חיפוש בתוכן האתר

אור החיים ראה – פסוק ראשון - כ"א וכ"ד מנחם-אב ע"ט – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

כ"א וכ"ד מנחם-אב ע"ט – כפ"ח

אור החיים ראה – פסוק ראשון

ישיבת אור החיים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

שמונה פירושים יש באור החיים הקדוש על הפסוק הראשון בפרשת "ראה", אותם מקביל הרב לספירות – מבנה המעניק עוד תובנות מופלאות בפירושים ובקשרים ביניהם.

פרק ראשון הוא הקדמה – עוד לפני הכניסה ללימוד דברי אוה"ח – על פסוקי "ראה" בתנ"ך בכלל, ובפרט על הקשר בין שני פסוקי "ראה" האחרונים בחומש דברים (חלקים מתוך הקדמה זו נכנסו לפנת "רמז בפרשה" בעלון "ואביטה" השבוע).

פרק שני הוא לימוד ארבעת הפירושים הראשונים של בעל אור החיים, הפירושים ה'גבוהים' יותר, שעוסקים ב"ראה אנכי".

פרק שלישי הוא לימוד ארבעת הפירושים הבאים של בעל אור החיים, פירושים 'נמוכים' יותר, העוסקים בהמשך הפסוק (ויש בהם תוקף מיוחד של "ברכה וקללה").

פרק רביעי עושה את הקבלת הפירושים לספירות – ארבע הספירות הראשונות וארבע הספירות האחרונות – עם תובנות רבות העולות מכך, וחותם בהקבלה כ"חותם המתהפך" בין הפירושים העליונים והתחתונים, המוסיפה דברים מפתיעים. שיאו של הפרק – ושל השיעור כולו – הוא התבוננות ביחס לעבודה המחודשת בארץ ישראל, עבודה של התקשרות לה' לבדו (במעין דילוג על הממוצע המחבר, משה רבינו, והבנה של אופן הופעתו כמשיח).

א. פסוקי "ראה" בתנ"ך

נקדים הקדמה כללית: המלה "רְאֵה" מופיעה בן פעמים בתנ"ך – והסימן: "וראה בנים לבניך שלום על ישראל"[ב] – 15 פעמים בתורה[ג], 15 פעמים בנביאים, 22 פעמים בכתובים (פעם אחת יש "ראה" כפול, בדברי דוד לשאול: "ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי"[ד]).

15 הפעמים שבתורה מתחלקות כך: 4 בחומש בראשית 4 בחומש שמות ו-7 בחומש דברים[ה]. שתי הפעמים האחרונות בתורה הן 'זוג' (סוד "בטח בדד עין יעקב"[ו], בטח ר"ת ברכה טוב חיים = עין יעקב, כמבואר במ"א[ז]): "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה", "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע"[ח] (סיום הענין הוא "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה [חזרה על הפסוק שלנו] ובחרת בחיים"[ט]).

ב"ראה אנכי גו'" יש 7 תבות, ב"ראה נתתי גו'" יש 12 תבות, זוג מובהק כידוע בכגון דא מהרמב"ן.

שני הפסוקים עולים בגימטריא 5236 = 22 פעמים רחל (אשת יעקב, הדור ה-22 לאדם הראשון, "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון"[י] וכן "ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה"[יא], רחל סוד "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך"[יב]).

בשני הפסוקים יש עב-חסד אותיות (כמו בפסוקי "ויסע-ויבא-ויט") וכן בפסוק ה"ראה" שלפניהם, "ראה לִמדתי אתכם חֻקים ומשפטים כאשר צוני הוי' אלהי לעשות כן בקרב הארץ [= 'ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה'] אשר אתם באים שמה לרשתה" יש עב-חסד אותיות, ביחד קדם אותיות, זה ברבוע – נבואת משה רבינו ב"זה", מספר התבות בפסוק האחרון כנ"ל (בשני הפסוקים הראשונים יש כה תבות, רמז לנבואת שאר הנביאים, היינו מה ש"מוסיף עליהם משה שנתנבא [גם] בזה" – יחד 37, הבל-יחידה תבות, מספר שבת וכן מספר מגן-דוד).

"ראה למדתי" (= משה משה) "ראה אנכי" "ראה נתתי" = 2043 = 9 פעמים ברכה[יג]. רק הר"ת ר-ל ר-א ר-נ = 681 = 3 פעמים ברכה, שליש הכל, רמז לברכה המשולשת בתורה. ר"ת למדתי אנכי נתתי = אנכי. והנה "ראה" במספר סדורי = 26, שם הוי' ב"ה, נמצא שג"פ "ראה" רומז לשם בן יב אותיות, ג שמות הוי' של הברכה המשולשת בתורה, ברכת כהנים – הכל נכלל ב"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה". וי"ל ששלשה פסוקים אלה הם בסוד חש-מל-מל (ב"ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים גו'" הראיה היא בבחינת חש, ואילו ב"ראה... ברכה וקללה" "ראה... את החיים ואת הטוב ואת מות ואת הרע", החש נעשה מוחשי לגמרי, כדברי בעל אוה"ח הק', מל לשון מול כנודע. לפי זה, "ראה אנכי... ברכה..." היינו סוד גילוי העטרה בברית מילה).

ה"רְאֵה" הראשון בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה"[יד] – הוא יוצא מפי יצחק אבינו, מפי הגבורה, "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'"[טו]. שם מפרש האוה"ח ש"ראה" הוא לשון חשיבות, לא לשון ראיה, עיי"ש.

ב"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור וגו'"[טז] מפרש האוה"ח ש"ראה" רומז להתבוננות ברמזי השמות בצלאל-אורי-חור עיי"ש.

ב"ראה" הראשון של משנה תורה, "ראה נתתי לפניכם את הארץ וגו'" מפרש האוה"ח את "ראה" לשון יחיד כמו שמפרש כאן עיי"ש.

יש לומר ששבע ה"ראה" של משנה תורה הן כנגד ז"ת מלמטה למעלה: שתים הראשונות בענין ירושת הארץ בכלל כנגד מלכות ויסוד, שתים הבאות בענין ירושת סיחון מלך האמורי בפרט כנגד הוד ונצח, כל הנהי"ם קשורים למלחמה, שם צבאות, וכולם בפרשת דברים, אח"כ "ראה למדתי וגו'" כנגד תפארת, עמוד התורה, "ראה אנכי" היינו "אנכי" של מתן תורה, מפי הגבורה-העצמות, "ראה נתתי... ובחרת בחיים" גם מלשון הבטחה שסוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ולבחור בחיים ומיד הם נגאלים, חסד, ודוק היטב.

חסד

"ראה נתתי"

 

גבורה

"ראה אנכי"

 

תפארת

"ראה למדתי"

 

נצח

"ראה החלתי תת לפניך"

 

הוד

"ראה נתתי בידך"

 

יסוד

"ראה נתן הוי' לפניך את הארץ"

 

 

מלכות

"ראה נתתי לפניכם את הארץ"

ב. ארבעת פירושי "ראה אנכי"

הפרשה פותחת "ראה אנכי נֹתן לפניכם היום ברכה וקללה"[יז]. יש באוה"ח שמונה פירושים שונים על הפסוק, ננסה אי"ה לסדר אותם בהקבלה לספירות העליונות וכוחות נפש האדם:

השאלות בפסוק

ראה אנכי נותן וגו' צריך לדעת למה אמר לשון ראיה על הדברים [השאלה הראשונה היא מדוע משה רבינו אומר "ראה" על דבורים. כעת ממשיך לשאול:],

עוד אומרו אנכי [בנצבים – בפסוק "ראה" המקביל, כנ"ל – כתוב "ראה נתתי", בלי 'אני' או 'אנכי'.], עוד למה אמר לשון יחיד ["ראה".], כיון שכל הפרשה כולה בלשון רבים נאמרה [החל מהמלה "לפניכם", וכל ההמשך. הוא פונה ליחידים או לצבור?].

פירוש ראשון: בחירה בעולם העליון בזכות משה

על המוכיח להכיר בטוב שני העולמות

ונראה שהכוונה היא כי לפי שבא להבחירם [צורת מלה בסגנון מחדש – רוצה להשפיע עליהם שיבחרו. בכך רומז לפסוק ה'זוג' של הפסוק שלנו בפרשת נצבים כנ"ל, "ראה נתתי לפניכם היום... ובחרת בחיים". כאן לא כתובה לשון בחירה, ובמלה "להבחירם" רומז לכך.] בעולם העליון, ולהמעיט כל טובות עולם הזה [רוצה שנבחר בעולם העליון, ברוחניות, ולא בעולם התחתון, בגשמיות. במיוחד בנוגע לתענוגים – יש מים עליונים, תענוג רוחני, ומים תחתונים, תענוג גשמי[יח], ומשה רוצה שנבחר במים העליונים, בעולם העליון, בסוד "הוי כל צמא לכו למים"[יט], מי התורה, כמבואר בחז"ל ובתניא.],

וכדי שיתאמתו אצלם הדברים [שירגישו זאת כאמת מוחלטת, שאנשים יבחרו ברוחניות ולא בגשמיות, לבחור בברכה ולא בקללה.], צריך שהמוכיח יהיה בו שני עניינים [כמו אחד שרוצה למכור מכונית – אומר 'קח את זה ולא את זה' – אפשר רק אם מכיר טוב את שניהם, וגם הלוקח יודע שהמוכר מבין הכי טוב במכוניות.],

[עוד פעם, מי שמוכיח ורוצה שתבחר ברוחני ולא בגשמי – צריך שיהיו בו שני ענינים:] אחד שיכיר הכרה חושיית בטוב העליון [זו הוראה לגבי תורה בכלל ולעשיית בעלי תשובה בפרט. בעל תשובה יתפעל ממך רק אם יחוש שאינך רק מדקלם דברים שלמדת, אלא שאתה חווה זאת וחי זאת – אחרת הוא לא יקשיב לך בכלל. גם כאן, הוא אומר שצריך ראיה חושית בעליון, בעולמות העליונים, באצילות – שזהו הטוב האלקי.], והשני שהשיג השגת טוב עולם הזה וקנייניו [כך גם לגבי העולם התחתון. אם אני בא ואומר לך שלא כדאי לך לבחור בתענוגים אלה, כל מה שאתה רואה על השלחן, לא כדאי ללכת אחריהם, לבלות את חייך ברדיפה אחרי ההבל, הריק והתהו – הכל אין. כל מה שאתה רואה על השלחן הוא הבל, ריק[כ]. לא יתפעלו ממני אם אין לי חוש טעם בגשמיות, בתענוגי עוה"ז. יאמרו 'לי יש חוש הטעם, אני יודע שזה טוב – אתה לא'. אם כן, צריך את שני הדברים – שתהיה לו ראיה חושיית בעליון וגם טוב טעם בעולם התחתון וקניניו. לדעת מה זה כסף. הקב"ה מבין מה זה כסף? כנראה שכן... בכל אופן, בשביל למאוס בגשמיות צריך להבין את טוב הטעם שיש בעולם הזה, קנינים ובנינים וענינים וכו'.],

