חיפוש בתוכן האתר

ל"ג בעומר ע"ב – כפר חב"ד - ההודיה שבהודיה "בואכם לשלום" למשפחת הרבסט הדפסה דוא

ל"ג בעומר ע"ב – כפר חב"ד

ההודיה שבהודיה

"בואכם לשלום" למשפחת הרבסט

2.                  א. הדעת לומר תודה

3.                  הוד: דע לומר תודה

היום הילולא דרשב"י – הוד שבהוד. באלף בית של הילדים האות דלת היא "דע לומר תודה". הוד הוא לומר תודה, ו"הוד שבהוד" היינו שאני מודה לך על כך שאתה חונן לאדם דעת ונתת לי את הדעת לומר תודה – מודה על הדעת להודות. זה "דע לומר תודה" וזה "הוד שבהוד".

יש שאלה – מה הקשר של רבי שמעון בר יוחאי להוד? הרי כתוב שבכל הזהר הקדוש רשב"י הוא כנגד הדעת והתלמידים שלו כנגד שאר הספירות. כך מוסבר, שאכן הוא בדעת, ועיקר הדעת היא הדעת לומר תודה, לכן הוא הוד[1]. בספירת העומר אין דעת, ועיקר הדעת של רשב"י מתגלה בהוד שבהוד – שהוא מודה על הדעת שה' חנן אותו להודות, לקיים את ה"דע לומר תודה". "איהי בהוד" – "לית לה מגרמה כלום", האות ד, וה' חונן אותה לדעת להודות.

קודם כל, מן הסתם חנן מודה על מה שהיה לו – שיש לו הרבה דעת כדי להודות. מי שאין לו דעת לא יכול להודות, לא יודע מה זה להודות בכלל. חב"ד היינו חכמה-בינה-דעת, והעיקר הוא הדעת. אצל רשב"י ותלמידיו החכמה היא הבן שלו, רבי אלעזר, והבינה היא רבי אבא, הסופר שלו, אבל הוא עצמו הדעת – סימן שהדעת היא העיקר. הוא יודע לומר תודה[2].

4.                  הוד – אור חוזר של הודיה על החסד

למדת ההודיה, ובפרט למדת הדעת לומר תודה, "הוד שבהוד", קוראים בספרי מוסר מדת "הכרת הטוב". לפעמים מופיע הביטוי "הכרת החסד"[3]. בתנ"ך יש כמה פסוקים שמישהו עשה חסד עם מישהו והוא גומל לו חסד תמורת החסד שהוא עשה עמו – לכן נקרא "הכרת החסד". בתוך מדות הלב גופא ההוד מודה על החסד – החסד הוא המדה הראשונה וההוד הוא המדה האחרונה בין המדות הפרטיות, כידוע שבעיקר יש ה קצוות מחסד עד הוד. החסד הוא "אור ישר" וההוד "אור חוזר" – מודה על החסד. לכן כתוב שעיקר תיקון כל ספירת העמר, מט הימים, נגמר כעת, כשמגיעים להוד שבהוד, שהוא האור החוזר של החסד שבחסד – בכך סיימנו את כל התיקונים הפרטיים של ימי הספירה. אחר כך שאר הימים הם 'כוללים', אבל כל הפרטים נגמרו כעת, כשהגענו ל"הוד שבהוד".

5.                  דעת להודות על מה שלמעלה מהדעת

כתוב ש"כל אור חוזר, חוזר לקדמותו ממש". לא רק שהוא חוזר לחסד שבחסד, שהוא מודה על החסד, אלא עיקר החידוש שיש לו את הדעת להודות על החסד, שהדעת היא ה"מפתחא דכליל שית", כוללת את כל המדות, וביום הזה מקבלים דעת. תמיד מפרשים לכאורה אחרת לגמרי ש"הוד" היינו להודות למה שלמעלה מטעם ודעת, וממילא "הוד שבהוד" ("מודים דרבנן") הוא עוד יותר למעלה מטעם ודעת. כעת מסבירים ש"הוד שבהוד" הוא תכלית הדעת הדעת להודות, "דע לומר תודה".

צריך לומר שאין פה שום סתירה בין השנים, ואדרבא – כדי להודות על מה שלמעלה למעלה מטעם ודעת צריך שכל. ככל שאתה מודה על מה שיותר למעלה מהדעת צריך יותר שכל, להכיר שיש מה שלמעלה מהשכל. צריך הרבה שכל כדי להכיר שהשכל שלי מוגבל, ויש מה שלמעלה מעלה ממנו, ולהודות עליו. אבל הכל מתחיל מהדעת להודות על החסד שעושים לך – החסד שה' עושה, והחסד שאחרים עושים.

6.                  הכרת הטוב – יסוד עבודת ה' ותיקון המדות

יש מאמר חז"ל מפורסם ש"כל הכופר בטובתו של חברו סופו לכפור בטובתו של ה'". לכן בעל "חובת הלבבות" – ספר תיקון המדות בעם ישראל, ספר המוסר הראשון בישראל, עד כדי כך שהבעל שם טוב התבטא שהוא המהדורה החדשה של "חובת הלבבות" – מסביר בהדגשה (הרבי רצה שילמדו ספר זה היטב) שתיקון המדות מתחיל מהכרת הטוב, היכולת והדעת להודות, ולא רק להודות לה' אלא להודות לבני אדם. אם אתה לא יודע להודות לבני אדם, כופר בטובה שלהם, אתה אוטומטית כופר בטובה של ה'.

7.                  הכרת הטוב ביחס לכלל ולממסד

היום יש שאלה שמעסיקה הרבה – איך להודות גם לצבור, לא רק לפרט. אם מישהו עשה לך טובה – ודאי שצריך לומר לו תודה רבה. אם הקב"ה – שהוא גם אחד, "אחד יחיד ומיוחד" – עשה לי טובה צריך לומר תודה. אבל מה קורה אם הממסד עשה לך טובה? דבר שבהחלט יכול להיות... כמו שאצל הקב"ה כל נשימה היא טובה, כלומר שלרוב רובן של הטובות שהקב"ה עושה איתנו אנחנו בכלל לא מודעים, וככל שיש יותר דעת אני יותר יודע שכל נשימה היא מה', "'כל הנשמה תהלל יה', על נשימה ונשימה צריך להעלות קילוס", כך ככל שיש יותר דעת יודעים שבלי המלכות איני מסתדר.

אז לכאורה, יש גם דבר חיובי חוץ מ"הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". "שאלמלא מוראה וכו'" זה הצד הלא טוב, שצריך להתפלל שיתקיים כי אחרת יהיה בלאגן, אנרכיה. מי רוצה אנרכיה? לא רוצים אנרכיה. אבל חוץ מזה יש גם טוב, לא רק שבלי המלכות "איש את רעהו חיים בלעו", אלא יש כל הזמן טובות שמקבלים מהמלכות.

לכאורה מי שיש לו דעת, מי שהגיע ל"הוד שבהוד", שזה הענין של לג בעומר, צריך להיות כל הזמן בהרגשה של הכרת הטוב, שזה התיקון של לג בעומר, התכלית של הכרת הטוב, תכלית "דע לומר תודה" על כל דבר ודבר. עצם הדבר שנתנו לי להכנס לארץ בגבול – זה לא היה פשוט... [עכבו את חנן במשטרת הגבולות]. אז השאלה אם אתה ברוגז שהיה קשה, או שאתה מודה להם מאד שסוף כל סוף נכנסת. זה הענין של לג בעומר, מה להגיד? ברוגז שעשו לי קושי להכנס, או שאני מודה שב"ה ה' עזר לי להכנס לארץ ישראל. כמובן שכל הסיפור קשור ל'סיבות', איך אדם תופס אותן (איך ר' אשר היה מגיב? אפשר לנחש; לא לנחש – לדמיין). לכן אנחנו רצינו היום, לכבוד רשב"י – הוד שבהוד – לדבר אודות הכרת הטוב לפרט ולכלל.

8.                  התיחסותו של רשב"י לממסד הרומאי וההפרש בינו לבין היחס ליהודים

ההתחלה – מה הסיפור של רשב"י שבגללו נכנס למערה? בגלל שלא דבר יפה על הרומאים, על המלכות. לעומת זה, עמיתו, שהוא גם צדיק יסוד עולם – רבי יהודה – נעשה בזכות אותו סיפור "ראש המדברים" בעם ישראל, כלומר 'ראש הדוברים' קבל עם ועדה וקבל המלכות, מפני שהוא זה ששבח את מעשה הרומאים. רשב"י גינה, ובגלל הגנאי שלו היה צריך לברוח, ולהשאר במערה קודם שתים עשרה שנה, ואחר כך הוא יצא ושרף את העולם. את העולם של הרומאים? לא, הוא שרף את העולם של היהודים, שרף את המדינה, כי ראה שהיא אינה מתנהגת על פי תורה (החל מכך שרוב הציבור מניחים חיי עולם, לימוד תורה, ועוסקים בחיי שעה, עניני פרנסה). אמרו לו – לא, לא הוצאנו אותך מהמערה כדי לשרוף את המדינה. לכן החזירו אותו עוד שנה, עד שיצא בסוף ממותק (בנו, רבי אלעזר, המשיך לשרוף, אך הוא ריפא, דומה למה שהרבי אמר שאם יש כבר נטורי קרתא אז אני כבר יכול לדבר אחרת...).
לפי זה, מה עיקר מוסר ההשכל שהוא למד? בין ישראל לעמים, שיש כנראה הבדל בין הרומאים לבין היהודים. לא כתוב בשום מקום שהוא חזר בו בכהוא זה מהיחס לרומאים ולכוונות שלהם. מה הוא אמר? שכל הכוונות שלהם כשעושים לכאורה דברים טובים, כשבונים בנינים וגשרים ובתי מרחץ וכו' וכו' – הכל לשם התאוות שלהם, הכל "לגרמייהו". הוא לא חזר בו. אצל יהודים כנראה שכל המערה היה להגיע לסוף פרק
א של ספר התניא, ששם מוסבר שיש הבדל עצמי בין יהודים לבין גוים, מצד הנפש הבהמית (הנפש האלקית של היהודי מופיעה רק בתחלת פרק ב). אצל יהודים הנפש הבהמית היא אחרת, היא בסוד "עץ הדעת טוב ורע", שיש שם גם טוב. הגם שכתוב, במיוחד בזמן התנאים, שיהודי שעזב את הדרך לגמרי וכפר ונעשה מין ר"ל זה יותר גרוע מגוי ר"ל – אף על פי כן.

כנראה שבסוף שלש עשרה שנה הוא כבר למד תניא והגיע למסקנה שלא משנה [למד גם פרק לב], יהודים זה אחרת. זה הנושא. ברור שכל הענין הזה נוגע לרשב"י – איך להתייחס למציאות, איך להודות על 'מה יש', ולא רק להתרגז על 'מה אין'. כמובן שהבירור הזה הוא בירור הכי יסודי לנו, לחבר'ה שלנו, כדי שנוכל להתקדם בענינים שלנו, ב"דרך חיים" שלנו, צריך לברר את הנושא הזה טוב-טוב.

9.                  רבי יוסף מטארני

מקור ההשראה של הדברים שנאמר עכשיו הוא מדרשות מהרי"ט – דרוש ב לפרשת שופטים. משם לקחנו את רוב הדברים. רבי יוסף מטארני, הבן של רבי משה מטארני, המבי"ט, שהוא החבר וגם בר הפלוגתא של מרן הבית יוסף בצפת. בנו גם גדל בצפת אבל אחר כך נסע כשד"ר לטורקיה ושם תפסו אותו, ואחר כך נעשה חכם-באשי של כל טורקיה. הוא היה חכם מופלא, ויש לו שו"ת וגם ביאורים על הש"ס והרמב"ם שלא יצאו לאור. חוץ מהשו"תים שלו יש גם דרשות לפי סדר התורה. שוב, ההשראה היום – רוב חומר הגלם – בא מדרוש ב לפרשת שופטים.

בפרשת שופטים יש גם את פרשת המלך וגם שופטים וגם הכהנים – כלומר, פרשת שופטים היא בעצם הפרשה של "שלשה כתרים", כשם הספר שיצא לא מזמן, בהיותה הפרשה בתורה בה ענינים אלה הכי מרוכזים, לכן בה המהרי"ט עוסק בדברים אלה. נתחיל ברמז נחמד: רבי יוסף מטראני = רבי שמעון, לכבוד רשב"י, גם קשר בין יוסף לשמעון.

10.             המשנה הכי כללית של רבי שמעון – "שלשה כתרים"

הוא פותח את הדרוש במשנה אולי הכי מפורסמת של רשב"י – "שלשה כתרים הם, כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהם". לפני כמה ימים, בפסח שני, אמרנו שאולי המאמר הכי חשוב של רבי מאיר בעל הנס הוא "בין כך ובין כך אתם קרוים בנים" והמאמר הכי חשוב של הרבי שלו, רבי עקיבא, הוא "'ואהבת לרעך כמוך' רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה". יש קשר הדוק בין המאמר של רבי עקיבא והמאמר של רבי מאיר. אפשר לומר שהמאמר הכי חשוב, הכי כללי, של רבי שמעון – חבר של רבי מאיר – הוא המאמר "שלשה כתרים הם".

עם ישראל זכו לשלשה כתרים, שהראשון, "כתר תורה", הוא הכי גבוה ו"מונח בקרן זוית" – כל יהודי יכול לרשת אותו, הוא הפקר. הכתרים לכאורה הולכים לפי יחוס – כתר כהונה ניתן לאהרן וצאצאיו וכתר מלכות לדוד וביתו. כתר כהונה הוא אהרן, כתר מלכות הוא דוד וכתר תורה הוא משה, אבל כתר תורה מונח הפקר לכל יהודי, וברגע שאתה לוקח את כתר התורה אתה נעשה יורש עצר של משה רבינו. גם כתר שם טוב מונח הפקר לכל אחד ואחד. בשביל כתר שם טוב צריך להיות רק חסיד של מורנו ישראל בעל שם טוב, ואז יש לך קשר למי שבאמת הכתר גלוי על ראשו – מלך המשיח.

מי שרוצה לצייר את הכתרים יסתכל בשל"ה הקדוש דפוס נח"ת (שנת לידת הבעל שם טוב), ושם הציר צייר בשער את שלשת הכתרים ביחד עם הילד הקטן שהוא ה"כתר שם טוב". משה רבינו עם כתר תורה על ראשו, אהרן הכהן עם כתר כהונה על ראשו, דוד המלך – עם הכנור – וכתר מלכות על ראשו, ובצד יש ילד עם כתר שם טוב על ראשו (אחר כך, כשיתפנה פה, אפשר להסתכל בתמונה).

בכל אופן, בהחלט נראה לי כרגע שאין מאמר יותר כללי של רשב"י (אפשר להציע...). כשרוצים לומר את המאמר שלו, כמו שלרבי עקיבא יש את המאמר שלו (פשוט) ולרבי מאיר את המאמר שלו (גם חידוש), כנראה גם לרבי שמעון יש את המאמר שלו. כך המהרי"ט פותח את הדרשה ב"שלשה כתרים הם" ומסביר בהרבה אופנים שונים. כשרק מתחילים לקרוא את הדברים שלו רואים שהוא בקי מופלג. בלשון החיד"א, בשם הגדולים, כל הש"ס – בבלי וירושלמי – מונחים אצלו בכיס. כדאי להסתכל במה שכתוב עליו בשם הגדולים.

