חיפוש בתוכן האתר

לימוד ד"ה "הצור תמים פעלו" תרכ"ז - י"ג תשרי ע"ז – בית הרב, כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

י"ג תשרי ע"ז – בית הרב, כפר חב"ד

המשכת מדת "ארך אפים" לישראל

לימוד ד"ה "הצור תמים פעלו" תרכ"ז

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשבת האזינו תשע"ז, שחלה (כמו השנה) בי"ג תשרי לימד הרב מאמר קצר של הרבי מהר"ש, בעל ההילולא של י"ג תשרי (כהוראת הרבי באותה קביעות בשנת תשנ"ב), והשיעור מתפרסם כאן לראשונה. המאמר עוסק ביחס בין דברי חז"ל "כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו" למדת "ארך אפים" של ה', מישב את הדברים על פי נגלה ואחר כך מעמיק להסבירם לפי דברי הזהר, הממתיק ו'מכריע' לטובת מדת "ארך אפים". אכן, כדי שמדת "ארך אפים" לא תהפוך את העולם לתהו בו שולטים הרשעים, נדרשת התורה 'לצמצם' ולהחדיר את המדה הזו לסדר המבורך של התורה – דבר שהחל בעקדת יצחק, המשיך אצל משה רבינו וצריך להתחולל גם בדורנו, על ידי עבודתנו המסורה.

לימוד תורת שמואל

היות שהיום היארצייט של הרבי המהר"ש, נלמד מאמר חסידות שלו. בשנת תשנ"ב הרבי אמר[ב] ללמוד ביום זה את הקטע שנלמד מפרשת האזינו – ד"ה "הצור תמים פעלו" תרכ"ז – שהוא המאמר הראשון לפרשת האזינו שאמר הרבי מהר"ש בראשית נשיאותו. גם בשנת תשנ"ב וגם בשנת תרכ"ז היתה קביעות כמו השנה – ששבת האזינו חלה בי"ג תשרי.

[לפני ארבעה ימים נפטר ר' ראובן מרנץ, שלמד הרבה תורת שמואל.] כן, היתה תקופה ששאל אותי מה ללמוד ואמרתי לו ללמוד את כתבי הרבי מהר"ש, שניהם נולדו באייר.

אגב, הסיבה שאנחנו אומרים להרבה אנשים ללמוד תורת-שמואל היא שהרבי אמר שהוא לומד את מאמרי הרבי המהר"ש ועל ידי לימוד מה שהוא לומד אפשר להיות מקושרים אליו. הרבי המהר"ש, ביחס לבנו הרבי הרש"ב, הוא 'אור', על דרך היחס בין תלמוד ירושלמי (אור) לבבלי (חשך). יש לו תורות קצרות יחסית לבנו, אשר מפתח אותן בהרחבה מופלגה ב'המשכים' ארוכים על דרך תלמוד בבלי. בכלל, המיוחד אצל הרבי המהר"ש שהוא מזכיר בדרך אגב ווארטים מאד פשוטים וחזקים, אותם קשה למצוא בצורה מפורשת במקומות אחרים.

ה' "ארך אפים" אך אינו ותרן

הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, וארז״ל בב״ק ד״ן סע״א א׳ רב חנינא כל האומר הקב״ה ותרן הוא יותרו חייו שנא׳ הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט [רבי חנינא לומד מהפסוק "הצור תמים פעלו"[ג] שהקב"ה אינו ותרן. כמה שווה ותרן? 656. כמה שווה הקדוש ברוך הוא? 655 – הקדוש ברוך הוא עם הכולל שווה ותרן (נמצא שותרן מוסיף א על הקדוש-ברוך-הוא, והרי "כל המוסיף גורע", ללמד שבאמת הקב"ה לא ותרן, כמה שהוא קרוב להיות ותרן!).]

