חיפוש בתוכן האתר

שיעור שבועי פרשת במדבר - אור לכ"ד אייר ע"ו – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

אור לכ"ד אייר ע"ו – כפ"ח

שיעור שבועי פרשת במדבר

 לצפיה בשיעור בוידאו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. יום ה-טל בספירה – הבטחון הפעיל של יוסף הצדיק

נגנו שאמיל.

שלש כוונות טל

עכשיו ספרנו את ספירת העמר, יום ה-טל של העמר – "היום תשעה [ט] ושלשים [ל] יום". הפסוק אומר "אהיה כטל לישראל".

לגבי המספר טל, 39, ידוע שיש שלש כוונות:"הוי' אחד", הכי מפורסם; אהיה חי, שרמוז בפסוק "אהיה כטל" – מתי אהיה הוא כטל? כשהוא מצרף לעצמו חי, סוד טל תחיה; טוב-טובה, שני שמות בקבלה – אהוה ("את השמים ואת הארץ", שם ה-טוב) אהוי (האותיות מהן מורכבות שמות העצם של ה', הן עצמן שם קדוש בקבלה – לכך רומז האבן עזרא בפירושו לשמות על "אהיה אשר אהיה").

שלש הכוונות האלה הן כנגד חב"ד. בשיר השירים (שהוא קדש קדשים) נאמר "שראשי נמלא טל" – כל הראש מלא טל. בכל שיר השירים יש קיז פסוקים – ג פעמים טל, ג כוונות של טל. כל טל הוא ג פעמים אהבה. נמצא שמספר הפסוקים בשיר השירים הוא ט"פ אהבה, ג"פ טל, "שראשי נמלא טל" – יש טל של חכמה (טל תורה), טל של בינה (טל תחיה) וטל של דעת (טל ברכה[ב]). כל אחד מהמוחין הוא טל. ידוע ש-גשם עולה ז פעמים ז פעמים ז. כעת סופרים את ספירת העמר מט יום, ז ברבוע, ואם עושים עוד התכללות – לא רק חסד שבחסד אלא חסד שבחסד שבחסד, גבורה שבחסד שבחסד וכו', עוד ממד – יש גשם ספירות, "ויבוא כגשם לנו". ז זה הז"ת, כלומר – יחסית טל זה הג"ר וגשם הוא הז"ת.

בכל אופן, כתוב שאחד האמת שורה דווקא בספירת החכמה, כך אדה"ז מביא בתניא בשם הרב המגיד, אז הרמז של "[הוי' אלהינו] הוי' אחד" הוא ה-טל של החכמה בפרט. שם אהיה הוא שם של אמא, שם של לידה, של יציאת מצרים, לכן ה-טל של הבינה הוא אהיה-חי (אהיה פעמים חי = חשמל, הנמשך מאמא להלביש את זו"נ). ואילו היחוד של טוב-טובה – שם אהוה ושם אהוי – הוא כמובן ה-טל של הדעת, "גם בלא דעת נפש לא טוב". התכונה של הטוב היא התכונה של הדעת. "אמר לדבק טוב" – דעת הוא דבקות והתקשרות. "איהו טוב ואיהי טובה" – בדעת יש תרין עטרין, עטרא דחסדים (שרש בנין ז"א, "זכר חסדו") היא הטוב ועטרא דגבורות (שרש בנין נוק' דז"א) היא הטובה.

"אהיה כטל לישראל" – יחוד השמות א-ל ואהי'

זו הקדמה כללית, אך המודגש בפסוק "אהיה כטל לישראל" הוא שם אהי' של הטל, אהיה-חי, של הבינה. בכלל, ספירת העמר היא כנגד חמשים שערי בינה – "תספרו חמשים יום", אנו סופרים מט ויש את יום החמשים שה' סופר, כל יום הוא אחד משערי בינה, כך כותב האריז"ל. לכן ה-טל המיוחד לספירה – יום ה-טל בספירה – הוא אהיה-חי, "אהיה כטל לישראל". זה היום הזה.

אם עושים את הגימטריא של הביטוי "אהיה כטל לישראל" רואים שכל הביטוי הוא כפולת שם אהיה. יש לנו את המומחים שלנו... כמה שוה "אהיה כטל לישראל"? 651, וכשמחלקים ב-אהיה, המלה הראשונה, מקבלים 31. כלומר, כל הביטוי כאן הוא כפולה – מעשה מרכבה – של שני שמות קדש, אהיה ואל. לא רק זה, אלא שרמוז בצורה ברורה – המלה הראשונה "אהיה" עולה א פעמים אהיה ו"כטל לישראל" עולה עוד ל פעמים אהיה. גם השם ישראל הוא על שם השם הקדוש אל (וכן קרא ה' ליעקב בשם "אל" – "אל אלהי ישראל"). בדרך כלל שם אל הוא בחסד, "חסד אל כל היום", אבל כמו שנסביר, כתוב דווקא לענין פרשת השבוע – הפטרת הפרשה – ששם אל הוא במקור המדה הראשונה של יג מדות הרחמים "אל רחום וחנון" (שבו גילוי עצמותו יתברך ממש, "אל חי").

מעלת "שארית נחלתו"

כתוב בסוף ספר מיכה "מי אל כמכה נשא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו". על הביטוי הזה, "לשארית נחלתו", חז"ל אומרים "אליה וקוץ בה" – לא 'כל נחלתו' אלא "שארית נחלתו", "למי שמשים את עצמו כשיריים". מדובר על הגאולה, הפנימיות של יג מדות הרחמים – "מי אל כמוך" כנגד שם אל. משה רבינו אומר רק אל ומיכה מפרט ומסביר ש"מי אל כמוך". למי מתגלה שם אל הזה? "לשארית נחלתו", "למי שמשים את עצמו כשיריים". איך אומרים את זה בלשון החסידות? הנחת עצמותו – הוא שם את עצמו בצד, יש לו מסירות נפש עבור עם ישראל. לא כל כך חידוש להיות שארית, גארנישט, ביחס לאין סוף ב"ה. עיקר הווארט שיהודי יהיה כשיריים ביחס לעם ישראל. ככה הוא גם מחזיר בחזרה את אלה שלא זכו, את הקוץ שבאליה. לכאורה הם לא שייכים ל"שארית נחלתו", אבל דווקא מי שמשים עצמו כשיריים הוא זה שמלמד זכות על כולם וכך מחזיר את כולם, שתהיה שלמות העם – שלמות העם, שלמות התורה ושלמות הארץ.

בכל אופן, יש כאן בביטוי "אהיה כטל לישראל" שם אהיה – השם של הבינה, כאשר השרש של "אהיה אשר אהיה" הוא בכתר, ובתוך הכתר יש את שם אל של "מי אל כמוך" ש"נשא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו".

שארית – אותיות ראשית. התורה מתחילה ב"בראשית", על שם שני ראשית – התורה שנקראת ראשית, "הוי' קנני ראשית דרכו", וישראל שנקראו ראשית, "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתֹה". לפי הצירוף הזה אפשר לקרוא 'בשארית ברא אלהים את השמים ואת הארץ', בזכות "שארית נחלתו". אנחנו חבל נחלתו – "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו". מתוך "חבל נחלתו" יש את "שארית נחלתו"[ג]. בזכות היהודים האלה, שמשימים את עצמם כשיריים, ה' ברא את השמים ואת הארץ.

אפשר לומר פשוט מאד, ששארית היא משהו שנשאר אף על פי שהרוב מסתלק ומתעלם. מה זה בקבלה? סוד הרשימו. בכלל "בראשית ברא אלהים" רומז לצמצום הראשון – ה' סלק את האור אין סוף שלו, ומהו חומר הגלם כביכול של כל העולמות, של כל מה שיש ביקום? הכל נברא מתוך השארית. כביכול השארית של הקב"ה, שהקב"ה משאיר את אורו כשיריים בתוך הצמצום, ומתוך השארית של אור אין סוף 'בשארית ברא אלהים את השמים ואת הארץ' – גם השארית כביכול של אוא"ס וגם בזכות היהודים ששמים עצמם כשיריים. מה זה לשים עצמך כשיריים? להתמסר, שאתה לא פה, כמו חסיד – "חסיד שורפן", רק בשביל הזולת, בשביל הכלל.

פתחנו אם כן עם הרמז של "אהיה כטל לישראל" שעולה אהיה פעמים אל. נסביר זאת יותר בהמשך.

הבטחון הפעיל של יוסף – הצעה להתמודדות עם שנות הרעב

לפי הדרך בהבנת ימי הספירה שהסברנו לפני כמה שבועות, היום הוא הבטחון הפעיל של יוסף הצדיק. ספירת היסוד היא יוסף, וליוסף הצדיק יש את כל הספירות, כל שבע המדות. היום נצח שביסוד. איך אנחנו מגדירים את הנצח? כבטחון פעיל. אם כן, התיקון הפנימי שלנו היום – ההזדהות שלנו היום – היא קודם למצוא בתוך עצמנו ולתקן בתוך עצמנו את הבטחון הפעיל של יוסף הצדיק. אצל יוסף רואים הרבה בטחון פעיל, בטחון עצמי, תוך כדי תודעה ברורה ומוחלטת של "הוא הנתן לך כח לעשות חיל".

כשיוסף פותר את החלומות של פרעה הוא לא מסתפק בכך שהוא פותר את החלומות, שתהיינה שבע שנות שובע ואחר כך שבע שנות רעב. הוא מיד, בלי לעשות שום הפסק, כהמשך ישיר, אומר לפרעה איך לפתור את הבעיה הזאת, מה עושים, מה התיקון. זה דבר שלא התבקש ממנו כלל וכלל – פרעה לא בקש ממנו לפתור לו את הבעיה אלא רק את החלום. את הדבר הזה מציינים בחסידות – הרבי מאד מדגיש זאת.

הלקח של יוסף: הממסד לא יכול להסתדר בלעדי (במקום הצטדקות ותחנונים)

אחרי שיוסף פתר את החלומות של השרים, שר האופים ושר המשקים, הוא תלה את שר האופים בפתרון וכך הוה, ואת שר המשקים הוא החיה, שישוב לכנו, ואז התחנן ובקש ממנו שיעשה לו טובה וכמה הוא מסכן ש"גנב גנבתי וגו'", עשו לי כזה עול ששמו אותי בבית הסהר כאשר עשיתי שום דבר, אז כשתצא בבקשה שתמליץ טוב עבורי. יוסף מספיק חכם, שהוא יודע ללמוד מהנסיון, אז הוא ראה שהשיטה הזו לא עובדת. אצל הגוי להצטדק ולהתחנן שיעשה לו טובה – "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו".

זו דוגמה איך צריך ללמוד מתוך הנסיון: קודם מנסים למצוא חן בעיני הממסד ולהצטדק – איזה עול עשו לי. אולי תעזור לי, בפרקליטות, הרי אני בחור טוב. רואים ששיטה זו לא עובדת. כשמישהו טפש הוא עוד פעם נוקט באותה שיטה שנכשלה פעם ראשונה, הוא לא מתייאש – "אין שום יאוש בעולם כלל". הוא ממשיך להתייפות בפני הממסד, מתוך תקוה – תקות שוא – שבסוף יבינו שהוא צדיק, שהוא בסדר, שהוא לא עשה שום דבר, סתם שמו אותי בבית סהר חנם. יוסף לפחות הוא לא כזה טפש, הוא הבין שלא זאת הדרך. אצלו מתקיים "אין חכם כבעל הנסיון", וכשהוא בא לפתור את חלום פרעה ויש שוב הזדמנות – הנה, הוא עומד לפני המלך ממש, וכתוב בחסידות שרחמי המלך הם יותר מרחמי השרים (אדה"ז כותב) – הוא יכול שוב לומר ש"גנב גנבתי", פתרתי לך את החלום, אני סתם מסכן ששמו אותי בבית הסהר על לא כלום, אנא תשחרר אותי. אבל לא זו השטה, לא השטה להיות נעבעך.

השיטה היא בצורה טבעית, בלי הרף עין, מיד, להראות שאתה פה הכי נצרך לטובת הממסד – שהממסד על סף התמוטטות ובלעדיך אין תקוה. זה אצלו טבעי לגמרי, שמיד אחרי שהוא פותר את החלומות הוא מתחיל לומר מה הפתרון של הבעיה – לא רק הפתרון של החלום אלא הפתרון של הבעיה, מה שמשתמע מתוך החלום (והוא סוד "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" – שני "פרת" אותיות פֹתר כנודע, פתרון החלום ופתרון הבעיה הנוצרת על ידי פתרון החלום). אז כולם נדהמים, ש"אין איש חכם ונבון כמוך", ואז קורה מה שקורה.

הסיפור הזה, המסקנה הזו, התובנה הזו, החכמה הזו של יוסף – משקפים את הבטחון הפעיל שלו במלוא עוצמתו. שידעו שאני פה ובלעדי הממסד הזה יפול, אני התקוה – בחכמה שלי, ביושר שלי, וגם עם הבטול של "בלעדי, אלהים יענה את שלום פרעה", לא ממני אלא מה', אבל זה דרכי. זה ממש לזכור שלא כחך וכו' עשה לך את החיל, רק ש"הוא הנתן לך כח לעשות חיל". אם כן, אין דוגמה יותר מובהקת של השיטה והרעיון הזה שהתחלנו, שלכל אחד משבעת הרועים יש את כל שבע המדות, שאפשר לראות זאת כל כך ברור כמו ביום הזה, נצח שביסוד – דווקא בסיפור הזה ובלקחים הנלמדים מהסיפור הזה. אם באים לפרעה, צריכים לבוא מוכנים לפתור לו את כל הבעיות שלו. לא להתחנן בשביל עצמי. שוב, זה מתוך בטחון עצמי. מי הוא? איזה עבד עברי, כמו ששר המשקים מקדים לבזות ולגנות אותו. איזו רשות יש לו לפתוח את הפה בכלל?! לפתור את החלום אמרו לו, אבל להוסיף על דעת עצמו מה פתאום.