11.             שלשה כתרים – זרי הארון השלחן ומזבח הקטרת; כתר שם טוב – המשכן ושמן המשחה (שמצטרף לכל כתר)

המהרי"ט אומר, בין היתר, ששלשת הכתרים הם שלשת הזרים שדברנו עליהם לא מזמן, במשכן ובמקדש. הזר של ארון הקדש הוא כתר תורה, של השלחן כתר מלכות ושל מזבח הקטרת כתר כהונה. לפי זה מפרש מאד יפה את "כתר שם טוב עולה על גביהם", שכמו חופה – עצם המשכן, האהל, הוא כתר שם טוב.

הוא אומר יותר מכך: כתוב "ומשחת את המשכן ואת כל אשר בו", צריך למשוח את הכלים בשמן כדי שיקבלו קדושה. בלי משיחת הכלים – כמו מלך המשיח – הקדושה לא חלה עליהם, כולל הזרים שלהם. הוא אומר שברוחניות יש את החופה מלמעלה, המשכן עצמו, ויש את שמן משחת קדש שהוא גם "כתר שם טוב". כאילו שמהמשכן מטפטף שמן משחת קדש (מאותו שמן שממנו משחו זה עתה את המשכן עצמו – "ומשחת את המשכן [שמזה נמשכת המשיחה של] ואת כל אשר בו") ומושח את הכלים. הוא אפילו מדייק ומחדש שלדעתו אם מושחים את הכלים מחוץ למשכן המשיחה לא תופסת, כי כתוב "ומשחת את המשכן ואת כל אשר בו", ורק כשהם "בו" הקדושה חלה.

איך אני יודע ששמן קשור לכתר שם טוב? מפורש בקהלת "טוב שם משמן טוב". הוא מסביר למה כתוב שלשה כתרים ולא ארבעה כתרים? כי אם כתר שם טוב לא מצטרף לכל אחד מהקודמים הם לא שוים כלום. "כתר תורה" בלי "כתר שם טוב" הוא גארנישט. להיפך, כל כתר בלי כתר שם טוב הוא חילול ה', כמו שיש סיפורים בתנ"ך – כהן גדולה בלי שם טוב זה חילול ה', מלך בלי שם טוב הוא חילול ה', גאונות בתורה בלי שם טוב היא חילול ה'.

12.             נתינת כבוד מפורשת בשלשת הכתרים אך מותנית בכתר שם טוב

הוא מביא את רש"י שמסביר מה הפשט של "כתר" בכל אחד מהכתרים האלה – שהתורה מצווה לכבד את היהודי שזכה לכתר. זה הפשט של כתר. כתר היינו נתינת כבוד. על התורה כתוב "והדרת פני זקן", שיש מצוה לכבד את הזקן. מי הוא הזקן? לא זקן בגיל אלא "זה קנה חכמה", תלמיד חכם. התורה אומרת "והדרת פני זקן" – מצוה לכבד אותו. זו המשמעות של הכתר. כך יוצא גם מהרמב"ם, אבל הוא מביא מרש"י. מהו כתר כהונה? "וקדשתו", מצוה לכבד אותו בכל מקום. כתר מלכות הוא "שום תשים עליך מלך", שיהא מוראו עליך ו"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול", כי הכבוד הוא כתר המלכות שלו.

הוא אומר שלא מצאנו בשום מקום מצוה לכבד מי שיש לו כתר שם טוב, בעוד לכל אחד אחר יש פסוק. הוא אומר שזו עוד הוכחה שכתר שם טוב מצטרף לכל הכתרים – לא צריך פסוק נפרד. הוא לא אומר בסגנון זה, אבל אפשר לומר שהוא הכתר של התורה שבעל פה (וכמבואר אצלנו בכ"ד שראשית הגילוי של התורה שבעל פה קדמה לגילוי של התורה שבכתב, עוד מזמן האבות, וגם לפני זה בסוד "דרך עץ החיים" – "דרך ארץ קדמה לתורה", סוד "כתר שם טוב" [רמז לתורה הנלמדת בבית מדרשו של שם בן נח]). או, בסגנון אחר, הוא הכתר של הנסתר שכתוב בין השיטין של כל התורה כולה, שאין מלה בתורה שלא אומרת שעיקר הכבוד – כבוד אמתי, לא כבוד חיצוני – הוא למי שזכה לשם טוב שאליו צריכה להיות הכרת הטוב (הכרת אותיות הכתר, זה הכתר שלו).

זו משנה בפרקי אבות, "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכל מי שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו". ידוע הסיפור מהבעל שם טוב שיצא וחזר משנה זו כלשונה לתלמידיו, והם היו בהתפעלות אין סופית.

13.             כתר שם טוב – בזכות הכרת הטוב

הוא ממשיך להסביר – לא אומר במפורש בדרוש, אך כך יוצא – קשר בין "שלשה כתרים" להכרת הטוב. כל דרוש שלו ארוך מאד, וכל החצי הראשון של הדרוש כאן הוא על שלשה כתרים, וכל החצי השני של הדרוש הוא על הכרת הטוב. ממילא יוצא שיש קשר בין רשב"י ומאמרו הכי חשוב, "שלשה כתרים הם", למדה הכי חשובה בתיקון הנפש, מדת הכרת הטוב. לא רק שצריך להכיר טובה למי שהוא אדם טוב, שיש לו "כתר שם טוב", אלא כנראה שזו גם המדה של מי שזוכה לכתר שם טוב. כתר שם טוב יש למי שהוא אדם טוב, טוב לשמים וטוב לבריות, שהוא הדוגמה החיה של אדם טוב – קידוש ה' לעומת חילול ה'.

מתחיל מכך שיש לו דעת ויודע לקיים "דע לומר תודה". זה היסוד המוסד שעושה ממנו אדם טוב, וממילא, מכח הכרת הטוב שלו עצמו, הוא זוכה שכל הבריות אוהבים אותו – "אהוב על הבריות" – כי הוא גם מודה לכולם. כולם עושים לי טובה, ביודעים או שלא ביודעים, וככל שאני מכיר בכך ומודה לכולם, כך כולם אוהבים אותי.

14.             תיקון האהבה – מה' לישראל (או"י); תיקון ההוד – מהבריות לה' (או"ח)

הודיה היא בטול – שאני גארנישט, ומה שעשיתי הוא שום דבר. כל מה שעשיתי בהודו זה כלום, הכל ממך ה', "כי ממך הכל ומידך נתנו לך", ואני רק מודה לכולם, כל מי שסייע בידי. לפי המוסר צריך לא להיות כפוי טובה של בני אדם, ומכך מגיעים להכיר בטובה של הקב"ה. הכרת הטוב לבריות היא המבחן והאימות להכרת הטוב לה'.

לפעמים אומרים שצריך להתחיל מה', כמו ב"ואהבת לרעך כמוך" – המאמר העיקרי של רבי עקיבא, שייך בפרט ל-לב הימים הראשונים של ספירת העמר. כך כתוב ב"היום יום" בשם אדמו"ר הזקן שאהבת ישראל גדולה מאהבת ה' כי התכלית היא "לאהוב מה שהאהוב אוהב". המשמעות היא שמתחילים מאהבת ה', ואז מגיעים לאהוב מה שהוא אוהב שזה יותר גדול מאשר רק מלאהוב אותו. חסד הוא אור ישר – אהבה – וצריך להתחיל מאהבת ה'. ליהודי יש 'חוש' באהבת ישראל, ואז הוא לא זקוק לכאורה לשום דבר אחר – הוא לא צריך לייצר אהבת ישראל. כלומר, לכאורה לא צריך לייצר אהבת ישראל מתוך אהבת ה' – זה כבר חשבון, לאהוב את ישראל כי ה' אוהב אותם ("אהבתי אתכם אמר הוי'"), ואם יש לי חוש אני אוהב יהודים בלי חשבון. אבל באמת גם מי שאוהב בחוש צריך חשבון, כמו אברהם אבינו שאוהב את כולם אבל אומר לאורחים שלו לברך ברכת המזון.

זו העבודה של מי שהולך להיות שליח חב"ד בבית חב"ד – עבודת אברהם. רוצים להיטיב בפשטות, אבל צריך לומר להניח תפלין, לברך וכו' – חנן יספר לנו איך הצליח לעבור את הגשר הזה. זה להיות כמו אברהם, שאוהב את כולם, אבל בסוף צריך לומר שיש ברכת המזון. הכל הכרת הטוב – אתם חושבים שאכלתם משלי, אבל טעות, אכלתם משל רבונו של עולם, ואם אינך רוצה לברך תשלם (בבית חב"ד לא נוהגים עד כדי כך!). זה קשה מאד. לכן באמת צריך להגיע לאותו "היום יום".

חסד הוא אור ישר, אבל הוד הוא אור חוזר – מתחיל מלמטה, מבני אדם. תיקון האהבה – גם אם יש לי בטבע – צריך להתחיל מלמעלה, מאהבת ה'. אבל תיקון מדת ההוד שלי מתחיל מלכתחילה מבני אדם, מלמטה למעלה. יתכן שיש לי איזה חוש שאני מודה על כל נשימה – יפה מאד. זה החוש הראשון, אבל צריך לעבוד. לעבוד פירושו לאמת ולתרגם זאת לבין אדם לחברו, שיהיה מצב של "רוח הבריות נוחה הימנו", ואז אמירת התודה לה' תהיה אמת. אם אין את הבסיס של אמירת תודה לבן אדם ההודיה לה' לא אמיתית.

מה שרוצים לברר היום – איך אומרים תודה לציבור. אם איני יכול לומר תודה לאדם, איני יכול באמת לומר תודה לה', הגם שיש לי איזה חוש של הכרת רבונו של עולם שנותן לי הכל. החוש הוא טבע ראשון, ויכול להיות טבע ראשון טוב – לא חייב להיות רע – אבל אמת היא טבע שני, כידוע הגימטריא. טבע שני הוא עבודה, והשאלה מאיפה מתחילים אותו – מלמעלה למטה או מלמטה למעלה.

הכל הכנה להכנס לנושא של הכרת הטוב והקשר שלה לשלשת הכתרים של רבי שמעון בכלל, ובפרט שזה כתר שם טוב, בחינת מורנו רבי ישראל בעל שם טוב, בחינת משיח. כתר שם טוב תלוי בהכרת הטוב, "דע לומר תודה", "הוד שבהוד", היום בספירת העמר, תכלית ספירת העמר, השמחה של רבי שמעון, שהוא רבי שמח. שמחה היא אמא ו"בינה עד הוד אתפשטת", ומגיע לתכל'ס היום, הוד שבהוד, שמחה שבשמחה – יום מאד שמח.

יש לנו פה כלי – נשיר "ואמרתם כה לחי". חנן אומר שעל כל נשמה ונשמה שמגיעה לבית חב"ד צריך להגיד תודה לה'.

15.             ב. פרצוף הכרת הטוב

עכשיו נתחיל את 'פרצוף הכרת הטוב' שלנו. נתחיל להתבונן, לבנות פרצוף, של הכרת הטוב – על בסיס הדרשה של המהרי"ט. עשרות גדולי ישראל הם התלמידים שלו, ביניהם בעל "כנסת הגדולה" (על שם הכנסת אליה אנו מצפים).

16.     כתר: הכרת הטוב של ה׳

בכתר נתחיל מכך שגם הקב"ה מכיר טובה. זה הווארט המפורסם של הבעל שם טוב על הפסוק בתהלים "ולך אדנ-י חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". השאלה הידועה – מה החסד אם הקב"ה משלם לאיש כמעשהו? לכאורה אין בכך חסד – זהו תשלום שמגיע לאדם. יש בכך ריבוי פירושים, ש'זמן' שלם בשכם עיה"ק, ליד יוסף הצדיק, למדנו אותם[4].

יש גם בתניא פירוש, אבל הפירוש המקורי של הבעל שם טוב בכתר שם טוב – "כתר שם טוב עולה על גביהם" – הוא שבאמת האדם שעושה משהו לא עושה כלום, כמו שחנן יכול להעיד. בלשון הבעל שם טוב, בסך הכל, במקרה הטוב, הוא מסייע שאין בו ממש, כמו אחד ששם ידים על קורה להוציא מהחדר עם עוד מישהו, שכל כובד המשקל על השני, והוא רק שם ידים כאילו הוא מסייע. באמת הוא רק מסייע, שאין בו ממש, ואף על פי כן קוראים לו "מסייע", ולא רק שנקרא כך, אלא אם סייע במשהו טוב הקב"ה נותן לו שכר כאילו הוא עשה. מי נותן לו את השכר? השני שסחב את הקורה. הקב"ה באמת עושה הכל, והוא אומר שאם אתה רוצה להיות שותף רק תשים ידים ותראה את עצמך כמסייע. אבל אם מישהו זוכה ועושה כך – ה' משלם לו "כמעשהו", כאילו הוא עשה הכל. "ולך אדנ-י חסד", ומה החסד שלך? "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", כאילו הוא עשה. אין הכרת הטוב יותר מזה.

17.             הכרת הטוב בכל מקרה בו נראה – מזוית ראיה כל שהיא – שמישהו גמל טובה

מה אפשר ללמוד לגבינו? הרי אנחנו צריכים להתדמות אליו יתברך. יש מצוה בתורה ללכת בדרכיו. הקב"ה אומר לאדם שעשה מצוה "תודה רבה", וגם מחזיר לו חסד וטובה בתשלום מלא "כמעשהו". דברנו לפני כמה ימים על שלם – תשלום – ושמנו אותו בכתר. תשלום עושה שלמות, מגלה את השלמות העצמית.

מה לומדים כאן מהקב"ה? שאם מישהו עשה משהו עבורי, אף על פי שאני יודע טוב-טוב שבעצם הוא לא פעל כלום. אבל או שנדמה לו שהוא כן עשה, או שגם הוא עצמו יודע שלא עשה שום דבר והכל רק מ'סבה', אבל אולי למישהו מהצד שמסתכל על המעשה נראה שהוא עשה משהו. לא משנה, אם יש איזו הוה-אמינא – מאיזו זוית הסתכלות בכל העולמות (אפילו מהעולמות החשוכים שלא רואים את האמת) – שאפשר להעלות על הדעת שהוא עשה לי משהו, אז אני מחזיר לו חסד ומכיר בטובתו כאילו הוא עשה, הגם שאני יודע שהוא לא עשה שום דבר. זו הכרת הטוב בדרגה הכי גבוהה, הכרת הטוב של כתר.

מי נוהג כך כל הזמן? הקב"ה בכבודו ובעצמו, שאני לא עושה שום דבר, ואף על פי כן הוא אומר לי תודה רבה מכל הלב (חוץ מכך שמשלם שכר). הוא אומר לי תודה רבה עם חיוך מאד גדול, והחיוך שוה את הכל – כל השכר מגיע מהחיוך של הקב"ה. תודה שהנחת תפילין, וכל שכן שעזרת למישהו אחר להניח תפלין. הדוגמה והלימוד הללו של הכרת הטוב, גם למי שבאמת לא עשה כלום, הם ודאי הכרת הטוב בדרגה של כתר עליון (והוא סוד ה-כ של "כמעשהו"[5], ומה עוד ש"כמעשהו" עולה אמת[6], אהיה ברבוע – "אהיה אשר אהיה", שם הכתר).

18.             סוגית הכרת הטוב ביחס לממסד גם אם רק נדמה שהיטיב

כל מה שעכשיו נלמד, ננסה לחשוב ביחס לממסד. המהרי"ט כמובן לא מביא דוגמה זו, אבל מכל הדוגמאות שמביא הוא על סף להגיע לכך שכל אזרח צריך להודות למדינה. אומר משהו דומה – תיכף נאמר (כשנגיע לספירת היסוד).

