חיפוש בתוכן האתר

רמ"ח אותיות (לו-לז, סד) - ליל שבת קדש פרשת אמר, י"ז אייר ע"ז – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

ליל שבת קדש פרשת אמר, י"ז אייר ע"ז – כפ"ח

רמ"ח אותיות (לו-לז, סד)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני קבלת שבת]

ניגנו ניגון הכנה לארבע בבות

שבת שלום. יש כאן כמה זמירונים. נתחיל בלימוד זמירות שבת. אמנם הזמן של הזמירות הוא בסעודה, אבל אפשר גם לפני. [במיוחד מי שלא מנגן בסעודה...] אפשר לפני ואפשר גם אחרי הסעודה.

ננגן כעת "מנוחה ושמחה" של חב"ד (ניגון מפולטבה).

א. מקיף החיה – פעולות האדם לשם חיוּת (אות לו)

החוברת הזאת – שיצאה בסטנסיל – היא הגרסה הכי מדויקת, אחריה הוציאו עוד מהדורות אבל עם בעיות ושיבושים בתרגום ובלשון.

הגענו לאות לו:

המשל [הוא מביא פה משל יפהפה על הענין של אור מקיף:] מטרדת העוסק שכולו בשביל החיות וכל תנועה ותנועה בשביל כונה זו, ומ"מ אינו מחשב בזה תמיד, ויתעסק זמן רב בהרבה טרדות ויגיעות ולא יחשוב כלל שזה בשביל החיות, ומ"מ כל עסקו בשביל החיות [אדם שעובד טרוד מאד במה שהוא עושה, יש לו הרבה 'קאך', אבל אם תשאל אותו למה הוא עושה הכל יקח לו רגע לחשוב ולהזכר שהכל כדי להתפרנס-להתחיות מהעיסוק שלו, זו הסבה להכל שנמצאת בצורה לא מודעת. ככה גם בלימוד – כל מה שאנחנו לומדים פנימיות התורה הוא כדי לקבל חיות אלקית, הלימוד צריך להיות באופן של "יתפרנסון מיניה".] ובל״ז לא היה מתעסק כלל וזה נקרא מקיף, עיקר החיות והמציאות בשביל זה ומ"מ אינו נרגש כלל.

קודם כל, רואים פה נקודה מאד יפה – שהמשלים של חסידים היו מהמציאות בחיי היום יום.

על איזה מקיף מדובר פה? הקרוב או הרחוק? הוא לא מחלק בין מקיף קרוב למקיף רחוק, אבל הכוונה פה למקיף הקרוב, מקיף החיה (בנרנח"י) שנקרא גם "מזלא". בהתאם למשל כאן, חיה היא מלשון חיות – הכוונה של האדם לקבל חיות. מקיף הכוונה ששורה בכל מקום, לעומת אור פנימי ששוכן במקום מסוים. כך באורות הפנימיים, נר"נ, כתוב שמשכן הנשמה במוח, משכן הרוח בלב ומשכן הנפש בכבד.

הכחות הפנימיים הם כנגד ה-צ של הצלם, מעליהם החיה, כנגד ה-ל של הצלם, והמקיף הרחוק הוא היחידה, כנגד ה-ם של הצלם. גם למקיף הקרוב יש מקום כל שהוא – הוא שורה (לא מתלבש ממש, כמו הנשמה במח וכו') ב"אוירא" שבין הגלגלת (גלגלתא, עליה שורה היחידה) למח. מבואר בהמשך ע"ב של הרבי הרש"ב שתפקיד האוירא (עם החיה השורה בה) הוא לווסת את הברקות השכל הבאות מכח המשכיל שבנפש, מוחא סתימאה, לחכמה הגלויה שבנפש. הוא מאיר למו"ס בדרך של "מטי ולא מטי", "נוגע ואינו נוגע" ("כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף"). והנה, באותה אוירא שורה החיה, ואיתא בזהר ששמה של אותה חיה "ישראל".

איך חז"ל מכנים את האות ל? ["מגדל הפורח באויר".] מה הכוונה? האריז"ל מסביר שהכינוי "מגדל הפורח באויר" מלמד שה-ל נמצאת באוירא. מה פירוש שדווקא האות ל היא המקיף הקרוב, מקיף החיה? שכל פעולת החיה היא ל... – במובן של 'אֶל', לקראת יעד – היא מניעה את חיות הכחות הפנימיים (החל מההברקות שמגיעות מכח המשכיל לחכמה הגלויה כנ"ל), "לאן אתה הולך".

