חיפוש בתוכן האתר

שבת תשובה - ו' תשרי ע"ו – בית הרב הדפסה דוא

בע"ה

ו' תשרי ע"ו – בית הרב

שבת תשובה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[ליל שבת (לפני קבלת שבת):]

נגנו האפ-קאזאק (מהשפאלער זיידע שהיום, ו תשרי, הוא יום ההילולא שלו), שאמיל ועוד.

ראובן מרנץ לימד את 'ניגון התשובה' מאביו ר' וועלעל מרנץ ע"ה והזכיר שיש בו ארבע עליות כנגד ארבעת העולמות.

א. חש-מל-מל של תשרי

שלשה זוגות ימים טובים

אנחנו נמצאים בשבת תשובה, בין ראש השנה ליום כיפור, וצריך להבין את הענין שלה. דברנו לאחרונה[ב] על חמשה ימים טובים בחדש תשרי – שני ימי ראש השנה (שנהגו גם בזמן הבית וינהגו גם לעתיד לבוא), יום כיפור, יו"ט ראשון של סוכות ושמיני עצרת. אף על פי ששבת תשובה היא שבת בראשית (ואין לה תאריך קבוע בימי החדש) אפשר לצרף גם אותה לימים האלה, שהרי היא שבת מיוחדת השייכת לזמן – לעשרת ימי תשובה ולהכנה ליום כיפור.

אם כן, יהיו לנו ששה ימים טובים, שאפשר לחלק אותם לשלשה זוגות – שני ימי ראש השנה הם זוג פשוט; גם יו"ט ראשון של סוכות ושמיני עצרת הם זוג, שהרי במובנים רבים שמיני עצרת הוא המשך של סוכות ושניהם נקראים "זמן שמחתנו"; שבת תשובה היא ההכנה ליום הכיפורים ויום הכיפורים בין החגים נקרא שבת – ואפילו "שבת שבתון" – ולכן מתאים להגדיר גם אותם כזוג.

את שלשת הזוגות נכוון כנגד הסדר הבסיסי שמלמד מורנו הבעל שם טוב – חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה. ההקבלה לשלשת הזוגות נותנת שתי בחינות בכל אחת מהדרגות – חש-חש, מל-מל (של הבדלה), מל-מל (של המתקה).

ארבע בריתות בשמיני

מההקבלה – שנפרט עוד בהמשך – יוצא שהזוג של שבת תשובה ויום כיפור שייכים ל"מל" מלשון ברית מילה. יום כיפור הוא יום מובהק של מילת הלב. בכלל, ידוע אצלנו שיש ארבעה אברים שכתוב שיש להם ערלה שצריכים למול אותה – בנוסף לערלת בשר, אותה מלים בברית המילה ("וביום השמיני ימול בשר ערלתו"), מופיעים בתנ"ך ניבים של ערלת לב ("לבבם הערל", "ערלת לבבכם", "ערלי לב"), ערלת שפתים ("ערל שפתים") וערלת אזנים ("ערלה אזנם"). כל אחת מהמילות שייכת לבחינה של "שמיני", היום בו מתאים למול:

מילת הבשר מתרחשת ביום השמיני ללידה.

מילת האזן שייכת לשמיני עצרת. ראשי התיבות המקובלים של שמיני עצרת – שמ"ע – רומזים לתיקון כח השמיעה, וכן שמיני עצרת הוא "יום הקליטה", וקליטה פנימית בנפש שייכת לכח השמיעה (שהרי שמיעה אמתית היא גם הבנה וקליטה, וגם ערלת האזן אינה הפרעה טכנית לשמיעה אלא מחסום מקליטה פנימית של הדברים).

מילת השפתים שייכת לשמונת ימי החנוכה, החג היחיד בתורה שיש בו גם הלל וגם הודאה – תיקון מלא ושלם של כח הדבור, "מתק שפתים".

מילת הלב מתרחשת ביום כיפור, שיש בו בחינה של שמיני – היום השמיני להפרשת כהן גדול מביתו.

"בכסה ליום חגנו" – מהעלם ראש השנה לגילוי בסוכות

העיקר של סוד החשמל הוא היחס של העלם וגילוי, חש-מל, "עתים חשות עתים ממללות". על גבי זה הקבלה והבעל שם טוב מוסיפים את ה"מל" שבאמצע, מל של מילה והבדלה. במבנה כאן היחס הבסיסי של חש-מל מובהק ומוכר מאד: על ראש השנה נאמר "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" – זהו חג של "בכסה" (וכמו בנוגע לימים אלו, עשרת ימי תשובה, שכונו "בין כסה לעשור"), החג היחיד שחל ביום בו הירח מתכסה, יום של העלם. אכן, בחסידות נדרש כי כל מה שהוא "בכסה" בראש השנה הוא בבחינת "ליום" – יוצא לגילוי, לאור יום – ב"חגנו". על פי פשט "חגנו" בפסוק מתייחס לראש השנה, אך לפי הדרוש "חגנו" היינו חג הסוכות (שנקרא בתורה "חג" סתם) – כל מה שמכוסה בראש השנה (בבחינת "חש") מתגלה בחג הסוכות (בבחינת "מל"). גם המלה "כסה" עצמה רומזת לכך, בהיותה צירוף אותיות סֻכה.

גילוי זוג ימי ראש השנה בזוג חגי סוכות

בפרטות, שני ימי ראש השנה מתגלים בזוג החגים של סוכות – יום טוב ראשון של סוכות ושמיני עצרת:

כתוב, כפי שהסברנו השנה, שהיחס בין שני ימי ראש השנה הוא בין היום השייך לאנושות כולה ליום השייך לעם ישראל. היום הראשון הוא יום של "דינא קשיא" בו האנושות כולה נידונה על הגשמיות. זה שייך גם למהפכה הרביעית – כפי שדובר לאחרונה, צריכים להפיץ לאומות העולם שראש השנה בלוח היהודי נוגע לכולם, ואין יום מתאים ממנו לקבלת עול מלכות שמים בקבלת שבע מצוות בני נח על ידי כל באי עולם. היום השני, לעומתו, יום של "דינא רפיא", הוא יום בו עם ישראל נידון על הרוחניות – "משפט לאלהי יעקב".

וכן, בעוד היום הראשון הוא מצוה מדאורייתא, מהתורה שבכתב, היום השני הוא מצוה דרבנן. כפי שדובר פעם, שבע מצוות בני נח כולן דאורייתא, אין אצלם מצוות (או גזרות-תקנות) דרבנן. לגוים יש איזה יחס ל"שמע בני מוסר אביך", שהרי שבע המצוות שלהם מנויות בתורה שבכתב, אך אין להם כל זיקה ל"ואל תטֹש תורת אמך", התורה שבעל פה השייכת לעם ישראל (שעל כן גם היחוס היהודי נקבע על פי האם).

גם בסוכות, היחס בין זוג החגים דומה: יום טוב ראשון של סוכות פותח (וכולל) את שבעת ימי החג בהם מקריבים שבעים פרים – הפוחתים והולכים, מ-13 פרים ביום הראשון עד 7 פרים ביום האחרון – כנגד שבעים אומות העולם (כאשר הפרים מחד פוחתים והולכים, רמז למיעוט האומות, ולאידך מגינים על האומות, כמבואר במ"א). בהפטרת חג הסוכות גם קוראים כי כל האומות עתידות לעלות לירושלים לחגוג את חג הסוכות, ואוי לה לאומה שלא תעלה. לעומת זאת, שמיני עצרת הוא חג של "ישראל וקוב"ה בלחודוי" – "יהי לך לבדך ואין לזרים איתך", ללא יחס לאומות העולם (שאינן מוזהרות לעלות אז לירושלים, ובבית המקדש קרב רק פר אחד השייך לעם ישראל).