כי אם המוכיח יהיה מושלל מקנייני עולם הזה [מופשט מגשמיות.] לא יאמנו דבריו למשיגי טובת עולם הזה [כל אנשי העולם הזה.], כי יאמרו אין אומרים למי שלא ראה יבא ויגיד [מי שלא מרגיש – שלא יגיד חות דעת על מה שלא מכיר.], שאם היה טועם טעמי הנאות גדולת העולם הזה וקנייניו ותענוגיו לא היה ממאיסו ובוחר בזולתו [כי העולם הזה הוא הכי כיף. כך היו טוענים, ולכן לא יקשיבו לו:], ובזה לא יטו אזנם לקבל דבריו. [וכך גם לגבי העולם העליון:] גם הבא להפליג בטוב עולם הבא לא יוצדקו ולא יאמנו דבריו לשכל הטבעי כל שהוא עצמו אין דבריו אלא מפי האמונה והוא לא ראה ולא ידע [יש בחסידות שני מושגים: ידיעת המציאות וראית המהות[כא]. לפעמים ידיעת המציאות נקראת מוחין דאמא, או גדלות א', וראית המהות היא גדלות ב' או מוחין דאבא (הגם שבכל אחד מהם, אבא ואמא, יש גדלות א' וגדלות ב'). כדי שאוכיח אני צריך שתהיה לי גדלות ב' – שאני רואה את המהות, לא מספיק שאמרו לי ושברור לי וכו'. קטנות א' נקראת אמונה, לכן היה אפשר להסביר שדווקא מי שאומר "מפי אמונה", בקטנות א', אין דבריו מתקבלים. אבל אם "ראה", בראית המהות (גדלות ב'), או אפילו "ידע", בידיעת המציאות (גדלות א'), דבריו מתקבלים. אך בעומק, בשביל שהדברים יתקבלו באמת נדרשת ראית המהות – "הכרה חושיית" – ויחסית אליה הכל הוא "מפי האמונה" ופחות מתקבל. כנראה יש שתי מדרגות במקבלים – יש אנשים שידיעת המציאות מספיק מרשימה אותם שיקשיבו למה שאתה אומר, ישקלו זאת, אבל האנשים היותר חכמים, אם הוא לא ראה ממש לא יתפעלו מדבריו.].

בכל אופן, זהו נושא חשוב בחסידות: אמירה "מפי האמונה" לבד, קטנות א', בלי שום ידיעה, היא מי שמדקלם. זה ודאי לא עושה שום רושם. יש אחד שמבין את מאמר החסידות טוב, יכול לחזור עליו, ממש התבונן בו וממש מבין אותו – יש לו ידיעת המציאות – קצת מרשים לשמוע. אבל עדיין, מי אמר לי שבאמת ככה? להתרשם ולהתפעל שבאמת ככה היינו כאשר אני שומע זאת מפי אחד שראה בראיה חושיית, כמשה רבינו, גדלות ב'.

איך מושכים את הכלל?

[אז אין סיכוי לדבר עם יהודים על אלקות אם לא ראית?]

רואים בדורנו שיש יחידים שמספיקה להם ידיעת המציאות, אבל לא די בכך כדי לגרור את הכלל – משה רבינו מדבר לכלל ישראל. רואים היום רבנים גדולים, שאולי יש להם ידיעת המציאות, ויש לכל אחד כמה חסידים – אבל זה לא מספיק. משיח, שיכול להוכיח (גם מלשון הוכחה כנ"ל) את כל עם ישראל ולהבחירם – לעשות שנבחר בעולם העליון – צריך לבוא לעם ישראל עם ראיה מוחלטת.

[הוא רוצה בעצמו להשפיע על יהודים...] ודאי. [אם אני יושב ומדבר עם יהודים על אלקות, על משיח...] אם אתה עושה הצגה טובה, תחייך ותדבר בחיות – אולי תשפיע על מישהו. אבל צריך לדעת שרוצים אחד שרואה. היום היארצייט של רבי אהרן מבעלז. למה אנשים פשוטים, 'עמך', אוהבים בעלי מופתים? במשיכה אחרי מופתים יש טוב ולא-טוב. בחב"ד אולי יטענו שחיצוניות, אבל הרבי גם היה בעד – משיח ודאי יעשה מופתים. למה? כי המופת משקף שבעל המופת רואה וחווה את מהות הדברים. מופת הוא משהו שמראים, לשון ראיה (בלשון בעלי ההגיון "מופת" היינו הוכחה – אלו המופתים שאנו רוצים לשמוע מפי משיח ולראות על פניו ממש). זה המבחן – אם תוכל לעשות מופתים יהיה בסדר...

משה משיג בטיב שני העולמות

ולזה אמר מושיע ורב [משתמש בפסוק מישעיהו. פעם קודמת ראינו שהוא קרא למשה רבינו "אדון הנביאים", שייך לענין. כאן הוא קורא לו "מושיע ורב".] האיש משה, ראה אנכי, פירוש אלי תראו [מפרש "ראה אנכי" באופן מופלא – 'תראו אותי'. איך הרבי אמר זאת? "ממני יראו וכן יעשו". הוא מדגיש – כשיטתו בתחלת החומש, ולאורך הפירושים שלמדנו – שכל החומש הוא "מפי עצמו" של משה רבינו. כך, רק משה רבינו יכול לומר "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" – משהו עצמי לו. רק משה רבינו מכיר במוחש ממש את העולם העליון והעולם התחתון. משה נקרא על שם "מן המים משיתהו"[כב] (כאשר גם "מן" עולה מים, וכן מים במספר קדמי עולים משה!) – המים עצמיים לו, וממילא הוא מכיר היטב גם את טיב המים העליונים, תענוג אלקי, וגם את טיב המים התחתונים, תענוג גשמי. לפי זה, "הוי כל צמא לכו למים" היינו 'לכו למשה'. רק הוא יכול להוכיח (גם מלשון הוכחה) אותנו לבחור בעולם העליון ולא בתחתון – כי יודע בטיב שניהם.] ותצדיקו ותשכילו להצדיק הדברים [אם תסתכלו עלי הדברים יצטדקו אצליכם.],

כי הוא השיג להכיר טוב עולם הזה [מענין, הייתי חושב שיתחיל הכרת משה את העולם העליון, אבל מתחיל מהתחתון. עיקר החידוש – לא לחשוב שמשה רבינו פראייר, הוא מכיר הכי טוב את העולם הזה, חווה אותו.], כי היה גדול מאוד [לא חכם גדול או רב גדול, אלא גדול בגשמיות.] וגבור [כנראה שיש תענוג מיוחד של גבורים – ווארט יפה בפני עצמו. להכיר את טוב הטעם של הסטייק באמת צריך להיות גבור. גם עצם הגבורה היא תענוג. להיות גבור בגשמיות עושה לך כיף.] (קהלת רבה ט ב), ומלך [היה מלך בכוש לפי חז"ל.] (תנחומא קרח ג), ועשיר גדול [אין שום תענוג של העולם הזה שלא הכיר הכי טוב מכולנו. בסופו של דבר משה פרש מן האשה (במצות ה') – זהו עיקר הסימן שאין לו חוש בעולם הזה[כג]. מה שהוא כותב כאן הוא פשוט, בפשט ובמדרשי חז"ל. יתכן שהעובדה שלא היה לו חוש בעולם הזה היינו מה שחנך את עצמו, לאחרי 'עבודה' (כמו במדרש הידוע שמשה נולד עם כל המדות הרעות כו' אך הפך את טבעו הראשון לטוב[כד]). הוא הכיר את העולם עד הסוף, שאין לו יותר מה להכיר. אם אין לו יותר מה להכיר – הוא יכול לפרוש מהדבר. האור החיים רוצה ללמד אותנו.] כאומרם ז"ל (נדרים לח), ויפה דודי אף נעים [גם היה יפה תואר. כמו שאמרנו קודם שיש תענוג בלהיות גבור – יש גם תענוג בלהיות יפה תאר. לכן יוסף הצדיק, שהוא היסוד – אבר התענוג – חוץ מהמשמעות של זיווג, הוא לא יותר מדי הזדווג, הוא התחתן בפקודת המלכות והוליד שני הילדים, בשנות הרעב גם התנזר מאשתו[כה]. הוא עמד בנסיון של הברית עם אשת פוטיפר, ואחרי שני בנים – כדעת בית שמאי[כו], כמו משה רבינו, גם כדעת בית שמאי – הוא הפסיק. לא כתוב שהוא פרש מן האשה, אבל איפה היסוד אצלו? איפה אבר התענוג אצלו? כתוב שהוא "יפה תאר ויפה מראה"[כז], כמו רחל אמנו, אמא שלו. יש תענוג גשמי בלהיות יפה – "יפה דודי אף נעים"[כח]. עוד פעם המלה 'נעים' שהזכרנו בפרשת עקב שבעל אוה"ח מאד אוהב. אם כן, משה רבינו מושלם בעולם הזה – אין יותר טוב ממנו.],

גם בטוב העליון הכיר [ודאי.], כי עלה שמים וטעם טעם עליון [מודגש מה שאמרנו, שצריך לראות – לא מספיק לשמוע. ידיעת המציאות נקראת שמיעה וראית המהות היא, כמובן, ראיה. לפעמים בחסידות ראית המהות נקראת הכרת המהות, אבל הביטוי העיקרי הוא ראית המהות, לעומת ידיעת המציאות שהיא שמיעה. הוא טעם את הטעם שם – לא אכל ולא שתה ארבעים יום, מה החזיק אותו? – "לחם אבירים אכל איש", לחם המלאכים הוא התענוג האלקי, מזון הצדיקים לעתיד לבוא. גם בפרשת עקב דברנו על נעם וטעם, שתי מלים שהולכות יחד. את הנעם כתב כאן על הגשמיות והטעם כותב על הרוחניות.].

