חיפוש בתוכן האתר

ט׳ ניסן ע"ג – כפר חב"ד ב׳ בר מצוה לוי יצחק שי׳ קוצ׳ובייבסקי הדפסה דוא

ט׳ ניסן ע"ג – כפר חב"ד ב׳

בר מצוה לוי יצחק שי׳ קוצ׳ובייבסקי

א. "מיד ולדורות" – זריזות במתינות

בר מצוה – "צו" – "לשון זירוז מיד ולדורות"

לפי הפתגם החסידי של אדמו"ר הזקן שצריך "לחיות עם הזמן", לקשר כל דבר לפרשת שבוע, נפתח במשהו ששייך לפרשה – פרשת "צו", שייך לבר-מצוה, התחייבות במצוות וקבלת כח לקיים את כל המצוות. רש"י אומר על "צו" שהוא "לשון זירוז". כל פעם שכתוב "צו" – מצוה – בא לזרז את האדם, את היהודי, ומוסיף רש"י "מיד ולדורות", צריך להזדרז עכשיו, מיד, וגם שהזירוז ימשיך את הכח והמאמץ שלו לדורי דורות, לעתיד.

יסודות החסידות: פקחות, שמחה, זריזות במתינות

יש פתגם של מורנו הבעל שם טוב שיש שלשה דברים שיהודי צריך להיות, שלש מצוות שלא כתובות בפירוש בתורה אבל הן הכלל הגדול של כל התורה כולה. דבר ראשון, אומר הבעל שם טוב, יהודי צריך להיות פקח – ודאי קשור לקבלת הדעת, להיות פקח גם במילי דשמיא וגם במילי דעלמא דין, כלומר גם בשמים וגם בארץ (כמו שנסביר בענין "ישמחו השמים ותגל הארץ" בע"ה). דבר שני, אמר הבעל שם טוב, צריך להיות שמח בכל מצב – מה שקורה לאדם, תמיד צריך להיות שמח. כמובן צריך לעבוד את ה' בשמחה, "עבדו את ה' בשמחה". גם שייך לבר מצוה – עיקר תכלית המצוה היא השמחה של המצוה (ה"עמק אחרית" של המצוה, "אם הבנים שמחה"). אבל גם בכלל במה שקורה לאדם בעולם הזה, בתהפוכות גלגל החיים, גם כשהוא למעלה וגם כשלפעמים הוא למטה, הוא צריך כל הזמן להחזיק את עצמו בשמחה. זו המצוה השניה (הקשורה גם ל"ישמחו השמים ותגל הארץ", כוונת ניסן שתוזכר לקמן – גם כשיהודי למעלה בשמים הוא שמח וגם כאשר הוא יורד למטה לארץ "ותגל הארץ" בגילה פנימית ועצמית היתרה מהתפשטות רגש השמחה). אם הוא מחזיק את עצמו בשמחה גם כשהוא למטה – הוא יעלה למעלה במהרה, עוד יותר למעלה, הרי כל ירידה בחיים היא צורך עליה. הדבר השלישי, ששייך במיוחד ל"צו", לשון זירוז מיד ולדורות, הוא מטבע לשון שהבעל שם טוב טבע – אדם צריך להיות תמיד ב"זריזות במתינות". צריך להיות כל הזמן זריז, אבל לא להיות פזיז. צריך למהר, "עד מהרה ירוץ דברו", אבל צריך להיות מתון, להיות מחושב. כמה שהוא זריז, כמה שהוא מקיים את הצו, הוא צריך להיות מיושב – אחרת הוא עושה דברים בפזיזות, ובמקום שהדברים יתקנו את המציאות הם עלולים לקלקל את המציאות. זה עיקר הדעת.

עיקר הדעת – זריזות במתינות

אמרנו שכדי להיות פקח צריך דעת, וגם כדי להיות שמח בכל מצב בחיים צריך דעת, אבל עיקר הדעת הוא התכונה השלישית הזו – איך להיות זריז ומתון ביחד. לא שהמתינות תאט את קצב הזריזות. הקונץ כאן הוא להיות זריז במאה אחוז, אבל מחושב. מי הדוגמה הכי-הכי טובה לכך שזכינו לראות במו עינינו? הרבי בעצמו. אם יש דוגמה אחת של צדיק שהצטיין, אולי יותר מכל תכונה ומדה אחרת, הוא הרבי בכך שהיה זריז – מאד מאד זריז – וכמובן שזריז פירושו גם לנצל כל רגע בחיים. יש מהרבי הקודם ווארט שמסביר מיהו פנימי – אצל חסידי חב"ד עיקר המעלה היא להיות פנימי – מי שמייקר את הזמן. מי שמייקר את הזמן הוא ממילא גם זריז, מנצל כל רגע בחיים, אבל בתכלית המתינות, החישוב. זה נקרא מוחין דגדלות.

זריזות – מיד; מתינות – לדורות

ממילא, בפרשת צו, לשון זירוז, צריך להתבונן רגע איפה המתינות כאן – "אין צו אלא לשון זירוז". הרמז הוא די ברור, במה שרש"י כותב – "מיד ולדורות". לעשות דברים "מיד" זו זריזות, עכשיו, משיח נאו. דורות היינו שתוך כדי ה"מיד" אני מחשב איך זה משפיע על העתיד, דורות ודורי דורות – זה מוחין (והוא סוד שתי אותיות צ-וצ היינו "בו ירוץ צדיק", זריזות, דחף פנימי של "מיד", כמבואר בדא"ח[1] בהבדל שבין צדיק לישר, ו-ו היינו עצם הדעת, "מפתחא דכליל שית", נשמת הו"ק, המשכת מוחין דגדלות, המתינות של "ולדורות" הנמשכת ל"צדיק יסוד עולם" ומתחברת אתו).

