חיפוש בתוכן האתר

יאהרצייט ר' שמשון יעקב גינזבורג - ה תמוז תשע"ב הדפסה דוא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

יאהרצייט ר' שמשון יעקב גינזבורג

ה תמוז תשע"ב

 

ניגנו שאמיל, "צמאה לך נפשי". לחיים לחיים.

יום המרכבה

היום ה' תמוז, "יום המרכבה" – היום בו ראה יחזקאל הנביא את המרכבה. ידוע שחדש תמוז הוא חוש הראיה, וב-ה תמוז מתחיל מעשה מרכבה: "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים" – זה חזון של ראיה. כל חזון הוא לכאורה ראיה, אבל כאן מודגש באופן מיוחד – "ואראה מראות"[א]. ידוע ש"נפתחו השמים ואראה מראות אלהים" ר"ת אמונה. יש קשר בין אמונה לראיה – "פנימיות אבא פנימיות עתיק", גילוי של משיח. ראיה היא חכמה, אבא, ו"פנימיות אבא פנימיות עתיק", אמונה, לכן ראשי התיבות כאן הם אמונה אף שהחוש הוא ראיה. שוב, זו נבואה שהיתה "ברביעי בחמשה לחדש". המיוחד בביטוי "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים" שהוא חמש מלים של חמש-חמש אותיות – אין הרבה תופעות כאלה בתנ"ך, מבנה מיוחד. כלומר, אפשר לכתוב כרבוע, כל מלה שורה בפני עצמה[ב]:

נ פ ת ח ו

ה ש מ י ם

ו א ר א ה

מ ר א ו ת

א ל ה י ם

החמש כאן רומז ל-ה תמוז, התאריך. בכל מקום, ה היא ענין של הבעה והתגלות. ה בחדש הוא התגלות החוש והענין של החדש, "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים".

בחירה לפי הראיה – כח חדירה לפנימיות הטובה

כשדברנו לילדים על חוש הראיה בראש חדש הסברנו שיש קשר בין ראיה לבחירה, כמו שהפסוק אומר "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו'" ובסוף כתוב "ובחרת בחיים". כלומר, לפי הראיה – איך שאדם רואה את המציאות – כך הוא בוחר. ה' מראה לו את שתי האפשרויות – "מראות אלהים" לשון רבים, מיעוט רבים שנים, ושם אלקים גם הוא לשון רבים. ה' מראה את שני המראות בעצם, רק שהוא רוצה שנתמקד על הטוב. לכן הוא גם מקדים – "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב" ואחר כך את ההיפך. משה רבינו בכבודו ובעצמו כאשר פרעה עשה לו מבחן מה הוא בוחר – הוא רצה לבחור והמלאך הסיט את ידו כדי שלא יאשימו אותו. יש נטיה לבחור – הקב"ה מראה לנו את שתי האפשרויות ורומז לנו מה לבחור. כאן מפורש – "ובחרת בחיים". בכל אופן, הענין היה שהבחירה – כל התורה והמצוות הם בחירה חפשית, שצריך לבחור בין הטוב והרע, בין החיים להיפך החיים – היא לפי הראיה. חדש תמוז הוא שבט ראובן. צריך לומר שעיקר החדש להתחזק בבחירה, שאדם בוחר בטוב, הוא גם החדש הזה, חדש תמוז, חדש הגאולה. גם ב"נפתחו השמים ואראה מראות אלהים" של יחזקאל יש את כל המרכבה, אבל לפני כן יש נגה וחשמל, ועוד לפני זה יש את ג' הקליפות הטמאות לגמרי ("וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל מתוך האש[ג]. ומתוכה דמות ארבע חיות וזה מראיהן דמות אדם להנה"). דבר ראשון הוא רואה את ג"ק הטמאות, אחר כך את נגה וחשמל, ובסוף חודר פנימה לקדושה (בחינת אדם)[ד]. כך אדה"ז כותב שעיקר כח הראיה הוא לשבור את הקליפות החיצוניות ולחדור לפנימיות המציאות – שם לאחוז חזק ולבחור. זאת אומרת שהראיה גופא היא ממש כמו נבואת יחזקאל – לעבור את כל הקליפות, להכנס פנימה, ולבחור בחיים, בפנימיות. בכל דבר יש את הפרי בתוך הקליפה, החיים[ה] והטוב.