גם ביחס של דאורייתא-דרבנן מתקיימת התאמה לשני ימי ראש השנה – בעוד בחג הראשון של סוכות נוהגות מצוות מדאורייתא, הרי שבשמיני עצרת אין מצוות מובהקות ועיקר היום הוא מנהג ההקפות, אותו מביא הצמח-צדק כדוגמה העיקרית ל"מנהג ישראל תורה". ידוע שבשרש המנהג הוא אפילו למעלה ממצוות דרבנן (ו"מנהג עוקר הלכה") – בשלשה הראשים שבכתר, שרש מצוות דאורייתא הוא ברישא דאריך, במוחא סתימאה; שרש מצוות דרבנן הוא בגלגלתא או ברישא דאין; ושרש המנהג הוא ברדל"א, המנהג מבטא את האמונה הפשוטה של עם ישראל.

"יתודה בלחש"

לגבי ה"חש" של ראש השנה אנו מוצאים הוראה במחזור שבין התקיעות "יתודה בלחש". בפועל אנחנו לא נוהגים להתוודות כלל בפה, אפילו לא בלחש – ובכלל איננו מזכירים חטאים בתפלת ראש השנה – אלא רק בלב, "בחשאי וברעותא דלבא". בענין זה יום כיפור הוא כבר "מל" של גילוי ביחס ל"חש" של ראש השנה, שהרי אז הוידוי נאמר בפה (אך לא בקול רם, אלא בלחש, שלא ישמע זולתו, היינו עדיין בחינת ממוצע בין החש המוחלט של ראש השנה למל וגילוי המוחלט של זמן שמחתנו).

"חש" הוא לא רק לשון לחש, אלא גם לשון מחשבה (שרש חשב הוא חש ב...) – ישנה אמירה במחשבה, בבחינת "לך אמר לבי" (מחשבה היא "אור המאיר לעצמו", אור מופנם, ואילו דבור הוא "אור המאיר לזולתו", אור מוחצן. והרמז: מחשבה דבור = שניאור, שני-אור, אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו. הלחש, בחינת "קול דממה דקה", הוא מעין ממוצע המחבר את המחשבה לדבור). בתהליך התשובה יש חרטה על העבר, קבלה לעתיד ווידוי דברים. חרטה על העבר וקבלה לעתיד נעשות במחשבה, בלבו של אדם, אך הוידוי במחשבה הוא מעבר לכך – חרטה על העבר וקבלה לעתיד נעשות בין האדם לבין עצמו ואילו הוידוי, בפה או במחשבה, הוא הבעת הדברים כלפי ה' (אם כי שגם קבלה לעתיד, כמבואר אצלנו, כוללת מעין תפלה מקרב איש ולב עמוק שה' יעזור לי לא לחטוא הלאה, שהרי "אלמלא ה' עוזרו אין יכול לו").

בתוך המחשבה גופא יש בחינות שונות, כמו שקראנו בתניא לפני כמה ימים – יש מחשבה שבמחשבה, דבור שמחשבה ומעשה שבמחשבה. אפשר להסביר את ההבדל בין הוידוי בלחש ביום הראשון של ראש השנה לוידוי בלחש ביום השני של ראש השנה כהבדל בין מחשבה שבמחשבה לדבור שבמחשבה.

אבל, כפי שהזכרנו בראש השנה, בעוד יש מי שעושה את אימת הדין עיקר בראש השנה, החסידים עושים את עיקר עבודת היום המלכת המלך. לכן מתאים שגם ה"חש" של ראש השנה – ה"יתוודה בלחש" – יתמקד בענין זה. בין התקיעות, שענינן להמליך את ה', על האדם לזעוק זעקה פנימית מקרב לב איש ולב עמוק – וכידוע שהזעקה הפנימית העיקרית אינה נשמעת בקול – שרצוננו במלך. [העירו: יש הנהגה – בשם רש"ח קסלמן ע"ה – לצייר את פני הרבי בזמן של "יתוודה בלחש".] לפי מה שאמרנו על "'שום' לעילא 'תשים' לתתא" – שביום הראשון ממליכים את ה' וביום השני עסוקים בהמלכת מלך ישראל – הרי שביום הראשון יש לצייר את ה' כמלך וביום השני יש לצייר את פני מלך ישראל. אולי יש חסידים שמיד מדלגים אל הרבי, כבר ביום הראשון...

שבת תשובה ויום כיפור – מילה ופריעה

מה היחס בין הזוג של שבת תשובה ויום כיפור, ימי המל-מל של מילת הלב? בברית המילה יש שתי פעולות חשובות, מילה ופריעה. בחסידות מוסבר כי המילה של הלב היא עבודתנו שלנו, "ומלתם את ערלת לבבכם", להסיר מהלב את הרע הגלוי, ואילו הפריעה היא פעולת ה', "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך", להסיר מהלב את הרע הנעלם. מילת הלב של תשרי שייכת יותר ל"ומל הוי' אלהיך את לבבך", אך עדיין באופן יחסי שבת תשובה היא יותר בבחינת "ומלתם את ערלת לבבכם" בהסרת הרע הגלוי ויום כיפור הוא פעולה מלמעלה – "עיצומו של יום מכפר", מה שלא נאמר בשום יום אחר – כאשר ה' מקיים בנו "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך" (כידוע, זהו פסוק עם רמז מובהק של ח"י אלול – כנראה שמח"י אלול עד יום כיפור יש המשך אחד של פעולת שני המאורות הגדולים).

אחרי חשבון הנפש בימי אלול – שמן הסתם לא נצלנו אותם כדבעי, אבל מי שכן מנצל אותם... – וראשית עשרת ימי התשובה הרבה דברים שהיו קודם לכן בגדר רע נעלם התגלו בתוך הנפש ויש לעשות עליהם תשובה (בחינת "ומלתם את ערלת לבבכם"). ועוד, בשבת תשובה ההפטרה פותחת "שובה ישראל עד הוי' אלהיך וגו'". כמו שמוסבר בחסידות על "שמע ישראל", שעוד לפני "הוי' אלהינו הוי' אחד" יש לשמוע-לקלוט מהו "ישראל" (שרש נשמת ישראל, ועד לבחינת "יחידה ליחדך"), כך ב"שובה ישראל" יש לשוב בתשובה אל המהות של "ישראל", מתוך הכרה עמוקה, הבאה מכח העבודה של חדש אלול וראשית עשרת ימי תשובה, שמה שפגמתי במשך השנה הוא בעיקר ב"ישראל" שבי (ב"שלמות העצמית" שלי, עיקר ענין פגם הברית, כמבואר בתורת שלום לרבי הרש"ב). לאחר מכן ביום הכיפורים ה' מכפר לנו גם על מה שנותר לאחר כל העבודה בגדר רע נעלם (בחינת "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך וגו'").

יוצא מכאן דבר חשוב, שהמושגים רע נעלם ורע גלוי הם יחסיים. איפה עוד רואים תופעה כזו? כך מוסבר בחסידות על אמירת "סלח לנו" בתפלת שמו"ע. לכאורה, מדוע ממתינים עם בקשת סליחה על העוונות עד שמגיעים לתפלה שמכוונת כנגד עולם האצילות, ולא מקדימים זאת? משום שרק כאשר האדם מגיע לאצילות – כשאצילות פתוחה בפניו, כמו העליה הכי גבוה בניגון ששרנו קודם – גם הרע הנעלם בנפש שלו יחסית פתוח בפניו, והוא יכול לבקש "סלח לנו" על דברים שקודם נעלמו ממנו.