"נעשה [מיד] ונשמע [נשכיל ונרגיש לדורות]"

כתוב "דור הלך ודור בא והארץ לעולם עֹמדת". אחד הפירושים של דור הוא השכלה, שכל, דעת, כמו בפסוק "קורא הדורות מראש" – הדורות, ההשכלות, יוצאים מהראש. לכל אחד יש ראש, וכל הזמן הוא מוליד מחשבות, השכלות, השגות, היום קוראים לזה תובנות (מלה מחודשת). כל הזמן יש לו דורות שיוצאים לו מהראש. צריך להיות "מיד", בזריזות, אבל לקחת בחשבון את ההשפעה "לדורות", זו המתינות שחייבת להכלל בזריזות. זה "צו", וכמו שאמרנו בהתחלה – היות שאתה בר מצוה, כל מה שאתה עושה הוא עם הדעת הזו, "מיד ולדורות". לפי מה שאמרנו, ש"מיד" היינו זריזות ו"לדורות" מתינות, אפשר לקשר זאת גם למה שכולנו, כל עם ישראל, אמרנו לפני מתן תורה – "נעשה ונשמע". זריזות היא שכאשר אומרים לי משהו לעשות אני מיד עושה – אני חיל, כמו ששמענו שהרבי מברך להיות חיל, חסיד ירא שמים למדן. החיל מיד מבצע כל פקודה שהוא מקבל מהמפקד שלו, אבל בזכות הביצוע מיד הוא שומע – מה הוא שומע? את הדורות, את ההשכלות, את התובנות. יש עוד פירוש בחסידות, כבר רמז, שדור רומז לדחילו ורחימו (ר"ת דו"ר כמו שמופיע רבות בספרי חסידות חב"ד ובהרבה ספרי קדש). צריך לעבוד את ה' בדחילו ורחימו, עבודה תמה מתוך יראה, "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", ומתוך אהבה, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". בפירוש הזה דור היינו עיקרי מדות הלב, אהבה ויראה, ואז "נעשה ונשמע" יתפרש לנו "נעשה ונרגיש", "מיד ולדורות", מתוך העשיה נגיע לדחילו ורחימו. גם לשם כך צריך מתינות, צריך מוחין. אבל העיקר, הצד השוה של שני הפירושים של "ונשמע", הוא שיהודי מתחיל מהעשיה – "נעשה ונשמע", "מיד ולדורות", גם מלשון שכל טוב וגם מלשון רגש מתוקן בלב, מדות בלב, דחילו ורחימו. עד כאן הפתיחה של הדברים מהי מצוה ומה פירוש להיות בר מצוה.

ב. "ישמחו השמים ותגל הארץ" במצות הנחת תפלין

תפלין של יד ותפלין של ראש – תדיר ומקודש

המצוה העיקרית של הבר-מצוה היא מצות הנחת תפלין, שהוא כבר מתכונן אליה חדשיים קודם – לפי מנהג חב"ד – חדש בלי ברכה וחדש עם ברכה. מיום הבר מצוה הוא כבר מחויב מדאורייתא בהנחת תפלין כל יום חול. גם המאמר שחתן הבר מצוה חזר הוא מאמר של מעלת תפלין, "איתא במדרש תילים", שהנחת תפלין שקולה כנגד תלמוד תורה – הם מוחין דגדלות, מוחין בעצם, כמו מצות תלמוד תורה. בתפלין יש שתי מצוות לפי הרמב"ם – מצות תפלין של יד ומצות תפלין של ראש. כל דבר קובע ברכה לעצמו, ענין גדול בפני עצמו. איך הסדר? קודם מניחים את התפלין של יד ואחר כך את התפלין של ראש.

שואלים, לכאורה התפלין של ראש יותר מקודש והיה צריך להתחיל מהמקודש, אז כנראה שיש משהו יותר תדיר בתפלין של יד (ויש לומר שהתדירות שביד היא סוד דפק היד, הדופק בקצב תדיר, שמקבל מדפק הלב, שעל כן מניחים את התפלין של יד על הלב). יש הרבה דיון, סוגיא עמוקה גם בנגלה וגם בנסתר של התורה, תדיר ומקודש מה עדיף. יש אכן מקור על פי נגלה שהיד יותר תדיר מהראש ("'[וקשרתם לאות על ידך] והיו לטטפת בין עיניך' – כל זמן שבין עיניך יהיו שתים", שעל כן מניח של יד תחלה וחולץ של ראש תחלה), ולפי הכלל המובא בחסדיות בענין כל "קדימה", הקדמת היד לראש (כסדר הפסוק "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך") היא סימן מובהק שיש בתפלין של יד מעלה ביחס לתפלין של ראש. מוסבר במ"א שתפלין של יד הם כנגד מורנו הבעל שם טוב ואילו אדמו"ר הזקן הוא כנגד תפלין של ראש. הבעל שם טוב קדם לאדמו"ר הזקן, הוא מחולל כל החסידות שעיקרו לב ויד המונחת על לב ומקבל כח מהתלהבות הלב לקיים מצות בפועל ממש (סוד "מיד" – מן-יד), אבל הראש – עיקר השכל, המוחין דגדלות – הוא אדמו"ר הזקן (סוד "ולדורות", שממנו דווקא "קורא הדורות מראש" – רבותינו נשיאנו לדורותיהם). גם לפי הפשט הבעל שם טוב קודם, אבל לפי מה שאמרנו נוכל להסביר.

