעות חדשות, למשל, הוא נעשה המשולש של 9 (כאשר הוא מד המשולש חסר הקדקד שלו). ועוד, שם מה יוצא ממצח א"ק על מנת לתקן את שם סג שבו היתה השבירה, והיות ש-סג הוא אי זוגי כנ"ל דווקא כאשר מוסיפים לו עוד מספר לא זוגי הסכום הופך להיות זוגי. וכך כל ארבעת המילויים העיקריים של שם הוי' ב"ה, עסמ"ב = 232, שהוא מספר זוגי (בשלש דרגות; ממוצע ה-ד = חן כידוע שהוא זוגי בדרגה ראשונה). בכל אופן, אין הכי נמי, אי אפשר לומר שכל הדברים הטובים זוגיים וכל הלא-טובים לא זוגיים, זו ודאי שטות גמורה.

זוגות של זוגי ואי-זוגי

המלה אמת היא לא זוגית ("איהו אמת איהי אמונה" – הזכר אי זוגי והנקבה זוגי, לפי הכלל; ג רישין שבכתר: אמונה תענוג רצון – זוגי, אי זוגי, זוגי, כנגד 0, 1, 2, ודוק.

גם אהבה יראה, זכר ונקבה, זוגי ואי זוגי, וכן בטחון תמימות, תרין פלגי גופא, "איהו בנצח ואיהי בהוד", זוגי ואי זוגי. וכן היחס בין אמת, זכר, ביסוד לשפלות, נקבה, במלכות). בתוך שמות הוי' – שם הוי' זוגי, שם אלהים זוגי (והוא גם לשון רבים כאשר מיעוט רבים שנים, זוגי), שם ש-די זוגי. אבל שם יה אי זוגי, שם א-ל אי זוגי, שם אהי' אי זוגי, שם א-דני אי זוגי. דווקא השילוב העיקרי, הוי'-אד', הוא שילוב של זוגי ואי-זוגי (וממילא הסכום אי זוגי, בחינת זכר).

הזוג העיקרי של זוגי ואי זוגי הוא איש ואשה. איש הוא אי זוגי, 311, ו-אשה, 306, היא זוגית. מענין מאד שכאשר היו אברם ושרי הוא היה אי זוגי והיא כן זוגית. אבל כשה' לקח ה ממנה ונתן לאברהם הוא הפך לזוגי (כמו ה-א של גאולה, אבל הפוך) והיא היתה זוגית וכשנלקחה ה-ה היא הפכה ללא-זוגית. משמע מכאן שקודם באמת היו זכר ונקבה, אבל סטריליים. כשה' עשה מאברם אברהם, הוא עשה אותו זוגי, ומשרי שרה, הוא עשה אותה לא זוגית, כאילו נתתי לו ממד נקבי ולה כח זכרי – וזה פעל את הגאולה שלהם, את הישועה שלהם. כעת יכול להוולד יצחק, שבמיוחד שייך לשרה – כפי שהסברנו אתמול – אבל לשרה עצמה יש ממד זכרי בזכות ברית המילה של אברהם.

דרך אגב, פותח עוד נושא גדול: היום כולם רוצים לשנות שם, כמו שמדברים תמיד, ויש היום בעיה של נטיות הפוכות – יתכן שהולך יחד, שבלא-מודע זה מה שרוצים. זה יכול להיות פטנט, שאם יש בחור שרוצה להיות בחורה אולי השם שלו הוא זוגי וצריך לתת לו איזה א שיהפוך להיות לא-זוגי, או ההיפך... לכן צריך רוח הקדש כדי לדעת, ו"שב ואל תעשה עדיף".

יש מושג מספר-מספרי, שהמספר הוא השלם שלו – לא רק ש-1 לא זוגי אלא גם אחד לא-זוגי (וגם אחת לא-זוגי), שתים (וכן שנים) זוגי, שלש (הנקבה) זוגי ו-שלשה (הזכר) לא זוגי (מתאים), ארבע (הנקבה) לא זוגי ו-ארבעה (הנקבה) זוגי (הפוך). כך הלאה, אבל אחד-שנים וכן אחת-שתים מתאים לגמרי.