ואחר שהשיג הכרה חושיות הכרת שני דברים והשגתם, אמר להם הדברים האמורים בענין כאשר אבאר [אז יכול לומר "ראה אנכי נתן לפניכם היום".],

[למה צריך להדגיש כאן את משה – הקב"ה לא מכיר?] קודם כל, "לא מחשבותי מחשבותיכם"[כט], אנחנו לא בני שיח עם הקב"ה – "חברותא כלפי שמיא מי איכא"[ל]. הוא לא אחד מאתנו שיכול לומר לנו – 'אני כמוך, וכך כדאי לבחור'. קשה לומר שהקב"ה מכיר את טיב העולם הזה כמו שאני מכיר – שיש לו כיף מסטייק כמו שלי יש. אבל לומר על משה רבינו שמכיר כמוני – אולי כן. בכלל, מי אומר את הפסוק "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה"? משה, אבל קצת חידוש לומר שמשה נותן. הרבה פעמים "אנכי" הוא "אנכי מי שאנכי"[לא], וגם האוה"ח יפרש כך בהמשך. אבל עיקר הפשט שאומר זאת משה רבינו – הוא אומר "אנכי", הוא אומר "נתן לפניכם היום ברכה וקללה", הוא אומר הכל "מפי עצמו". חידוש, חשבתי שה' אומר זאת – לפחות "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".

"ראה" – הכרה ברורה ושוה לכל

ואומרו ראה לשון יחיד, כי ראיה זו כולן שוים בהכרתה כאיש אחד שגלוי לכל השגת משה בעולם הזה ובעולם הבא.

אומר כאן הבדל בין ראיה לשמיעה: בשמיעה – כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה. גם אם אני אומר משהו מפי השמועה, שמעתי והבנתי וכעת מעביר – כמו מי שלמד ממש טוב, הכי טוב, מאמר חסידות, וכעת מעביר הלאה – כל אחד תופס לפי שמיעתו-שכלו. אבל אם ראיתי ואני מספר בפשטות מה שראיתי – כאילו מראה לכולם מה שראיתי אני במו עיני – אין הבדל בין המקבלים. גם משהו חשוב מאד.

זהו דבר חשוב: התקשורת היום עסוקה בלהוריד את הכל לויזואלי, שתופס את הקהל הכי גדול. לתפוס הרבה אנשים אפשר רק בראיה, בה כולם שוים – היא המכנה המשותף הנמוך ביותר, שוה לכל נפש. דווקא כאשר החוש הכי עליון יורד למטה הוא יורד הכי רחוק, כולל את הכל (בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ"[לב], "אבא יסד ברתא"[לג]). כשמשה אומר 'ראו אותי' – לא שמעו אותי, תראו כמה טוב אני מכיר – אפשר לראות (ולא רק להבין בשכל) שהוא מושלם בגשמיות ומושלם ברוחניות. היות שהדבר שוה לכל נפש, הוא פונה בלשון יחיד – "ראה", כולם אותו אחד. זהו גם ההגיון של התקשורת, לתפוס הכי הרבה כשאתה פונה לכולם אותו דבר – פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר דווקא, על ידי ראיה.

עד כאן פירוש אחד, ואפשר כבר להתחיל להרהר כנגד איזו ספירה שייך. גם רמזתי... אבל האסימון לא 'נופל' לגמרי עד שרואים את כל הפירושים – אבל אפשר כבר להתחיל לחשוב.

פירוש שני: התעוררות להתדמות למשה

ברוחניות – התדמות למי שלמעלה ממך

עוד ירצה במאמר ראה אנכי, על דרך אומרם ז"ל (עי' רמב"ם הלכות תשובה פ"ה ה"ב [הציון כאן הוא לרמב"ם, אבל הוא אומר "אומרם ז"ל", סימן שזהו מאמר חז"ל – אחרת היה כותב שאלו דברי הרמב"ם.]) יכול אדם לעשות עצמו כמשה רבינו [על האבות כתוב שכל אחד חייב לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, אברהם יצחק ויעקב"[לד] – כל אחד צריך לשאוף להיות כמו האבות. כאן אומר בדיוק אותו דבר לגבי משה רבינו.],

מי זוכר איזה צדיק אמר שכולם יכולים להיות כמוני ממש? רבי נחמן. יש סיפור בחב"ד שקצת הפוך – כשאדמו"ר האמצעי היה אברך צעיר אדמו"ר הזקן עשה אותו מדריך האברכים הרציניים. הוא דרש מהם דרישות 'עבודה' על דרך מה שדורש מעצמו – שכולם יהיו כמוהו. אחד מהם בא ואמר לו 'מה אתה דורש ממני? אתה בן של אבא שלך, מילא אתה יכול להגיע למדרגות העבודה האלה, אבל אני לא נולדתי כמו שאתה. מה אתה דורש ממני?!'. כשאותו חסיד נכנס ליחידות אצל אדמו"ר הזקן הוא אמר לו 'ישר כח, שחנכת את הבן שלי'. [הרבי גם אמר שכל חסיד צריך להיות רבי.] הוא אמר להיות אדמו"ר – יש הרבה אדמו"רים אבל זה עדיין לא להיות הרבי עצמו. אבל להיות אני – "ראה אנכי", תהיה ממש כמוני – זה חידוש. רואים שזה פירוש של האור החיים הקדוש.

והוא מה שהעירם כי אליו יראו להדמות אליו [שוב, "ממני תראו וכן תעשו". בפירוש הראשון היה "ממני יראו" שאני בקי בתענוגי העולם הבא ותענוגי העולם הזה, ובחרתי בעליון. כאן עוד יותר – תראו אותי עד כדי כך שתהיו כמוני בכל. יש מצוה בתורה להתדמות לקב"ה, "והלכת בדרכיו"[לה], וכך משה רבינו רוצה שממש יתדמו אליו בכל-מכל-כל.], כל הבא ליקרב לעבודת הקודש עבודת ה',

ולא יעריכו עצמן עם מה שלמטה מהם [אם אדם מעריך את עצמו תוך הסתכלות על מישהו במדרגה נמוכה ממנו הוא מבסוט – ב"ה, אני יותר טוב מפלוני אלמוני. זה אסור. כתוב בפירוש ב"היום יום"[לו] שבגשמיות צריך להסתכל דווקא על מי שלמטה ממך כדי להיות שמח בחלקך, אבל ברוחניות צריך להסתכל רק על מי שלמעלה ממך. הווארט הזה, שברוחניות אסור להסתכל על מי שלמטה ממך, הוא כאן הווארט של האור החיים.], ויהיו בעיני עצמן כי כביר מצאה ידם [אם יעריכו עצמם ביחס למי שלמטה מהם – יהיו מבסוטים, ירגישו 'על הכיפק', מה שאנחנו קוראים סיפוק טמא. כל ביטוייו הם לשונות המקרא – "כביר מצאה ידם" הוא לשון איוב (ששלל זאת מעצמו) – "אם אשמח כי רב חילי וכי כביר מצאה ידי"[לז].].

התדמות למשה – עבודת יחידי סגולה

ואמר לשון יחיד, אולי שלא אמר רמז זה אלא ליחידי עם [בפירוש הראשון ה"ראה" בלשון יחיד היה כי פונה לכולם בדרגה שכולם תופסים כאחד – מה שקראנו המכנה המשותף הנמוך. כאן אומר בדיוק ההיפך, שבלשון יחיד מתכוון לא לכולם. הרושם הראשון היה שגם היהודי הכי פשוט, א פראסטע איד, א פאלח, יכול להיות כמו משה רבינו. כעת קצת חוזר בו – הדרישה הזו, "ראה אנכי", שצריך להתדמות אלי בכל-מכל-כל, נאמר ליחידי סגולה. (ליהושע? הרי גם ליחידי סגולה צריך לפנות בלשון רבים.) כשאומר לשון יחיד אומר שהוא פונה ליחידים, כל אחד בפני עצמו. "ראה" בא לאפוקי פניה לכולם יחד. נאמר בצורה אחרת: ידוע משל הצמח צדק[לח] שאמר על עצמו שהוא כובעי, מוכר כובעים, וכל אחד יבוא ויבחר את הכובע שמתאים לו – כל אחד ימדוד לפי הראש שלו. משה אומר "ראה" למי ששייך – איני אומר מי שייך, אבל יש כאן אנשים שיכולים להיות כמוני, ולכל אחד ואחד מהם אני אומר "ראה אנכי".], אשר יכינו עצמן להשגה עליונה [כמו "בני הנביאים". מי האנשים שקשורים למשה במיוחד? "אנשי משה". חוץ משבעים הזקנים, שהוא האציל עליהם מרוחו, יש "אנשי משה"[לט] – עליהם נאמר במלחמת עמלק, "בחר לנו אנשים"[מ] – ויש לומר שהם אנשים שיכולים להיות כמשה. הדבר מתבטא דווקא במלחמת עמלק – הם יכולים להלחם כמשה באנטיתזה של הקדושה, עמלק בגימטריא ספק[מא].], כי מי ומי הראוי להשיג השגה זו להיות כמשה [לכאורה לא נחלת רבים.],

וכנגד שאר כללות ישראל אמר נותן לפניכם [כך מסביר שבאותו פסוק כתוב קודם "ראה" לשון יחיד ואחר "נֹתן לפניכם" לשון רבים. "ראה אנכי" – ליחידים, "נתן לפניכם ברכה וקללה, אם תשמעו ואם לא תשמעו, באמת שייכות לכולם. אז יש לנו שני פירושים דומים. גם בפרשת עקב שני הפירושים הראשונים היו דומים, אבל כל אחד קובע ברכה לעצמו.].

פירוש שלישי: משה מדבר אל עצמו (שבכל ישראל)

רמז – בין הפשט לסוד

ובדרך רמז [משמע שאצלו שני הפירושים הראשונים יותר פשט. הפירוש השלישי כבר דרך רמז.] ירמוז על פי דבריהם ז"ל שאמרו (תיקו"ז תיקון סט) [לפעמים כשהוא מביא זהר אומר חכמי הנסתר, וכנראה כשאומר "דבריהם ז"ל" הכוונה לדבר בזהר שכל כך קרוב למה שכתוב בחז"ל, שלא צריך לומר עליו שחכמי הנסתר חדשו. אפשר אפילו לדייק "על פי דבריהם ז"ל" – אף על פי שזה כתוב בזהר, זה מתאים לחז"ל על פי נגלה.