התמדה ושקידה בנגלה ובנסתר – תפלין של יד ותפלין של ראש

יש גם קטע במכתב של הבר מצוה, שקראו לפני אמירת המאמר, שהרבי מברך את הבר מצוה שילמד תורה בהתמדה ובשקידה, וממשיך שההתמדה והשקידה יהיו גם בנגלה של התורה וגם בחסידות, בנסתר של התורה. דבר ראשון שצריך להבין הוא מה ההבדל בין התמדה לשקידה. יש פסוק "לשקד על דלתתי יום יום"[2] (יש לומר ש"דלתתי" רומז לקשר של תפלין של ראש – סוד "וראית את אחרי", מה שה' הראה למשה רבינו בתפלין של מארי עלמא – שיש נוהגים לקשור אותו בצורת שתי דל"תין, "דלתותי").

מה הן שתי הלשונות התמדה ושקידה? אם הרבי כותב התמדה ושקידה בנגלה ובנסתר אולי קשור, אולי מקביל זה לזה, שהתמדה יותר קשורה לנגלה, לימוד ההלכה, ואילו השקידה יותר קשורה לנסתר. כך רמוז בלשון המכתב של הרבי. ההתמדה היא תפלין של יד והשקידה – שרש שקד, צירוף אותיות קדש – יותר שייך לתפלין של ראש, מקודש. התמדה היא יותר תדיר, לפי הפשט, שמישהו מתמיד. צריך לקשר את הלב לה' בתפלין של יד ואת המח בתפלין של ראש. כתוב שתפלין של יד הם כנגד דוד המלך, "תפלה לדוד", "ואני תפלה", והתפלין של ראש הם כנגד "תפלה למשה" – כל תפלין נקראים גם תפלה. לפי סדר הדורות משה קודם, אבל משה הוא ודאי הראש ודוד היד (חושבנא דדין כחושבנא דדין). היד היא המעשה, דווקא ההתמדה צריכה להיות מיד – מיד לשון יד. המיד של היהודי שהוא מבצע מיד מה שאומרים לו לעשות – "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה", קשור ל"ושמרתם את המצות", "את המצוות", כל המצוות הן מצות וכמו שאסור להחמיץ את המצה אסור להחמיץ את המצוה. עיקר ההתמדה היא שהיד מבצעת את מה שהיהודי צריך לעשות. אבל סמוך תיכף ליד, שהיא הזריזות, צריכה להיות המתינות – להחזיק ראש, מוחין דגדלות. צריך שקידה בתורה – השקידה היא הנקודה. מה יוצא? כשלומדים נגלה, הלכה, וגם לומדים סברא לעומק בגמרא – התכלית היא ההלכה למעשה, "המעשה הוא העיקר" כדי לעשות, זה התפלין של יד. אבל החישוב לדורות, המתינות לדורות, באה בעיקר מהנסתר של התורה – לכן צריך ללמוד הרבה חסידות בשקידה. החסידות גם מסבירה לנו שצריכים את הזריזות מיד, בנגלה, ללמוד נגלה בהתמדה.

[השלמה: ביחס להתמדה ושקידה, תדיר ומקודש, יש רמז יפה שהתמדה (= תמיד) = יד במילוי: יוד דלת. יד = דוד כנ"ל. ראש = משה יוסף, בסוד "ויקח משה את עצמות יוסף עמו".

שקידה רומז לשקדים (שמתבשלים הכי בזריזות מכל הפירות – זריזות במתינות [שלמות הבישול הוא ענין המתינות]) אז צריך לומר שהתמדה שייך לתמרים (חלוף ד-ר). תמר הוא באמת הארץ, המלכות של שבעת המינים, וגם בין העצים הוא המלכות. שקדים הם היסוד, המקודש.]

"ישמחו השמים ותגל הארץ" – תפלין של ראש ותפלין של יד

נקשר את כל זה עם עוד ענין: שמענו קודם שחדש ניסן הוא חדש הגאולה. האריז"ל אומר שלכל חדש יש צירוף של שם הוי'. חדש ניסן הוא הראשון בחדשים, כמו שקראנו בשבת החדש "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", ולכן צירוף שם הוי' שלו הוא הצירוף הישר, הראשון (מבין יב צירופים), י-ה-ו-ה לפי הסדר. האריז"ל אומר שצריכים לכוון כל החדש, החל ממוסף של תפלת ראש חדש, את הפסוק "ישמחו השמים ותגל הארץ", ר"ת י-ה-ו-ה. יש כמה וכמה פסוקים בתנ"ך שיש בהם ר"ת י-ה-ו-ה לפי הסדר, אבל האריז"ל אומר שהפסוק שצריכים לכוון בחדש הזה, "חדש האביב" (שבו מתחדש טבע הבריאה כולה), הוא "ישמחו השמים ותגל הארץ". גם כנגד תפלין של ראש ותפלין של יד. באדם השמים הם הראש והארץ היא הלב. יש אפילו ווארט שהארץ היא הארץ – לב באידיש. כמו שיש "ותגל הארץ" יש בטוי "יגל לבי [בישועתך]". הלב חווה את הגילה, ובשמים, הראש, יש שמחה – "ישמחו השמים ותגל הארץ". אם אני מניח קודם כל התפלין של יד, הסדר הוא "יגל יעקב ישמח ישראל". התפלין של יד הם יעקב, הוא ההתמדה (על יעקב נאמר "ויעקב איש תם ישב אהלים" – "תם" רומז להתמדה ו"ישב אהלים" היינו שיושב בישיבה ולומד תורה בהתמדה – ב"תלמוד תורה" רמוז השרש של התמדה[3]), אבל המקודש, השקידה, הנסתר, הוא ישראל (ישראל אותיות לי ראש, תפלין של ראש, וישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה – עיקר יסוד הנסתר הוא שישראל ואורייתא [וקודשא בריך הוא] כולא חד). הפסוק אומר "יגל יעקב ישמח ישראל". זה הסדר של הנחת תפלין. אבל הסדר של י-ה-ו-ה מלמעלה למטה הוא "ישמחו השמים ותגל הארץ".