ב. ימי הספירה – תיקון שבעת החטאים

תוכחת בחקתי: מט קללות על שבעה חטאים

עד כאן היה המשך השיטה שלנו השנה בענין ספירת העמר לגבי היום. אבל אמרנו עוד כמה דברים בשיעורים האחרונים, עוד כמה שיטות לגבי ימי הספירה. אז נמשיך היום לומר עוד משהו שיוצא מפרשת בחקתי, שאנחנו יוצאים ממנה. יתכן שהזכרנו את הרעיון הזה בעבר, אבל לא פיתחנו אותו. בתוכחה של "בחקתי" (שקוראים בימי הספירה) יש מט קללות – ברור שאותו מסר, ומחולק בפירוש בכתובים שזה שבע פעמים שבע, כל פעם "שבע על חטאתיכם" שבע פעמים.

מי שקורא את רש"י בתחלת התוכחה מבין שכל פעם שיש שבע פורעניות, שבע קללות על החטאים שלנו, אלה אותם חטאים. בהתחלה התורה מונה שבעה חטאים שלנו לפי הסדר, ואז כל פעם יש שבע קללות, שבע פורעניות, על אותם שבעה חטאים. היות שלא עושים תשובה בינתים, ממשיכים לחטוא באותם חטאים, לכן עוד פעם מגיעות שבע פורעניות. זו דוגמה מצוינת של ההיפך ממה שאמרנו – לא ללמוד מהנסיון. נותנים לך מכה, ילד שמקבל פעם מכה על משהו לא בסדר הוא אמור להיות קצת חכם ללמוד מכך. כאן עוד פעם ועוד פעם, לא סתם "שבע יפול צדיק" אלא שבע פעמים שבע – שוב ושוב הוא נופל באותם שבעה חטאים ומקבל שבע מכות.

ככה בנויה התוכחה, אז ברור שיש כאן משהו שאפשר ללמוד לגבי הימים של ספירת העמר, היות שזה אותו מבנה בדיוק. לכן העיקר הוא להתבונן מה הם החטאים האלה, עליהם מקבלים כל פעם את המכות.

שבעת החטאים (רש"י)

רש"י כותב, בקיצור:

  • "לא למד" – יהודי לא לומד תורה, זה החטא הראשון.
  • "לא עשה" – אם הוא לא לומד אז הוא לא יכול לקיים את המצוות, הוא לא עושה את המצוות, זה כבר החטא השני.
  • "מואס באחרים העושים" – אם אתה לא עושה מצוות ואתה רואה שיש יהודים אחרים שעושים מצוות בא לך למאוס בהם. זה החטא השלישי.
  • "שונא את החכמים" – שונאים את הרבנים, זה החטא הרביעי. לא שכל אחד יזדהה עם כולם, אבל בכל אופן... יש ודאי איזה ניצוץ של כל החטאים האלה אצל כל אחד ואחד.
  • "מונע את האחרים מלעשות" – לא רק שהוא מואס – החטא השלישי – אלא שאחרי שהוא מואס בעושי מצות ושונא את הרבנים הוא עושה פעולות בשטח, מחוקק חוקים בכנסת, בשביל למנוע את קיום המצוות. זה החטא החמישי – מונע בידים או בחקיקה את האחרים לעשות. זה החמישי, ההוד – הולך כאן לפי הסדר, כמו שנסביר.

אחר כך מגיעים לשני החטאים הכי חמורים – שיש להם מכנה משותף – שכנגד היסוד והמלכות. המכנה המשותף שלהם הוא ששניהם כפירה:

  • "כופר במצוות".
  • "כופר בעיקר".[ד]

שיא הספירה ביסוד ומלכות – ראית המהות כנגד הכפירה

ידוע – מי שלומד את כתבי האריז"ל, את הכוונות של הספירה – ששני הימים האחרונים של כל שבוע הם השיא של השבוע, היסוד והמלכות. מבחינת המשכת מוחין זו ההמשכה מהדרגה הכי גבוהה, גדלות ב' דאבא, רק שהרשימו של גדלות ב' דאבא נכנס ביום הששי, יום היסוד, והעצמות של גדלות ב' דאבא נכנסת ביום השביעי, יום המלכות. גדלות ב' דאבא היא ראית המהות – היו על זה הרבה שיעורים – לראות את מהות האלקות, כמו "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", "וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר". רושם של הדבר הזה – הארה, אבל הוא עיקר החידוש שמתחיל להתגלות מזה, דילוג הערך לגמרי – קורה ביום הששי, ביסוד, והכל נכנס ומאיר ביום השביעי, המלכות. דווקא שני הימים האחרונים הם השיא.

כך לגבי שני השבועות האחרונים, היסוד והמלכות, יוסף ודוד, יש מעלה לגבי כל מה שהיה קודם – כי הם שני משיחים. לא חייבים לומר שיוסף ודוד הם יותר מהאבות ומשה ואהרן, אבל היות שהם שני משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד – אפשר להבין שיש כאן מעלה מיוחדת, שכבר רומז לגאולה. עד כאן לא היתה גאולה – ה הקצוות מחסד עד הוד הם היה והוה, אבל עדיין לא יהיה, עדיין לא הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. הגאולה היא גילוי של גדלות ב' דאבא, ראית המהות ממש, ובכללות זה מה שמתגלה ביסוד ובמלכות.

אם כן, כל השבוע הזה – עם ארבעת הימים היום, האמצע שלו – ובפרט השבוע הבא הם ממש השיא של ספירת העמר. כאן בחטאים רואים זאת. מה כנגד ראית המהות? מה שלגמרי כנגד ראית המהות הוא כפירה, כפי שנסביר – ממש "את זה לעמת זה". יש פה בסוף שתי כפירות – כופר במצוות וכופר בעיקר. רואים שהכי חמור כמובן זה האחרון, כופר בעיקר – זה המלכות של שבעת החטאים. התיקון של זה הוא המלכות של הקדושה – מלכות בית דוד, מה שאנחנו מצפים ומתפללים שיבוא משיח בן דוד ויגאל אותנו גאולה אמתית ושלמה, היא להפוך את הכפירה בעיקר, להגיע הכי עמוק בתוך הקליפה. היות ש"לא ידח ממנו נדח" – התפקיד של המלכות שלא ילך לאיבוד אף יהודי, גם יהודי שכופר בעיקר יחזור ויעשה תשובה שלמה מאהבה – זה הכח של המלכות. לפני שבועיים אמרנו שמלכות היא שעשועי המלך בעצמותו – מכח השעשועים האלה להחזיר בתשובה גם אחד שהוא כופר בעיקר. שוב, להגיע לכפירה בעיקר – זה השבוע הבא. אבל השבוע הזה, של משיח בן יוסף, הוא להגיע למי שכופר במצוות.

חסד: "לא למד"

לפי זה, יוצא ש"לא למד" הוא כנגד החסד. איך אפשר להסביר את זה? זהו הלעומת-זה, החטא שכנגד החסד – מה הקשר? כתוב "תורת חסד על לשונה". התורה היא "תורת חסד", וחז"ל מסבירים שזו תורה על מנת ללמד – שאתה לומד תורה כדי לזכות את הצבור. בדור שלנו, אתה לומד חסידות כדי לקיים "יפוצו  מעינותיך חוצה" שאז "קאתי מר דא מלכא משיחא" בחסד וברחמים.

רוצים לא סתם ללמוד תורה, אלא לנגוע ולטעום תורת משיח, "תורה חדשה מאתי תצא", תורה שבבחינת "מתיר אסורים", כמדובר אצלנו הרבה מאד פעמים. תורת "מתיר אסורים" היא ממש "תורת חסד" (מה שבית הלל, מצד החסד, מתירים. ומה שלע"ל הלכה כבית שמאי היינו שיתגלה שהאיסור הוא בעצם לשון קישור, כמו שיתבאר להלן בנוגע לשרש ארש, "וארשתיך לי לעולם", קשר לעצמותו יתברך, ולא רק שמותר אלא שמצוה וחובת קדש להיות "אסור", כמאמר רשב"י "ביה אחידא"). מי שלא לומד – חסר לו את העיקר הזה.

גבורה: "לא עשה"

מה זה "לא עשה"? "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" – התלמוד כנגד החסד והמעשה כנגד הגבורה. אם הוא לא למד הוא לא יודע מה לעשות, וגם לא בא לו לעשות, אין לו חשק וחיות בעשיה. "כי הם חיינו ואורך ימינו", התורה היא החיות של המעשה. אדה"ז כותב בלקו"ת על "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד" – העיקר לקבל חיות מה"אחד", גם מ"אחד היה אברהם". אם אין חיות הוא לא עושה. כדי לקום ולעשות צריך חיות. על כל המצוות כתוב "וחי בהם", ואם אין לך חיות אין לך "בהם" (ואתה נשאר בהמה, בחינת "פני שור מהשמאול", מדת הגבורה).

תפארת: "מואס באחרים העושים"

אחרי זה "מואס באחרים העושים" – אתה מואס בדתיים האלה, בחרדים האלה. זה כנגד התפארת, ההיפך, הלעומת-זה של "תפארת ישראל". כל היפי של עם ישראל שעושים מצוות. כתוב שכל ה-רמח פקודין הם "רמח אברים דמלכא" – מלכא הוא ז"א, והכללות שלו (וגם של ה-שסה) הוא תפארת, "תפארת ישראל". מי שמואס באחרים העושים, כלומר שהוא מואס ביהודי שומר מצוות, אין פגם ב"תפארת ישראל" יותר מזה.

נצח: "שונא את החכמים"

מה זה "שונא את החכמים"? חכמה היא ראשית קו ימין, והוא יורד ונמשך עד שמגיע לספירת הנצח. הנצח בעצם הוא שבונה ומתקן את החכמה של הנוקבא, של כנסת ישראל. יש משהו דווקא בספירת הנצח ששם נמצאים החכמים. בתקוני הזהר כתוב שהנשמות של חכמה הן החכמים והנשמות של נצח הן הנביאים, "ונביא לבב חכמה" – חז"ל דורשים את הקשר בין הנביא לבין החכם. "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" – זה תלוי בחכמים האמתיים של הדור, שהם הצדיקים האמתיים של הדור. פגם בנצח הוא לשנוא את הרבנים האמתיים (אצל אברהם אבינו שתי כליותיו, נצח והוד, נעשו לו שני רבנים שלמדו אותו תורה, רב "עוקר הרים" מצד הנצח הפעיל והמתנצח ורב "סיני" מצד ההוד הסביל והמודה על האמת. עיקר מדת החכם הוא מצד הנצח, והיות שהחכם האמיתי עומד על דעת תורה בתוקף, כאשר "החכמה תעֹז לחכם", הוא עלול לעורר את שנאת העם ש"מבר לגופא" דאורייתא, כמבואר בחז"ל).

הוד: "מונע את האחרים מלעשות"

מה הפגם של מי שעושה חק בכנסת למנוע את קיום המצוות? ההוד. זה ממש הוד, הפשט של "הודי נהפך עלי למשחית" – ההוד נעשה משחית ומונע בידים, בפועל, מאחרים לעשות.

יסוד ומלכות: "כופר במצוות" ו"כופר בעיקר"

עד כאן בקיצור, ווארט, על כל אחד מחמשת החטאים הראשונים. כמובן שצריך להתבונן בזה יותר. אבל כעת הגענו לשני האחרונים שאמרנו שיש להם מכנה משותף, שתי הכפירות. ידוע שכפירה היא מלשון כפור, לשון קור, "אשר קרך בדרך", קליפת עמלק. מי שכופר הוא קר – קר באפס המוחלט. זה המושג שדברנו עליו בפורים, האפס המוחלט של הקור. יש אחד שכופר במצוות, ויש עוד יותר גרוע מזה – כופר בעיקר.

כופר במצוות הוא פגם הברית, הפגם העיקרי שצריך לתקן. הנה יצא לנו שהחטא של פגם הברית נקרא "כופר במצוות". והחטא של מי שלא משתדל ועושה כהוראת משה רבינו שבדור, עשו כל אש ביכולתכם להקים את סכת דוד הנופלת, להקים את מלכות ישראל בארץ ישראל, יש בו משום כופר בעיקר. בשביל זה ה' ברא את העולם – שיהיה לו "דירה בתחתונים", "והיה הוי' למלך על כל הארץ" – זה העיקר. מי שלא משתדל בזה הוא כופר בעיקר – זה העיקר של כל התורה כולה. על זה צריך לעמוד יותר, מה זה "כופר במצוות" ומה זה "כופר בעיקר", כנגד היסוד והמלכות.

"כופר במצוות" – כפירה-קרירות בחבור עם ה' שיש במצוות

מצוה היא לשון צוותא, התקשרות. "אשר קדשנו במצותיו" – כמו קידושי אשה, שייך לספירת היסוד. בכל מצוה יש זיווג, ולכן יש אומרים או מכוונים לפני כל מצוה "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל". מי שכופר במצוות כופר בזה. מה הכוונה? שלא מרגיש שום דבר. כאשר בעל כרחו מישהו תפס אותו ברחוב ושם לו תפלין, איזה חב"דניק, אז החב"דניק, אם הוא חב"דניק אמתי, טוב, הוא עומד בדחילו ורחימו שהוא זכה להניח תפלין על "קרקפתא", מי שאף פעם לא הניח תפלין בחיים. הוא מאמין באמונה שלמה – וזה דבר נכון, אמת – שאצל אותו קרקפתא שכעת מניח פעם ראשונה תפלין יש גילוי היחידה שבנפש. אחר כך שואלים את אותו קרקפתא – מה הרגשת? הוא אומר שהוא לא הרגיש כלום. תמשיך להניח תפלין כל בקר? הוא עונה 'מה פתאום?!'. זה נקרא כופר במצוות.

כופר במצוות זה קור תהומי, אפס המוחלט של הרגשה איך שהמצוה מחברת אותי למשהו, אפילו שהוא מוכן להודות שיש משהו. יש אחד שנוסע להודו כי מאמין שיש רוחניות בעולם, מחפש כל מיני 'מצוות' של פולחן זר כי הוא רוצה משהו שיקשר אותו לאותה רוחניות. אבל כשאתה אומר לו – תניח תפלין, זה יעשה את הפעולה – הוא אומר 'מה פתאום?!'. הוא לא מרגיש שמחפש קשר לרוחניות על ידי הנחת תפלין או על ידי כל מצוה אחרת בתורה. כל זה להמחיש מה נקרא כופר במצוות, שהוא עיקר פגם הברית.