ב. קביעות השנה: בש"ז – "המלך בג פת וילך"

"פת וילך" – מעלת פרשת וילך

השנה קביעות ימי ראש השנה היתה כפי הרמז שכתוב בפוסקים ומובא בטור, על יסוד הביטוי "פת בג המלך" – "המלך בג פת וילך". כאשר עבודת "המלך", המלכת ה' בראש השנה, היא ביום ב או ביום ג, אז "פת וילך" – פרשת "וילך" נפתתת ונקראת בפני עצמה. קביעות ראש השנה בתחלת השבוע, ביום ב או ג, היא נדירה-יחסית (הקביעות הכי מצויה היא ביום חמישי או ביום השבת קדש, "ראש השנה שחל להיות בשבת"), ולכן בדרך כלל קוראים יחד את נצבים-וילך. השנה הרמז הזה מתאים עוד יותר – וכדלקמן – כי "בג המלך" אינו רק ביום ב או ביום ג, אלא שני ימי ראש השנה, ימי "המלך", הם ב-ג. בכל אופן, רואים כאן שיש בשבת תשובה – כפי הקביעות השנה – בחינת "מל" של הבדלה וחיתוך, "פת וילך" (פת לשון הבדלה, כמו "פתות אותה פתים").

מה הענין של פרשת "וילך"? מי ההולך? כתוב "וילך משה" (כולל ניצוצו של משה רבינו שבנפש כל יהודי, הכח של כל יהודי לדעת את ה', להתקשר ולהתחבר לה' יתברך על ידי התבוננות, כמבואר בתניא) ובחסידות דורשים שיש בפרשה זו דווקא כח של הליכה ועליה בקדש תמיד, "ילכו מחיל אל חיל" – "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא כו'". בגמרא מופיע הביטוי "האי עלמא דאזלינן מיניה" – הפשט הוא שהולכים מהעולם הזה, מסתלקים ממנו, אבל החסידות מסבירה ש"האי עלמא דאזלינן מיניה" היינו שמכח העולם הזה נעשים מהלכים. לפני ירידת הנשמה לעולם הזה היא היתה בגדר עומד, כלשון הפסוק "חי הוי' אשר עמדתי לפניו". וכן המלאכים, עם כל ה"רצוא ושוב" שלהם, הם בגדר "עומדים". אך מכח ירידת הנשמה לעולם הזה היא מקבלת את הכח של "ונתתי לך מהלכים בין העֹמדים האלה". בפרשת "וילך משה" (הפרשה השלישית מסוף התורה, כנגד פרשת "לך לך", הפרשה השלישית מתחלת התורה) – בה משה הולך מן העולם – מקבלים את הכח להלך ממשה רבינו (בפרשת "לך לך" מקבלים את כח ההליכה מאברהם אבינו, היהודי הראשון. הליכת אברהם אבינו היא בעיקר במדות, בחסד ואהבה, "הלוך ונסוע הנגבה", ואילו הליכת משה היא בעיקר במוחין, בחכמה ובטול מוחלט לה', והם בסוד תפלין של יד שעל הלב ותפלין של ראש, כמבואר במ"א[ג]). כח ההילוך הנצחי שייך לעבודה המתמשכת של "שפרו מעשיכם", כפי שהוסבר בראש השנה. בחלוקה של נצבים-וילך פרשת נצבים שייכת למלכויות – כלשון הפסוק "נצב מלך" – ופרשת "וילך" שייכת לשופרות (לא בבחינת "מצות היום בשופר" אלא בבחינת העבודה שנמשכת תמיד, כנ"ל).

הידור בכשרות

הרמז של "המלך בג פת וילך", המתאים במיוחד השנה – שראש השנה חל בימים ב-ג – מבוסס על לשון הפסוק "פת בג המלך" שנאמר בדניאל. מסופר שם כיצד דניאל וחבריו – חנניה, מישאל ועזריה – נמנעו מלהתגאל בפת בג המלך, אלא אכלו זרעונים בלבד, ובסוף מראיהם היה טוב יותר ממראה שאר הילדים, אלה שכן אכלו מפת בג המלך. פניהם של דניאל וחבריו האירו באור של קדושה, בסוד "חכמת אדם [היינו הבטול הפנימי של היהודי לרצון ה'] תאיר פניו". מכאן נלמד שזו שנה שראוי שכל הילדים – וגם כל המבוגרים – יהדרו מאד בכשרות המאכלים. הזהר הקדוש אומר שהזהירות בכשרות היא גם זו שגרמה לנס ההצלה של דניאל מגוב האריות, כאשר העובדה שנשמר ממאכלות אסורים גרמה לכך שנשאר על פניו "צלם אלהים" שהפחיד את האריות, וכן גרמה להצלת חנניה, מישאל ועזריה מכבשן האש.

"בן בג בג אומר..."

הרמז של "בג המלך" – בקביעות שנה זו – מזכיר גם תנא שנזכר פעם אחת בלבד במשנה, לקראת סיום הפרק החמישי של מסכת אבות, בן בג בג: "בן בג בג אומר הפך בה והפך בה דכלא בה, ובה תחזי, וסיב ובלה בה, ומנה לא תזוע, שאין לך מדה טובה הימנה". בן בג בג אומר לאדם שיהפוך תמיד בתורה, ויחזה בה – הלשון היא דווקא לחזות, כמו "תא חזי" שבפנימיות התורה – ויזקין בה ויבלה את עצמו בה ולא יזוז ממנה. המפרשים מסבירים ש"הפך בה" הוא בתורה – אם מפרשים זאת מובן שהיתה גם הוה-אמינא אחרת, אולי להפוך את המדינה (ומה שנאמר הפך בה בתורה בא ללמד שכך הופכים את המדינה)...

בעל תפארת ישראל אומר על המשנה פירוש יפה: הוא מסביר שהמשנה קשורה למשנה שלפניה (ברוב הנוסחאות, אך בנוסח אדמו"ר הזקן היינו המשנה שאחריה), שמפרטת את הגילאים שעוברים על האדם. בפשטות, לימוד התורה שייך במשנה עד גיל 20 – חמש שנים מ"בן חמש למקרא" ללימוד המקרא, חמש שנים מ"בן עשר למשנה" ללימוד המשנה וחמש שנים מ"בן חמש עשרה לגמרא" ללימוד הגמרא. על אף שאחרי "בן חמש עשרה לגמרא", לפני "בן עשרים לרדוף", כתוב "בן שמונה עשרה לחופה", אך הדבר לא אומר שנסתיימה תקופת לימוד הגמרא (בדומה לכך ש"בן שלש עשרה למצוות" שבין "בן עשר למשנה" ל"בן חמש עשרה לגמרא" אינו מפסיק את לימוד המשנה. בשתי תקופות אלו יש רמז של "בג בג" – חמש השנים מתחלקות ל-ג ו-ב, ודוק). אדם שלומד יכול לשבת בכולל עוד שנתיים אחרי שמתחתן, אך אחר כך – כאשר כבר יש לו ילדים – הוא מגיע ל"בן עשרים לרדוף" וכו', כאשר הוא זקוק לפרנסה וכו'.

מסביר בעל התפארת ישראל שמשנת בן בג בג מחולקת ליחידות של עשרים שנה. על עשרים השנה הראשונות נאמר "הפך בה", ואז – כשהאדם מתלבט אם לעזוב את בית המדרש – מחזק אותו בן בג בג להמשיך ב"הפך בה" עוד עשרים שנה. מה עם פרנסה? ה' יעזור – או שמישהו אחר יעזור, לפי המהפכה השניה (שמותר ליטול שכר על לימוד תורה). אחר כך, בגיל ארבעים, שוב ישנה התלבטות – ואז אומרים לאדם "ובה תחזי", בן ארבעים לבינה הוא הזמן להתחיל לחזות ולעיין בתורה, להבין דבר מתוך דבר. הוא לא אומר זאת, אבל זו תוספת יפה ומתאימה, שיש אומרים שבגיל ארבעים מתחילים ללמוד בקבלה – זמן מתאים ל"ובה תחזי", "תא חזי" בפנימיות התורה, כנ"ל. כשהוא מגיע לגיל ששים הוא שוב מתלבט, ואז אומרים לו "וסיב ובלה בה" עד גיל שמונים – בעשר השנים הראשונות "סיב", הזדקן, ובעשר השנים הבאות האדם כבר בלה לגמרי. ואז, כשבגיל שמונים הוא שוב מתלבט, אומרים לו "ומינה לא תזוע" – תמשיך לשבת על הספסל בבית המדרש וללמוד עד גיל מאה – סיום סדר הגילאים במשנה הסמוכה, "בן מאה כאילו מת ובטל ועבר מן העולם" – והלאה עוד ועוד.

