חיפוש בתוכן האתר

סיום התניא שבע ברכות אלחי-דוד ועדן-יקוט שי' ברטוב - אור לאדר"ח תשרי ע"ח – נוף אילון הדפסה דוא

בע"ה

אור לאדר"ח תשרי ע"ח – נוף אילון

סיום התניא

שבע ברכות אלחי-דוד ועדן-יקוט שי' ברטוב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. רמזי שמות החתן והכלה

מזל טוב, שיהיה בנין עדי עד, שהבית הזה יקרב את הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.

לחתן קוראים אלחי ולכלה עדן. לכל אחד מהם יש גם שם שני – השם השני של החתן הוא דוד והשם השני של הכלה הוא יקוט. בעיקר נתייחס לשמות הראשונים שלהם, שהם השמות שמשתמשים בהם ביום-יום.

ארבע פעמים "אל חי" בתנ"ך

כבר אמרו, אז נתחיל בגימטריא הזו: אלחי עולה מט, ז ברבוע. ארבע פעמים בתנ"ך חוזר הכינוי "אל חי" לה' יתברך. פעם ראשונה בספר יהושע – "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם"[ב]. לפי רש"י – על פי חז"ל – "בזאת תדעון" היינו בנס שכל עם ישראל יכנסו בין שני בדי הארון. זהו פסוק שנאמר אחרי שיהושע קרא לכל עם ישראל "גֹשו הנה", כולם נגשו, ואכן כל עם ישראל הצטופפו – כמו במקדש, "עומדין צפופין", אך יותר מזה – בין שני בדי הארון. הנס הזה נקרא "מועט מחזיק את המרובה", וחז"ל מפרשים שזו המשמעות, זהו הגילוי, של "אל חי בקרבכם". זו הפעם הראשונה שיש "אל חי" בתנ"ך, "הכל הולך אחר הפתיחה".

אחר כך בספר הושע, הנביא הראשון שנכתבה הנבואה שלו, כתוב "והיה במקום אשר יאמר לא עמי יאמר בני אל חי"[ג]. במקום ה"לא עמי", המצב הבלתי-רצוי, ה' מבטיח לנו, עם ישראל, שנחזור להקרא "בני אל חי". הרמב"ם פוסק בהלכה[ד] ש"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין". בגאולה יש מצב של אתהפכא, שבמקום "לא עמי" – שאיננו עם של ה', יש הרבה יהודים שבמודע עכ"פ לא מזוהים ולא מרגישים שאנו העם של ה', זהו המצב הגלותי, גם כאן בארצנו הקדושה, "שכינתא בגלותא" שלא מרגישים שעם ישראל הוא עם ה', ובמקום זה – "יאמר בני אל חי", שאנחנו הבנים של "אל חי". היות שעל הפעם הראשונה חז"ל דורשים שזהו גילוי של "מועט מחזיק את המרובה" כנראה שכל פעם שמוזכר "אל חי" רומז לסוד "מועט המחזיק את המרובה". צריך להתעמק מהו ה"מועט מחזיק את המרובה".

הפעם השלישית והרביעית הן בספר תהלים, יותר מוכר. הפסוק הראשון הוא "צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא ואראה פני אלהים"[ה] – יש עליו גם ניגון, אולי תכף ננגן אותו – והפסוק השני "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הוי' לבי ובשרי ירננו אל אל חי"[ו]. יש פיוט של האבן עזרא לליל שבת קדש בו מחברים את שני הפסוקים האלה יחד, מתחילים "צמאה נפשי לאלהים לאל חי", תחלת הפסוק הראשון, וממשיכים בסוף הפסוק השני, "לבי ובשרי ירננו אל אל חי". פיוט מאד מיוחד, שיש כמה ניגונים יפהפיים עליו. אומרים שבעל החתם סופר, שהיארצייט שלו היה לפני כמה ימים, בכ"ה תשרי, לא שר שום זמר של שבת חוץ מהזמר "לבי ובשרי ירננו אל אל חי".

"שבעה ושבעה" בשמות החתן והכלה

אם כן, אלו ארבעת הפסוקים של "אל חי". אם "אל חי" עולה ז פעמים ז, ז ברבוע, אז ד"פ "אל חי" כבר עולה יד ברבוע – יד הוא המספר של השם השני של החתן, דוד. מה הקשר? אלחי הוא 7 פעמים 7 ו-דוד 7 ועוד 7, "שבעה ושבעה מוצקות"[ז]. בשמות אל-חי-דוד יש 7 אותיות וגם בשמות הכלה, עדן-יקוט, יש 7 אותיות – 7 מול 7. בשמות החתן אלחי-דוד המספר 7 מתחלק ל-ד ו-ג, הוא דג, ובשמות הכלה עדן-יקוט המספר 7 מתחלק ל-ג ו-ד, היא גד, "גד גדוד יגודנו והוא יגֻד עקב". כתוב על מנורת הזהב (זהב גם עולה ז ועוד ז) "שבעה ושבעה מוצקות". אם יש שבע ושבע אותיות אפשר לעשות פעולה של הכאה פרטית, לכתוב את שני השמות מלמעלה למטה ולהכפיל אות באות:

א

ע

ל

ד

ח

ן

י

י

ד

ק

ו

ו

ד

ט

א פעמים ע (70, הכל מתחיל מ-7 והכפל הראשון הוא 70), ל פעמים ד (120), ח פעמים נ (ת, זוג של חן – סוד שמבואר בתורה הראשונה של לקו"מ, חן שיחד יוצר ת), י פעמים י (100, זוג חשוב, יפ"יי פעמים י – עולה יפי, קודם היה חן וכעת יפי), ד פעמים ק (שוב ת, כמו ח-נ), ו פעמים ו (36, גם זוג מן השמים), ד פעמים ט (36, גם ו ברבוע) – 1162, כפולה של דוד, חמלה פעמים דוד. יש פה דוד אותיות, הכל כלול בדוד, והכפל מתחיל מ-ע, שנות חיי דוד (שעולות ה"פ דוד).

רק השמות הראשונים, אלחי עדן, כמו שאמרנו, שוים 173, "גל עיני", שהן גם שלש המלים הראשונות ששמענו מפי הגבורה בהר סיני – "אנכי הוי' אלהיך [אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים]". החשבון הפשוט של כל השמות, כמו שכבר העיר אבא של עדן, עולה יב פעמים הוי', כל הצירופים האפשריים של שם הוי' כנגד יב חדשי השנה. אז יש בשמות החתן והכלה גם הוי', כפולת 13, וגם הרבה פעמים כפולות 7, וגם "גל עיני".

נוסחת החתן והכלה ו"גל עיני"

נעשה כעת תרגיל בחשבון: נגדיר נוסחה – מי שקצת מכיר חשבון פשוט – אלחי n פלוס הוי'. נראה שהנוסחה הזו היא הנוסחה שלהם. יש כאן גם את 49, 7 ברבוע, וגם שם הוי'. אם n שוה 0 התוצאה היא הוי' (נוגע גם למה שנדבר בהמשך); אם שוה 1 התוצאה 75 (בטחון, בין היתר, נדבר בהמשך על מדת הבטחון, אותיות חן-טוב); אם שוה 2 התוצאה היא עדן, שם הכלה; אם שוה 3 כבר שוה אלחי-עדן יחד, "גל עיני"; אם n שוה 37 התוצאה 1839, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". החבור הפשוט שלהם הוא "גל עיני", אבל רוצים את כל הפסוק – לשם כך צריך לפשט לנוסחה הזו, ואז רואים שגם עדן בנוסחה, גם שניהם יחד בנוסחה וכל הפסוק השלם בנוסחה. המספר הזה הוא ג"פ תריג, הוא עוד שלישיה מאד חשובה – שלשת ה-תאוין – תשובה-תורה-תפלה (לפי הסדר מלמעלה למטה).

ב. סדר שלשת החלקים הראשונים בתניא

עיקר ספר התניא – שלשת החלקים הראשונים

כעת הולכים לחבר את השמחה של שבע ברכות לשמחה נוספת הערב – סיום שלשת החלקים הראשונים של ספר התניא, עיקר מה שאדמו"ר הזקן כתב בשביל ספר, בשיעור שאבא של הכלה מעביר כאן. החלק הראשון ספר של בינונים, השני שער היחוד והאמונה והשלישי אגרת התשובה.

רק הפסוק הראשון של אלחי – "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם" – עולה תניא-תניא-תניא (1383). הרמז אומר שאלחי צריך ללמוד היטב את ספר התניא – "בתלת זימני הוי חזקה", ללמוד שוב ושוב ושוב, שלש פעמים, את כל התניא. כנראה שבפרט שלש הפעמים רומזות לשלשת החלקים הראשונים של התניא.

החלקים הראשונים בתניא כנגד תשובה-תורה-תפלה

כל אחד צריך לחשוב רחוק, אמרנו שאם הולכים רחוק עד n שוה 37, מגיעים ל"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", תשובה-תורה-תפלה.

ברור שתשובה היא כנגד אגרת התשובה.

מה לגבי תורה ותפלה? החלק הראשון של התניא מדבר על עבודת הלב, על אהבה ויראה וכל המדרגות שיש באהבת ה' ויראת ה', כשהעיקר – התכלית והנקודה – של חלק ראשון בתניא הוא "עבודה שבלב זו תפלה". איך החסיד מתפלל אל ה', "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני", עבודת התפלה.