"באו חשבון" - הקשר המתמטי בין ראיה ובחירה

השבוע הוא גם שבוע של חשבונות. צריך "לחיות עם הזמן" וכתוב בפרשה "באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון", זאת אומרת שכל השבוע צריך לעשות חשבונות – צריך להתמחות בחשבון [רק השבוע הזה?!]. פרשת חקת היא כללית מאד – "זאת חקת התורה". אם רוצים לכבוש את סיחון ואחר כך את עוג מלך הבשן צריך לעשות זאת עם חשבונות. כנראה שהיום העימות, המלחמה, היא מי יודע לעשות חשבון יותר טוב. מי שיודע לעשות חשבון יותר טוב מנצח. יש פה חשבון מאד יפה בשתי המלים ראיה ובחירה. הווארט היה שלפי הראיה כך הבחירה. תיכף נחדד ונעמיק יותר. כל מלה היא חשבון מיוחד: ראיה עולה ריו, ו פעמים ו פעמים ו, כמדות לוחות הברית, ששה על ששה על ששה טפחים. אז הנפח של שני הלוחות יחד הוא ריו, ראיה. קשור לכך שכל מתן תורה הוא "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו". בכל אופן, ראיה היא ו בחזקת 3, מעוקב של שש. בחירה, בחר יה, שוה יה ברבוע – כולו אומר יה. "כי יעקב בחר לו יה" – פסוק מפורש שהבחירה קשורה ל-יה. זו באמת כוונת המלה בחירה, והיא שוה יה ברבוע. אז כל מלה בפני עצמה היא מספר צורני מיוחד – צורה גיאומטרית מובהקת למספר. כשמחברים אותם יחד עולה 441, אמת, 21 ברבוע, "אהיה אשר אהיה". רואים שקורה פה משהו מיוחד בחכמת החשבון. כשרואים תופעה כזו יש ודאי כלל מתמטי מאחורי התופעה הפרטית והפרט צריך לכלל בלשון חז"ל. כל פעם שיש משהו מיוחד הוא פרט, אבל הוא פרט מתוך איזה כלל, וצריך לשחזר את הכלל.

"פרט הצריך לכלל" – מעוקבים הם ההפרשים בין הרבועים של המשולשים

מה זאת אומרת ש-6 במעוקב ועוד 15 ברבוע נותן 21 ברבוע? רק השרשים כאן – 6, 15 (אם כי הראשון של מעוקב והשני שרש) עולים יהו – 21 בעצמו, משום מה. בהתחלה לא מבינים מה קורה כאן. צריך "באו חשבון" כמו "בא אל התבה" כפירוש הבעל שם טוב – להכנס לפנימיות הענין, וכאן להכנס לפנימיות החשבון ("באו חשבון" מתיחס לעשר ספירות, ואילו "בא אל התבה" מתיחס לעשרים ושתים אותיות, שביחד מהוות שלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה של ספר יצירה). זו דוגמה מצוינת, רואים איזו תופעה יפהפיה אבל 'זה עוד לא זה' עד שאינני מבין את הכלל, למה יצא כך, מה קרה כאן. מי שלא מכיר צריך הרבה להתבונן, לשבת עם מחשב ועם שכל, מחשב שבראש, עד ש"יגעתי ומצאתי תאמין". נאמר בקיצור: הכלל הוא שכל המספרים המעוקבים הם ההפרשים בין הרבועים של המשולשים. רבוע הוא שני ממדים וגם משולש הוא שני ממדים, אבל אם אני עושה סדרה של רבועי המשולשים יש ארבעה ממדים. לקחת משולש ולעשות אותו ברבוע זה לא שלשה ממדים אלא ארבעה. דבר פשוט במתמטיקה, אם יש לי נוסחה של שני ממדים ואני עושה אותה על עוד נוסחה של שני ממדים אני מקבל נוסחה של ארבעה ממדים. ארבעה ממדים הם כמו כל העולם הזה שלנו, כל המקום פלוס הזמן. היום מדברים על מרחב של ארבעה ממדים – שלשה ממדי מקום ועוד ממד של זמן. סדרה של רבוע של משולשים היא בת ארבעה ממדים. תמיד הכלל הוא שבכל נוסחא ההפרשים הם חזקה אחת פחות מאשר הסדרה עצמה. אם הסדרה היא של ארבעה ממדים, ההפרשים בין האברים – מספרי ארבעת הממדים – צריכים להיות נוסחה בשלשה ממדים, וההפרשים בין ההפרשים הם בשני ממדים, וההפרשים ביניהם הם ממד אחד. אחר כך חוזר למספר קבוע – אפס ממדים – שהוא בסיס הסדרה.

הדגמת הסדרה

לעניננו, נראה את זה: משולש של 1 הוא 1 והרבוע של 1 הוא גם 1 – המספר הראשון בסדרה. המשולש של 2 הוא 3 והרבוע שלו 9 – זה המספר השני במספר. משולש 3 הוא 6 והרבוע שלו 36 – האבר השלישי בסדרה. 4 – 10 – 100. 5 – 15 – 225 (הדוגמה שהיתה לנו, בחירה, שתיכף נסביר). 6 – 21 – 441 (אמת). כלומר, בחירה ו-אמת הם שני מספרים רצופים בסדרת הרבועים של המשולשים. זה לכאורה קצת כתה ב' אצלנו, האם מישהו אמר זאת? השל"ה הק'. הוא מסביר שהאות ו היא אות האמת, כי במילוי כותבים וו, והוא אומר בפירוש ש-ו במשולש עולה 21, ואם יש עוד ו הכפל של המשולשים עולה אמת. הוא עשה רבוע של משולש, כפי שהסברנו כעת. נעשה עוד אחד: 7 – 28 – 784. רואים שהמספרים האלה בדלוגים גדולים, כי זו נוסחה של ארבעה ממדים. נסתכל מה ההפרשים (זו אחת הפנינים של כל תורת המספרים). זה שההפרשים צריכים להיות נוסחה בשלשה ממדים – פשיטא, אבל זה שיצא הנוסחה הכי פשוטה ובסיסית ב-3 ממדים, המעוקב – משהו פלאי. זה עושה קשר בין המעוקבים לבין ההרכב – "מעשה מרכבה" – של משולשים ורבועים. לומר רבוע של משולש זה הרכב של שתי הצורות הבסיסיות ביותר, המשולש והרבוע, ואז אנו רואים פה פלא. נבדוק, הסדרה למעלה היא כעת: 1, 9, 36, 100, 225, 441, 784 ואילך. מה ההפרשים? 8 – 2 בחזקת 3, 27 – 3 בחזקת 3, 64 – 4 בחזקת 3, 125 – 5 בחזקת 3, 216 (ראיה) – 6 בחזקת 3.