גם הפשט של פגם הברית – מי שפוגם בברית נעשה קר להרגשה הזאת של החיבור, הצוותא, שנעשה על ידי המצוות של התורה. זו בעיה רצינית מאד. הרבי הרש"ב כותב שזו העלמות השלמות של העצם, של עצם הנשמה שלו. עוד הסבר מהו כופר במצוות, שיש לנו שבוע שלם לתקן זאת – להתחמם מתוך הכפור, להתחמם מחדש על מצוות תוך כדי התחושה שהפעולה הזו שה' נתן לי מחברת אותי לה'. הפשט של כופר במצוה הוא שכופר בכך שה' נותן את המצוות האלה, ובמיוחד כל דקדוקי מצוה של דברי סופרים – לא מאמין בזה. אז יש לנו שבוע לחדש את האמונה – התפלה היא עיקר הביטוי של האמונה, אמונה היא "אמונה אמן", תחושה בתוקף גדול מאד מהי מצוה, החל מהאמונה שה' צוה על המצוה. הוא צוה זאת גם כדי שנהיה עם – "אין מלך בלא עם", קבלת עול – אבל הפנימיות היא שנתחבר אליו, שנהיה בצוותא חדא עם עצמותו יתברך. זה בחינת יוסף, השבוע של יוסף, השבוע של תיקון הכפירה במצוות.

כל העצה שיוסף נותן לפרעה, מה שאמרנו קודם, היא לקיים מצוה – מה צריך לעשות. הוא נותן מצוות איך להציל את המצב. מה פרעה אומר? שכל מה שיוסף אומר חייבים לעשות, אוי ואבוי אם לא תעשו מה שהוא אומר. זה סיפור של חיים ומות, ואם רוצים לחיות תעשו מה שהוא אומר – "וחי בהם". זה עוד פירוש של "וחי בהם" – אתה רוצה להיות חי? שמור מצוות.

"כופר בעיקר" – העדר תחושה בנוכחות ה' (השגח"פ) ובתכלית הבריאה (דירה בתחתונים)

מה זה "כופר בעיקר"? כבר אמרנו ווארט אחד, שהוא כופר לא רק במציאות של הקב"ה, אלא בתכלית הרצון של הקב"ה שהיא "והיה הוי' למלך על כל הארץ" ובאמת "אין מלך בלא עם", שתהיה פה דירה בתחתונים. זה מתחיל מכך שהוא כופר במצוות, שאין לו תחושה שהמצוות מחברות אותו לה' יתברך, ולכופר בעיקר אין שום תחושה שה' נמצא כאן.

הוא לא חייב לומר שה' איננו, רחמנא ליצלן (כמובן שגם זה בכלל "כופר בעיקר"), אלא הוא כופר בכך שה' נמצא כאן אתי, כמו שהדבר הזה מתבטא בהשגחה פרטית על כל חלקיק ביקום. ה' נמצא אתו, השגחה פרטית הכוונה שה' נמצא אתו-עמו, כלומר אליו, הוא דואג לו "באשר הוא שם". זה לא מצוות אלא ה'. מי שלא מרגיש, לא חש, לא חי את ה"לית אתר פנוי מיניה" עם כל המשתמע – זה נקרא שהוא כופר בעיקר, וממילא גם אין לו שום חוש בכלל במלכות, לשמה ה' ברא את העולם, כפי שהסברנו שמלכות היא השעשועים העצמיים של הקב"ה, שאנחנו אמורים לחיות אותם איתו ביחד (כאחד ממש).

שוב, התיקון של הכופר בעיקר הוא התיקון של השבוע השביעי של ספירת העמר, שבוע המלכות. התיקון של השבוע הזה, של היסוד, הוא התיקון של כופר במצוות – להרגיש את הצוותא על ידי קיום מצוה מעשית.

נצח שביסוד: כפירה במצוות מתוך שנאת החכמים

עכשיו אפשר כבר לחשוב על ההתכללות. מה זה נצח שביסוד? היום, יום ה-טל, "אהיה כטל לישראל". הוא הלעומת-זה, התיקון, של שונא חכמים שבכופר במצוות. ככה, כל יום, יש כזו התכללות. היום צריך להגיע לנקודה הזאת. איך רבי מתקן יהודי שבא אליו עם כל החטאים שלו? כתוב שאם הוא לא מזדהה איתו, אם הוא לא מוצא בתוך עצמו – אפילו בדקות שבדקות – את אותו פגם, הוא לא יכול לתקן את הזולת. קודם הוא צריך לתקן את עצמו. "הוכח תוכיח את עמיתך", "הוכח" את עצמך ואז "תוכיח את עמיתך", "קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים". גם כופר בעיקר – חטא הכי חמור – הוא חייב למצוא בתוך עצמו. גם היום, כל אחד – כל אחד בדור שלנו צריך להיות קצת "פלא יועץ", כמו מלך המשיח שיכול לתת עצה פלאית לכל אחד רק אם הוא מוצא את הפגם בתוך עצמו.

אז היום כל אחד צריך למצוא בתוך עצמו את שנאת חכמים שבכפירה במצוות, וממילא מתוך זה גם להשכיל את התיקון. כדי לתקן את הכפירה במצוות, שהיא להרגיש את הצוותא במצוה. מה הבעיה שלנו? הנביא כבר צעק עלינו שלא תבוא הגאולה, לא יבוא משיח, כל זמן שאנחנו עושים "מצות אנשים מלומדה". לדאבוננו כולנו קמים בבקר ומניחים תפלין "מצות אנשים מלומדה" – זו בעיה רצינית ביותר, ככה המשיח לא יגיע. צריך להניח תפלין עם חידוש, עם תשוקה, עם חיות, עם הרגשה שהנה הדבר הזה הוא ממש "חבל נחלתו" – הרצועות של התפלין הן "חבלי עבותות אהבה" שמקשרים ביני לבין בורא עולם, אני הרעיה והוא הדוד שלי. צריך להרגיש את זה. אחרת יש לך איזה בחינה שאתה "כופר במצוות", אתה קר במצוות, אתה כופר-כפור במצוות.

היום צריך להתבונן שכנראה מה שאני כופר במצוות קשור לכך שאני שונא את החכמים, שונא את הרבנים (גם את הרבנים הטובים, שלהוי ידוע שגם היום יש כאלה, למרבית הפלא...). מי אלה הרבנים, החכמים, שלא צריך לשנוא אותם (שזה תיקון הנצח)? אותם חכמים שמלמדים אותי את הדבר הזה גופא, שמצוה היא לשון צוותא. מאיפה אני יודע שמצוה היא לשון צוותא? אני אמור להרגיש זאת, אבל קודם מישהו מלמד אותי. מי הסביר לי שזו האמת? זה התפקיד של החכם. החכם הוא מי שאומר לי שמצוה היא לשון צוותא. יש הרבה דברים אמתיים שאני אמור להרגיש אותם, אבל לא ארגיש אותם אם מישהו לא יסביר לי שהם קיימים. יש הרבה דברים כאלה. אבל ברגע שמישהו יבוא ויסביר לי בטוב טעם ודעת – דברים היוצאים מן הלב ונכנסים ללב ופועלים את פעולתם – שהתופעה קיימת במציאות אני מרגיש זאת באמת, לא דמיון. מישהו יכול לשכנע אותי להאמין בכח המדמה, אבל חכם אמתי משכנע אותי להאמין במשהו שהוא באמת אמתי (גם אצלי), ואם אתבונן בכך ארגיש זאת כי זו האמת, כפי שגם כתוב בתניא.

זה התיקון הפרטי של היום, שמתוך אמונת חכמים והערכת חכמים אמתית אני מרגיש את החיות שבמצוות. אצלנו החכמים הם הרביים, והם אלה שמלמדים אותי שמצוה היא לשון צוותא, ומתוך כך אני מתקן את הברית – תיקון הברית הוא הרגשת החיות, ההתקשרות, הצוותא בקיום המצוות, את החום האלקי בקיום המצוות, לא להיות כופר במצוות.

 

עד כאן היה עוד ווארט, לקחת את שבעת החטאים הכלליים שרש"י כותב בתחלת התוכחה של פרשת בחקתי ולהקביל למדות לפי הסדר, ואז לבנות את התכללות כל מדה בתוך אחת מהמדות, ולנסות להתבונן מה זה אומר בנפש – מה התיקון של היום הזה. הדוגמה היתה היום הזה, שנאת חכמים שבכפירה במצוות. נאמר לחיים. אלה שתי ההקדמות שעשינו לגבי היום בספירת העמר. אחר כך עוברים לפרשת השבוע. לחיים לחיים.

נגנו "לכתחילה אריבער".

ג. סוד האירושין (שרש ארשׂ)

דרושי "וארשתיך לי לעולם"

אנחנו בפרשת במדבר. הערב נדבר לא על הפרשה אלא על ההפטרה. הפטרה מיוחדת מאד, שכאשר פרשת במדבר חלה בערב חג שבועות הרביים היו אומרים את הדרוש בצהריים, בשבת לפני כניסת החג, על הפסוק האחרון – "הכל הולך אחר החיתום" של ההפטרה – "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את הוי'". הפסוק הזה, סיום ההפטרה, הוא בעצם ההכנה לחג מתן תורה, חג שבועות. לכן ראוי מאד שנתבונן בו.

יש עליו מאמר בלקו"ת, מאמר וביאור. אחר כך אין כל כך הרבה מאמרים על זה אצל רבותינו נשיאינו – יש שני מאמרים מאד קצרים של הרבי – עם ד"ה "וארשתיך". יש קצת הגהות של הצ"צ של המאמר המקורי. אבל שוב, יחסית, אין הרבה – לכן יש עדיין הרבה מה שצריך להשלים בהתבוננות בביאור הפסוקים האלה.

כריכות התפלין על האצבע – טבעת נישואין

מענין שהרבי במאמר הראשון ד"ה "וארשתיך", תשכ"ח, מביא מספר טעמי המנהגים שיש קשר בין הפסוקים האלה לבין שלש הכריכות שכורכים בהנחת תפלין סביב האמה של יד שמאל. זה חידוש – הוא לא מסביר זאת, רק מביא זאת. בחב"ד לא אומרים את הפסוקים האלה בשעת כריכת הרצועה על האמה. הוא לא כותב שאומרים את הפסוקים האלה, אבל ידוע שבעולם אומרים את הפסוקים האלה תוך כדי הכריכה. יש פה איזה פתח, שכמו בהרבה דברים הרבי לפעמים רומז לפחות לא לשכוח מהמנהגים של כלל ישראל אף על פי שלא נוהגים אותם בחב"ד. כאן יש דוגמה יפה, יפהפיה.

מה הן הכריכות שעושים על האמה של יד שמאל? טבעת נישואין. הגם שלפי המנהג הכלה מושיטה את האצבע של יד ימין לקבל את הטבעת, וכאן זו האמה של יד שמאל, בכל אופן מקשרים זאת ביחד. יש כאן משהו סמלי, מצוה, מנהג, שבשעת מעשה צריך להתבונן שהקב"ה מקדש אותנו – עושה אירוסין, שבתורה הם קידושין. זה לא רק מה שקוראים היום "ווארט" אלא אירוסין ממש, ואיך עושים אירוסין, לפי המנהג היום? על ידי נתינת טבעת על האצבע.

"וארשתיך... וידעת..." – מאירוסין לנישואין

יש פה בשני הפסוקים שלשה אירוסין ובסוף נישואין – כתוב ש"וידעת את הוי'" בסוף זו בחינת נישואין, אחרי שלש בחינות האירוסין. כתוב שבעולם הזה מתן תורה הוא רק קידושין, אירוסין, והנישואין הם בביאת מלך המשיח. הנישואין, "וידעת את הוי'", "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר כי פי הוי' דבר", "עין בעין יראו", זה לעתיד, שאז יקויים "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".

בכל אופן, כתוב בחסידות – הרבי מביא זאת באחד המאמרים – שבכל שנה בחג שבועות יש יותר ויותר הארה של התורה החדשה של מלך המשיח, "וידעת את הוי'". הוא לא מקשר זאת עם כך שמאז ל"ג בעומר, מאז רשב"י, כתוב שכבר יש הארה של תורה חדשה, כי זהו מתן תורה של פנימיות התורה. 'מתן תורה עוד פעם לא יהיה', סימן שהכל נכלל בתורה שקבלנו – גם התורה החדשה של "וידעת את הוי'". לכן בחג שבועות צריך לכוון שבכללות הוא אירוסין, העולם הזה, אבל כבר יש בתוך זה הארה של "וידעת את הוי'", הנישואין שעל ידי מלך המשיח.

מעלת האירוסין

עוד יותר, אומר הרבי, יש באמת מעלה באירוסין – בפרט במעלה השלישית של האירוסין, "וארשתיך לי באמונה" – יותר מהנישואין, יש מעלה באמונה יותר מדעת. תמיד אומרים שמשה רבינו – רעיא מהימנא, ש"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – כגואל ראשון נותן את התורה בכלל, "תורה צוה לנו משה", וכגואל אחרון מגלה את ה"תורה חדשה" שבתורת משה – הוא מי שמכניס את האמונה לדעת, מכניס את המקיף בפנימיות.

מי נשאר עם אמונה? מי נשאר עם מקיף? כאשר ממשיכים את מקיף האמונה בדעת, בפנימיות, זוכים לאור מקיף חדש, במדרגה נעלית ביותר ביחס למקיף הקודם. כל פעם עולים מחיל אל חיל בסוד האמונה הטהורה, תוקף (לשון מקיף) האמונה, "אמונה אמן". לא רק שהדעת איננה מבטלת את האמונה אלא שהדעת מעצימה את האמונה יותר ויותר, "למעלה מעלה על אין קץ" (כאשר הדעת היא "למטה מטה עד אין תכלית").