החלק השני של התניא, שער היחוד והאמונה, הוא בעיקר התבוננות באחדות ה' – "יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה" (בזהר הקדוש כתוב שהיחוד העליון הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" והיחוד התחתון הוא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד") – הפירוש של כל אחד, ההבדל ביניהם והשילוב שלהם. היות שזהו חלק של התבוננות, של מוחין, הוא תורה.

החלק הראשון הוא לב והחלק השני הוא מח – היות שמדובר בחב"ד היתה שאלה מה להקדים, היתה הוה-אמינא להקדים את המוחין, את ההתבוננות של האמונה של היהודי, אבל בסוף הוא הכריע שקודם כל עבודה שבלב, קודם כל להתפלל. על ידי שתתפלל טוב אפשר לשבת וכעת להתחיל להתבונן בשער היחוד והאמונה. בעצם ההתבוננות של שער היחוד והאמונה היא מוחין, בחינת תורה, "אורייתא מחכמה נפקת", והרי צריך ללכת מבית הכנסת, תפלה, לבית המדרש, תורה.

עיקר לימוד התורה – התקשרות לנותן התורה

אם כן, אם רוצים להקביל, החלק הראשון של התניא הוא תפלה. החלק השני הוא תיקון המוחין של היהודי – עיקר לימוד התורה הוא לא רק להבין מה שכתוב בגמרא ואפילו לא להבין מה שכתוב בתניא, עיקר הלימוד של התורה הוא להיות קשור לנותן התורה. קודם אמרנו שיכול להיות מצב של "לא עמי", שאנחנו בגלות, גם כאן בארץ. מה הסבה? לא שלא לומדים תורה – אפשר ללמוד תורה ועדיין להיות בגלות. סבת הגלות היא "שלא ברכו בתורה תחלה", דהיינו להיות קשור לנותן התורה, להכיר בו. עוד לפני שאתה לומד תורה – צריך להכיר בנותן התורה. זהו הפשט של "לברך בתורה תחלה", זהו שער היחוד והאמונה – עיקר התורה.

אחר כך, אגרת התשובה, כשמה כן היא, היא עבודת התשובה. לכן אפשר לקשר בין שלשת החלקים של התניא לתורה-תפלה-תשובה ששוה "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", לפי רמז החתן והכלה, שבפשט מתחילים ב"גל עיני" אבל כשמעמיקים רואים שהם שווים כל הפסוק.

ולסיכום:

ספר של בינונים

תפלה

שער היחוד והאמונה

תורה

אגרת  התשובה

תשובה

ג. חמש מדרגות ביחוד ובטול

ביאור הרש"ג לשער היחוד והאמונה

נקח נושא אחד מהחלק שקראנו לו כעת תורה. לפני כמה שנים זכינו להיות כאן בישוב וגם דברנו כנראה על שער היחוד והאמונה. כעת נאמר משהו שגם קשור לזוג, איך לבנות את הבית הנאמן בישראל.

לאחד מגדולי חסידי חב"ד קוראים רבי שמואל גרונם אסתרמן, שהרבי הרש"ב מינה אותו להיות המשפיע הראשי בישיבת חב"ד, תומכי תמימים, בליובאוויטש. יש לו ביאור על ספר התניא – מה שהוא לימד יום-יום את בחורי הישיבה. דווקא על שער היחוד והאמונה יש לו חיבור שלם, מאד גדול ועמוק. נאמר רק את תמצית הדברים שלו שם:

הוא אומר שכאשר לומדים את שער היחוד והאמונה רואים שיש ארבע מדרגות של בטול ויחוד – בטול לה' ויחוד בה'. חוץ משני הדברים שכתובים בפירוש, "יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה", יש עוד שנים. את "יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה" הוא שם באמצע – יש משהו יותר משניהם ומשהו פחות משניהם. כמו שנסביר תכף, יש עוד מדרגה חמישית – למטה מהכל – שהוא לא מזכיר כלל. כעת רוצים להתבונן איך את כל המדרגות האלה אפשר להמחיש ולממש בחיי הנישואין, להתבונן בהם בחיי הנישואין.

