חיפוש בתוכן האתר

ליל פורים תשע"ב הדפסה דוא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ליל פורים

יד אדר תשע"ב

ניגנו "ויהי בימי אחשורוש".

א. עד דלא ידע

תהליך של עליה בדרגות ה"עד דלא ידע"

לחיים לחיים, פורים שמח. כתוב בגמרא ש"חייב אדם לבסומי בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". [מזגו משקה] לחיים לחיים, א גאנץ יאר פורים! שוב, הגמרא אומרת ש"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". צריך להתבסם בפורים עד שלא יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. רש"י בגמרא אומר "'לבסומי' – להשתכר". יש מפרשים, כמו הקרבן נתנאל ועוד, ששואלים על רש"י, שלכאורה לא חייבים לפרש "לבסומי" כ"להשתכר", כי סתם שכרות היא שכרותו של לוט, שככלל היא משהו גרוע ביותר, והייתי יכול – אם לא רש"י, לא שאני אומר לא כמותו, אבל אם לא היה אומר הייתי – מפרש שלהתבסם הרבה פחות, להתבסם אך לא להגיע לשכרות של לוט. יש הרבה מאד מפרשים, ראשונים ואחרונים, שדנים מה בדיוק הכוונה "'לבסומי' להשתכר" ומה הכוונה ב"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". אחד מגדולי האחרונים, השפת אמת, אומר שבעצם ה"עד דלא ידע" הוא תהליך ו"עד ולא עד בכלל". כלומר, כל היום צריך לעסוק במשתה ושמחה, אך לא כאלה האומרים שצריך לשתות קצת ולישון ואז "לא ידע", אלא שיש מצוה להיות כל היום בשמחה ובתוך המשתה, וכל פעם לשתות עוד קצת ועוד קצת, "עד דלא ידע", שאף פעם לא יודע אם הגיע לשיעור. הכל בהדרגה, כל פעם עולה לדרגה יותר גבוהה ב"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – יש כמה מדרגות, כמו שנסביר – וכך הולך ונמשך "עד ולא עד בכלל". לפי הווארט הזה של השפת אמת באמת צריך להתבונן, שכנראה, כפי שאמרנו הרגע, יש כמה וכמה דרגות במודעות-אי-מודעות של "עד דלא ידע". צריך להתעלות מעל המודעות, אבל גם בזה יש מדרגות של מודעות-אי-מודעות "בין ארור המן לברוך מרדכי".

בפורים: 'תכלית העד דלא ידע – שנדע'

אם אני רק מסתכל בשלש המלים "עד דלא ידע" אני רואה שראשי התיבות למפרע הן ידע – או ידע בלשון עבר, או ידע בלשון עתיד. בסוף הוא כן ידע. אור חוזר, ממטה למעלה, שהכוונה שבסוף יגיע לידי כך. נתחיל להתבונן מה יכולות להיות דרגות שונות של "עד דלא ידע", "עד דלא ידע" ו"עד שידע". בדרך כלל אומרים ש"תכלית הידיעה שלא נדע". כך מאמר הראשונים, שתכלית הידיעה כאשר אני חוקר באלקות, מקיים מצות "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה", אך ככל שאני מתעמק ומשתדל אני מגיע למסקנה שאי אפשר לדעת כלום. אי אפשר לדעת את ה' – "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", כולל גם מחשבה קדומה דאדם קדמון (כלומר, השרש הכי קדום שלי בעצמי), גם שם אי אפשר לתפוס את ה' כלל וכלל. תמיד "תכלית הידיעה שלא נדע", אך בפורים "תכלית הלא-ידע שנדע" – שמתוך מה שלא יודעים כלום, בסוף כן יודעים משהו. זה מה שיוצא מהרמז ש"עד דלא ידע" ר"ת ידע מלמטה למעלה.

מאי-ידיעה לידיעה

פעם אחת תוספות כותב "עד דלא ידע" לא בקשר לפורים אלא במשמעות של הוה אמינא – עד שפלוני לא ידע כו' הוא אמר כך, אבל לאחר שידע הוא שינה את דעתו ואמר אחרת. היינו ממש שתכלית הלא ידע (ההוה אמינא) הוא הידע (פעם דברנו על הרבי ר' בונם שאמר שעיקר לימוד הגמרא הוא ההתעמקות בהו"א). אצל חסידים הלא ידע התמידי הוא בקשר לקיום עצמו, האם אני בכלל קיים או לא (הארור המן היינו הרגשת הקיום הנפרד, הרגשת היש, והברוך מרדכי היינו הרגשת האי-קיום, הרגשת האין, וראה לקמן דהיינו מה שככלל על האדם, מצד הנפש הבהמית שבו, התודעה הקבועה שלו, להזדהות יותר עם הארור המן כו'), אך בסוף (בזכות ההתלבטות וההתחבטות הפנימית של האדם ביחס לקיום עצמו) מתגלה ש"אין עוד מלבדו" (והיינו כאשר עולה לדרגות "הנסתרֹת להוי' אלהינו" כו', כמו שיתבאר). נמצא לפי זה שמה שחייב איניש וכו' הוא כל זמן שעדיין לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, אך באותו רגע שהוא מגיע לדעת הוא קיים את המצוה! פירוש הפוך ממש – "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" (ליהודי יש דעת משא"כ שונאיהם – "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין", בפרט בפורים לשון פרו ורבו).

שם אלד – להוליד יהודי עם ידיעה ודאית

נאמר ווארט ידוע, ש"דלא" הפוך אותיות אלד – שם קדוש בקבלה, אני אלד, שגם עולה יהודי. כל הסיפור של המגילה הוא "מיהו יהודי", כמו שהרבי תמיד הדגיש שהענין של פורים הוא השאלה וגם התשובה של "מיהו יהודי" – מי שלא כורע ולא משתחוה, מסכן עצמו ואת כל היהודים, שכופר בעבודה זרה ולא מוכן בשום פנים ואופן, גם לא למראית עין, לכרוע ולהשתחוות להמן. המן כמובן מסמל גם את התרבות של המן, התרבות של עמלק – התרבות של עמלק בגימטריא ספק, מי שמטיל ספקות. הוא לא מוכן להשתחוות לתרבות של ספקות. אנחנו היום חיים בתרבות של ספקות, תרבות של עמלק, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". אז מי צריך ללדת מתוך ה"עד דלא ידע"? מי אלד? צריך להוליד יהודי, ויהודי יודע בוודאות שיש ה', "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ויודע בוודאות שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד ממש. כדי לזכות לכך בשלמות צריך לעבור כמה וכמה דרגות של מודעות-אי-מודעות, אי וודאות, של "בין ארור המן לברוך מרדכי".

להשתתף בתלית המן והגדלת מרדכי

הפירוש הכי פשוט, מלמטה – אנחנו עולים, כמו שהשפת אמת אומר שיש תהליך והדרגה של עליה מלמטה למעלה – מה הביטוי? מה יש בלומר "ארור המן" ו"ברוך מרדכי". אמרתי "ארור המן" – יש פה איזה המן, שה' יקלל אותו. יש פה איזה מרדכי אחד, איזה צדיק, שיהיה ברוך. זה גארנישט, לא עשיתי שום דבר. ודאי וודאי שלא הפירוש רק לומר "ארור המן" ו"ברוך מרדכי". "המעשה הוא העיקר", צריך להיות משהו תכל'ס. מה יכול להיות הפירוש הכי נמוך של "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". מה המעשה של "ארור המן"? שתלו את המן על עץ גבוה חמשים אמה אשר הכין למרדכי היהודי. הוא הכין עץ גבוה חמשים אמה, רוצה לינוק משער הנון, למעלה מטעם ודעת – הוא מדמיין ששם מרדכי לא שולט, והוא יכול לתלות אותו – וה' מפר את מחשבתו הרעה, ותולים את המן ועשרת בניו כמחרוזת של דגים. כך אמרנו היום בסליחות, שייך למזל דגים. מה המזל של החודש הזה? לתלות את המן ובניו כמחרוזת של דגים על עץ גבוה חמשים אמה. מה הפעולה של "ברוך מרדכי"? שבסוף מרדכי נעשה משנה למלך אחשורוש – מרדכי וגם "עם מרדכי", כפי שנקראו כל היהודים במגילה (כך המן מתייחס, וזו האמת). קרן מרדכי, קרן ישראל, עולה גבוה-גבוה והוא נעשה משנה למלך. זה כבר מתחיל להיות משהו ממשי – "ארור המן" בפועל שהוא נתלה, וכנראה אני צריך להשתתף בכך בפורים, לקחת את המן ולתלות אותו על עץ גבוה חמשים אמה, יחד עם ילדיו כמחרוזת דגים. אז כולנו כאן עומדים, מוחים כפים, שמחים וצוהלים – יש בכך שמחת פורים, "עד דלא ידע". אבל יש גם את הדבר השני, שמרדכי היהודי, עם כל העם שלו, עולה לגדולה. חוץ מזה שנצלנו – הוא נצל וכולנו נצלנו – מהגזרה הרעה, בסוף הגלגל מתהפך, "ונהפוך הוא".

לקפץ מהגלגל בזמן

קודם היינו בתחתית הגלגל ובפורים הגלגל מתהפך. גם כמו מעגל השנה, פורים בסוף השנה, גלגל הזמן – הוא הפיל פור, מתי הכי טוב לו. יצא שאנחנו למטה, ובאמת היינו למטה – "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", שהיינו ישנים כפי שחז"ל דורשים. כמו שהבעל שם טוב אמר שמצא אותנו בתרדמת, בקומה, לא סתם ישן – "מפוזר ומפורד בין העמים". היינו בתחתית הגלגל, והנה הגלגל התהפך, והתהפך מהר מאד – מתחתית הגלגל עלינו לראש, למעלה. ידוע היום, וגם דברנו על כך לפני כמה שבועות, שאם יש סיבוב מהיר של גלגל, מי שנמצא על הגלגל יכול לעוף – הכח הצנטריפוגלי. זה בדיוק מה שצריך לקרות היום, "עד דלא ידע"? אם הוא לא עף מהגלגל כשנמצא למעלה, מה יהיה אחר כך? הגלגל חוזר. כל העולם הזה הוא "גלגל חוזר בעולם". אם לא יעוף מהגלגל כשלמעלה, כמו לצאת מהבורסה כשאתה למעלה, למכור את המניות מהר – יפול. לכן ה' טבע כח זה, שאפשר לצאת כאשר נמצאים למעלה, לצאת מכח המשיכה של כדור הארץ, כמו חללית. אם לא יעוף – הגלגל יחזור למטה, בדרך הטבע. לכן צריך הרבה לשתות, לא רק כדי לקבל איזה כיף וסיפוק אישי, הייתי למטה ואני עולה למעלה, כי אם אתה מקבל סיפוק אישי או-טו-טו אתה יורד חזרה למטה, כי הטבע הוא "גלגל חוזר בעולם".

פורים – "רגל עגל"

איך אני יודע שפורים הוא חג של גלגלים? יש מעשה מרכבה ביחזקאל. כל חג בתורה נקרא רגל, יש "שלש רגלים בשנה". לכאורה דווקא שלשת אלה, ולא חג אחר, כי הפשט שאלה חגים מהתורה בהם עולים לירושלים עיר הקדש, לבית המקדש, ושם יש מצוה לראות ולהראות לה'. אז לכאורה אי אפשר לומר שחנוכה ופורים הם גם רגל, אבל היות שחגי התורה הם שלש רגלים, צריך לומר שאם חז"ל הוסיפו עוד שני חגים למעגל השנה, גם בהם יש ענין של רגל. אם לא בגשמיות, אז בפנימיות, כל חג הוא חג בו אני עולה לקיים את מצות ראיה – לראות אלקות. אני עולה בפנימיות לירושלים עיר הקדש. בחג פורים יש גם ענין מיוחד – מי שרוצה לחגוג יומים פורים שיעלה לירושלים, ואז יתחייב בעוד יום של פורים, בשושן פורים, ואז ממש יהיה לו רגל, שהוא עולה לרגל. במרכבת יחזקאל, מעשה מרכבה, הנבואה הכי עמוקה בתנ"ך, נאמר על חיות הקדש "ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל ונצצים כעין נחשת קלל" – "רגל עגל" ביטוי-חרוז, מחרוזת. נעשה את הגימטריא הראשונה שלנו הערב: שתי האותיות המשותפות של "רגל עגל" הן גל-גל וחוץ מהן הר"ת רע – רע להשאר על הגלגל, כי אז כמו שאתה עולה כך אתה יורד, לכן אמרנו שצריך לעוף מהגלגל. בכל אופן, כבר אמרו ש"רגל עגל" בגימטריא פורים. למה? כי קוראים בתורה על חטא העגל. השל"ה הקדוש מביא, וכך הרבי תמיד מצטט בשמו, שכל חג וכל יומא דפגרא וכל אירוע בכלל בחיי היהודי תמיד קשור לפרשת השבוע, ולכך קוראים "לחיות עם הזמן". פורים חל בשנה פשוטה ב"כי תשא", שהסיפור שבו הוא חטא העגל, לכן אומרים שהתיקון של חג פורים הוא חטא העגל, ולכן גם עולה בגימטריא "רגל עגל", ביטוי מאד נחמד. איזה רגל שמתקן את כל ה"עגל", את כל מעגל השנה.

"בעגלא ובזמן קריב"

"עגל" גם לשון "בעגלא ובזמן קריב", "בעגלא" כמו בעל-עגלה. עם העגלה שלו בעל המונית נוסע מהר, יותר ממה שמותר, כי הוא נוסע מהר-מהר לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. איך סיימנו היום את הסליחות (מי שאמר היום סליחות)? "השתא בעגלא ובזמן קריב". מאד מענין, "השתא" זה עכשיו, "משיח נאו", תיכף ומיד ממש. "בעגלא" פירושו במהרה, מהרה יבוא, "מהרה יגלה" בלשון הרמב"ם. "בזמן קריב" היינו בזמן קרוב, במהרה בימינו. לכאורה סדר הפוך. במקום שכל פעם יהיה יותר – כל פעם קצת פחות. "השתא" פירוש עכשיו, "היינט", לא רוצה לחכות שניה אחת – "היום". כך המשיח עונה לרבי יהושע בן לוי – מתי אתה בא? "השתא", "היום", "היינט" (שפירושו ברגע זה). "בעגלא" לוקח קצת זמן, כמה מהר שלא יסע בעל-העגלה שלנו. "ובזמן קריב" לוקח איזה זמן ממשי, אף שקרוב. איזה מין ראש הפוך בתפלה הזו. זה חומר למחשבה, למה אומרים בסדר הפוך לכאורה. בכל אופן, היה רק לומר ש"עגל" לשון "בעגלא", במהרה. "רגל עגל" – בגימטריא פורים – היינו מהר-מהר לסגור את המעגל. פורים הוא סגירת מעגל, סגירת השנה, סוף עונה. תיכף "החדש הזה לכם ראש חדשים", כעת צריך לסגור את הענין.