מעל המקיף הקרוב נמצאת היחידה, ה-ם סתומה של הצלם, שענינה הוא מסירות נפש – תנועת הסתלקות שהפוכה מתנועת החיות (של החיה).

האדם עובד קשה ובדרך כלל אינו מודע למה. סוד החיה שבנפש ("ויהי האדם לנפש חיה" – מובא בספה"ק שחיה במילוי: חית יוד הי = "נפש חיה", הנפש כלולה בהעלם בחיה, ודוק) היא בעצם המענה ('בשביל לחיות') לשאלת "למה" (היחידה אינה מענה מובן-ולו-במקצת לשאלת למה אלא תשובת "ככה", ר"ת כתר כל הכתרים, כמבואר במ"א), והיינו סוד ה-ל שבצלם, ה-ל של למה, שהיא מרחפת על השכל הגלוי בסוד "מטי ולא מטי". ומבואר באריז"ל שבהיות שה"מטי" הוא אור גדול מדי שאין בכח המח להכיל, לכן הוא נכנס לרגע אך מיד מסתלק בבחינת "לא מטי". ולפי הווארט הנ"ל היינו שאף על פי שנדמה שחיות האדם, שהאדם יתפרנס ויחיה (הוא והתלוים בו) הוא ענין פשוט ומובן מאליו, באמת הוא ענין גדול מאד ואי אפשר לתפוס לגמרי מה זה 'לחיות' ולמה לחיות.

ב. מדת החסיד וזיהוי הרבי (אות לז)

היחידות האחרונה של ר' פרץ חן אצל אדמו"ר האמצעי

לז. ר' פרץ בעשענקאוויטשער [ ר' פרץ חן. הוא אבי משפחה חשובה בחב"ד – יש בכפר כמה צאצאים מר' פרץ חן. הוא ראה ששה אדמו"רים מרבותינו נשיאינו – מאדמו"ר הזקן עד לרבי הריי"צ בהיותו ילד.] בבואו ליחידות האחרונה לאדמוה״א [יש הרבה סיפורים על יחידות אחרונה אצל רבי. היו חסידים שהבחינו לפי דיבורי הרבי ביחידות כזאת שזו הפעם האחרונה שהם נפגשים – או כי הרבי יסתלק או כי החסיד יסתלק. יש סיפור כזה מפליא עם הצמח צדק ורבי אייזיק מהומיל. בסיפור כאן נראה שאדמו"ר האמצעי הכין את ר' פרץ לקבל חוש ברבי הבא.] אמר לו אדמוה״א בזה״ל:

מה בין משה'קע [רבי משה ווילענקר.] לבנימין'קע [ר' בנימין קלעצקר.], [סגנון הדבור כאן, כאשר הרבי מדבר עם חסיד על עוד כמה מזקני החסידים, שעוד היו אצל אביו אדמו"ר הזקן, מראה על הקשר הכי קרוב ביניהם, 'היימיש'. כמו שאני אספר לך על  כמה בחורים ואומר לך: 'תשמע, לבחור פלוני יש בעיה כזאת בעבודת ה' ולבחור אלמוני יש בעיה אחרת ולך אין את הבעיה הזאת'. אם רבי מרגיש בטוח לשתף מישהו בבעיות אצל החסידים זו ידידות יוצאת מן הכלל. עדיין מדובר במשהו מאד יוצא דופן – בדרך כלל רבי לא ידבר עם חסיד על חסיד אחר.] בנימין'קע איז גוט פאר זיך און ניט פאר דער וועלט, משה'קע איז גוט פאר דער וועלט און ניט פאר זיך, מ'דארף זיין ניט אזוי און ניט אזוי מען דארף זיין גוט פאר זיך און פאר דער וועלט, דו פרץ וועסס ניט פארפאלן ווערן [עכשיו אנחנו יוצאים מפסח שני שהעניין שלו הוא "עס איז ניטא קיין פארפאלן", 'אין מקרה אבוד'.], פרץ ווייסט וואס איז רבי. א רבי דארף זיין ווען ער גייט צו חסידות דארף ער זיין שפל בא זיך גלייך ווי ער גייט אין גאס און קינדער ווארפן אף אים שטיינער אזוי זאל אים דוכטן גייענדיק צו חסידות און אלץ וואס מען דערציילט עם זאל ער געפינען בא זיך און אלץ וואס ער רעדט זאל זיין צרופי שמות.