נאמר בקיצור:

המשל לתכלית הבטול: זיו השמש בתוך השמש

המדרגה הכי גבוהה היא הגילוי של שם הוי' ב"ה בפני עצמו. המשל הוא משל של הבעל שם טוב, על שם הוי' בפני עצמו – בלי שום לבוש. יש פסוק[ח] "שמש ומגן הוי' אלהים" – יש את שם הוי', השמש, ויש מגן-נרתיק[ט]. לעתיד לבוא ה' יוציא את השמש מהנרתיק, אבל בעולם הזה יש משהו שמגן – שם אלקים. בשבילנו טוב שיש שם אלקים, אחרת לא היינו יכולים לסבול את עצמת האור של שם הוי' בפני עצמו. אבל היעוד הסופי הוא ששם הוי' יתגלה בלי הנרתיק של שם אלקים. המשל לזה של הבעל שם טוב הוא שכל המציאות – כולנו פה, כולל החתן והכלה – כביכול נרגיש את עצמנו בתוך אור ה' לגמרי, כזיו השמש בתוך גוף כדור השמש. זהו המשל של הבעל שם טוב. כמו שאור ה' כשהוא עדיין מוסתר בתוך כדור השמש בטל לחלוטין ומיוחד לחלוטין – הוא חלק מהשמש – זו הדרגה הכי גבוהה של בטול, שאנחנו כולנו נרגיש את עצמינו כזיו השמש בתוך גוף כדור השמש. המדרגה הזו היא המדרגה של גילוי שם הוי' בפני עצמו.

זהו הקצה העליון. מהו הקצה התחתון? גילוי שם אדנות בפני עצמו. מהן שתי המדרגות באמצע? שני שילובים של השמות אחד בתוך השני. שילוב אדנות בשם הוי' – כמו שרואים בסידורים, י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י – כוונת אמירת השם בברכות וכו', ושילוב הוי' בשם א-דני, כמו שגם רואים בהרבה סידורים, א-י-ד-ה-נ-ו-י-ה, כוונת אמן. אם כן, המבנה מאד פשוט – הוי' בפני עצמו, אדנות בפני עצמו, ובאמצע שני השילובים שלהם.

את שם הוי' בפני עצמו הסברנו, בטול כזיו השמש בתוך כדור השמש, ש"אין עוד מלבדו" ממש. כל המציאות – אתה, אני, השלחן – הכל כזיו השמש בתוך השמש. שם הוי' הוא שם שמהווה, לא לחשוב שזו מדרגה שלפני בריאת-התהוות העולמות, אלא זו התהוות המציאות במדרגת האצילות, שם כל מה שמתהווה הוא כזיו השמש בתוך השמש. לא שאין משהו – יש משהו, והוא כזיו השמש בתוך השמש.

מהו הקצה התחתון, שם א-דני בפני עצמו? שהשם בורא דבר שמרגיש את עצמו יש בפני עצמו. יש אדון ויש את מי שאמור להיות עבד. הוא מרגיש את עצמו מציאות בפני עצמו, אבל הוא מרגיש זיקה לאין שמהווה אותו. כלומר, הוא נמצא במצב תמידי של בטול היש לאין – לא בטול במציאות אבל בטול היש הנברא והנפרד לאין האלקי שמהוה אותו עכשו, ברגע הזה. בכל אופן, הוא מרגיש את עצמו יש. הוא ודאי לא מרגיש את עצמו אין בעצם, כזיו השמש בתוך השמש[י].

בין בטול ליחוד

הרש"ג מסביר שם שהמדרגה הזו, אף על פי שבשבילנו היא מדרגה גבוהה מאד – הלואי שכל רגע הייתי יכול להרגיש את עצמי בטל לאין האלקי שבורא אותי עכשיו יש מאין ואפס המוחלט – היא לא יחוד בכלל. יחוד הכוונה ששני הדברים הופכים להיות אחד, כמו חתן וכלה למשל, "והיו לבשר אחד". המדרגה התחתונה היא בטול היש לאין אבל אינה יחוד.

בין המדרגה הגבוהה, שם הוי' בפני עצמו, והמדרגה הנמוכה, שם אדנות בפני עצמו – כלומר הפעולה ששם אדנות עושה – יש שני יחודים. יש ששם אדנות משתלב בתוך הוי' ויש ששם הוי' משתלב בתוך אדנות.

אם אדנות משתלב בתוך הוי', יחודא עילאה, הכוונה שכל ההויה כולה מרגישה את עצמה עולה להתכלל ולהתייחד בתוך ה'. אם הוי' משתלב בתוך אדנות, יחודא תתאה, זו מדרגה בה המתהווה, המציאות, מרגישה שהוי' ממש חודר בי. לא רק שהאין מהווה אותי, ואני משהו בפני עצמי שבטל לאין שמהווה אותי, אלא שאני התפשטות ממש של הוי' – אבל בכל אופן אני משהו. שתי המדרגות האלה הן שתי מדרגות של הרגשת האור שכבר יצא מהשמש, אבל בשתיהן המציאות היא אור – רק לא האור שנכלל בתוך השמש אלא אור של השמש שיצא מהשמש. אבל המדרגה הרביעית, בטול היש, היא כבר לא אור – האור הזה הווה איזו מציאות, איזה יש, איזה כלי. הכלי בטל לאור – האור הוא האין והיש בטל לאין.