מדרגה ראשונה: "עד דלא ידע" אם שמחת גילוי האלקות גדולה יותר ב"ארור המן" או ב"ברוך מרדכי"

אמרנו שהפירוש הראשון של "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" הוא שאני לא סתם אומר את המלים, אלא מנסה גם לקיים את ה"ארור המן", לתלות את המן, וגם את ה"ברוך מרדכי", לרומם את קרן מרדכי, ובכך אני שמח. עיקר שמחת השנה היא שמחת פורים, אפילו למעלה משמחת תורה. בשמחת תורה יהודים שמחים בתורה, אבל ישראל קדמו לתורה. חג פורים הוא חג של ישראל, של הצלת עם ישראל בפועל ממש, הגוף של היהודי. לכן שמחת פורים גם יותר גבוה משמחת תורה. אז אני מאד שמח כשאני רואה את המן תלוי על העץ. כתוב "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע". למה יהודי שמח מנקמה? לא כי יש לו איזו תאות דם, כי צמא לדם ח"ו – זה גוי, זה עשו, זה עמלק – אלא כי יש בכך קידוש ה' מופלא, שיש הקב"ה. הוא רואה את ה' – ה' שומר ישראל. כשרואים את המן עם מחרוזת הדגים שלו וילדיו, כולם תלויים על העץ גבוה חמשים אמה (חמשים אותיות שמחים), רואים אלקות. לכן "ישמח צדיק כי חזה נקם", לא כי אוהב נקמה. אבל בנקמה צודקת – "במילתא" בלשון  חז"ל, שאז "גדולה נקמה" – יש גילוי אלקות מופלא, הנה ה' מתגלה בכבודו ובעצמו. לכן "ישמח צדיק כי חזה נקם". כשפתאום מרדכי היהודי, שהוא הראש שלנו, הרבי שלנו, "מרדכי בדורו כמשה בדורו" – מרדכי הוא הרבי, ידוע שמכל צדיק אחר בתנ"ך הרבי שלנו הכי הזדהה עם מרדכי – עולה לגדולה. כשהרבי עולה לגדולה – כולנו "עם מרדכי", חסידים שלו – החסידים מאד שמחים, כולנו עולים איתו יחד. אפ כן מה זה "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"? שאיני יודע ממה אני יותר שמח. כשאני רואה את הרבי עולה לגדולה זה גילוי אלקות. בשביל כולנו – ה' מתגלה. למשל, כשהיה משפט לרבי בערכאות, בבית משפט של גוים, והרבי נצח – היה "דידן נצח" – אז החסידים שתו משקה ויצאו מהכלים יותר מפורים, כי ראו והרגישו בכך גילוי אלקות ממש, שגם הגוים מודים שהרבי נצח בבית המשפט של הגוים, בערכאות. שוב, איזו שמחה יותר גדולה? כשאני רואה את המן תלוי על העץ או כשאני רואה את הרבי עולה לגדולה. צריך לשתות כל כך עד שאיני יודע, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", איני יודע מה יותר טוב וחשוב. הפירוש הזה הוא הכי פשוט, הכי נמוך (בסיסי), מהפירושים שנסביר ב"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". אבל שוב, זה הרבה יותר – כמו שאמרנו בהתחלה – מאשר סתם לומר שאיני יודע להבחין בין המלים, הביטוי, הלשון, "ארור המן" ו"ברוך מרדכי".

"נזכרים ונעשים" – לתלות את המן ולהוליך את מרדכי לארמון

כתוב שהימים האלה "נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה", והאריז"ל והבעל שם טוב אומרים שאם נזכר כדבעי, אם אני זוכר את הימים כדבעי, נעשה מחדש בכל שנה. והבעל שם טוב מוסיף שהקורא את המגילה למפרע – שחושב שפעם היה כך – לא יצא ידי חובה. צריך שיהיה "הימים האלה נזכרים ונעשים", צריך לדעת שכל שנה קורה עוד פעם, וביתר שאת. לכן כל שנה צריך לתלות את המן על עץ גבוה חמשים אמה, וצריך שהרבי יעלה לגדולה, ואני צריך להיות שמח עד הגג ולמעלה מהגג, "עד דלא ידע", גם מזה וגם מזה, וכל כך שאיני יודע באיזו שמחה אני יותר שמח. צריך גם להשתתף ככל יכלתי בתלית המן בעצמי. אשרי מי שזוכה לתלות את המן בידי עצמו, וגם להעלות על הכתפים שלי ולהוביל לארמון המלך את מרדכי היהודי. והשמחה כפולה ורבה, ואיני יודע מה יותר משמח אותי. עד כאן פירוש אחד.

מדרגה שניה: "עד דלא ידע" אם אני עצמי "ארור המן" או "ברוך מרדכי"

מה הפירוש השני? פירוש שני הוא שהחסיד, היהודי, צריך לשייך הכל לעצמו – לי עצמי. לא רק שלא סיפור של פעם, אלא שלא סיפור של אחרים, לא סיפור של חפצא שהוא מחוץ לגברא שלי. לא סיפור של איזה המן שנמצא שמה, שאני אומר "ארור המן" וגם לוקח אותו בידים ותולה אותו על עץ גבוה חמשים אמה, ולא סיפור של מרדכי אחד, צדיק גדול, רבי גדול, שאני גם מסייע לכך שיעלה לגדולה בכך שאני מזדהה איתו ומוכן למסור את הנפש על עניניו, ואם הוא אומר לא לכרוע ולא להשתחוות אני איתו. ההזדהות הזו כבר מתחילה לשייך לעצמי, אבל השיוך המוחלט לעצמי הוא שגם המן וגם מרדכי שניהם בתוכי ממש. מי ההמן אצלי בלב? היצר הרע, בצורה הכי פשוטה. בלשון התניא, הנפש הבהמית. אם כי הנפש הבהמית של יהודי היא רק קליפת נגה, ולא ג"ק הטמאות לגמרי, אך ברגע שליהודי יש תאות איסור – ולמי אין תאות איסור? – מתחיל להיות ג' קליפות הטמאות לגמרי. ברגע שליהודי יש ספק – ולאיזה יהודי אין ספק אף פעם? – זה עמלק ממש. אז אינך יכול לומר שהיצר הרע שלי הוא רק קליפת נגה. אם יש לך ספק ברגע הזה אתה עמלק, אתה המן. אז מה הכוונה "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"? קודם כל, איני יודע כלל מי אצלי העיקר, מי גובר אצלי – ה"ארור המן" או ה"ברוך מרדכי". אני יותר המן, שצריך לקלל אותו, או שמא אני יותר מרדכי שצריך לברך אותו? חג פורים, כששותים – שתיה היא גם סגולה לחשבון נפש. במיוחד חסידים, כאשר שותים ומתוועדים יחד, באהבת רעים ודבוק חברים, זה הזמן הכי טוב לעשות חשבון נפש, חשבון נוקב, מי אני ואיפה אני נמצא – להתחרט, לבכות, לחזור בתשובה. לשם כך חסידים שותים. מה צריך להיות חשבון הנפש של פורים, תוך כדי השתיה והביסום? מי שעושה תשובה הוא מעלה ריח טוב, כמו בשם – "לבסומי" גם לשון בשם. "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", שלא יודע בעצמו אם אני "ארור המן" או "ברוך מרדכי".

השתיה כדבעי מחדירה את הנפש האלקית בפנימיות

לכאורה, מה הספק אם אני "ארור המן" או "ברוך מרדכי"? מסתמא אני בטוח רק "ארור המן"! איך עלה על דעתי שאני "ברוך מרדכי"?! הרי אם למדתי קצת תניא, הגעתי לפרק כ"ט, אני יודע שהאני הוא נפש הבהמית. הנפש האלקית היא משהו אחר – "נשמה שנתת בי טהורה היא", "נתת בי", אבל ה"בי", אני עצמי, הוא הנפש הבהמית. כך אצל הבינונים, וכולנו "הלואי בינוני". גם אדמו"ר הזקן, מחבר ספר התניא, קרא על עצמו "כגון אנא בינוני" – לא אמר שאני צדיק של תניא, אלא אני בינוני של תניא, ולכן כתבתי ספר של בינונים. צדיק שמדבר – לא מדבר אליך אלא לעצמו. גם כשהוא כותב – הוא כותב לעצמו, ואם מישהו אחר מזדהה איתו מה טוב. אם הוא כתב ספר של בינונים סימן שהוא בינוני, ו"אנן מה נענה אבתריה" – כולנו "הלואי בינוני". הבינוני, "ידע איניש בנפשיה", שהוא היצר הרע, הוא "ארור המן", אז איך בכלל יכול לעלות הספק ש"ברוך מרדכי"? אלא מה, כאשר יהודי שותה – כמו שיהודי וחסיד צריך לשתות – כנראה פועל חדירה של הנפש האלקית, לכן באמת "עד דלא ידע". כל הזמן ידעתי שאני "ארור המן", ומרדכי הוא מישהו אחר, לא אני, הנפש האלקית. גם אם אני עושה דברים טובים זה לא אני, זה הוא, הקב"ה, שנתן בי איזה ניצוץ מרדכי. אבל בפורים, כאשר שותה, המרדכי נכנס יותר ויותר, ואז מתחיל לחשוב שאולי בכל אופן אני מרדכי. אולי יש לי ניצוץ בפנימיות של מרדכי, שבפנימיות אני מרדכי? לכן צריך לשתות עד שמגיע למצב שלא יודע להבחין בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי".

פירוש הרש"ש – "עד דלא ידע" בפיוט קדום שהתחיל "ארור המן, ברוך מרדכי"

אחד האחרונים, הרש"ש שבסוף הגמרא – כנראה היה מתנגד, אבל היום בפורים מטהרים אותו, מטבילים אותו לשם גרות – שכותב (לא יודע מאיפה לוקח, כנראה דמיון מפותח מאד) שכנראה שפעם בפורים היה איזה פיוט מיוחד שכל היהודים היו אומרים אותו, וכמו הרבה פיוטים היה לפי סדר האלף-בית, משפט אחד שהתחיל ב-א ואחד ב-ב, וכך הלך כל הפיוט. כך מדמיין, שלכן נקרא "ארור המן" ו"ברוך מרדכי", וכמו שאומרים בסיום המגלה "ארור המן אשר בקש לאבדי, ברוך מרדכי היהודי", אבל המשיך עד הסוף. ה"עד דלא ידע" הוא שלא יודע להמשיך את החרוז. לפי דבריו כבר יצאנו ידי חובה, לא צריך לשתות כלל – לכן הוא 'מתנגד' – כי כבר שכחנו את שאר המשפטים בפיוט, וזוכרים רק את "ארור המן אשר בקש לאבדי, ברוך מרדכי היהודי". "ארור המן" ו"ברוך מרדכי" היינו ראש הפזמון, ה-א וה-ב, אבל מכך אני מבין שכמעלת ה-א על ה-ב כך מעלת ה"ארור המן" על "ברוך מרדכי".

מי בתוכי אומר שאני "ברוך מרדכי"?

סתם, במשך כל השנה, אם הייתי מספק כל הזמן אם אני "ארור המן" או אני "ברוך מרדכי" – מי זורק לתוך המחשבה שלי על עצמי "ארור המן" ומי זורק למחשבתי "ברוך מרדכי"? מסתמא היצר הטוב אומר לי "ארור המן" והיצר הרע שאומר לי "ברוך מרדכי". כלומר, יש איזו זיקה למרדכי כפי שנסביר יותר. שפלות היא לא להיות מיואש, חס ושלום. בדיוק ההיפך – היא להיות שמח, להיות משוחרר. אם אני יודע שאני המן משהו משתחרר אצלי, נעשה מאד-מאד שמח בסוף. במיוחד אם אני יודע שמה שאני יודע שאני המן בא לי ממרדכי, מהמרדכי הנעלם אצלי – כך אומר היצר הטוב. היצר הטוב רוצה שאני אהיה בשפלות, שאחיה בשפלות. וזה שאומר לי שאתה מרדכי – "ברוך מרדכי" – הוא המן, היצר הרע. לכך קוראים "אחליפו דוכתייהו" בלשון הזהר, שמרדכי אומר לי "ארור המן" והמן אומר עלי "ברוך מרדכי". אבל מה קורה בפורים? אולי שניהם מרדכי. אולי בפורים גם מרדכי יכול לומר על עצמו "ברוך מרדכי". בדרך כלל צדיק לא משבח את עצמו, אבל היו צדיקים שאמרו שצדיק שבבחינת משה – ו"מרדכי בדורו כמשה בדורו" – יכול לשבח עצמו. יכול לכתוב בתנ"ך "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" ולא פוגע בו. אבל רק משה רבינו יכול. אם מישהו אחר כותב על עצמו "אני פלוני בין פלונית ענו מכל האדם אשר על פני האדמה" אין פגם יותר מזה. מתי משה רבינו כתב זאת? כנראה בפורים. אז הגיע ל"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ואז גם ה"ברוך מרדכי" בא לו מהמרדכי הנעלם אצלו.

צריך לשתות עוד קצת כדי להגיע לכך. באמת לא שתינו באמצע. השפת אמת אומר שכל דרגה של "עד דלא ידע" צריך לשתות כדי לעלות בקדש. נשתה משהו – עשינו שתי מדרגות – ונשיר איזה שיר.

דעת הר"ן (המובאת בט"ז) ש"חייב איניש לבסומי" לא נפסק להלכה והקושיא עליה

לחיים לחיים. שני הפירושים הראשונים שאמרנו הם כנגד "והנגלֹת לנו ולבנינו", וכעת צריך לעלות ל"הנסתרֹת להוי' אלהינו" ב"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". נתחיל בכך שיש ראשונים ואחרונים שאומרים שבכלל להלכה אין היום את המצוה של "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". כך מביא הט"ז בשו"ע בשם הבית יוסף שמביא בשם הר"ן, מגדולי הראשונים, שהיות שאחרי המאמר של "עד דלא ידע" הגמרא מספרת סיפור מפורסם של רבה, מגדולי האמוראים, שמתוך שקיים את הענין של "עד דלא ידע" – "קם רבה שחטיה לרבי זירא". שרבה היה כל כך שכור עד ששחט את חברו שסעד איתו סעודת פורים, אחר כך ה' רחם, הוא התפלל, ולמחרת קם לתחיה, אבל באותו  יום הוא מת, נשחט. אומר הר"ן שאם מתוך ההלכה של "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" הגמרא מספרת סיפור זה סימן שהיא חוזרת בה – מראה כמה הענין מסוכן. כך סובר הר"ן, כך מביא הב"י בשמו וכך מביא הט"ז בשמם. מנהג ישראל הוא לא לפרש כך כמו הר"ן, ולכאורה הקושיא הגדולה על פירוש הר"ן היא: באמת כך סדר הגמרא במגלה, שקודם כתוב "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", ואחר כך כדי להמחיש מה זאת הגמרא מספרת את הסיפור של "קם רבה שחטיה לרבי זירא". אבל מי פסק "חייב איניש לבסומי בפוריא"? רבא! "אמר רבא חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". רבא מגדולי תלמידי רבה, בדור הבא, פוסק כך את ההלכה למרות הסיפור. [ירידת הדורות, היום כבר לא שוחטים]. כך חשבתי, שאולי רבא סובר שכך היה אצל הרבי, ששחט את החבר שלו, אבל כעת 'ירידת הדורות'.