כל כלל הוא פרט של כלל גדול יותר

זה הסוד ש-ראיה ועוד בחירה נותן אמת – מהדוגמאות הכי יפות של פרט שצריך לכלל. רואים משהו יפהפה, אבל הוא רק פרט. כשמשחזרים את הכלל זה פי אין סוף יותר יפה, "כלל גדול בתורה". זו דוגמה של הכלל. אבל אפילו הכלל הזה צריך כלל, כמו שגם ידוע היום במדע שכל כלל הוא פרט לגבי כלל יותר גדול.

הבחירה שלפני הראיה

אמרנו שכח הראיה הוא חדירה – כל מעשה מרכבה חודר יותר ויותר פנימה, מהקליפות לקדושה ועד המרכבה עד שמגיעים לאדם העליון. רק בפסוקים האחרונים, של האדם, רש"י אומר שזה עיקר סוד המרכבה שלא מפרשים. עד אז אפשר לפרש. רק בסוף, כשמגיעים לאדם העליון על הכסא לא מפרשים. רואים שכל הנבואה כאן היא חדירה פנימה, בחירה לפי הראיה. הרבי אומר שצריך לפקוח את העינים לראות משיח. עוד לפני שאני פוקח את העינים לראות את המציאות – קשור לנושא חשוב אצלנו, שנקרא "קביעה רצונית" – צריכים רצון ואמונה קודמים. הכל מתחיל מאמונה. מה אני רוצה לראות. הראיה אינה משהו מאה אחוז אובייקטיבי. קודם אמרנו שאדם רואה שני דברים וצריך לבחור אחד מהשנים, אבל זה לא שהכל ניטרלי בהתחלה. עוד לפני שהוא פותח את העינים יש ודאי איזו נטיה, איזו חמדה בלב. איך אני יודע? מהלעו"ז. כתוב בפרשת ציצית – שקראנו לפני שבוע – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". קודם הלב חומד משהו ואחר כך העינים רואות. כלומר, יש קודם לב חומד – יתכן שבלא-מודע – ואז כאשר הוא פותח את העינים הן הולכות אחרי אותו הדבר שהלב חומד, ואז יש סיכוי טוב שיראה זאת. אם זו בחירה טובה – זה טוב; אם בחירה רעה – לא טוב. בכל אופן, יש סיכוי טוב שיראה בדיוק מה שהוא רצה, ואז יבחר בכך. כלומר, באמת יש בחירה בלא-מודע.

קביעה רצונית – הראיה כסיומו של תהליך פנימי (המקביל גם לחדשי השנה)

הכל קשור לתהליך שאנחנו קוראים לו "קביעה רצונית" – קודם יש אמונה ורצון, אחר כך סינון דרך השכל, ובסוף ראיה של מה שרצה. אדם מאמין במשיח, רוצה משיח, אחר כך מסנן בשכל שלו איך משיח צריך להראות – לפי המציאות שהוא מכיר, עוד לפני שפוקח את העינים, צריך שהשכל יעצב את החזון – ובסוף, בדיוק לפי שלבים אלה, החל מהלא מודע (אמונה ורצון) דרך המודע (שכל), הוא פוקח את העינים ויש לו כח לראות את המציאות כפי שהוא בוחר, לבחור במציאות שהוא קובע. זו קביעה רצונית שמגיעה לראיה, החוש של חדש תמוז. אפשר לומר שהיות שחדש תמוז הוא החדש הרביעי, ומי שלומד את התהליך יש בו ארבעה שלבים, אפשר לומר שהולך לפי החדשים – זה שחדש ניסן הוא חדש האמונה זה פשוט, "מיכלא דמהימנותא". זה לא כתוב בספר, כי אז צריך להשלים מה בשאר החדשים (חוזר על עצמו שלש פעמים – בלוח השנה יש מחזור של ארבע תקופות של שלשה חדשים, ויש מחזור של שלש יחידות של ארבעה חדשים, כתוב באבן עזרא בכ"ד, ודברנו הרבה פעמים עם הרבה דוגמאות). איר הוא רצון – איך אני יודע. האמונה היא משהו מופשט, ואחר כך רצון אליו. על חדש איר כתוב "משכני אחריך נרוצה". בניסן כבר יש אמונה, אבל ה"נרוצה" – שהנפש האלקית והנפש הבהמית רצות יחד – בחדש איר. יש מרוצת הנפש לקראת היעד. איך אני יודע שהסינון השכלי-התורני הוא בסיון? מתן תורה. אחר כך לפתוח עינים ולראות במציאות – שהראיה גופא היא הבחירה – קורה בחדש תמוז.