זהו פירוש נחמד מאד, רק שחסרה בו ההדגשה שהעיסוק בתורה צריך לבוא יחד עם הפצת תורה. הדברים מתאימים לבחורי ישיבה – וגם למבוגרים – שיתחזקו באחיזה בתורה ולימודה בכל עז. שכולנו נזכה השנה (שנת בג בג) להתמיד בתורה – הן בלימוד והן בהפצה, להיות נרות להאיר.

קבלת גרים

עוד נקודה ביחס ל"בן בג בג": מהו פשר השם הזה המיוחד? יש מפרשים שמסבירים שהוא היה גר, ומכיון שהיה אסור להתגייר – כפי שהיה בתקופת שונות – הוא היה בסכנת חיים, וכדי להסתיר אותו נתנו לו את הכינוי הזה (וכיו"ב לגבי בן הא הא המופיע בסמוך). לפי הרמז המקשר את "בג המלך" לבן בג בג מתברר שיש גם עבודה מיוחדת השנה בקבלת גרים. צריך לקבל גרי צדק אמתיים ברצון, בלי 'למרוח את הזמן' (ובכך לענות את הדין) על תקופות לימודים והמתנה ארוכות כפי שנהוג היום. אמנם הרמב"ם אומר שצריכים לדחות בתחלה את הגר, אבל גר אינו סוטה שצריך לטלטל ממקום למקום... אחרי שרואים שהגר הוא גר צדק, שרוצה להתגייר באמת, יש לגייר אותו ללא דיחוי. אמנם עושים זאת כדי לבחון את הרצינות של הגר, אבל זו תעודת עניות לדיינים שחסרים את החוש כדי להבחין ברצינות הכוונות של הגר בלי התנהגות זו.

רמזי חנה

במשנה מופיע בן בג בג רק פעם אחת, בשם זה, אבל בגמרא הוא מופיע עוד כמה וכמה פעמים, כשפעם אחת בלבד הוא נקרא יוחנן בן בג בג. השם יוחנן הוא שם טעון מאד. מה היחס בין יוחנן לשם בן בג בג? "שלם וחצי" – יוחנן שוה פעמיים בן בג בג. השם המלא, יוחנן בן בג בג, שוה 186, כמנין אלקנה, בעלה של חנה הנביאה. 186 עולה ו פעמים שם א-ל – בצמד יוחנן בן בג בג היחס הוא שלם וחצי ואילו בשם אלקנה – הפותח באותיות א-ל – היחס הוא א ל-ה (קנה עולה ה"פ א-ל).

היום ו' תשרי, הילולת הרבנית חנה, אז יש מצוה להזכיר אותה. היא האמא של הרבי, אז נתבונן איך הרבי 'נולד' מתוך השם שלה: חנה באתב"ש (סטצ) ועוד חנה באלב"ם (קגע) – אלב"ם ואתב"ש הם כנגד חכמה ובינה, אבא ואמא – שוה מנחם מענדל! ידוע שהמלבוש של כל מלה היא אלב"ם-אתב"ש-אכב"י. כאשר מצרפים חנה לחילוף אכב"י שלה (דרז) מקבלים את האמהות רחל-לאה. וכאשר מחשבים את חנה עם כל המלבוש שלה (קגע, סטצ, דרז) – היא היתה אשה צנועה, לבשה שלשה מלבושים... – מקבלים עוד אשה חשוב, רות. כשם שמחנה לומדים את כל הלכות תפלה כך מרות לומדים את כל הלכות גיור. היא שייכת במיוחד להשנה – נשאיר זאת לשיעור אחר בע"ה.

קביעות השנה: בש"ז

באופן יותר מפורט, מעבר לקביעות ראש השנה, סימן קביעות השנה הוא בש"ז (קביעות נדירה במיוחד, שהרבי מדבר על סימנה בשיחותיו): ראש השנה חל ביום ב, השנה היא שלמה (חדשים חשון-כסלו שניהם מלאים, ומכיון שזו שנה מעוברת זו הקביעות עם הכי הרבה ימים בשנה – שכינה ימים, לב-שמחה ימים) וראש חדש ניסן וממילא גם ליל הסדר (יום טוב ראשון של חג הפסח) חלים ביום ז, ביום השבת קדש. שני הימים בסימן זה הם בז – היינו הראש של שני חצאי השנה, הראש של חדש תשרי והראש של חדש ניסן – וה-ש שביניהם מסמלת את השלמות של השנה. הזכרנו ששנת תשע"ו היא שנת שלמות, אך לא הזכרנו שהדבר מתבטא גם בכך שהיא השנה השלמה ביותר במספר הימים שלה.

סימן הימים, בז, שייך גם לסימן של בג, שהרי במקום אחד בתנ"ך[ד] יש קרי וכתיב של לבג-לבז. יש חשיבות בסימן בז, חשוב שהרי הוא שם של המשיח – "מהר שלל חש בז" (יש בשם זה את כל אותיות הסימן של השנה ברצף – חש-בז, וכן שלל-בז). מסתבר שעל אף שנסתיימה עבודת הבירורים עדיין יש צורך לדעת איך לבוז-לבזוז נשמות ולקרב אותן. לשם כך כל אחד צריך את השליחות שלו. בימים האחרונים דברנו גם על ההיתר והמצוה לבוז לעבודה זרה, להתלוצץ מעבודה זרה. כנראה שהא בהא תליא – מי שיודע לבוז לעבודה זרה בדרך ממילא גם בוזז-מוציא את הנשמות היקרות שצריכים לבוז (הוא מוציא יקר מזולל).

פנים חדשות בסדרי התורה

נחזור לענין של "פת וילך": ידוע מהזהר שיש גן סדרים דאורייתא, והקושיא הידועה היא שאצלנו יש נד פרשיות. יש כמה תירוצים לקושיא זו, אך התירוץ הפשוט והמסתבר ביותר הוא שפרשיות נצבים-וילך הן בעצם פרשה אחת מחוברת, שרק בשנים נדירות-יחסית נחלקת לשתי פרשות. הדבר מסתבר גם מכך שכל אחת מהפרשות הללו קצרה מאד, ואפילו ביחד הן לא ארוכות.

בפרשת נצבים יש מ פסוקים וברשת וילך יש ל פסוקים – ביחס זהו סוד של מל פסוקים. האם ניתן למצוא גם יחידה של חש פסוקים בתורה? לשם כך צריך לחזור לתחלת התורה. כתוב בספרי הקבלה שעיקר הבריאה היא בשני הימים הראשונים של מעשה בראשית (שביום הראשון חוזרת המלה "אור" חמש פעמים וביום השני חוזרות המלים "מים" ו"רקיע" כל אחת חמש פעמים – סוד "יום ליום [מיום ראשון של מעשה בראשית ליום שני של מעשה בראשית] יביע אמר [ר"ת אור מים רקיע, סוד ההתהוות מאין והעיבור של כל מה שה' ברא לכבודו בששת ימי בראשית – 'בעשרה מאמרות נברא העולם']"), ובתורה מוקדשים לשני הימים הללו ח פסוקים (בחלוקה של ה ו-ג, חתך זהב). אחר כך יש עוד יחידה של ש פסוקים עד שמגיעים לתחלת פרשת "לך לך", לפסוק "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" (סוף פרשיה בתורה).