כדי שה'משקה' יפעל צריך להיות אביונים

נוסיף לווארט הזה שהקרבן נתנאל, שגם בא למתן – הרי הוא שאמר קודם שלולי רש"י שאומר ש"לבסומי" הכוונה להשתכר היה מפרש שרק קצת לשתות, אך מה אפשר לעשות שרש"י מפרש כך – ממשיך ואומר שמהסיפור של רבה אפשר ללמוד משהו מיוחד, כי הגמרא מספרת שבאותו דור היו שני גדולים, רבה ורב חסדא, ורבה היה עני מרוד ורב חסדא היה עשיר גדול. רבה, תיכף נסביר, היה "צדיק ורע לו" ורב חסדא היה "צדיק וטוב לו" בעולם הזה. הוא אומר שעני, שאין לו אף פעם רחבות – הא מתפרנס ממש מ"לחם צר", אין לו לא לאכול ולא לשתות, אז אם פעם בשנה נותנים לו כוס וודקה הוא יוצא מדעתו. כך כותב הקרבן נתנאל על הסיפור של רבה, למה קרה דווקא לו, כי הוא היה עני ולא רגיל לשתות – אין לו כסף לשתות וודקה – ואם פעם בשנה הוא שותה אלו התוצאות. אפשר לומר שבדורו של רבא כולם קצת התאוששו מהעניות, כמו בדור שלנו, שאין אחד כזה שכל השנה אין לו פרוטה לקנות איזו כוסית משקה – גם חזי לאצטרופי. אבל מה שיותר טוב ללמוד – אפשר ללמוד משהו אחר, הרבה יותר חשוב – בפורים, אם רוצים שהמשקה יפעל, צריך להיות poorים (כמו שדברנו לפני שנה, וחלקו "התחדשות" השנה). בפורים כולנו אביונים ו"כל הפושט יד נותנים לו". ככל שאתה יותר אביון בפורים, המשקה משפיע עליך יותר. מי שרוצה שהמשקה ישפיע, אפילו טפה – כמו שדברנו כאן לפני כמה שנים, ווארט מהרבי שמי שטפה לא פועלת עליו גם חבית לא תפעל – צריך להיות poor כמו רבה, עני ואביון. אז המשקה פועל "השתא", לא רק "בעגלא ובזמן קריב", אם אתה מספיק poor בפורים. אחרי זה אפשר להגיע. כך כל אחד צריך להיות poor בפורים.

ארבעת הפירושים: חפצא-גברא-גברא-חפצא

אחרי הקדמה זו אפשר להגיע לפירוש השלישי. הפירוש השני היה שאני בעצמי ה"גברא" – "ארור המן" או "ברוך מרדכי". כמו שנראה, המדרגות הן חפצא-גברא-גברא-חפצא, חותם המתהפך. בפירוש הראשון יש במציאות המן, שאני צריך לקלל ולתלות, ויש מרדכי, שצריך להרים קרנו במציאות ממש. אחר כך יש את הפירוש בתוכי, כלפי פנים, ההמן שבי והמרדכי שבי. אחר כך נראה עוד פירוש שכלפי פנים, אבל בדילוג הערך, משהו אחר. אחר כך עולה לפירוש הכי עצמי, שחוזר לחפצא, כאשר הכל הופך להיות חפצא.

המדרגה השלישית: החקירה אם אני "ארור המן" או "ברוך מרדכי" – חיצונית ודמיונית

מה הפירוש השלישי מלמטה? לחקור את החקירה אם אני המן או שאני מרדכי, ואם צריך לומר לעצמי "ארור המן", ארור אתה המן, או לומר לעצמי ברוך אתה מרדכי. מי ששותה עוד קצת, ועולה עוד דרגה, כל החקירה הזו הופכת להיות חיצונית לגמרי עבורו, ואפילו קצת דמיונית לגמרי. מה הכוונה? הכוונה שמי שמה שמענין אותו הוא לתת ציונים, אם לזולת – שזה צדיק וזה רשע וזה בינוני. לכאורה הוא אומר שאני לומד תניא, את הפרק הראשון, שיש חמשה סוגים – שני סוגי צדיק, שני סוגי רשע, ובינוני באמצע, ובהמשך התניא יש אין ספור מדרגות של בינוני. אבל יש השגה שמי שהמנטליות שלו לתת ציונים, למישהו בחוץ או גם לעצמי – מה זה שאני חוקר אם אני המן או אני מרדכי? זה כח המדמה. מה זה "מדמה"? "מדמה מילתא למילתא". לדמות את עצמי, שאולי אני דומה להמן – אני כל כך דומה להמן שראוי לומר לעצמי "ארור המן", ואולי אני דומה למרדכי, שצריך לומר לעצמי "ברוך מרדכי" – זה כח המדמה. כמה שוה כח המדמה? עגל הזהב. אנו ב"רגל עגל", החג שמתקנים את חטא העגל שבפרשת כי תשא. נאמר יותר פשוט: אף על פי שכבר אנחנו עולים לגדר "הנסתרֹת", עליה מפנימיות לחיצוניות. האריז"ל העיד שהשער הכי עמוק בעץ חיים הוא שער פנימיות וחיצוניות. גם בחב"ד, העיקר להבחין בין פנימיות לחיצוניות. כל דבר חיצוני הוא כח המדמה, יש בו חטא עגל הזהב. פנימיות מתחלה להיות מאמא, ממוחין, "הנסתרֹת להוי' אלהינו". כתוב בפרק ל"ב בתניא – שקראנו לפני כמה ימים בחת"ת – ש"מי יודע גדולתן". הנשמות בשרש, במקור, באמא – אולי הכל הפוך. אולי מי שנדמה צדיק הוא רשע, אולי מי שנדמה רשע הוא צדיק. לכן מה המסקנה? חבל על הזמן לתת ציונים לאנשים, כולל לעצמי. כל ראש של לתת ציונים, מי אתה, הוא עסק ביש – עסק חיצוני. דברנו על המלה "ביש" לפני כמה ימים, זה 'חיצון' שנותן ציונים, גם לעצמי.

מעלותי וחסרונותי אינם 'אני'

נאמר בצורה פשוטה, גם על פי פתגם שמובא בסדר "היום יום", שהרבי מביא פתגמים מהרבי הקודם. יש ענין שאדם יכיר את המעלות של עצמו וגם שיכיר את החסרונות של עצמו. יש אחד שחושב שעיקר חשבון הנפש – אמרנו שפורים, כמו שמצוה לשתות ולהשתכר ("לבסומי" כפירוש רש"י) הוא גם ובעיקר חג של חשבון נפש, איפה אני נמצא בעולם. כתוב שמי שעושה חשבון צדק צריך להכיר את החסרונות שלו, ולא לחשוב שמספיק להכיר את החסרונות – צריך להכיר גם את המעלות שלו, שהן חלק מחשבון הנפש מה עליו לתקן. כי אם יש לו מעלה קרוב לודאי שלא מנצל אותה כדבעי. אפילו בגשמיות, ידוע שאף אדם בעולם לא מנצל את המח שלו כדבעי. רק אחוז מאד קטן מהפוטנציאל שיש לו במח. כך בכלל, אם יש לאדם מעלה וכשרון וחוש, הוא צריך לתת את הדעת, אולי יותר להוריד דמעות שליש על כך שה' חנן אותו באיזו מעלה ואינו מנצל אותה כלל כמו שה' רוצה, מאשר לבכות על החסרונות שלו. זו דוגמה של "והנגלֹת", שיש לאדם חסרונות וגם מעלות, ובחשבון הנפש לא די בהתייחסות לחסרונות אלא צריך גם לעשות חשבון על ניצול המעלות. אבל בסופו של דבר לא המעלות שלך הן אתה וגם לא החסרונות שלך הן אתה. אם אתה חושב שאתה המעלות או החסרונות שלך – לכך קוראים חיצוניות, שאתה חי בדמיון, אתה מדמה את עצמך למישהו אחר. מי הוא המישהו האחר? אתה, המעלות שלך, החסרונות שלך. אבל המעלות והחסרונות הן מישהו אחר, ואתה זה משהו אחר.

"עד דלא ידע" ולא משנה אם אני "ארור המן" או "ברוך מרדכי" – העיקר לחיות את הרגע במציאות

כאן "עד דלא ידע" הכוונה שלא אכפת לי בכלל, לא משנה, לא פונקציה, לא חשוב, אם אני המן או מרדכי, כי אני לא המן ולא מרדכי. אני משהו אחר. מה זה? לא יודע. היות שאני לא יודע – וברגע שאחשוב שאני כן יודע מי אני, אני כבר בדמיונות, אף פעם לא אדע מה זה הדבר הזה – אז מה אני צריך לעשות? לחיות את הרגע, "השתא". לחיות את הרגע נקרא להיות בתוך המציאות. או, בלשון החסידות, להגיע לראשית המציאות – אמא עילאה. כתוב בחסידות שאמא, בינה, היא ראשית המציאות – לא דמיון. אדם הוא א-ד-ם, אדם-דמיון-מציאות, חבור של דמיון במציאות. כתוב על הפסוק "דמיונו כאריה יכסוף לטרוף" – שהדמיון של האדם הוא כמו אריה שכוסף לטרוף אותו. כח הדמיון הוא שמדמה עצמו למישהו או משהו, רוצה לתת ציון. כל ציון הוא סיפוק. גם אם אתה נותן לעצמך ציון שאני הרשע הכי גדול בעולם – זה סיפוק בנפש, הנה, אני הרשע הכי גדול בעולם. יש לך סיפוק מזה. אם אתה הצדיק הכי גדול בעולם – גם יש לך סיפוק מזה. הכל זה סיפוק, וסיפוק זה רע, סיפוק זה ישות. שוב, המדרגה השלישית היא "עד דלא ידע בין" זה לזה, כי לא זה ולא זה. ה"ארור המן" וה"ברוך מרדכי" הם לא הענין – הענין הוא משהו אחר, הענין הוא המציאות, והמציאות הוא לא הדמיון. עד כאן המדרגה השלישית.

מהרש"א: עד דלא ידע בין סוגי הצדיקים והרשעים

היות שהזכרנו שרבה היה "צדיק ורע לו" ורב חסדא – חברו באותו דור – היה "צדיק וטוב לו". מה לגבי המן ומרדכי? יש מהרש"א – כולם מדברים על "עד דלא ידע", ומה אומר המהרש"א הקדוש? הבעל שם טוב אמר שצריך ללכת לקברו ולנשק וללקק את עפרו – שאומר שהמן היה רשע ורע לו בגשמיות, כל מה שהוא יזם התהפך לו, ובסוף תלו אותו. הוא רשע שסופו רע. מרדכי בדיוק ההיפך – הוא צדיק וטוב לו, צדיק ובסוף היה לו טוב מאד. מה טוב מאד? שאכל משני שולחנות, נהנה גם מהעולם הזה, וכמובן גם מהעולם הבא. אז מסביר המהרש"א ש"עד דלא ידע" היינו שלא יכול לעשות את האבחון בין סוגי צדיקים ורשעים – צדיק וטוב לו ורשע ורע לו. כלומר, שלא יכול להבחין טוב בין הגדרים שאדמו"ר הזקן משרטט בתחלת התניא. כמובן אדמו"ר הזקן לא מפרש לפי הפשט, שצדיק וטוב לו היינו שטוב לו בעולם הזה ורשע שרע לו רע לו בעולם הזה. מי הרשע המצוי בעולם הזה, עלמא דשקרא? רשע וטוב לו. מי הצדיק המצוי בעולם הזה? צדיק ורע לו. אם אתה זוכה להיות או "צדיק ורע לו" או "רשע וטוב לו", באמת קשה מאד לתת לך ציון – אם זה המן או שזה מרדכי. כי לצדיק שבך רע, מגיע לו כמעשה הרשעים, וכן להיפך.

לעלות מהכללים לפרטים

בכל אופן, זה הפירוש השלישי, שאדם יוצא מהדמיון של הטיפוסים המוגדרים ושל הציונים. בלשון איז'ביצא, יוצא מהכללים. כל דבר כזה, אם אני המן או שאני מרדכי, נקרא באיז'ביצא כללים, ושם מסביר שכלל הוא קטנות מוחין, ציון, סוג. אבל גדלות מוחין היא איש, פרט, ואת הפרט אי אפשר לשים באיזה כלל – לומר שזה צדיק, זה רשע, זה כך וזה כך. אם כן, שותים עוד קצת משקה ומתעלים למדרגה השלישית של "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", שבכלל יוצאים ומדלגים מהמנטליות של המן מזוהה מוחלט ומרדכי מזוהה מוחלט. אבל עדיין עיקר העבודה כאן היא כלפי עצמי. היו הרבה צדיקים שחקרו – כמו שהזכרנו לפני כמה ימים את הרבי מקאמארנא, שכותב שלא ידע עד גיל ארבעים אם שייך לסטרא אחרא או לסטרא דקדושה. עד גיל ארבעים לא ידע אם אני "ארור המן" או "ברוך מרדכי" – אולי אני השטן. אולי כל מה שאני לומד תורה, גאון, לומד קבלה, יש לי רוח הקדש, עושה מופתים ועוזר לאנשים – אולי זה השטן. אבל בגיל ארבעים כנראה כן ידע – הוא הדוגמה של "עד דלא ידע" עד שידע. כנראה כאשר לא ידע היה במנטליות כזו, בהוה-אמינא של דמיון, שאפשר לדעת, שאפשר לציין. לא צריך לומר שאחרי גיל ארבעים ידע כמו שלא ידע קודם, אלא ידע משהו אחר – שאין מה לדעת במישור הזה, בבחינה הזו. זה לא הדעת. צריך לדעת משהו אחר, את המציאות האמתית של עצמי. עד כאן הפירוש השלישי.

נאמר לחיים, כדי שנוכל להגיע לפירוש הרביעי – לחיים לחיים. את השיר נשיר אחרי הרביעי.