הווארט היה שכל מה שאינו זוגי מחפש השלמה, לכן יש ביטויים – 'אני' לא זוגי, אבל 'אתה' זוגי, וגם 'הוא' זוגי. אתה מחייב אני אבל אני לא מחייב אתה. לכן יש ביטויים של אני-אני – "אני ראשון ואני אחרון", "אני אני הוא" – וכיו"ב של "אנכי-אנכי" וכו', ביטויים לא-זוגיים נוטים לחפש השלמה (ולהכפיל את עצמם). כל מעשי שבת כפולים מפני ששבת היא נקבי כנ"ל.

וכן מלחמה, 123, שלום, 376 – אי-זוגי וזוגי, זכר ונקבה, דרכו של איש לכבוש וכו' כפי שהוסבר לעיל (גם מספר האותיות של מלחמה שלום, 5 ו-4, היינו אי-זוגי וזוגי. גם במספר סדורי – מלחמה, 51, שלום, 52). משה-משיח ("הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"), אי זוגי וזוגי, זכר ונקבה. וכן משה-אהרן (אהרן הוא זוגי בדרגה 8). וכן אלימלך-נעמי וכן בעז-רות.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 
שבע מצוות בני נח בעשרת הדברות - י"ז שבט ע"ז – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

י"ז שבט ע"ז – כפ"ח

שבע מצוות בני נח בעשרת הדברות

הקלטה לכינוס תנועת בית דוד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

תרך עמודי אור – תרי"ג מצוות ו-ז מצוות בני נח

השבת קוראים בתורה את פרשת יתרו, שבמובן מסוים היא גולת הכותרת של כל התורה כולה, כי בה מתן תורה. הכתר של התורה הוא עשרת הדברות, שיש בהם בדיוק כתר אותיות, "תרך עמודי אור", כל אות היא עמוד של אור. כשיהודי עושה מצוה הוא נכנס לתוך עמוד של אור ונשאב למעלה עד אין סוף ממש.

אנחנו מדברים הרבה מאד בזמן האחרון על המהפכה הרביעית, שהיא להפיץ אור, אור של תורה, גם לאומות העולם, וככה לקרב את הגאולה. כל אחד צריך לחשוב על זה, מה הוא יכול לתרום למהפכה זו. חוץ מזה שצריך להפיץ אור בקרבנו, שאנחנו בעצמנו נתקרב, להפיץ אור לעוד יהודי וגם לעצמי, גם צריכים לחשוב בגדול, שבגדול אנחנו אחראיים על כל העולם כולו, וצריך שהאור שלנו יגיע לכולם ויקרב את כולם, עד כדי כך ש"ורבים מעמי הארץ מתייהדים", מתייהדים ממש, שזה גיור כהלכה, "כי נפל פחד היהודים עליהם", "כי נפל פחד מרדכי עליהם". פחד לפעמים הוא משהו טוב, "פחד יצחק", שהפחד צוחק. החוש של חדש אדר, המתקרב, הוא חוש הצחוק.

נתבונן רגע בעשרת הדברות: אנחנו יודעים שיש שבע מצוות בני נח, שהם יסוד התורה שמפיצים לבני נח. ברגע שהוא מתחיל להתקרב אפשר להאיר לו יותר אור של תורה, ומותר לו לקיים עוד מצוות (כפסק הרמב"ם), אבל קודם כל יש את שבע המצוות שה' נתן לו בתורת משה ועלינו להביא אליו את המצוות שלו. נקדים שדברנו על כתר אותיות של עשרת הדברות, יש בתורה תריג מצוות ויש דעה ששבע המצוות שמשלימות את הכתר הן שבע מצוות בני נח. יש דעה אחרת, ששבע המצוות המשלימות את הכתר הן שבע מצוות דרבנן, אבל יש את הדעה שאלה שבע מצוות בני נח.