[מיד בהמשך הגמרא כתוב:] א״ר חנא ואי תימא רשב״ג מאי דכתי׳ ארך אפים [לשון רבים] ולא כתי׳ ארך אף [בלשון יחיד? "מיעוט רבים שנים" –] ארך אפים לצדיקים ולרשעי׳, וע׳ בגמ׳ תענית דר״ב א׳ ובסנהדרין דקי״א א׳ משמע שמאריך השכר לצדיקי׳ והעונש לרשעים עד עוה״ב [מהסוגיות במסכת תענית ובמסכת סנהדרין משמע, כפי שמפרש רש"י על אתר, שמדת "ארך אפים" של הקב"ה, האמורה כאן, מתבטאת בכך שהגמול אינו מגיע מיד – ה' מאריך אפים ודוחה את שכר הצדיקים ואת עונש הרשעים לעולם הבא.], וע׳ בתוס׳ [בסוגיא כאן, במסכת בבא קמא, שדן האם דחית עונש הרשעים היא לרעתם (כי טוב היה להם שיפרעו מהם בעולם הזה) או לטובתם (כי יש להם הזדמנות לעשות תשובה), ומסיק שאם אכן יעשו תשובה נמצא שאריכות האף היתה לטובתם, אך אם חלילה לו הרי שהיא לרעתם.],

[פירוש זה מזכיר מארז"ל אחר:] והיינו כמשרז״ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם שפי׳ למחר הכוונה הוא על עוה"ב [חז"ל[ד] לומדים מהפסוק "היום לעשותם"[ה] שהעבודה שלנו בעולם הזה הוא קיום המצוות בפועל ואילו השכר שייך לעולם הבא (ואכן, מיד בהמשך הסוגיא שם מובאת אותה דרשה של "ארך אפים לצדיקים, ארך אפים לרשעים").]. והנה לכאו׳ צ״ל שמאמר כל האומר הקב״ה ותרן עם המאמר א״א לצדיקי׳ ולרשעי׳ נראי׳ כסותרין זא״ז שהרי להמתין כ״כ זהו מדרכי הויתור כו׳ מבלי להעניש לרשע, [הרבי המהר"ש מקשה שלכאורה עצם ההמתנה היא מדרכי הויתור, ומתרץ:] וי״ל דהן אמת שאינו מוותר כלום כ״א מאריך אף אולי יחזור בתשובה [ואם לא יחזור –] וגבה דילי׳ [ה' גובה את שלו ומעניש את החוטא, כפי שמפורש בירושלמי בהמשך למאמר מקביל[ו]. כלומר, ה' לא מוותר על העונש אלא ממתין ומצפה – בסבלנות ואריכות אפים – שאולי האדם יחזור בתשובה.],

המשכת מדת "ארך אפים" בלי יניקה לחיצונים

עד כאן ההסבר על פי נגלה. ומכאן ואילך הוא עובר לפנימיות התורה (שמצד החסד), שממתיקה עוד יותר את הדברים:

והנה בזהר פ׳ ויגש אמרו שאמרה אורייתא קמי קוב״ה האי אדם דאת בעי למברי זמין הוא לארגזא קמו אלמלא לא תאריך רוגזך טב דלא אתברי [התורה כאן מקטרגת על האדם שהוא עתיד להרגיז את הקב"ה.] א״ל קוב״ה וכי למגנא אתקרינא א״א ['וכי לחנם אני נקרא ארך אפים'?! הקב"ה עונה לתורה שבדיוק לשם כך אני נקרא "ארך אפים", זו תכונה עצמית שלי...], נמצא משמע שמבחי׳ א״א נמשך הסליחה אפי׳ אם יחטא, וא״כ זהו יותר מן מאריך אף, שמשמע שמאריך אף וגבה דילי׳ [כמו שפרש קודם.], וגם צ״ל האיך אפשר שהתורה תקטרג על בריאת האדם [לכאורה לא שייך שהתורה תקטרג על האדם. אנו מכירים בגמרא קטרוג של המלאכים על בריאת האדם[ז] ועל נתינת התורה לישראל[ח], אבל איך שייך קטרוג מצד התורה, עליה נאמר "זאת תורת האדם"[ט] ו"אתם [ישראל] קרוים אדם"[י] ו"ישראל וקוב"ה ואורייתא כולא חד"[יא]?!],