"ויספו ענוים בהוי' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו"

יש עוד פסוק שאדה"ז דורש ואדהאמ"צ דורש – מהמאמרים הכי חשובים בכל חסידות חב"ד אצל אדמו"ר האמצעי – "ויספו ענוים בהוי' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו". יש כמה וכמה פסוקים בתנ"ך עם שמחה מול גילה, כמו "ישמחו השמים ותגל הארץ". במלה גילה יש רמז די ברור לגאולה, שייך לחדש הגאולה. עיקר הגאולה היא "ותגל הארץ" – צריך להוריד לארץ את הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו (שיהיה למטה מעשרה טפחים). אז עוד פסוק חשוב של גילה ושמחה הוא "ויספו ענוים בהוי' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו". שוב, יש על פסוק זה מאמר של אדמו"ר הזקן, והמאמר באריכות ובהפלאה מאדמו"ר האמצעי – אפשר אולי לומר שהוא מאמר העבודה החשוב ביותר אצלו (ויש גם מאמר מקביל מהרבי הקודם). תמצית המאמר הוא ש"ענוים" הם הצדיקים, אבל "אביוני אדם" הם בעלי התשובה. כלומר, יש עבודת הצדיק – "ויספו ענוים בהוי' שמחה" – אבל בעל תשובה הוא אביון אדם. אדם רומז לאדם-דוד-משיח.

תשובת דוד – מיד ולדורות

קודם אמרנו שהתפלה של יד היא "תפלה לדוד". דוד הוא בעל תשובה – "לא היה ראוי דוד לאותו מעשה אלא להורות תשובה ליחיד", להורות שכל יחיד ויחיד יכול תמיד לעשות תשובה. חדש ניסן שייך במיוחד לדוד, כי השבט של ניסן – לכל חדש יש שבט, כסדר הנשיאים שאומרים בימים אלה – הוא יהודה, השבט של דוד. ר"ח ניסן הוא "ראש השנה למלכים" (למלכי ישראל), והמלך העיקרי הוא "דוד מלך ישראל חי וקים". דוד הוא בעל תשובה, כל הענין שלו הוא ללמד לדורות שאפשר תמיד, בכל מצב, לעשות תשובה. הוא צריך להזדרז. הוא עשה תשובה בדרך של "מיד ולדורות". מה היה ה"מיד"? שמיד כאשר אמר לו נתן הנביא את משל כבשת הרש ואמר לו "אתה האיש" הרים ידיו ואמר "חטאתי להוי'". בלי שניה, הרף עין, של התחמקות והתנצלות והצטדקות (כמו אצל שאול) – מיד. נתן אומר לו "אתה האיש" של המשל, אתה אשם, ומיד הוא מרים את ידיו, מיד הוא אומר "חטאתי להוי'". ל"מיד" שלו יש השפעה על דורות, ש"לא היה ראוי דוד לאותו מעשה אלא להורות תשובה ליחיד" לכל הדורות. יחד עם הזריזות שלו להודות, לעשות תשובה, היה גם לדורות – זו המתינות.

תורה ותשובה וחבורן על ידי תפלה

בכל אופן, עיקר המוחין הוא ודאי ה"תפלה למשה". הוא ה"ראש בני ישראל", רבי. לעומתו, דוד הוא "לב כל ישראל". אז אף על פי שמשה קודם לדוד, דוד קודם בהנחת תפלין יום יום. נחזור, האדם הוא אדם-דוד-משיח. "אביוני אדם" הם בעלי תשובה, והם "בקדוש ישראל [עצמותו יתברך ממש שלמעלה מגילוי שם הוי' ב"ה עליו נאמר 'ויספו ענוים בהוי' שמחה'] יגילו". כלומר, "ותגל הארץ", עבודת הלב, היא עבודת התשובה (שלשם כך ירדה הנשמה הטהורה, שהיתה במדרגת צדיק גמור ויותר, מאיגרא רמה לבירא עמיקא, לארץ, כדי לזכות לעבודת התשובה – "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה"). עבודת הראש היא ודאי העבודה של לימוד תורה. שתי העבודות הם מתחברות על ידי התפלה, "סֻלם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה", ואזי "ישמחו השמים ותגל הארץ" – חיבור בין הלב והראש.

ראשית העבודה – תפלין של יד – עבודת התשובה וההתקרבות לה'

יש עוד ווארט חשוב כשאדם מניח תפלין. מה "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"? יראת שמים. דברנו קודם על דחילו ורחימו, קודם דחילו ואחר כך רחימו. אבל יהודי שמקבל חנוך חסידי אמתי ופנימי צריך לדעת שיחד עם יראת שמים ראשית עבודת ה' היא לעשות תשובה. יש ביטוי "כל ימיו בתשובה". מה המכנה המשותף בין הצדיקים, שהם ענוים המוסיפים שמחה בקב"ה, ובעלי התשובה, שהם "אביוני אדם בקדוש ישראל יגילו"? השפלות. יש כאן ענוה ושפלות, שני דברים, אבל בפשטות הכל הוא בטול היש. הדבר הראשון שאומרים בבקר הוא "מודה אני לפניך", ואכן כשמתחילים לעבוד את ה' הדבר הראשון הוא לדעת שכרגע אני רחוק מה' ("מודה" לשון מודה ומתודה כמה אני כרגע רחוק מה'). "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא", אדם לפני שהוא מתפלל נחשב כבמה, כמו שמבואר במאמר שהבר מצוה יאמר בעוד כך וכך שנים – המאמר שלפני החופה. שם כתוב שלפני התפלה האדם נחשב כמו במה. לפני שאני מתחיל לעשות משהו בפועל אני רחוק. מה אני צריך לעשות? תשובה, "כל ימיו בתשובה".