"אנכי" לישראל ו"לא יהיה לך" גם לבני נח

האם שבע מצוות בני נח משתקפות בפשט בעשרת הדברות? כן, אפשר למצוא בפשט את שבע המצוות בעשרת הדברות, ואז תשארנה רק שלשה דברות שמיוחדים רק ליהודים. איך זה? הדבר הראשון, "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" מיוחד ליהודים, "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", יציאת מצרים היא ליהודים, אנחנו יצאנו ממצרים ומעתה "עבדי הם ולא עבדים לעבדים".

אבל הדבר השני, בן זוגו, עד כדי כך ששתי הדברות הראשונות שמענו מפי הגבורה, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", היא גם לבני נח שאסורה להם עבודה זרה. אם הדבר הראשון הוא רק האמנת אלקות, מציאות הבורא, הוא גם שייך לגוי, לא כמצוה אלא כתנאי לכל המצוות, אבל ברגע שכתוב שם "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" המצוה הזו מופנית באופן מיוחד לעם ישראל (וזה גופא הטעם למה לא נאמר "אשר בראתי שמים וארץ", וכידוע הקושיה בזה).

שני הדברות הראשונים (שמפי הגבורה שמענו) הם כנגד שני פרצופי הכתר – עתיק יומין ואריך אנפין. עתיק יומין הוא סוף הארת המאציל העליון ואריך אנפין הוא ראשית הנאצלים. ובנפש, הם כנגד תענוג ורצון בהתאמה. מזה מובן למה הדבר הראשון שייך ליהודים דווקא (הרי ליהודי יש "חלק אלוה ממעל ממש", ניצוץ של המאציל העליון) ואילו הדבר השני שייך לכל באי עולם. גם מובן לפי זה הקשר בין הדבר הראשון, "אנכי וגו'", והדבר הרביעי, "זכור את יום השבת לקדשו" – מקור התענוג האלהי וענג שבת, וכמו שיתבאר.

"לא תשא" – מקור ברכת ה' במצוות בני נח

הדבר הבא, "לא תשא", היא המקור של איסור ברכת ה' שבשבע מצוות בני נח. גם, הולך יחד עם איסור עבודה זרה, הדבר הסמוך לו מלפניו.

שבת וכיבוד הורים לישראל

אחר כך יש את שבת. שבת לא שייכת לבני נח, עד כדי כך שדווקא עליה, יותר משאר המצוות, כתוב "גוי ששבת חייב מיתה". שבת שייכת רק ליהודים, היא בן/בת הזוג של עם ישראל.

אחר כך בא כיבוד הורים, "כבד את אביך ואת אמך". זו לא אחת המצוות של בני נח, אבל ראה זה פלא שחז"ל מציינים שדווקא גוי קיים כל כך בהידור את המצוה של כבוד הורים עד שעלינו ללמוד ממנו. יש מקום אחר בחז"ל שרבי עקיבא אומר שראה גוי שהרג את אבא שלו, שיסה בו את הכלב שלו. מצד שרשם, גוים שייכים לאורות מרובים של עולם התהו, יש אצלם עוצמות של טוב תוהי לעומת רע תוהי. בכל אופן, זו לא אחת ממצוות בני נח. זאת אומרת שבלוח הימני של עשרת הדברות יש את שתי המצוות העיקריות של גוי, איסור עבודה זרה ואיסור ברכת ה', ושאר המצוות ששם לא שייכות לו.

הלוח השמאלי – מצוות בני נח; "לא תחמד" – שרש אבר מן החי

אבל בלוח השמאלי, מצוות בין אדם לחברו, הכל מצוות בני נח. איך? לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב – בפירוש. מהי עדות שקר, המצוה הבאה? זו בעצם המצוה להקים מערכת משפט, דינים. בתוך הדינים צריך להקפיד שאף עד לא יעיד שקר, שהכל יהיה על פי צדק ועל פי מדת האמת.