אך הענין הוא כמובא בזהר שם שלא נברא העולם באלף לפי שמאלף יכול לימשך גם בארור כו' [הוא מדייק לכתוב "גם בארור", שהרי האות אלף פותחת גם מלים כמו אור, אמת ועוד הרבה דברים טובים. אכן, בהיותה אות פשוטה "יכול לימשך גם בארור", מה שאין כן באות ב, כפי שמסביר –], ולכן נברא בבי׳׳ת שהוא סי׳ ברכה [בטוי מיוחד, שהאות ב היא "סימן ברכה".], ומאחר שכבר נברא בבי״ת שהוא בחי׳ צמצום החכ׳ אז אפי׳ נמשך מבחי׳ אלף ג"כ לא יומשך מאלף כלום הגם כי משם הוא כחשיכה כאורה, אבל מאחר שנמשך דרך צמצום החכ׳ אז אפי׳ מבחי׳ הא׳ לא יומשך כלל שום יניקה ג״כ כו' [בהתחלה אומר "לא יומשך מאלף כלום" אח"כ מסביר שהכוונה "לא יומשך כלל שום יניקה" לרע, לארור, אבל את האלף עצמה עם שאר בחינותיה כן ניתן להמשיך. לאחר שנעשה הצמצום מכח ה-ב, אפשר להמשיך גם את ה-א בלי שהמשכה זו תסתור את ענין הברכה של ה-ב – בלי שתהיה יניקה מה-א, דהיינו שמדת "ארך אפים" לא תשלוט לבד תמיד ולכל אחד (לדוגמא לגוים רשעים) אלא באופן של ברכה כפי שנראה.],

המשכת ה-א בתוך ה-ב

[שאלה: במאמר הוזכר שה' ברא את העולם ב-ב כדי שלא יומשך הארור של ה-א. אבל גם אחרי שה' ברא את העולם באות ב אנו מוצאים רע בעולם?!]

האות ב היא גם ר"ת בחירה (היינו מה ש-ב עולה 2) – העולם נברא עם בחירה. הקב"ה ברא את העולם הזה כפרי עם קליפה, והקליפה גם מפתה את האדם – הצדיקים עומדים בנסיון והרשעים נכשלים. אבל ה'ברוך' וה'ארור' שהוא מזכיר כאן הולך על הנהגת הקב"ה – האם הוא נוהג בהם בשוה, ואז יוצר תהו ובהו (ארור), או שיש שכר ועונש. האות ב כאן היא חכמה ("בראשית" – "בחוכמא"[יב]), וידוע שבסדר של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות (כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה) החכמה (ה-י של שם הוי') היא כנגד הצמצום, דרכו הכל נמשך. ארור הוא בכתר, ובכללות יותר – באור אין סוף שלפני הצמצום, ששוה ומשוה קטן וגדול. הצמצום, גם של החכמה, הוא הכנה להמשכה-התפשטות. לפי זה, ה-ב כאן, שהיא סימן ברכה, פועלת צמצום של רכוז, לא צמצום של סלוק. אור אין סוף מתעלם על ידי רכוז האור לנקודה אחת, שדרכה יומשך אחר כך כל אור אין סוף הסובב.

[שאלה: אולי אפשר לומר ש'אבא' – חכמה – רומז ל-ב של ברכה הנמשכת בתוך א"א (ראשי תבות "ארך אפים")?]

ווארט נחמד. אכן, בתנ"ך אין "אבא" במשמעות של אב (גם בספרים שנכתבו בארמית), רק בניקוד אחר ומלשון ביאה ("אָבֹא" או "וָאָבִא"). בכמה מהפסוקים הביאה היא אל הבית (יש אומרים שהשרש של בית הוא בוא), רמז לאות בית. בסוד הצמצום (שבבחינת רכוז) ה-א, אור כתר, בא אל הבית, החכמה[יג].

והנה, לפי הבעש"ט כל האותיות הן 'אלפין'[יד]. זו תורת הקבוצות של הבעש"ט (הוא המציא אותה כמאה שנה לפני שגילו אותה המתמטיקאים). כל אות היא סך הכל קבוצה של אלפין ו-ב היא למעשה שני אלפין. אם כן, כשמחלקים את ה-ב של ברכה לשני האלפין – וכך מגלים את שרש מהות ה-ב – מתגלה מדת ארך-אפים (א"א).