תיקון מעשה לוט ובנותיו בחג הפורים

מה הפירוש העליון, שאליו כנראה מגיעים סמוך לשקיעה מחר, ובירושלים בכניסה לשבת? יש פסוק בישעיהו הנביא שאומר "ובלע בהר הזה פני הלוט הלוט על כל העמים והמסכה הנסוכה על כל הגוים". הפסוק הבא הוא "בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וגו'", פסוק שרבים אומרים בניחום. אחר כך, הפסוק השלישי, הוא "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו, זה הוי' קוינו לו וגו'" שאומרים בשמחת תורה. שוב, יש שלשה פסוקים רצופים בנבואת ישעיהו הנביא – שני פסוקי "בלע" (לשון השחתה), הראשון "ובלע" והשני "בלע": "ובלע בהר הזה [הר הקודש, בחסידות דורשים 'בהר' לשון בהירות, צריך להגיע ל'בהר הזה', בהירות של 'זה', 'הנה אלהינו זה קוינו לו... זה הוי' קוינו לו' שיבוא בעוד שני פסוקים, נבואת משה רבינו ב'זה' שהיא תיקון 'עגל מסכה', כמו שדובר לפני כמה ימים. כשמגיעים להר הזה:] פני הלוט הלוט על כל העמים והמסכה הנסוכה על כל הגוים". ואחר כך "בלע המות לנצח וגו'". "הלוט הלוט" היינו שכרותו של לוט, כפי שרש"י אומר ומסביר אותו הקרבן נתנאל (שקשה לו עם זה, אך כך מפרש רש"י). ידוע שפורים לשון פוריא, שעליה פרין ורבין. כנראה שזו מטה של לוט ובנותיו בתוך המערה, ששתו יין. כתוב שבת ראשי תיבות בעל תשובה. כנראה שכל בעלי התשובה שהרב מחזיר בתשובה הם בנות – יש לו הרבה בנות – וכנראה בפורים, בדרגה שלא מדעתו, של "עד דלא ידע", הוא צריך לעבר אותן בפורים. זה הזמן לעבר את הבנות. חג הפורים, לשון פוריא, אבל לשם כך צריך להגיע לשכרותו של לוט. צריך כמובן גם להיות אתערותא דלתתא – בנות לוט יזמו זאת. מה יוצא? שתי פרידות טובות – רות המואביה ונעמה העמונית, שמהן מלך המשיח. כלומר, מלך המשיח נולד מפוריא, מהפרו ורבו, של חג פורים.

הסרת הלוט ומסכת המלכות

מה פירוש "הלוט הלוט" ו"המסכה"? כיסוי. רש"י מסביר ש"המסכה הנסוכה על כל הגוים" היא לשון שררה ומלכות, אבל הרד"ק ושאר המפרשים אומרים כמו פירוש מסכה היום. חג פורים הוא חג של מסכות. בפירוש השלישי אמרנו שאדם מתחיל להכיר שכל הציונים שנותנים לאנשים – לעצמו ולכולם – הם מסכות. שמים מסכות בפורים כדי לדעת שכל הזיהוי ונתינת הציונים היא עצמה מסכה. למה לא התחפשתי עכשיו? כי כל הזמן אני מחופש, לא משנה שום דבר. כל הבגדים האלה – הם תחפושת. גם כאשר אני נאקעט (ערום) בגשמיות – הכל תחפושת. "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו". כתוב שבפורים עושים את התיקון של אדם הראשון, מגיעים למצב של "ויהיו ערומים שניהם האדם ואשתו ולא יתבוששו" – הכל זה מסכות. לכן צריך לשים איזו מסכה. מי שיודע שהכל מסכה לא צריך לשים מסכה, כי הכל מסכה. איפה כתוב מסכה? זה הפסוק היחיד בתנ"ך שכתוב מסכה, שלפי כמה פירושים הכוונה מסכה כמו שאנחנו אומרים – הרד"ק ואלו שאחריו, "והמסכה הנסוכה". אבל רש"י מפרש ש"מסכה נסוכה" לשון נסיך, לשון מלכות. אפשר ללמוד שלמלך יש הכי הרבה מסכה על הפנים – הוא בעצם מסכה. "והמסכה הנסוכה על כל הגוים". אבל בסוף "ובלע בהר הזה"  מי שמגיע לבהירות של "זה", ה' מבטל את "הלוט". לפי כולם "לוט" הוא כיסוי – "וילט באדרתו ויגלום" כתוב על אליהו הנביא. להגיע לשכרונו של לוט היינו להבין שהכל כיסוי, הכל מסכות.

"הלוט הלוט"

כתוב "פני הלוט הלוט על כל העמים" – פעמים "הלוט". הלוט שוה חמשים. רק לוט הוא אחיין של אברהם, עולה אדם, אבל הלוט – כיסוי – עולה חמשים, כמו העץ שהכין המן למרדכי גבוה חמשים אמה, בחינת חמשים שערי בינה. "הלוט הלוט" עולה מאה. יש עוד ביטוי כזה בתנ"ך? [יש "לך לך"]. יפה. מה עוד, שמתחיל ב-ה? "האדֹם האדֹם הזה". כך אומר עשו הרשע, "הלעיטני נא", וכל כך עצמי לו ש"על כן קרא שמו אדום". כל הסיפור של המלכין קדמאין הוא "המלכים אשר מלכו בארץ אדום". איפה אדמו"ר הזקן רומז לכך בתניא? דרוש ישן נושן אצלנו: בסוף התניא, חת"ת של י"ח כסלו, שאדמו"ר הזקן זועק בסוגריים "גוואלד גוואלד" (נגמר בשם אלד). יש "לך לך", "הלוט הלוט", "האדם האדם", "גוואלד גוואלד" (לך לך שונה, כי שתי מלים שונות עם ניקוד שונה, אבל הביטויים האחרים הם אותה מלה כפול). גוואלד גוואלד עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלא מכוונים יחד בציבור. כאן המקום לומר שאם האדם מתפלל טוב יותר ביחיד, יש איזה היתר בחב"ד. אם הצבור לא מרומם את היחיד – כמו שראוי להיות, שבהשראת השכינה ש"אכל ביה עשרה שכינתא שריא" – ו"ידע איניש בנפשיה" שמתפלל טוב יותר ביחיד (ואינו מרמה את עצמו בזה), בחב"ד יש איזה היתר. בגלל שלדאבוננו, ירידת הדורות, לא מתפללים כל כך בהתהלהבות אמתית פנימית – לא דמיונית, חיצונית, אלא פנימית – בצבור, או בכלל בישוב, לכן יש חסידים, מאז ומתמיד, שיוצאים מן הישוב, יוצאים לשדה, כמו יצחק אבינו, "ויצא יצחק לשוח בשדה לעת ערב", ושם שופכים שיח "מקרב איש ולב עמוק". תפלה ספונטאנית, לא מתוך הסדור, בינו לבין רבונו של עולם. יש בכך ענין גדול.

אמירת "הרב את ריבנו" גם ביחיד – לכל אחד מאז הושענא-רבה נ"ב

נאמר מאמר מוסגר ששייך לפורים: בספר המנהגים כתוב שאם קוראים את המגלה ברבים, בצבור – יש ענין גדול לעשות זאת, זה פרסומי ניסא – בסוף יש ברכה מאד חשובה. הברכה כל יפה שהאחרונים, בעלי הנגלה, שבדרך כלל לא אומרים מלות התפעלות בפסקים שלהם, אבל הרבה מהאחרונים מתפעלים בפסיקה מהנוסח של ברכת "הרב את ריבנו, הדן את דיננו, הנוקם את נקמתנו, הנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו" – ה"פ נו, בגימטריא פר, המתקן פר דינים – ואומרים שזו ברכה יקרה מאד. "וששון ויקר" – ה"יקר" היינו הברכה שאחרי קריאת המגילה, "נעוץ סופן בתחלתן", ה"יקר" מתחבר ל"'אורה' זו תורה", מקרא מגילה. מה אם בגלל סבה אתה קורא את המגילה ביחיד. או, מצוה גדולה לקרוא את המגילה לנשים, ולא תמיד הן יכולות ללכת לשמוע את המגילה ברבים. אולי כדי לקרוא את המגילה לנשים או במבצעים שאין שם צבור חייבים להפסיד את הקריאה בצבור – האם אז מברכים? חבל להפסיד כזו ברכה, אבל בהלכה יש שאלה גדולה אם אומרים ברכה זו ביחיד. את כל שלש הברכות שאומרים לפני המגלה – פשוט שגם היחיד אומר (לפי הפסיקה שלנו, אומר את כל הברכות – כולל שהחיינו – גם בלילה וגם ביום). אבל מה לגבי הברכה בסוף? הרבה פוסקים אומרים שהיא נתקנה רק ברבים, וגם נאמרה בלשון רבים, "הרב את ריבנו וכו'" – חמש פעמים לשון רבים. אם אתה, נעבעך, קורא את המגלה ביחיד – הפסדת. אבל יש ראשונים, כמו האור זרוע, והרבה אחרונים שאומרים מה פתאום – אני לא מוכן להפסיד ברכה יקרה כזו! מאד מרגש ללמוד אפילו הנגלה בענין. לכן פוסקים שגם היחיד אומר. איך מנהג חב"ד? כתוב בספר המנהגים שכל עם ישראל לא אומרים "הרב את ריבנו" ביחיד, אבל יש יוצא מן הכלל – האדמו"ר, הרבי. אחת מהדוגמאות היחידות שיש כזה דבר בכלל, שכתוב שהרבי כאשר קורא את המגילה ביחיד אומר בשם ומלכות מלא את הברכה בסוף. מה, הוא עושה לא לפי ההלכה? חס ושלום. יש הרבה-הרבה פוסקים שאומרים שגם ביחיד צריך לברך בסוף. אבל המנהג שהרבים, כולנו, כולם – עד הערב – ביחיד לא אומרים. חוששים לאותם פוסקים שאומרים שלא צריך לומר. אבל הרבי, הצדיק, כן אומר את הברכה – בשם ומלכות. למה אמרתי עד הערב? באמת לא מהערב, אלא מהושענא-רבה תשנ"ב, כשהרבי אמר שכל אחד צריך להתכונן להיות אדמו"ר. צריך להיות איזה מעשה שיוצא מדבורי הרבי. אם שום דבר לא יוצא מדברי הרבי, חס ושלום עושים את דבריו עקרים, רחמנא ליצלן. אם הרבי אמר שכל אחד צריך להיות אדמו"ר, חס ושלום שהדברים שלו הם סתם דברים שאין להם הלכה למעשה. לכן יש לומר שהלכה למעשה היא שבמקרה שיש מנהג שכתוב בספר מנהגי חב"ד שהחסידים עושים כך והרבי עושה כך – מאותה שיחה והלאה כל אחד אדמו"ר שיכול לנהוג, וראוי לו לנהוג, כמו שכתוב מנהג האדמו"ר. אז יש לך לפחות משהו ממשי שכל אחד הוא אדמו"ר. אחרת מה הרווחנו מכך שהרבי אמר שכל אחד אדמו"ר?! לפחות זה שנרויח את ה"יקר" האמתי של חג פורים, שהוא לומר את הברכה בסוף, גם כאשר קוראים את המגלה ביחיד.

להסיר את הלוט מהנצרות והאיסלאם ואת המסכה מהעבודות הזרות של המזרח

כל זה במאמרים מוסגרים, אבל קשור לענין, כי צריך לבלע את המסכה, את "הלוט הלוט". כשעולים לנסתרות מתחילים לבלוע את המסכות, כי המסכה היא המן ומרדכי. מי שהוא המן ומי שהוא מרדכי – זו תחפושת, אצל מי שעולה לנסתרות. צריך להתחיל לבלוע את הלוט הלוט ואת המסכה. צריך להתחיל לעלות "בהר הזה", לקבל את הבהירות, ולבלוע את "הלוט הלוט על כל העמים" ואת "המסכה הנסוכה על כל הגוים". מה ההבדל בין עמים לגוים? אף אחד לא אומר חוץ מהמלבי"ם, שיש לו כללים. נאמר קודם בלשון שלנו: אומר שכל פעם שיש עמים וגוים – העמים הם התרבות המערבית והגוים הם תרבות המזרח הרחוק. הוא כותב בפירוש סין ויפן וכיוצא בהם – כנראה כולל גם הודו וכל השאר. למה? כי אומר שהגוים עדיין מחזיקים בעבודה זרה כפשוטו, כמו הגוים הקדמונים. אבל הנצרות והאיסלאם, שיש להם כבר איזו זיקה לאמונה באלקים – כמו שהרמב"ם אומר – וכותב שמאמינים גם בהשגחה פרטית של אלקים, הם במדרגה אחרת שנקראת "עמים". עליהם יש לוט. לפי זה אפשר לפרש (הוא לא אומר) "הלוט הלוט" – אחד על המסכה של הנצרות ואחד על המסכה של האיסלאם. הנצרות היא שקר והאיסלאם הוא שקר – שני לוטים. אך שניהם בגדר 'אחיין' של אברהם אבינו. צריך "ובלע בהר הזה הלוט הלוט על כל העמים". אבל יש משהו יותר גרוע, "אלהי מסכה", עבודה זרה ממש – הוא לא כותב, אך זה פשט – פסל ממש. אלו שמשתחוים לפסלים, כל החיים שלהם הם מסכה. מהי מסכה? אומרים שאפילו מילולית מסכה היא mask. לפני שנה דברנו על poorים וrichים. השנה מדברים על חג המסכות, mask על הפנים – כתוב בפירוש שהמקור הוא מסכה. מסכה יותר גרועה מלוט – כך כותב המלבי"ם. בכל אופן, בהתבוננות שלנו מתחילים  להסיר את המסכות ואת הלוט רק ב"הנסתרֹת להוי' אלהינו".

המדרגה הרביעית: "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" כי הכל עצמותו יתברך

מה המדרגה האחרונה? תודעה שהבריאה כולה, מ-א עד ת, היא כל כך מסכה אחת גדולה, שאם אני מפשיט ערום את המן – כעת אני חוזר להמן המציאותי. אמרנו שיש פירוש ראשון שהמן ומרדכי הם האנשים האלה, שלאחד קוראים המן ולשני מרדכי, או בחטא העגל – ערב-רב מול עם ישראל המיוחסים. אחר כך אמרנו שצריך את הכל לתרגם לתוך עצמי, וקודם יש המן ומרדכי בפנים. אחר כך אני מתפשט מהמנטליות הקטנונית והדמיונית והחיצונית של המן-מרדכי ומגיע לראשית המציאות (שהיא אמיתת המציאות). שראשית המציאות היא נקודה אחת בהוה, שאין המן ואין מרדכי מזוהים. איך נקרא לכך? בכל רגע ורגע אני חומר גלם. היות שאני חומר גלם, אני יכול להיות ברגע הזה המן ויכול להיות מרדכי (וכדין המקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור ונמצא שהיה רשע גמור – מקודשת שמא הרהר בתשובה, היינו "בהר הזה"). אל תאמר לי – ואני לא אומר לעצמי – שאני המן או מרדכי. אני חומר גלם פשוט, זו המציאות בכל רגע ורגע. מה יותר מזה? אני חוזר להמן ומרדכי בעולם (שגם כולל אותי, גם אני בן אדם, כלומר חוזר לכולם ממש – לא משנה במי מדובר), ואומר שהכל מסכה אחת גדולה. כי מה עומד מאחורי הכל? מאחורי הכל, גם ג' קליפות הטמאות לגמרי, אם יש משהו – המשהו שיש שם הוא אך ורק עצמותו ומהותו יתברך ותו לא מידי. גם המן, אם יש שם משהו, הוא עצמותו ומהותו יתברך. ואם יש מרדכי, אם יש שם משהו, הוא עצמותו ומהותו יתברך, ותו לא מידי. אין לך "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" יותר מזה. באמת, אם אתה מפשיט ערום-ערום, את כל מה שיש וכל מי שיש – מה נשאר? עצמותו ומהותו יתברך, הוא הכל והכל הוא. כזה דבר אפשר לגלות ולהרגיש ולחיות רק בפורים.