אנחנו, בהתבוננות מהתחלה עד הסוף, תכלית הכוונה שלנו היא לברר נושא זה – לכן צריך לחשוב על כך בכל מקרה. למשל בכתר, איך לברר את אמירת תודה רבה לממסד השולט, שאתה חי בו? אתה כל כך לא אוהב את זה ולא רוצה להיות כאן תחת ממשל שאינו הולך בדרך התורה והמצוה, שאינו מבחין בין יהודי לגוי ואף עלול להפקיר משום כך דם יהודי ר"ל. יכול להיות שהרבי לא בא לארץ כי לא רצה להיות תחת המקיף של הכת המושלת בארץ, לא רצה להודות לכך, כי אם אתה כאן אתה חייב להודות, אז מוטב להשאר בברוקלין ניו-יורק. גם שם צריך להודות, על ממלכת הגוים צריך להתפלל כי אחרת "איש את רעהו חיים בלעו" – זה רק על צד השלילה, כמו שאמרנו קודם. האמת לאמתו, צריך לציין, שגם שם הרבי אמר שזו מלכות חסד – גם גינה כשהיה צריך, כמו כאן, אבל גם שבח על דברים טובים.

שוב, מה יש לנו פה בכתר? לתכל'ס נגיע במלכות של הפרצוף שלנו, אבל הכתר והמלכות קשורים, "כתר עליון איהו כתר מלכות". גם כאן, אף על פי שאני יודע טוב-טוב שהם לא עשו כלום, ושהכוונות שלהם הן כך וכך, צריך להודות. מה אמרנו כרגע? שאם יש איזו נקודת מבט של מישהו בעולם, מה שלא יהיה, שנדמה – הגם שזה שקר – שהוא עשה לי טוב, אז אני צריך להודות לו. את זה לומדים מהקב"ה – "ולך אדנ-י חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", כאילו עשה. אפשר לחשוב שרק במקרה שאצלו יש הוה-אמינא שהוא עושה טוב, אבל אמרנו גם יותר מזה כנ"ל – זה אכן נושא עמוק שטעון בירור.

בכל אופן, הענין בכתר הוא שצריך להודות גם למישהו שאתה יודע שבאמת לא עשה – או שאתה עצמך עשית, סובבת את זה, כמו ה' לגבי האדם, או שמישהו אחר עשה. לא משנה – נדמה שהוא עשה לך חסד, צריך להודות, מכל הלב. איך לסווג כאשר לוקחים בחשבון נתונים אחרים, כמו יניקה לחיצונים, וכן השלכות לעתיד וכו' – מתי כן ומתי לא – צריך לכתוב על זה שלחן ערוך. יש אנשים שיכולים להתחיל בשו"ע של הכרת הטוב, שמגיע לו שו"ע. יותר מכל דבר אחר, צריך דעת לשם כך – "דע לומר תודה".

19.     חכמה: הזהירות מלהיות "לוה רשע ולא ישלם"

נלך הלאה, הראש כאן – החב"ד – הן עדיין לא הדוגמאות שהוא מביא. דוגמאות של ממש להכרת הטוב הן המדות, אבל היסודות הם בחב"ד. הוא כן כותב אותם כיסודות, ועדיין קשור לחלק הראשון של הדרוש, שהולך על שלשת הכתרים. בתקופה הזו של ספירת העמר אנחנו לומדים פרקי אבות, גם כדי לתקן את המדות.

איפה בפרקי אבות מופיעה המשנה העיקרית שנוגעת למדת הכרת הטוב? זו המדה הכי חשובה, צריכה להיות בפרקי אבות. אומר המהרי"ט שהכרת הטוב של פרקי אבות היא בפרק ב, פרק שני, דעה של רבי שמעון, אבל לא רבי שמעון בר יוחאי אלא רבי שמעון בן נתנאל[7] – שהדרך הרעה שיתרחק ממנה האדם היא "הלוה ואינו משלם"[8]. "איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם?" שואל רבן יוחנן בן זכאי את חמשת תלמידיו. כל אחד אומר דבר אחר, ובסוף הוא אומר "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם". הוא אמר "לב רע", כמו שקודם אמר "לב טוב" (כולל מט ימי הספירה, כללות תיקון המדות).

רבי שמעון אמר על ה"דרך טובה שידבק בה האדם" – "הרואה את הנולד". על ה"דרך רעה שיתרחק ממנה האדם" הוא אומר "הלוה ואינו משלם", וממשיך "אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום שנאמר 'לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן'".

מה הקשר למה שאמר על צד הטוב? אצל כולם היה ברור שהצד הרע הוא הפוך מהצד הטוב, ואצלו לא מיד ברור רק כאשר מתבוננים קצת – הוא לוה ולא משלם כי לא רואה את הנולד שלא יהיה לו לשלם או שלא יספיק לשלם מכל סבה שהיא (או שגרוע מזה שלא ירצה לשלם). אבל מה זה אומר בנפש שמותר לקחת ובסוף לא לשלם? שחסר לו היסוד של הכרת הטוב, שקבל ממישהו משהו אבל לא מחזיר לו. אין משהו יותר גרוע מזה – שאתה לוקח ממישהו משהו ואחר כך כופר בטובתו.

נשים לב שהצד הרע, מי שלא מכיר בטוב, מי שלא יודע לומר תודה – גם לומר תודה בפועל, בהחזרת החסד, ההלוואה שנתן – נקרא או "כפוי טובה" (ביטוי אחד בחז"ל) או "כופר בטובה". כופר לשון כפירה. כאן יש רמז שהוא פשט, פנימיות הפשט, שכפירה בה' היא כפירה בטובתו. כך מאמר חז"ל שהזכרנו קודם, "כל הכופר בטובתו של חברו סופו לכפור בטובתו של הקב"ה", ומי שכופר בטובתו של הקב"ה כופר בקב"ה. אם כן, הכפירה בטובת החבר היא ה'שער' לכפירה בקב"ה.

אם רוצים לנתח לשונית, יש ודאי קשר בין "כפוי" ל"כופר" (תוספת ר – מלה דומה, אך שתי מלים), שניהם משער כף[9].

אומר המהרי"ט שמי שמדתו היא לוה ואינו משלם נקרא "כופר בטובה", וממילא מי שבפרקי אבות הכי רגיש, מבטא את הענין של הכרת הטוב או הכרת החסד הוא דוקא רבי שמעון בן נתנאל[10].

20.             ראית הנולד יש מאין גורמת להחזרת היש לאין מתוך הכרת הטוב

נשים זאת בחכמה, למה? הוא אפילו לא כותב מה הוא אמר על צד הטוב, ה"דרך טובה שידבק בה האדם", אך הוא אומר "הרואה את הנולד", דבר שנאמר בחכם. במסכת תמיד, בגמרא, כתוב "איזהו חכם? הרואה את הנולד". אם כן, כאן יש להכיר בטוב, שתלוי בחכמה שלך. אדם שרגיש לא לכפור בטובה, לא יקח הלואה אם יש לו תחושה שלא יוכל להחזיר אותה. הוא ימנע ודאי מלקחת את ההלואה כי הכרת הטוב כל כך מושרשת אצלו, שאם יש ספק-ספיקא שלא יוכל להכיר בטוב ולשלם גם לא יקח את ההלואה.

אם כן, הכרת הטוב תלויה בחכמה שלו, במדת "הרואה את הנולד" שלו. הדבר תואם את מה שרבו של רבי שמעון בן נתנאל, רבן יוחנן בן זכאי, כינה אותו "ירא חטא". יראת חטא היא בחכמה, ומיראה זו זוכים לראיה, להיות "רואה את הנולד".

מי שקורא את הדרוש של המהרי"ט רואה שגם הוא קושר את זה לחכמה, עליה כתוב "החכמה מאין תמצא" – החכמה היא הרגשה של "מאין תמצא", וכתוב בתניא שה"רואה את הנולד" היינו הראיה שהעולם נברא יש מאין בכל רגע תמיד, ואל יוציא האדם את עצמו מהכלל, שגם אני מתהווה בכל רגע יש מאין.

מה קשור להכרת הטוב? אם הוא אומר שבחינה זו קשורה ל"הלוה ואינו משלם", זאת אומרת שהכרת טובת ה' בחכמה היא להחזיר את היש שלי לאין. כל הישות שלי, התדמית האישית שלי בלשון הרבי, הציור שלי כיש (בחינת הציור שדברנו לפני כמה ימים), באה מאין. מישהו – האין האלקי – נתן לי אותן, הלווה לי אותן. מה היא ההכרה בטובה? להחזיר, לשלם את החוב ("פריעת בעל חוב מצוה", מצוה לשון צוותא, חיבור ויחוד, ושרש כל יחוד בחכמה). צריך כל הזמן להחזיר, כל רגע, כמו שאני מתהווה כל רגע.

מה אמר המגיד? יסוד תורת החסידות: שהקב"ה כל רגע בורא את העולם יש מאין, ועבודת הצדיק, "ועמך כֻלם צדיקים", היא להחזיר את היש לאין כל רגע. יוצא לנו כעת שהחזרת היש לאין בכל רגע בחיים היא בעצם הכרת הטוב – הכרת הטוב בדרגת החכמה. שהיש מכיר באין, ולא כופר בו – לא כופר בכך שהאין נותן לי את האני שלי כל רגע. מה אני צריך לעשות? לא להיות אחד שהוא "לוה ואינו משלם", אלא מיד לשלם, להחזיר את היש לאין, להפוך את האני לאין. העבודה הזאת היא העבודה של הכרת הטוב בדרגת החכמה.

21.     בינה: מדת האורח הטוב – "בשבילי נברא העולם"

אחר כך, בדרגת הבינה, הוא מביא – גם בתחלת הדרוש שלו – את מאמר בן זומא (שבין הארבעה שנכנסו לפרדס הוא כנגד מח הבינה, כפי שמובא בכתבי האריז"ל). אחד הדברים החשובים שהוא אומר שפעם אחת ראה אוכלוסיא של ששים ריבוא וברך "ברוך חכם הרזים" (כהוראת המשנה בפרק הרואה). אדמו"ר הזקן מביא זאת בהקדמת התניא – חשוב מאד.

אחר כך המשיך לומר – מה שלא מצוטט בתניא – "וברוך שברא כל אלו לשמשני"[11]. זו מתחילה להיות תפיסה צבורית. קודם הוא רואה את הצבור, כל הששים ריבוא – איפה הם נמצאים? באמא, "ישראל עלו במחשבה". הוא גם עלה למקום גבוה, מעלה ההר (מעלה הר הבית, המקום אליו עולים כל ישראל, כל הצבור), ושם הוא השקיף על הששים ריבוא ואמר "ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני".

האם זו ישות? כמו שאבא הוא אין אמא היא יש – אז אולי זו ישות מנופחת של בן זומא, ש"הציץ ונפגע" בפרדס מצד מוחין דאמא. מה פשר הדברים? הוא אומר שפשוט לגמרי לנו שלא יתכן כלל וכלל שאמר זאת מתוך איזו ישות שפלה, ח"ו, אלא מה? בגמרא ממשיך בן זומא לספר אודות מנהג האורח הטוב. יש אורח טוב ואורח רע, ומה מנהג האורח הטוב? שאחרי שבעל הבית מכבד אותו, וכך עושה לכולם – יש כאן הרבה אנשים – האורח הטוב יוצא ואומר לכולם "כל מה שעשה בעל הבית לא עשה אלא בשבילי". מה האורח הרע אומר? לא חִסר לו כלום, לא נגע לו שום דבר מה שעשה עבורי (ומה שעשה עשה בשביל אשתו וכו').

הדוגמה בחז"ל של אי הכרת טוב היא האורח הרע. בכך המהרי"ט מתחיל את הדיון. הדוגמה הקלאסית של הכרת הטוב היא האורח הטוב. הוא אומר מתוך גאוה וחשיבות עצמית, כמה אני חשוב שהכל עשה בשבילי? לא, הכל שבח לבעל הבית. אדרבא, אפילו בשבילי – שאני גארנישט, שום דבר, אין ואפס, תולעת ולא איש – כל מה שבעל הבית עשה, עשה בשביל התולעת, עשה בשבילי. וכך פירוש מאמר זה של בן זומא, "ברוך שברא כל אלו לשמשני". זו הכרת הטוב בדרגת אמא.

בגמרא הוא מביא על כך פסוק מאיוב, שאליהוא אומר לאיוב בסוף הספר – הוא המוכיח הטוב של איוב – "זכֹר כי תשׂגיא פעלו אשר שׁׂררו אנשים". שוררו לשון ראיה, "שׁוּר", כך מפרש רש"י בתנ"ך, אבל הוא מפרש לשון שירה. מישהו עשה סעודה ואני אחוז אחד ממנה, אז אשבח אותו לפי האחוז שלי בענין? לא, צריך להרגיש על כל חלק, שכל מה שעשה, עשה הכל בשבילי. כך מסביר את פשט הפסוק, וזה הסבר מאמרו של בן זומא "ברוך שברא כל אלו לשמשני". זו כבר מתחילה להיות הכרה בטובת הצבור.

22.             מעלת האדם כיצור מדיני (והחסרון בנסיון להסתדר לבד)

בכך מתחיל המהרי"ט דרוש זה. אחר כך הסתכלתי איך מתחיל כל דרשותיו בפרשת בראשית (כדי לתפוס ראש של חכם כדאי תמיד להסתכל איך מתחיל בבראשית). הוא מתחיל שם מאד דומה – כאן מתחיל עם רבי שמעון בר יוחאי, בעל ההילולא של היום, "רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם", אבל מיד אומר שהקב"ה ברא את האדם להיות "אדם מדיני". מה פירוש אדם מדיני? שזקוק לרבים. האדם לא יכול להסתדר לבד בעולם הזה – המאכל שלו, הלבוש שלו, הבית שלו. בשביל בית הוא צריך מישהו שיבנה לו וישפץ לו את הבית (כמה אנשים כאן...). בשביל לבושים – צריך מישהו שיתפור לו בגד. בשביל מאכלים צריך איזה מפעל שיעשו את המאכלים שצריך.

וכן ממשיך בן זומא במאמר הנ"ל:

בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית אמר ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני הוא היה אומר כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול חרש וזרע וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה ואחר כך אכל ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש גזז ולבן ונפץ וטוה וארג ואחר כך מצא בגד ללבוש ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני וכו'.

בבראשית כותב המהרי"ט שלא טוב שאדם ירצה להיות עצמאי. היום יש דעה אצל אנשים מסוימים שהכי טוב לאדם להיות עצמאי – לגדל ירקות בגינה שלי, לתפור את הבגדים שלי, לבנות את הבית שלי בידים שלי. הוא אומר שזה לא תואם את תכלית הכוונה של בריאת האדם, לא טוב שתעשה הכל לבד (על דרך "לא טוב היות האדם לבדו וגו'"). כאן הוא פותח שאדם צריך להיות חלק מהחברה, זקוק לחברה.

הדבר קשור למה שכתוב בחסידות, ואנו מסבירים תמיד לגבי זווג (הפשט של "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו"), על "העטֻפים ללבן והקשֻרים ליעקב" – שמי שחושב שיכול להתחמם לבד שייך ללבן, לקליפה, ומי שצריך להיות קשור שייך ליעקב. כאן אומר זאת על החברה – הרמב"ם מאד מדגיש זאת – לא לדמיין שאני יכול לחיות לבד. ממילא צריך כל הזמן להחזיק טובה לצבור, כי בלעדיו אין יכולת להתקיים.

נשמע מאד קרוב למדינה. זה עדיין לא מדבר על מדינה, בפרט אם יש מי שקורא לה "מדינת הכופרים" – כנראה שכופרים בטובה של מישהו. קודם כל כופרים בטובת ה', כמו שהרבי אומר, שאם רק היו מודים לה' על הנסים היה כן ענין לחגוג יחד מה שה' עושה כאן בארץ. אני חוזר פעם אחר פעם, שכל העסק כאן מורכב לגמרי. אבל המהרי"ט כדי להבין את הדרוש של רבי שמעון הוא מתחיל בכך שאדם הוא מדיני, זקוק לאנשים.