חסיד מופנם וחסיד מוחצן

[תרגום: בנימין'קע הוא טוב עבור 'עצמו' אבל לא טוב עבור 'העולם'. משה'קע טוב עבור העולם אבל לא טוב עבור עצמו. לא צריך להיות לא כך ולא כך, צריך להיות טוב עבור עצמו וטוב עבור העולם.

התוכן קשור למה שלמדנו באות נ"ה, לפני כמה שבועות[ב], כפי שציינו שם ובטח קראתם. שם מוסבר שיש שאלה מה עדיף להיות – אדם מופנם או אדם מוחצן. אלה שני טיפוסים הפוכים, בעלי אופי שונה. אם תשאל אדם מופנם, איפה אתה מעדיף להיות בארוחת ערב? במסעדה או בבית? הוא יעדיף בבית, הוא לא צריך אווירה של הרבה אנשים, של דיבורים, לא נח לו בכך. לא שהוא לא משוחח עם אנשים, אבל הוא יותר אוהב לשבת לחשוב עם עצמו. המופנמות שלו לא אומרת שהוא אגואיסט. לאדם מוחצן יש סכנה, מכיון שהוא כל הזמן מוציא את החיות הפנימית שבו – הוא עלול 'לדלדל' את החיות שלו. לעומתו, אדם פנימי קודם כל שומר את מה שיש לו, חושב עליו, מתבונן בו בינו לבין עצמו. בסוף המסקנא – באות נ"ה – היא שיש מעלה דווקא לחסיד שיותר מוחצן, הוא "טוב לעולם", עושה הפצות. רק שצריך עצה כדי שלא תאבד את החיות הפנימית שלו, והעצה הכתובה שם היא שאחרי שהוא מוציא את חיות נפשו בדיבור עליו להתבונן שוב בדברים שאמר בעצמו ולהפנים אותם (ובכך לחתום אותם).

ביום חמישי האחרון דברנו בשיעור באנגלית על אנשים עם אופי מופנם ואנשים עם אופי מוחצן – נושא שלומדים עליו גם בתורת הנפש. אמרנו שהעובדה שאדם מופנם לאו דווקא אומרת שהוא לא חברותי, הוא חברותי, יש לו בטבעו "אור המאיר לזולתו", אלא שיותר יקר אצלו "אור המאיר לעצמו" (בהיותו אור גדול יותר).

יש אחד שהוא יותר "אור המאיר לעצמו" ויש אחד שהוא יותר "אור המאיר לזולתו". נאמר על יעקב שהוא היה "איש תם יֹשב אהלים" – שני "אהלים". כמו שמוסבר אצלנו בכ"ד, אהל אחד, "אהלו של שם", הוא "אור המאיר לעצמו" ואילו ה-אהל השני, "אהלו של עבר", הוא "אור המאיר לזולתו". אברהם אבינו, לדוגמה, הוא בעיקר "אור המאיר לזולתו" – הוא מפיץ אלקות בעולם ומגייר גרים. יצחק, שבתורה בקושי כתוב עליו, הוא דוגמה של מישהו שבעיקרו הוא "אור המאיר לעצמו". יעקב אבינו היה באמצע, יושב בשני האהלים. כתוב "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". "עבודה" היא "אור המאיר לעצמו" ו"גמילות חסדים" היא "אור המאיר לזולתו". עמוד ה"תורה" יותר מורכב – יש שני סוגי לימוד, תורה בשביל עצמו ותורה שכל לימודה הוא כדי ללמד אחרים (והיא נקראת "תורת חסד [על לשונה]", כמו שנגיד עוד מעט ב"אשת חיל"). שני סוגי לימוד התורה הם כנגד שני בתי מדרש שהיה בהם יעקב – בית המדרש של שם (שהוא בעיקר "אור המאיר לעצמו". שם הוא השרש של משה, נשמת יעקב) ובית המדרש של עבר (שהוא בעיקר "אור המאיר לזולתו". עבר הוא השרש של דוד, 'גוף' יעקב).