בחירה-ראיה-בחירה – יש-אין-יש

כעת חדשנו שיש בחירה טרום-ראיה. יש בחירה פנימית, בלא מודע או בטרום מודע שעל סף המודע – אבל לפני פקיחת העינים. זו חמדת הלב, שהיא גם במודע וגם בלא-מודע. מהאמונה והלאה יש איזו בחירה אחת, עד הראיה ולא עד בכל. אחר כך יש ראיה – פוקחים את העינים ורואים את המציאות. כל הבחירה הקודמת היא בפנים, בתוך הנפש. אחר כך יש ראיה ואחר כך אני אומר "ראה נתתי לפניך... ובחרת..." – בחירה שבאה עקב הראיה. איך נקרא לכך? כמו שגם דברנו בראש חדש – תהליך של יש-אין-יש. דברנו לגבי דורות עולם – דור של יש ודור של אין. גם בנפש, לכל תהליך של שלבים. הרבה פעמים המודל הכי טוב הוא שהשלבים המתפתחים בנפש הם יש-אין-יש-אין וכו', כמבואר הרבה בחסידות. בחירה היא קביעת עובדה, לכן אני אומר שבחירה בנפש – גם בחירה פנימית, חמדת הלב, וגם בחירה במציאות, אני בוחר משהו מסוים, שם בקלפי את הבחירה שלי במישהו – היא יש. אבל ראיה – כפי שגם דברנו – היא "עין בעין יראו", דורשים עין ב-ע ואין ב-א – "אין באין יראו". עיקר הראיה היא מה שאדה"ז אמר "צאינה וראינה" – "צא אני וראה אין". עיקר חוש הראיה היהודי – שמבחין בין יהודי לאינו יהודי – הוא שמסוגל לראות אין. החוש הזה יתעצם מאד בביאת משיח, שאז כתוב "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", ודורשים כנ"ל שהעין הגשמית תראה את האין האלקי. כמו שאדה"ז אמר לפני הסתלקותו לנכדו הצ"צ – תאמין לי שכבר איני רואה את קורת התקרה, אלא רק את האין האלקי המהוה אותה. כל חוש הראיה הוא חוש של אין.

יש-אין-יש בסדר הדורות בתנ"ך

אמרנו שהאבות הם יש-אין-יש – אברהם-יצחק-יעקב (יש האמתי). אחר כך ראובן – כך כל בני יעקב, אבל קודם כל הבכור – הוא אין. השבטים הם דור של אין. כשמגיעים למשה רבינו הוא שוב יש. יוצא שאם מתחילים מיש כל מספר לא זוגי הוא יש וכל מספר זוגי הוא אין. אם אומרים שהמספר הלא-זוגי הוא זכר והזוגי נקבה, כשמתחילים מיש כל הזכרים הם יש וכל הנקבות אין (ולכל אחד מעלה גדולה לגבי השני). משה רבינו הוא יש, ואמרנו ששייך לפרשת קרח – עיקר המקום שמשה צריך לעמוד ב'ישות' נגד המתנגד הגדול שלו, קרח. הוא עומד על שלו, אחרי שנופל על פניו ובוחן את עצמו לוודא שקרח לא צודק ואין לו שום התנשאות. אחרי שבוחן עצמו הדק היטב הוא צריך לקום לנצח את קרח – מדתו של משה היא נצח, יש אמתי. אחר כך הולכים הלאה, מגיעים לדוד, המלכות, דור ה-14, הוא כבר אין – הלבנה ש"לית לה מגרמה כלום". אחר כך שלמה, שגם לבנה, "סיהרא באשלמותא", הוא יש – בונה את המקדש, קובע עובדה (דוד רצה לבנות את המקדש אבל ה' אמר לו שאתה לא תבנה, את האין, רק בנך יבנה שהוא יש, ומה שהמקדש נקרא על שם דוד – "ראה ביתך דוד" – היינו על שם האין שממנו נמצא היש, ומה עוד שפשט הפסוק מדבר בסילוק מן המקדש, בחינת אין – אין לנו מקדש). אם דוד הוא אין, הוא "אין מיש", ואביו הוא אכן הכי יש שיכול להיות – ישי, יש בחן מכל כוון (ושם אשתו, אם דוד, נצבת, שכולו אומר יש). רק שאם חוזרים מאברהם אבינו, שהוא יש, אחורה – הוא הדור העשרים, וזה אומר שאדם הראשון הוא אין (והוא סוד חטא אדם הראשון, שקיים בעצמו "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", תחזור לאין, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"). הכל התחיל מאין. שת, ממנו הושתת העולם, הוא יש (שת לשון ישות). יוצא שהקב"ה הוא יש אמתי שברא הכל. תן לחכם ויחכם עוד.