23.             חסרון האדם מפתח את השכל – התמודדויות המדות דורשת המשכת מוחין

איך מתחיל המהרי"ט את הדרוש הראשון בבראשית? מתחיל מכך שאומר שיש דרשנים, רבנים שקדמו לו, שכאילו התלוננו – קצת אפילו על פי אסמכתא במשנה – שלכל חיה בעולם מזומנים כל הצרכים, ורק האדם משום מה הוא נעבעך, הוא מסכן, אין לו את מה שהוא צריך. כאילו שזה חסרון באדם, שאין לו את מה שהוא צריך – לכולם יש את מה שהם צריכים לשם הקיום, ורק האדם נברא מהרגע הראשון שיוצא מהבטן הוא לגמרי זקוק, אין לו את הצרכים המינימאליים שלו (חוץ ממה שכתוב במשנה שהוא קיפח את פרנסתו).

הוא אומר שאת מה שיש אנשים שתופסים זאת כחסרון של מין האדם – אני תופס כמעלת מין האדם. מה מעלתו? שיש לו חכמה. אולי ברגע הראשון שיוצא מהבטן לא רואים ומרגישים, אבל יש לו חכמה. מה היא החכמה? לא מדבר שם על האדם המדיני, אבל קשור לכך. הוא אומר שמי שהוא בר דעת ויש לו חכמה, עיקר החכמה היא איך להסתדר במצב שלא הכל מזומן ומצוי לך. מכיון שה' נתן לאדם חכמה ורצה שישתמש בה, הוא חייב לא לתת לו הכל. אם הכל היה זמין – הוא לא היה צריך לפתח את החכמה שלו, ולא היה מנצל את עיקר המעלה של האדם.

נאמר באותיות שלנו: יש שכל ויש מדות. השכל ממונה על המדות – "מח שליט על הלב" – כדי לפתח אותן. כמו כעת, החוש של איר הוא שכל-מחשבה, ונועד לפתח את המדות בימי ספירת העמר. מדות הן גם מלשון התמודדות – ודאי דברנו על כך פעם. מה השכל עושה למדות? החכמה של האדם – "אתה חונן לאדם דעת... חננו מאתך חכמה בינה ודעת", "דעה בינה והשכל" – היא לא רק כדי שיתקן את המדות ויהיה אדם טוב, אלא שמכח המדות (הרגש שלו, ההתפעלות שלו, עצם האנרגיה שלו) יוכל להתמודד עם מציאות שלא בנויה להיטיב איתו אוטומטית. כלומר, הוא צריך להתמודד, צריך להסתדר. ה' שם את האדם במצב הזה – צריך להסתדר. הלב צריך להסתדר, הרגש צריך להסתדר – צריך ללמוד איך להתמודד. מי נותן את הכח לזה? השכל הטוב. אם הכל יהיה 'פיקס' השכל יתנוון. כך הוא פותח הדרוש שלו בבראשית.

24.             שעור ראשון בחסידות: "אין עוד מלבדו"-"בשבילי נברא העולם"-"גם זו לטובה"

כאן הוא פותח את הדרוש בכך שהאדם הוא מדיני, והיות שהאדם הוא מדיני הוא מגיע לענין של בן זומא, שאומר "ברוך שברא כל אלו לשמשני". אומר שלא מתוך ישות חלילה, אלא מתוך מדת האורח הטוב. קצת פלא בעיני שלא הביא מאחז"ל מפורש, שיותר דומה והוא יסוד היסודות, שעל כל אדם לומר "בשבילי נברא העולם". סך הכל מה בן זומא עשה ואמר? אמר משהו דומה למה שכתוב במשנה, שכל אחד צריך לומר "בשבילי נברא העולם".

יש שיעור יסודי מאד, שצריך ללמד בהודו ובכל מקום – גם בארץ – השיעור של א-ב-ג. לא יודע אם כולם מכירים. חב"ד היא א-ב-ג – חכמה היא "אין עוד מלבדו", בינה היא "בשבילי נברא העולם" ודעת היא "גם זו לטובה"[12]. יש חובה להתמחות בשיעור הזה – שיעור ראשון-ראשון לכולם, ג מוחין חב"ד. "בשבילי נברא העולם" היינו הבינה לנהוג במדת האורח הטוב. תיכף נגיע ל"גם זו לטובה" שנוסף בדעת. כאשר מחזירים את היש לאין בחכמה כנ"ל בעצם מכריזים ש"אין עוד מלבדו".

25.     דעת: "לב לדעת" – מדת הכרת הטוב

נסיים את הדעת של הפרצוף ונעשה הפסקה עם עוד ניגון, וצריך להכיר בטובה של מי שהכין לנו את הגשמיות לכבוד רשב"י. על דעת הוא מביא פסוק בסוף התורה – פסוק שהרבי מאד אוהב אותו ומדגיש אותו, שיש לנו ספר בשמו ואפילו ישיבה בשמו. פעם היה לנו שיעור שהביטוי הזה מופיע פעמיים בתנ"ך, "לב לדעת", אבל הפעם העיקרית היא בסוף התורה – "ולא נתן הוי' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה".

באותו יום משה נתן את התורה לשבט לוי, ואז כל העם באים וצועקים למשה שהוא מקפח אותם ("אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה וניתנה לנו ומה אתה משליט את בני שבטך עליה"), ורש"י מביא שאז משה מאד שמח – רק היום אני רואה שאתם דבקים בקב"ה. אבל לפני שרש"י מביא סיפור זה ("שמעתי שאותו היום וכו'") על סוף הפסוק (ד"ה "עד היום הזה"), הוא מביא את הפשט של "לב לדעת" – "'ולא נתן הוי' לכם לב לדעת'. להכיר את חסדי המקום ולידבק בו". זו לשון רש"י על פי חז"ל.

ארבעים שנה הולכים במדבר ורואים נסים ונפלאות שהקב"ה עושה להם (כמו שנאמר בפסוק הקודם, "המסות הגדלת אשר ראו עיניך וגו'"), ופתאום – אחרי ארבעים שנה – קורה איזה קליק בראש, שפתאום ה' נותן להם לב לדעת, להכיר את חסדי המקום (שמזה זוכים לדבקות – הדבקות באה מהכרת הטוב, הרי עצם ענין ההכרה בנפש היא פנימיות הדעת, וכן הדבקות היא פנימיות הדעת, ע"ד "ודבק באשתו וגו'" "והאדם ידע וגו'"[13]).

26.             לעמוד על דעת משה – לקבל את מדת הכרת הטוב שלו (תנאי לכניסה לארץ)

היות שזה מדובר ביום האחרון של משה רבינו, שרשב"י הוא הגלגול העיקרי שלו, אז כנראה כל מה שעבר על משה ביום זה עובר על רשב"י ב-לג בעומר[14], והדבר הכי גדול לא שייך רק למשה אלא נוגע לכל ישראל – הוא נותן את הדעת שלו לעם ישראל. הרי חז"ל דורשים על הפסוק, והרבי תמיד מביא, ש"עד ארבעים שנה לא קאים איניש אדעתיה דרביה".

לפי זה לומדים מהפסוק משהו נורא, געוואלד, שהדעת של משה היא להכיר בחסדי המקום. חושבים שהדעת של הרבי היא איך הוא לומד תורה – יש לרבי, משה רבינו, דעת איך לומד תורה, משיג אלקות, עף לגובה בעולמות העליונים, באדם קדמון – ואחרי ארבעים שנה תשיג את דעתו. זה גם נכון (אולי תשיג זאת), אבל זה לא העיקר. הפשט של רש"י, שאדם אחרי ארבעים שנה עומד על דעת רבו – לא רק אחרי שבע שנים, אלא אחרי ארבעים שנה – ודעת רבו היא להכיר בחסדי המקום (ועל ידי זה לידבק בו). משה הכיר בחסדי ה' מהיום הראשון – לא אמר שאני עושה, אלא ה' עושה. לכן בהגדה של פסח כתוב "אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח" – ר"ת משה.

מי יודע זאת הכי טוב? משה – הוא יודע שמשה לא עשה שום דבר, הכל חסדי המקום. אבל זה לוקח לעם, המטומטמים האלה, כולנו, ארבעים שנה להכיר שכל מה שקרה כאן זה חסדי ה'. ברוך ה' שאחרי ארבעים שנה סוף כל סוף, גם חידוש, תופסים שה' עשה כל זאת. רואים איזו מדה זו היא הכרת הטוב, שלוקחת ארבעים שנה. אחרי שאתה מקבל הכרת הטוב אתה ראוי להכנס לארץ ישראל. אם רוצים להקים משהו בארץ ישראל – במה תלוי? בהכרת הטוב, הכרת החסד. קודם כל קבלת כעת את הדעת של משה רבינו. כל חסיד רוצה לקבל את הדעת של הרבי, ולפי זה היינו לקבל את מדת הכרת הטוב שלו. אם אין לרבי הכרת הטוב – הוא לא רבי. אם הוא רבי, הוא מצטיין קודם כל בהכרת הטוב. אם אתה רוצה לקבל את הדעת שלו – תקבל את הכרת הטוב שלו. זה הפשט של "לב לדעת".

27.             לימוד מדת הכרת הטוב מיתרו

אמרנו שבשיעור היסודי שלנו חכמה היא "אין עוד מלבדו" – קוצק, עולים לגגות וצועקים "אין עוד מלבדו". גם בבינה עולים לגג, רק שמהגג מסתכלים על הצבור, על המדינה, וקודם כל אומרים "ברוך חכם הרזים", באמת לעשות כזה דבר (כזאת מדינה) צריך להיות מאד-מאד חכם, אתה הקב"ה, וגם "ברוך שברא כל אלו לשמשני" (ואם המדינה לא נוהגת כראוי כנראה שאיני ראוי שיהיו לי משמשים צדיקים, הכל תלוי בי – אם אני הייתי בסדר אז גם המדינה היתה בסדר).

אמרנו שדעת היא "גם זו לטובה". הוא מביא כאן – בהמשך, לקראת סוף הדרוש שלו – מדרש חז"ל לא כל כך ידוע, הפלא ופלא, שאם יש מדרש אחד בכל חז"ל שהוא ר' אשר נטו לענין הסיבות הוא המדרש הזה. מה המדרש אומר? הבנות של יתרו חזרו לאבא שלהן ואמרו ש"איש מצרי הצילנו מידי הרעים וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן". יתרו אמר להן "ואיו? למה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם" – למה עזבתן את האיש? אין לכן מדת הכרת הטוב?! יתרו הוא שאומר "ברוך הוי'" – הגוי, הגר, צריך ללמד אותנו את מדת הכרת הטוב, ואז אפשר לקבל את התורה.

עוד מעט צריך לקבל את התורה, וכתוב שאי אפשר לקבל את התורה בלי ה"ברוך ה'" של יתרו. למה? כנראה שיש איזו אטימות אצל יהודים מלהכיר בטוב. לקבל את הכרת הטוב כדבעי ממשה לוקח ארבעים שנה, אבל כדי לקבל את התורה כבר צריך טפת הכרת הטוב (שעל כן לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן – צריך הכרת הטוב על לחם, פרנסה, מן השמים. וכן בכל שנה ושנה צריך את הקדמת לג בעומר, הוד שבהוד, הילולא דרשב"י, מתן פנימיות התורה, שכולה הכרת הטוב, "אין טוב אלא תורה" דקאי בפרט על האור הגנוז בתורה, כדי לקבל את התורה בשלמותה בחג שבועות), אז צריך להביא את יתרו – גוי, כומר שעבד כל עבודה זרה שבעולם – שבסוף אומר "ברוך הוי'", ואז אפשר לקבל את התורה.

איך אני יודע שיש ליתרו הכרת הטוב? מכאן, שהבנות אומרות שמישהו עשה להן טובה, איזה "איש מצרי" הציל אותן מהרועים, אז הוא מיד שואל אותן – איפה הוא[15]? למה עזבתן אותו?! עשה טובה, אז צריך להזמין הביתה שיאכל לחם, ויש גם בכך רמז שאולי ישא אחת מכן, כפי שאכן קרה. "ויואל משה לשבת את האיש" – למה הסכים להשאר בבית, להיות איידם של כומר? למה משה הסכים? כנראה הרגיש שלבן אדם הזה יש איזו מדה מיוחדת שהכל כדאי בשבילה – מדת הכרת הטוב. כדאי להיות איידם שלו[16].

28.             מקור תפיסת הסבות במדרש – "איש מצרי הצילנו"

כל זה רקע. מה המדרש אומר? מדרש מופלא: למה הן אמרו "איש מצרי"? הרי הוא היה איש עברי ולא איש מצרי[17]. אמרו כך כי התלבש כאיש מצרי? לא, אם כך סתם היה צריך לכתוב שאיש הצילנו מיד הרועים – למה להדגיש פה את הביטוי "מצרי" כשהוא לא מצרי? על פי פשט אין הבנה.

לפי המדרש יוצא שהבנות לא היו כפויות טובה לגמרי. אחרי שהוא הציל אותן הן ודאי אמרו לו תודה רבה – איננו מכירות אותך, אבל הצלת אותנו מידי הרועים. לא הזמינו הביתה, אבל ודאי הודו על המקום שהוא הציל אותן. מה הוא ענה להן? אני לא הצלתי אתכן, "איש מצרי" הציל אתכן. אם יש מקור לר' אשר בחז"ל – זה המקור. איש מצרי עשה משהו איום ונורא (בא על אשת איש ועינה את בעלה), ואני הייתי צריך להרוג אותו, ולכן הייתי צריך לברוח, ואז הגעתי לכאן ומי הציל אתכן? "איש מצרי".

חז"ל מביאים לכך משל: משל לאדם אחד שנשך אותו ערוד, משהו מסוכן ביותר, והתרופה אם חס ושלום נושך ערוד מישהו היא שירוץ למים ולטבול בהם. נשך אותו ערוד, רץ למים, וראה שם תינוק שטובע במים והציל אותו. התינוק מודה לו מכל הלב "הצלת את חיי!", והוא אומר לו – לא אני הצלתי לך את החיים, אלא הערוד הציל לך את החיים. אותו פרינציפ. זה המקור של המושג סבה. ברגע שאתה זוקף את זה לסבה – לא אני עשיתי כלום אלא הסיבה – מי היא הסבה? המצרי? הערוד? סבת כל הסבות הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו.

29.             הכרת "גם זו לטובה" מתוך הבנת הסבות

מוסר ההשכל, שהוא מסביר מאד יפה בדרוש, שחסיד אמתי באמת רואה את הנולד, ובכל דבר שנראה רע הוא מיד מתרגם ורואה את תכלית הטוב שתצא מזה. היינו ממש מדת נחום איש גם זו – "גם זו לטובה". תכלית הטוב שתצא – או שיודע ממש, או שמאמין (מדת רבי עקיבא – "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"), יש לו חוש שתצא מזה תכלית טובה, ולכן מהרגע הראשון שהדבר הרע לו קורה, הוא כל כך קשור ומאמין בה', שיודע שבטוח יצאו איזה רוח והצלה לו וליהודים מסבה זו. אז יכול לומר לבנות "איש מצרי" הציל אתכן.