כמו שאמרנו, אנחנו רוצים להבין איך החתן והכלה יכולים להרגיש את כל המדרגות האלה בקשר שביניהם.

המשל ליחודא עילאה: "מקום ארון אינו מן המדה"

כמו שאמרנו, למדרגה הכי גבוהה יש משל של הבעל שם טוב – זיו השמש בתוך השמש. האם יש עוד משלים טובים בחסידות למדרגות הבאות? כתוב שהמשל של יחודא עילאה, שילוב אדנות בתוך הוי', הוא מה שחז"ל אומרים על בית המקדש שיבנה במהרה בימינו – ששיא הקדושה שבו (שיא עשר הקדושות של א"י) הוא קדש הקדשים, שם יש את הארון והכרובים – "מקום ארון אינו מן המדה" (כך מופיע המאמר פעמיים בש"ס[יא], ועוד פעם אחת[יב] "מקום ארון וכרובים אינו מן המדה". "ארון וכרובים" = ישראל, "שמע ישראל", יחודא עילאה, "אך [ר"ת ארון כרובים] טוב לישראל"). כשמודדים מקיר לקיר בקדש הקדשים יש עשר אמות, אבל כשמודדים מקיר אחד לארון יש חמש אמות ומהקיר השני לארון גם חמש אמות, והארון עצמו הוא שתים וחצי אמות – לאן הן הלכו? כתוב ש"מקום ארון אינו מן המדה". מהו הדבר הזה ש"מקום הארון אינו מן המדה"? לא זיו השמש בתוך השמש, בו לא רואים את הארון בכלל – אין ארון, יש ארון אבל ממש אין ארון, כי הוא בטל במציאות לגמרי בתוך השמש. יחודא עילאה הוא שאתה רואה משהו – החתן והכלה מסתכלים אחד על השני, רואים אחד את השני, אבל יחד עם זה שרואים אחד את השני מרגישים שזהו אין. יש כאן נשיאת הפכים (סוד ברית הנישואין).

על גילוי זה כתוב שה' הוא נמנע הנמנעות – "אין לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא", בלשון הרשב"א המפורסם. בחיק הנבראים יש לנמנעות טבע קיים, אבל בחיק הבורא אין לנמנעות טבע קיים, יכול להיות יש ואין יחד. יש מעלה ליחודא עילאה אפילו יותר מהבטול המוחלט, כי במדרגה הכי גבוהה אין נשיאת הפכים – הכל הוי', אין מוחלט. יחודא עילאה הוא להרגיש יש ואין בעת ובעונה אחת. יש פה ארון או שאין פה ארון? יש פה ארון. הוא תופס מקום? הוא נמצא כאן? לא, הוא לא תופס מקום. אם הוא לא תופס מקום הוא גארנישט, הוא לא פה. אני רואה דבר – והוא לא פה. זהו המשל של יחודא עילאה.

המשל ליחודא תתאה: מראות גדולות ומראות קטנות

מה משל של יחודא תתאה? יחודא תתאה הוא משל שלקוח ממדרש רבה, ויש הרבה מאמרי חסידות עליו – המשל של מראות גדולות ומראות קטנות[יג]. קשור לאלחי, "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם". כתוב במדרש שמין אחד שאל את רבי מאיר – שהוא בחינת משיח, כידוע, "רוח אפינו משיח הוי'" ר"ת מאיר – שעל אלקיכם כתוב "הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא"[יד] וכתוב שהשכינה דברה עם משה רבינו מבין שני בדי הארון. או שהוא מלא השמים והארץ או שהוא בין שני בדי ארון?! רבי מאיר ענה לו משל ממראות גדולות ומראות קטנות. הוא אמר לו להביא מראה גדולה ואמר לו 'תסתכל במראה הזו' והוא ראה עצמו גדול ואחר כך אמר לו להביא מראה קטנה ובה ראה עצמו קטן. יש מי שאומר שמראה אחת היתה קמורה ואחת קעורה, אבל בלשון המדרש כתוב רק מראות גדולות ומראות קטנות. ככה ה', שהוא גדול מאד, יכול לצמצם את עצמו בקטן מאד. לא שיש כאן משהו אחר, אלא שהגדול מאד מאד מצמצם עצמו ופתאום נעשה קטן מאד מאד (היום אומרים המדענים שכל היקום הגדול מאד מאד הוא בעצם שוה ליקום שהוא קטן מאד מאד...).