חסיד מאוזן יודע לזהות רבי

[עכשיו הוא פונה אליו ישירות, רואים שזה היה ממש יחס היימיש:] אתה פרץ 'לא תלך לאיבוד', פרץ יודע מה זה רבי [לכאורה החלק הראשון כאן לא קשור לחלק השני, לא רואים קשר ישיר בין הנושאים. כמו שהקדמנו, נראה שאדמו"ר האמצעי רצה לתת לר' פרץ – שהוא מזקני החסידים – סימן מיהו רבי. אחרי ההסתלקות יצטרכו לבחור רבי חדש, אותו בוחרים זקני החסידים. כדי לבחור ר' פרץ צריך איזון בנפש, והאיזון הוא להיות גם טוב לעצמו וגם טוב לאחרים. (למה הרבי משאיר את הבחירה לזקני החסידים ולא ממנה בעצמו את הממשיך?) זהו המנהג בחב"ד, הבחירה ברבי צריכה לצמוח מלמטה – "צמח שמו ומתחתיו יצמח", "אמת מארץ תצמח". פה אדמו"ר האמצעי נתן לר' פרץ סימנים להכיר מיהו הרבי הבא].

הווארט שחסיד צריך איזון הוא ממש על בסיס הווארט של רבי הלל מפאריטש, שמתנגד הוא "גבול", חסיד הוא "בלי גבול" ורבי הוא "בלי גבול בגבול". חסיד הולך על עבודה עם עצמו בלי גבול או עבודה עם העולם בלי גבול. אבל רבי הוא אחד שהולך על שניהם בלי שיהיה אחד על חשבון השני, וכדי לדעת לבחור רבי בצורה מאוזנת אדמו"ר האמצעי אומר לרבי פרץ שהוא בעצמו צריך להיות חסיד מאוזן ('רבי שבחסיד').

שלשת הסימנים של רבי

בשעה שרבי הולך לומר חסידות הוא צריך להיות שפל בעצמו, ממש כאילו הוא הולך ברחוב וילדים זורקים עליו אבנים [בחב"ד עיקר העניין של הרבי הוא אמירת דא"ח. לכן, אף שהרבי תמיד צריך להיות בשפלות במקיף, לפני אמירת דא"ח הוא צריך לצייר זאת בנפשו באופן פנימי. (מה העניין שדווקא ילדים קטנים זורקים עליו אבנים?) ילדים קטנים זורקים אבנים בלי סיבה – יש משהו בילדים שהם ישר קולטים כאשר משהו מוזר, מרגישים שהוא לא נורמלי, כמו שוטה.] כך צריך להיות נדמה לו בגישתו לומר חסידות.

[הסימן השני הוא:] וכל מה שמספרים לו, עליו למצוא זאת בעצמו [כל הרביים היו טורחים בטרחה גדולה למצוא בעצמם בדקות את הנגע של מי שהיה בא אליהם. הם היו יכולים להסתגר כמה ימים כדי למצוא זאת, כמו בסיפורים הידועים על אדמו"ר האמצעי והצ"צ.]

[והסימן השלישי הוא:] וכל מה שהוא מדבר הוא צירופי שמות [כך שכל מה שהוא מדבר הוא דיבורי אלקות, ההמתקה הכי גדולה.].

מבנה שלשת הסימנים

שלשת הדברים הם כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה:

קודם כל, מאד בולט שהדבר הראשון הוא הכנעה – מדת השפלות, מדת "דוד מלך ישראל חי וקים". פשוט גם שהסימן האחרון הוא המתקה (גילוי אלקות בעולם). מדוע הסימן השני, שהרבי 'נכנס' לתוך כל מי שמגלה לו את לבו (על ידי שמזדהה עמו לגמרי, מוצא בעצמו מעין כל עבירותיו), הוא הבדלה? השלישיה של הכנעה-הבדלה-המתקה, מושגי היסוד של הבעל שם טוב, מקבילה לשלישיה מאד בסיסית בחב"ד (שמרבה לבאר אותה רבי אייזיק מהומיל) – השתלשלות-התלבשות-השראה (שכנגד קבלת הרמ"ק, קבלת האר"י וקבלת הבעש"ט. השתלשלות היא כנגד הכנעה – יש עילת כל העילות למעלה מעלה וסוף כל העלולים למטה מטה – רוממות אל לעומת שפלות האדם. בהשתלשלות אין "אין ערוך" אמיתי, הכל 'לפי ערך'. הקב"ה נתפס כמשהו שב'ערך' למדרגות שמתחתיו, כאשר באותה מערכת ערכים הקב"ה הכי גבוה ואני הכי נמוך – זו הכנעה. דבר נוסף, בהשתלשלות תמיד התנועה היא הצטמצמות כלפי מטה – גם זו תנועה של הכנעה. לעומת זאת, בהבדלה הקב"ה הוא באין ערוך – אך דווקא מה שנבדל, באין ערוך למה שתחתיו,  יכול להתלבש בו כהתלבשות הנשמה בגוף (הנשמה נבדלת מהגוף, באין ערוך). לכן, העובדה שהרבי מוצא בעצמו את הנגע של החסיד היא התלבשות שבאה דווקא מכח ההבדלה שלו. וכמובן, מה שכל דיבורי הרבי הם שמות קדושים היינו השראה-המתקה גמורה – גילוי אלקות בכל דבר.