התורה 'דורשת' את מדת "ארך אפים" המבטיחה תשובה

עכשיו הוא מגיע לעיקר הנקודה:

ובכדי שיומשך מבחי׳ הא׳ לכן אמרה תורה שהאדם זמין לארגזא קמך בכדי שישיב לה הקב״ה וכי למגנא אתקרינא א״א, ועיז״נ מבחי׳ א״א בחכ׳ כו' [זו דוגמא קלאסית לראש חסידי של הבנה עמוקה, ההופכת את התפיסה השטחית על פניה. הרבי המהר"ש מסביר שהתורה לא באה לקטרג על האדם אלא מנסה 'להוציא' מהקב"ה את התשובה "וכי למגנא אתקרינא ארך אפים?!". יש פה משחק זוגי, התורה כאן היא כמו האשה של הקב"ה, שעושה אתערותא דלתתא לעורר אתערותא דלעילא מצד הקב"ה לגלות את מדת "ארך אפים" שלו, ועל ידי זה היא ממשיכה את בחינת א של אריכות אפים בתוך ה-ב של החכמה.].

וגם מה שא׳ וכי למגנא אתקריאו א״א אפ״ל שע״י בחי׳ א״א מאריך אף עדי שיבוא לבחי׳ תשובה כו', ואז יומשך סליחת העוונות כו׳ [כאן חוזר לתרץ את הסתירה-לכאורה בין מארז"ל שהקב"ה לא ותרן לכך שהוא ארך-אפים, ובעצם להמתיק יותר את התירוץ שהביא בחלק הנגלה: בהסבר הראשון הוא אמר שהקב"ה מאריך אף כי "אולי יחזור בתשובה" ואילו כאן הלשון היא "עד שיבוא לבחי' תשובה", דהיינו שהקב"ה לא רק ממתין לאדם שיחזור בתשובה אלא כביכול דוחק באדם לחזור בתשובה וזו מדת "ארך אפים" שלו.].

העקדה – משויון להמשכה לישראל בלבד

נקרא את הפרק הבא, שגם מתקשר לאותה נקודה:

(ב) במד״ר פ׳ בא בענין קר״פ שה תמים זכר בן שנה [הפסוק אומר שקרבן הפסח צריך להיות דווקא שה, תמים, זכר ובן שנה. המדרש דורש על פי פסוקים כל אחת מבחינות אלו (וכאן במאמר הוא מסתפק בהבאת שתי הבחינות הראשונות):] שה בשביל אלקי׳ יראה לו השה [השה של קרבן פסח מזכיר את מסירות הנפש של אברהם ויצחק בפרשת העקדה, בה נאמר "אלהים יראה לו השה"[טו]], תמים לשמו של הקב״ה שנא׳ הצור תמים פעלו [הפסוק מפרשתנו.],

פי׳ כי הנה אברהם ויצחק ע״י המס״נ שלהם הגיעו לבחי׳ אוא״ס שלמעלה מהשתלשלו׳ בחי׳ כתר והיינו שמבחי׳ אם צדקת כו' [הבחינה של א"א שראינו.] לא יומשך ג״כ לאו״ה, ולכן אמרו במד״ר ר״פ בלק ע״פ הצור תמים פעלו לא הניח הקב״ה פתחון פה לאו״ה לע״ל שאתה דחקתנו כו' מה עשה כשם שהעמיד מלכי׳ ונביאים מישראל כך העמיד מאו"ה, והיינו כי מבחי׳ זו יכולים או"ה ג״כ לקבל אמנם ע״י מס״נ דעקידה נמשך מבחי׳ זו ג״כ לישראל דוקא [עד העקדה היתה הנהגה שוה בין ישראל לאומות, כדי שלא יהיה לאומות פתחון פה, אבל ע"י המס"נ של אברהם ויצחק בעקדה הם הגיעו לדרגת "ארך אפים" שבכתר ופעלו שהיא תמשך רק לישראל ולא לאומות העולם.].

[שאלה: איזה מלכים ונביאים עמדו לישראל עד הזמן של עקדת יצחק?] ממאמר חז"ל הנ"ל משמע שהמלכים והנביאים עמדו לישראל וגם לאו"ה בהמשך הדורות, אך על ידי המס"נ של העקדה נפעל שפנימיות מדת ארך אפים, פנימיות אור המקיף דכתר, תומשך דווקא לישראל, הגם שאו"ה יונקים מחיצוניות המקיף, כמבואר בחסידות[טז].