כח להתחפש למרדכי במשך כל השנה מה"עד דלא ידע"

איפה חז"ל אמרו זאת? גם כתוב בעמוד הראשון של ספר תניא קדישא, אבל במשמעות אחרת על פי פשט – "צדיק ורשע לא קאמר". לא נאריך להסביר מה הפשט ומה הדרוש, ורק נאמר איך אנחנו מסבירים: אפשר לפרש על שתי המדרגות של "הנסתרת", ולומר שהיות שאני חומר גלם, לא המן ולא מרדכי, אז "צדיק ורשע לא קאמר". אבל אפשר לומר עוד יותר, שגם אחרי שאחד קבל – שיש שם המן אחד, עמלק אחד, שרוצה "להרוג ולאבד ולהשמיד את כל היהודים טף ונשים ביום אחד", ויש "מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", "מיהו יהודי? זה הכופר בעבודה זרה", יש אחד כזה ויש עם שלם כזה, "עם מרדכי", ואף על פי כן באיזה מקום "צדיק ורשע לא קאמר"" גם לאחר הבחירה החפשית שלהם, להתלבש בדמות המן ובדמות מרדכי. עכשיו זה טוב מאד. מה צריך לצאת מפורים? מה למחרת? צריך לקבל החלטה טובה שאני הולך להתחפש למרדכי במשך כל השנה. כל רגע ורגע אני הולך להתחפש למרדכי. אבל מה היה בפורים? "עד דלא ידע". אם הצלחת להגיע לשיא של "עד דלא ידע", תוכל גם לעמוד – בעזרת העצמות ומהות, שהוא הכל והכל הוא – ולהצליח להתחפש כל השנה למרדכי היהודי. לחיים לחיים.

אכילה ושתיה אחר "שיר המעלות"

היות שזכינו הערב לחתן וכלה, לפני שנמשיך את ההתוועדות – כולם מוזמנים להשאר להמשך – נעשה "שבע ברכות". כדאי ששבעה אנשים שנטלו ידים יברכו במסירות נפש ברכת המזון. כולנו יכולים לשיר "שיר המעלות", בלי לכוון ששיר המעלות לפני ברכת המזון – מי שרוצה להתחיל לאכול. כדאי לומר משהו בנגלה, שיש שלא יודעים או לא שומרים, ברגע שאומרים שיר המעלות ומכוונים לברכת המזון – ראוי לא לאכול ולא לשתות יותר (לא כמו שראיתי עושים אצל כמה מהחברים). כעת שנשיר שיר המעלות, מי שלא מתכוון להפסיק, שיכוון שסתם שיר יפה, שיר יקר.

סגולת "כל הפושט יד" כפשוטו

לחיים לחיים. יש כמה אנשים שהגיעו ופשטו יד, ואמרו שאני אביון פושט יד – צריך למלא את היד בכל טוב סלה, בגשמיות וברוחניות. לכן צריך לומר שהעצה היא, למי שאמתי וגם בשפלות, כאן בארץ יש עצה מיוחדת כשאתה חייב רק ביום אחד – כאן או ירושלמי – מי שרוצה להתברך בכל הברכות, שילך ביום שהוא לא חייב בפורים ויפשוט יד, יקבץ נדבות לצדקה הכי אהובה עליו. זו סגולה, אני יכול לחתום על זה, שתתברך בכל טוב סלה ברוחניות ובגשמיות. לצאת מחר, אם אתה ירושלמי, או ביום ששי אם מהמרכז, ולפשוט יד ארבע-חמש שעות לטובת הצדקה הכי יקרה. הרי מתנות לאביונים זה "יקר", כנגד "יקר", אז למטרה הכי יקרה – אם לתמוך במשפחה נזקקת, או במוסד שאתה הכי מזדהה ואוהב, לפחות פעם בשנה. אפשר לעשות את זה הרבה פעמים בשנה, אבל לפחות בפורים – לפשוט יד. לחיים לחיים.

ב. "נזק המלך" – דיני מזיק בפורים

פרטי הדינים של פטור המזיק בפורים

כתוב, הרמ"א מביא בשו"ע בהלכות פורים, שמי ששמח מאד בשמחת פורים, שותה קצת, מתבסם קצת-הרבה, ומזיק לחברו, פטור. מי שעושה נזק בפורים למישהו אחר מתוך שמחת פורים – פטור מלשלם. המגן אברהם כותב שיש מחלוקת בדבר, במה הוא פטור, בין הכנסת הגדולה לבין האגודה, האם פטור רק בנזקי ממון או גם בנזקי גוף. הכנה"ג כותב שפטור רק בנזקי ממון, אבל האגודה – יותר מוקדם – אומר שפטור גם בנזקי גוף, שמזיק למישהו, עושה לו פצע, חבורה. הוא אפילו כותב שלא רק בפורים – הוא מביא דוגמה של בחורים משחקים בשבת. תלמידי הישיבה משחקים בשבת, מתוך עונג שבת, מרביצים אחד לשני מתוך עונג שבת, ואחד מזיק לשני – מתוך עונג שבת – פטור מלשלם. כל שכן וקל וחומר בפורים. זה באורח-חיים, בהלכות פורים. יש דיונים בהרבה מקרים דומים לכך בחושן-משפט, אבל כך מובא להלכה לגבי פורים. שוב, יש השאלה – לא ברור מה המג"א פוסק – אם רק בנזקי ממון או גם בנזקי גוף. קצת משמע מלשונו שמסכים עם האגודה, כי הרי במקור לא מחלק. יש אחרונים שכותבים שמסתמא מדובר רק בנזק קטן, ולא בנזק גדול. כלומר, יש מושג – שבכלל צריך לחקור איפה המקור לחילוק זה – של נזק קטן ונזק גדול (בדומה לדינים באו"ה המחלקים בין הפסד קטן להפסד גדול). צריך איזה תקדים, שיגדיר מהו נזק קטן. לכאורה סובייקטיבי לגמרי – איך אפשר להגדיר אובייקטיבי? עד אלף שקל זה נזק קטן? עד מליון שקל? כנראה משתנה, גם בפורים. אולי צריך לומר שנזק קטן הוא משהו איכותי. אבל בכלל, יש מי שאומר שהדין הזה רק בנזק קטן. אחר כך יש מי שאומר, דבר פשוט לכאורה, שרק אם אין כוונה להזיק. לכאורה השיא של הלכה זו הוא "קם רבה שחטיה לר' זירא", האם צריך לשלם ליורשים על הנזק שעשה. בכל אופן, יש אחד שמחלק בין נזק קטן לנזק גדול, ויש אחד שאומר שצריך להיות ברור שהיה בלי כוונה להזיק. אם יש לו כוונה להזיק, מה זה עוזר שהיום פורים ושהוא שתה? הרי הוא מתכוון להזיק, וודאי חייב לשלם. אבל שוב, זה חידוש – אולי לא. מסתבר שרק אם אין כוונה להזיק. אחר כך יש מי שאומר, ולכאורה זה גם דבר פשוט, שהכל לפי ראות עיני בית דין. שבית דין צריכים לשבת על המדוכה ולדון בישוב הדעת. קודם כל לדון אם היתה כוונה או לא, כנראה. גם צריכים לדון, כנראה, אם נזק קטן או גדול – גם לפי ראות עיני בית דין. אולי יש אפילו ממד של "שודא דדייני" – לא ראיתי כתוב – שהיות שלא כל כך פשוט לדון מה נזק קטן ומה נזק גדול, ולדון בכוונה (בדרך כלל בית דין לא חודר לנבכי נשמתך, ומנין אם בכוונה או לא), לכאורה בסופו של דבר יש איזה "שודא דדייני", איך שבא לבית דין (יש שני פירושים בכך, אך לא משנה לנו כרגע).

סכנת הנזק בחגים

בכל אופן, דין מאד מיוחד, שאומר שבפורים צפויים נזקים, והתורה לוקחת על זה אחריות ונותנת גיבוי מלא – שתשמח, אפילו אם תזיק למישהו. הרי "אדם מועד לעולם", והיות שבפורים צריך להיות "אדם", לתקן את אדם, חלק מגדר "אדם" שאתה מועד להזיק. רק שאל תהיה שור. כמו שדברנו שלשום, חטא העגל היה שמכשפי הערב רב – יונוס ויומברוס, שני בני בלעם, עיקר המכשפים שם – הורידו את צלם אדם לשור, עשו "תבנית שור אוכל עשב". "וימירו כבודם" – את השכינה הקדושה, המנהיג של עם ישראל – "לתבנית שור אוכל עשב". הורידו את פני אדם לשור, שהוא ראש ארבעה אבות נזיקין ונמצא בכולם. הטבע של "אדם מועד לעולם" מתגלה בפורים. בחנוכה יש משהו מעין זה – שמותר לשים את החנוכיה בחוץ, ואם משהו נשרף אתה פטור. רואים שהחגים הם משהו מסוכן. כתוב שאסור לומר הלל כל יום בעולם הזה – מסוכן, אם תאמר הלל כל יום, כל יום יהיה חג ואתה מועד להזיק מתוך ריבוי שמחה. לכן גם הרגלים של התורה – יש אחריהם צומות בה"ב, שאולי הפרזת והגזמת בשמחה. לכן יש גם מאמר חז"ל מפורש ש"והיית אך שמח" – "אך" לשון מיעוט, צמצם את השמחה, כי אחרת אתה עלול להזיק. והנה, היום הכי שמח בשנה הוא פורים, וממילא אתה צפוי להזיק, ולכן צריך הלכה מיוחדת שעל מנת כן – כך התורה אומרת, שאם אתה מזיק בפורים אתה פטור.

נזק משמחה – "מינה דינין מתערין" – והמתקת הנזק בשרשו

זה חידוש מופלא. צריך להבין מה המקור לזה ומה אפשר ללמוד מכך בעבודת ה'. כמובן שלא כאן "המעשה הוא העיקר" שכל אחד יקח ללב ומחר ידקדק ויחמיר ויהדר לקיים את ההלכה הזו. חס ושלום! לא זאת הכוונה שלנו בכלל. אבל אנחנו כן רוצים להבין את עומק הענין, ממה מגיע הדבר הזה, שכל חג הוא משהו מסוכן – כי יש שמחה. למה שמחה מסוכנת? למה יכול לצאת נזק משמחה? כי שמחה היא אמא, "אם הבנים שמחה", וכתוב "מינה דינין מתערין". לכן מתוך חיצוניות השמחה יכול לצאת דין. אנחנו רוצים לשמור שהשמחה תשאר בפנימיות – לדלג מ"והנגלֹת" ל"הנסתרֹת", כנ"ל. כנראה אם אתה מגיע לנסתרות לא נזיק, אבל אם אתה נשאר בגדר נגלות – המן ומרדכי החיצוניים, או אצלך בלב, שגם כח המדמה כנ"ל – אתה עלול להזיק. בכל אופן, בכך שלא תזיק אתה מעלה את שרש הנזק לשרשו באמא עילאה ושם מתמתק בשרש. כלומר, לא שאין בכלל נזק, אבל הנטיה להזיק שיש בך, שאדם מועד לעולם להזיק, הופכת להיות איזו זיקה. להזיק לשון זיקה. ידוע שביבמות יש סוגיא מהחמורות בגמרא, אם יש זיקה או אין זיקה. הופך לאיזו זיקה חיובית, שגם "יש זיקה" וגם "אין זיקה" – כמו "אין מזל לישראל", שתיכף נסביר – וזו חלק מעבודת חג הפורים, לתקן את יצר הנזק. אם רוצים מחר ללמוד איזו סוגיה בגמרא, כנראה צריך ללמוד נזיקין – משהו שקשור לנזק – החל מהלכה זו עצמה בשו"ע, לגבי מי שמזיק בפורים שהוא פטור מלשלם.

"נזק המלך" – שרש הנזק בתנ"ך

מה הקשר לפורים? כתוב במפורש במגילה. השרש נזק מופיע אך ורק פעם אחת בכל התנ"ך – דווקא אצלנו, במגלת אסתר: "כי אין הצר שוה בנזק המלך". הצר הוא המן הרשע, הכי מועד להשיג, והצר לא שוה – לשון שויון, כנראה שנזק שלו יוצר מהשויון שלו, מהדמוקרטיה שלו – "בנזק המלך". אין עוד נזק בכל התנ"ך, רק כאן. מי אומר את הפסוק? אסתר המלכה במגלת אסתר. מגלת אסתר לשון גילוי, ואחד הדברים שאסתר מגלה הוא שרש נזק – יש לה רגישות לענין. כל שרש בלשון הקדש הוא עולם ומלואו, ומאד חשוב מי מגלה אותו. מי שמגלה את שרש נזק הוא אסתר המלכה. כנראה שהנשים הצדקניות שלנו רגישות ומסוגלות לגלות את שרש הנזק, שיש נזקים בחיים. עוד יותר מתחדד בכך שהנזק כאן הוא "נזק המלך". סימן שעיקר הנזקים קשורים למלך.

נזק קטן ונזק גדול במלכות – נזק לפנימיות המלכות ונזק לחיצוניות המלכות

אמרנו קודם שיש בנזק, בפורים, מי שמחלק בין נזק קטן ונזק גדול, ואומר שפטורים רק בנזק קטן ולא בנזק גדול. אמרנו שקשה לכאורה מהו נזק קטן ומהו נזק גדול בצורה אובייקטיבית – עד כמה נזק קטן ועד כמה גדול. אמרנו שאולי צריך לומר שמשהו איכותי. אפשר לומר שבמלך יש שתי בחינות של המלך. אפשר לומר שנזק קטן הוא להזיק בקטנות של האדם ונזק גדול להזיק את הגדלות של האדם. אמרנו שעיקר המסכה היא מלך. עיקר הלוט, המסכה, הוא מלך – שררה, כמו שרש"י אומר, לשון נסיכות. מה המסכה של המלך, גם מלך מלכי המלכים הקב"ה, מה המסכה שלו? שה' מתחפש – למה הוא מתחפש? "הוי' מלך גאות לבש" – ה-גל של "רגל עגל", "גאות לבש". "הוי' מלך גאות לבש" ר"ת ים-גל – הגל יוצא מהים, כידוע. ההתנשאות על עם היא מסכת המלך, אבל מה צריך להיות בתוכו? בתכלית השפלות, כפי שלומדים מדוד מלכא משיחא שאמר "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". לכן המלך צריך בו בזמן שתי תכונות, של קטנות ושל גדלות, ועיקר המסכה שלו היא הגדלות, ה'איך גרויס' שלו, 'אני הגדול', "אנא אמלוך", בחינת "ואדוניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך" שצריך להיות אצל כל מלך. ממי הוא ירש זאת? מאבא שלו. הבעיה של אדוניה שירש רק את החיצוניות, את ההתנשאות על עם, אבל את הפנימיות לא ירש, לכן לא ראוי להיות מלך. לא ירש את ה"ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". "אין הצר שוה בנזק המלך" – יש ב-נזק, ב נזקים, להזיק למלך בגדלות שלו, לפגוע בהתנשאות על העם שלו, וגם אפשר להזיק לו בקטנות שלו, לפגוע בשפלות של המלך. להזיק היינו לערער את שפלות המלך – עד כדי כך. לפי פירוש זה, נזק קטן יותר גרוע מנזק גדול. נזק קטן מזיק את השרש הפנימי, הקטנות של המלך, השפלות שלו – שהכי קטן, "מי יקום יעקב כי קטן הוא". ההתנשאות על העם נוגעת לעם. אפשר להבין על פי הלכה, שהיות שגדלות המלך נוגעת לעם, לכן צריך לשלם – זה היחס בין המלך לעם, "מלך שמו נקרא עליהם" ו"שום תשים עליך מלך", "שיהיה מוראו עליך". צריך מורא, התנשאות של המלך, על העם. "מלך שמחל על כבודו" – על החיצוניות שלו – "אין כבודו מחול". מי שמזיק לזה צריך לשלם. אבל מי שמזיק לפנימיות הוא הזיק, ואף על פי כן בשמחת פורים יש נטיה למחול. כמו שאמרנו, אנחנו לא רוצים שתזיק למלך בשפלות שלו, שתפגע שם, אך בכל אופן אתה פטור מלשלם על פי ההלכה.