יתכן אפילו שכך מגדיר את המושג "רמז", שעומד בין פשט לסוד (בסוד פרד"ס). לא כמו שאנחנו חושבים שרמז הוא גימטריאות וכיו"ב, אלא שרמז הוא סוד על פי פשט, ממוצע בין סוד לפשט – כתוב בזהר, אבל הוא על פי דבריהם ז"ל. הוא ודאי לא מתכוון כאן לרמזים, גימטריאות ור"ת וכו' (ומחיפוש פשוט, ברוב הפעמים שכותב "רמז" לא מתכוון לכך). צריך לבדוק אם כך באמת שיטתי אצל אוה"ח, כל פעם שאומר רמז.]

משה רבינו מדבר לעצמו

שכל בני תורה יש להם ניצוץ ממשה [כולם נקראים "עיני העדה"[מב], ענין הראיה[מג], כמו בפירוש הראשון.], ואין צריך לומר הדור ההוא ששמעו ולמדו מפיו שהם חלק ממנו [לכל תלמיד חכם יש ניצוץ, ובוודאי למי ששמע בפועל ממשה רבינו.]. והוא מה שרמז במאמר זה ראה אנכי, פירוש כאילו מדבר עם עצמו [הרבה מדובר בחסידות אודות ההבדל בין רב שמלמד אותי לבין רב שמדבר לעצמו ואני שומע. בכל אחד יש מעלה לגבי השני: הדבור אתי הוא אור המאיר לזולתו, מותאם אלי, והדבור לעצמו הוא אור המאיר לעצמו, המותאם לו. כשאני עומד מאחורי החלון ומקשיב למה שהוא מדבר לעצמו, אני יכול לזכות לאיזו השערה-הארה איך הוא לומד לעצמו ומה הקשר שלו לנותן התורה, הקב"ה, תוך כדי לימודו.]

ואומר לו אנכי [המכנה המשותף לשלשת הפירושים הראשונים ש"אנכי" הולך על משה, אבל כל אחד בגוון אחר. כאן אומר שב"ראה אנכי" משה מדבר עם עצמו – תראה אתה, ה"אנכי" שלי. זהו חידוש: בדרך כלל "אנכי" או "אני" אצל צדיק גמור הוא הנשמה, והגוף הוא זר, משהו אחר, כמו שהלל הולך לגמול חסד עם העלובה הגוף[מד]. אפשר לומר שהוא מתייחס לגופו כזולת, בסדר, אבל אם אני אומר לעצמי 'אני, תראה', הרבה יותר חידוש. כל גדר 'אני' הוא הסובייקט, אז איך אפשר אליו כאובייקט, כאילו הוא משהו אחר? זו איזו נשיאת הפכים אצל משה רבינו. יכול להתייחס ל'אני' כי הוא במקום שאין אני (כמוסבר[מה] ששמו של משה לא מוזכר בפרשת תצוה כי הגיע בה לבחינת 'אין', האני האמתי שלמעלה משם ולמעלה מכל גדר) – בשבילו גם הרגשת ה'אני' היא כגופו של הלל, המאפשרת פניה כחיצוני. (אולי קשור לזה שהוא "מחציו ולמעלה אלקים, מחציו ולמטה איש"[מו].) נכון, אפשר להסביר שמסתכל מהחצי העליון על החצי התחתון ואומר לו 'אני'.],

התכללות כל ישראל במשה

כי כל ישראל יתיחסו אליו [יש במצות אהבת ישראל בדרך מצותיך שתי קומות של אהבת ישראל: כמו דם, המחבר את כל אברי הגוף, אבל בכל אופן כל אבר הוא מציאות בפני עצמו. בדרך הטבע יד ימין לא רבה עם יד שמאל, אבל היום כן רבים. במדרגה השניה – המדרגה העיקרית אליה יש להגיע לפי חסידות – כולנו מוקפים במקיף אחד של אהבה עצמית, כל עם ישראל הוא 'אני' אחד (ואז "על כל פשעים תכסה אהבה"[מז], אהבת עצמו). כאן משה במדרגה השניה – הוא מכליל את כל עם ישראל בתוך ה"אנכי" שלו.],

וכשהוא מדבר עמם כאילו מדבר עם עצמו [זו מדרגה אמצעית לגבי המשל שהזכרנו – יש רב שמלמד תלמידים, אור המאיר לזולתו, ויש רב שמדבר לעצמו והתלמיד שומע מהצד, בלי שהרב יודע. כאן הוא תופס את החבל משני הצדדים – הוא מדבר לעצמו, וה'עצמו' הזה כולל את כולם. הוא מדבר לכולם, אבל במודע מדבר אליהם כחלק מהעצם שלו – "כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו"[מח].],

ולזה גם כן אמר ראה לשון יחיד כשיעור אנכי שהוא לשון יחיד יאמר עליו ראה [פירוש הכי טוב לכאורה. מי היחיד? אני. אבל כולם הם 'אני' – אני הכל (וכך אמר הלל בשמחת בית השואבה, "אם אני כאן הכל כאן"[מט]) – הלעומת-זה בקדושה של "אני ואפסי עוד", "את זה לעומת זה עשה האלהים".].

פירוש רביעי: ראיה שה' נותן ברכה וקללה

עוד ירמוז על ה' שקרא ואמר אנכי [בשלשת הפירושים הראשונים "אנכי" היה משה, ובפירוש הזה – כמו בדרך כלל בחסידות – "אנכי" היינו ה', "אנכי מי שאנכי", "אנכי" של עשרת הדברות.], וזה הוא שיעור הכתוב ראה כי אותו שקרא ואמר לכם אנכי [בדור הזה מכירים את ה"אנכי" של מתן תורה אלה שהיו פחות מגיל עשרים. הצעירים יותר שמעו מפי הוריהם, אבל יש כאן רבים שכן שמעו מפי הגבורה "אנכי".] הוא נותן לפניכם וגו' [לא אני אלא הוא.],

ואומרו ראה לשון יחיד כי בערך דבר זה כולן יהיו שוים כאחד [בחוש הראיה, בדבר שכולם ראו, כולם שוים.] לדעת כי ה' הוא הנותן לפניהם ברכה וגו' [(גם עשרת הדברות בלשון יחיד.) כן, שם הכל בלשון יחיד – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך וגו'". במה כולם שוים? בידיעה ש"אנכי" הולך על ה', ושהוא הנותן לפניכם ברכה. עצם הידיעה ש"אנכי" הוא ה' – אותו "אנכי" של מתן תורה – שוה לכל נפש.].

עד כאן ארבעת הפירושים הראשונים שהולכים יחד, בחלוקה לשלשה פירושים בהם "אנכי" הוא משה ופירוש רביעי בו "אנכי" הוא ה'. כפי שנראה, הם כנגד ד הספירות ראשונות – חב"ד וכתר.

ג. ארבעת פירושי "לפניכם היום ברכה וקללה"

[בתחלת השיעור השני נגנו ניגון קובליץ (הראשון מבין ניגוני קובליץ שבחוברת הניגונים של ר' אלי ריבקין ע"ה).] הניגון הזה מטהר את הנשמה באופן מיוחד – כדאי שכל אחד ידע אותו טוב.

 

ארבעת הפירושים הראשונים היו פירושים 'גבוהים', וארבעת הפירושים הבאים – על המשך הפסוק – הם 'למטה':

פירוש חמישי: עמידה על דעת משה רבינו

נותן לפניכם היום וגו' – פירוש לפי שהיום עמדו על דעתם [רק באותו יום ה' נותן לנו לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע[נ].], כאומרם ז"ל (ע"ז ה:) אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה ["לא קאי איניש אדעתא דרביה עד ארבעים שנין"[נא], עד סמוך להסתלקות משה רבינו. את העמידה על דעת משה הוא מתאר כאן במלים "עמדו על דעתם" – קשור לפירוש השלישי, שכל עם ישראל נכלל ב"אנכי" של משה, וכדלקמן עוד.].

עיקר הווארט הוא "היום", ושוב "אנכי" הוא משה, כמו בשלשת הפירושים הראשונים – משה נותן את הדעת של עצמו. אפשר לומר ש"ברכה וקללה" היינו ה חסדים ו-ה גבורות שבדעת משה.

פירוש ששי: ברכה שהיא קללה

ברכת עולם הזה גוררת קללה

עוד יתבאר בהעיר עוד אמרו ברכה וקללה [שתי המלים האחרונות של הפסוק.], שלא היה צריך לומר אלא [את המפורש בהמשך] את הברכה [אשר תשמעו] וגו' והקללה [אם לא תשמעו] וגו', כמו שאמר אחר כן [הווארט כאן הוא פירוש קשה, שיש ברכה שהיא בעצם קללה – זה מה שהוא בא להסביר.].

אכן יתבאר על דרך אומרם ז"ל (בספרי כאן) אמר להם משה לישראל אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים [כמה זמן? יש פסוק "לא לעולם חסן"[נב] – הם לא חזקים לעולם ועד. באיזה שלב הם נשברים, הם נופלים, נגמרת להם ההצלחה.] שנים ושלשה ימים [דוגמה.] הם מצליחים בעולם הזה וסופם לידחות וכו', עד כאן [הציטוט מהספרי.].

והוא אומרו היום ברכה וקללה, פירוש ברכה שהיא גם כן קללה והיא שלוות הרשעים בעולם הזה, שאינה אלא בזמן מועט, שעולם הזה יקרא יום אחד [לכאורה ברכה, אבל לזמן מועט. אמר קודם "שנים ושלשה ימים", אבל כל חיי האדם בעוה"ז הם בעצם רק "יום אחד".], על דרך אומרו היום לעשותם [שחז"ל מפרשים "בעולם הזה"[נג] – סימן שכולו יום אחד.]. והוא מה שדקדק לומר היום סמוך לזכרון ברכה [פירוש קשה – הברכה היא רק להיום, ואחר כך נגמרת.], לומר שאינה ברכה אלא היום, ולא למחר, ואדרבא קללה היא, נמצאת טובת עולם הזה מועטת וגוררת קללה [גם מועט, רק יום אחד, וגורר ומביא לידי קללה. בדרך כלל הייתי חושב שטובה גוררת טובה (על דרך "מצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה"[נד]), אבל כאן אומר הפוך, שברכת עולם הזה גוררת קללה – ביום אחד גומרים את העולם הזה, ו"שלות רשעים" שהיתה לך בעולם הזה גוררת קללה בעולם הבא.].