הרבי כותב שגם על פי נגלה יש משהו יותר חמור בנערה המאורשה מאשר באשה נשואה. מכאן אפשר ללמוד שיש מעלה באירוסין אפילו יותר מבנישואין. שוב, באירוסין, השיא של האירוסין הוא אמונה, "וארשתיך לי באמונה". ה' מתחיל בהבטחה של "וארשתיך לי לעולם" – כתוב ש"לעולם" הוא בחינת אמת, דבר שלא משתנה, ו"כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם", לכן מתחיל "וארשתיך לי לעולם", שה"לי" עצמו אומר "לעולם", בלי שינוי, "אני הוי' לא שניתי", זו הבטחה מה'. החתן מבטיח לכלה שהקשר בינינו הוא נצחי, לעולם ועד, באירוסין.

קידושין במעלות הכלה

אחר כך הוא ממשיך ואומר לכלה שלו – למה בחרתי בך? כי ראיתי בך צדק ומשפט, חסד ורחמים. אם זה לא מספיק, ראיתי בך משהו עוד יותר מזה – אמונה.

נתחיל מהסבר של הצמח-צדק על מה שאמרנו כרגע: כתוב "וארשתיך לי לעולם" – ה' עושה זאת, החתן עושה זאת. אחר כך "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים" – מי עושה אותם? של מי הם? של החתן או של הכלה? ה' עושה אתנו צדק ומשפט וחסד ורחמים? הוא אומר שהפשט אינו כך, אלא שהחתן אומר לכלה – מצאת חן בעיני, היפה בנשים, והיפי שלך הוא הצדק והמשפט שלך, החסד והרחמים שלך, ובזה "ארשתיך לי". אם זה לא מספיק, "וארשתיך לי באמונה" – שיש לך אמונה למעלה מטעם ודעת. זה לא האמון של החתן בכלה אלא האמון של הכלה בחתן. "וארשתיך לי באמונה" ובזכות זה בסוף "וידעת את הוי'" – אז יהיה "והאדם [הקב"ה] ידע את חוה אשתו [כנס"י]" ויהיה דור ישרים מבורך (בלידת נשמות חדשות, מעל לנשמת אדם הראשון לפני החטא).

שואל הצ"צ שלכאורה הפשט הזה הוא כנגד גמרא מפורשת, שאומרת ש"נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת" – קידושין, אירוסין, הם רק אם החתן נותן חפץ שוה פרוטה לכלה.

ארבעה צירופים-שרשים באותיות ארש

קודם דברנו על צירוף ראש ו-שאר, שארית-ראשית. הפסוק השני של ההפטרה הוא "ושמו להם ראש אחד [דוד מלכם, רש"י] ועלו מן הארץ". ראש הוא המלך והעם הוא "שאר עמי" – אין מלך בלא עם, אין ראש בלי שאר (אותיות ראש הפוך – אור ישר מהמלך לעם ואור חוזר מהעם למלך). כעת יש לנו עוד צירוף, ארש, "וארשתיך". זה קשור לעוד צירוף – אֹשר, "אשר קדשנו במצותיו", "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי" (הפסוק הראשון של ההפטרה[ה]. שני ה"אשר" בפסוק במקום ה-7 וה-14, 7 ועוד 7, "כל השביעין חביבין"). לאותיות האלה, ראש, יש ארבעה צירופים שהם שרשים בלשון הקדש – ראש, שאר, אשר, ארשׂ. פעם אחת בלבד בתנ"ך יש שרש ארשׁ "וארשת שפתיו בל מנעת", מקור הבטוי "ארשת שפתינו" שאומרים במחזור, ויש מפרשים שיש קשר עניני בין ארשׂ ל-ארשׁ.

אירוסין לשון קנין

אם כבר, יש שלשה פירושים במדקדקים מה היא לשון אירוסין. אם יש שלשה פירושים אולי הם כנגד שלש הפעמים שכתוב בפסוק "וארשתיך". יש פירוש אחד שאירוסין לשון ליקוחין, כמו "כי יקח איש אשה", לשון קידושין (והוא בחינת "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים", לשון קנין וליקוחין על ידי "נתנה היא ואמר הוא", וכמו שיתבאר). מדמים זאת לאריסות בלשון חז"ל – סוג של מקח וממכר, קנין.

קצת פלא שלא מביאים מפסוק מפורש את ההופעה העיקרית של שרש ארשׂ בסיפור מעשה. שרש ארשׂ מופיע שבע פעמים בתורה – אפשר להקביל ל"שבע ברכות" (הגם שבתורה השרש מופיע לרוב בהקשרים שליליים, אך "את זה לעומת זה עשה האלהים"). אחר כך, בנביאים, הוא מופיע כמה פעמים בפסוק שלנו, נבואת הושע עם כל הסיפור המופלא ביותר שה' אמר לו לעשות בתחלת הנבואה שלו, שהכל קשור לזיווג. הוא הנביא הראשון שכתב את הנבואה שלו, לפני ישעיהו, ו"הכל הולך אחר הפתיחה". אבל חוץ מהפסוקים שלנו, שיש שלש פעמים רצוף "וארשתיך", השרש מופיע רק עוד פעם אחת בנ"ך, בדברי דוד המלך אחרי ששאול נהרג, נפל במלחמה וכו', ודוד כבר מולך בחברון – הוא שולח לאיש בשת בן שאול ואומר לו "תנה את אשתי את מיכל אשר ארשתי [אשר אותיות ארש, ארשתי אותיות שארית-ראשית] לי במאה ערלות פלשתים". זו הפעם הנוספת היחידה בכל הנ"ך שיש את השרש הזה, שדוד מארש את מיכל – מספר מעשה שהיה – "אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים". מכאן גם משמע שאירוסין הם ליקוחין – קניתי אותה, לקחתי אותה, על ידי מאה ערלות פלשתים.

מעלת אירוסי דוד ומיכל

יצא לנו שבכל התנ"ך השרש הזה מופיע יא פעמים – ז פעמים בתורה ו-ד בנ"ך, כאשר שלש פעמים, גולת הכותרת, הן "וארשתיך לי" בנבואת הושע בן בארי. מתוך כל הפעמים רק באחת מדובר על מישהו מסוים שאנחנו מכירים, ולא בכללות על אירוסין – רק פעם אחת שיש סיפור מעשה שמישהו ארש מישהי, דוד (ה"ראש אחד" ארש) את מיכל. אם כן, אם זו הדוגמה היחידה כמובן שיש בה משהו עצמי, וכל אירוסין צריכים להזכיר לנו את אירוסי דוד ומיכל שהוא ארש אותה במאה ערלות פלשתים. איך בחור צריך לבוא לאירוסין? עם מאה ערלות פלשתים (בימינו – לאחר שקרב מאה רחוקים ומל את ערלת לבבם. פלשתים היינו ליצנים, אלה שעד כה ישבו ב"מושב לצים" והתלוצצו מתורה ומצות, בחינת כופרים כנ"ל. יש גם כאלה שזקוקים לברית מילה ממש...). זה ווארט אחד.

כתוב שלעתיד לבוא אשת דוד מלכא משיחא היא מיכל. ככה גם מיחדים את מלכות שאול ומלכות דוד, כידוע שאחד הטעמים בכלל של זיווגים הוא כדי לייחד מלכויות – שהמלך הבא מתחתן עם הבת של המלך הקודם. ככה "אין מלכות נוגעת בחברתה" – דווקא מלכות לא נוגעת אחת בשניה – אבל איך בכל אופן מחברים את המלכויות, שיהיה איזה רצף? רק על ידי זיווג. זה גם מאד נוגע לתקופה שלנו, שזיווג הוא מה שמחבר בין דוד לשאול. זו הפעם היחידה שכתוב אירוסין, כמו שאמרנו יש באירוסין משהו יותר מנישואין – יש בזה אמונה. מהי אמונה? מסירות נפש, כמו שמיכל מסרה את הנפש עבור דוד בפועל ממש, בסכנת מות שלה. בשבילה דוד סכן את עצמו, לקחת אותה – "אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים" – והיא מסרה את הנפש עבורו. זו אמונה, ברית אמונה.

שרש ארשׂ – ליקוחין, התקשרות, דבור (עם חשק וחמדה)

אם כן, הפירוש הראשון שאומרים שאירוסין הוא כמו אריס, ליקוחין. מי שלומד שפות שמיות מביא דוגמאות מכמה שפות שמיות ששרש זה הוא לשון ליקוחין.

יש פירוש שני, שארש-ארס הוא כמו אסר בחילוף אותיות. לגבי קידושין כתוב שאסר לה על כל העולם כהקדש, אבל לא מפרשים כך אלא כאיסור לשון התקשרות. כמו שאומרים לגבי תנאים, הביטוי היום הוא לבוא בקישורי תנאים. כמו שיש מושג קישורי תנאים, אירוסין הם לשון קישור. זה פירוש שני (השייך בפרט ל"וארשתיך לי לעולם" – קשר נצחי לעולם ועד).

הפירוש השלישי הוא הכי מענין, וגם הכי מוסמך על פי חסידות – כמעט כתוב במפורש במאמר של אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה – ש-ארשׂ הוא כמו ארשת שפתים ב-שׁ, לשון דבור (כמו שנוהגים היום לומר "ווארט", אבל יותר מזה הנהוג היום אלא קידושין ממש). באירוסין יש "נתן ואמר", ולפי הלכה צריך להיות "נתן הוא ואמר הוא" – שהחתן נותן את הטבעת, את הפרוטה, ובכך לוקח את האשה לאשה וגם אוסר אותה אכולי עלמא כהקדש, וגם צריך לומר "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". כלומר, בקידושין יש ממד של נתינה, של מעשה, וגם של אמירה. שוב, יש מי שאומר שאירושין מדגישים דווקא את הפן של הדבור שיש באירושין. כלומר, קשר האירוסין הוא קשר של דבור (והוא הפירוש שמכוון כנגד "וארשתיך לי באמונה", בחינת "האמנתי כי אדבר"). מובן מאליו שזיווג גופני הוא רק הנישואין, "וידעת את הוי'", ובינתים הקשר הוא רק דבור, "ארשת שפתיו".

למה אמרנו שהפירוש הזה מאד מוסמך, דווקא לפי החסידות? במאמר בלקו"ת אחד הדברים שהוא מפתח הוא שבלשון חז"ל יש מושג "מאמר" – קידושי יבמה נקראים מאמר. רואים שקידושין ומאמר הולכים יחד – מאמר באמת מדגיש את הפן של המאמר שיש בקידושין. "את הוי' האמרת היום" – גרמת שהוא יאמר, הכלה גורמת שהחתן יאמר לה "הרי את מקודשת לי". במעשה בראשית כביכול שרש נשמות עם ישראל, "במי נמלך", עושים, גורמים, שה' יאמר "נעשה אדם". כך מפרשים "את הוי' האמרת היום" – כל הקורא ושונה בתורה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, עשית שה' יאמר.

בכל אופן, היות שקידושין הם לשון מאמר מאד מתאים הפירוש שאירוסין הם לשון ארשת שפתים. יש הרבה לשונות דבור, ומה מודגש ב"ארשת שפתיו בל מנעת"? המפרשים אומרים ש"ארשת" הוא דבור שיש בו חשק וחמדה – סוג מיוחד של דבור, שיש חשק חמדה בתוך הדבור, הוא מבטא אהבה וחבה. לכן הוא מאד מתאים ללשון אירוסין.

אם כן, יש לנו שלשה פירושים שכתובים בשרש ארש – או לשון ליקוחין, או לשון קישור, או לשון דבור, דבור מלא אהבה וחמדה וחבה.

ד. "נתנה היא ואמר הוא" – קידושי ה' את ישראל במעלותיהם (צ"צ)

כל זה היה רק מאמר מוסגר לווארט של הצ"צ. הוא שואל שאם "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים" הוא מתאר את מעשה הכלה, שמפני הצדק שלה וכו' הוא מחליט לקדש אותה לאשה, זה נגד הכלל שצריך להיות "נתן הוא ואמר הוא". אם היא נותנת משהו זה לא תופס כלל.

בקיצור, בלי להרחיב, הוא אומר שלש נקודות – לא לפי הסדר שאנחנו נאמר אותן, כי אנחנו נאמר לפי הסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה. יש כאן דוגמה יפהפיה של הכנעה-הבדלה-המתקה. איך בכל אופן הקידושין האלה תופסים על פי הלכה כאשר "נתנה היא ואמר הוא". הוא אומר "וארשתיך לי" אבל זה "בצדק ובמשפט" שלך ו"בחסד וברחמים" שלך, שאת נותנת לי.

הכנעה: "תן לו משלו שאתה ושלך שלו"

לפי הסדר של הכנעה הבדלה המתקה, פירוש ההכנעה שלו (הוא לא משתמש בלשונות האלה) הוא מה שכתוב בפרקי אבות – "תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד ['והייתי שפל בעיני'] הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'". כל דבר טוב שיהודי עושה הוא מתוך תודעה – שהיא אמת לאמתו – שלא אני עשיתי אלא אתה. אתה נתת לי בית ואני קבעתי מזוזה, אתה נתת לי בגד ואני שמתי ציצית, כמו שחז"ל מסבירים על "מי הקדימני ואשלם". בינינו לבין הקב"ה אין כזה דבר "נתנה היא" – זו תודעה בהכנעה הכי גדולה בנפש, שכל מה שאני נותן לך הוא מה שאתה נתת לי ואני מחזיר לך. כל מה שהיא נותנת הוא מתוך שפלות והכנעה של "תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'". עד כאן תירוץ אחד על השאלה.