יש-אין-יש בחדשי השנה

הגענו לזה מבחירה-ראיה-בחירה. חוש הראיה הוא חוש של אין, חוש נקבי. החוש הבא, של אב, הוא שמיעה – יש. ראיה ושמיעה הם חכמה ובינה, אין ויש. אלול הוא חדש התשובה, שוב אין (הצדיק משיב את היש לאין, החל מישות עצמו, וככה מקיים "כל ימיו בתשובה"). תשרי מתחיל מנקודת אין (לפני התקיעות) אך עיקרו יש, שמחת החג, החדש השביעי המושבע בכל טוב. חשון – אין, אין בו חג. כסלו לשון בטחון – "יש בטחון". וכך הלאה – תן לחכם ויחכם עוד, בהליכה המתמדת בין היש והאין (ועד לאדר שמזלו בריא ותקיף, היינו ה"אין מזל לישראל", האין של ישראל הוא איתן).

"באו חשבון" לבחירה-ראיה-בחירה

יצא לנו שבחירה היא יש, ראיה אין, ועוד פעם בחירה-יש. היינו באמצע להכליל את ה"באו חשבון" בכלל יותר גדול. אם יש עוד בחירה בפנים צריך להוסיף עוד בחירה. נעשה כעת בחירה-ראיה-בחירה. נוסיף עוד 15 ברבוע ל-21 ברבוע – נקבל 666, מספר מאד יפה, לא רק כי הוא 666 אלא מספר צורני מיוחד, המשולש של 36. איך הגענו לזה? מרבוע של 15 פלוס רבוע של 21 – וכאן יוצא המשולש של שני השרשים יחד. מה קרה כאן? ודאי משהו פלאי. אבל מה זאת אומרת בדיוק? קודם היתה לנו סדרה ראשונה של רבועי המשולשים, אבל המספר 666 הוא משולש של רבוע.

משולש של רבוע גדול מרבוע של משולש

אינטואיטיבית, מה לדעת צריך להיות יותר גדול – רבוע של משולש או משולש של רבוע? נקח את המספר 6. הרבוע של המשולש הוא אמת, 441. המשולש של הרבוע הוא 666, הרבה יותר גבוה, תוספת של עוד 225. מה ההגיון? לשם כך צריך להיות ילד מפותח. לכאורה הייתי חושב הפוך – רבוע הוא מספר כמעט כפול ממשולש. היות שרבוע מרבה יותר ממשולש, אולי ההגיון אומר שאם אני עושה בסוף את הרבוע צריך לתת את המספר הכי גדול. ברבוע של משולש עשיתי פעולה גדולה ממספר יותר קטן, ומשולש של רבוע הוא פעולה קטנה על מספר יותר גדול. צריך טוב טוב להתבונן שלעשות פעולת חצי על שלם זה הרבה יותר גדול מלעשות פעולת שלם על חצי. נעשה על 4 – משולש 4 הוא 10 וברבוע עולה 100. רבוע 4 הוא 16, והמשולש של 16 הוא 136, באופן משמעותי יותר גבוה. ככל שהמספרים יותר גדולים קופץ יותר גדול.

להתחיל בכל הכח

מה מוסר ההשכל? מה הלימוד בנפש? שתתן את כל הכח שלך בהתחלה. אחר כך, מה שלא יהיה, זה יהיה יותר גדול. אם אתה נותן רק קצת בהתחלה, מתאפק, זה איפוק של המן. אתה מתאפק רק להיות משולש (כמו אזן המן), אבל אחר כך אתן הכל – אעשה את זה ברבוע (מה שהמן מדמה לתלות את מרדכי על העץ גבוה חמשים אמה). תפסיד. הרבה יותר כדאי לתת את כל הכח בהתחלה, תהיה רבוע מיד. אחר כך, אפילו שתחלש, לא יהיה לך כח לעשות שוב רבוע, אלא רק משולש – תרויח בגדול. הרבה יותר כדאי לך להיות משולש אחרי רבוע מאשר רבוע אחרי משולש. [מה עם הדרכת הבעש"ט לא להתאמץ יותר מדי בפסוקי דזמרה?]. רבי הלל אומר בשם אדה"ז ש"וזאת לפנים בישראל" – היום יתכן שתגיע לאצילות מיד. רבי נחמן אומר לא לחשוב על רגע אחר. אצל הבעש"ט היה לבנות מלמטה למעלה את הסולם. אלא אם כן אין לך יוזמות להיות גדול – תהיה גדול, אבל לא כל כך גדול. תהיה בינוני. אפשר לומר ש"וזאת לפנים בישראל" זו עבודת הבינונים. רבוע של משולש זה בינוני, אבל משולש של רבוע זה כבר צדיק (היורש את הארץ – "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ וגו'").