בכל אופן, כאשר פרשיות נצבים-וילך נחלקות ממש "פנים חדשות באו לכאן" של התורה – במקום גן סדרים יש בתורה דן סדרים. יש בכך יתרון מעלה – כמובן, בכל אחד מהאופנים יש את היתרון שלו – שהרי דן הוא שם קדוש, כפי שדובר השנה[ה] (גם גן יכול להיות שם קדוש, אך בדרך כלל לא מזכירים את המילוי הזה ואילו מילוי דן מופיע בפירוש ובאופן רווח כשם קדוש).

ג. תיקון הריקנות

התפוגגות הרושם הרע

דברנו בראש השנה על הסוד של "ראש דברך אמת" – הארת תיקון "ואמת" בראש השנה, ומדת האמת שהיא המדה הפנימית של כל חדש תשרי – והסברנו שה-ת היא סוד הרושם, הרשימו, שנשאר ממעשה טוב – שיכול להגיע למקום צדיק אחרי מאות שנים ולהרגיש שיהודי עשה שם איזה מעשה טוב, ברך ברכה או עשה מצוה וכו'. שאלו שלכאורה יש גם רושם ממעשה רע. אז רק אמרנו שהמעשה הטוב משאיר רושם נצחי ואילו הרושם הרע מתפוגג. דוגמה להתפוגגות ה-ת – הרושם – של המעשה הרע יש בסיפור של עשו שהלך לקראת יעקב כשעמו ת אנשים להלחם ביעקב. ככל שעשו התקרב ליעקב ת האנשים התפזרו – התפוגגו והלכו – וכתוב שהקב"ה אף גמל להם על כך בהמשך הדורות. לא רק שהרושם הרע מתפוגג, אלא שהוא גם מתהפך לטוב – בזהר כתוב שארבע מאות אנשי עשו התגלגלו בסופו של דבר בארבע מאות מרי הנפש שהתקבצו אל דוד המלך.

רושם הריקנות

כעת נעמיק יותר בענין: מה הרושם של המעשה הרע? התוכן הפנימי של כל העבירות הוא "ולא תחללו את שם קדשי" – כשאדם עושה עבירה הוא יוצר חלל כביכול באור האלקי, מקום ריק כביכול מנוכחות ה'. כשמדברים על רשימו אפשר לתאר שתי אפשרויות – המשל של הרשימו הוא הרושם שנותר אחרי שמוריקים יין מהכלי, אך אפשר להתייחס לרושם שפעם-היה-כאן-יין (רושם של מה שכעת כבר אינו כאן) ואפשר להתייחס לרשימו כמה שנשאר בכלי, הריח שהותיר אחריו היין. הרושם של החטא הוא רושם הריקנות – כשמגיעים למקום שנעשה בו חטא מה מרגישים? מרגישים שהמקום ריק, שהאור האלקי נעדר ממנו – החטא יוצר תחושה של "צמצום כפשוטו" ח"ו. אכן, כאשר "והבור רֵק אין בו מים" אזי "נחשים ועקרבים יש בו" – חילול השם שבחטא לובש כל פעם צורה אחרת, קליפה אחרת מגיעה למקום, אבל עומק החטא ועומק הרשימו הם אותה ריקנות.

תיקון חלל החטא

כאשר מגיעים למקום שמורגש בו רושם החטא – החלל הריקן שנוצר כביכול מהחטא – צריכים לתקן אותו ולמלא אותו באלקות (ובכך לפוגג את רושם החטא ואף להפכו לטוב, כנ"ל). כשעסוקים במילוי החלל יש שלש בחינות:

ראשית, צריכים להאמין שהצמצום לא כפשוטו – על אף שמרגישים חלל ריקן, יש להאמין ש"לית אתר פנוי מיניה" וכי ה' נמצא גם במקום הזה.

בנוסף, מעבר לאמונה שה' נמצא גם כאן, אפשר לחוש ברשימו – לדעת שגם במקום הריקן שנותר, כביכול, נותר רשימו של אלקות. צריכים להרגיש את הרשימו במקום של העבירה וגם במי שעשה את העבירה, שנותרה בו נקודה שלא נגע בה הצמצום.

והשלב השלישי של תיקון החלל הוא המשכת הקו – יש להמשיך קו גלוי של אלקות אל תוך החלל והמקום הפנוי. את הקו ממשיכים על ידי תורה ומצוות. כתוב שהאור שהאיר לפני הצמצום הוא מבחינת מלכות דאין סוף, המלכות שלפני הצמצום, ואילו שרש המשכת הקו הוא בתפארת הנעלם שלפני הצמצום – זו הבחינה של "במקום שבעלי תשובה [שמתקנים את חלל החטא] עומדים אין צדיקים גמורים [שמעולם לא חללו את ה' ואינם נזקקים להמשכה חדשה למילוי החלל] יכולים לעמוד".

אמרנו שהענין של "תרין תפוחין" (הארת תיקון "ואמת") שייך לכל החדש – אז נשיר שוב "תרין תפוחין".

 

צפרא דשבתא (אחרי מוסף):

נאמר כמה השלמות לנקודות שדברנו אתמול:

ד. שלש בחינות בציור פני הרב

הזכירו שיש הנהגה לצייר את פני הרב בזמן הוידוי בלחש בראש השנה. רצינו להגיב מיד, אך שמרנו ליתר התבוננות, שיש שלש בחינות בכלל בענין של ציור פני הרב:

הרבי מציל אותי

יש בחינה שבה אני מצייר את פני הרב כי אני מאמין – וכך אכן יקרה – שהרבי יוציא אותי בפאות מהגיהנם. הרבי הוא מי שמציל אותי מכל מצב גרוע בחיים שלי, בגשמיות וברוחניות, ולכן בכל מצב אני מצייר את דמותו מול פני. [זה מה שמכוונים באומן בראש השנה.] לכך כנראה התכוונו. כנראה מי שזו הכוונה שלו מגדל לשם כך פאות ארוכות. אני מקווה שיש עוד כוונות בגידול הפאות... גם הבחינה של "דמות דיוקנו של אביו נראתה שלו" – כאשר ציור פני הרב מציל מהחטא – שייכת למדרגה הזו.

ציור פני האהוב

יש עוד בחינה, שאני מצייר את פני הרבי מכיון שאני אוהב אותו מאד. כידוע בין חסידים, ההוכחה ששלמה המלך לא היה חסיד – כי אם היה חסיד היה כותב את משל האהבה של שיר השירים על רבי וחסיד במקום על איש ואשה. בין חסיד ורבי יש קשר עמוק של אהבה, ולכן אני מצייר מול עיני את פני האהוב שלי – זו בחינה של כלה שמציירת את פני דודה מול עיניה. יש גם בחינה שאני אוהב את הרבי אהבה של בן לאביו, אבל עיקר האהבה הוא אהבת דודים – אהבת כלה לחתנה – כשיש בכך בחינה של "כלה תתאה" ("כלתה נפשי") ובחינה של "כלה עילאה" ("כלה שארי"), כמבואר במאמר הראשון בלקו"ת שיר השירים.

ציור פני המועמד למלכות

אבל שתי הבחינות הללו אינן הבחינה של ציור פני הרב שצריכה להיות ב"יתוודה בלחש" של ראש השנה, כאשר מקדישים את הוידוי לענינו של יום – המלכת מלך, "'שום' לעילא" את המלך העליון ו"'תשים' לתתא" את מלך ישראל כפשוטו. זו בחינה שלישית של ציור פני הרב – שאני מצייר את פניו כמועמד שלי למלכות. הוא המועמד שלי למלך ואני רוצה להתגייס למטה שלו במשך השנה ולקדם את הבחירה שלו למלכות.