הבדלה: קידושין לאדם חשוב בהנאת הסכמתו לקבל מתנה

התירוץ השני הוא ממש סוגיא בגמרא. אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל, ויש בגמרא יוצא מן הכלל ש"נתנה היא ואמר הוא מקודשת" – מתי? "אדם חשוב שאני", כי יש לה הנאה שאדם חשוב הסכים לקבל ממני משהו. אני בריה שפלה, מה פתאום שהקב"ה, אין סוף ב"ה, יסכים לקבל ממני כל שהוא? איך הבורא יחשיב כעבודת המלך – מלך מלכי המלכים הקב"ה – את הדבר הפעוט והלא-משמעותי לגמרי שאני עושה? איך זה נחשב אצלו כאילו עשיתי לו משהו חשוב? יש לי כל כך הרבה הנאה ושמחה – "עבדו את הוי' בשמחה" – מזה שה' מסכים לקבל את העבודה שלי, מחשיב את העבודה שלי, שאת השמחה הזו אני מקבל ממנו. בהנאה הזו אני מתקדשת. מכאן אפשר להבין את "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל. ועבדת את אויביך" – הזכות שלנו להיות כאן בארץ ישראל היא בעבודת ה' בשמחה ובטוב לבב, מתוך ההרגשה הזו.

קודם דברנו על חיות במצוות, לא להיות כופר במצוות – תיקון היסוד. אם עושים את המצוה תוך כדי שאני אין ואפס, שפלות האדם, וה' הוא רוממות אין סוף והוא רוצה ומחשיב את הנחת התפלין שלי, משהו חשוב אצלו, זו שמחה אין סופית. בכל אופן אני קורה לזה הבדלה, כי השמחה היא משום ההבדלה שבינו לביני, בין רוממות א-ל לשפלות האדם (ומכאן נשכיל שבכל מקום שלב ההבדלה בעבודת השי"ת הוא על בסיס ההכנעה והשפלות בנפש, וכך גם לגבי שלב ההמתקה. נמצה שהכל הכנעה). בהנאה ובשמחה שלה שה' הסכים לקבל ממנה את המתנה שנתנה לו היא מתקדשת.

המתקה: התקדשות באתעדל"ע שבעקבות האתעדל"ת

את שתי הנקודות של ההכנעה וההבדלה הוא כותב ממש בקיצור, בכמה מלים. הוא קצת מאריך – גם בקיצור, כמה שורות – בפירוש ההמתקה, שבשבילו הוא העיקר:

כשיש אתערותא דלתתא, שאני עושה משהו, יש אתערותא דלעילא, שהקב"ה נותן לי משהו. אפשר לחשוב שהכלל הזה, ש"באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא" הוא חק טבע, כמו החוק הפשוט בפיזיקה שלכל תנועה יש תנועה נגדית – כשאני עושה משהו יש תגובה ספונטאנית. יש הרבה מאמרים, במיוחד של הצ"צ, שמסבירים שזו טעות. הכלל הגדול הזה בקבלה, שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, אינו טבע אלא נס. לכן הוא לא חל על אינו-יהודי אלא רק על יהודי – "והייתם לי סגולה", זו הסגולה של העם היהודי, שה' מחליט בבחירה החפשית שלו שכאשר יהודי עושה משהו קטן ה' מגיב במשהו גדול. ההכנעה היא "כי מידך נתנו לך", אבל ההמתקה היא שאין הכי נמי, כנגד כל מעשה קטן שלי יש תגובה, אבל התגובה הזו מלמעלה – תגובה מפני הסגולה של עם ישראל על פי הבחירה החפשית של הקב"ה – היא אור אין סוף שנמשך ממנו יתברך לתוכי, ממלא אותי, ואין לזה שום הכרח כלל וכלל, והאור הזה כל כך גדול שמה שאני עשיתי לו בטל ומבוטל במציאות לגמרי כשרגא בטיהרא.

ממילא איך אני מתקדש? באתערותא דלעילא שלו שע"י אתערותא דלתתא שלי, עד שלא נקרא שנתתי לו כלום – לא כי "מידך נתנו לך", אלא כי עיקר מה שקורה כל פעם שאני עושה משהו טוב הוא התגלות אור אין סוף שלא מוכרח כלל, ומה שאני עושה בטל ומבוטל בתוך ההתגלות הזו כשרגא בטיהרא לגמרי. הכלה מתקדשת בגילוי אוא"ס שעל ידי הצדק והמשפט, החסד והרחמים. מהו צדק? "צדקה תרומם גוי", אבל "חסד לאומים חטאת" – כאן גם מודגשת הסגולה, שיש סגולה בנשמות עם ישראל ש"צדקה תרומם גוי". ב"תרומם גוי" הכלה מתקדשת, בצדק שהיא עושה – אבל במה שהוא מרומם דווקא אותה, היהודי, "והייתם לי סגולה".

חסד ורחמים – פנימיות הצדק והמשפט

אם כבר, איך הוא מפרש את ה"בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים"? הצדק והמשפט הולכים כאן יחד, כמו בהרבה מאד פסוקים בתנ"ך, וגם החסד והרחמים הולכים יחד. מה הפירוש? בכל דבר יש חיצוניות ופנימיות – החיצוניות היא הצדק והפנימיות החסד, החיצוניות המשפט והפנימיות היא הרחמים, כידוע אצלנו שפנימיות מדת התפארת, המשפט, היא הרחמים ("משפט רחמי", כמו שכתוב ב"פתח אליהו").

איך הוא מסביר במאמר? שמשפט הוא שאדם עושה משפט נגד עצמו, דן את עצמו. הוא כותב שהאדם צריך לכוון לבער את הרע הפנימי שלו – זה לעשות משפט. אבל איך למעשה הוא עושה את המשפט? איך מבערים את הרע? על ידי התעוררות רחמים רבים. ואיך מעוררים רחמים רבים אצל הקב"ה? על ידי שאני מרחם על הבריות – "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים". אחת הקושיות הידועות איך משפט ורחמים הולכים יחד, הרי אסור לרחם בדין. בכל אופן אנחנו אומרים שהרחמים הם הפנימיות, הנשמה של המשפט-הדין. איך זה עובד? באמת הכל מתחיל מרחמים. יהודים הם בטבע רחמנים – רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים (כבר החסד) – ו"כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים". כמו שיש ליהודי סגולה במעשים, יש גם כח ברחמים שלו לעורר למעלה (אנחנו ה"צאן קדשים" של השי"ת שמעוררים רחמים בעצם הקול שלנו, "הקל קול יעקב", סוד זיווג יעקב ורחל, לשון צאן). הוא מעורר רחמים כדי לקיים את המשפט בעצמו, לבער את הרע שבעצמו. הוא במצב לא טוב, ובלי רחמי שמים – "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו".

אותו דבר, פנימיות הצדק היא החסד של ה'. יש כמה דרגות, כמה שכבות – כתוב בתניא שיש פנימיות אחר פנימיות. פנימיות החסד היא אהבה, אבל הפנימיות של הצדק – הצדקה – היא מדת החסד, מה שיש לנו טבע לגמול חסד. הבסיס של זה הוא האהבה, כמו שמוסבר אצלנו. בכל אופן, יש כאן צדק ומשפט, צדקה וביעור הרע, שהפנימיות – הכח המניע זאת – היא חסד ורחמים.

כל זה הוא האתערותא דלתתא שלנו, של הכלה, ולפי הפירוש השלישי באתערותא דלעילא שבאה על ידי זה היא מתקדשת, כי האתעדל"ע היא לא לפי ערך והאתעדל"ת בטלה בה. על אור האתערותא דלעילא נאמר "ומתוק האור", זה עצם ההמתקה (שוב על בסיס של הכנעה, איך שהאתערותא דלתתא שלי בטלה במציאות ממש ביחס לאתערותא דלעילא של השי"ת), ריבוי אור ה' המאיר (וממתיק) את חיי (באור מקיף ואור פנימי גם יחד).

זו פנינה בפני עצמה – שלשה פירושים של הצ"צ למה אין כאן בעיה של "נתנה היא ואמר הוא", כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה.

ה. "לי" בקדושה ו"לי" בלעו"ז

"וארשתיך לי" – "''לי' אינו זז לעולם"

כעת נדייק עוד משהו, קצת חוזר לרוח שאמרנו שיש בספירת העמר תיקון החטאים החמורים ביותר, כולל שתי הכפירות. יש כלל, שכעת הזכרנו, ש"כל מקום שנאמר 'לי' איזו זז לעולם". בקידושין, כשבחור בא לקדש כלה, צריך להדגיש מאד את המלה "לי" – עיקר נוסח הקידושין, "הרי את מקודשת לי"[ו], הוא המלה "לי". במלה זו לא רק שהוא מיחד את עצמו במעשה הקידושין אלא שהוא רומז שמעשה זה הוא לא חד פעמי, לא רק להיום, אלא "לא זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא", אלה קידושין לתמיד ממש, בשני העולמות – "וארשתיך לי לעולם".

כתוב שלש פעמים "וארשתיך", כל פעם כתוב "וארשתיך לי". יש כוונות של פעמיים "לי", "חכלילי עינים מיין", "כל חך הטועם אומר לי לי", "ויקחו לי תרומה... ועשו לי מקדש", פעמיים "'לי' לשמי". אבל כאן יותר מזה, יש שלשה "לי", שלשה "וארשתיך לי" (לי לי לי היינו סוד 120 שנים של משה רבינו ע"ה, משולש שם יה). פעם למדנו פרצוף שלם של עשרה דברים שכתוב בהם "לי" שלא זז לעולם. קודם נאמר איך מוסבר בחסידות, במאמרים האלה. כתוב שכל "לי" הוא עלית ז"א, מה ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא".

שרשי ארש בחכמת הצירוף

אמרנו – ותיכף נסביר בחכמת הצירוף – שיש ארבעה שרשים ראש (וראשית), אשר (גם אחד מ-יב שבטי יה, "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך [ראש]"), ארש (עם ש שמאלית וגם עם ש ימנית), שאר ("לשארית נחלתו"). לא הסברנו את הפשט של השרש שאר, חוץ מזה שהוא לשון שארית. שאר הוא בשר. "כלה שארי ולבבי" – "אשתיצא גושמי", הבשר שלי. רש"י כותב בפירוש ש"שארי" הוא "בשרי".

אם כבר, נאמר זאת: לפי חכמת הצירוף ה-א בכתר, ה-ר היא "ראשית חכמה" וה-ש היא האש של הבינה. לפי זה, הצירוף הישר לפי סדר אלף-בית הוא ארש. לפי ספר יצירה זה כמו אמש – רק ששם ה-מ היא חכמה, מים, וכאן ה-ר היא החכמה (מ ו-ר מתחלפות באלף-בית אח"ס בט"ע, בספירת היסוד שבה, אותיות ומר, וכן באותיות למנ"ר), כמו בהרבה דוגמאות של חכמת הצירוף (ריש היא "ראשית חכמה", בעצמו ראש). אם כן, זהו ג"ר לפי הסדר החל מהכתר. יש ג"ר מחכמה, חכמה-בינה-דעת שהוא הצירוף יהו המאיר בספירת החסד. אבל כתר-חכמה-בינה, ויה, הוא הצירוף המאיר בספירת התפארת – הג"ר לפי הסדר מקומו בלב הוא בתפארת, הכתר של הלב, "עטרת תפארת". אם האירוסין הם בתפארת, הרמז הוא "כתפארת אדם [אשה] לשבת בית", איפה אשר? אשר הוא כבר והי, יהו הפוך, מלמטה למעלה – ביסוד, כמובן. זה הכי מתאים, הכי בולט מכולם, כי היסוד, הברית, הוא אבר התענוג ושם האשר, שם בית-אשר. איפה ראש לפי זה? ההפטרה מתחילה "ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ". צירוף ראש (י-ו-ה) הוא בנצח[ז], ששם סוד העליה לארץ (כמבואר אצלנו ב"תיקון המדינה"). לפי הפסוק הזה המשיח מופיע בחו"ל, בגלות (כמפורש בת"י), ושם מסכימים בית ישראל ובית יהודה שצריך מנהיג אחד, "ראש אחד" – צריך להגיע לראש אחד שם – ואז "ועלו מן הארץ", מחו"ל חוזרים לציון ברנה.

רמזי "בני אל חי" "עמי" "רֻחמה"

קודם כתוב "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי"[ח]. בהמשך כתוב "אמרו לאחיכם עמי ולאחותיכם רחמה". תיכף נעשה מזה גימטריא מאד יפה, פנינה של גימטריא. זה פרק שני בהושע, אחרי פרק ראשון – שכל אחד יזכור את הסיפור. מה הוא אומר? כשאנחנו לא עושים את רצון ה' יתברך וחייבים גלות אנו "לא עמי" ו"לא רֻחמה", כך כתוב בפרק א. אחר כך מתחיל פרק ב, הפטרת פרשת במדבר (הכנה למתן תורה) – "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי". אחר כך, הפסוק השלישי, אחרי ה"ראש אחד" ששמים ועולים מן הארץ, אומר "אמרו לאחיכם עמי ולאחותיכם רחמה"[ט] – זה שיא שלשת הפסוקים הראשונים, יחידה בהפטרת הפרשה.

אם כבר, נעשה כאן דוגמה של פנינה חשבונית, משהו יפהפה. יש כלל בחשבון ששני משולשים רצופים נותנים רבוע. כאן יש דוגמה יפה ביותר לכך. יש פה שלשה כינויים טובים – "בני אל חי", "עמי" ו"רֻחמה". בעצם הכל מתחיל מעמי, כי השלילה היתה "לא עמי אתם", אבל "במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי" ואחר כך "אמרו לאחיכם עמי [כבר לא 'בני אל חי' אלא 'עמי' במקום 'לא עמי'] ולאחותיכם רחמה". נעשה את החשבון – עמי הוא משולש, יה במשולש. כשמצרפים אליו "בני אל חי" (אלף-פלא), שני הכינויים החיוביים שבמקים "לא עמי", מקבלים 231 (רלא שערים), משולש 21 (שם אהיה). אבל אחר כך רחמה שוה 253, משולש 22 (כב אתוון דאורייתא, סכום האלף-בית במספר סדורי). כשמחברים אותם מקבלים רבוע, ולא סתם רבוע אלא 484, 22 ברבוע, לפי הכלל המתמטי. זו ממש דוגמה 'בול' לכלל שמשולש 21 ועוד משולש 22 שוה 22 ברבוע. זו נוסחה של גאולה, של התחלת ההפטרה.