סדרת משולשי הרבועים

מה הכלל? כעת נעשה את כל הסדרה של המשולשים של הרבועים. ראינו פרט – היינו צריכים להוסיף עוד רבוע של משולש (עוד בחירה, 15 ברבוע, שהוא רבוע של 5 במשולש). כדי לבוא מבחירה (הרבוע של ה במשולש) לאמת (הרבוע של ו במשולש) הוספתי את המעוקב של 6, ראיה. כעת צריך להוסיף עוד רבוע של 5 במשולש, בחירה, כדי להקפיץ אותי למשולש של הרבוע – 666 (במקום אמת – 6 במשולש ברבוע – אני מגיע ל-6 ברבוע במשולש). להבין את זה טוב צריך לעשות מה שעשינו קודם, אבל בלי מה שעשינו קודם לא היינו מבינים מה קורה. נעשה את סדרת משולשי הרבועים: 1 – 1 – 1, 2 – 4 – 10 (קודם המספר השני היה 9), 3 – 9 – 45 (קודם היה 36), 4 – 16 – 136, 5 – 25 – 325, 6 – 36 – 666, 7 – 49 – 1225 (הסוד של ספירת העמר). כעת יש סדרה חדשה: 1, 10, 45, 136, 325, 666. מה ההפרשים? 9, 35, 91, 189, 341. במספרים האלה, בלי מה שהיה קודם לא הייתי מבין את המשמעות. הייתי יכול לעשות עוד הפרשים ולהגיע לבסיס קבוע, אבל לא הייתי מבין. 9 הוא 8 (2 בחזקת 3) ועוד 1 (1 בחזקת 3). 35 – 27 (3 בחזקת 3) ועוד 8 (2 בחזקת 3). 91 – 64 (4 בחזקת 3) ועוד 27 (3 בחזקת 3). ההפרש הוא לא רק מעוקב אחד, אלא חבור המעוקב שהיה לי ועוד המעוקב הקודם – מספר השראה בשלשה ממדים. לא ראינו דבר כזה עד כה. מספר השראה הוא שני רבועים סמוכים – עושה רבוע ומכניס נקודה בתוך כל רבוע קטן. לכן למספר השראה קוראים גם "פנים בפנים דבר הוי' עמכם" – כל רבוע הוא פנים, ויש פנים בתוך פנים. כאן אותו דבר בשלשה ממדים, ואלה ההפרשים בין משולשי הרבועים. ומעתה קל להבין (לחשב) שסדרה זו של משולשי הרבועים היא בעצם סדרת המעוקבים עם שני רבועי המשולש שלפניו (10 = 8 ועוד 2, שני 1; 45 = 27 ועוד 18, שני 9; 136 = 64 ועוד 72, שני 36; 325 = 125 ועוד 200, שני 100; 666 = 216 ועוד 450, שני 225 וכו'). ולעניננו היינו 666, משולש 6 ברבוע = בחירה-ראיה-בחירה – להוסיף את הבחירה הפנימית הנעלמת. לאיזה כתה זה? [לחופש הגדול]. זה מה שהרבי רצה – שזה יהיה בשביל החפש הגדול.

ניגנו "אתה בחרתנו".

בחירה וראיה – ראשית התורה

התורה מתחילה ב-ב רבתי ואז ר. כתוב שזה לשון בורר. "ברא-שית ברא" – אחד מפירושי ברא הוא כמו לברור, דהיינו לבחור. יש לברור את הבר מהפסולת שמותר בשבת, היינו בראשית ברא – תברור את הבר. כתוב בתקוני הזהר ש"בראשית" אותיות ירא-שבת. מה עיקר הפחד (היראה, אותיות ראיה) של שבת? לא לברור. אבל יש בורר שמותר בשבת, שבורר את הבר מהפסולת. לברור את הפסולת מהבר אסור. צריך לברור את הבר מהפסולת ולאכול מיד – להנות ולקבל ענג שבת מהבר תיכף ומיד ממש (בבורר המותר הוא עובר את הקליפות של תחלת מרכבת יחזקאל הנ"ל מבלי להאחז בהן ומיד מגיע לפרי הטוב שבתוך הקליפות, בורר ובוחר בו, היינו דמחזיק בו ומכניס אותו לפיו, מפנים אותו). זה מותר (ובסוד בראשית = אסור מותר – אסור לברור את הפסולת מן הבר אך מותר לברור את הבר מן הפסולת על מנת להנות מיד) כמו שהתורה מתחילה בר, גם ר"ת בחירה-ראיה. ה-ב רבתי היא הבחירה הפנימית, אמונה-רצון-שכל, ולפי זה הראיה – לכן אחרי ה-ר באה א, גם של ראיה. ה-ב היא הבחירה – באמת כתוב בספרים שה-בית רבתי היא בית הבחירה, בית המקדש. עיקר מה שעושים בבית הבחירה הוא לראות – מצות ראיה. כשחסר לנו בית המקדש חסרה הראיה – "אותותינו לא ראינו". רואים את הקשר בין בחירה לראיה.