פירוש ההוד

זהו פירוש קשה, מתאים לראש של 'פרושים'. הרבה פעמים בחסידות אומרים "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה", לא רוצים לסיימו עד הסוף ולהזכיר בכלל קללה. כאן בדיוק ההיפך – הוא אומר שהברכה היא הקללה, ברכת עוה"ז גוררת את הקללה. אוה"ח הוא גם חסיד, אבל גם יודע לומר דברים קשים.

באיזו ספירה מתאים לומר שמשהו כאילו טוב הופך להיות הכי לא טוב. (מלכות.) המלכות דומה לזה משום ש"רגליה יֹרדות מות"[נה], אבל אין זו הכוונה כאן אלא שהברכה עצמה הופכת להיות קללה. זה שייך לא למלכות אלא לספירה הקשורה למלכות, להוד – "איהי בהוד"[נו] – עליו כתוב "הודי נהפך עלי למשחית"[נז]. הוד היא רגל שמאל והמושג "גוררת" שייך לרגל – ברגל שמאל משהו מתחיל טוב, לכאורה, בעוה"ז, אבל גורר קללה לעוה"ב. כבר מקמנו ספירה אחת.

פירוש שביעי: הכוונה בפרשת דרכים

"ברכה וקללה" בשתי הדרכים

עוד יתבאר, על פי מאמרם ז"ל (בספרי כאן) שאמרו משל לאחד שהיה יושב בפרשת דרכים והיו לפניו שני שבילין אחד תחלתו מישור וסופו קוצים, ואחד תחלתו קוצים וסופו מישור [מזכיר את סיפור רבי יהושע בן חנניה[נח] והילד הירושלמי שאמר "דרך ארוכה וקצרה" ו"דרך קצרה וארוכה" – אך לא אותו סיפור. שם הילד נתן מקום לטעות – אפילו רבי יהושע בן חנניה, "חכימא דיהודאי"[נט], לא הבין את כוונתו. כאן היושב על פרשת הדרכים אומר בדיוק מה קורה. שם בדרך הארוכה וקצרה אתה מגיע לעיר ובדרך הקצרה וארוכה אתה מגיע להיקף העיר, אך לא מוצא את הפתח וצריך לחזור. בדרך הארוכה וקצרה אתה מגיע ישר לשער, "זה השער להוי'"[ס]. דרך ארוכה וקצרה הוא השער של התניא. כאן – לא מדובר בתינוק, ילד, אלא במישהו מבוגר שדואג לצבור.], והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם אתם רואים שביל זה שתחילתו מישור בשתים ושלש פסיעות וכו' וסופו כו' עד כאן.

והוא אומרו נותן לפניכם וגו' פירוש שני מיני טובות [הפירוש הקודם היה ברכה שהיא קללה, ברכה שגוררת קללה. כאן מפרש שבכל אחד מהם יש את שניהם. שביל אחד מתחיל ברכה ומיד נעשה קללה, כמו בפירוש הקודם, אבל כאן יש גם חלק טוב – שביל אחד שמתחיל קללה ונעשה ברכה, מקוצים למישור. פסוק 'חצי טוב – חצי רע' (שייך לעולם היצירה שחציו טוב וחציו רע). התכל'ס היא להזהיר אותך שתבחר בטוב, כמו שה' שם את ידך על חלק הטוב ואומר 'בזה תבחר'[סא]. האדם היושב בפרשת דרכים אומר לאנשים ללכת בקוצים. אנשים לא אוהבים לעשות זאת, אבל זו עצה טובה.], ובכל אחת יש ברכה וקללה,

כי דרך הרשעים יש בו מישור בתחילה וקוצים בסופו הרי ברכה וקללה, ודרך "החיים" [לא קורא לה "דרך צדיקים", כמו "דרך הרשעים" אלא "דרך החיים" – ודאי רומז לפסוק "דרך עץ החיים"[סב]. רומז גם לשמו – חיים (כמו שאומר שמשיח נקרא חיים[סג]) – דהיינו שהוא עצמו המדריך שמסביר לאנשים שכדאי ללכת בקוצים, כי הדרך הופכת מהר למישור, ולא כדאי ללכת במישור שאחרי כמה פסיעות הופך לקוצים.] גם כן תחילתו קוצים וסופו מישור הרי ברכה וקללה גם כן ["שִׂכל את ידיו"[סד]. מתחיל בדרך הרשעים, כי ממשיך הפירוש הקודם. יש הרבה מאמרי חז"ל שהדרך הטובה מתחילה בקושי אך נגמרת טוב, "צדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה"[סה], שבהתחלה מקללים אותך וכו', "אֹרריך ארור [ואח"כ] ומברכיך ברוך"[סו]. אם לא מקללים אותך בהתחלה – עליך לפשפש במעשיך...].

בטול הקללה ברוב הברכה והברכה ברוב הקללה

[אחרי שאמר שבשניהם יש "ברכה וקללה", חוזר לפרש:] וחזר ופירש את הברכה, פירוש לזה יקרא ברכה, שאין ראוי לחוש לענף הקללה שבה [חלק הקללה 'בטל ברוב' – דין בטול. הקללה מתבטלת ונמתקת – בלשון הקבלה – בברכה. כמו שהרבי אומר[סז] שבביאת המשיח נזכה לומר את הפסוק "אודך הוי' כי אנפת בי"[סח] בשמחה, שהקללה בתחלה מתבטלת לחלוטין בתוך הברכה ועד שהופכת להיות חלק מן הברכה.] אשר תשמעו וגו', הגם שיש באמצעות זה צער ["לפום צערא אגרא"[סט].],

כי הצדיקים מצטערים בעולם הזה בהשתדלות המושכל, ועולמם קשה עליהם למה שצריכין בו [לצדיק יש רק חפץ אחד – להשכיל באלקות. שייך למשיח שבכל אחד ואחד, עליו נאמר "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[ע]. הוא לא רוצה בחיים לאכול ולשתות, אלא רק להשכיל באלקות, חב"דניק אמתי. העולם הזה מפריע לו, הגוף מעמיד עצמו כמכשול בפניו – הוא מצטער, צריך לעבור את כל הדרך בעולם הזה. בעולם העליון אין מכשולים, ובעולם הזה כל צעד הוא מכשול. דורשים[עא] "אשר תשמעו" גם לשון אושר – בסוף תהיה מאושר, סימן שבהתחלה אינך מאושר, אבל אתה חי את העתיד. בכלל, צדיק חי את העתיד.],

והקללה [לא "אשר" אלא] אם לא תשמעון, הגם שאתם מתעדנים בעולם בכל אות נפש הבהמית [הביטוי "נפש הבהמית", המופיע רבות בספר התניא ודא"ח, אין מקורו בתלמוד אלא בספר הזהר[עב] ואחריו שאר ספרי הקבלה.] ויערב לכם, מישור זה לקללה יחשב [ברכה זו היא קללה. קודם אמר ששני השבילים הם ברכה וקללה, ובפסוקים הבאים מפרש שמה שבא בסוף הוא העיקר – ע"ד הפתגם "סוף טוב הכל טוב" – אם הברכה בסוף הקללה שבתחלה בטלה בה והכל ברכה, ולהיפך אם הקללה בסוף הברכה שבתחלה בטלה בה והכל קללה.].

פירוש שמיני: ברכה וקללה בנתינת הארץ

עוד יתבאר כל הכתוב, על זה הדרך [בדרך חדשה, הכי אקטואלית לנו – פירוש של שלמות הארץ, שייך לבחירות.], לפי שאמר להם בסמוך [סיום פרשת עקב.] נחלת הארץ כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה (לעיל פסוק כד) [הבטחה לקבל את ארץ ישראל השלמה, עד נהר פרת – גבולות ההבטחה של אברהם אבינו.], לזה אמר להם ראה אנכי נותן וגו' [דורש כאן סמיכות, כפי שלמדנו[עג] שבמשנה תורה – ש"מפי עצמו" של משה – גם מי שלא דורש סמוכין בכל התורה דורש סמוכין[עד]. ה' מבטיח לאברהם "מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת"[עה] וכאן כתוב "מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון"[עו]. יש פירושים שונים מהו "הים האחרון" – ים התיכון או ים האוקיאנוס[עז]. הסדר הוא "ממזרח שמש עד מבואו"[עח].], פירוש נתינה זו שה' נותן לכם היום, דקדק לומר היום, כי ברכה זו שאמר להם כל המקום וגו' לא נאמרה להם עד היום הזה.

ואומרו ברכה וקללה – פירוש יש בנתינה זו ברכה ויש בה קללה ["כל הנותן בעין יפה הוא נותן"[עט], ואף על פי כן בנתינת הארץ יכולה להיות קללה. מי סובר כך היום? זו בדיוק דעת החרדים, האנטי-ציונים, שאם לא זוכים ושומרים כאן תורה ומצות כל מה שזכינו לארץ הופך להיות קללה. רואים שבעל אוה"ח טוב לכולם... הוא אבי החסידות ואבי החרדים לדבר ה' בכלל.], וחזר ופירש את הברכה אשר תשמעון, פירוש אם תשמעון תהיה נתינה זו לכם לברכה, ואם לא תשמעון אין זו לכם כי אם קללה [כל מתנת ארץ ישראל הופכת לקללה.], שבאמצעותה [של מתנה זו, שאנו מקבלים ארץ, מקבלים מדינה.] יתקנאו בכם האומות ויאבדו אתכם ממנה בנקמה גדולה [כל אומות העולם יחד יתקבצו עלינו בארץ ישראל ויגרשו אותנו ממנה, כי הקמת מדינה מעוררת אנטישמיות. מה הוא אומר? שאם אנחנו בסדר לא צריך לפחד מהאנטישמיות, שאכן מתעוררת רק כשאיננו בסדר.],

גם תהיה להם ההנאה ממנה לרעה להם לעולם הנצחי [אם כאן הציונים החילוניים עושים חיים, עושים כיף בארץ, בעולם החולף, הדבר יהפוך להיות עונש בעולם הבא, שהשתמשו בארץ ישראל בשביל הנאתם הגשמית. דברים נוקבים עד תהום רבה.], כדרך אומרו (לעיל ז י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו [ההנאה מארץ ישראל תהיה התשלום לרשעים בעולם הזה, שיהפוך רע לעולם הבא, כפי שכבר אמר. יש כאן שני דברים, או שהאומות יעשו בנו נקמה – כי יש לנו ארץ, ובלא-מודע דווקא העובדה שאיננו מתנהגים כיהודים, איננו שומרים את התורה, מעוררת אנטישמיות – או, גם אם הכל יהיה כאן טוב בגשמיות, הטוב יהפוך לנו לרועץ.], ועיין בסמוך.