גם ביחס לקב"ה, "'שום' לעילא", אפשר לומר ככה – הקב"ה הוא "מלך עלוב", כמו שהרמ"ק מסביר, כולם עולבים בו והמלכות שלו אינה ניכרת. התשובה שלי ביום המלכת ה' היא החלטה שאיני מוכן יותר לסבול את עלבונו של ה' ואני מתגייס להמליך אותו ולפרסם את שמו בעולם כולו.

הבחינה הזו שייכת רק בזמן הזה, כי כאשר יבוא המשיח וכבר יתקיים "והיה הוי' למלך על כל הארץ" ומלכות מלך ישראל תיכון כבר לא יהיה צורך להתגייס למטה המלכת המלך. על כך נאמר שימות המשיח הם "ימים אשר אין בהם חפץ" – אין את הרצון הפנימי להמליך את המלך. אז אפשר רק לחזור ולהתענג על ציור פני הרב-המלך בבחינה השניה שהתבארה – ציור פני האהוב, "מלך ביפיו תחזינה עיניך". על עבודת המלכת המלך נאמר ש"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" ועל ציור פני הרב-המלך לעתיד נאמר "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה".

שלש הבחינות הן בעצמן סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה: במדרגה הראשונה האדם מכיר בחסרונותיו ובתלות שלו ברב שיציל אותו מחטאיו ונפילותיו; במדרגה השניה יש יציאה מהמציאות בכלות הנפש של אהבה לרבי; במדרגה השלישית חוזרים ליישם את הקשר לרבי במציאות בהמלכת מלך, ודוק.

ה. שתי בחינות בהמתקה – יום טוב ראשון של סוכות ושמיני עצרת

שאלו על כך שהסברנו את שתי בחינות ה"חש" בזוג של ימי ראש השנה ואת שתי בחינות ה"מל" של הבדלה בשבת תשובה ויום כיפור, אך לא פרטנו לגבי שתי בחינות ה"מל" של המתקה ביו"ט ראשון של סוכות ובשמע"צ:

המתקה היא גילוי האור שהיה מכוסה בראש השנה (וביום כיפור), אך בגילוי אור יש שתי בחינות – יש גילוי של האור באופן מקיף ויש גילוי של האור שנקלט בפנימיות. זה מתאים להבדל שהסברנו בין שני הימים כגילוי שני ימי ראש השנה – יום טוב ראשון של סוכות נוגע גם לאומות העולם ואילו שמיני עצרת שייך רק לעם ישראל. קליטה פנימית שייכת דווקא לעם ישראל. כפי שבזיווג, קליטת הזרע והולדה שייכת רק במין במינו, ולא כשיש זיווג בין מינים שונים, כך רק עם ישראל הם כביכול בני מינו של הקב"ה, שקולטים בפנימיות – עד להריון ולידה – את אורו העצמי (טפת הזרע כביכול) של הקב"ה.

ביום טוב ראשון של סוכות האור הוא עדיין בבחינת מקיף – הסוכה היא גילוי מקיפים ו"ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת" (ועד שמקיף הסוכה שייך לכל העולם – כפי שרואים שלעתיד לבוא הקב"ה יבחן את הגוים במצות סוכה, מכאן שיש להם איזו שייכות אליה). יש גם התחלה של המשכה פנימית בנטילת ארבעת המינים – זו כבר מדרגה שמייחדת את עם ישראל, שהמינים מבטאים את ה"דידן נצח" שלנו במשפט מול אומות העולם בראש השנה, כמבואר במדרש. לעומת זאת, בשמיני עצרת – "יום הקליטה" – האור העצמי נקלט בפנימיות, במדרגה השייכת לישראל בלבד כנ"ל.

הביטוי להבדל הוא שביום הראשון של החג יש עדיין מצוות מיוחדות – סוכה וארבעת המינים – ואילו בשמיני עצרת אין מצוות מיוחדות לחג (יש תפלת גשם, אך אין מצוות מעשיות מיוחדות). הביטוי לכך שמשהו נקלט בפנימיות הוא שכבר אין צורך במצוה חיצונית בשבילו – הוא הופנם. שמיני עצרת הוא על דרך "מצוות בטלות לעתיד לבוא", שהמצוות כבר הופכות להיות חלק ממה שאנחנו קוראים המודעות הטבעית של עם ישראל. בשמיני עצרת יש את המנהג שמבטא את הטבע היהודי וכבר בא מתוך מה שנקלט בפנימיות. מענין שכאשר עוברים מאור מקיף לאור פנימי אז אנחנו מתחילים להקיף – הפנמנו את האור, וכעת אנחנו עושים הקפות.

ו. תיקון החלל

חללים באריג היקום

התחלנו לדבר אתמול על כך שהנקודה הפנימית של כל העבירות היא "ולא תחללו את שם קדשי". המשך הפסוק, "ונקדשתי בתוך בני ישראל", הוא מצות קידוש ה' – זו המצוה שנשארת גם כאשר "מצוות בטלות לעתיד לבוא". לכן, כפי שהזכרנו הרבה פעמים, זו מצוה שכתוב באופן יוצא דופן בלשון נפעל – מצוה שמתחוללת ממילא כשאדם לא מחלל את ה', ואזי מתגלה נוכחות ה' במקום.

בכל אופן, כאשר אדם חוטא הנקודה הפנימית – שמותירה את הרושם הרע – היא החלל שהוא יוצר בנוכחות ה', 'חור' שהוא משאיר. אחת הנקודות בפיזיקה המודרנית, ממש פלא, היא התייחסות לכל היקום כאל אריג אחד – אריג היקום (fabric of the universe) – ובדימוי הזה החטא הוא חור ('חור שחור') באריג של היקום כולו.

כפי שהוזכר, החור של החטא נותן הרגשה שהצמצום כפשוטו. צריך לומר שבעל המשנת חסידים וההולכים בדרכו, שסוברים שהצמצום כפשוטו, 'לא אשמים' – החורים הרבים שיצרו חוטאים בהופעת האלקות באריג היקום מחלחלים למודעות ומולידים סברא של צמצום כפשוטו.

"לא יחשב הוי' לו עון"

בפנימיות, מה יוצר את החלל במודעות לנוכחות ה'? מורנו הבעל שם טוב מפרש על הפסוק "אשרי אדם לא יחשב הוי' לו עון" – אשרי אדם כזה שרגע של "לא יחשב הוי'" נחשב עבורו עון. חלל הוא רגע בו האדם לא חושב על ה' (ואזי למקום הריק נמשכים נחשים ועקרבים וחוסר המחשבה על ה' גורם לעברה. המלה עברה עצמה מלשון "חמק עבר", העברה פועלת את הרושם של "ודודי חמק עבר"[ו] והשאיר מקום פנוי). מדוע אדם לא חושב על ה'? כי הוא חושב באותו זמן על עצמו. שרש כל החטאים הוא הגאוה ("ורם לבבך ושכחת את הוי' אלהיך" – "תועבת הוי' כל גבה לב"), וכאשר אדם חושב על עצמו זהו עון, כפי שכתוב שעון הוא צירוף אותיות ענו (היינו שענו – בחינת משה, "והאיש משה ענו מאד" – מתקן את העון הנ"ל).

ב-יג מדות הרחמים – המאירות בימים אלה, ארבעים הימים שמר"ח אלול עד יום כיפור – העון הוא הדבר העיקרי שצריך לשאת. סיום יג (אח-ד) המדות הוא ב-ד המדות האחרונות "נֹשא עון ופשע וחטאה ונקה". על אף שה"נֹשא" מתייחס לכל הבחינות – עון, פשע, חטאה – הרי שהוא כתוב בפירוש על עון. מדת "נשא עון" היא המדה העשירית במדות הרחמים – בחינת "העשירי יהיה קדש" במדות (שיש לה חשיבות, כפי שהמדה השביעית במדות – תיקון "ואמת" – היא בחינת "כל השביעין חביבין").