הן באו ליתרו, והוא שאל איפה הוא? הן אמרו שהוא מזמן מת – המצרי הציל אותנו. אמרנו לאדם תודה, והוא אמר לא לומר לי תודה רבה אלא למצרי – ספר להן את הספור ושכנע אותן, אז לא היו צריכות יותר לעשות. מה יתרו מוכיח אותן? זו חכמתו (כנראה שהוא יהודי, שייך ל"עם חכם ונבון", המיחס את הסבה לזולת ולקב"ה), הוא אומר להם, אף על פי כן – הגם שרחמנא סובב זאת (המצרי הוא סבה מאת ה') – צריך להכיר גם לו טובה. אדרבא, כמה שהוא מוציא את עצמו מהתמונה כך יותר צריך להכיר לו טובה. כמה שהוא מחזיר את היש שלו לאין – כמו שאמרנו בחכמה – צריך הכרת הטוב.

הכרת הטוב כאן היא ממש "גם זו לטובה" – להכיר בטוב, שאת כל הטוב שיצא מהסיפור הזה אני זוקף לסבה הראשונה, אף על פי שהיא משהו רע לגמרי, וממילא הקב"ה תמיד יוצא צדיק וטוב. כל מה שהוא עושה משהו שנדמה רע – בסוף יתגלגל לטוב, ואז לא לשכוח שהמצרי או הערוד עשה.

עד כאן השלמנו את המוחין של הכרת הטוב – כחב"ד. אז צריך להמשיך את המדות של הכרת הטוב.

עכשיו צריך לשיר את בר יוחאי של החסידים, של רבי מרדכי מנדבורנא זכותו יגן עלינו. יש פה שפע לכבוד רשב"י – שכולם יתענגו על רוב שלום. על ההכשר הטוב במטוס כותבים "יאכלו ענוים וישבעו".

30.     חסד: הכרת הטוב של יתרו במעשה בפועל

כתוב שהיום הזה הוא יום סגולה לבנים – שיהיו הרבה-הרבה בנים, בנים ובנות עוסקים בתורה ובחסידות. באמת זה קשור לסיפור של יתרו, שממנו יצאו בנים. "במה יזכה נער את אָרְחו" – ווארט של המגיד לאדמו"ר הזקן, ש"במה יזכה נער?" על ידי הכנסת אורחים. יתרו לא אמר סתם, נצנצה בו רוח הקדש, "קראן לו ויאכל לחם", שמא ישא אחת מכן, ומכך יצאו פירות מתוקים. לכן עיקר הסיפור שספרנו קודם היה שייך לדעת, והבאנו את המדרש בגלל הענין של "גם זו לטובה", ששייך לדעת, אבל עצם הכרת הטוב שיתרו מלמד את הבנות – "ואיו?!". אולי "איש מצרי" וכו', אבל היה בן אדם בסיפור הזה, ואם עשה לכן טובה לא מספיק לומר לו תודה רבה – צריך לקרוא לו הביתה, שיאכל לחם. זה הפשט – הכנסת אורחים. מזכיר את אברהם אבינו (שגם הוא גר צדק, אך לא כמו יתרו שהרי בן שלש הכיר אברהם את בוראו), ומכאן אפשר להבין למה יתרו זכה לכל הגדולה שזכה – כי יש לו את המדה של הכרת הטוב.

החידוש כאן שצריך ללמד את הבנות שלך הכרת הטוב, איך להכניס אורחים, כי נשים לפעמים עינן צרה, והתיקון של "עינן צרה" הוא שרה, כידוע הווארט בסיפור של האריות, שהיא היוצאת מהכלל. כל בת ישראל היא בת שרה, וכנראה שיש לה כח להיות יוצאת מהכלל, ומי שיוצא מהכלל הרבה יותר טוב ממי שיש לו את הענין מלכתחילה, כלומר, הכנסת האורחים שלה היא ביתר שאת ויתר עז.

בכל אופן, מכאן שהאבא צריך ללמד את הבנות להכניס אורחים. יתכן שהן בנות צנועות, שאומרות – נזמין גבר הביתה?! לא כך למדו אותנו ביעלת חן! בכל אופן, יתרו אומר שכאן היו צריכות לומר – יש לנו אבא בבית וכדאי שתבוא הביתה להכיר אותו. בכל אופן, זו הכרת הטוב של החסד. סתם חסד הוא כמו חסד של אברהם אבינו, שהוא מכניס אורחים, ובכך הוא זוכה לכל תולדות עם ישראל – "במה יזכה נער את ארחו".

31.             "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"

היות שדברנו בחסד על יתרו, יש גם משהו נוסף. הכלל הגדול בחז"ל שצריך לומר דבר בשם אומרו, וכך מביא גאולה לעולם – זו גם מדת הכרת הטוב, "אין טוב אלא תורה". אם יש לך טוב-תורה ממישהו תכיר תודה. זה מביא גאולה לעולם, וסימן שהגאולה לנו אנו מצפים כל רגע תלויה רק במדה אחת – הוד שבהוד[18].

[מה החידוש בהכנסת אורחים?] "דע לומר תודה" שיבוא גם בפועל, במעשה. המעלה בחסד של אשה על צדקה של גבר שנותנת חסד זמין, אוכל זמין. החסד הכי זמין הוא "קראן לו ויאכל לחם" כך מכירים בתודה תכל'ס. צריך לקרוא לו ויאכל לחם [הכניסו פיתות]. הנה הגיע הלחם. לכבוד רשב"י נעשה הפסקה של נטילת ידים כולם מוזמנים ליטול ידים לכבוד רבי שמעון בר יוחאי וקבלת פנים לחנן והמשפחה שלו, וגם הספר החדש[19]. כדאי לומר ברכה אחרונה על מה שאכלו עד עכשיו.

32.     גבורה: הכרת הטוב של שאול בבירור הקיני מתוך עמלק

הגענו לגבורה, ואמרנו שגם קשור ליתרו – קשור לשאול המלך: במלחמת עמלק, לפני ששאול יורד להלחם בעמלק הוא קורא לקיני – בני יתרו ואומר להם "סֻרו רדו מתוך עמלקי פן אֹסִפך ואתה עשיתה חסד עם כל ישראל בעלותם ממצרים". קודם כל, הוא מדבר לצאצאים, דור אחר, בכל אופן הוא אומר "ואתה" – קורא לכל צאצאי יתרו "ואתה" – שאתה, הקיני, "עשיתה חסד עם כל ישראל". מה החסד? הפירוש הכי פשוט, שנתן עצה לענין השופטים בתחלת פרשת יתרו – נתן עצה טובה למשה רבינו, כך מסבירים הפשטנים לגמרי כמו המצודות.

רש"י אומר שהחסד הוא אותו חסד שאמרנו קודם, לכן הגבורה בת זוג של החסד – "ואיו למה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם". איך אומר שעשה חסד עם כל ישראל, הרי עשה חסד רק עם משה רבינו?! ללמד שכל מי שעושה חסד עם גדול ישראל נחשב שעושה חסד עם כל ישראל. מה שהוא עשה חסד למשה רבינו, שלא היה כפוי טובה אלא שלם לו את החסד שעשה עם הבנות שלו, נקרא שעשה חסד עם כל ישראל, ולכן מגיע לו להנצל מתוך עמלק. מענין שהם גרו בתוך עמלק.

יש מי שאומר שהחסד שהוא עשה עם כל ישראל הוא שיתרו בא למדבר בתחלת פרשת יתרו – לפני מתן תורה – ועשו סעודה לכבודו (כמו כאן). מהסעודה נהנו כל גדולי ישראל – משה עמד עליהם, אבל אהרן ובניו וכל הזקנים – ואף שלא בטוח שכל עם ישראל טעמו מהסעודה, אבל היות שבזכותו עשו חסד ונהנו גדולי ישראל, שהוא היה הסיבה למסיבה, נקרא שעשה חסד עם כל ישראל. כלומר, שמי שהוא סבה למסיבה, במיוחד אם יושבים בה גדולי ישראל, נקרא שהוא עושה חסד עם כל ישראל.

בכל אופן, יש כאן שלש דעות מה החסד שהוא עשה. זה שמודגש כאן שאתה עשית חסד עם כל ישראל – משהו מיוחד במינו – לכן מגיע לך שלא נהרוג אותך. זו הכרת הטוב. הולכים להרוג כאן אנשים, ואתה נמצא בשטח, והיות שעשית חסד עם כולם – אולי אם לא היית עושה חסד עם כולם לא היה כל כך אכפת ממך – לכן אני מציע לך שתסתלק מכאן, שלא אוסיפך עם עמלק.

קודם כל, זו הכרת הטוב של שאול – הוא המלך והוא מכיר בטוב, הוא כאילו נציג של כל עם ישראל, להכיר בטוב שיתרו עשה לפני כך וכך דורות. איך הוא מכיר בטוב? שאני לא מזיק לך. אני הולך לעשות נזק רציני למישהו, להרוג מישהו, ואותך אני לא רוצה להרוג – לא מגיע לך. מה בעצם קורה כאן בפנימיות? שהוא עושה בירור. שוב, הפלא הוא שהקיני כאן גר – נמצא – בתוך עמלק.

33.             הבירור בין 'עמלק' ובין 'הקיני' שבתוכו בכל מציאות

אם חוזרים לחשוב – אמרנו שכל השיעור הזה הוא כדי לחשוב על המציאות שלנו כאן היום – אם יש מישהו, שאנחנו לא מסכימים לסברה ומסקנה שלו, שאומר שמה שקורה כאן הוא מעשה עמלק (כתוב בזהר שיש כל מיני כיתות במדינה שלפני ביאת משיח, עמלקים כו'), אז צריך לדעת שיש בתוך עמלק גם "קיני", הקיני גר בתוכו, וצריך להפריש אותו. קודם כל, כשאני הולך להלחם – גם רשב"י נלחם, הוא "מרגיז ממלכות", בפיוט בר יוחאי נאמר "וחרב הוצאת מתערה, שלפת נגד צורריך", וגם משה רבינו (שיותר שייך לשמאל, לשמאי, מאשר להלל) הוא קנאי ונלחם, גם בגוים וגם קנאי כשעם ישראל חוטאים – גם בשעת קנאות צריך להפריד את הקיני.

לשאול היתה בעיה עם המלחמה בעמלק, סופו מוכיח על תחלתו – הוא לא קיים את המצוה, לא הרג את כולם, הוא חמל על עמלק. זה חטא איום ונורא, שממנו יצא המן הרשע. שמואל היה צריך לשסף את אגג – לחתוך אותו שתי וערב. אבל בהתחלה שאול חמל על קיני, לכאורה משהו טוב מאד – הכיר בטובה.

בכל אופן, בסיפור הזה יש בירור, הרבה בירורים. בכלל, כל הענין של מלכות שאול, אנחנו מסבירים – כמו בספר "קומי אורי" – שכל המציאות שלנו, שרוצים להגיע אליה, היא להגיע למלכות דוד מתוך מלכות שאול. מלכות שאול היא עירבוביא. כמו כאן, טוב שחמל על קיני, אבל מאד לא טוב שחמל אחר כך על עמלק, הכי לא טוב. בכל אופן, כאן יש הכרת טובה של בירור המציאות. הגם שיש פה עמלק, אל תחשוב שכל מה שנמצא בשטח עמלק הוא עמלק. אפשר לעשות הכללה, אבל לא עושים הכללות.

למה קיני גר בשטח של עמלק? כתוב שקיני הוא משרש קין, וקין הוא שמאלני. יתרו הוא שמאלני משרש קין כך האריז"ל אומר אחד משרש השמאל. אבל אתה, השמאלני, עשית חסד עם כל ישראל. כמו אחד שהוא ראש השמאל, והוא אומר שאני בניתי את המדינה. יכול להיות שהוא צודק שאתה עשית חסד עם כל ישראל. לכן אפילו שאני הולך כאן להפוך את המדינה, אבל לא נהרוג אותך. "אתה עשיתה חסד עם כל ישראל", לכן אני רק מבקש שתזוז מכאן שתרד מהכסא.

למה הקיני גרו בתוך עמלק? מן הסתם היו שרים במדינה, ובשביל לסור מעמלק היו צריכים לוותר על המשרות שלהם, פשיטא. הוא אומר שאני רוצה להכיר בטובה, לכן תסורו מעמלק פן אוסיפך. [היו הכהנים, אנשי התרבות]. מן הסתם.

34.             הבירור וסכנותיו (עבודת דורנו – להשתחרר מפגמי בית שאול)

כאן אנו שמים בגבורה, בן זוג של החסד, שניהם יתרו. בחסד הוא באמת עשה חסד. זה אחד הפירושים שעשה חסד עם כל ישראל – שהכניס אורחים, ולמד את הבנות שלו לעשות כך. וכאן, כמה דורות אחר כך שאול – שהוא מלך מפוקפק, מלך דתהו (משרש "שאול מרחֹבות הנהר"), "משיח הוי'", שדוד המלך הכי מכבד אותו (כפי שכתוב בקומי אורי, אז כל מי שמפקפק או חושב שקומי אורי נגד כולם, לא קרא את הספר כמו שצריך), לומדים מדוד שכמה ששאול רדף אותו הוא כבד אותו וקרא לו משיח ה' – הוא עושה טובה עם הקיני, שרש קין, שמאל, שנמצא בתוך עמלק. לפני שהוא פוגע בעמלק הוא מתרה בו שיסתלק משם. זו דוגמה מובהקת בתנ"ך להכרת הטוב – אתה עשית חסד עם כל ישראל בעלותם ממצרים, ולכן אני (המלך, בשם כל ישראל) עושה איתך חסד ונותן לך לברוח.

שוב, אין כאן חסד חיובי אלא מניעת נזק. גם עצם המושג הבדלה, לעשות בירור במצב שלכאורה כל השטח הוא רע – היכולת להוציא את הטוב מהרע היא בירור של גבורה. לכן אנו שמים הכרת הטוב של בירור בספירת הגבורה.

35.     תפארת: מקרא ביכורים – ביטוי הכרת הטוב גם בדבור

נעבור לתפארת: בתפארת יש מקרא בכורים – "ואמרת אליו הגדתי היום...". אחר כך מספרים את כל הספור של "ארמי אבד אבי", שקוראים בהגדה של פסח. רש"י אומר "'ואמרת אליו'. שאינך כפוי טובה". ידוע שיש הבאת בכורים ויש מקרא בכורים.

כאן יש דוגמה משלימה והפוכה למה שאמרנו בחסד. קודם אמרנו שאפשר לחשוב שיוצאים ידי הכרת הטוב באמירת תודה, "דע לומר תודה", ובחסד ראינו שלא די בכך – צריך לעשות משהו, להזמין הביתה, להאכיל ולהשקות. אבל כאן רואים הפוך, השלמה, שלא מספיק שתביא את הבכורים – עיקר החידוש הוא מקרא בכורים, שאתה מודה בפה מלא. לא רק שאתה מודה בפה מלא, אלא אתה מרבה לספר – אתה מספר את כל הספור, "ארמי אבד אבי וגו'", בהפלגה. אתה מפליג בחסדי המקום.

בדעת שמנו "לב לדעת" להכיר בחסדי המקום. בתפארת נמצאת המצוה העיקרית בתורה להכיר תודה לה' בפה. תפארת היא בכלל המקום של מצוות התורה – עד כאן היו סיפורים, וכאן מצוה, כבר שייך לתפארת. בנוסף, הכל מתחיל מ"ארמי אבד אבי" – יעקב אבינו, שהוא התפארת. למה לא מספיק להביא וצריך גם לקרוא? הקריאה היא השפיץ של המצוה, כי אפשר להביא גם אחר כך (אחר סוכות עד חנוכה) בלי לקרוא. צריך "דע לומר תודה" בפה מלא, בדברי שבח בלי סוף.

כתוב בתניא, באגרת הקדש טו, שהתפארת היא לפאר ולשבח את ה'. בתפארת יש שליש עליון מכוסה ושני שלישים מגולים. מקרא בכורים אומר שלא מספיקה ההבאה עם הכרת הטוב בלב, בשליש המכוסה, אלא צריך גם לומר בפה – להשלים את שני השלישים התחתונים של התפארת, לגלות את הכרת הטוב בריבוי פאר, החל מ"ארמי אבד אבי".