[שאלה: לפי האמור כאן, מה פעל משה שבקש שלא תשרה שכינה באומות העולם[יז]? הרי הדברים כבר נפעלו אצל אברהם ויצחק!] הוא פעל להמעיט גם בהמשכת חיצוניות המקיף לאו"ה, שלא יהיו להם נביאים (על ידי השראת השכינה).

רמזי "הצור תמים פעלו" והאבות

המלה "צור" – עליה נסוב המאמר – באופן כללי רומזת לאברהם, כמו שנלמד מפסוק בנביא[יח]. בהתאם למה שכתוב כאן, אפשר לכוון את המלים "הצור תמים פעלו" כנגד שלשה שלבים: "הצור" הוא העצם של אברהם; "תמים" היינו ברית המילה שקדמה לעקדה, בה נאמר "התהלך לפני והיה תמים"[יט]; ואילו 'פעלו' הולך על פעולת העקדה.

[אולי אפשר לומר שרומז לשלשה האבות וש"תמים" הוא יצחק, "עולה תמימה"[כ], ו"פעלו" הוא יעקב – שמוציא הכל אל הפועל?] כל האבות נקראו "תמימים"[כא], גם יעקב אבינו ("יעקב איש תם"[כב]) אבל בהחלט יש ביצחק בחינה מיוחדת של עולה תמימה. והנה, "הצור תמים פעלו" עולה אמונה-תענוג-רצון, שלשת הראשים שבכתר, השרשים האמיתיים של שלשת האבות[כג], אברהם יצחק יעקב (שעולים אבא יחד עם אבא במילוי – אלף בית אלף)[כד].

בכלל, בספר "עמודיה שבעה" (שאמור לצאת בקרוב) מוסברת השייכות של הפסוק ל'ראשון' של הפרשה, שעל פי דרכנו מכוון כולו כנגד ספירת החסד, אברהם אבינו. בהמשך הפסוק כתוב "אל אמונה", אברהם עולה ח פעמים אל, ועליו נאמר "והאמִן [אותיות אמונה] בהוי'"[כה] והוא "ראש כל המאמינים"[כו]. אחר כך כתוב "צדיק וישר הוא". אפשר לומר שצור הוא נוטריקון צדיק וישר (כתוב[כז] גם שצור הוא נוטריקון צדיק ורשע – רמז שהנהגת ה"צדיק" היא כלפי צדיקים והנהגת ה"ישר" היא דווקא לרשעים).

מנהיגים ואנשי רוח בישראל ובאומות

[שאלה: מה הקשר בין פעולת אברהם ויצחק שהמלוכה והנבואה תהיינה רק בישראל להמשכת ההנהגה של ארך אפים רק לישראל?]

אברהם ויצחק פועלים את המשכת ה-א שבכתר. שרשי המלוכה והנבואה הם בכתר – שרש המלכות בכתר, "כתר מלכות", הוא בחיצוניות הכתר, אריך אנפין, ושרש הנבואה בפנימיות הכתר – ואת שתיהן ממשיכים אברהם ויצחק דווקא לעם ישראל.

כמו שהזכרנו, בימי משה היה צריך עוד המשכה פנימית מחדש – וכך גם בימינו: היום יש מצב של שויון – יש חכמים ומנהיגים בישראל וגם חכמים ומנהיגים באומות העולם. נביאים היום הם כמו אנשי רוח. במשך כל הגלות, מלכות ממש היתה רק אצל גוים (ואפילו חלקים מחכמת האלקות נפלה בידיהם, כעולה מדברי הרמב"ם ביחס ל"מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה"[כח]) . כמו שרבי נחמן אמר[כט], שהחן והחשיבות של עם ישראל נפלה בגלות בידי אומות העולם. אבל עכשיו כשיש מדינת ישראל, יש כביכול שויון גמור, שגם לנו יש מנהיגים ואנשי רוח וגם לגוים וממילא אין הבדל...