"לי" דלעו"ז – "המכיר את רבונו ומתכוין למרוד בו"

יש לנו כאן ביטוי חשוב שנמשיך להסביר – אל חי, "בני אל חי" – אבל היינו באמצע הווארט מה הלעו"ז של "לי". "לי" הוא משהו מאד גדול, כאן יש שלש פעמים "לי". האם יש איזה "לי" לא טוב? "את זה לעמת זה עשה האלהים".

נסתכל בתחלת התוכחה של פרשת בחקתי שקראנו בשבת: הפסוק הראשון של הברכות, של הטוב, מתחיל "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" – יש לימוד תורה ויש קיום מצוות. "אם בחקתי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", ואז "ואת מצותי תשמרו" – לימוד על מנת לעשות, ולא חלילה לימוד שלא על מנת לעשות. איך מתחילה התוכחה? צריך להיות אותו דבר אבל הפוך – "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה". "לא תשמעו לי" היינו לא ללמוד תורה, "לא למד" בלשון רש"י. "ולא תעשו את כל המצות האלה" – "ולא עשה". כאן יש את החסד והגבורה של שבעת החטאים הנ"ל. אבל רש"י מדייק למה צריך את המלה "לי" – למה צריך לכתוב "ואם לא תשמעו לי" ולא "אם לא תשמעו ולא תעשו". בטוב כתוב "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תעשו" – אין "לי" אבל יש את ה-י של "בחקתי" וכו'. כאן לא מספיק "אם לא תשמעו" אלא כתוב "לי" – מלה הכי טובה לכאורה.

מה רש"י אומר? שיש כלל לגבי "לי", "אין 'לי' אלא זה המכיר את רבונו ומתכוין למרוד בו". מזה גופא אפשר להבין כמה חזקה המלה "לי", דווקא מ"הרע כסא לטוב", איך שהרע מבליט את הטוב. אם הוא היה סתם אומר ש"לי" הוא המכיר את רבונו ומתכוין למרוד בו, בלי ההקדמה ש"אין לי אלא זה המכיר את רבונו ומתכוין למרוד בו" זה היה חד פעמי. כאן זה כלל, כמו "אין מים אלא תורה". זה מעצים את הפירוש, שבכל מקום שיש "לי" צריך לדעת ש"אין 'לי' אלא זה [גם סגנון מענין מאד – "אין לי אלא זה"[י] – הלעו"ז של משה רבינו שנתנבא ב'זה הדבר'] המכיר את רבונו ומתכוין למרוד בו".

הדוגמאות של רש"י – נמרוד ואנשי סדום

אחר כך הוא מביא שתי דוגמאות מהן לומד זאת – הוא לומד מנמרוד ומאנשי סדום, "וכן בנמרוד הוא אומר 'גבֹר ציד לפני הוי''". מה ההוכחה שלו? ש"לפני הוי'" כמו "לי". הוא כמובן לא כותב את הרמז ש"לפני הוי'" גם ר"ת לי, אבל הפשט הוא כמו "לי", ושם הפירוש שמכיר את רבונו ומתכוין למרוד בו. מה כתוב באנשי סדום? "רעים וחטאים להוי' מאד". בשביל מה צריך לכתוב את המלה "להוי'"? מספיק לכתוב 'רעים וחטאים מאד'. מסביר רש"י שהכוונה שמכירים את רבונם ומכוונים למרוד בו. "להוי'" הוא כמו "לי" וגם מתחיל באותיות לי.

נעשה גימטריא, כמה עולים שני המקורות לכלל הגדול ש"אין 'לי' אלא זה המכיר את רבונו ומתכוין למרוד בו". "גבֹר ציד לפני הוי'" שוה 505, "רעים וחטאים להוי' מאד" שוה 495 – יחד בדיוק 1000, אלף אורות. יש פה איזה לעו"ז של אלף אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה. מה ההפרש בין שני הלשונות? 10, השרש. הרי אלף הוא 10 בחזקת 3. יש כאן זוג מספרים מאד יפה, 505 ו-495, יחד בדיוק 1000, וההפרש בדיוק 10, השרש. עוד משהו פרטי לגבי "רעים וחטאים להוי' מאד" – שוה יא פעמים מאד, י"פ מאד ועוד מאד אחד. שוב, ביחד יוצא 1000, כפולת לי – 25 (כה, הזכרנו קודם זה) פעמים לי וכן לי ברבוע פרטי (ל ברבוע = 900 ועוד י ברבוע = 100)!

שני הביטויים יחד הם הרבה "לי", רואים כמה ה"לי" הזה הוא הכי רע. לפעמים מובא בחסידות "מכיר את רבונו ומתכוין למרוד בו" על עמלק, אבל אין מקור לגביו – המקור הוא לגבי נמרוד ואנשי סדום, כמו שכותב רש"י.

"הרי את מקודשת לי" – תיקון ה"לי" דקליפה

סימן שבאירוסין, שאומרים "לי", צריך לבטל זאת. למה שמים את הטבעת על אצבע יד ימין? אצבע היא לשון להצביע. כתוב שכל אחד מראה באצבע ואומר "זה אלי ואנוהו" – אצבע היא הצבעה וזיהוי מתוך התקשרות. מעכשיו הכלה מכירה לעולם ועד בחתן שלה, וגם החתן מכיר בה. הכרה היא לשון נישואין. ה"לי" הוא לשלול את ההכרה עם הכחשה או עם מרד ("מכיר את רבונו ומתכוין למרוד בו"). יש ר"ל מצב של הכרה עם מרד – שמכירים ומורדים. ה"לי" של הקדושה, ש"לא זז לעולם", היא הכרה בלי הכחשה, בלי שקר. שקר הוא ההיפך של האימות ביסוד, בלי לשקר בברית אלא רק לקיים את הברית בינינו לעולם ועד.

גם זה ווארט מאד חשוב בפני עצמו, שכמו שיש את ה"לי" שאנחנו תמיד משבחים, ש"אינו זז לעולם", יש את הלעו"ז שלו, ה"לי" של התוכחה, עם הלשון החזק ביותר של רש"י ש"אין 'לי' אלא זה [הלעו"ז של 'זה אלי ואנוהו' 'הנה אלהינו זה וגו''] המכיר את רבונו ומתכוין למרוד בו". שואלים אם היום יש באמת אפיקורסים, כמו שפעם היו עם הדינים המיוחדים שלהם, ונוהגים לומר – ומסתמא זה אמת – שאין כאלה היום, כי אין כאלה המכירים את ריבונם ממש. פעם היו כאלה, אבל היום אלה תינוקות שנשבו. בכל אופן, כשעושים קידושין, "הרי את מקודשת לי", צריך כן לדעת שיש פה "את זה לעמת זה עשה האלהים".

ו. "לבי ובשרי ירננו אל אל חי" – הגעת בעלי תשובה לעצמות

"רצוא ושוב" – "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך"

נסיים בווארט העיקרי, על "בני אל חי". בפסוקים האלה יש כמובן המון מה להתבונן. במאמר אדה"ז מביא עוד פסוק, הוא מתחיל בפסוק "וארשתיך לי לעולם" ואז מיד עובר לפסוק "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הוי' לבי ובשרי ירננו אל אל חי". הקשר פשוט מאד – הוא אומר שב"וארשתיך לי לעולם" אנו כלה, וכלה לשון כלות הנפש. להיות כלה לה' צריך להיות בכלות הנפש – להיות במצב של "ואל אישך תשוקתך".

אדמו"ר הזקן עושה מכל הקללות ברכות, והקללה הראשונה לאשה היא "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך". איך הוא מסביר זאת בקדושה? הוא אומר שזו עצם החיות של עבודת ה' ב"רצוא ושוב". הרי כתוב במרכבת יחזקאל "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק", "אל תקרי 'חיוֹת' אלא 'חיוּת'" – צריך להיות "וחי בהם", והסימן של חיות הוא "רצוא ושוב". יש "רצוא" ויש "על כרחך אתה חי" למעליותא, "שוב", שאתה לא נדב ואביהוא אלא אורות דתהו בכלים דתיקון – שאתה חייב, עם כל כלות הנפש, לחזור לעולם ולעשות מצוות מעשיות למטה בארץ. זה פירוש פשוט אבל מאד חשוב, שה"רצוא ושוב" – כל רגע יש "רצוא ושוב" בנפש – הוא "רצוא" של "ואל אישך תשוקתך" וה"שוב" הוא "והוא ימשל בך", שמלמעלה מכריחים את הנשמה לחזור לגוף ולעשות פה דירה בתחתונים (לתענוג האין-סופי של הנשמה עצמה).

צדיקים ובעלי תשובה – "כלה נאה וחסודה" ו"כלה כמות שהיא"

היות שהוא מסביר ש"וארשתיך" הוא לעשות אותנו כלה, לשון כלות הנפש, הוא מביא את הפסוק מתהלים פ"ד – "נכספה [לשון כיסופין] וגם כלתה נפשי לחצרות הוי'". הוא מסביר, נאמר ממש בקיצור, שזו עבודת הצדיקים, עבודת הנפש ("נפשי") – הנפש האלקית, הפנימיות. כל הכיסופין, כלות הנפש, מגיעים רק לחצרות הוי' (ל"אותיות", לא לעצם).

הוא מביא שיש בגמרא שתי דעות "כיצד מרקדין לפני הכלה" – בית שמאי אומרים "כלה כמות שהיא" ובית הלל אומרים "כלה נאה וחסודה". כתוב הרבה פעמים בחסידות ששתי הדעות הן עבודת הצדיקים ועבודת בעלי תשובה. אנחנו כעת בדור של בעלי תשובה, לכן הדבר הזה מאד חשוב לנו. הכלה של הדור שלנו, בחור הולך לקדש אשה, אם היא צדקת היא "כלה נאה וחסודה", כדעת בית הלל. כך באמת אמור להיות, זו הפסיקה בעולם הזה. אבל כתוב שלעתיד נפסוק כבית שמאי, גם בית הלל יסכימו לדעת בית שמאי – ממש פלא. בעולם הזה אנחנו "כלה נאה וחסודה", אבל דווקא בעולם הבא, בימות המשיח, אנחנו "כלה כמות שהיא" – "אפילו חגרת, אפילו סומא", זו לשון חז"ל. דווקא זו בחינה משיחית, "כלה כמות שהיא" – כלה בעלת תשובה.

הווארט הזה הוא פשט לגמרי. היום יש איזה מדרשה לבנות בעלות תשובה, וכל אחת תהיה כלה, אז היא כלה בעלת תשובה. הוא כותב כאן במאמר שכלה שהיא בעלת תשובה מקיימת דעת בית שמאי, "כלה כמות שהיא". לכלה בעלת תשובה לא צריך לומר "כלה נאה וחסודה". על כלה שלמדה בבית יעקב, או סמינר אחר, שהיא חרדית מהינקות, אומרים "כלה נאה וחסודה" – לא משנה מה היא בפועל. אבל דווקא על כלה שהיא בעלת תשובה אומרים "כלה כמות שהיא", "אפילו חגרת אפילו סומא", זו למעליותא, בחינה משיחית, שגם היא כלה – זה חידוש, חידוש משיחי, שגם היא יכולה להיות כלה.

עבודת הצדיקים (הפנימית) מגיעה "לחצרות הוי'" ועבודת בע"ת (החיצונית) לעצמות

כל תורף המאמר הזה של אדמו"ר הזקן הוא שמה שהיא כלה זו דרגה אין סופית יותר מהצדיק שהוא כלה, מכלות הנפש. מה ההבדל בין "נפשי" ל"לבי ובשרי"? "לבי ובשרי" אינו מצד הנפש האלקית, אלא מצד הלב – שהוא חיצוני ביחס לנפש – ועוד יותר חיצוני, מצד הבשר, הגוף ממש. ה"לבי ובשרי ירננו אל אל חי", עצמות ה' יתברך, שאין סוף יותר מ"נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הוי'".

"חצרות הוי'" הוא שפע שנמשך על ידי אותיות התורה – חצר ובית בנויים על ידי צירופי אותיות, תורה. הצדיק ממשיך את השפע דרך חצרות הוי', דרך אותיות – גם באצילות, בחכמה דאצילות, יש אותיות. אפילו באוא"ס הסוכ"ע יש מקור של אותיות. כל מה שנמשך ע"י אותיות נקרא "חצרות הוי'", גם ממלא כל עלמין וגם סובב כל עלמין. אבל יש עצמות ה' שלא נמשכת על ידי אותיות, גם לא על ידי אותיות החקיקה. זה קשור לפרשת "בחקתי" – "אם בחקתי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה" עד שתשיגו את אותיות החקיקה שלפני הצמצום. אבל גם אלה עדיין אותיות, ומהי העצמות? האבן הטובה בה נחקקות האותיות. אפילו אותיות החקיקה, שהן אחד עם האבן, הן לא העצם. מהו העצם? "אל חי" – חי בעצם, לא חיים להחיות.

מי מגיע ל"אל חי"? "לבי ובשרי", החיצוניות. אצל מי החיצוניות היא העיקר, הלב והבשר? אצל בעל תשובה, אצל "כלה כמות שהיא, אפילו חגרת, אפילו סומא" – היא מגיעה לעצמות, לא-ל חי. זו הנקודה העיקרית של מאמר "וארשתיך לי לעולם".

"וארשתיך לי באמונה" לחסרת "בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים"

איך הוא רואה זאת בתוך המלים האלה? יש פה מצד ה', הקב"ה שאומר "וארשתיך לי לעולם". אחר כך יש "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים", יחסית המעשים הטובים שלנו. כלה שיש לה צדק ומשפט, חסד ורחמים היא כלה נאה וחסודה. אבל אחר כך יש מדרגה יותר מכך, מה שסמוך ל"וידעת את הוי'" – "וארשתיך לי באמונה".