ג. שער זק

כדי שנבין לעומק, אנחנו אוהבים כל פעם לקחת שער בלשה"ק, לנתח ולתת לו מבנה על פי קבלה, פרצוף לפי הספירות. השער כאן הוא זק. יש שער שקשור לפורים, בלשה"ק – זק (זה נקרא השער של ז'ק אנד ז'יל – זה יכול להיות דף ההתחדשות של השנה הבאה, שזה משחק של פורים, שכל הבנים יתחפשו לז'ק וכל הבנות תתחפשנה לז'יל, מתוך תקוה שמבינים על מה אני מדבר). בכל אופן, עכשיו באמת זכינו לשבע ברכות של ז'ק אחד, הצרפתי, שה' הכי מתאים שם הוא ז'ק. זה שער בלשון הקדש, שער יפה וחשוב מאד.

כתר – זיקה

מה יש בשער הזה חוץ מנזק? נתחיל, שלא כדרכנו, בלשון חז"ל שהזכרנו קודם – זיקה. אין את הצורה של זיקה בתנ"ך, אבל היא מילה מאד חשובה בלשון חז"ל וגם בלשון שלנו – זיקה ושייכות. גם קשור לפורים – כל האביונים זקוקים, נזקקים. חג פורים הוא חג של נזקקים, חג של קטנים – אל תזיק לקטן, אל תעשה נזק קטן. הגם שאם עושים נזק קטן פטורים, בכל אופן לא צריך לעשות שום נזק – צריך להגיע לנסתרות ואז לא עושים שם נזקים, גם בריבוי השמחה עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. מה יש בחכמה? מי שקרא את הספר אהבה יודע שזיקה היא בכתר. שתי הדעות, "יש זיקה" ו"אין זיקה" הן בכתר. דווקא "יש זיקה" בחיצוניות הכתר ו"אין זיקה" בפנימיות הכתר – גם סוג של זיקה, רק בבחינת אין, "רישא דאין", "אין מזל לישראל".

חכמה ובינה – זקן ו-זקק

כעת נעבור לשרשי המקרא, בתנ"ך. מה יש ב-זק? זקן. חז"ל דורשים "זה קנה חכמה", אז ראוי ופשוט לשים את הזקן עם הזקן שלו בספירת החכמה. בבינה יש מזוקק, שרש זקק – שרש כפול – "מזקק שבעתים". באותה נבואה של ישעיהו, "ובלע וגו'", כתוב בפסוק הקודם "שמרים מזוקקים" – שמרים של יין, של פורים. שמרים הם הפסולת, ו"מזוקקים" היינו שכל היין הטוב כבר יצא מהם. יש "כסף מזוקק שבעתים", ויש גם "שמרים מזוקקים" – ממש בינה. זקק כמו זך, תהליך הזיקוק הוא כמו זיכוך, וכל תהליך של זיכוך הוא תהליך של בינה בקבלה, כידוע שבטול בחכמה וזכוך בבינה. שמרים מזוקקים גופא היינו מה שאמרנו קודם – "מינה דינין מתערין". בדיוק הכוונה בפסח – עוד שלשים יום פסח – מהפעמים היחידות שאדמו"ר הזקן מסביר כוונה לפי קבלה בסידורו, של שפיכות היין. שופכים את כל היין הרע, המשכר, ומוסיפים לכוס את היין המשומר הטוב, יין המשמח. זה תהליך של זיקוק, זיקוק בתוך יין. דווקא על מה שיוצא אומרים שהוא מזוקק, כלומר שכולו רע, כולו פסולת – "שמרים מזוקקים". תהליך הזיקוק הוא בבינה.

חסד וגבורה – אזיקים

מה יש בידים? כל החברה שלנו שזכו, שהזדקקו מספיק, בשביל שישימו על הידים שלהם אזיקים, הם זכו לשרש זק בחסד וגבורה, הידים. רק שיש מחלוקת בין המדקדקים האם אזיקים בא משרש בפני עצמו – אזק. כנראה שמי שעושה הרבה נזקים בפורים שמים לו אזיקים. איפה "אדם מועד לעולם"? בידים שלו. כנראה שבפורים, אם חוששים מלכתחילה שמישהו עלול להזיק מרוב שתיה, כדאי לשים עליו אזיקים מתחלת היום. ברוחניות הוא יכול לשים אזיקים על עצמו – לתקן את התפשטות כח הידים. רבינו יונה המדקדק אומר שהשרש הוא אכן אזק, אבל הרד"ק אומר שהיות שמצאנו זיקים מלשון אזיקים, הוא גם משרש זקק, וה-א תוספת. לפי רבינו יונה זיקים במשמעות של אזיקים היינו שה-א נופלת מהשרש. מענין, שה-א היולית מאד – או שבשרש ולעתים נופלת, או שלא בשרש ולעתים נוספת. שייך לאלף, "אאלפך חכמה". או שה-א היא "אחד המנוי" שלפעמים נופל מהשרש, או בדיוק הפוך, שלכתחילה לא חלק מהשרש, "אחד הלא מנוי" כנראה, "חד ולא בחושבן", ולפעמים נוסף לשרש. לפי שניהם אפשר להבין שבא אחרי זקק בבינה. אם אותו שרש, ודאי בא בהמשך – מה שאמא בא לעצור את התפשטות הנזק בידים. אם שרש בפני עצמו – כנגד החסד והגבורה.

יסוד (וכל קו האמצעי) – זיק

מה עוד יש בשער? נאמר לפי איך שאנשים אומרים – יש זיק. זיק הוא ניצוץ. זיקוקין די נור בלשון חז"ל, אבל גם בתנ"ך יש זיקות במובן של ניצוצות. כנראה חג פורים הוא חג של זיקוקים. מאד מתאים לחג פורים. איפה צריך לשים את שרש זיק? לאיזו ספירה מתאים? יסוד. ניצוצות שיוצאים ומאירים מתאימים לספירת היסוד, כמו טפות. אש. כתוב שמי שראוי להיות מלך אש יוצאת מאמתו – כך זיקות. אם יש כבר שרש של זיקה – זו זיקה בין איש ואשה. מדובר לגבי יבם ויבמה, אבל זיקה בין איש ואשה – יש זיקה או אין זיקה. לכן בספר אהבה, אמרנו שהדרגה הכי עליונה – שקשורה לכל אחד – כתר, היא זיקה. יש קשר הדוק בין כתר ליסוד, בסוד "מכתם לדוד" – הכתר הוא "כתם פז" והיסוד נקרא "מכתם", "מכתו תם". יש לנו את היסוד. ובאמת הזיקה יורדת דרך כל הקו האמצעי מכתר לדעת לתפארת – שבכולם יש זיקה והתקשרות והתחברות בין שנים ע"ד חתן וכלה – עד שמגיעה לזיק של היסוד, ודוק.

נצח והוד – זנק

איזה שרש יכול להיות נצח והוד? יש שני שרשים שכתובים רק פעם אחת בתנ"ך. אחד אמרנו – נזק. רק במגלת אסתר יש נזק. יש עוד שרש, גם עם נ, שגם כתוב אך ורק פעם אחת בתנ"ך – "ולדן אמר דן גור אריה יזנק מן הבשן". שרש זנק – דילוג, כמו "גדי קופץ" שדברנו הרבה לאחרונה. אין עוד זינוק, כפי שהאבן-עזרא מציין. איך רש"י מסביר "יזנק מן הבשן"? יש בצפון ארץ ישראל את הבשן. לפני כמה ימים דברנו על שער בש. למה לא אמרנו בשן? כי הוא שם עצם, שם מקום, ולא שרש. אפשר לומר שבשן הוא בישן, ומה התיקון שלו? כמו בצעטיל קטן של רבי אלימלך – שצריך לזנק. כך אפשר לדרוש, שיש מקום שקוראים לו בשן, ואם אתה "דן גור אריה" אתה צריך לזנק מן הבשן. אבל נאמר פשט, למה קוראים למקום בשן? יש "אבירי הבשן" ויש "פרות הבשן" – אומרים שהבשן הוא המקום הכי דשן ושמן במזרח התיכון. יש משהו מיוחד של דשן ושמן שיש שם אבירי הבשן ופרות הבשן. מה הכוונה "דן גור אריה יזנק מן הבשן"? המפרשים מסבירים שהבשן – אנחנו מדברים הרבה על zoo, גן חיות, היום הכי מקובל בעולם לא לכלוא את החיות אלא לשים אותן בטבע ולעשות שם ספארי (גם דברנו על ספארי לאחרונה) – הוא המקום הכי טבעי באזור לרבוי חיות בר, החל מאריות ושאר החיות. ארץ הבשן מלאה האריות וכל החיות, מקום אידיאלי לכל חיות הבר, לכן יש שם אבירי הבשן – יש גם אפילו פרות, כנראה לא אכלו את כולן. בכלל, יש שם אריות והכל. לכן כתוב "דן גור אריה", כמו אריה ש"יזנק מן הבשן". אם הבשן כל כך טוב, דשן ושמן ומלא אריות, למה הוא יוצא משם בכלל? רק אם הוא רואה טרף בטוח כדאי לו לזנק מתוך המקום הטבעי לו – לזנק החוצה לטרוף את טרפו. "כאריה יכסוף לטרוף" – כנראה הבשן הוא מקום של כח המדמה, לכן הוא לא בתוך ארץ ישראל. כנראה כל החיות שם הן סוגי דמיונות. לפעמים הוא מזנק משם החוצה לטרוף מישהו עם הדמיונות שלו. בכל אופן, רש"י כותב שהדן יוצא ממערת פמיאס בצפון ומתחלק לשנים. אפילו שאני יודע מה הכוונה לזנק – אף שכתוב רק פעם אחת – אני מבין שהכוונה לקפוץ, אבל לא הייתי מבין שתוך כדי הקפיצה הוא מתחלק לשנים. לשם כך אני צריך שרש"י יסביר לי. מה זה בקבלה שמישהו קופץ ותוך כדי הקפיצה הוא מתחלק? זו ההתחלקות של נצח והוד, תרין פלגי גופא. בכלל הקפיצה היא בנו"ה, ברגלים, ומה שיש מקור אחד שמתחלק לשנים – זו תופעה מובהקת שמתוך הכתר, המקום הכי גבוה, יש התחלקות. בפרצוף של בש לא היה כתר, והבשן ראוי להיות בכתר. מתוך הבשן "דן גור אריה" מזנק, ולאן מזנק ומתחלק? ישר לשתי הספירות נצח והוד.

מלכות – נזק

לגבי נזק כבר אמרנו בתחלה, "בנזק המלך" – במלכות. פעמיים נזק שוה "מרדכי היהודי" (שדי, השם שדברנו עליו בשיעור האחרון). הוא שני נזקים, שני זנוקים. אז יש לנו, אם כן, את כל הספירות. אמרנו הרבה פעמים שהמלך אחראי על שפיכות דם, ואחראי גם על נזקים. הוא הניזק העיקרי, העיקר "נזק המלך" – הוא הכי רגיש לגבי נזקים. כל הנזקים בעולם מזיקים למלכות. לעניננו – מזיק למלכות מלך המשיח, מזיק להקים מלכות ישראל בארץ ישראל. כל נזק, איזה נזק שלא יהיה, בסופו של דבר הוא מזיק למלך. לכן באמת המלך מאד-מאד צריך לשמור שלא יזיקו במדינה שלו. ולסיכום:

כתר

זיקה

חכמה

זקן

בינה

זקק

דעת

זיקה

חסד-גבורה

אזק

תפארת

זיקה

נצח-הוד 

זנק

יסוד

זיק

מלכות

נזק

ד. חטא העגל – שויון או אוטונומיה

דרישת הערב-רב – שויון או אוטונומיה

לחיים לחיים. נאמר עוד משהו חשוב מאד לגבי שויון: קודם כל, מה הפשט של "אין הצר שוה בנזק המלך"? כמו שהיום אומרים, שהוא 'לא שם' על המלך. כי אין הצר 'שם' על נזק המלך – שלא אכפת לו. מכאן שרש הביטוי. אסתר רוצה ומצליחה להרגיז את אחשורוש. הכי מרגיז שאני אומר שמישהו 'לא שם עליך'. "מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן?!". בכל אופן, יש כאן את המילה "שוה", שהיא גם לשון שויון. מה הקשר? אמרנו שכל חג הפורים הוא חג של תיקון חטא העגל, "רגל עגל" בגימטריא פורים. שם הזהר אומר שהערב-רב שהגיעו לאהרן ואמרו "עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו", שבקשו מאהרן שיעשה להם אלהים – מה פתאום?! איזו עזות וחוצפה לבקש כך מאהרן. כתוב בזהר פירוש מאד חשוב, שמאד-מאד אקטואלי גם היום, שאמרו לאהרן – בלשון חז"ל – "ממה נפשך", או שנהיה חלק אינטגרלי של עם ישראל, שוים לחלוטין, דמוקרטיה גמורה, או שנהיה אוטונומיים. או שויון או אוטונומיה – זה הזהר.

כניעה בנוכחות משה והרמת ראש כשמשה נעדר

עד אז היו נכנעים. גם מאד חשוב – כל זמן שמשה רבינו בשטח הערב-רב (גרים שלא כדבעי, ואמרנו שקשור גם לערבים) לא מרימים ראש. לא רק שלא מרימים ראש, אלא כתוב שהם מחוץ לענן יחד עם הבהמות והחיות. ממה אוכלים? רבי שמעון הוא הדעת ובנו רבי אלעזר הוא החכמה. הוא שואל את אביו, מה אכלו הערב-רב שמחוץ לענן? הרי המן היה רק בתוך הענן. הם היו צריכים לגווע ברעב. מילא הבהמות אוכלות עשב, אבל מה הערב-רב אוכלים. אומרים לו רבי שמעון, אלעזר בני, היהודים הטובים קבלו עליהם אחריות – מפסולת המן שלהם יוצאים החוצה ונותנים מנות לערב רב. כלומר, היהודים מפרישים חלק מהמן שנמצא רק אצלם ונותנים לערב-רב לאכול. כשמשה רבינו שם הערב-רב ממושמע, אבל ברגע שהוא עוזב הם מקבלים תוקף, באים לאהרן, ואומרים שלא ניחא לנו לחיות כך מחוץ לענן – או שויון מוחלט, או "עשה לנו אלהים", שיהיה לנו מנהיג. לכם יש מנהיג, שמתלבש בענן הכבוד – או שתעשה אותנו חלק מכם מאה אחוז, או שאנו רוצים אוטונומיה. הבקשה "עשה לנו אלהים" היא בקשת אוטונומיה.