אהבה, יראה ומסירות נפש

איך מחדשים את ההמשכה הפנימית לעם ישראל? אם אנחנו רוצים לפעול שההנהגה תחזור דווקא לישראל צריך מסירות נפש כמו בעקדה, לחבר בנפש את מדת האהבה (מדת אברהם) והיראה (מדת יצחק), עם מוכנות למסירות נפש בפועל ממש.

דוגמה לדבר יש באישיות של הרבי הרש"ב, עליו התבטאה אמו – אשתו של בעל ההילולא, הרבי המהר"ש – שבנה "מתפלל כמו חסיד, 'פרום' [ירא-מחמיר] כמו מתנגד ואוכל כמו 'א גוטער איד' [צדיק מאדמו"רי פולין, שממעט באכילה]". התפלה כמו חסיד היא תפלה באהבה – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[ל] (כפי שמאריך להסביר הרבי הרש"ב בקונטרס התפלה) – וה'פרומקייט' כמו מתנגד נובע כמובן ממדת היראה בנפש. את שני הדברים עשה הרבי הרש"ב במסירות נפש (כמו גם את האכילה כצדיק, אכילה על מנת לפדות ניצוצות), והם גם הולידו מסירות נפש – עיקר התפלה באהבה הוא תפלה על הכלל (מתוך אהבת ישראל), הגורמת למסירות נפש כדי להשפיע על הכלל, להצילו ולהאיר לו, וה'פרומקייט' גורם למסירות נפש בהקפדה על כל קוץ ותג בדרך התורה. ואכן, התודעה של החזרת ההנהגה והנבואה לישראל – לא רק כמגמת כל החסידות, אלא בתודעת דחיפות של "משיח נאו" – מתחילה בחב"ד מהרבי הרש"ב[לא], אשר הקים את ישיבות תומכי תמימים (בהן מחברים נגלה וחסידות, אהבה ויראה, מתוך חינוך לשליחות במסירות נפש) כ"חילי בית דוד"[לב] שנועדו להלחם ב"אשר חרפו אויביך הוי' אשר חרפו עקבות משיחך"[לג] (וכידוע הרמז ש"מיד" מתייחס למפרע לשלשת הדורות האחרונים בחב"ד – מנחם-מענדל, יוסף-יצחק, שלום-דובער[לד]).

וההסבר הפנימי: מסירות הנפש מעלה את האהבה והיראה לשרשן בכתר[לה], שתי הזרועות ("חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא"[לו]) של פרצוף אריך אנפין ("ארך אפים לצדיקים" מימין ו"ארך אפים לרשעים" בשמאל[לז]). אז מלבישות החכמה והבינה (פרצופי אבא ואמא) את הזרועות דאריך[לח] (והיינו המשכת הכתר במוחין, כמבואר כאן) – כפי שהיה ביציאת מצרים, וכך נפעלה הגאולה[לט] – ובכך תלויה החזרת ההנהגה והנבואה לישראל, כאשר נכרות "חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"[מ].

כפי שמוסבר בפרק הראשון של המאמר, ההמשכה הזו של "ארך אפים" באופן מתוקן ופנימי היא מכח "בראשית" (פתיחת התורה ב-ב). המלה "בראשית" עצמה היא לשון מלכות והנהגה (כבכל הופעותיה הבאות בתנ"ך[מא]), ודרשו אותה "בשביל התורה... ובשביל ישראל"[מב] – התכלית היא עלית ישראל מכח התורה (הפועלת את צמצום מדת "ארך אפים" למקומה הראוי, כנ"ל, ומגלה את מעלת ישראל) להנהיג לבדם את כל העולם, כאשר בהם יתקיים הנאמר לאדם הראשון (והפך למצוה לישראל בלבד לאחר מתן תורה[מג]) "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו וגו'"[מד]: "פרו ורבו" היינו אהבה ויראה – הולדה ועשיית פרי באות מאהבה, אך אי-ההסתפקות בפרות הקיימים והמאמץ תמיד להרבות ולהוליד יותר באים מיראה (כנף שמאל, המגבירה את עצמת כנף ימין ומאפשרת להגביה עוף ולמלא את הארץ) – "וכבשֻה" דורש מאמץ ונכונות למסירות נפש (תוקף של "איש דרכו לכבוש"[מה], שהתבטא בעקדה בכך "שכבש אברהם אבינו את רחמיו מעל בן יחידו לעשות רצונך בלבב שלם"[מו]) וביחד הם מביאים למלכות, "ורדו וגו'".