מי שחגרת או סומא ובכל אופן רוצה להיות כלה – נכנסת למדרשה של כלות ורוצה להתחתן – ואין לה צדק ומשפט וחסד ורחמים. במאמר הוא כותב שמישהו יותר מדי עני, אין לו כסף לתת צדקה, ולא הספיק בחיים ללמוד מספיק תורה, אין לו צדק ומשפט. מה העצה שלו? גם את רוצה להיות כלה?! מישהו יתחתן איתך?! הממכ"ע והסוכ"ע לא יתחתן איתך – יש רק אחד שמוכן להתחתן איתך, עצמותו יתברך ממש, שקוראים לו "אל חי". מתי הוא יתחתן איתך? עם האמונה שלך, אמונה שלמעלה מטעם ודעת, מסירות הנפש שלך, בלי שום מעלה – "כלה כמות שהיא", שפלות אמתית, אבל אמונה פשוטה. זה באותו פסוק של "וידעת את הוי'"[יא].

כלה תתאה וכלה עילאה

יש עוד פסוק, שקצת פלא שהוא לא מביא כאן, כי בשיר השירים – במאמר הראשון בלקו"ת שה"ש – הוא גם מדבר על שתי כלות, כלה תתאה וכלה עילאה. כלה תתאה הוא מביא מהפסוק שלנו, "כלתה נפשי לחצרות הוי'", ואומר שהתרגום הוא "תאיבת נפשי", תשוקה מורגשת, כמו שכאן כותב על "ואל אישך תשוקתך", ה"רצוא" של הנשמה. אבל יש עוד פסוק, שהזכרנו קודם בהקשר של שאר – "כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם", "וארשתיך לי לעולם". שם התרגום הוא אחרת, "אשתיצא גושמי", לא תאוה ותשוקה של הכלה אלא כליון גמור, כליון מוחלט. זו כלה עילאה. לפי הדרוש בלקו"ת כלה עילאה היא כליון גמור וכלה תתאה היא לשון תשוקה, כי תשוקה היא עדיין "יש מי שאוהב" ובכליון אין "יש מי שאוהב".

כאן לא מביא את הפסוק "כלה שארי ולבבי", אלא כשתי מדרגות בכלה תתאה. אבל אם נתבונן טוב נראה שהחלק השני של הפסוק שלנו בעצם מקביל לפסוק הקודם – "לבי ובשרי ירננו אל אל חי". "לבי ובשרי" הם כמו "כלה שארי ולבבי", ורש"י מסביר בפשט ש"שארי" הוא "בשרי" ו"לבבי" הוא "לבי". שם כתוב שהם "כלה", לא "כלתה", עצם הכלה עילאה – "אשתיצא גושמי". כאן כתוב "ירננו", כמו "יצחק ירנן" – בחינת יצחק, אבינו לעתיד לבוא – "אל אל חי", אל העצמות. אם כן, צריך לומר שדווקא כלה עילאה, "כלה שארי ולבבי", היא מה שכתוב כאן "לבי ובשרי ירננו", "כלה כמות שהיא" כדעת בית שמאי.

גם לפי בית הלל, גם בת שלמדה בבית יעקב, יכולה להיות חגרת או סומא – אך לא אומרים זאת. לפי בית שמאי לא צריך בדווקא לומר זאת שהיא חגרת או סומא, כפי שכותבים תוס' – תאמר עליה רק דברים טובים, אבל אל תשקר. המניע של בית שמאי הוא "מדבר שקר תרחק" – כולם רואים שהיא סומא, אבל לא חייבים לומר זאת, אבל גם לא לומר "כלה נאה וחסודה". הדור שלנו, שבעלי תשובה ישתלטו על המדינה, כולם רואים את החגרת וסומא שלהם – זו כלה עילאה, הכליון הגמור, על זה כתוב "וארשתיך לי באמונה". האמונה היא הכליון הגמור, שאין יש יותר. בצדק ומשפט וחסד ורחמים עדיין יש מי שאוהב, שמרחם, שעושה צדקה, שמבער את הרע בתוכו או בחוץ – אבל אמונה היא מסירות גמורה למעלה מטעם ודעת. יש משהו באמונה שהוא גם יותר מנישואין, יותר מדעת – "וארשתיך לי באמונה" וגם "וידעת את הוי'", בכל אחד יש מעלה. התולדה, "פרו ורבו", היא מהדעת. אבל לעתיד לבוא ממש אין פריה ורביה. מה הזיווג של עולם הבא? רק אמונה, רק מאמר, אירוסין מלשון "ארשת שפתיו".

"כתר שם טוב עולה על גביהם" – תלות כבוד כל הכתרים בדרך ארץ

בפרקי אבות שלמדנו השבת הזאת, פרק ד', כתוב המאמר של רבי שמעון "שלשה כתרים הם, כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהם". מסביר הברטנורא ששלשת הכתרים הם מי שהתורה מצוה לתת להם כבוד – יש מצוה בתורה לכבד בעל כתר תורה, ת"ח, מצוה לכבד-לקדש את הכהנים ומצות "שום תשים עליך מלך", "שתהיה אימתו עליך".

לא מצאנו בתורה פסוק לכבד סתם אדם טוב, "כתר שם טוב", ואף על פי שאין מצוה של כבוד אצל שם טוב הוא יותר מכולם. למה? הוא ממשיך להסביר את הפשט, שאם לאחד משלשת הראשונים אין שם טוב, שאינו נוהג בדרך ארץ, אין מצוה לכבד אותו. כתוב שתלמיד חכם ששמועתו רעה מצוה לזלזל בו, וגם כהן ששמועתו רעה עם הארץ יותר מכובד ממנו, וגם מלך – "נשיא בעמך", צריך לעשות מעשה "עמך", וברגע שלא עושה כך אין מצוה לנהוג בו כבוד. כך הוא אומר פשט ב"כתר שם טוב עולה על גביהם" – לא כתוב אצלו כבוד, אבל בלעדיו אין בכלל כבוד. כלומר, יש משהו ב"שם טוב" שהוא על דרך "כח המניע הבלתי מתנועע".

נאמר איזה רמז יפה לחזק את דברי הברטנורא: כמה שוה הביטוי "שלשה כתרים"? 1305, שבין היתר שוה "דרך ארץ קדמה לתורה". זה ממש חיזוק מופלא לפירושו, שבלי דרך ארץ כל התורה, כל ה"כתר תורה" וגם "כתר כהונה" ו"כתר מלכות" לא שוים שום דבר. כל שלשת הכתרים הם בתנאי שיש "דרך ארץ קדמה לתורה". זה היה מאמר מוסגר.

שלשה כתרים וכש"ט – שלשה ראשים דאריך ורדל"א

בספרי החסידות מוסבר – גם בחב"ד, והכי יפה וחזק נאמר ב"נצר חסד" על פרקי אבות, תסתכלו שם[יב] – ש"כתר שם טוב" הוא רדל"א. מה ההסבר? כתוב בקבלה שיש שלשה כתרים באריך – מו"ס, אוירא, גלגלתא – ולמעלה מהם יש רדל"א, ג"ר דעתיק. בג"ר דאריך מתלבשים ז"ת דעתיק, אבל ג"ר דעתיק הם "ריש גלי" – לכן אי אפשר לומר לכלול אותו ולומר "ארבעה כתרים", כי הוא "חד ולא בחושבן". את ה"כתר שם טוב עולה על גביהן" אי אפשר לכלול אותו במנין כלל.

לפי דעת הקאמרנער גלגלתא הוא כתר מלכות, אוירא כתר כהונה ומו"ס כתר תורה. קצת פלא שלפי דעתו סדר שלשת הכתרים במשנה הוא מלמטה למעלה – הכי תחתון "כתר תורה", מו"ס, שיש בו שם מה. למעלה ממנו כתר כהונה באוירא, ששם יש שם סג. למעלה מזה כתר מלכות בגלגלתא, מקור הרצון בלשון החסידות, ששם יש "חפץ חסד הוא", חסד דעתיק, המקור של "חסדי דוד הנאמנים", ושם יש שם עב (ה"איתן שבנשמה").

עלית כתר מלכות לאמונה

הווארט שלו שנוגע לנו – להבין מהי מלכות מלך המשיח – הוא שדווקא כתר מלכות הוא הסמוך מלמטה לכתר שם טוב. הסימן של משיח הוא שהמלכות שלו לגמרי תעלה ותוכלל בתוך השם טוב. תסתכלו איך שהוא מסביר את זה. כולם זקוקים לשם טוב – גם הת"ח, גם הכהן – אבל מי שהכי זקוק לשם טוב, לעלות בסוד האמונה (רדל"א אצלנו), "וארשתיך לי באמונה", הוא המלך. אמרנו ששם זה "כלה כמות שהיא" – "אפילו חגרת, אפילו סומא", כלה שהיא בעלת תשובה. המלכות עולה לשם, וכנראה שיש שעשועים עצמיים דווקא בכלה הזו, החגרת והסומא – "וארשתיך לי באמונה וידעת את הוי'".

להוי ידוע שאצלנו יש מושג ג רישין בכתר, שהם הראשים לפי המבואר בספר עמק המלך, שהוא מקובל מוסמך – מאה ואלף אחוז – בחסידות חב"ד. הרבי מקאמרנא לא למד את הספר הזה, אז כמה שהוא גדול מאד בקבלה – זה בלי ההקדמות של הספר הזה. זה מסביר כמה שינויי לשון, ואצלו – כלל גדול בכל הכתבים, מי שילמד את הכתבים המאד יפים שלו, במיוחד כשמסביר את דברי הבעש"ט – רדל"א נקרא "רישא דאין". כך הוא מבין מתוך עץ חיים ושאר כתבי הרח"ו. ואילו בעמק המלך מוסבר בפירוש ש"רישא דאין" הוא הראש השני, התענוג בכתר, שבכלל לא נמצא במפורש – כראש בפני עצמו – בעץ חיים לפי הפשט. אנחנו מסבירים ששלשת הראשים בכתר בעבודת ה' הם אמונה-תענוג-רצון לפי הקדמת עמק המלך שיש רדל"א, למטה ממנו רישא דאין ולמטה ממנו רישא דאריך. הוא לא כותב דבר שהוא פשט, שהגלגלתא היא מלכות כי היא העצם של אריך ואריך הוא לשון מלכות, ריכא ובר ריכא. עצם הרצון הוא עצם רצון המלך, כתר מלכות. זה נקרא רישא דאריך, אבל למעלה ממנו יש רישא דאין. אצלו רישא דאין הוא רדל"א, אין לו שנים מעל, אבל אצלנו – לפי עמק המלך ולפי חב"ד – יש רישא דאין, עצם התענוג, ולמעלה ממנו רדל"א, עצם האמונה.

למה אמרנו את כל זה (שבפני עצמו חשוב לדעת, להבין את הספרים)? כי הוא קורא כאן לרדל"א, כתר שם טוב, רישא דאין. הוא מסביר דבר הכי פשוט, שלכתר שם טוב זוכה מי שהוא אין ואפס, בטל ומבוטל, בטל במציאות. רק שאצלו בטל במציאות היינו שהוא והנמלה והגו'ק אותו דבר. אצלנו, בטול במציאות לפי חב"ד, זה לא בדיוק שהוא והנמלה אותו דבר. אצלנו זה שני דברים טובים מאד, אבל לא בדיוק אותו דבר. בכל אופן, הוא קורא לזה רישא דאין, ואומר שכתר מלכות נוגע בכתר שם טוב מלמטה והיעוד המשיחי הוא שכתר מלכות יתעלה ויתייחד עם כתר שם טוב, וזו בחינת משיח – שדוד יתעלה למשיח בן דוד. גם בחז"ל כתוב שמשיח הוא קיסר שלם ודוד הוא פלג קיסר, חצי ממנו. זה היחס בין רדל"א לגלגלתא.

"בנוי וחרב ובנוי" – מעלת האין

הוא מביא בזה משהו פלאי, משהו יפהפה, בו נסיים: הוא מביא מדרש על בית המקדש מבראשית רבה פרשת ויצא, שבית המקדש "בנוי וחרב ובנוי" – שהקב"ה הראה ליעקב אבינו בחלום הסולם את בית המקדש "בנוי וחרב ובנוי". זה מזכיר מה שכתוב לגבי משיח – "נגלה ונכסה ונגלה". מאד חשוב שיעקב יראה את כל שלשת השלבים, "בנוי וחרב ובנוי" – כמה זה שוה? משיח. אם כן, המשיח הוא עצמו "בנוי וחרב ובנוי".

מאיפה חז"ל לומדים זאת על המקדש (שהוא המשיח בעצמו לפי הגימטריא)? מהפסוק שאומר יעקב כשהוא מתעורר – "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים". חז"ל אומרים ש"מה נורא המקום הזה" נקרא בנוי – מתי יש "נורא"? כשבית המקדש בנוי, זה בית המקדש הראשון. מה זה "אין זה"? חרב, שהוא כבר "אין זה", הלך לו, הוא לא קיים יותר. מה זה "כי אם בית אלהים"? זה שוב בנוי. זה פירוש מופלא של חז"ל, ש"בנוי וחרב ובנוי" היינו "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים". הוא מביא את המדרש – לא כותב את כל לשונו, אלא רק אומר שמתוך המדרש הזה לומדים שעצם הנקודה של משיח היא האין שלו, רישא דאין.

שוב, לכן הקדמנו את כל ההקדמה, אצלו "רישא דאין" הוא האמונה הפשוטה, "וארשתיך לי באמונה", רדל"א. זה פלא, הוא לא מסביר את עצמו – פלא לפי הפשט ואפילו קצת פלא לפי הגימטריא. לפי הגימטריא הכל משיח, וכאן הוא עושה את עיקר המשיח ה"חרב" (ה"אין זה" הוא המשיח, מי שה"זה" שלו, הזיהוי שלו, הוא לגמרי "אין" הוא המשיח, וגם, כנראה, מי שכולם אומרים עליו "אין זה" הוא המשיח). אם נקביל למאמר על משיח עצמו, שהוא "נגלה ונכסה ונגלה" – מה רוצים, לראות אותו או לא? רוצים את ה"נגלה", אבל לפי ההגיון שלו יצא שהאין של המשיח הוא מה שהוא "נכסה", ה"אין זה" שלו – שהעצם שלו הוא האין האמתי. כתוב אצלנו שבין הרביים של החסידות יש קצת שינוי דעות מה העיקר, היש האמתי או האין האמתי.