זו כוונה פשוטה בהנחת תפלין, שהתפלה של יד היא רצון בלב להתקרב לה'. לא להיות רחוק, להיות יותר קרוב לקב"ה. כתוב ש"קרבת אלהים לי טוב" – זו ההרגשה הראשונה האמתית. כמו שיש את המאמר "ויספו ענוים בהוי' שמחה" של אדמו"ר האמצעי, יש לו את קונטרס ההתפעלות, שם הוא מסביר שראשית העבודה – המדרגה הכי נמוכה בעבודת ה', שהיא בעצם מבחן אם העבודה היא אמתית או שקרית – הוא "ואני קרבת אלהים לי טוב". אם הדגש הוא על ה"לי", שרוצה סיפוק עצמי, זה רע. אבל אם הדגש הוא על "קרבת אלהים" – שבאמת רוצה קרבת ה', ובאמת היא "לי טוב" – זו תחלת העבודה. דבר ראשון צריכים לעשות תשובה, היא התפלין של יד, ומתוך כך אדם מגיע ללמוד תורה, תפלין של ראש. מה שמחבר את שניהם הוא התפלה, "סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה".

בכך נסיים, ונברך את הבר מצוה שלנו שיזכה לכל הפירושים של "ישמחו השמים ותגל הארץ" (השייך בפרט לחדש ניסן). גילה היא יותר שמחה משמחה. גם שהתשובה, "קרבת אלהים לי טוב", תהיה בגילה, "ותגל הארץ", וכמובן שלימוד התורה יהיה בשמחה רבה, "ישמחו השמים", והכל "מיד ולדורות". לחיים לחיים.

[מכאן השלמות מיד אחרי השיעור:]

כח החבור וההתכללות בתפלה – "עיניו למטה ולבו למעלה"

הסברנו ש"ישמחו השמים" הם תפלין של ראש ו"ותגל הארץ" תפלין של יד, והם תשובה ותורה לפי הפסוק "ויספו ענוים בהוי' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו", והתפלה (לכל אחד התפלה שלו, "תפלה לדוד" ו"תפלה למשה") מחברת ביניהם. "תפלה למשה" "תפלה לדוד" = ז פעמים אור (אין סוף), "שבעתים כאור שבעת הימים". חז"ל אומרים "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה" (כך מובא גם בשו"ע, כתבנו ודברנו עליו הרבה). בכינוס הילדים הסברנו בסוף ששמים היינו הרצון לעלות, "אם אסק שמים", "שאו מרום עיניכם", העכער און נאך העכער, ואילו ארץ היא תודעת דירה בתחתונים. זה כמו שאנחנו מסבירים תמיד לפי סוד האות א, שלפעמים ה-י העליונה עולה וה-י התחתונה יורדת – כך בעולם התהו (ששם אורות מרובים וכלים קטנים, כלומר קטנות בענין היכולת להתכלל זב"ז). אבל בעולם התיקון הפוך, ה-י התחתונה עולה וה-י העליונה יורדת. זה תיקון התפלין, שהן שתי מצוות – ה"סלם מצב ארצה" היינו "לבו למעלה", הלב שואף לעלות ברצוא, ואילו "עיניו למטה" היינו מה שהשמים מסתכלים על הארץ (כמו רבי אייזיק, המשכיל, שמביט למטה, ואילו ר' הלל, הלב, הוא שהארץ שואפת לשמים, לאור אין סוף ממש). אלה שתי המצוות שנפגשות. אלה ממש שתי בחינות שמשלימות – שמצד אחד השמים עולים והארץ יורדת, כמו "רוח האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה בארץ", ויש את הפירוש השני, שהוא בהתכללות. לשם כך צריך להתפלל, להפוך את היוצרות, שיהיו עיניו למטה ולבו למעלה.

שמים וארץ – ימין ושמאל

היחס בין שמים וארץ הוא גם יחס בין ימין ושמאל, כמאמר חז"ל "נטה ימינו וברא שמים, נטה שמאלו וברא ארץ". יחסית הראש הוא ימין והלב הוא שמאל. זה שהלב הוא שמאל פשיטא – כך בגשמיות, הלב ממוקם משמאל הגוף. לכן מניחים תפלין של יד על יד שמאל, סמוך ללב. הראש הוא לכאורה באמצע, יש לו שני מוחין, מימין ושמאל, אבל כתוב שבכלל "חכמה מוחא [איהי מחשבה מלגאו], בינה לבא [ובה הלב מבין]". כלומר, השמאל של הראש קשור ללב דווקא, ואילו הראש בפני עצמו הוא מח החכמה, מח הימין. מכאן יוצא כלל גדול, לא זוכר אם פעם הסברנו אותו, שבראש היהודי אמור להיות בעצם ימני (בהמשך למה שדובר על ימני ושמאלני) אבל הלב הוא יחסית שמאלי. כמו שעשינו גימטריא ימני שמאלני = ישראל, כעת נאמר ראש ימני לב שמאלני = תורת חיים, בית הספר שלנו, שוה ג"פ משיח. דווקא בתפלין מתחילים מתפלין של יד. רק שמי שמניח את התפלין של יד על יד שמאל היא יד ימין. היום הופכים את היוצרות – מקובל שהשמאלנים הם משכילים, אנשי הראש (ועל הימין אומרים שפועל מהבטן). הסדר של דחילו ורחימו הוא יראה בלב ("עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" – "ותגל הארץ"), ואהבה היא תולדה של ההתבוננות. עיקר תולדת ההתבוננות בראש היא האהבה. אם כי כתוב שיש התבוננות שמעוררת אהבה ויש התבוננות שמעוררת יראה, אבל יראה היא משהו יותר עצמי וספונטאני מהלב, פחד ממשהו. עיקר ההתבוננות, כמו שמוסבר באריכות בקונטרס העבודה של הרבי הרש"ב, היא כדי לזכות ל"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". עיקר ההתבוננות, עבודת חב"ד, הוא להוליד בלב אהבה (לאכללא שמאלא בימינא, בדרך של אתכפיא המביאה לאתהפכא, כמבואר בתניא).