מה המצוה האחרונה? "לא תחמד". זו גם המצוה האחרונה שקבלו בני נח, אחרי שקבלו את כל שש המצוות בזמן אדם הראשון, היתה עוד מצוה אחת שחיכו עשרת הדורות לקבל, עד נח, והיא המצוה של "אבר מן החי". אנחנו מסבירים, וזה דבר פשוט, שאיסור אבר מן החי הוא עצם החמדה, הפן האימפולסיבי של הנפש, ולכן שום דבר לא אסור באכילה לבן נח, לגוי, חוץ מאבר מן החי – שהוא החמדה, עצמת החום של היצר, שבצורה אימפולסיבית תופס אבר חי וקורע אותו, תולש אותו ואוכל אותו. עוד פעם, מצות "לא תחמד" היא שרש, קשורה בעצם, למצות אבר מן החי.

כך מצאנו את כל שבע המצוות בתוך עשרת הדברות בפרשת השבוע.

שבת וארץ ישראל

נחזור לשבת קדש: קודם כל, איפה ארץ ישראל נמצאת בתוך עשרת הדברות. כתוב בחסידות שארץ ישראל במקום היא-היא שבת בזמן. איפה שיש שבת ושמירת שבת יש גם שלמות ארץ ישראל. לגבי משהו מעשי מאד של תנועת הנוער בית דוד, זה לשים דגש מיוחד על שמירת שבת כמובן, וגם על פעילות בשבת – פעילות שעושים בשבת, שעושים כינוסים, עושים "הקהל" בשבת, מעוררים את הלב.

כל ההתעוררות שלנו לפעול למען ישוב ארץ ישראל, שלמות ארץ ישראל, למען הגאולה, למען מלכות בית דוד – התנועה נקראת בית דוד כי רוצים מלכות בית דוד במהרה בימינו ("ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם") – מתי הזמן הכי טוב לחשוב על זה וגם לתכנן את זה? בשבת לא עושים תכנוני חול, "כל מלאכתך עשויה", אבל דווקא בשבת זה הזמן הכי טוב לחשוב על ארץ ישראל ועל הגאולה ולתכנן מה עלינו לעשות כדי לזרז את הגאולה.

מחשבת הגאולה מקרינה לאומות העולם

היות שהגאולה היא גאולה גם לאומות העולם, מחשבת הגאולה בשבת היא הקושרת את קדושת השבת גם לאינם-יהודים. "מחשבה מועלת" – קרינת המחשבה הטובה שלנו אודות הגאולה החוצה מגיעה בפועל לאינם-יהודים ומעוררת אותם לחזור בתשובה (שבת אותיות תשוב כנודע). זה הדבר הרביעי.

גם את שני הדברות האחרים, "אנכי וגו'" ו"כבד את אביך ואת אמך וגו'", שלכאורה מיוחדים לנו, צריכים לחשוב כיצד הם קשורים לגאולה וממילא איך הם קשורים גם לאומות העולם. ברגע שחושבים ככה מאירים את האור של המצות הללו החוצה, זו המהפכה הרביעית שלנו. בנוגע לשבת ושלמות הארץ, המסר הנ"ל, האור של שבת (אור = 207, שבת = 702 – היפוך ספרות, סימן של השלמה זא"ז), האור של ארץ ישראל (ארץ ישראל = אור הכתר), יופץ וגם ידליק את הניצוץ בלב של כך וכך לעת-עתה-אינם-יהודים שירצו להתקרב ולהצטרף לעם ישראל (כגרי צדק), ואז יזכו גם הם לחלק בארץ ולשמור שבת, לטעום מענג שבת.