 

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

  • ב'נגלה' שבתורה מדת "ארך אפים" היינו המתנת ה' עם השכר והעונש, שמאפשרת לרשע לחזור בתשובה, אך בסופו של דבר ה' גובה את שלו.
  • פנימיות התורה מגלה שמדת "ארך אפים" גם תובעת, דוחפת ומבטיחה תשובה.
  • התורה אינה מקטרגת על ישראל, וכאשר נדמה שהיא עושה זאת – המגמה היא 'להכריח' את ה' לענות ובכך לחשוף את רחמיו.
  • תיקון העולם דורש להמשיך את מדת "ארך אפים" (ששרשה ב-א) לתוך גדרי התורה (שמתחילה ב-ב) כדי למנוע את יניקת החיצונים. ההמשכה בפנימיות מגלה את פנימיות המקיף, הנמשך לישראל, וממעיטה את יניקת החיצונים מחיצוניות המקיף.
  • הדבר מתבטא בהמשכת המלכים והנביאים – ששרשם בכתר העליון – דווקא לעם ישראל.
  • כיום, לאחר הקמת המדינה, נדמה ששוב יש שויון בענין המלכים והנביאים – המנהיגים ואנשי הרוח – בין ישראל לאומות העולם (בעוד בגלות כל המלכות נפלה לאומות העולם).
  • כדי לחזור ולייחד את ההמשכה לעם ישראל נדרשת שוב פעולה מעין העקדה – מסירות נפש תוך חיבור מדות האהבה והיראה.
  • מסירות הנפש עם יחוד האהבה והיראה 'מקפיצה' אותן לשרשן בכתר ומאפשרת להמשיך את כל ההמשכות למקורן הנכון. זהו כח התורה לגלות את מעלת ישראל, ולבטא דווקא דרכם את רצון ה' בבריאה – "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו וגו'".
  • צריך להתפלל כמו חסיד (על ידי לימוד החסידות), להיות ירא-שמים ומדקדק בהלכה כמו מתנגד (על ידי לימוד הנגלה) ולנהוג בהכל במסירות נפש כמו אדמו"ר (בלקיחת אחריות על עם ישראל כולו).


[א] נרשם (מהזכרון) ע"י משה הלר וגלעד הרמן. לא מוגה.

[ב] שיחת האזינו תשנ"ב (תורת מנחם תשנ"ב ח"א עמ' 72 ואילך).

[ג] דברים לב, ד.

[ד] עירובין כב, א.

[ה] דברים ז, יא.

[ו] תענית פ"ב סוף ה"א.

[ז] סנהדרין לח, ב.

[ח] שבת פח, ב.

[ט] שמואל-ב ז, יט.

[י] יבמות סא, א; ב"מ קיד, ב; כריתות ו, ב; זהר ח"ב פו, א.

[יא] ע"פ זהר ח"ג עג, א.

[יב] תרגום ירושלמי עה"פ.

[יג] מ-ז ה"אבא" בתנ"ך (ד בלי אות שמושית ו-ג עם) הראשון – הכל הולך אחר הפתיחה – הוא "ואבֹא היום אל העין" (בראשית כד, מב), "העין" הוא כינוי מובהק של חכמה, ומכאן יוצא השם של קפיצת הדרך כפי שגילה הבעש"ט (כש"ט לב), היינו קפיצת הדרך מכתר, א, לחכמה, ב, דרך הצנור של "נֹצר חסד [לאלפים – 'אאלפך חכמה']" (שמות לד, ו), המזל העליון, "אין מזל לישראל" (בעש"ט עה"ת לך לך כו עפ"י שבת קנו, א), וד"ל

[יד] ראה כתר שם טוב (קה"ת) אותיות מה, פו, שנה.

[טו] בראשית כב, ח.

[טז] ראה ד"ה ואתחנן תער"ג (המשך תער"ב אות קעג) ובכ"ד.

[יז] ברכות ז, א.

[יח] ישעיה נא, א-ב: "הביטו אל צור חצבתם... הביטו אל אברהם אביכם". וראה זהר ח"ב פג, ב: "מאן הוא צורם דא הוא אברהם".