כמו שברביעיה הראשונה הפירוש הרביעי היה קצת אחרת מהקודמים, גם כאן – הפירוש של ארץ ישראל הוא חידוש לגבי מה שאמר קודם (כולל דרשת סמוכין שבו).

ד. הקבלת הפירושים לספירות

כעת צריך לסדר את כל שמונת הפירושים. כמו שאמרנו, שלשת הפירושים הראשונים הם חב"ד – לפי הסדר – והפירוש הרביעי משלים את הכתר, "אנכי מי שאנכי". ארבעת הפירושים האחרונים הם כנגד ארבע הספירות האחרונות, נהי"מ (וכבר ראינו שהשני בהם הוא ההוד). נסביר מלמטה למעלה:

מלכות: טוב ורע בארץ ישראל

כאן זו דוגמה יפה שהוא לא אומר מלה או חצי מלה על ספירות, אבל הסדר כאן מאד ברור. הפירוש האחרון הוא פירוש מיוחד של ארץ ישראל – מתנת ארץ ישראל יכולה להיות טובה ("אשר תשמעו") ויכולה להיות רעה ("אם לא תשמעו", שרש לא-טוב בעולם הזה או בעולם הבא). מהי ארץ ישראל בכלל? מלכות. דווקא במלכות יש טוב ורע (בקבלה הראשונה[פ] המלכות מכונה "עץ הדעת טוב ורע", בעוד התפארת היא "עץ החיים". כרמוז בתחלת הפסוק שלנו: "ראה אנכי" עולה טוב-רע, היינו "ברכה וקללה").

ועוד, הוא אומר ש"אם לא תשמעו" היינו מדינה-מלכות חילונית. הכל מדבר כאן על החברה, לא על פרטים, על היחידים. כל הפירושים עד כה היו ליחידים, והפירוש האחרון הוא פירוש של צבור – פונה לצבור, למלכות, כנסת ישראל. בטוי הצבור הוא מדינה – יש לנו מדינה. אם הצבור, המדינה שלנו, הולך בדרך ה' – הכי טוב. אבל אם הצבור לא הולך בדרך ה' – לא טוב.

 

יסוד: שני שבילים

הפירוש שלפניו היה שיש שני שבילים, ובכל אחד מהם יש ברכה וקללה, והפסוקים הבאים אומרים שקללה שבעקבותיה ברכה בטלה בברכה וברכה שבעקבותיה קללה בטלה בקללה. מי האדם שעומד ומזהיר את הצבור ללכת בקוצים כדי שבסוף יגיעו למישור? ה"צדיק יסוד עולם"[פא] (הזכרנו שפירוש זה מתאים לעולם היצירה שחציו טוב וחציו רע, ושם "שר העולם" הוא המלאך מטטרון[פב], ששמו כשם רבו[פג], ש-די, שם ספירת היסוד. והוא בחינת ה"צדיק יסוד עולם" – הוא נקרא נער[פד], כיוסף הצדיק[פה], ועליו נאמר "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם"[פו]).

הפירוש הקודם היה רק "הודי נהפך עלי למשחית", אבל כאן עומד הצדיק ומזהיר – לך בקוצים וכך תגיע לברכה. החידוש כאן שיש סדר – סדר של ברכה ואחר כך קללה וסדר של קללה ואחר כך ברכה. כלל גדול אצלנו[פז] שסדר, "קדימה ואיחור", הוא מושג של ספירת היסוד. ה"צדיק יסוד עולם" שעושה לך סדר ומזהיר איזה סדר טוב – "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו"[פח], מצביע על הטוב.

מתוך ההקבלות האלה לומדים הרבה על הספירות, וגם כל מה שדברנו פעם מקבל ממד ועושר חדש.

נצח: עמידה על דעת משה רבינו

את הפירוש השני ברביעיה השניה כבר הקבלנו לספירת ההוד. הפירוש הראשון ברביעיה השניה ש"היום" (לאחר ארבעים שנה) אתם עומדים על דעתכם – עומדים על דעת משה. הסברנו ש"ברכה וקללה" יכול להיות ה חסדים ו-ה גבורות בדעת משה רבינו. ה חסדים ו-ה גבורות בדעת הם סוד "שמאל דוחה וימין מקרבת"[פט] – הדעת מה צריך לדחות בעולם הזה ומה צריך לקרב.

אם ארבעת הפירושים האחרונים הם נהי"ם לפי הסדר, זהו פירוש הנצח. מה הקשר? משה רבינו הוא נצח – זו הדעת שלו. הביטוי הוא "עמדו על דעתם... אין אדם עומד על דעת רבו". באיזה אבר של הגוף עומדים? ברגל – רגל ימין, "מוליך לימין משה"[צ]. דעתו היא דעת נצחית – חושב על הנצח. לכן מתקשר לפירושים הבאים – הוא חושב לטווח ארוך, מה יהיה הנצח. גם בפירוש האחרון, של ארץ ישראל, השתמש במלה נצח (ביחס לטוב נצחי). הנקודה כאן היא לא רוחניות וגשמיות אלא חולף לעומת נצחי. הוא לא מבטל את הטוב של העולם הזה, קורא לו טוב, אומר שמשה רבינו מכיר אותו טוב מאד – אבל 'חבל על הזמן' אם הוא חולף. יש חולף ויש נצחי. חולף-נצחי ראשי תבות חן – "ונח מצא חן"[צא], שבעים פני חן.

 

כעת נחזור להסביר את הפירושים הראשונים:

כתר: "אנכי מי שאנכי"

הפירוש הרביעי ברביעיה הראשונה היה כנגד ספירת הכתר – "אנכי מי שאנכי". כולם צריכים לדעת שהוא הנותן לפניכם, ובערך הראיה הזו כולם יהיו שוים כאחד. לפי כל שאר הפירושים ה"אנכי" הוא משה, ודווקא בפירוש הזה הרביעי ה"אנכי" הוא ה'.

דעת: התכללות ישראל במשה רבינו

גם כאן נלך אחורנית: הפירוש הקודם היה שמשה מדבר לעצמו, "ראה אנכי", אך בכך מדבר לכל ישראל – כולם כלולים בו, הוא נשמה כללית שכולנו ניצוצות שלו שעדיין קיימים בתוכו. הוא כולל אותנו בעצמו, מקיף את כולנו, כמו הדרגה העליונה של אהבת ישראל בדרך מצותיך.

מישהו זוכר משהו דומה, שההתייחסות לעצמי היא בעצם התייחסות לכולם? משה כאן מתדמה לבוראו יתברך, ש"בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים", כדברי הרמב"ם[צב]. זהו בעצם הווארט הפנימי של הפירוש הזה. כאשר משה רבינו, הנשמה הכללית, ששקול כנגד ששים ריבוא, מדבר לעצמו – הוא בעצם מדבר לכולם, כי כולם בתוכו. דבר גדול, כולם בתוך משה רבינו. הוא הדעת, המודעות (ה'אני'), של כללות נשמות ישראל. לכן הפירוש שייך לספירת הדעת.

בינה: התדמות למשה רבינו

הפירוש הקודם הוא שכל אחד יכול להדמות למשה רבינו, "ראה אנכי" – "ממני תראו וכן תעשו". בתחלה נשמע כמו רבי נחמן, שכל אחד יכול להיות כמוני ממש (על דרך "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב"), אך בסוף מסייג שאי אפשר לדרוש מכולם אלא רק מיחידי סגולה (כמו סיפור אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי שספרנו).

פירוש זה הוא כנגד ספירת הבינה, שעושה הבחנה בין לבין – בהתחלה כולם ואחר כך מבדיל בין יחידי סגולה לעמך הפשוטים. עיקר שייכות הפירוש לבינה הוא בהתדמות למשה רבינו – מי הוא משה רבינו? למה אני מתדמה אצלו? כתוב ש"משה זכה לבינה"[צג], השגה באלקות, בשעת מתן תורה ובסוף ימיו זכה לשער הנון[צד]. עיקר הזכיה של משה רבינו – "מבחר המין האנושי", כמו שמדגיש הרמב"ם[צה] – הוא "משה זכה לבינה". אם אנחנו צריכים להתדמות אליו – סימן שעלינו לשאוף לזכות לבינה כמותו.

אפשר לפרש, שאם הבינה הזו היא תבונה (הפרצוף התחתון של הבינה, המדות של הבינה) – יתכן שבאמת מתאים לכולם. אם היא אמא עילאה (המוחין בעצם של הבינה) – זה שייך רק ליחידי סגולה. בכל אופן, השאיפה והעבודה של "ראה אנכי נתן לפניכם היום" את המדרגה של עצמי היא בבינה. ה'אני' ממש הוא הדעת, המודעות כנ"ל, אבל כאן לא מדבר על ה'אני' אלא על המדרגה שלי, מדרגת משה רבינו שעלה משער לשער בחמשים שערי בינה עד שזכה לשער הנון (ובסולם כל חמשים שערי הבינה יש אחד שמתדמה אליו בשער הראשון, יש אחד שמתדמה אליו בשער השני שלו וכו').

חכמה: ראיה מוחשית

הפירוש הראשון היה שעל המוכיח (לשון הוכחה ולשון תוכחה) להיות בקי במוחש ממש בשני העולמות, בבחינת ראיה, ולתת מופת. יש מי שעושה מופתים, אבל המופת העיקרי אצל בעלי השכל הוא לשון הוכחה. מכאן מובן גם מהו עיקר המופת בחב"ד. לפעמים אומרים שעיקר המופת של צדיק שלוקח בול עץ ועושה ממנו בן אדם – ודאי מופת, המופת הכי גדול. אבל יש מופת שהצדיק מראה לי את האמת (על מנת לעשות ממני בן אדם), הוא מראה-מוכיח לי אז עס איז דא א גאט אויף דער וועלט (שיש ה' בעולם)! זהו מופת של חב"ד, ממנו מסתעף מופת של חג"ת שעושה ממני בן אדם. יש גם מופת של נה"י – נס (לו קוראים מופת רוב האנשים, אנשי טבע, נה"י). אלו שלשה פירושי מופת, כנגד מושכל מורגש ומוטבע.