אם כן, הוספנו ששמים וארץ הם ימין ושמאל, אהבה ויראה, צדיקים ובעלי תשובה, ענוים ואביוני אדם.

ג. המשך "בשעה שהקדימו"

מעצם ההשגה עד לרגש בפועל

אפשר לקשר זאת למה שהזכרנו קודם "קרבת אלהים לי טוב": במאמרי ע"ב של שבוע שעבר מסביר הרבי הרש"ב את ענין הפרסה שבין השכל למדות (בין המח ללב) ומפרט בזה ארבע מדרגות, שהן מבנה יפה של י-ה-ו-ה – יש את עצם ההשגה, אחר כך יש את ההרגשה בהשגה שהדבר הזה טוב בעצם (עדיין לא טוב לי, אלא טוב בעצם, טוב לכולם) והיא המדות שבהשגה, אחר כך יש את הבכן מכך שהדבר טוב מצד עצמו, שהוא "לי טוב", ואלו כבר המוחין שבמדות, ומתוך זה נולדה אהבה, המדה בפועל. בהתבוננות המעשה, הבפועל, הוא אהבה בלב – לקיים מצות "ואהבת". הפרסא נמצאת בין ה"טוב" ל"לי טוב". הוא מסביר שהלב עולה והמח יורד – בכל פרסה יש עלית התחתון וירידת העליון. נמצא שיש כאן י-ה-ו-ה מאד יפה:

    י   עצם ההשגה

    ה   ההבנה (התובנה) שהדבר טוב

    ו   הבכן ש"לי טוב" (לשייך את הדבר אלי)

    ה   רגש הלב בפועל

השגת הנשמות באמתת רצון ה' – הדעת שמקבלים בבר מצוה

עוד נושא מתוך הע"ב של השבוע – להסביר מה הדעת שמקבל הבר-מצוה מתוך ווארט של הרבי הרש"ב: הוא מסביר מה שנאמר "אין משגיחין בבת קול", שהיינו מה שלנשמות יש ידיעה באמתת הרצון של ה' יותר מהכל, וממילא יותר מהבת קול. הידיעה הזו באמתת הרצון של ה' היא הדעת שמקבלים בבר מצוה. כלומר, כמה שהילד יהיה חכם ונבון וגאון בתורה לפני הבר-מצוה, אי אפשר לסמוך על השכל שלו יותר מבת קול – הוא כמו בת קול. כמו שיש בת קול, יש גם ילד עילוי. אבל בבר מצוה הוא כבר מקבל דעת, ולכן כתוב שהוא זמן "גמר כניסת הנפש האלקית", ויש לומר שמדובר בענין הזה – שמבר מצוה אפשר לסמוך על דעתו בתורה יותר מבת קול מהשמים, יש לו ידיעה באמתת הרצון של ה'. מה זה? הוא מסביר שהעצם – העצמות – אינו אור ואינו כלי, אבל הוא משתקף וממילא מתעצם עם החומר, הגשם של העולם הזה, המצוות המעשיות, הנחת תפלין מקלף גשמי ובתי עור-בהמה גשמיים ואתרוג גשמי וכו'. הוא אומר שמה שלנשמה היהודית יש ידיעה באמתת הרצון של ה' הוא מכיון שישראל עלו במחשבה. מחשבה היא מפנימיות המלכות ומעלה, בעוד חיצוניות המלכות היא כבר דבור. לעלות במחשבה פירושו לעלות מעלה מעלה יותר גבוה מכל הכלים ומכל האורות, עד לעצמות (בסוד "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש"). כל מה שלמעלה מהמלכות הוא עליה במחשבה, כך הוא מסביר במאמר.

רצון העצם מתגלה בתיקון החומר

אם עושים גם פה ארבע מדרגות, י-ה-ו-ה, יוצא שיש עצם-אור-כלי-חמר (= הכל פעמים אחד; יש לנו גם זמן-מקום-כח-חמר = גדול פעמים אחד, חצי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". יחד עולה ז פעמים יעקב, מט פעמים הוי'. יוצא שהעצם הוא כנגד הזמן, האור כנגד המקום, הכלי כנגד הכח והחמר הוא חמר – חמר חמר = מלכות, ה תתאה שבשם). שוב, העצם אינו אור ואינו כלי, אבל הוא דווקא מתחבר עם החומר, שגם הוא לא אור ולא כלי. האור, במדרגתו הגבוהה, מגלה את העצם – אך אינו העצם, העצם הוא לא אור. הכלי, בפנימיותו, מצייר-מתאר את האור ובחיצוניותו הוא פועל את הפעולה של הבריאה מכח העצם דרך האור. מה שהעצם בורא באמצעות חיצוניות הכלים הוא החומר, "יש מאין". מה זה קשור למה שאמרנו קודם? הנשמה יודעת מה שהעצם רוצה. בת קול יכולה לבטא את האור, את פנימיות הכלי. מה שכביכול העצם רוצה, הדעת הזו, היא מה שמקבלים בבר מצוה. עצם ההתקשרות לכך הוא התפלין של יד, התשובה. אחר כך, כאשר מקושרים לעצם על ידי התשובה, אפשר להמשיך את האור ואת הכלי (המתהווה מהתעבות האור) ולתקן את החומר (במצוות מעשיות) מכח התפלין של ראש.