[יט] בראשית יז, א.

[כ] בראשית רבה סד, ג.

[כא] פסיקתא רבתי הוספה א פרשה א.

[כב] בראשית כה, כז.

[כג] ראה שיעורים בסוד הוי' ליראיו ח"ג עמ' סד ואילך.

[כד] ועוד רמזים: אצל הרבי הרש"ב, אש הנמצאת ב"יכולת" בתוך הצור היא משל (שאולי קבל מאביו המהר"ש) למושג שנקרא 'עשר ספירות הגנוזות במאצילן' – הצור בגימטריא אש. שתי המלים הבאות, עולות "תמים פעלו" עולה הוי' ברבוע (676) כאשר אמצעי וסופי התיבות עולים יד ברבוע (196).

[כה] שם טו, ו.

[כו] שמות רבה כג, ה (ע"פ שה"ש ד, ח).

[כז] ראה עמודיה שבעה שמות ב'ששי' (הערה מה).

[כח] ראה מו"נ בהקדמה לח"ג ובח"ב פי"א ובכ"ד (ביניהם ח"א פל"ד) ביחס להקדמות הנדרשות לחכמות אלה, שהן חכמות שהיו מצויות בידי האומות (וכן דבריו בראשית הלכות יסודי התורה ביחס למעשה בראשית ואף מעשה מרכבה תואמים את דברי הפילוסופים בנידון), ואכמ"ל.

[כט] לקו"מ א.

[ל] עפ"י זהר ח"ב נה, ב.

[לא] שרש הדברים אצל בעל ההילולא, הרבי מהר"ש, שטען כנגד אביו על הקץ של שנת תר"ח שלא די בגילוי משיח בהדפסת הלקוטי תורה, אלא רוצים משיח בשר ודם למטה מעשרה טפחים (ראה לקו"ש ח"ו עמ' 80 הערה 70 ובכ"ד).

[לב] קונטרס "כל היוצא למלחמת בית דוד" – שיחת שמח"ת תרס"א (נדפסה בלקו"ד ח"ד תשפז, ב ואילך; סה"ש תש"ב עמ' 141 ואילך). ראה גם מאמר "חילי בית דוד" במלכות ישראל ח"ג.

[לג] תהלים פט, נב.

[לד] שיחת משפטים נ"ב הערה 148.

[לה] ורמז: מסירת נפש אהבה יראה עולה יחידה ברבוע (גילוי היחידה בעקדה), העולה "ורוח אלהים מרחפת על פני המים (בראשית א, ב), פסוק עליו דרשו חז"ל "זה רוחו של מלך המשיח" (בראשית רבה ב, ד). ראשי התיבות של מסירת נפש אהבה יראה הם מאין – "מאין יבֹא עזרי. עזרי מעם הוי' עשה שמים וארץ" (תהלים קכא, א-ב), "שמים וארץ" בשרשם הם חו"ב שעל ידי תיקונם חוזרת ההנהגה לישראל דווקא. אם מציירים רבוע מ-16 האותיות מסירת נפש אהבה יראה האלכסון הוא אותיות מבנה, סוד יחוד מה-בן (מהיטבאל).

[לו] הקדמת תקו"ז – "פתח אליהו".

[לז] ארך אפים לצדיקים ארך אפים לרשעים עולה הוי' פעמים סג, "אורות דתהו בכלים דתיקון".

[לח] כביאור הפנימי בפסוק "אני בינה לי גבורה" (משלי ח, יד; ראה ע"ח שי"ג פ"ב מ"ת ובכ"ד) ועל דרך זה 'אני חכמה לי חסד' (אני בינה לי גבורה אני חכמה לי חסד עולה 630, יהודי במשולש, י"פ סג שהוא יד"פ מה, "אורות דתהו בכלים דתיקון").

[לט] פע"ח שער חג המצות פ"ז (ובכ"ד).

[מ] דברים ד, ו.

[מא] ירמיה כו, א; כז, א; כח, א; מט, לד.

[מב] רש"י עה"פ (עפ"י המדרש).

[מג] סנהדרין נט, ב.

[מד] בראשית א, כח.

[מה] יבמות סה, ב.

[מו] תפלת השחר.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com