איזה סוג של מופת אנחנו רוצים אצל משיח? יש מי שרוצה מופתים של נה"י, שינוי הטבע, אבל חב"דניק רוצה תורה חדשה, החל מ"מופת הייתי לרבים"[צו], רק להסתכל על המשיח ("מלך ביפיו תחזינה עיניך"[צז]) ולראות אלקות, ואז – "פתח פיך ויאירו דבריך"[צח] בתורה חדשה שישמיע לנו מלך המשיח. הווארט שאצל משה רבינו הכל נמצא במוחש, גם הרוחניות וגם הגשמיות – בקי בשניהם (אצל רבי נחמן יש ביטוי: "בקי ברצוא ובקי בשוב"[צט]) – ולכן לו ורק לו ראוי להוכיח.

בכל אופן, מהי ראיה במוחש? חכמה. משה נקרא על שם המים, כנ"ל – הוא נמשה ממי החכמה כפי שהיו בתחלת הבריאה ("'בראשית' – בחוכמא"[ק]) "מים במים"[קא]. אח"כ, ביום שני, נבדלו המים העליונים מהמים התחתונים, והוא בקי בשניהם, בקי בכל המים שיש בעולם, תענוגים גשמיים ותענוגים רוחניים – רואה הכל במוחש. זו חכמת משה רבינו.

נחזור: הפירוש השני היה שאיפה לבינה של משה, הפירוש השלישי הוא הדעת-המודעות שלו, ואחרי החב"ד מגיעים ל"אנכי" שהוא ה'. משה רבינו הוא ממוצע המחבר – בחב"ד שלו הוא מחבר אותנו לגילוי אור אין סוף שבכתר (ועד לעצמותו יתברך ממש, וכמו שנאמר "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[קב] כמבואר בדא"ח).

השתקפות ה-ד ראשונות ב-ד אחרונות

לפי הקבלה זו, על מה דלג בעל אור החיים? על המורגש שבנפש – חסד-גבורה-תפארת, אהבה-יראה-רחמים. למה? קודם כל, כתוב[קג] ששם מה מתבטל לעתיד לבוא. משהו חב"די מאד – לא מוזכר רגש ב"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה". אם כבר רגש – בפירוש הראשון משה מרגיש-רואה במוחש את המים התחתונים והעליונים, ויודע להוכיח לנו מה עדיף תוך כדי שהוא פונה לרגש שלנו והדברים מתקבלים על לבנו (בסוד "מה שמו ומה שם בנו"[קד], הארה של בטול, מה, פנימיות החכמה, במקום הרגש שבלב). אבל עיקר הווארט הוא שיש זיקה עצמית בין ד ראשונות ל-ד אחרונות, בסדר הפוך ("חותם המתהפך"):

הנצח (תחלת הנהי"ם) מתחבר לדעת (סיום ד ראשונות): פירוש הנצח היה שאחרי ארבעים שנה אנו עומדים על דעת משה רבינו, מכח מה שכולנו כלולים במשה.

ההוד מתחבר לבינה – "בינה עד הוד אתפשטת"[קה]: על כל אחד לשאוף למדרגת הבינה של משה. היום אומרים תובנות – התובנה הכי פשוטה של משה רבינו, השייכת לכולם (השער הראשון שלו כנ"ל), היא המתפשטת עד ההוד. הבינה שלו בכלל היא השגה באלקות, אבל התובנה הנמוכה ביותר שלו, השוה לכל נפש, היא הידיעה שישנה ברכה שהופכת לקללה, "הודי נהפך עלי למשחית".

פירוש הראיה-החכמה, שהמוכיח צריך להיות בקי בשני העולמות ורק אז יכול להוכיח, מתקשר בפשטות לפירוש היסוד – ה"צדיק יסוד עולם" שעומד על פרשת דרכים ואומר שדרך זו היא קוצים בהתחלה ואחר כך מישור והדרך הזו היא מישור ואחר כך קוצים, לך בדרך הטובה (שתחלתה קוצים). מפירוש החכמה יוצא פירוש היסוד – "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"[קו].

אחרון אחרון חביב – "כתר עליון איהו כתר מלכות"[קז]: מי נותן לנו את הארץ? רק ה'. כל השאר שייך למשה, אבל משה אפילו לא יכול להכנס לארץ – הארץ היא מתנה של ה'. כך כתוב בסוף פרשת עקב – "כל המקום אשר תדרֹך כף רגלכם בו לכם יהיה... פחדכם ומוראכם יתן הוי' אלהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דבר לכם"[קח], זהו ה"אנכי" של עשרת הדברות שנותן לנו את הארץ.

ארץ ישראל בגאולה – חבור ישיר לה'

נעמיק בקישור האחרון: הפסוק החותם את פרשת עקב, העקב שבעקב, סוד "עקבתא דמשיחא" – "לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן הוי' אלהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דבר לכם" – עולה יג פעמים משיח! דהנה ידוע שאף על פי ש"'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו"[קט] ו"מה שהיה הוא שיהיה"[קי], "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[קיא], בכל זאת משה-גואל-ראשון הוא בחינת הדעת של נשמות ישראל ואילו משה-גואל-אחרון הוא בחינת הכתר של נשמות ישראל (ו"כאשר מונים את הדעת לא מונים את הכתר וכאשר מונים את הכתר לא מונים את הדעת"[קיב], שאף על פי שהם אחד בעצם ואיתא בכתבי האריז"ל שנחשבו לספירה אחת, הנם שונים ואף הפוכים מצד הגילוי שלהם). דווקא במשיח (שכן נכנס לארץ, לא כמו משה רבינו) יש השראת ה"אנכי מי שאנכי" של מתן תורה, הגילוי של כתר עליון. והיינו ממש "כתר עליון איהו כתר מלכות"[קיג] ו"אין כתר אלא למלך [מלך המשיח]"[קיד].

ויש בזה רמז שבארץ ישראל, ירושת הארץ, להקים כאן מדינה – במדה מסוימת עוקף את משה רבינו (גואל ראשון). והוא על דרך הווארט המפורסם של ר' צדוק[קטו], "והִוא לא תצלח"[קטז] (בלי משה רבינו) מה שאין כן לעתיד לבוא היא כן תצלח (רמז לטעימה מקיבוץ גלויות לה זכינו בימינו[קיז]). כאן בארץ צריכים להגיע לגילוי עצמי (וכפי שמתגלה במשיח גואל אחרון, וכידוע בדברי הרבי אודות הרבי הריי"ץ, כמבואר באריכות במאמרנו "וצדיק יסוד עולם"[קיח]). ה' דווקא נותן את הארץ ועכשיו צריך להיות בסדר עם הקב"ה ולעמוד מול הקב"ה בעצמו (כדי לזכות לברכת הארץ ולא להיפך ח"ו).

ביאת עם ישראל לארץ ישראל היא לשם החתונה שלנו עם הקב"ה. השדכן הוא משיח (שכולל בעצמו את שתי בחינות משה ואהרן, "שושבינא דמלכא" ו"שושבינא דמטרוניתא"[קיט], כמבואר בדא"ח[קכ]), אבל בשעת היחוד אין שום ממוצע, גם לא ממוצע המחבר, בין החתן לכלה. כך צריך להיות יחודנו עם ה' בארץ ישראל. שומרים תורת משה רבינו, שומעים תורה חדשה, רזין דרזין דאורייתא, מפי מלך המשיח, אך הזיווג השלם הוא עם עצמותו יתברך ממש ללא שום אמצעי.

סיכום

לסיכום הפירושים וחבור הספירות העליונות עם הספירות התחתונות:

 

כתר

"אנכי מי שאנכי"

 

חכמה

ראיה מוחשית

 

בינה

התדמות למשה רבינו

 

דעת

התכללות העם במשה רבינו

 

חסד

 

 

גבורה

 

 

תפארת

 

 

נצח

עמידה על דעת משה

 

הוד

ברכה שהיא קללה

 

יסוד

שני שבילים

 

 

 

מלכות

טוב ורע בארץ ישראל

 

 

 

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] תהלים קכח, ו.

[ג] 15 ה"ראה" הן: "ראה ריח" "ראה אלהים" "ראה את" "ראה נתתי" "ראה כל" "ראה נתתיך" "ראה קראתי" "ראה אתה" "ראה נתתי" "ראה נתן" "ראה נתתי" "ראה החלתי" "ראה למדתי" "ראה אנכי" "ראה נתתי" (6 "ראה" עם לשון נתינה, "כל הנותן בעין יפה הוא נותן") = 10800 = 15 פעמים 720, 6 בעצרת, י"פ עב-חסד הנ"ל.

[ד] ש"א כד, יא. "ואבי ראה גם ראה" = דעת, ראיה לעומק שיש בה דעת, הכרת האמת, וכדברי בעל אוה"ח הק' לקמן בענין ראית-הכרת המהות. ומבואר במ"א (???) הקשר בין "ראה חיים עם אשה" (קהלת ט, ט), "שכן ארץ ורעה אמונה" (תהלים לז, ג) ו"דעה חכמה לנפשך" (משלי כד, יד) כאשר ג הלשונות = 2366, 26 פעמים 91, והערך הממוצע של חיים אמונה חכמה = אנכי, "ראה אנכי"!

[ה] 4 4 7 כל אחד ברבוע = 81, 9 ברבוע = אנכי, "ראה אנכי". "ראה" ובמילוי ובמילוי המילוי = 2106 = אנכי פעמים הוי'! והוא עולה ג"פ שבת, יום הראיה באלקות, וי"ל כנגד ג סעודות בשבת, ג העליות של "עין [של 'ורעה אמונה'] בעין [של 'דעה חכמה'] יראו [א של 'ראה אנכי']" שבסוד השבת.

[ו] דברים לג, כח.

[ז] סוד ה' ליראיו שער ההתבודדות פ"ב; לב לדעת מאמר "אמונה ובטחון" פ"ח.

[ח] דברים ל, טו.

[ט] שם שם, יט.

[י] ב"ב נח, א.

[יא] בראשית כט, יז.

[יב] קהלת ט, ט. "ראה חיים" = 274, ב"פ 137, קבלה כו', רחל-לאה שיחודן הוא סוד "רחל הגדולה" לע"ל. "ראה... חיי הבלך" = רחל הגדולה! ממוצע כל תבה = מהיטבאל, אשת עולם התיקון, בחינת רחל אמנו. רחל ועוד רחל הגדולה, "ראה... חיי הבלך" = 529 = תענוג = חיה ברבוע.