ידיעה ובחירה – אין ויש

מענין לענין באותו ענין: אם אמרנו שבחירה היא יש וראיה היא אין, יש עוד זוג מושגים שהולך עם בחירה – ידיעה ובחירה. השאלה (נשיאת ההפכים) של הבחירה והידיעה. יש גם בזה משהו יפה בחשבון, לא כמו ראיה ובחירה אבל גם יפה. בחירה (בחר יה) היא 15 ברבוע, ובתוספת ידיעה (ידע יה) – 99, אחד פחות מרבוע – עולה 324, חי ברבוע. בתוספת ידיעה לבחירה עולים מ-15 ברבוע ל-18 ברבוע. לעניננו, אם הבחירה היא יש צריך לומר שהידיעה היא אין – גם זוג משלים. הייתי אולי חושב שידיעה היא יש (הרי הוא יודע משהו ואותו משהו שהוא יודע הוא יש), למה לומר שהיא אין? [תכלית הידיעה שלא נדע]. זה טוב, שאיפת הידיעה שלא נדע. יש את התורה בכתר שם טוב, משהו פלאי פלאים, שבחירת האדם היא בין ידיעת ה' ורצון ה'. ה' רוצה שאעשה טוב ויתכן שיודע שאעשה רע. יש לי את הבחירה לבחור בין מה שה' יודע למה שה' באמת רוצה. אחת התורות הכי מופלאות שיש בכתר שם טוב. ברור שרצון הוא יש. תענוג הוא אין, "רישא דאין", אבל רצון הוא יש – דבר מוחלט וקבוע. הנה עוד ראיה שידיעה צריכה להיות אין, כי ידיעה היא הלעו"ז של הרצון. אם אני יכול לבחור ברצון ה' שהוא יש, והוא הרצון שאעשה טוב, ובכך להתגבר על הידיעה של ה' שאעשה רע, זאת אומרת שהידיעה היא באמת אין, היא מתבטלת כאין ואפס בפני הרצון, כאשר אני בוחר, בכח היש שלי כנ"ל, ברצון של ה'.

הידיעה כאין ביחס לבחירת האדם וביחס לה' היודע

נמצא שיש שתי הוכחות שידיעה צריכה להיות אין – אחת שהולך עם בחירה (שהיא ודאי יש) והשניה שהולך עם רצון (שודאי יש). איך זה שידיעה היא אין? אם ידיעה היתה יש, באמת לא הייתי יכול לצאת מהפלונטר של ידיעה ובחירה. מה כתוב בחסידות? שהידיעה של ה' לא קובעת עובדות – הידיעה אינה גזירה. איך מוסבר תמיד בחסידות? שידיעת ה' היא מקיף שלא מתערב במציאות ולא מפריע לבחירה. אם כי הרמב"ם אומר שאי אפשר להסביר, הראב"ד כן נותן משל של חוזה בכוכבים שלא קובע, והרבי מביא את הראב"ד דווקא. כלומר, ה' יודע אבל אין לכך שום נגיעה במציאות – לכן לא מפריע לבחירה. קשה להבין, לפי הרמב"ם אי אפשר להבין. בכל אופן, להוסיף את הענין שידיעת ה' היא בחינת אין עוזר לי – לפחות בראש – לשכנע את עצמי שבאמת לא קובע לי את הבחירה, כי זה גארנישט, ידיעת ה' היא אין. אם זה אין זה לא קובע. אני עדיין בעל בחירה – חפשי לעשות מה שאני רוצה (והלואי שאבטל ואכליל את הרצון שלי לרצון של ה', לרצות מה שה' רוצה, שהוא היש האמתי). עוד דבר, עוד יותר עמוק מזה, לפי הרמב"ם עצמו: הרמב"ם אומר שהוא וחייו ודעתו הכל אחד ממש, מה שאין כן אצל בן אדם. אצל בן אדם – הוא וחייו ודעתו הם כל אחד משהו בפני עצמו. אצל ה' הכל אחד ממש ולא ניתן להבין זאת. זאת אומרת שה' הוא היש האמתי, אבל זה שדעתו של ה' – ומה שיודע אותי הוא ידיעת עצמו, "בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים" – לא מוסיפה עליו כלום, כפי שאומר הרמב"ם, זאת אומרת שידיעת ה' היא אין, גארנישט. נמצא שידיעת ה' היא אין גם כלפי וגם כלפי ה' – לא מפריע לי לבחור ולא מוסיף עליו כלום. קודם היתה לנו בחירה-ראיה-בחירה. כעת הוספנו גם את הענין של ידיעה.

ניגנו "יעלה" ושיר המעלות.

חנוך – דור של "אין"

בענין הדורות של יש ואין – על מי נאמר "ואיננו"? על חנוך. דור השביעי לאדם, ואם אדם הוא יש אז חנוך הוא אין, לכן באמת כתוב "ואיננו כי לקח אֹתו האלהים". משה רבינו הוא הדור ה-26, הוא יש, ומי הרבי שלו? כתוב בכתבי האריז"ל שחנוך היה הרבי של משה רבינו. לפי זה הסדר הוא "יש מאין". משיח הוא הדור ה-45 מאברהם אבינו, "ענני שבעה", ולפי זה משיח הוא גם יש – "יובל שי [יש] למורא". מאדם הראשון החורבן הוא דור 49, גם דור של אין, על דרך חנוך "איננו כי לקח אתו האלהים". [גם את משיח שנולד ביום החרבן לקח האלקים – התינוק נעלם]. זה מה שהסברנו שה"נכסה" של משיח הוא אין – "נגלה ונכסה ונגלה" היינו יש-אין-יש. רצינו ללמוד בע"ב את התחלת המאמר שהגענו אליו – בהשגחה פרטית שנה חדשה, ר"ה תרד"ע. המאמר הוא על "בכסה ליום חגנו". על כך רצינו לדבר. ה"כסה" הוא האין הפנימי של הכתר, כפי שמסביר במאמר. ראש השנה הוא חג של אין – האין האמתי. זה החידוש של ראש השנה, בהשגח"פ זה החידוש של היום במאמר. פסח וסוכות הם ביום הט"ו, כשסיהרא באשלמותא, אבל ר"ה הוא בכסה ויום כפור העשירי (בחינת יש). בהכל אפשר להתבונן על דרך אין ויש. רק צריך לדעת אם מספר אחד הוא אין או יש. כנראה שאחד המנוי הוא יש ו"חד ולא בחושבן" הוא אין.