זו המעלה של הגלות, האמונה, מסירות הנפש של היהודי הפשוט. כמו שמפרשים את ענות משה רבינו, כשהוא רואה את האמונה ומסירות הנפש של הדור האחרון. על זה כתוב שימות המשיח הם "ימים אשר אין לי בהם חפץ", לא שוה שום דבר. למה? כי היהודי החרב, משיח נכסה, הוא האין – האין האמתי – וזה הקשר שלו לרדל"א, זה גילוי רדל"א. אחר כך זה "ימים אשר אין לי בהם חפץ". כל מה שאנחנו מצפים ומתפללים כל יום שמשיח יגאל אותנו, אבל בכל אופן צריך לדעת את המעלה, שהיא עצם המשיח, ולפי הדרוש היא "כלה כמות שהיא" לפי בית שמאי, "אפילו חגרת אפילו סומא", שהיא בחינת "וארשתיך לי באמונה" עם מעלה לגבי "וידעת את הוי'". כל הדבר הזה מתגלה בחג שבועות.

ז. ימי הספירה – "אל חי"

אם כן, כל מה שעשינו הערב הוא התבוננות לפי ההפטרה. רק לא אמרנו כמה שוה "אל חי" – מט. תמיד אומרים שסוד הספירה הוא לב-טוב, אבל נקיים את המדה שהתורה נדרשת בה "גורעין ומוסיפין ודורשין" – נקח אחד מה-לב ונוסיף אותו ל-טוב, אז יהפוך להיות "אל חי". לפי זה כוונה מאד חשובה של הספירה היא לכוון את "אל חי" – "בני אל חי" ו"לבי ובשרי ירננו אל אל חי". אותו אל חי שייך לסוד אל פעמים אהיה בו פתחנו, "אהיה כטל לישראל".

"בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם"

יש עוד "אל חי" בתנ"ך? "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם". מה הסיפור הזה בתחלת יהושע? לפני שהחלו הנסים, לפני שעברו את הירדן, הוא אמר לבני ישראל "גֹשו הנה" – קרא לכל היהודים בשתי מלים לגשת הנה, בין שני בדי הארון, וכמו שהשכינה מצטמצמת בין שני בדי ארון כך, פלאי פלאים, כל עם ישראל הצטמצם בין שני בדי הארון. כך רש"י כותב, שזו אחת הפעמים ש"מועט מחזיק את המרובה". ידוע הרמז אצלנו ש"מועט מחזיק את המרובה" עולה אהבת ישראל, המצוה שהיא "כלל גדול בתורה", שעל ידה כולם יכולים להצטמצם בין שני בדי הארון (על דרך הנס של "עומדים צפופים" בבית המקדש, ועוד יותר מזה).

יש בכל התנ"ך רק שלש פעמים "אל חי" (ללא אות שימוש, יש עוד פעם אחת "צמאה נפשי לאלהים לאל חי") – זה בעצמו אומר דרשני. לפי הפשט ביהושע זה לא כמו הדרוש "מועט מחזיק את המרובה", אלא "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם" – בנסים שהוא עתיד לפרש, מה שיקרה כשיעברו את הירדן, הולך על העתיד ולא על ההוה. לפי הדרוש – שהרד"ק אומר שהוא מאד רחוק מהפשט – כל עם ישראל הצטמצמו בין שני בדי הארון כנ"ל. רש"י מביא שם רק את הדרוש, לפי שיטתו בנ"ך. שוב, הפשט שהולך על הנסים שעתידים להתפרש והדרוש הוא הדבר המופלא של מועט המחזיק את המרובה. זו הפעם הראשונה שכתוב בתנ"ך "אל חי".

"בני אל חי" – כלה בעלת תשובה

מה הפעם השניה לפי סדר התנ"ך? הפסוק בהושע – "[... יאמר להם] בני אל חי". אנחנו, עם ישראל, "בני אל חי". מה הקשר? לפי הדרוש יש משהו בביטוי הזה – "אל חי", מט ימים להגיע – לעצמות ה', "אל חי". היעד של בעל תשובה, הכלה בעלת התשובה, "וארשתיך לי באמונה".

מה הווארט "מועט המחזיק את המרובה" לגבי הרעיון של כלה בעלת תשובה? כלה בעלת תשובה היא מוגבלת, והיא זוכה להיות כלה רק כאשר היא כמו רבי – בלי גבול בגבול. היא טיפוס מוגבל, מוגבלת, ויש משהו בלתי בעל גבול דווקא שרוצה להתאחד עם הגבול שלה. איך רואים זאת בפסוק הראשון בפרשה? "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי". "מספר... אשר לא ימד ולא יספר". איך זה מוסבר בחסידות? בדיוק ככה – שזה מספר-לא-מספר, מספר שהוא מועט המחזיק את המרובה, גילוי של רדל"א, נמנע הנמנעות, אמונה. לכן זה מתחיל מבין שני בדי הארון, שהרי "מקום ארון אינו מן המדה". הפעם השניה היא אותו דבר, רק שבפעם הראשונה זה בעולמות ובפעם השניה בנשמות – שמספר בני ישראל הוא "אשר לא יספר", יש אין סוף במספר שלהם, סגולת הנשמות, "בני אל חי".

"לבי ובשרי ירננו אל אל חי"

הפעם השלישית היא "לבי ובשרי ירננו אל אל חי" (שדומה לפי הענין לפסוק הקודם בספר תהלים "צמאה נפשי לאלהים לאל חי") – זה כבר אלקות, עצם האלקות, נמנע הנמנעות, שרש הנשמה כפי שהיא מושרשת בעצמות ממש (ראה מאמר ד"ה "ואתה תצוה" של הרבי). יש כאן סדר של גילוי הרדל"א בעולמות-נשמות-אלקות בלשון הבעש"ט, בשלשת הפסוקים האלה.

רמזי שלש הופעות "אל חי"

כעת נעשה גימטריא מופלאה: "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם", "בני אל חי", "לבי ובשרי ירננו אל אל חי" – שלשת הלשונות של "אל חי" בתנ"ך עולים חמשים ("תספרו חמשים יום") פעמים "אל חי". אל חי הוא מט – בחשבון זה היהלום של מט, שהוא בעצמו הרבוע הכפול של לה. מה זה אומר? שכאשר מגיעים ליום ה-מט של הספירה, מלכות שבמלכות, שעשועים שבשעשועים, תיקון הכפירה בעיקר שבכפירה בעיקר, מיד נכנסים לשער הנון, בדרך ממילא, וה-נ פעמים מט, פעמים אל חי, הוא בדיוק חשבון שלשת הפסוקים האלה.

בזה נסיים את השיעור הערב[יג], שנזכה להיות "כלה כמות שהיא", כלה לעצמותו יתברך, בביאת גואל צדק תכף ומיד ממש. לחיים לחיים.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] תורה תחיה ברכה = 1261 = אהבה (אחד) פעמים מהיטבאל. משלש תבות אלו אפשר לפתח סדרה רבועית הפותחת: 23 227 423 611 791 963 1127..., עד כאן שבעת המספרים החיוביים הראשונים בסדרה. 791 = "נר ישראל". 963 = "וירא אלהים את האור כי טוב" (והוא עולה אחד במילוי: אלף חית דלת). 1127 (= 23 פעמים 49) = "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". עד כאן = 4165 = 49 פעמים 85, 7 ברבוע פעמים 7 בהשראה (הערך הממוצע של 7 המספרים = 595, משולש 34, ק במספר קדמי). טל תורה טל תחיה טל ברכה = 1378, משולש בן.

[ג] "נחלתו" = 19 (חוה, חלק המילוי של שם מה) פעמים הוי' (שרש שם מה, סוד התכללות חוה בתוך אדם – "ויקרא את שמם [של אדם וחוה יחד] אדם ביום הבראם"). "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו" = 1026 = 19 (חוה) פעמים 54 (חי חי חי, חוה היא "אם כל חי" [יש לומר ש"כל חי" היינו חי חי חי]) = "נחלתו" ועוד 19 (מחזור קטן) פעמים 28 (מחזור גדול). חוה רמוזה בפסוק (מופיעה בדילוג למפרע מה-ה הראשונה של שם הוי', סוד "אם כל חי", דרך ה-ו של "עמו" ועד ל-ח של "חבל". "הוי' עמו... חבל" = יעקב ["עמו... חבל" = יוסף]!): "כי חלק י-הוה עמו יעקב חבל נחלתו" (הדילוג מקיף וה אותיות ["הוה עמו יעקב ח"] שעולות יחד 322 = יד פעמים חיה, וכידוע שחיה היא תיקון חוה, סוד "ויהי האדם לנפש חיה", ראה להלן). "כי חלק הוי' [26] עמו יעקב [7 פעמים 26] חבל נחלתו [19 פעמים 26]" – סדרת
"שבת" השייכת לסוד העבור (1 7 19...) פעמים
הוי' ב"ה = 702, שבת = 13 פעמים 54 (השאר = 6 פעמים 54). "מי אל כמוך נשא עון ועבר על פשע לשארית נחלתו" = 2907 = 19 פעמים 153 (משולש 17; בצמצום מאות לאחדים 153 מצטמצם ל-54), "נחלתו" (19 פעמים 26) ועוד 19 פעמים 127 (מספר השבת השביעי). ובצורה נוספת, 1026 ("כי חלק וגו'") = 6 פעמים 171 (משולש חי) ו-2907 ("מי אל וגו'") = 17 פעמים 171. שני הפסוקים יחד (עד תבת "נחלתו") = 3933 = 19 פעמים אוראור (ט פעמים חיה) חוה (אור חוה בהכאה פרטית = 1044 = חי פעמים חן = ה בנות צלפחד [תיקון חוה ונחלת הארץ, "נחלתו"]: מחלה נעה חגלה מלכה תרצה [אם נסדר את שמות הבנות בסדר של מספרים עולים אזי נקבל סדרה בארבעה ממדים שיחד עם המספר הבא בסדרה, 2806, יעלו ששת המספרים 3850 = 10 פעמים שכינה, סוד השראת השכינה בישראל על ידי נחלת ארץ ישראל בזכות הבנות הצדקניות, תיקון חוה – שלכל אחד בישראל תהיה חוה בארץ, ודוק]).

ההופעה הראשונה של "נחלתו" בתורה היא בפרשת חלוקת ארץ ישראל, פסוק שבו חוזרת המלה "נחלתו" שלש פעמים (חזקה של "נחלתו") – "לרב תרבה נחלתו [ס"ת בהו] ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקדיו [ר"ת אלף] יתן נחלתו" (הפסוק מחולק לשלשה חלקים כאשר כל חלק חותם "נחלתו") = 4096 = 64 (אדם חוה) ברבוע = 16 בחזקת 3 = 8 בחזקת 4 (סוד אחדא פעמים ח בחזקת ד [רבתי של "הוי' אחד"], כמבואר במ"א) = 4 בחזקת 6 = 2 בחזקת 12! יש בתורה יה "נחלתו" כאשר האחרון הוא "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו". בכל התנ"ך יש אל "נחלתו". לפי סדר התנ"ך "מי אל כמוך נשא עון ועבר על פשע לשארית נחלתו" הוא ה"נחלתו" ה-26, הוי' ב"ה (נמצא ששני ה"נחלתו" רמוזים ב"בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים").

[ד] "לא למד, לא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצות, כופר בעיקר" = 4554 = 22 פעמים 207 כנגד כב (אתוון דאורייתא, תורה אור) אורות של קדושת התורה והמצות.

[ה] יש בפסוק חמש מלים שהוכפלו פעמיים (תופעה נדירה ביותר, תופעה שבתית שכל מעשיה כפולים): והיה-והיה אשר-אשר לא-לא יאמר-יאמר להם-להם = 1768 = הוי' (והיה, לשון שמחה) פעמים חיים (לשון תענוג).

[ו] "הרי את מקדשת לי" = 1500 = שם הוי' ב"ה בהכאת אותיות (י פעמים ה פעמים ו פעמים ה), הוי' לשון קידושין כנודע. יש כאן זה (נבואת משה רבינו באספקלריא המאירה) אותיות כאשר הערך הממוצע של כל אות = 125, 5 בחזקת 3 = חוה ברבוע פרטי (תכף נתבונן בפסוק "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הוי' לבי ובשרי ירננו אל אל חי" שעולה חיה פעמים 125, ודוק).

[ז] צירוף שאר (ה-ו-י) הוא בגבורה, סוד הצמצום (שארית) והבשר ("כלה שארי", "שאר עמי").

[ח] "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי" = 2070, 10 פעמים אור, יהלום מה, ו צירופי משה.

[ט] ראה רד"ק ומלבי"ם שהיה ראוי על פי דקדוק לכתוב "אחיותיכם" ולא "אחותיכם" (ברבוי אחד במקום שני רבויים). אלא ש"עמי" משמע רבים (עם לשון גחלים עוממות, גחלים רבים. "אין מלך בלא עם [רב]") – "אחיכם", אחים רבים – ואילו "רחמה" היא אחת (אחות אחת), ללמד שהרבה אחיות (כ"י) מתאחדות כאחת (בהרגשת העם ובפועל בבחירתן המשותפת ב"ראש אחד" המעלה את העם מן הארץ).

[י] "אין לי אלא זה" – 61 40 32 12. נפתח את הסדרה (בסיס 25, כה, נבואת שאר הנביאים) עד 7 מקומות: 12 32 40 61 120 (לי לי לי כנ"ל) 242 452 = 959 (אברהם במספר קדמי) = 7 פעמים 137.

[יא] בפסוק הראשון, "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים" יש מה-אדם אותיות. בפסוק השני, "וארשתיך לי באמונה וידעת את הוי'" יש הוי' אותיות (והוא סוד עב דמה, עא = "וחי בהם").

[יב] נלמד בארוכה בשיעורי ה' תמוז תשע"ד.

[יג] כמה מעניני בשיעור נתבארו עוד בשיעור כ"ה אייר ש"ז.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com