בהמשך אותו מדרש כתוב שלפעמים ה' כל כך מצמצם את עצמו שמדבר איתך – כמו עם איוב – "מן הסערה"[טו], בין שערות הראש. אם ה' רוצה הוא יכול לצמצם את עצמו בין שני בדי ארון, כמו "אל חי בקרבכם" – שם צמצם את עם ישראל בין שני בדי הארון. נשים לב שיש כאן המשך למשל הקודם, כי המשל של יחודא עילאה היא "מקום ארון אינו מן המדה" – שהארון כולו פה ולא פה בעת ובעונה אחת – והמשל השני הוא היכולת לצמצם את השכינה, את האין סוף, למקום מאד צר, בין שני בדי הארון (אותו ארון שאינו מן המדה). קודם ה' מצמצם את עצמו שם, ואחר כך הוא עושה עוד נס ומביא את כל עם ישראל לשם – שם הוא מתייחד לגמרי עם עם ישראל (השכינה המדברת-מרוכזת בין שני בדי הארון ועם ישראל העומד-מרוכז בין שני בדי הארון), וזהו ה"בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם".

גילוי מדרגת יחודא תתאה על ידי אברהם אבינו

ההסבר הוא שהמדרגה של יחודא תתאה, המשל של המראות הגדולות והמראות הקטנות, היא החידוש של אברהם אבינו. על אברהם אבינו כתוב[טז] "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". מי שלומד רמב"ם לפי החלוקה של הרבי – אחת החלוקות – התחיל כעת מחדש. לפני כל ספר ברמב"ם הוא מתחיל "בשם ה' אל עולם". הדיוק בחסידות[יז] שלא כתוב 'אל העולם' – בברכות כתוב "אלהינו מלך העולם", ה' הוא לא 'מלך עולם' אלא "מלך העולם", אבל לגבי א-ל (נוגע למה שנסביר בהמשך) השם הוא "אל עולם". אם היה כתוב 'אל העולם' זאת אומרת שהא-ל הוא דבר בפני עצמו והעולם הוא דבר בפני עצמו – יש מציאות נפרדת – אבל "אל עולם" אומר שא-ל הוא העולם והעולם הוא א-ל. בעצם, כתוב שמה שאברהם גילה הוא יחודא תתאה, שהוא על דרך מה שיעקב אבינו – בחיר האבות, שני דורות אחר כך – כאשר השבטים אמרו לו "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד", ענה להם, מתוך הודיה לה', "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"[יח]. זהו גילוי של "אל עולם" – שהדבר הזה הוא התפשטות של אלקות, א-ל מתפשט והוא-הוא נעשה העולם. זהו יחוד, ולא רק בטול היש. יחוד הוא בטול במציאות (שבזה גופא יש כמה דרגות).

יש ווארט מפורסם, אחד הווארטים החריפים שבלי חוש בחסידות קשה לשמוע אותו: פעם אחת תלמידי המגיד ישנו על הספסלים בבית המדרש, המגיד נכנס עם המקל שלו, הסתכל על התלמידים שישנו שם, וכשהגיע לאדמו"ר הזקן – צעיר התלמידים – קצת נרתע בהתפעלות ואמר 'אלקים כל כך גדול בגוף כל כך קטן'. זה קשור למדרגה של "אל עולם" – כמה שנשמע משהו מדהים, הווארט הזה, ככה מסבירים מהו יחודא תתאה, שהמציאות היא-היא התפשטות האלקות. החתן והכלה שיושבים עכשיו ליד השלחן, שותים יחד כוס קפה, הם התפשטות של ה' יתברך. או, כמו שנסביר יותר, גם של השרש המשותף שלהם באור ה' יתברך. עוד פעם, להרגיש שאנחנו התפשטות, התגלמות של ה', זה מה שאברהם אבינו פרסם בעולם שה' הוא "אל עולם". יש למעלה מזה את המדרגה של יחודא עילאה ועוד יותר את שם הוי' בפני עצמו, מה שיתגלה לעתיד לבוא.

תפיסת הצמצום

בשער היחוד והאמונה פרק ז הוא כותב על סוד הצמצום. הוא כותב שהיו גדולי ישראל שטעו בלמדם את כתבי האריז"ל וסברו שהצמצום כפשוטו. הרי זה לא יכול להיות, כמו שהוא מסביר שם באריכות, כמו שהאמונה הפשוטה היא שה' הוא לא דמות הגוף ולא כח בגוף ולא שייך אצלו לצמצם את עצמו וברור שהצמצום לא כפשוטו. היום מקובל כדבר פשוט בעם ישראל שהצמצום לא כפשוטו. כל יסודות החסידות, שפעם היו קצת תמוהים ונתונים במחלוקת, היום הם פשיטא – זו עלית הדורות לקראת משיח. בכל אופן, לגבי מה שהתחלנו – לחשוב שהצמצום כפשוטו זה בעצם חיים בתודעה הנמוכה מבין ארבע המדרגות שהסברנו קודם. שה' ברא אותי, יתכן שהוא משגיח מלמעלה והכח שלו שבא מלמעלה גם מהוה אותי כל הזמן יש מאין, אבל אני יש.