ניגנו "כי אנו עמך".

אברהם מתרח – יש מאין

אם אברהם הוא יש סימן שתרח הוא אין. זה חז"ל מפורש: "'מי יתן טהור מטמא' – אברהם מתרח". טהור יכול לצאת מהטמא רק אם הוא בחינת אין. איך עוד יודעים שהוא אין? כתוב "וימת תרח בחרן" הרבה שנים לפני שהוא מת. רש"י אומר שהפסוק רוצה לכסות על כך שאברהם אבינו עזב אותו לעת זקנותו, ולא קיים כבוד אב. רש"י אומר שבלאו הכי רשעים חשובים מתים, אבל לעניננו אפשר לומר שהוא בחינת אין. לא משנה מתי עוזבים אותו, הוא ממילא 'אויס'. מה גדולת תרח? חוץ מזה שהוא אבא של אברהם, אבל בבחינת "מי יתן טהור מטמא לא אחד", אחד שהוא בבחינת "לא". אבל חוץ מזה, אומרים שעיקר גדולתו היא הגנים שלו שעברו לאמהות. מילא אברהם, אבל שלחו לקחת נשים לכל האבות מחרן, מבנות תרח. אמרנו שהבת בכלל היא אין, וכל האמהות חייבות לבוא מתרח שהוא בחינת אין.

ברכת המזון.

היש שובר את פסלי האין

עוד סימן שתרח הוא אין – ששוברים את הפסלים שלו. כשאברהם במסירות נפש רצה להפריש את אביו מע"ז הוא שבר לו את הפסלים. אז תרח אומר שגם הבן שלי יחזור לאין, אז הוא אמר לנמרוד שזרק אותו לכבשן האש. הוא יצא חי כי הוא יש ולא אין. בכל אופן, למה אברהם הצליח לשבור לו את הפסלים. יש לו חנות פסלים יקרה, מן הסתם יש שם שמירה כמו היום – יש אבטחה. איך אברהם הצליח? כי ידע שכל מה שאבא שלו עושה, גם הע"ז, היא אין. אם הם לא היו אין הוא לא היה מצליח לשבור. הפסלים היו מראש "עביד למכתת", עשוי להשרף, בבחינת אין – לכן באמת הוא הצליח לגמור עם הפסלים של אבא שלו. וככה לגבי הפסלים של הדור שלנו. ככה צריך לשבור את הפסלים. קודם כל לדעת שהם אין, אחר כך זו עבודה קלה. גם כשמשליכים אותך לכבשן האש אתה יוצא חי, כי אם טפלת באין אתה כבר יש אמתי.



[א] "ואראה מראות" = 10 פעמים אלהים (הערך הממוצע של כל אות) – "ואראה מראותאלהים"!

[ב] שני אלכסוני הרבוע = 813 = "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". הציר האמצעי = 646, מותר (ראה לקמן בענין בורר בר מתוך הפסולת), שהוא החצי מכל אמצעי התבות. ביטוי זה ("נפתחו השמים ואראה מראות אלהים") חותם את הפסוק הראשון של ספר יחזקאל: "ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש ואני בתוך הגולה על נהר כבר – נפתחו השמים ואראה מראות אלהים". לפני ה תבות אלו יש זה תבות שבהן 49 אותיות ("הגולה"), 7 ברבוע (המתחלקות, לפי הכלל הידוע, ל-28, משולש 7 – "ויהי... לחדש" – ו-21, משולש 6 – "ואני... כבר"). נמצא שבכל הפסוק יש ז ברבוע אותיות ואז ה ברבוע אותיות, סוד זה – נבואת משה רבינו ("זה הדבר אשר צוה הוי'"). "ואני בתוך הגולה" = "נפתחו"! "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים" = 1885 = 29, אדנ-י במספר סדורי, פעמים אדנ-י. הערך הממוצע של כל תבה = 377, מספר האהבה ה-14. תן לחכם ויחכם עוד.

[ג] רוח ענן אש נגה חשמל = "ואני בתוך הגולה על נהר כבר"!

[ד] רוח סערה ענן גדול אש מתלקחת נגה חשמל אדם = הוי' פעמים מה בן, הראשוני ה-הוי' (אמון, פנות הרבוע הנ"ל של "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים").

[ה] פרי חיים = משיח. ועם טוב = "באו חשבון", ראה לקמן. על ידי חשבונות דקדושה חודרים ועוברים את כל הקליפות האופפות על הקדושה הפנימית ומגיעים לפרי הטוב, מקור החיים.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com