החילוק בין ישראל לעמים בכיבוד המסורת

נסביר נקודה מיוחדת לגבי כיבוד הורים: יש שלשה טעמים בראשונים למצות כיבוד הורים. הטעם הראשון הוא שצריך לכבד את ההורים כי הם שותפים עם הקב"ה בבריאה שלו. יש איזו השתקפות של הקב"ה בהורים, שאני מכבד את ההורים אני מכבד את ה'. זו דעת הרמב"ן, לכן גם מובן למה הדבר הזה נמצא בלוח הימני, השייך למצות שבין אדם למקום. יש את סברת ספר החינוך, פשוט לא להיות כפוי טובה לאבא ואמא שהתמסרו ממש, גם בצער העיבור והלידה ובעיקר במשך כל הגידול שלי וכו'. אבל יש גם דעה שלישית, באמצע, שהיא דעת האברבנאל, שעיקר הטעם של כיבוד הורים הוא כי דרך ההורים עוברת המסורת של התורה, האמת עוברת מדור לדור, מאב (ואם) לבן ("שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך"). ההורים שלי מנחילים את המסורת, וה'תודה רבה' שאני אומר להם והכבוד שאני מכבד אותם הוא בעיקר בגלל הדבר הזה.

נחשוב על לא-יהודי, על גוי, לכאורה גם הטעם העליון של הרמב"ן וגם הטעם התחתון של החינוך שוים במדה מסוימת אצל הגוי. הורי הגוי לא הולידו אותו לבד אלא עם השותף השלישי, ה', והם אם היו טובים גמלו לו הרבה טוב, כטעם החינוך. אבל מה שאין, ולא רק שאין אלא ההיפך אצלם, הוא הטעם השלישי (של האברבנאל, הטעם האמצעי בין הרמב"ן לחינוך) – כנראה לכן לא מצווים בכך, וזה חיזוק לאברבנאל – כי לא רק שההורים לא מנחילים לבניהם תורת אמת אלא מנחילים להם דמיונות שוא, עבודה זרה וכפירה ר"ל. לכן לא שייכת אצלם המצוה הזו.

אבל שוב, כאשר נפיץ להם את האור, שגם הם יהיו שייכים לתורה, אז גם להם תהיה שייכות למצות כיבוד אב ואם. שנזכה בקרוב שיהיו גם גוים טובים, כאשר נלמד אותם תורה, וגם לא יהיה רק דור ראשון אלא גם דור שני וכו', שהאבא והאמא יחנכו את הילדים לאור התורה שמאמינים בה, ואז יהיו כל הסבות לגוי לכבד את ההורים.

יציאת מצרים בקריאת שמע – יעד ההתפשטות לאומות העולם

נסיים בדבר הראשון, "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – אמונה בה', "אנכי וגו'", ואמונה בהשגחה פרטית, ועד לתכלית ההשגחה הפרטית שה' מוציא אותנו לגמרי ממצרים. מתי אנחנו מקיימים כל יום יציאת מצרים? כתוב בספר התניא שזה ב"שמע ישראל", שאז יוצאים מכל המיצרים.

"שמע ישראל" שייך לגוי? לכאורה לא, כתוב בו "הוי' אלהינו". אבל רש"י מסביר ש"הוי' אלהינו" היינו רק בזמן הזה, אבל או-טו-טו באים ל"הוי' אחד", "כי אז אהפוך אל עמים וגו'", כולם יעבדו את ה' שכם אחד. כמו שהשייכות של אחדות ה' שייכת לכולם, כך גם יציאת מצרים נוגעת לכולם. זה מסביר את אחד ממחוללי המהפכה הרביעית, החיד"א הקדוש, שהמליץ לשר שהיה בקשר איתו ושאל מה טוב לו לומר כל יום, שיאמר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". למרות שעדיין הוא לא ישראל ולא הגענו ל"הוי' אחד", צריך גם הוא, כגוי טוב, כבר להתבונן ולהתדבק ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 
שיעור 6 - כ"ח שבט ה'תשס"ט הדפסה דוא

...

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com