עוד לפני שאומר את המלה "הגדתי", על "ואמרת [אליו]" – המלה הראשונה – כותב רש"י "שאינך כפוי טובה". אם כן, יש כאן מצוה ממש בתורה של הבעת הכרת הטוב, מהמצוות הכי יפות (תפארת), אפשר לומר, בבית המקדש. מה הן בכורים? סתם בכור הוא דעת, "ברא בוכרא" בלשון הקבלה, בלשון הזהר הקדוש. הבאת הבכורים, וכל שכן מקרא בכורים המפאר את ה' על הבכורים, שייכים לתפארת – ה"גופא" של ה"נשמתא", עצם הדעת, שהיא הבכור. הבכורים הם הדעת, ומה שאני מביא אותם לה', לכהן, וגם קורא את המקרא – זה התפארת, הגוף של הבכורים.

36.     נצח: הכרת הטוב של דוד לבני ברזילי

נלך לנצח: בנצח יש שני סיפורים – שבדרשה הוא מחלק, מכל סיפור לומדים יסוד אחר, אך בכל אופן נשים שניהם בנצח – של דוד המלך. דוד ירש את מלכות שאול, "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם", הוא בזכות הכרת הטוב שיש לו – באין ערוך משאול. כלומר, שאם אנחנו רוצים לתקן את המדינה, צריך קודם כל להצטיין – הרבה יותר ממה שיש כאן, משהו אנושי – בהכרת הטובה, כמו אין ערוך יותר הכרת הטוב שיש לדוד יותר משאול (כדמוכח משמו דוד – פותח מדע לומר תודה וחותם בדע לומר תודה, כולו הכרת הטוב מראש ועד סוף).

בעצם הוא מביא שלש דוגמאות מהתנ"ך, ומכל אחת לומד משהו אחר – כל סיפור הוא באמת גוון אחר. דבר אחד, מכך שבצוואת דוד הוא מצוה לשלמה המלך שיעשה חסד עם בני ברזילי, שעשה איתו חסד במרד אבשלום, בברחו מפני אבשלום בנו. דוד היה מסכן ונרדף וכמעט כולם היו נגדו, כל התקשורת היתה נגדו, וכל התקשורת נבאה לו שחורות, שאו-טו-טו מגיע הסוף שלו, ובא אחד ברזילי ועשה איתו חסד – האכיל את כל החילים, את כל האנשים. מיד דוד רצה לגמול איתו חסד והוא לא הסכים, הוא אמר שאני כבר זקן. מה אתה רוצה – לתת לי 'על האש'? לא צריך את זה. אם אתה רוצה לתת 'על האש' – תן לילדים שלי, הם יהנו מזה.

בכל אופן, דוד לקח מאד ברצינות את הסיפור הזה ואמר לשלמה לגמול איתו חסד (אמר בצוואה גם מה לעשות לאנשים אחרים, מסוג אחר). אמר לברזילי שיעשה איתו חסד, שבניו יהיו מאוכלי שולחנו. המפרשים אומרים שהכוונה לא סתם כמו עני שמושיבים אותו בסוף השלחן ומאכילים אותו, אלא שתמנה אותם להיות אנשים חשובים בממשלה, שתתיעץ איתם, תתחשב בדעתם – זה "אוכלי שלחנך". בכל אופן, הוא אמר שעשה איתי חסד גדול מאד ואתה צריך לגמול חסד עם בניו.

קודם כל, כמו שלמדנו בכיבוד הורים, כל ענין הצוואה וקיומה שייך לספירת הנצח – "ברא כרעא דאבוה" – וכאן עוד יותר, שאומר לבנו לעשות חסד עם בני מי שעשה עמו חסד. בחסד שמנו את חינוך יתרו לבנותיו לעשות חסד עם מי שעשה איתן חסד, כאן האבא בצוואתו אומר לבנו שיגמול חסד עם ילדי מיטיבו. מאד מתאים לספירת הנצח. "נצח ישראל" הוא כינוי לדוד עצמו. דוד הוא עיקר פרצוף המלכות, ובנין המלכות מתחיל מהנצח.

37.             הכרת הטוב של דוד לאנשי יביש גלעד – הכרת הטוב על טובה לזולת

מה עוד נשים כאן? קודם חשבנו לשים בספירת המלכות גופא, אבל אחר כך העלינו גם להצטרף עם הנצח: אחרי ששאול ויהונתן נהרגים במלחמה, הפלשתים הרגו אותם בהר הגלבוע, דוד עדיין היה נמצא בשדה פלשתים. הוא שאל באורים ותומים, אחרי ששמע ששאול מת, מה עליו לעשות. ה' אומר לו שיעלה לחברון. כשהוא הגיע לחברון באו כל בני יהודה, השבט שלו, והמליכו אותו – ושם הוא המשיך למלוך שבע וחצי שנים ("שבע שנים וששה חדשים"). כעבור זמן לא מועט – גופת שאול היתה מוטלת בבזיון – באו ובשרו לדוד המלך שאנשי יביש גלעד גנבו את גופתו וקברו אותו.

אנשי יביש גלעד הם האנשים שבזכותם שאול עצמו נעשה מלך, כי הוא נלחם להגן עליהם מפני נחש העמוני שרצה לכרות איתם ברית על ידי ניקור עין ימין. מכח הצלת שאול אותם ראו כל ישראל שהוא ראוי למלכות. כאן הם סכנו את עצמם כדי לקבור את שאול, ואז בשרו לדוד המלך – שכל הזמן כבד את שאול, וקרא לו "משיח הוי'" – שאנשי יביש גלעד מתוך סכנה קברו את שאול.

הפסוק הבא בסיפור הוא שאבנר המליך את איש בשת, והרי אנשי יביש גלעד שייכים לצפון, לא אל דוד כמלך בחברון על שבטו בלבד. הוא מלך טרי, ומספרים לו את הסיפור – לא צריך להגיב. אבל הוא שולח להם שליח, מהלל אותם, ואומר שאתם עשיתם חסד עם אדוניכם אז גם אני אעשה עמכם חסד.

מה לומד מכך המהרי"ט? הוא לומד כלל, שמי שגדול במדת הכרת הטוב, הוא מכיר בטוב שמישהו עשה למישהו אחר. אפשר לחשוב, פשט, שהכרת הטוב היינו שאם עשית לי טובה אני צריך לשלם לך טובה תחת טובה. אבל הוא אומר שלומדים שאם מישהו עשה טוב למישהו אחר אני מכיר תודה. הוא לא משתמש בביטוי ש"כל ישראל חברים" ו"ערבים זה לזה".

38.             כלל ישראל נתפס בדעת עליון כמקשה אחת

בתחלת הדרוש כן דבר על זה שכל ישראל הם מקשה אחת. בביאור הדרוש של רשב"י על "כתר שם טוב" הוא התגלגל לענין זה והביא משל שאיני זוכר ממקום אחר, אבל כנראה כתוב שלפי הקדמונים, לפי מה שהיה ידוע בזמנו (ובפנימיות הוא ודאי אמת לאמתו), הכוכבים בשמים אינם נפרדים אחד מהשני, אלא כולם נקודות של אור בתוך הגלגל של הכוכבים, ובעצם כל כוכב הוא חלק מהגלגל. לפי התפיסה המקורית השמש (גלגל השמש) היא למטה מגלגל הכוכבים, ואור השמש מאיר מלמטה למעלה לכוכבים דוקא בלילה וכאשר האור מאיר על הגלגל הוא מבליט נקודות אלה מתוכו, ולכן אנו רואים מלא כוכבים, אבל בעצם הכל חלק מהגלגל. מי שעומד מעל הגלגל לא כמו השמש, שהיא תחתיו עומד ב"גלגל היומי" שלמעלה מ"גלגל הכוכבים", רואה משם ברור רק את הגלגל. יתכן שמבחין שחקוקות בו כל מיני חקיקות, אבל מבחינתו ברור שרואה הכל כמקשה אחת, דבר אחד.

הוא אומר שכך עם ישראל, שנמשלו לכוכבים. מי שרואה מלמטה – ב"דעת תחתון" (הוא לא משתמש בביטוי זה) – רואה כוכבים נפרדים. החידוש כאן שגם דעת תחתון היא שמש, ומאירה מלמטה למעלה, אבל אז רואים כוכבים מחולקים. הדבר הראשון שה' עשה לאברהם אבינו כדי שיוכל הוליד ילד הוא להוציא אותו החוצה, מחוץ לגלגל הכוכבים, "הבט נא" מלמעלה, ומלעלה הוא רואה שאין פה כוכבים נפרדים – הכל מקשה אחת – ואומר לו "כה יהיה זרעך", כך הוא עם ישראל, שמלמעלה, בדעת עליון, הם מקשה אחת. רק שבתוך הגוף הזה יש חקיקות.

כמה שנשמע מופלא ומוזר, אפשר גם להסביר כך היום לפי המדע. הגלגל היום הוא 'החומר החשוך' – יש גלגל ובעצם הכל חלק ממנו. מי שרואה מלמעלה ממנו רואה שהכל מקשה אחת, וזה הגילוי הראשון שה' מגלה לאברהם. הוא הסביר זאת בתחלת הדרוש, לומר שהפרט הוא חלק מהכלל – כלל ישראל.

39.             הכרת הטוב שנעשה לזולת נוגע במיוחד למלך (ולרציפות-נצחיות במעבר ממלך למלך)

נחזור לענין שלנו: שמי שמכיר טוב, מכיר גם תודה על טוב שעשית למישהו אחר. כל אחד ערב לשני – עשית לו טובה, כאילו עשית לי טובה, אנחנו דבר אחד. כמו שאמרנו קודם, צריך גם דבור וגם מעשה – הדבור לא מספיק בלי מעשה וגם המעשה לא מספיק בלי דבור. כך לומדים מהספור הזה של דוד, שאומר שאתם עשיתם חסד עם אדוניכם – שאול המלך – וקברתם אותו במסירות נפש, לכן אני אעשה עמכם חסד.

למה היתה לי הוה-אמינא שזו דוגמה של מלכות? כי מלכות היא מאד הרגשת הכלל, כמו שנגיע. המהרי"ט מדגיש שתוך כדי שאומר שיעשה איתם חסד הוא גם מספר להם שבני יהודה זה עתה משחו אותו למלך. מה נוגע להם? הוא משויץ? הוא רוצה שהם יקבלו אותו למלך? זה לא הפשט. הפשט הוא שדוקא המדה הזאת נדרשת מתפקיד המלך. כמו שאני צריך לומר לך תודה שעשית טובה למישהו אחר – מדה זו נוגעת במיוחד למלך. כמו הדיון אם ממשלה אחת צריכה לכבד החלטות והסכמים של ממשלה קודמת.

הסיפור הזה, לפי איך שמפרש, הוא איזה יסוד שדוקא מלך הוא במקום מלך. מצד אחד "אין מלך בלא עם" – שדורשים "אין מלך בלא עוד מלך" – אבל ה"אין מלכות נוגעת בחברתה" מרגישה שהיא במקום המלך הקודם. מתבטא לגבי נישואי נשות המלך הקודם – יש בכך הלכות. לכן, אם עשית חסד עם המלך הקודם, אז ממש כאילו עשית חסד עם המלך הזה.

מצד אחד, המהרי"ט לומד מדוגמה זו לכל אחד, אבל ברור שזו התייחסות מלכותית במיוחד, והדבר מודגש גם בפסוק – הוא מחבר זאת עם כך שכעת משחו אותו להיות מלך.

40.             נצח – הבטחה לסיוע בטחוני

בכלל, עוד סיבה ששייכנו לנצח – מה הוא עשה להם? לא ראינו שהוא עשה איתם איזה חסד, רק הפשט שהבטיח להם שאם עוד פעם יהיו בסכנה, ובמיוחד אם בגלל המעשה הטוב שעשיתם בקבורת שאול למורת רוח הפלשתים הם יבואו להתנקם בכם, אני אעמוד לצדכם. כלומר, הוא הבטיח להם עזרה – דבר שבסוף לא בא לידי ביטוי.

כל הבטחה שייכת לנצח, ובמיוחד להבטיח עזרה צבאית. ה"בטֻחות", המבטיחים, הם נצח והוד. להבטיח שאבוא לעזרתך צבאית, בטחונית – בטחון פעיל – שייך לנצח. שוב, לא בא לידי ביטוי, אבל הוא הבטיח עזרה. שייך לנצח גם קשור לדור אחר דור – הדור השני הוא המשך הדור הקודם. היה סיפור בדור הקודם, ואני היורש של שאול – כמו הבן של שאול מבחינה זאת – ואם עשית חסד עם אבא שלי, אבא שאול (שבאמת הוא חמי), אני מבטיח לעשות לך חסד. זו מלכות, אבל מלכות מצד הנצח.

41.     הוד: הכרת הטוב של דוד לנחש מלך עמון

את הסיפור השלישי של דוד המלך נשים בהוד, הולך יחד: הוא לומד חידוש גדול מסיפור מפורש בתנ"ך, שמדת הכרת הטוב נוגע מצדנו היהודים גם לאינם-יהודים. שיהודי צריך להכיר טוב – גם לומר תודה ולעשות מעשה טוב – לגוי שעשה איתו טוב.

מה הסיפור? שדוד המלך שולח לחנון בן נחש – הבן של נחש מלך עמון – לנחם אותו על פטירת אביו. כאשר נחש נפטר דוד המלך שולח שלוחים, מלאכים – היה מה שהיה, מלחמה, כל הצרות של דוד השתלשלו מהמעשה הטוב שעשה (מעשה בת שבע, גם שלמה המלך יצא מכך, וגם משיח יוצא מהסיפור המוזר הזה; למעלה ראינו, בספירת הגבורה, שבתחלה חמל שאול על הקיני אך בסוף הוא חמל על עמלק עצמו, אף כאן, בספירת ההוד ענף הגבורה, ממעשה הטוב של דוד יצא מה שיצא) – לנחם אותו על פטירת אבא שלו. חנון 'יושב שבעה' ודוד שולח שליחים לנחם אותו, במקום שיגיע בעצמו.

זה היה באמת כל כך פלא, שהעבדים של חנון אמרו – אתה חושב שהוא כזה אדם טוב? ודאי שולח מרגלים. לא האמינו שיתכן כזה דבר, שדוד ישלח 'מנחם אבל זיין'. אותו נחש הוא שרצה לנקר את עיני אנשי יביש גלעד, ובגללו שאול נעשה מלך. למה דוד כל כך אוהב אותו ששולח לנחם את בנו?! כי הוא עשה טובה למשפחתו. כתוב בפסוק שגמל איתו חסד ויש לו את מדת הכרת הטוב. כאשר דוד ברח משאול הוא פחד ששאול יפגע במשפחתו ואז הוא שלח את אביו וכל הילדים למלך מואב שיהיו שם עד יעבור זעם. מה עשה מלך מואב? רצח את כולם. רק אחד נמלט – אל נחש. הגיע ממואב לעמון (מחכמה דקליפה לבינה דקליפה), ונחש שמר עליו עד שדוד נעשה מלך. הוא עשה חסד גדול, שאחד ממשפחת דוד ניצל בזכותו. לכן כעת, כשנחש נפטר, הוא גומל עמו חסד ושולח לנחם את בנו. העבדים שם לא האמינו שיכול להיות כזה דבר.