[יג] במספר סדורי, "ראה למדתי" "ראה אנכי" "ראה נתתי" = 243 = חיים אמונה חכמה במספר הכרחי כנ"ל, 3 פעמים אנכי, "ראה אנכי"!

[יד] ע"פ פרקי דרבי אליעזר פמ"ב.

[טו] בראשית כז, כז.

[טז] שמות לא, ב.

[יז] דברים יא, כו.

[יח] ראה אוה"ת קרח עמ' תשכג ואילך; ד"ה "כל פטר רחם" תרכ"ז. וראה גם לקו"ת ואתחנן יא, ב; אמרי בינה שער הק"ש פ"ד. ובכ"ד.

[יט] ישעיה נה, א. "הוי כל צמא לכו למים" = חשמל, אור פני-אל, זך במשולש, "הוי"-אהיה פעמים חי.

[כ] והרמז: אין הבל ריק תהו = אחדות פשוטה = דעת משה – מצד הכרתו את האחדות הפשוטה של הקב"ה יודע דווקא משה שכל תענוגי העוה"ז הם אין, הבל, ריק ותהו.

[כא] ראה דרך מצותיך מצות האמנת אלקות פ"ב (מה, ב). ובכ"מ.

[כב] שמות ב, י.

[כג] ראה שיעור אמונה ובטחון 13 (נדפס ב"ואביטה" ראה ע"ח).

[כד] מובא בתפא"י סוף קידושין. ראה שו"ת מהרש"ם ח"ג סימן רנו; אור פני משה (לר"מ מפשעווארסק) ריש פרשת חקת (הובא בבעש"ט עה"ת ריש פרשת קרח ובמקור מים חיים שם). ראה גם שיעורי ז' אדר ע"ח, עיי"ש.

[כה] ראה רש"י על בראשית מא, נ.

[כו] יבמות סא, ב.

[כז] בראשית לט, ו.

[כח] שה"ש א, טז.

[כט] ישעיה נה, ח.

[ל] ברכות לד, א.

[לא] זהר ח"א קסז, ב (וראה ראב"ע בראשית כז, יט).

[לב] משלי ג, יט.

[לג] זהר ח"ג רמח, א; תקו"ז תקון כא (סא, ב).

[לד] תנא דבי אליהו רבה פכ"ה.

[לה] דברים כח, ט.

[לו] לוח "היום יום" ל' סיון.

[לז] איוב לא, כה. "וכי כביר מצאה ידי" = חתך (סופי תבות "פותח את ידך [=] ומשביע [לכל חי רצון]"), שם הפרנסה, שבקדושה היינו ההיפך – לא לומר "כֹחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא לזכור ש"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל" (דברים ח, יז-יח).

[לח] לשמע אזן מדור הצ"צ אות טז (וראה פנים אל פנים עמ' קכ).

[לט] ישנן ארבע מדרגות, כנגד י-ה-ו-ה: משה, יהושע, אנשי משה, עם ישראל, ודוק . משה יהושע אנשי משה עם ישראל משלימים ל-2093 = 7 פעמים 13 פעמים 23, כאשר משה = יה פעמים חיה, יהושע = טוב פעמים חיה, נמצא שיחודא עילאה = טוביה, שמו של משה רבינו, פעמים חיה, ויחודא תתאה, אנשי משה עם ישראל = "[אֹם אני] חומה" פעמים חיה, ודוק. כאשר נפתח את הסדרה היוצאת מ: 15 17 59 עד 7 מקומות נקבל 140777 = 17, טוב, פעמים 91 ברבוע! נמצא שהיחס בין משה לאנשי משה הוא בסוד "מה שמו ומה שם בנו כי תדע" (משלי ל, ד), כאשר "יפה כח [מה] הבן מכח האב" (שבועות מח, א), וד"ל.

[מ] שמות יז, ט. וראה תו"א פג, ב.

[מא] הוספות לכש"ט (קה"ת, הוצאה שלישית) אות קיח.

[מב] במדבר טו, כד.

[מג] כפי שלמדנו הרבה פעמים, רבי אייזיק אומר (במכתבו הנדפס בסוף שני המאורות) שאדמו"ר הזקן הוא דווקא רופא עינים (לא רופא לב, לדוגמה). כאן משה רבינו הוא רופא עינים, "ראה אנכי" (העולה רופא, וידוע שעולה "פלא יועץ", כינוי מלך המשיח,"מלך ביפיו תחזינה עיניך") – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". מסיום התורה – "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", עשה-תקן-רפא את עיני ישראל (סוד תיקון אור העינים דא"ק, שרש עולם התהו שנשבר) – מוכח שמשה רבינו הוא בעיקר רופא עינים.

[מד] ראה תניא פכ"ט.

[מה] ראה קדושת לוי פרשת תצוה; מעין גנים ושעשועים יום יום שם.

[מו] דברים רבה יא, ד.

[מז] משלי י, יב.

[מח] הוספות לכש"ט (קה"ת, הוצאה שלישית) אות רכז (וראה תולדות יעקב יוסף פ' יתרו).

[מט] סוכה נג, א; השמטות זהר ח"א רסא, ב.

[נ] דברים כט, ג.

[נא] ע"ז ה, ב.

[נב] משלי כז, כד.

[נג] ראה עירובין כב, א.

[נד] אבות פ"ד מ"ב.

[נה] משלי ה, ה.

[נו] ע"ח שער הכללים פ"א, ובכ"ד.

[נז] דניאל י, ח.

[נח] עירובין נג, ב.

[נט] בכורות ח, ב.

[ס] תהלים קיח, כ.

[סא] רש"י לדברים ל, יט.

[סב] בראשית ג, כד.

[סג] אוה"ח על דברים טו, ז.

[סד] בראשית מח, יד.

[סה] ע"פ בראשית רבה סו, ד.

[סו] בראשית כז, כט.

[סז] תורת מנחם ח"ג עמ' 247 (ובכ"ד).

[סח] ישעיה יב, א.

[סט] אבות פ"ה מכ"ב.

[ע] ישעיה נב, יג.

[עא] ראה לדוגמה נחל איתן (סלאנים) ד"ה "ראה אנכי" הראשון.

[עב] ראה זהר ח"א עט, ב. ובכ"מ.

[עג] שיעור ז' מנחם-אב ע"ט.

[עד] ברכות כא, ב.

[עה] בראשית טו, יח.

[עו] דברים יא, כד. 7 המלים "מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון" = 1690, י"פ 13, אחד-אהבה, ברבוע. 3 המלים הקודמות: "מן המדבר והלבנון" = 490, י"פ 7 ברבוע, סוד ה-7 בג"ר וסוד ה-13 בז"ת, ודוק. והנה, בלי תבת "מן" – "המדבר והלבנון" = 400 = 20 ברבוע, "הנהר נהר פרת ועד הים האחרון" = 1600 = 40 ברבוע, יחס של 1:4, ביחד 2000, סוד ה-ב רבתי של "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א), וד"ל.

[עז] ראה במפרשי הפסוק ובמצודות ליחזקאל מז, ח.

[עח] תהלים קיג, ג.

[עט] ע"פ ב"ב נג, א.

[פ] ראה פרדס רמונים שכ"ג פט"ז.

[פא] משלי י, כה.

[פב] ראה תוספות חולין ס, א ד"ה "פסוק זה".

[פג] סנהדרין לח, ב (מובא ברש"י על שמות כג, כא).

[פד] יבמות טז, ב.

[פה] בראשית לז, ב; מא, יב.

[פו] תהלים לז, כה.

[פז] ראה סוד ה' ליראיו שער "שבעה תנאים בחנוך והדרכה" פ"ו.

[פח] ישעיה ג, י.

[פט] סוטה מז, א; זהר ח"ג קעז, ב.

[צ] ישעיה סג, יב.

[צא] בראשית ו, ח.

[צב] הלכות יסודי התורה פ"ב ה"י.

[צג] ראה ר"ה כא, ב; זח"ב קטו, א (ובנצוצי זהר שם).

[צד] לקו"ת וספר הליקוטים ואתחנן (ג, כו). הובא בשל"ה תושב"כ ואתחנן (שסט, א) בשם מהרח"ו; קהלת יעקב ערך 'משה' אות יא.

[צה] ראה פיה"מ לרמב"ם על פרק חלק ביסוד השביעי (ובהקדמת הבית יוסף).

[צו] תהלים עא, ז.

[צז] ישעיה לג, יז.

[צח] ברכות כב, א.

[צט] לקומ"א תורה ו.

[ק] תרגום ירושלמי למלה "בראשית".

[קא] בראשית רבה ה, ב (ובכ"ד).

[קב] שמות יד, לא.

[קג] ע"ח ש"י (התיקון) סופ"ג. ראה אמת ליעקב מערכת ע"ח אות מ סעיפים סג ו-רסו. שיעור ל' אדר א' ע"ט.

[קד] משלי ל, ד. זהר ח"ב עט, ב: "חכמה 'שמו' תפארת 'בנו'".

[קה] זהר ח"ב עט, ב.

[קו] ע"ח שער הכללים פ"י, ובכ"ד.

[קז] הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו")

[קח] דברים יא, כד-כה.

[קט] ע"פ זהר ח"א קכ, ב; ח"ג קלח, א.

[קי] קהלת א, ט. מגלה עמוקות (ואתחנן) אופן סה.

[קיא] ראה שמות רבה ד, ב; זהר ח"א רנג, א; שער הפסוקים ויחי; תו"א משפטים עד, ג.

[קיב] ראה ע"ח שכ"ג (מוחין דצלם) פ"ה (מ"ק); שיעורים בסוד ה' ח"ב עמ' קטו; ח"ג עמ' קנט.

[קיג] הקדמת תקו"ז יז, א ("פתח אליהו").

[קיד] תניא אגה"ק כ.

[קטו] צדקת הצדיק אות מו. נתבאר באריכות במאמר "חטא המרגלים" בספר רוחו של משיח.

[קטז] במדבר יד, מא.

[קיז] ראה שיחת ויקהל נ"ב.

[קיח] בספר לב לדעת.

[קיט] זהר ח"ג כ, א (ברע"מ); נג, ב; ערה, ב.

[קכ] ראה תורת מנחם מז עמ' 107.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com