ידוע שהכנעה-הבדלה-המתקה הם סוד חש-מל-מל: שתיקת הרבי מול מטר של אבנים שזורקים עליו בדמיונו; תשובת הרבי על עבירות הזולת שמוצא בעצמו ("ומלתם את ערלת לבבכם"); דיבור הרבי ("מי ימלל גבורות הוי'" – מי ימתיק את כל הדינים בדיבורו הקדוש שכולו צירופי שמותיו של הקב"ה).

מנחה בבית כנסת כפתרון להשמצות (אות סד)

מה שלמדנו קשור לאות סד, כבר נלמד גם אותה:

ר' אייזיק מהאמליע היה עליו מנגדים ובעלי מחלוקת [לכולם יש מתנגדים, מי שאין לו מתנגדים צריך לבדוק מה הבעיה שלו...] שהעיזו כנגדו ודברו עליו נוראות, פעם אחת שמע שאמרו עליו שבאמרו, "אחד" חושב אודות אשה [הוא האריך הרבה ב"אחד" והמתנגדים חשבו מה הוא כבר יכול כל כך להאריך... (אבל מה הקשר?)  "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". בסוף קריאת שמע יש את הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", נתינת מקום למינות וזנות, שעלינו לבטל.], ונתפעל [הוא לא התפעל מכך שדיברו עליו. אדרבה, בחב"ד יש את העניין של אָן-התפעלות, בפרט אצל משכיל, בעל-מוחין, גדול כמוהו. בכל זאת, פה הוא נתפעל כי אין שום קשר ללשון הרע אליו.], ושאל מאדמוה"א איך יאמרו דבר שלא בערך כלל. וא"ל האם הנהו מתפלל מנחה בבית הכנסת, וענהו לא וצוה שילך לבית הכנסת, והוא פלא.

 רבי אייזיק לא הבין איך חושדים אותו בדבר שלא בערך כלל. הוא לא נסה למצוא את המום בתוך עצמו (על אדה"ז מסופר שנפל על פניו לחפש בעצמו האם יש לו שמץ כל שהוא מחשד שחשדו אותו בהתנשאות, לא רק שמצא את פגמי הזולת בעצמו בשעת יחידות כנ"ל) כי הוא לא היה רבי, לכן הוא בא לאדמו"ר האמצעי לשאול אותו ולקבל ממנו עצה (לחסיד יש רבי, הוא לא צריך לפתור בעצמו את כל מה שמציק עליו, בשביל זה נוסעים לרבי, משא"כ הרבי עצמו). המשיח נקרא "פלא יועץ" (בגימטריא רופא כנודע. חלק המילוי של "פלא יועץ": פא למד אלף יוד וו עין צדיק = משה, "תורה צוה לנו משה" על כל תריגמשה רבינו – העיטין שלה) – הוא נותן עצה פלאית, שלכאורה אין לה שום קשר לשאלה. אדמו"ר האמצעי ענה לו שיתפלל מנחה (התפלה שבה נענה אליהו הנביא בעת שהוכיח את העם "עד מתי אתם פֹסחים על שתי הסעפים וגו'" ועד שבסוף פעל אצל היהודים הפשוטים להכריז "הוי' הוא האלהים הוי' הוא האלהים") בצבור (בבית כנסת, מקדש מעט), ר"ת צדיקים בינונים ורשעים, ודוק.



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי משתתפי השיעור. לא מוגה.

[ב] ברית מ"מ שי' ריבר – ל' ניסן ש"ז.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com