42.             יחסי חוץ תקינים עם כל האומות וסכנות "הודי נהפך עלי למשחית"

מה החידוש הגדול, חוץ מזה שדוד כזה אדם טוב? אם זה סיפור של דוד המלך, סימן שצריך ללמוד מכך לגבי מלכות. שממלכה מתוקנת צריכה לקיים יחסים בין-לאומיים תקינים – לשלוח מלאכים לנחם כשמלך מת, במיוחד אם גמל חסד. אבל זו לכאורה "מצוה הבאה בעבירה" – 'מצוה' במרכאות, כי מי אומר שבכלל זה מצוה לנחם גוים – אבל עבירה (ממש, לא במרכאות), של "לא תדרוש שלומם וטובתם".

שואל המהרי"ט מה קורה כאן? אני מדבר על הכרת הטוב, שמצוין, ומחדש לך מהסיפור הזה שצריך להכיר טוב גם לגוים. כמובן שכל הכרת הטוב לגוי שייכת להוד. מה באמת קרה כאן? "הודי נהפך עלי למשחית". מהשליחות השחיתו להם את הזקנים, ובסוף הכל הפך למשחית אחד גדול, עד למעשה בת שבע ומעשה אבשלום – כל השחיתות וההשחתה שיש בעולם, הכל יצא מההוד הזה, שהוא כל כך טוב שהולך לנחם את הגוי.

איך הוא עובר עבירה? דוד המלך לא יודע מה שכתוב בתורה? מביא המהרי"ט, לא פחות ולא יותר, סמ"ג בשם רבי אליעזר ממיץ (בספר יראים) שכותב – "במה דברים אמורים, בדרישת שלום, אבל תשלומי שלום מותר, כדאמר דוד 'אעשה חסד עם חנון בן נחש כאשר עשה אביו עמדי וגו''". אם אתה דורש כתגמול-תשלום מותר – רק לא לדרוש ולצאת לכתחילה בלי סבה. יוצא שבחוקי מדינה שאם לא מואב ועמון יש לדרוש טובה גם לכתחילה, ורק בשני עמים אלה – מואב ועמון – מותר רק כתגמול. לכך צריך אחד מגדולי הראשונים כדי להתיר לדוד לעשות זאת.

אם כן, גם הנצח וגם ההוד הם סיפורים של דוד המלך. ההוד, רגל שמאל שיוצאת החוצה, היא כל יחסי החוץ של המדינה המתוקנת שלנו. צריך לקבל השראה מהכרת הטוב של דוד המלך בסיפור הזה. רק צריך ללמוד מהסיפור הזה לראות את הנולד – מה עלול לצאת מכזה סיפור. [אפשר לשלוח אנשים בלי זקנים]. עלולים לגזור להם את הציציות, במיוחד אם יש להם תכלת – זה מסוכן מאד...

[מה עם הסיפור של דוד ונבל?] זו הדוגמה הקיצונית להיפוך – מה קורה למי שלא גומל טובה, שחסר לו לגמרי את מדת הכרת הטוב.

43.     יסוד: הכרת הטוב של המלך־הצדיק לעם

היסוד הוא ה"צדיק יסוד עולם". הוא אומר שגדול בישראל – שיכול להיות או מלך או "צדיק יסוד עולם", הוא לא מחלק כאן – יותר מכל אחד בישראל צריך להכיר בטובה של כל עם ישראל. הוא לומד זאת ממשה רבינו, "כלום גדולה נתתי לך אלא בשבילם?!". זה נאמר על הפסוק (שהוא לא מביא) "לך רד כי שחת עמך". גדול ישראל צריך לדעת שכל המדרגות, כל מה שיש לו – אם ברוחניות או בגשמיות, לא משנה – הוא קבל מעם ישראל. ה' נתן לו, אבל הכל בזכות עם ישראל ובשבילם. לכן מי שהוא באמת מנהיג וגדול בישראל צריך להיות לגמרי בטל לכלל מתוך הכרת הטוב, שאם יש לי משהו בחיים זה רק בזכותכם.

[הרב קוק היה כותב "עבד לעם קדוש"]. כן, גם על זה חשבתי. היה אפשר לחשוב שתובנה זו שייכת למלכות, אבל נשים ביסוד. הצדיק מכיר שקבל הכל מהמלכות-הכלל – "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב", מכיר ששרש הכלים גבוה משרש האורות, וכל מה שיש לי הוא רק בזכותכם. לכן נשים זאת דוקא ביסוד, שהיסוד מרגיש שכל מה שיש לי אני מקבל עבורכם – אני צנור, ואף על פי שאני משפיע לכם, הכל בזכותכם. [רבי עקיבא]. הוא אומר "שלי ושלכם שלה הוא", של אשתו. אם כן, מתקרבים להכרת הטוב לכלל. יש הכרת הטוב של היסוד לכלל, שהכרת הטוב של היסוד היא שהגם ש"אנא סימנא בעלמא" – מאמר של רשב"י, בעל ההילולא היום – זה אך ורק עבורכם ובזכותכם, "כלום גדולה נתתי לך אלא בשבילם".

44.     מלכות: בירור הכרת הטוב של הפרט לכלל

מה המלכות לפי זה? כמו שהוד משלים את הנצח כך המלכות משלימה את היסוד. המלכות צריכה להיות מה שרצינו מהתחלה, איך אני בתור פרט קטן – ולא בתור משפיע מלמעלה – צריך להכיר בטובת הכלל. איך אני בתור פרט מלמטה גם צריך להודות לכלל, כלומר למדינה או לממסד, איך שנקרא לזה, לומר לו תודה רבה. כאן דרוש בירור, ממנו התחלנו. כל הבירור הזה, לפי הפרצוף שכעת משלימים, הוא הבירור של המלכות. הבירור של המלכות הוא בדיוק איך להכיר בטובה כלפי הכלל.

ברור שצריך משהו להכיר. מה המחשבה הראשונה? נעשה לפי זרימת החשיבה, איר הוא הרי חדש ההרהור. מה המחשבה הראשונה שבאה לי כשמישהו שואל אם אני מכיר בטובה של המדינה? דבר ראשון שבא לי לומר שאני מכיר בטובת כל אחד ואחד כאן שפעל משהו טוב. כמו שגדי ספר לפני כמה ימים, בשבת, על סבא של אורי (מוטק'ה צפורי) – שהוא היה שר ובזכותו כל התשתיות של יש"ע. ברור שאני צריך להכיר לו טובה באמת – הוא עשה דבר גדול.

אפילו אחד מפוקפק, כמו שרון, גם בנה הרבה דברים, עד שהוא יצא מדעתו. צריך להכיר טובה או לא? יש אחד שאני צריך להכיר לו טובה מתחלה ועד סוף, עשה רק דברים טובים. מישהו יבוא ויאמר לי – אתה יכול לחלק בין השר צפורי למדינת ישראל? הרי בלי מדינת ישראל השר צפורי לא עושה כלום, לא בונה שום תשתיות. אז אם אתה מכיר לו טובה, אתה מכיר טובה גם למדינה – המדינה עשתה כך וכך.

45.             מחשבה ראשונה: הכרת הטוב לקב"ה ולפרטים בעוד המדינה "כגרזן ביד החוצב"

בכל אופן, בראש שלי, המדינה היא משהו היולי. להכיר טובה למדינה זה כמו להכיר טובה לגרזן ביד החוצב, כך על כל פנים עלה לי בתחלה לראש. יש הקב"ה, ויש איזה גרזן, ויש גם אנשים. יש שלש מדרגות – יש החוצב, יש הגרזן, ויש באי הכח של הגרזן, אנשים בשטח שעושים מה שעושים כאילו מכח הגרזן. אז למי צריך להודות? לאנשים? למדינה? לקב"ה? לכאורה צריך להודות או לאנשים או לחוצב, שזה הקב"ה, שעשה פה את כל הבלאגן הזה, את כל הדיסה הוא בשל. אם יוצאים מהדיסה דברים טובים – צריך להודות לחוצב. אבל גם צריך להודות לשר צפורי שעשה מה שעשה, וכך לכל אחד.

אם יש אחד מפוקפק, כמו שרון, שקודם עשה דברים טובים ואז דברים רעים – זה מה יש, צריך לעשות בירור. על הדברים הטובים אומרים תודה רבה ועל הרעים אומרים חבל מאד, תחזור בתשובה, תרד מהכסא. ברור שטעות של עם ישראל לעשות ממנו ראש ממשלה – יש אחד שלא שייך להיות ראש ממשלה. שרון יכול להיות שר, אבל לא ראש ממשלה. עם ישראל עשה טעות, עשה אחד שצריך להיות פועל בשטח מדי גדול, אז הוא התנפח ויצא מדעתו. השאלה אם בכך נתתי תשובה מספקת או לא? משהו עדיין חסר.

[בקומי אורי כתוב שהרוח הציונית גרועה, אבל האנשים טובים]. כן, כך אמרנו, אבל רוצים לומר עוד – צריך להתקדם בחיים... מה שצריך, אולי כמו מה שחנן אמר כעת, כמו שהמהרי"ט אומר – לכן כדאי לקרוא בפנים – שיש בהחלט כח לכלל. מענין לדעת אם הוא מקור מודע של הרב קוק, בחשיבה שלו – אם מזכיר את המהרי"ט באיזה מקום. הוא קדמון יחסית – ראשון באחרונים – והוא כל כך כלל ישראלי, בהחלט יכול להיות יסוד. גם במלכות ישראל, ב"נקודה, קו, שטח", מסבירים שגם כל הקו שנמצא בסכנה – כל הציונות – צומח מגעגועי עם ישראל לארץ, נקודה הכי טובה, הנקודה הפנימית שבלב, "נקודת ציון".

46.             'סוגית השבוע' – 'חליבת' אהבת ישראל מתוך הכלל ישר לתוך מעשה בפועל

לכן חייבים לומר שיש פה איזה כלל, כמו שכתבנו ב'סוגית השבוע' (שבוע שעבר היה על ביצים, השבוע על חליבה – לחלוב את המדינה, בסוד "ארץ זבת חלב ודבש"). שם כתבנו לקראת הסוף, שכאשר חולבים – להוציא את החלב היינו להוציא את הסוד, כמו "חלב ודבש תחת לשונך" – חולבים כדי להוציא את הסוד שלו, כמו הביטוי בחסידות ש'סוחטים' יהודי עד שיוצאת טפת אהבת ישראל, התמצית שלו. כך צריך לחלוב את המדינה, והחידוש שבסוף יוצא משהו טוב, רק השאלה מה עושים איתו? לא מסתפקים בכך שיוצא חלב טוב, אלא צריך להמשיך הלאה. רק להסתפק בחלב אסור בהלכות שבת.

הווארט הוא שבשבת ויום טוב צריכים לחלוב לתוך אוכל, שאז הוא "אוכלא דאפרת", אבל אם חולבים לא לתוך אוכל אסור, כי זה מפרק, תולדת דש. כדי שלא יהיה מפרק תולדת דש צריך להיות "אוכל לתוך אוכל".

אני אומר בקיצור, יש הרבה דברים מופלאים בנגלה בסוגיא. לכן, ברגע שחולבים את המדינה צריך לתרגם מיד לעוד אוכל, משהו מציאותי, 'בשרי', נגלה. כמו שנאמר שאם אני חולב את הסוגיא להוציא ממנה איזה חסידות – כמו שאנחנו לומדים – צריך מיד, עוד לפני שנופל, לחזור לתוך הלכה, "המעשה הוא העיקר". לא להשאיר סוד, לא ללמוד קבלה, לא להוציא קבלה מנגלה בשבת – רק אם אתה יכול מיד להחזיר להלכה. הגמרא היא הפרה, וכשאני חולב אותה יורד חלב, ואם הוא בשבת עשיתי איסור דאורייתא, חייב סקילה. אבל אם למטה, לפני שנופל, נופל לתוך עוד אוכל – הכל בסדר גמור מדאורייתא. אחד הדברים הכי מופלאים בהלכה.

מה זאת אומרת שנופל לעוד אוכל? להלכה. יש פה סוגיא, ממנה נוזל חסידות, וחייב להגיע לעוד אוכל, הלכה למעשה, לפני שמגיע לארץ. לא להשאר נוזל. [למה בהקשר של שבת?]. ארץ ישראל במקום היא שבת בזמן. כאן הפוליטיקה היא כזו – בחו"ל היא משהו אחר. בחוץ לארץ אפשר רק להוציא חסידות, לא צריך שהסודות יגיעו מיד למעשה[20].

47.             הטוב החבוי בממסד היהודי

הווארט שם שנוגע לענינו הוא שיש בהחלט משהו פנימי טוב כאן. יש כלל, חוץ מכל הפרטים יש בממסד סוד. זה ההבדל בין הרומאים ליהודים. הרומאים של רשב"י הם באמת רומאים, גוים, ובכל מה שהם עושים מתכוונים לרעה. היהודים שגם בונים כבישים ומרחצאות, וגם ביצר הרע שלהם חושבים על זנות, בדיוק כמו הרומאים – אף על פי כן, בפנימיות, הם יהודים. כך הבעל שם טוב לימד.

יותר מכך, הנקודה היא לא רק שאלה יהודים פרטיים, אלא גם בגלל החוצב שעשה את הגרזן. יש פה מאגר – כך קראנו לכך, לא ידענו באיזו מלה להשתמש – של "חלק אלוה ממעל ממש". כמו הווארט של הסתכלות על הכוכבים מלמעלה, שלא בודדים אלא מקשה אחת. לא רק ש"חלק אלוה" – כל השיעור היה שהדעת של משה רבינו אינה סודות שלפני הצמצום אלא להכיר בחסדי ה', והדעת של נשמות ישראל היא אהבת ישראל. גם הכי שמאלנים, הכי לא בסדר מבחינת ההלכה היהודית וההזדהות היהודית, בסך הכל יש פה איזה מאגר של הרבה נפשות אלקיות, ומה שאומר לי שאם אני סוחט או חולב את כל המציאות בסוף תצא אהבת ישראל. לכולנו יש איזו כוונה טובה. את זה אני צריך להוציא, אבל מיד לתרגם ל"דרך חיים" – למדינה שאנחנו מקימים. לחלוב את זה ישר לתוך המדינה החדשה.

48.             ה'הסתבכות' עם הכרת הטוב על תקציבי המדינה

התכל'ס שצריך להכיר בטובה של הכלל. אם ביסוד הוא אמר שהמלך הכי מכיר שכל מה שיש לו הוא מהכלל – בגלוי הוא משפיע, אבל כל מה שהוא משפיע הוא קבל מהמקבל – כאן הרבה יותר פשוט.

אנחנו תמיד מעבירים בקורת על המפלגות החרדיות שנמצאות בקואלציה רק בשביל התקציבים לישיבות, בלי שום חשיבה על עם ישראל כולו ובטחונו בפועל (שעל כן יכולים לתמוך ולהצטרף לממשלה הדוגלת בויתורים לאויב המסכנים את הכלל). תמיד יורדים עליהן, אבל הן טפה בסדר – אם יש להן הכרת הטוב, יש בכך איזה שרש של תיקון. מקבלים כסף, מקיימים את הישיבות, שיכירו בטוב – יכול להיות שמכירים בטובה.

זה חלק מהברוֹך שלהם, שמתוך הכרת הטוב באה חנופה – הולכים יחד עם המדינה, כי כל הזמן יונקים ממנה. טפה כמו שאמרנו על שאול, שמתוך שחומל על הקיני, בסוף הוא גם חומל על עמלק עצמו. כל הענין שם הוא לעשות בירור, והוא לא מצליח לעשות אותו עד הסוף.