אהרן חשש מהתבוללות אך לא הבין שכבר אי אפשר להפריד

מה אהרן שקל בדעתו ומה החליט בסוף ומה היתה טעותו? אומר הזהר שהוא חשב שחס ושלום – הכי גרוע זה התבוללות, ולתת להם שויון נקרא היום התבוללות (הגם שאינם בדיוק גוים, אלא ערב רב שקבלו אותם כגרים, אך בכל אופן לא רצה שיתערבו במיוחסים), ולכן טוב לי לתת להם אוטונומיה, לעשות להם אלקים, מלהכניס אותם לענן. הזהר אומר שהשיקול הזה הוא טעות. אהרן טעה כשהעדיף לתת  להם אוטונומיה – לתת להם ראש ממשלה, לתת להם מדינה. מי זה האלקים כאן? ראש הממשלה. לתת להם מדינה עם ראש ממשלה שלהם במקום להכניס אותם. לפני כמה שבועות דברנו על קונפליקט בין לא ולא, שצריך לבחור בין שני דברים רעים – לבחור את הרע במיעוטו. כאן אהרן שקל בדעתו, ובחר שהרע במיעוטו הוא לתת אוטונומיה, העיקר לא להכניס אותם פנימה ולתת להם שויון. הזהר אומר שזו טעות. מה הטעות של אהרן? שראה רק בחיצוניות, וחשב שבאמת יש הפרדה בין הערב-רב ליהודים, ולא הבין עד כמה עמוק השרשים כבר התערבו, שיש הרבה מאד יהודים שבלבם יחד עם הערב-רב (כמו שדברנו לפני יומים), ואם אתה נותן להם אוטונומיה בחוץ אתה בעצם גם מוציא חלק גדול מהיהודים החוצה. כמו שיש מי שרוצה לומר – מדינת ישראל תעשי מה שאת רוצה, ואנחנו נקים מדינת יהודה ביהודה ושומרון. זה סתם, דמיונות שוא, לא יהיה כזה דבר, לא יתנו כזה דבר. אבל מה יהיה אם חלילה וחס יתנו להם מדינה. עכשיו חשוף שהרבה יהודים כל כך מזוהים איתם, שילכו אחריהם, שיגורו שם. או שיגורו שם, בכיף, או שיעבירו כסף. כסף ותקציבים ומים וחשמל – מה שלא יהיה. ככה הזהר אומר, שזו הטעות של אהרן, שהוא חשב שאפשר להפריד. בדיוק מה שקורה היום, שחושבים שעל ידי אוטונומיה נעשה הפרדה. כמו שבנו חומה, משהו מטומטם לחלוטין, מחשבה שניתן לעשות הפרדה. כך באמת הזהר אומר בפרשת שבוע – אומרים בפורים, כי הוא התיקון של הראש הזה – שהטעות של אהרן, התמימות שלו, היה נאיבי כי היה איש חסד, שניתן להם אוטונומיה וכך נפריד ביניהם ואף אחד לא יזיק לשני. אנחנו ודאי לא נזיק להם, והם לא יזיקו לנו אחרי שנעשה להם אלקים, נתן להם אוטונומיה. טעות פאטלית, אומר הזהר, כי כבר אי אפשר להפריד – המצב כבר עבר את הקו האדום, וכבר אי אפשר להפריד.

השויון השלילי – הנזק הכי גדול למלכות

אז מה כן? אז נכניס אותם ונתן להם שויון?! אם אי אפשר להפריד, מה צריך לעשות? צריך להיות משה רבינו. משה רבינו לוקח אחריות מלאה עליהם, על החנוך שלהם, על בתי הספר של הערבים. מהגן שלהם לקחת אחריות – לא לתת להם לגדל דור אחרי דור של שונאי ישראל, שמתאבדים בשביל להרוג יהודים רחמנא-ליצלן. לקחת אחריות. יש מי שאומר לגרש אותם – אנחנו כאן והם שם. צריך לחשוב על זה. כאן הזהר אומר בפירוש שהפרדה אינה פתרון. מה פתרון? למה משה רבינו קבל אותם לכתחילה? קבל על מנת כן, רצה לטפל בהם. קבל אותם על מנת לטפל בהם, אבל לתת להם "משה גרויס", לא בתור הרגשת שויון – גם איזה משה-גרויס אחד – וגם לא לתת להם דמיון, משה-גרויס שלהם. הכל כח מדמה של אוטונומיה. איך הגענו לכל הסוגיה הזו? מהמלה "שוה", "אין הצר שוה בנזק המלך". מכאן אפשר ללמוד ששויון הוא הדבר שהכי מזיק למלכות, שויון רע, שויון מדומה. אבל אין הוה-אמינא אצל אחשורוש שיפריד, חוץ מההוה-אמינא של "עד חצי המלכות" – שמוכן לותר, לתת לאסתר עד חצי המלכות, אבל לא להפריד, רק שחצי יהיה שייך לגבירה, לאסתר המלכה. כמובן חז"ל מפרשים טפה אחרת, ש"עד חצי המלכות" היינו  ירושלים, לבנות את בית המקדש. בכל אופן, כאן יש סוגיא מאד חשובה בזהר של שויון לעומת אוטונומיה. מילים מפורשות בזהר הקדוש.

משה רבינו – לקיחת אחריות מלאה על הערב-רב

אהרן הוא לא משה רבינו – דואג לעם ישראל, אבל אין לו כתפים רחבות לקחת אחריות על הגרים, לכן מעדיף לתת להם אוטונומיה ולא להכניס אותם עם קבלת אחריות. להכניס בלי לקחת אחריות אולי באמת יותר גרוע. הפתרון הוא להתמודד עם הבעיה תוך כדי לקיחת אחריות מלאה על האנשים האלה. זה הפתרון הבלעדי. צריך להבין כמה המצב מסובך, הערבוביה בתרבות כל כך תפסה, שיש כל כך הרבה לב יהודי עם הערב-רב, וממילא יש כל כך הרבה ערב-רב בתוך היהודים. אנחנו כל השנים דורשים שאין היום ערב-רב בחוץ – אין המן – אלא מעורבב בתוך עצמנו. כבר אז, כמה ימים, חדשים ושבועות אחרי שקבלו אותם, העירוב כל כך תפס שכבר מקרה אבוד. אי אפשר להפריד אותם, הם כבר תפסו, הם בתוך העם. מה יש לעשות? רק לקחת אחריות. לכן משה רבינו, מתוך שחייב לקחת אחריות, חייב לחזור בכל גלגול, פעם אחר פעם, עד שיתקן. הוא לקח אותם, למרות שה' אמר לו לא לקחת, לא להסתבך, ועכשיו צריך לחזור כל דור עד שיתקן. מי יכול לתקן? רק משה רבינו, מנהיג אמתי, חזק, נשמה כללית (הערב רב הם בעצם ניצוצות השייכים לשרש נשמתו, שעל כן קבלם לכתחילה) – שזה מלך המשיח – שיכול לתקן. אבל אין כבר מה להפריד אותם. [בזמן עזרא כן הפרידו].

הטיפול בערבים – מדת הדין ואחריות על החינוך

זו התבוללות. שוב, הערב-רב אינם בדיוק גוים – אף שמדמים אותם לערבים – אלא גרים. את הערבים צריך לתקן עם שבע מצוות בני נח. גם נכון שיכול להיות הרבה מאד דם יהודי ויחוס יהודי בערבים. לקחת אחריות עליהם פירושו לקחת אחריות על החינוך שלהם, על המשפט שלהם. מה צריכה להיות ההנהגה עם הערבים? עם מדת הדין. אם לא מגיע להם מים – שלא שלמו את המים – אז לא נותנים להם מים. אז הם עצמם ילכו למקום אחר, כמו שהרבי אמר. אם לא שלמו את החשמל – לא יתנו להם את החשמל. אם ישלמו – לא מהכסף שנתת להם – בכללות הולכים איתם בשורת הדין, ואחראים על החינוך שלהם, יותר חשוב מהכל. הרי מאכילים אותם ארס נגד היהודים מהגיל הכי רך. זה דבר ידוע, ולא עושים נגדו שום דבר. למה יכולים לגנוב מכוניות על כל צעד ושעל ואף אחד לא עושה כלום? צריך מדת הדין, זה הכל. ברגע שיש מדת הדין כל התמונה משתנה. למה יהודי לא יכול לבנות בית ביהודה ושומרון, כי "לא חוקי" במרכאות, וכל הבתים שלהם לא חוקיים מ-א עד ת. יש כאן עוות פאטאלי, משוגע. ברגע שיש מדת הדין וברגע שיש אחריות על חינוך, הכל לגמרי אחרת. ובדרך ממילא, כמו שהרבי אמר בזמנו, אולי רובם יצאו מכאן ברצונם הטוב. אם לא – אז לא, על מנת כן. לא שויון ולא הפרדה. אין להם זכות בחירה. צריך פשוט להחזיר את הגלגל אחורנית. גם במצב היום, שאין אכיפת התורה על מחללי שבת בעם ישראל, אפשר לפעול. עד כמה שאפשר לאכוף – זו מדת הדין.

ה. "וקבל היהודים" בזהר ובחסידות

משה ירד מההר עם התורה ועם מגלת אסתר

נאמר עוד ווארט אחד קצר: כתוב באותו קטע בזהר, על מעשה העגל, משהו שהזהר מקשר בצורה מובהקת לחג פורים. כתוב שמשה רבינו ירד מההר, אחרי שה' אמר לו "לך רד כי שחת עמך", ולא פחות ולא יותר – לא פשוט מה פתאום הזהר אומר זאת באותו הקשר – הוא הוריד יחד עם התורה גם מגלת אסתר. אפשר לכתוב מליון דברים מה כלול בתורה, וכתוב שם שהתורה שמשה רבינו הוריד בפרשת שבוע כוללת כל התורה כולה – כל הדינים על כל פנים – ומגלת אסתר. איך אני רואה זאת? איפה כתוב ש"משה קבל תורה מסיני" עם דגש על מגלת אסתר? הזהר אומר שעל כך כתוב "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות". זו נקודה מאד יפה וחשובה.

פירוש החסידות ל"וקבל היהודים" – כל יהודי מקבל בפורים כמו משה רבינו

בחסידות כתוב, בלי שמביאים את הזהר הזה, ש"וקבל" לשון יחיד, שהיות שעד חג פורים היתה "מודעה רבה לאורייתא", ואז קבלו את התורה מרצון, גם מתוך מסירות נפש – שעיקר קבלת התורה בחג פורים – אז כל יהודי קבל את התורה כיחיד, על דרך "משה קבל תורה מסיני". כולנו "עם מרדכי" ו"מרדכי בדורו כמשה בדורו". במתן תורה היו מחיצות, משה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו וכו', אבל בחג פורים אין מחיצות – עגל למעליותא, שויון טוב – כולנו כמו משה רבינו, שכל אחד "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות". כך מסבירים בחסידות, יש שיחות של הרבי. הזהר אומר משהו דומה, אפשר לחשוב שאותו דבר, אבל אם מדייקים רואים שהזהר אומר בכיוון הפוך אפילו. בחסידות לא דורשים את "וקבל היהודים" על מתן תורה, אלא שכל יהודי קבל בימי הפורים כמו שמשה רבינו קבל במתן תורה – כמו שאסתר סוף הנסים גם סוף מתן תורה.

פירוש הזהר ל"וקבל היהודים" – משה רבינו הוא "היהודים"

אבל הזהר אומר משהו אחר, שאני רוצה ללמוד שמשה קבל את מגלת אסתר על הר סיני, וכאשר ירד עם התורה לעם אחרי החטא ירד עם מגלת אסתר. קודם כל, זה רמז מופלא, שאם הזהר מקשר ל"לך רד כי שחת עמך", ואז הזהר אומר שמשה ירד עם מגלת אסתר ביד, סימן שזה התיקון והתרופה – התיקון לחטא העגל הוא קשור בפרט למגלת אסתר. לכן צריך לומר שמשה הביא אתו מגלת אסתר. הוא הולך לשבור את הלוחות עוד מעט, עם כל מה שיוצא, אבל מוריד את הפטנט – את מגלת אסתר לא שבר, הוריד שלם. איך הזהר לומד זאת מ"וקבל היהודים"? אומר בכיוון הפוך, ש"היהודים" זה משה רבינו, שהיות ששקול כנגד כל היהודים קוראים לו "היהודים". מה זה "וקבל היהודים"? שיש מישהו שקוראים לו "היהודים", הוא משה רבינו, והוא קבל את המגילה והוריד אותה איתו יחד לעם.