"ויקהל משה" ו"אז יקהל שלמה" – חכמה עילאה וחכמה תתאה

עוד ענין ממאמרי ע"ב: במאמר האחרון של השבוע בע"ב, פרשת ויקהל, הוא משוה את הלשון "ויקהל משה" עם הפסוק במלכים "אז יקהל שלמה". הוא אומר שהקהילה של שלמה היא להקהיל את העם לחכמה תתאה ואילו "ויקהל משה" היינו הקהלת העם לחכמה עילאה. באותיות פשוטות של חסידות, "אז יקהל שלמה" הוא בטול היש ו"ויקהל משה" בטול במציאות. גם כאן רצינו להסביר שפעולת התפלין היא כח של התקשרות – גם התקשרות לה' וגם התקשרות של כל עם ישראל. הדוגמה העיקרית למה שהצמח צדק מביא לגבי "בשם כל ישראל", שעל פי סוד אפשר להוציא מישהו ידי חובה גם במצוה שהיא חובת הגוף, היא תפלין – שדעת היא גם התקשרות והתחברות, יש בתפלין כח לחבר את הנשמות עד כדי להוציא מישהו ידי חובה בחובת הגוף. על פי נגלה, בחינת התמדה, לא יכול להיות, אבל השכל של השקידה הוא איך אפשר להוציא מישהו ידי חובה בלי שהוא יניח תפלין – שאני אניח תפלין בשבילו. בע"ב מוסבר שסוד העיבור למעלה בספירת המלכות – שכל דבר נברא קודם מתעבר במלכות – הוא כדי שיהיה לו אחר כך בטול היש. הוא אומר שהנפילים נפלו ישר מז"א, לא דרך המלכות, ולכן לא היה להם בטול. כל דבר נברא צריך לעבור דרך המלכות כדי שיהיה לו בטול היש. זו הגדרה חשובה של המלכות – היא מקור של יש, אבל יש שיש לו בטול. לשם כך צריך מלכות מתוקנת, מלכות ישראל. הבחינה הזאת היא "אז יקהל שלמה" – להביא את כולם לבטול היש, חכמה תתאה. זה גם להביא את כולם לחכמה תתאה הנקראת חכמת שלמה, שהיא גם חכמת הטבע – סוד מעשה בראשית אצל הרמב"ם. לפי זה אפשר לבנות עוד התבוננות לגבי תפלין של יד ותפלין של ראש – "אז יקהל שלמה" בתפלין של יד ו"ויקהל משה" בתפלין של ראש, חכמת שלמה וחכמת אלקים, חכמת הוי', חכמת התורה. בטול היש קשור לחכמת הטבע. לשם מה רוצים ללמוד חכמת הטבע בת"ת וישיבה? כדי שנקיים "אז יקהל שלמה" (בחנוכת בית המקדש). משני הפסוקים האלה יש דוגמה יפהפיה לכלל הגדול בחשבון אצלנו שמשולש n פלוס משולש n פלוס 1 נותן רבוע n פלוס 1. "ויקהל משה" = מלכות = משולש 31. "אז יקהל שלמה" = משולש 32. ממילא, ביחד הכל עולה לב ברבוע – מספר האותיות בקריאת שמע, מדות המזבח וכו' וכו', 1024. הממוצע בין "ויקהל" ל"יקהל" הוא פסח – קשור לחג הפסח, "נצח ישראל".

ד. הילולת מרים הנביאה

ט' ניסן – יום משיחי

יום הבר מצוה הוא ט' ניסן: אין יום בשנה ששוה משיח (אין שם של חדש שהוא מספיק קרוב בגימטריא), אבל יש תאריך אחד בכל השנה ששוה חצי משיחט ניסן, יום משיחי במיוחד, בסוד "שלם וחצי". אם מקיימים שתי מצוות, תפלין של ראש ותפלין של יד ב-ט ניסן, זה משיח שלם. כל מצוה כנגד התאריך שבו מקיימים אותה.

"חי חי הוא יודך כמוני היום" בהסתלקות שלשת האחים

בהשגחה אנחנו כבר ב-י' ניסן. חוץ מזה שהוא תאריך שבת הגדול המקורי, הוא היארצייט של מרים הנביאה. על ידי שלשה יצאנו ממצרים ונתנה תורה – שלשת האחים, משה אהרן ומרים. הבכורה היא מרים, אחר כך אהרן ואחר כך משה. כך גם ההסתלקות שלהם – קודם מרים ב-י ניסן, אחר כך אהרן בר"ח אב ואז משה ב-ז אדר, הכל בתוך שנה אחת. יש משהו מאד יפה, שמסתמא אמרנו פעם: צדיקים לעולם חיים (בהתמדה ובשקידה ובמודעות טבעית שלמעלה גם מהמקודש של שקידה). רואים זאת בצירוף שלשת תאריכי ההסתלקות של האחים, שתאריך היום בחדש של מרים הוא י, של אהרן הוא א ושל משה הוא ז. יאז = חי. בחדשים מרים היא א, כי ניסן היא החדש הראשון, ואהרן הוא ה ומשה יב – גם ביחד חי. "חי חי הוא יודך כמוני היום". לא רק זה, אלא שמות שלשת החדשים – ניסן אב אדר – עולים יחד חשמל, שהוא אהיה פעמים חי. יש פה חזקה, "בתלת זימני הוי חזקה", של חי בתאריכי ההסתלקות של שלשת האחים.