גם בהפטרה שקראנו היום מודגש העון ארבע פעמים: ההפטרה פותחת ב"שובה ישראל עד הוי' אלהיך כי כשלת בעונך" וממשיכה בפסוק הבא "... אמרו אליו כל תשא עון". לאחר מכן, מסיימים את ההפטרה במדות של מיכה, בהן מוזכר העון עוד פעמיים – "מי אל כמוך, נושא עון... ישוב ירחמנו יכבֹש עונותינו...". ב-יג המדות של מיכה העון מופיע במדה ה-ב ובמדה ה-ח, העולות יחד י – המדה בה העון מופיע ב-יג מדות של משה רבינו.

לא להשאיר חלל של בטול תורה

מה המדה העשירית עצמה במדות דמיכה? "תתן אמת ליעקב" – "אין אמת אלא תורה" ויעקב הוא עמוד התורה. ידוע אצלנו שעם ההוספות בעמידה של עשרת ימי תשובה – הן בתפלות חול והן בתפלות שבת – אומרים את המלה "חיים" יג פעמים בתפלה. מה ה"חיים" העשירי, שכנגד מדת "נֹשא עון"? "תורת חיים" בברכת "שים שלום". ה"לא יחשב הוי' לו עון" – לא להסיח את הדעת רגע אחד מהקב"ה – שייך גם, בפרט אצל בחורי ישיבות, לזהירות מרגע אחד של בטול תורה. אדמו"ר הזקן הוא תלמיד חכם אמיתי, לכן הוא מזהיר כמה פעמים בתניא מפני בטול תורה. אצל תלמיד חכם הזהירות מיצירת חלל בו לא חושבים על ה' היינו הזהירות מרגע אחד בו לא עוסקים בתורה.

דברנו כמה פעמים על כך שיש כמה משלים של החלל בגוף. אצל רבי נחמן – שהזכרנו קודם – יש תורה על כך שהחלל הפנוי הוא בלב. יש משל שהחלל הוא ב"תלת חללי גלגלתא" – החלל שבראש. אצל רבי הלל במאמר שלו ד"ה "בריש הורמנותא דמלכא" הוא מביא משל שהחלל הוא חלל הפה. איך ממשיכים קו לחלל של הפה? על ידי לימוד תורה (סוד "[הקֹל] קול יעקב" שהוא "קול תורה", קול היינו קו-ל כידוע). צריך להמשיך חיים לחלל (חיים היינו הלעומת זה של חלל, בחינת חלל מת, שהוא חלול מכל רוח חיים, וכרמוז בכך שחושבנא דדין כחושבנא דדין. והוא חצי קול) – שלא ישאר חלל מת. מתי לימוד התורה הוא חיים? "'כי חיים הם למוצאיהם', אל תקרי 'למוצאיהם' אלא 'למוציאיהם' בפה" – כשאומרים בפה דברי תורה. יש אנשים שמתלוננים על בחורי ישיבה שהם לא הולכים לעבוד – הם צודקים, צריכים לעבוד! מה העבודה של תלמיד חכם? "עמל פה" – העבודה והעמל לומר כל הזמן דברי תורה בפה, כדי למלא את החלל הריקן באור אלקי של "תורה אור".

הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן

מה המשך הפסוק "אשרי אדם לא יחשב הוי' לו עון"? איני זוכר שהבעל שם טוב מזכיר את ביאור המשך הפסוק, אבל הוא ודאי חשב עליו – הפסוק ממשיך "ואין ברוחו רמיה". ממש מתאים לבאר כי החצי הראשון של הפסוק מתייחס למורנו הבעל שם טוב – שעשה עיקר העבודה של "לא יחשב הוי' לו עון", הזהירות מהסחת הדעת מדבקות ה' אפילו לרגע אחד – והחצי השני מתייחס לאדמו"ר הזקן, שהזהיר את האדם מרמיה עצמית. חסידים מסבירים שאת כל ספר התניא אפשר לסכם בשלש מילים – 'אל תהיה רמאי'. לפי זה, אין מתאים מלהסביר ש"ואין ברוחו רמיה" היינו המדרגה שהדגיש אדמו"ר הזקן. בחצי הראשון של הפסוק כתוב שאל לאדם לחשוב על עצמו (שברגע שהוא חושב על עצמו הוא שוכח את ה'), ובחצי השני כתוב שכאשר הוא חושב על עצמו (בעתים מזומנות של חשבון נפש לנוכח פני ה', כמבואר בתניא) – שלא ירמה את עצמו. צריך כל פעם לחזור על הפרקים הראשונים בתניא ולגלות שאני לא צדיק ואפילו לא בינוני, רק "הלואי בינוני".

אפשר לומר שהבחינות של הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן כאן הן שתי בחינות של חכם. אדמו"ר הזקן מלמד את האדם להיות "איזהו חכם? המכיר את מקומו", לא לרמות את עצמו בנוגע למקומו האמיתי, ואילו הבעל שם טוב מלמד את האדם להיות "איזהו חכם? הרואה את הנולד" הרואה בכל רגע איך כל העולם נולד יש מאין ואפס המוחלט וזוכר תמיד את ה' המהווה את האדם ("שויתי הוי' לנגדי תמיד").

שלש בחינות ברשימו

כולם – גם מי שסובר שהצמצום כפשוטו וגם מי שסובר שהצמצום אינו כפשוטו – מודים שישנו רשימו. הרשימו הוא מה שנשאר בתוך החלל לאחר צמצום האור, שבלשון החסידות (הסוברת שהצמצום אינו כפשוטו) נקרא "אור שלא נגע בו הצמצום" [יש על זה מחלוקת בין הרבי המהר"ש ובעל ה"מגן אבות" מקאפוסט.] נכון, לא חשבתי להזכיר – מה יצא מקאפוסט בסוף? המדינה... בכל אופן, הזכרנו שיש כמה בחינות ברשימו:

הרשימו החיובי (ממעשה הטוב של הצדיק – "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" – הפירות שאוכלים בעולם הזה, כאשר הקרן קיימת לעולם הבא, היינו סוד הרשימו הטוב) הוא ההרגשה של מה שנשאר (לאחר סיום המעשה הטוב), מה שלא נגע בו הצמצום.

לדעת הרבי המהר"ש היינו רשימו מן האור שלא נגע בו הצמצום כלל, נקודת אור עצמי ממש, לא מאותו אור שהיה מתפשט (עד אין סוף) וממלא את כל המקום שבו התחולל הצמצום (האור שבבחינת "אחד" שלפני הצמצום). והיינו בסוד מה שמובא בחסידות שבכדי לחולל את הצמצום היה צריך עצם המאור להכנס במקום האור ולתפוס את מקומו כביכול. לפי זה הרשימו הוא מהאור העצמי של עצם המאור (בחינת "יחיד" ממש שלפני הצמצום, שבלשון הרבי הרש"ב נקרא ההעלם העצמי של אור בעצמות המאור), בכלל לא מהאור שהיה פה (בגילוי) קודם (והיינו שהרשימו ממעשה הטוב הוא הגילוי של מי שצוה לעשות את המעשה). ולפי זה אין המשל של השארת ריח טוב כאשר מוריקים את היין מן הכלי (שהזכרנו אמש) מתאים. כנראה שהמשל של ריח טוב (מעצם המעשה הטוב, ועל דרך המצות שקיימו האבות שריחות היו, דהיינו ריח שמקדים את המעשה הגם שכאן מדובר בריח שנשאר אחר תום המעשה) מתאים לדעת ה"מגן אבות".