מדרגה חמישית – עם לשון עוממות

אמרנו שבעצם יש אפילו מדרגה חמישית, יותר נמוכה מהכל. מה המדרגה הזו? במדרגה הרביעית, שהוא קרא לה שם אדנות בפני עצמו, מצד אחד אני מרגיש את עצמי יש ומצד שני אני מרגיש גם את האין ובטל לאין. יש מצב אחר, גם בקדושה, שנקרא "אין מלך בלא עם"[יט], עם מלשון עוממות כמו שהוא מסביר גם בשער היחוד והאמונה[כ]. "ומלכותו ברצון קבלו עליהם"[כא] – עם הוא כל כך רחוק מהמלך (בנים – או אפילו שרים ועבדים קרובים למלך – הם לא עם שממליך מלך, הוא לא מלך, צריך מישהו ממש רחוק) ואת "מלכותו ברצון קבלו עליהם".

דברנו קודם על המהפך מ"לא עמי" ל"בני אל חי". העם הזה, שמקבל על עצמו את המלכות ברצון – בבחירה חפשית – הוא המדרגה הכי נמוכה. מי שמרגיש עצמו יש אבל חווה גם את האין שמהווה אותו וממילא בטל אליו (דרגת בטול היש) הוא לא כל כך בעל בחירה. אבל ה' רוצה בחירה, הוא רוצה כל כך להפריד אותנו ממנו – מהמקור, "כי ממך הכל", הכל הוא ה' – כביכול, כדי שנוכל להיות עם שלו, לשון עוממות, ושבבחירה, כמו שהולכים לקלפי לבחור, נבחר אותו יתברך בבחירה החפשית שלנו. אז "אין עוד מלבדו" – הוא רוצה שאני אבחר את ה"אין עוד מלבדו" להיות מלך שלי. זה טוב מאד. המדרגה הזו היא פחות מאיך שהוא מסביר את בטול היש לאין.

"מקום ארון וכו'" – יחודא עילאה או תתאה?

לפני שנשייך את הכל לחתן ולכלה – שיש בהם את כל המדרגות האלה, גם המדרגה האחרונה שאמרנו עכשיו – קודם נסביר שני דיוקים חשובים במבנה שבנינו עד עכשיו. אותו רש"ג, המשפיע שמסכם את שער היחוד והאמונה – תוך כדי השוואות לכל המאמרים של אדמו"ר הזקן בספר לקוטי תורה – אומר שיש לפעמים מאמרי חסידות שכתוב בהם שהמשל של "מקום ארון אינו מן המדה" הוא יחודא תתאה. קודם אמרנו שהוא המשל ליחודא עילאה, וכך כתוב ברוב המקומות, אבל הוא מקשה שלפעמים מצאנו שאדמו"ר הזקן כותב ש"מקום ארון וכו'" הוא משל ליחודא תתאה. כדרכנו נסביר מה יכול להיות כאן הישוב לקושיא.

קושיא שניה בעצם כבר אמרנו קודם – אם המדרגה הכי גבוהה של שם הוי' בפני עצמו היא בטול המוחלט של האור בתוך השמש ובמדרגה הנמוכה זיו השמש כבר בורא משהו שנפרד ממנו, רק שהנברא מרגיש עצמו בטל למה שמהווה אותו, זאת אומרת שבשתי המדרגות שבאמצע המציאות, אנחנו, אינם מה שהאור ברא אלא התפשטות האור עצמו (לא כפי שהוא נמצא בתוך השמש). מה כבר ההבדל בין שתי המדרגות האלה? מה יכול להיות ההבדל בין "יחודא עילאה" ל"יחודא תתאה", שתי מדרגות של אור שיוצא מהשמש? אלה שני דיוקים חשובים שצריך להסביר ונבהיר כעת בקיצור לפי דרכנו.

גילוי אלקות בתוך הטבע – יחודא תתאה

בשביל שני ההסברים האלה צריך קצת משל מתוך המדע החדש של היום, להלביש בשכל אנושי של היום. לפי המדע היום, מה יכולה להיות התופעה שרואים את הארון אבל אינו תופס מקום? לא רק שרואים אותו, מישהו עשה אותו – בצלאל בן אורי בן חור – לפי הוראות מדויקות, אז הוא קיים. מהי התופעה שהארון אינו מן המדה? יש מי שרוצה להסביר שיש היום מושג בתורת היחסות הכללית של 'עיקום המקום'. אם יש מסה מאד גדולה – כל מסה גורמת לכך, גם מסה קטנה קצת מעקמת את המקום שסביב לה, אבל אם זו מסה קטנה העיקום הוא אפסי, ואילו מסה כמו כוכב גדול – היא מאד מעקמת את המקום שסביבה, וזה איזה סוג של רעיון מה זאת אומרת שמקום הארון אינו שם. יש כל כך הרבה גילוי אלקות – לכאורה אור אינו מסה, אבל יש מושג במדע שלאור יש גם לחץ, כאילו הוא מסה, ואם יש המון אור באיזה מקום, כמו בארון, שהוא אור-ן, נקרא ארון מלשון אור (וה-ן של ארון הוא סוד גילוי שער הנון, "מה נורא המקום הזה", ארון אותיות נורא) – אולי הוא פשוט מעקם את המקום מסביב ולכן כאשר מודדים הוא לא נכלל.