שלשת האחים – שלש בחינות מה

אם עושים כזה תרגיל, שבמקום חבור נעשה הכאה – מרים היא י (היום) פעמים א (החדש), אהרן א פעמים ה ומשה ז פעמים יב, הכל עולה 99 (לא חי, 9 ועוד 9, אבל 99). אם נחבר מספר זה לשני החבורים הנ"ל – 18, 18 – נקבל מצה, שהממוצע של ג אותיותיה, וכן ג החשבונות הנ"ל, הוא מה. המשפט הכי חשוב שאמר משה על עצמו הוא "ונחנו מה". בפרשת המן, ששוה מה-מה, הוא אמר זאת פעמיים. אחר כך, בפרשת קרח, משה אומר רק על אהרן בפני עצמו "ואהרן מה הוא כי תלינו עליו" – הכל נגד תלונה. אף על פי שהוא "ונחנו מה", והפשט שמדבר על משה ואהרן – מדבר בעדו ובעד אהרן אחיו (שהלינו על שניהם) – יש לומר שכמו שלא מוזכרת מיתת הנשיקה ("על פי הוי'") של מרים מחמת צניעות, כך כל פעם שהאחים מוזכרים יחד מרים גם צריכה להיות שם. אפשר לומר ש"ונחנו מה" כולל גם אותה. זה עיקר החידוש, כי הייתי חושב שמרים היא שם בן –מלכות, אשה – לא מה, וכן ממנה יוצא בית המלכות ("ויעש להם בתים"). בכל אופן ברור שאם "אהרן מה הוא" ומשה הוא "ונחנו מה", האחות הגדולה-הבכורה היא גם מה (כמו ב"כבד את אביך ואת אמך", שהאחים נמשכים מהראשון, כמו שכתוב במאמר "לכה דודי"), מקור של שם מה ולא רק של שם בן.

סוד ה"מה" של מרים הנביאה

עיקר החידוש הוא ה-מה של מרים, שהיא תהיה נביאה – מרים הנביאה – שהיא בחינת מה. באמת כתוב "ותקח מרים הנביאה" – ר"ת מה. הכל לכבוד מרים, בעלת ההילולא של היום. אם כולם מה יש בעצם שלש מה, שעולה מצה. זו כוונה של המצה של פסח, שה-צ באמצע היא מה-מה, משה ואהרן, ודווקא ה-מה הגלוי, בצדדים, הוא מרים. ה-מה הגלוי הוא בדיוק כמו שהרבי הרש"ב מסביר בסוד המלה בהמה, שהוא בה-מה, יש בה (באשה, במרים) מה יותר גלוי (כמו "אדם ובהמה תושיע הוי'" שדברנו בכנוס דרך חיים). עוד רמז, אם כתוב "ואהרן מה הוא" זה הפסוק לאהרן. נשארו שני פסוקים, "ונחנו מה" – ונחנו עולה 120, רמז למשה שחי 120 שנה, אך אפשר לומר ש"ונחנו" השני בא לרבות את מרים בנסתר. עוד ווארט: התופעה המיוחדת של הבטוי "ונחנו מה" הוא ה"ונחנו" בלי א. למה? אחת הסבות – כדי שיהיה חן (גם ב"ונחנו" יש חן [בסוד 'חן']), שקוראים התבה ישר והפוך בשוה. מרים בגימטריא ה"פ חן (זה הקשר בין מרים הנביאה ל-חנה הנביאה, חן-ה). היא סוד החן, "אשת חן תתמך כבוד", "אין כבוד אלא תורה", תורת משה אחיה. בכל אופן, ה"ונחנו" – תופעת החן הזו – היא לכבוד מרים, האשה היא החן. אם כי משה רבינו הכי מצא חן בעיני ה' – י"ל גם בזכות מרים, אחותו הבכורה (שדברה בו).



[1]. ראה לוח "היום יום" י"ד כסלו (ומקורותיו בתורת שלום).

[2]. "אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום לשמר מזוזת פתחי" – י"ל על פי סדר הפרשה הראשונה של ק"ש: "אשרי אדם שמע לי" – "והיו הדברים האלה... ושננתם...", "לשקד על דלתתי יום יום" – "וקשרתם... והיו...", "לשמר מזוזת פתחי" – "וכתבתם...", ודוק.

    וברש"י: "'על דלתותי'. להכנס ראשון לבית המדרש ולבית הכנסת ולצאת אחרון". לפי המוסבר בפנים לגבי תדיר ומקודש, משמעות דברי רש"י היא כתדיר, השייך בפרט לתפלין של יד (שמניח ראשון וחולץ אחרון), לא למקודש, השייך בפרט לתפלין של ראש (בחינת שקידה לעומת התמדה, כמבואר בפנים). אך י"ל בסוד תפלין של רש"י ביחס לתפלין של רבינו תם שבכללות היינו גם יחס של תדיר לעומת מקודש (יד-לב לראש), מוחין דאמא לעומת מוחין דאבא. לפי רש"י עיקר הרמז של "דלתתי" היינו שתי הדל"תין של דוד המלך, דלית ליה מגרמיה כלום, "תפלה לדוד", בחינת תפלין של יד, ודוק.

    והנה, "אשרי אדם שמע לי" = 1006. "לשקד על דלתתי יום יום לשמר מזוזת פתחי" = 3018 = 3 פעמים 1006 – יחס של א:ג, ס"ה ד פעמים 1006 = תורת, סוד "תורת הוי'" שכוללת "תורת חסד" "תורת חיים" "תורת אמת" (כנגד ג קוים חג"ת של עולם התיקון), כמבואר במ"א.

[3]. הרבי כותב שכל תלמיד (תלמיד חכם) צריך להיות לתמיד, ודוק.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com