ניצוץ משה-משיח בכל פרט ובנין משה-משיח מכח אחדות הכלל

מה ההבדל אם אני מפרש כמו הפירוש הרגיל בחסידות, שכל יהודי בפורים מקבל את התורה כמשה, בלשון יחיד, אבל המלה "יהודים" מתייחסת לכל היהודים ו"וקבל" רק חדוש שבלשון יחיד, שכל יהודי מקבל כמו משה, או שאני אומר כמו הזהר, שהמלה "היהודים" זה משה רבינו, ו"וקבל" היא הלשון הנכונה. מה ההבדל? שתי תפיסות עם הבדל עצום גם לגבי המצב שלנו היום. זה דבר שדברנו הרבה מאז ג' תמוז ועד היום: מה פתאום במגלת אסתר מספרים לי סיפור – לפי הזהר – על קבלת התורה של משה בסיני, שמשה נקרא "היהודים" והוריד אותה עם מגלת אסתר? מה זה אומר לי עכשיו? לומר "וקבל היהודים" על משה רבינו, זאת אומרת שבפורים כולנו פה יושבים בחדר, וכל עם ישראל ראוי לשבת כאן – כמו "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת" – עם ישראל יחד זה משה רבינו, זה הרבי מלך המשיח. "היהודים" זה משה רבינו. מה אם אני מפרש "וקבל היהודים" כמו בחסידות, שכל יהודי מקבל כמו משה רבינו? זאת אומרת שלכל יהודי פרטי יש ניצוץ של משה רבינו, ובפורים הניצוץ הזה מתעורר, וכל אחד – מכח הניצוץ של משה רבינו שבו – עולה למדרגה כזו, שלא עומד במחיצה מרחוק, אלא עולה להר ממש עם הניצוץ שלו. אז זה משהו פרטי, שיש הרבה ניצוצות של משה רבינו, וכל ניצוץ, המשה והמשיח הפרטי של כל יהודי, מקבל את התורה כמו משה רבינו, אבל הכל במשה רבינו הפרטי. אבל אם אני אומר כמו הזהר, ש"וקבל היהודים" היינו משה רבינו עצמו, הפירוש הוא – פשוטו כמשמעו – שעם ישראל, אם רק נתאחד כדבעי, זהו משה רבינו וזהו מלך המשיח. ואיזו תורה הוא מקבל? "תורה חדשה מאתי תצא". כלומר שהכלל, אם הוא כמו שצריך להיות, הוא משה רבינו. מה עם משיח שנצביע עליו? יהיה בסדר. נראה אותו, הוא יתגלה, הכל יהיה בסדר. אבל "וקבל היהודים" הכוונה שהיהודים, "היהודים", כולם יחד, בהם מתגלה משה רבינו ממש בהיותו שקול כנגד כולם (והיינו שמתגלה "ויהי בישרון מלך" בהיותם "יחד שבטי ישראל"). קודם אמרנו שהפרט יותר גבוה מהכלל, אבל כאן הפוך – הכלל יותר מהפרט. אומרים שלכל אחד יש ניצוץ משה, כתוב בתניא, לכל אחד יש ניצוץ משיח, כתוב במאור עינים. יפה. אבל מה עם משיח עצמו? מאיפה הוא מתחיל? גם הרבי אמר, משיח ממש מתחיל מהאחדות האמתית. אחדות מתוך מה? אדמו"ר האמצעי אומר שבפורים היהודים הגיעו לאחדות עצומה שלא היתה אף פעם. למה קבלו את התורה מחדש? אף פעם בהסטוריה של עם ישראל לא היתה אחדות כמו בשנת הגזרה. אחדות מתוך שפלות ומתוך מסירות נפש. קראנו לכך ג' אמות אמשאחדות-מסירות-שפלות. הסדר הפוך, מתוך שפלות של העם מגיעים למסירות ומגיעים לאחדות אמתית. אז, היהודים האלה שהם בשפלות ובתנועה נפשית של מסירות נפש ואחדות מוחלטת – הם משה רבינו. לא סתם "עם מרדכי" אלא מרדכי עצמו. אז מקבלים את התורה מחדש. לא רק התורה הראשונה, הגילוי הראשון מקבלים לגמרי, אלא גם את התורה החדשה מקבלים.

תיקון "ויקח מידם" – "וקבל היהודים"

אמרנו לפני יומיים שהזהר אומר שעיקר הטעות והחטא בפועל היה "ויקח מידם" – שאהרן לקח הזהב מידיהם. אם היה אומר להם לשים על הארץ ואני ארים – הכשוף לא היה פועל. "ויקח מידם" יצא 218, שוה בדיוק "וקבל היהודים". אותו ענין, "וקבל היהודים" של פורים מתקן את "ויקח מידם" של אהרן ממכשפי הערב-רב. "וקבל היהודים" כולם כאחד – "היהודים" זה משה רבינו עצמו.

ו. אהבה, אחוה ואמת

דבור על אהבת ה' לישראל מתוך אהבת ה' ואהבה בין החברים

נסיים עם עוד דבר, הכל מתוך הקטע הזה בזהר: כל הפירוש של חטא העגל מתחיל מהנושא של אחדות ישראל. שרשב"י מהלל ומשבח את תלמידיו, שכל מה שזכיתם לגילוי רזין דאורייתא ממני כי אתם אוהבים אחד את השני – רחימין – מה שלא היה בתלמידי ר"ע שלכן מתו. תלמידי רשב"י אינם מעולם התהו אלא מעולם התיקון, ועיקר עולם התיקון שיש אהבה ואחדות ביניהם. כל הפירוש על חטא העגל מתחיל מסיפור שרשב"י בא ומוצא את התלמידים עוסקים בתורת הסוד, ומריח, מרגיש עליהם, שעוסקים כאן בכמה הקב"ה אוהב ישראל. הוא לא שמע בפירוש, רק ראה על הפנים שלהם שעוסקים בסוגיא כמה הקב"ה אוהב את עם ישראל. הוא כל כך שמח שזו הסוגיא בה התלמידים מדברים, ואמר שזה סימן שאתם אוהבים את הקב"ה מאד-מאד וגם אוהבים אחד את השני מאד-מאד. כי אי אפשר לדבר על אהבה בכלל, על אהבת ה' לנו, אם אתה לא אוהב אותו, וגם אי אפשר לדבר על אהבה באמת – זה בלוף, חיצוני – אם אין אהבה לגמרי ביניכם לבין עצמכם. הוא אומר אשריכם, שאתם מדברים כמה ה' אוהב אותנו, עם ישראל. סימן שבאמת ה' אוהב אותנו, ושאתם גם אוהבים את ה', והעיקר שאתם אוהבים אחד את השני.

"רחימו ואחוה וקשוט" כנגד האבות

אז משתמש בביטוי מאד מיוחד בו נסיים. הוא אומר שהאהבה והאחדות בתוך עם ישראל – וזה ש"היהודים" הם משה רבינו, ואז "וקבל היהודים", כשכולם דבר אחד – היא "רחימו ואחוה וקשוט". רחימו היינו אהבה, אחוה כמשמעו, וקשוט פירושו אמת. מפרשי הזהר אומרים ששלש המלים כנגד האבות – שלשה כחות שיורשים מאבותינו, ש"אין קורין אבות אלא לשלשה" והם נמצאים בכל יהודי. איך יכול להיות "היהודים", משה רבינו? מכח אבות האומה. אם יש לנו זיקה לאבות, יש לנו השרשים שלהם. כתוב שהשרשים הם רחימו אחוה וקשוט. שאברהם הוא רחימו פשוט – "אברהם אֹהבי". שיעקב קשוט פשוט – "תתן אמת ליעקב". החידוש לגבי יצחק, שכאן יוצא שהוא אחוה. משהו יפהפה. קודם כל, איך בכלל בשכל הזה, שצריך להיות אהבה ואחוה ואמת – מה עושה כאן האמת? מה האמת קשורה לאהבה ואחוה? אהבה ואחוה הולכים יחד, כמו בשבע ברכות שאמרנו. לא אמרנו ב"אשר ברא" אמת, איך אמת נכנסת לסריה? כשהרבי דבר על אהבת ישראל הוא תמיד אמר "אהבת ישראל ואחדות ישראל". מה התהליך מאהבה לאחוה? אחוה היא פחות או יותר? איך אנחנו מתקדמים? לקראת מה? השכל הוא שבשלש המלים יש תהליך של התקדמות לקראת אחדות מוחלטת. אחוה היא יותר אחדות מאשר אהבה, אבל אמת כאן הכוונה לאחדות מוחלטת – יעקב, הבחיר שבאבות, וכולנו בני יעקב. האמת של יעקב, "תתן אמת ליעקב", היא על רקע האמת של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד", ומכח כך אנו בעצמנו אחד. זו האמת, שבאה אחרי שני השלבים הראשונים. קודם צריכה להיות אהבה ללא תנאי, מה שנקרא אהבת חנם. אפשר לאהוב גם מי שאינו אחיך. כתוב שהמלה "אחד" מתחילה מ"אח", ויש פעם אחת בתנ"ך "אח" במובן של אחד, שה-ד נופלת. לפי זה הגבורה של יצחק היא לקחת את האהבה של אבא שלו ולעשות ממנה תחושה של אחוה – כנראה שיש בכך צמצום, צמצום של ריכוז, ולא של סילוק. אחים ממש היינו שיצאנו מאותו רחם. אחוה לשון איחוי – אנחנו תפורים. למה אנחנו תפורים? כי יצאנו מאותו רחם. זו אחוה אחרי אהבה. אבל התכל'ס הוא "קשוט" – אמת. מה האמת? אחדות אמתית, שגם יותר מאחוה. אם אנחנו עוברים את כל השלבים האלה, שנקרא "רחימו ואחוה וקשוט" אז היהודים הם-הם משה רבינו, ואז "וקבל היהודים". זה בדיוק המסר שמשה רבינו מוריד מן ההר. זה התיקון של חטא העגל.

גילוי מה שמתגלה "בלחישו"

עוד אחרון-אחרון: הזהר אומר, רשב"י אחרי שאומר כמה שהוא שמח בתלמידים שלו, שמדברים כמה ה' אוהב אותנו, והם אוהבים את ה' ואוהבים אחד את השני, בשלש הבחינות של רחימו-אחוה-קשוט. אהבה-אחוה-אמת (= דעת, שגם בגימטריא ערב-רב – למה משה קבל אותם? כי הוא הדעת ואלה הניצוצות שלו, כך כתוב בכתבי האריז"ל וכנ"ל). אם הכל סיבות והכל מה', למה יש ערבים בארץ? כנראה יש סבה. סבת כל הסבות. כנראה שזה התיקון שלנו. אם הם פה – דרך הסבה ה' מראה לך מה התיקון שלך. צריך לדעת איך לתקן את המצב. יש סבה, גם כמו שאומרים בפשטות שיש סבה למה הם כאן. לכל דבר יש סבה, וצריך לחקור ולהתבונן מה הסבה. בכל אופן, רשב"י אומר להם שיש דברים שמגלים לי מן השמים רק בלחישו, בסוד, אבל היות שאני "הולך רכיל מגלה סוד" – לא כתוב בזהר הזה, אבל במקום אחר כתוב שכך אומר על עצמו, שכל הסודות שמגלים לי אני משתף אתכם – מכיון שאתם במדת האחדות והאהבה מגיע לכם שאגלה סוד שאמרו לי בלחישו. למה אני מגלה לכם? כי נוגע לסוגיא שאתם התעסקתם בה קודם – הסוגיא כמה ה' אוהב אותנו.

האמא-השכינה שומרת מרצועת האבא וכשהיא מסתלקת ה' רומז לצדיקים לעשות זאת

בחטא העגל כתוב "וימירו כבודם בתבנית שור אוכל עשב". מה היא "כבודם"? אמא תתאה, האמא שלנו, השכינה, המלכות, שמנהיגה אותנו ודואגת לנו. אם אנחנו מתלכלכים – השכינה רוחצת אותנו ומכפרת עלינו. אם אנחנו חוטאים, השכינה מעוררת אצל בעלה – הז"א – רחמים וסליחה עבורנו. אבל מה אם עשינו כזה מעשה רע שסלקנו וגרשנו את האמא? כך עשינו בחטא העגל. אז ממילא אין מי לעורר עלינו רחמים, לדאוג לנו ולרחוץ אותנו מהחטא. מי הוא אבא בלי אמא? ז"א בלי המלכות. אבא בלי אמא מחזיק רצועה ביד – מזהיר את הבן, אם תהיה בסדד טוב ואם לא יש רצועה. האמא דואגת שהאבא לא ישתמש ברצועה. אבל אם אין אמא, כי סלקו אותה, נשאר האבא עם הרצועה ביד – פחד. הוא אומר שכעת אני מגלה לכם סוד, שבעולם הזה אומרים אותו רק בלחש, ובעולם הבא יאמרו אותו בגלוי. מה הסוד? שהאבא – כאשר האמא נעלמת – רומז לצדיקים, לצדיק הדור, איך להתפלל מלמטה ובכך גם להמתיק ולבטל את הרצועה שהוא מחזיק בתור איום מוכרח. אם הוא לא היה מחזיק את הרצועה היה הפקר, "לית דין ולית דין", אז הוא חייב להעמיד פנים שהוא מחזיק כאן רצועה. אבל גם האבא אוהב את הילדים שלו, בדיוק כמו האמא אם לא יותר. הוא רק חייב להתחפש. הרצועה של האבא היא תחפושת, זו מסכה, אבל בלב הוא לא רוצה להשתמש בזה. הוא כאילו מעמיד פנים להשתמש, ובזמנים טובים האמא באה ואומרת – לא לנגוע, מעוררת רחמים. חושבים שבלי אמא, האבא מצד עצמו מרביץ, אבל אני מגלה לכם סוד שאמרו לי בסוד, שגם אם האמא לא נמצאת חס ושלום, וצריך להחזיר אותה כמובן, אבל אם יש זמן – כמו בחטא העגל, "וימירו כבודם [הכבוד, האמא-השכינה] בתבנית שור אוכל עשב" – האבא רומז לצדיק, תוך כדי שכאילו אומר שאני הולך להעניש אותם, איך לתקן ולהמתיק את המצב לגמרי. מה זה? הפסוק בפרשתנו "ועתה הניחה לי ואכלם". הוא אומר למשה רבינו – הם חטאו, מגיע להם חס ושלום כליון, אז הוא אומר למשה רבינו "ועתה הניחה לי", תן לי להרוג אותם. משה רבינו ברוך ה' היה מספיק חכם שהבין שכאשר אומר לו "הניחה לי" – תלוי בו. כך רשב"י אומר, שזה סוד סודות, שהיום אומרים זאת לרשב"י רק בלחש, ולעתיד לבוא אפשר לפרסם בריש גלי את הסוד, שאף על פי שהאבא חייב להחזיק את הרצועה וגם לומר שאני הולך להרוג את כולם – ואין פה שכינה בשטח – הוא אומר ורומז "ועתה". יש מאמר חז"ל "אין 'ועתה' אלא לשון תשובה", וכאן גם לשון השבת דבר – שמשה ישיב דבר צודק. "ועתה הניחה לי" – תלוי בך, שאם תתפלל תוכל להמתיק את הגזרה.

המתקה וגאולה על ידי אחדות

זו תכלית האהבה של הקב"ה לעם ישראל. אבל לגלות זאת, ולהיות אותו משה רבינו שרומזים לך איך להמתיק את הגזירה – זו ההקדמה, צריכה להיות אחדות. אם יש אחדות בין היהודים אנו אוטומטית, כולנו כאחד יחד, בדרגה הזו שגם אם יש גזרה הקב"ה רומז ל"היהודים", שהם משה רבינו, איך להתפלל. כמו שאמרנו קודם, איך יוצאים לשדה – "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" – להתפלל, ואיך על ידי כך הופכים את העגל, הופכים את הגלגל, ויוצאים מהבורסה בשיא עם כל הרווחים, בלי סוף, ואז עולים מעלה-מעלה. הסברנו כמה פעמים שבדורות עם ישראל יש 15 דורות עליה, עד שלמה המלך, "קיימא סיהרא באשלמותא", עוד 15 דורות ירידה עד יאשיהו, חורבן הבית. אחר כך בדה"י יש עוד 15 דורות עליה, עד "ענני", שהוא מלך המשיח (כך בחז"ל), ואז אין יותר. אחרי שלמדנו מהנסיון, שמלמעלה יורדים למטה – אז עולים למעלה ועפים משם, נגמר הסיפור, שזה מלך המשיח. לא מחכים שהגלגל ירד שוב למטה. שהקב"ה ירחם עלינו וישלח לנו מלך המשיח תיכף ומיד ממש. שתתקיים בנו האחדות, יתקיים בנו "וקבל היהודים", והמעשה הוא העיקר שהירושלמים יצאו מחר לפשוט יד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com