כעת הרווחנו שיש שלש בחינות ברשימו – שתי הדעות הנ"ל, המופיעות בכתבי דא"ח (שתיהן אליבא דדעה שהצמצום אינו כפשוטו) והרשימו של הרגשת הריקנות (ממעשה רע – לדעת הסוברים שצמצום כפשוטו, אז גם רבונו של עולם כביכול עשה מעין 'מעשה רע' בזה שסילק את עצמו ואת אורו מלהמצא בתוך העולמות, לפי השיטות בזה אם מדובר בהסתלקות העצם או רק בהסתלקות האור), שהיה כאן אור וכעת הוא יצא ונשאר חלל ריקן (צמצום כפשוטו).

גם ביחס לרשימו של העדר האור, בדרך כלל אנשים טובים (שסוברים שהצמצום כפשוטו) מרגישים זאת (היינו ה"לבי אומר לי שהצמצום כפשוטו" של בעל המשנת חסידים), אנשים ששייכים לאור ויכולים במדה מסוימת (כמה שצדיק שסובר שהצמצום כפשוטו מסוגל) לתקן את החלל. כאשר אותו צדיק מרגיש את הבחינה התחתונה של הרשימו, שהיה כאן אור ונעדר, הוא גם מעורר רחמים (מתפלל לה', שלפי דעתו משגיח מלמעלה אך לא נמצא כאן) ובכך ממשיך קו (לשון חוט של תקוה כנודע). כאשר חסיד (המאמין שהצמצום אינו כפשוטו) מרגיש חלל-מקום-ריקן (במציאות החיצונית או הפנימית שלו), בכח האמונה הפשוטה שלו הוא מכניס את העצמות במקום החלל (כשם שהצמצום נעשה על ידי כניסת העצמות במקום האור) ומיד מגלה את נקודת הרשימו מהאור שלא נגע בו הצמצום כלל (ומגלה ש"לית אתר פנוי מיניה").

"לית אתר פנוי מיניה"

זו העבודה של הימים האלה: העבודה של שבת תשובה היא המודעות שלנו לחורים באריג של הצמצום (כפי שהסברנו שבשבת תשובה עסוקים ברע הגלוי יחסית, מה שמתגלה אחרי כל חשבון הנפש על החטאים באלול ובעשי"ת – בשבת תשובה מודעים לחללים הריקנים שהם הנקודה הפנימית של העבירות עליהן עשינו חשבון נפש). ביום כיפור הקב"ה ממלא את כל החללים (גם אלה שאיננו מודעים להם) – אחרי שאנחנו עושים תשובה בשבת תשובה, בבחינת "שובה ישראל עד הוי' אלהיך" (עד שהוי' יהיה אלהיך, כפירוש הרב המגיד, דהיינו תשובה עילאה, עליה נאמר "אין דבר [כולל כריתות ומיתות ב"ד, כולל פגם הברית, כולל חילול ה', שהרי הוי' ממש נעשה אלהיך-טבעך – בכל ה"חלוקי כפרה" מדובר בתשובה תתאה, תשובה מיראה תתאה] עומד בפני התשובה", כמבואר בתניא באגרת התשובה) על "ולא תחללו את שם קדשי" ("כי כשלת בעונך", בחינת "אשרי אדם לא יחשב הוי' לו עון" כנ"ל) ביום כיפור מתגלה מלמעלה הבחינה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (והוא מעין עולם הבא ממש, "שבת שבתון").

התיקון של החללים הוא המודעות לכך שה' נמצא בכל מקום, "לית אתר פנוי מיניה", ובכך יש לעסוק בימים שבין שבת תשובה ליום כיפור. יש לנו על כך שער בסוד הוי' ליראיו – שער מהראשונים, שהם יסודיים יותר – שער "אור אין סוף", שכדאי ללמוד אותו בימים אלה (יש עליו גם את השיעורים שנתנו ונכתבו, ויהי רצון שנזכה שיצאו לאור בשנה זו). מוסבר שם שבדרך כלל בתניא אדמו"ר הזקן אומר על אור אין סוף ש"איהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב", אבל במקום אחד בתניא – באגרת הקדש א – הוא כותב ש"איהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה". הסברנו שם י-ה-ו-ה בארבע הבחינות האלה:

  י        לית אתר פנוי מיניה

  ה       כולא קמיה כלא חשיב

  ו        סובב כל עלמין

  ה       ממלא כל עלמין

עיקר התיקון של הצמצום הוא להכיר ש"לית אתר פנוי מיניה" – מדרגת ה-י, השייכת לחג העשור (תיקון העון, הנתקן במדה העשירית – "נושא עון", כנ"ל). המשמעות של "לית אתר פנוי מיניה"[ז] היא – כפי שהסברנו כמה פעמים – שאין מקום פנוי מנוכחות ה' לא רק בעולם (המקום הפיזי) אלא גם בשנה (ממד הזמן) ובעיקר בנפש: על האדם לדעת שגם במצבים נפשיים קשים – גם כשאדם חולם חלום רע, סיוט; גם כשאדם נמצא במצב של יאוש או חרדה עמוקה – ה' נמצא שם.

ח. דן-וילך

אמרנו אמש שכאשר "פת וילך" – כשקוראים את פרשת וילך בפני עצמה – אזי יש דן סדרים בתורה, כפי שהוזכר גם היום במה שחזרו בבית כנסת. כמה עולה דן ועוד וילך? 120, מספר שיש לו שייכות לפסוק הבא מיד לאחרי "וילך משה": "ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וגו'".

יש כאן זוג מספרים ששוה ביחד 120. יש עוד הרבה זוגות כאלה, כמובן, ואחד מובהק – שמסתמא מוזכר בסוד הוי' ליראיו בהקשר של השמות הפנימיים של הספירות – הוא הזוג של חכמה-בטול. הבטול, מדתו המיוחדת של משה רבינו, הוא פנימיות ספירת החכמה, שגם היא מדתו של משה ("מן המים משיתהו"), וביחד הם שוים ל-120 שנות חיי משה.

יש הרבה זוגות מספרים ששוים ביחד לאותו ערך, אבל כל זוג מספרים עם תוצאה זהה יחודי בהפרש שבין המספרים. ההפרש שבין חכמה ל-בטול הוא שם הוי' – "הוי' בחכמה". ההפרש בין דן ל-וילך הוא 12, זה – סוד "משה נתנבא ב'זה'" של משה רבינו.

[הזכירו ש-ו' תשרי הוא יום ההילולא של הסבא משפולי.]

נגנו "קול ביער".

זכותו יגן עלינו, ושהוא יעזור לנו להביא את המשיח.



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] בסרטונים היומיים לחדש תשרי.

[ג] ראה לקמן שיעור י"א תשרי ש"ז.

[ד] יחזקאל כה, ז.

[ה] בהתוועדויות סביב ט'-י' כסלו תשע"ה.

[ו] "חמק עבר" = 420, 6 פעמים ע (ר"ת עבר), ממוצע כל אות. אמ"ת "חמק עבר", מב = 42, שם מב, עשירית הכל. הרוס"ת = חשמל (ט פעמים מב). במילוי, "חמק עבר" – חית מם קוף עין בית ריש = 1736 = 7 פעמים 248, אברהם ("העברי", מכניס כל עובר ושב) כו' (רק עבר במילוי המילוי – עין יוד נון בית יוד תו ריש יוד שין = 1984 = 8 פעמים 248, אברהם).

[ז] "לית אתר פנוי מיניה" = ז פעמים מקום, המשכת האור הגנוז בעלמא דאתכסיא – "ואי זה מקום בינה" – בז"ת, ועד למלכות, עלמא דאתגליא.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com