למה הרבי אמר שאמריקה היא מלכות חסד? גם כי נותנים תקציבים לישיבות. עוד סוגיא – אם לקבל תקציבים מהממשלה או לא. המחמירים לא רוצים לקבל. [לא יפתור, גם נהנים מהכבישים]. מי שמקבל אומר, בצדק, שהכסף הוא שלי – הוא לקח ממני, שיחזיר לי את הכסף. [אם מישהו הלוה לי כסף ואני רוצה להכיר טובה אסור, כי זה 'אבק ריבית']. יש בזה הלכות, אבל לא שאסור להכיר תודה. הוא אומר במשנת רבי שמעון בן נתנאל שכבר להחזיר לו זו הכרת טובה. תוך כדי שאתה חייב לו צריך להזהר מדברים מסוימים, אבל אחרי שהחזרת מותר להכיר טובה. הכרת טובה היא לא רק עכשיו, אלא כל החיים. הוא הציל אותך, היית באיזה ברוך והוא הלוה לך כסף וכך יצאת מהצרות. החזרת את החוב, וכעת כל החיים צריך להכיר טובה – זו לא ריבית בכלל.

49.             היחס הנכון במלכות: "תוכחת מגֻלה מאהבה מסֻתרת"

יש מאמר במלכות ישראל – "תוכחת מגולה מאהבה מסותרת". כנראה שזו המלכות בפרצוף כאן. יוסי – ערכת – זוכר מה כתוב שם? טוב, כנראה כתוב שצריכה להיות תוכחת מגולה מאהבה מסותרת... (כתוב במפורש בכמה מקומות במלכות ישראל, שיש למדינה גם יניקה מכח הכלל ולכן צריך להזדהות עם הדברים הטובים ולהודות עליהם, בלי לוותר על הבקורת בכל הדברים השליליים).

[הרבי עודד ח"כים שעשו דברים טובים. כשהרב ו. רצה לפרוש מהכנסת הרבי אסר עליו]. הוא הבר-פלוגתא שלנו בענין "בין דם לדם" [הוא בסוף הודה, לא?]. לא יודע, הלואי, או בזה או בבא... הוא בא למחות אחרי שאמרתי שיש הבדל בין דם לדם. הם באו לדבר נגד, והוא היה ראש הדוברים. הייתי נדהם שיכול להיות רב שחושב שאין הבדל. אחר כך לקחתי אותו לצד, אמרתי לו שכתוב כך וכך – לא יודע אם הודה או לא. אז כל הרבנים – שכל הזמן החרימו את שכם, לא הגיעו – באו למחות. הם פרסמו שחזרתי בי, שהתפטרתי, וכששמעתי זאת ברדיו בדרך התקשרתי לומר ברדיו שזה לא נכון.

יש גימטריא שלא אמרנו, שצריכה להיות בהתחלה: כמה שוה "דע לומר תודה"? מכל הפתגמים, מכל האותיות, זה הפתגם הכי חשוב. 765 – אדם פעמים טוב, אדם טוב, טוב מאד. במשנה לא כתוב רבי שמעון בר יוחאי, איך כתוב? תמיד רבי שמעון, אבל פעמיים כתוב עם שם האבא – רבי שמעון בן יוחאי, שעולה דע לומר תודה. מזה התחיל השיעור...

נעשה משהו לכבוד ניר, לכבוד הספר "עולמות" שעתה יצא לאור: אף על פי שכתוב במשנה רבי שמעון בן יוחאי, אנחנו נוהגים לומר – כמו בניגון – רבי שמעון בר יוחאי. נעשה יצחק גינזבורג ועוד ניר מנוסי (כמו שכתוב על הספר) – זה עולה בדיוק רבי שמעון בר יוחאי[21], לכן יצא הספר לכבוד לג בעומר.



[1]. "ארבעה צריכים להודות" כנגד ד אותיות שם הוי' ב"ה, ה"סוד הוי' ליראיו" של הדעת להודות של רשב"י. לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלים חוץ מקרבן תודה, הקרבן – התקרבות ודבקות בשי"ת – העולה על כולנה (שבו ד מיני לחם, גם כנגד ד אותיות "סוד הוי' ליראיו").

[2]. מי שיודע לומר תודה גם יודע לומר תורה (כידוע שאותיות דר הן זוג לפי הציור, זו"נ – ד הזכר ו-ר הנקבה, וד"ל), ומי כרשב"י שיודע לומר תורה – "תורת הוי' תמימה משיבת נפש...". נמצא שיש ב דלתין – דע לומר תודה דע לומר תורה, י"ל שהן ב הדלתין של דוד מלכא משיחא, שיסודו דע לומר תודה, "איהי בהוד", ומזה זוכה ל"תורה חדשה מאתי תצא" – דע לומר תורה. דע לומר תורה = אל ברבוע, סוד אברהם שרה יצחק וכו', כמבואר סוד מספר זה במ"א.

[3]. הכרת החסד = שבת = זך פעמים הוי' ב"ה, היהלום של שם הוי'. ה' ברא את עולמו בששה ימים וביום השביעי שבת מכל מלאכתו כדי לתת לנו את הדעת (ההשראה האלקית – ה"חותם בולט" שלנו שמתעורר על ידי ה"חותם שוקע", המנוחה, שלו) להודות על כל מה שברא לכבודו, החל מההכרה ש"בשבילי נברא העולם" (היינו מה ש"שבת מקדשא וקיימא" מצד הבינה), ראה לקמן.

[4]. חלק מהפירושים נדפסו בחוברת "ולך ה' חסד", עיי"ש.

[5]. "אין כ אלא לכתר". כתר = כ פעמים אל (סוד "אין כאל ישרון" – "אין" רומז לרישא דאין, התענוג שבכתר, והוא גם סוד "אין מזל לישראל"; "אין כאל" ר"ת אך, ראה הערה הבאה ["אין כלא ישרון" עולה רבי שמעון הנ"ל, סוד רקיע ערבות, סוד המשך הפסוק "רכב שמים בעזרך". במילוי, "אין כאל ישרון" עולה 1530 = "אין כאל" בר"פ, והוא עולה פעמיים רבי שמעון בן יוחאי, אדם פעמים טוב, דע לומר תודה, כדלקמן]), שם התיקון הראשון של יג תיקוני דיקנא, יג מדות הרחמים המאירות מכתר עליון – "אל רחום וחנון...".

[6]. "חותמו של הקב"ה אמת" – תבת "כמעשהו" (= אמת) חותמת את פרק סב בתהלים, שהמיוחד שבו ש-ו (אות אמת, ו במשולש = אך; בתבת "כמעשהו" יש ו אותיות) מפסוקיו מתחילים "אך" = אהיה, שרש האמת, וכן "אך" רומז לכתר עליון, כמבואר במ"א (בסוד הסימן של עשרת הדברות – "אנכי... לרעך" ["אנכי... לרעך" = אך ברבוע בפרטי]).

[7]. יש בפרקי אבות ח שמעון, החל מהחכם הראשון המוזכר, משירי כנסת הגדולה – שמעון הצדיק (לפניו מוזכרים משה יהושע – משה יהושע שמעון = 1202 = "בראשית ברא אלהים" = תורה נביאים כתובים וכו'; ביחד עם סיני – ה"פ הוי' – "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע... שמעון..." יעלה 1332, היהלום של לו [36, 6 ברבוע,  פעמים 37] = "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", פסוק הכותרת של עשרת הדברות; ביחד עם תורה – "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע... שמעון..." יעלה 1813 = 49, 7 ברבוע, פעמים 37): שמעון הצדיק, שמעון בן שטח, רבן שמעון בן גמליאל, רבי שמעון בן נתנאל, רבי שמעון בן יוחאי, רבי שמעון בן אלעזר, רבי שמעון בן יהודה, רבי שמעון בן מנסיא. שמעון ועוד ח = דעת. כל ח השמות הנ"ל עולים 7109 שעולה שמעון ועוד 6643 = 91 (13 במשולש = הוי' אדנ-י וכו') פעמים 73 (חכמה וכו'). 7109 עולה ח פעמים שמעון ועוד 3381 = אהיה פעמים קסא, אהיה במילוי יודין (שעולה מנסיא, הכל הולך אחר החיתום!). עד רבי שמעון בן יוחאי, חמשת השמעון הראשונים המופיעים בפרקי אבות עולים 4420 = שם פעמים אחד (170 פעמים הוי' ב"ה = חיים פעמים אדנ-י).

    והנה, יש בפרקי אבות עוד שני שמעון שלא נקראו בשמם הפרטי אלא על שם אביהם בלבד – שמעון בן זומא ושמעון בן עזאי, סך הכל י שמעון, כנגד "עשר ספירות בלימה" (ב נסתרות, בן עזאי מצד החכמה ובן זומא מצד הבינה, כמבואר בכתבי האריז"ל בענין ארבעה נכנסו לפרדס, ו-ח נגלות – החל מהדעת, סוד רבי שמעון בן יוחאי = דע לומר תודה כדלקמן), ודוק.

[8]. "הלוה ואינו משלם" = 529 = 23 ברבוע, הלעומת זה של תענוג וכו'. הראש וסוף – הם (שם מה = אדם כו'), משולש ט, ועוד 484 = 22 ברבוע. הראש-תוך-סוף (יש בביטוי 13 אותיות) – הים, משולש י, ועוד 474 = דעת. לגבי הדרך הטובה שידבק בה האדם רבי שמעון אומר "הרואה את הנולד" = 713 = תשובה = 31 פעמים 23. שתי המדות = 1242 = 6 פעמים (צירופי) אור, ודוק.

[9]. יש לומר שכפוי רומז לכף יד ואילו כופר לכף רגל. וכן כופר הוא "כף רמיה".

[10]. רבי שמעון בן נתנאל = 1261 = 13 פעמים 97, יחוד מה בן כנודע, סוד מהיטבאל. 13 הנו המספר הראשוני ה-7 ו-97 הוא המספר הראשוני ה-26, נמצא ש'מקור' רבי שמעון בן נתנאל הוא יעקב (7 פעמים 26) אבינו שנאבק עם שרו של עשו "ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו... על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה". עשו הוא כפוי טובה וכופר בטובה וקליפה זו נגע בכף ירך יעקב ש"על כן וגו'" (הנשה לשון שכחה – השכחה, חוסר הדעת, להגיד [לשון גיד] תודה).

    והנה, כל הפסוק "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה" עולה ג"פ רבי שמעון בן נתנאל! במילוי, רבי שמעון בן נתנאל עולה 2951 = 13 פעמים 227. במספר קדמי, רבי שמעון בן נתנאל עולה 4823 = 13 פעמים 371 (7 פעמים 53) – כל ג הבחינות (הפשוט, המילוי, הקדמי) הן כפולות של 13 = אחד-אהבה.

    והנה, שמעון (כל שמעון, החל משמעון בן יעקב וכולל ובעיקר רבי שמעון בן יוחאי, עיקר גלגולו של משה רבינו כנודע) במספר קדמי = 1781 = 13 פעמים 137, שעולה ישחק (יצחק אבינו, סוד "אני בינה לי גבורה", בחינת שמעון) במספר קדמי (ישחק שמעון = 884 = 34 פעמים הוי' ב"ה, הערך הממוצע של ה השמעון הראשונים בפרקי אבות עד רבי שמעון בן יוחאי כנ"ל)! ברבי שמעון בן נתנאל השאר (במספר קדמי) עולה 3042 = הרבוע הכפול של 39 – הוי' אחד (שעולה זך מילויי הוי' כנודע). הערך הממוצע של רבי שמעון בן נתנאל ורבי שמעון בן יוחאי = 1013, מספר ההשראה של 23. הכנף = רמח, אברהם, ההפרש = אברהם אברהם = מלכות (אל במשולש [היינו שמלכות יוחאי = נתנאל]), ודוק.

[11]. "ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני" = כב (אתוון דאורייתא) פעמים "סוד הוי'". שמעון בן זומא = כב פעמים הוי' ב"ה = "[ודבק באשתו] והיו לבשר אחד".

[12]. ג הלשונות יחד – "אין עוד מלבדו" (פסוק בתורה, אורייתא מחכמה נפקת) "בשבילי נברא העולם" (לשון המשנה [סוף דברי האיום על עדי נפשות, להמחיש להם את חשיבות האדם ושלא ישחיתו את צלם האדם שלהם וכו' על ידי עברה אחת], עיקר התורה שבעל פה, "תורת אמך" בבינה) "גם זו לטובה" (מאמר נחום איש גם זו, פנימיות הדעת ביחס לרבי עקיבא תלמידו שהשיג רק את אחורי הדעת – "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", כמבואר בדא"ח) = 1089 = גל ברבוע = "להכיר את חסדי המקום ולדבק בו" (לשון רש"י על "לב לדעת" כדלקמן). ראשי וסופי התבות והאותיות שבאמצעי התבות בעלות מספר לא-זוגי של אותיות = 400 = 20 ברבוע. שאר האותיות = 689 (13 פעמים 53, חצי המשולש של בן) = "נצח ישראל [לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם]".

[13]. שני הפעלים (ככתבם בפסוק) "ודבק" "ידע" = 196 = 14 (יד של ידע) ברבוע. שני הלשונות "ודבק באשתו" "והאדם ידע" = 961 (צירוף אותן ספרות) = 31 (אל) ברבוע = אדם חוה קין הבל שת (שעולה אברהם שרה יצחק – המשפחה הראשונה של האנושות והמשפחה היהודית הראשונה, כמבואר סוד זה במ"א).

[14]. לג בעמר = משה כנודע. ז אדר (הילולא דמשה רבינו) חי איר (הילולא דרשב"י) = אמת, סוד "אהיה אשר אהיה" (סוד הגלגול של משה בכל דרא ודרא ["אהיה אשר אהיה" = 543 (= גרשם, בנו בכורו של משה), היפוך ספרות משה – 345, כמבואר במ"א])! מ-ז אדר עד חי איר יש 71 – "וחי בהם" – ימים, וביחד עם אמת הנ"ל = 512 (הרבוע הכפול של 16) = רשב"י!

[15]. "ואיו" = חיהמשה = יה פעמים חיה כנודע ("ואיו" ובמשולש-רבוע-השראה = חיה פעמים הוי'). בר"פ "ואיו" = "גל עיני" ("אנכי הוי' אלהיך"), הנקודה האמצעית של משה.

[16]. יתרו משלים את משה: משה יתרו = 961 = אל ברבוע כנ"ל.

[17]. הגם שמובא בקבלה שהמצרי שהרג משה הוא ממש הלעומת זה שלו – משה = המצרי, ודוק.

[18]. דוד הכיר טובה לאחיתפל, ואף קראו רבו אלופו ומיודעו על שלמד ממנו שני דברים בלבד. אחיתפל מרד בדוד, עמד ויעץ לאבשלום במרדו נגד אביו. אחיתפל מסמל את הראש, העצה, של המדינה החילונית (וכידוע שמאמר חושי "[לא טובה] העצה אשר יעץ אחיתפל" ס"ת הרצל [לפי הסדר], כמבואר במ"א), המורד במלכות בית דוד, ואעפ"כ דוד מכיר לו טובה כו', ודוקא על מה שלמד ממנו דברי תורה (כנראה שאפשר ללמוד מהראש של המדינה החילונית איזה דבר תורה או שנים, וכמו שבן זומא פותח את פרק ד של פרקי אבות "איזהו חכם הלומד מכל אדם שנאמר 'מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי'").

[19]. הספר "עולמות" בעריכת ניר מנוסי, כדלקמן.

[20]. ראה סוגיא זו באריכות בספר "עץ פרי", מאמר "ארץ זבת חלב ודבש – חליבה בשבת וביום-טוב".

[21]. במספר קדמי, רבי שמעון בר יוחאי עולה 3600 = 60, ס (רמז לאור-אין-סוף הסובב כל עלמין), ברבוע, ללמד שממנו (ומספרו, ספר הזהר הקדוש) מתהווה שלמות ה"כלי מחזיק ברכה לישראל" ("הוי' יברך את עמו בשלום") – "שלום על ישראל".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com