לא משנה אם מה שאמרתי כרגע הוא מאה אחוז מדויק, אבל אם הגישה היא שאני רוצה לצאת מהבעיה עם איזה הסבר – של תורת היחסות או פיזיקה קוואנטית או מה שלא יהיה – וככה כאילו לפתור את הבעיה, הפכתי את התופעה של "מקום ארון אינו מן המדה" לכל היותר למשל טוב בשביל "יחודא תתאה". מהו "יחודא תתאה"? שהכל התפשטות אלקות. כלומר, יש משהו בארון שהוא התפשטות אלקות – כמו שאמרנו, שיש שם כל כך הרבה מסה של אור (אלוקי) – שמעקם את הארון ויוצאת תופעת "מקום ארון אינו מן המדה". אני רואה בארון הזה תופעה אלקית. זה יסביר את מה שהוא כותב שלפעמים כתוב ש"מקום ארון אינו מן המדה" הוא משל ל"יחודא תתאה", אם יש לו איזה הסבר כאילו-מדעי.

אבל אם נחזור לאיך שהסברנו בתחלה, שיש כאן נשיאת הפכים ממש, נמנעות, שהוא כאן והוא לא כאן – הוא כאן והוא אין – זהו כבר "יחודא עילאה". אם הוא כל כך כאן, שיש כל כך נוכחות אלקית בארון, שגורם לתופעה – זהו בדיוק הווארט של "יחודא תתאה", שאלקות מתפשטת בתוך המציאות עד שהמציאות היא-היא התפשטות האלקות. אבל אם אני אומר שכמה שכאן – באמת לא כאן בכלל, אין – זהו כבר "יחודא עילאה", יש ואין בעת ובעונה אחת.

משל מהטבע ליחודא עילאה

מכאן נבין גם את הדיוק השני – איך אפשר להבדיל בין "יחודא עילאה" ל"יחודא תתאה" אם שניהם התפשטות האור מהשמש ולא התכללות זיו השמש בתוך גוף כדור השמש. כאן נסביר הפוך, שיש הסבר מדעי שיוכל לתת לנו איזה חוש דווקא ב"יחודא עילאה". הרי כתוב בשער היחוד והאמונה שאחת ההגדרות ל"יחודא עילאה" היא שהזמן והמקום מתבטלים אל הלמעלה מהזמן והמקום. אם ה' נוכח ממש – לא סתם מתפשט, אלא "אל עולם", שהוא הזמן והמקום, שהם התפשטות אלקות – זהו "יחודא תתאה". אבל אם הזמן והמקום מתבטלים, שאין זמן ומקום – ה' הוא למעלה מהזמן והמקום – זהו כבר יחודא עילאה. אם הכל בתוך ה', בתוך השמש, זה כבר יותר מ"יחודא עילאה".

איך יכול להיות משל של אור השמש שכאילו יוצא מהשמש אבל אין עדיין זמן ומקום, תחושת זמן ומקום? דבר שהסברנו הרבה פעמים בעבר, שכבר לא צריך כל כך את תורת היחסות הכללית, מספיק תורת היחסות הפרטית: מהירות האור היא המהירות המקסימלית ובה כאילו הזמן פוסק – אין זמן. ברגע שקרן האור יוצאת מגוף כדור השמש היא לא מרגישה שעבר זמן, גם לא מרגישה שיצאה מהשמש בכלל. נחשוב על האור הזה כשהוא על הגבול ממש של כדור השמש, על הסף של היציאה מהשמש. הוא בתוך השמש או מחוץ לשמש? מבחינת האור, מי שרוכב על קרן האור הזו – כמו שהוסבר – ירגיש שלא עברה שניה אחת, וממילא אני עדיין בתוך השמש. יש ביטוי בחסידות ש"האור דבוק במאור" – מצב של דבקות לגמרי. לא עבר זמן והוא גם לא התפשט במקום. מצד האור יש תחושה של בטול זמן ומקום אל הלמעלה מהזמן והמקום. ככה נסביר את "יחודא עילאה", שהוא שילוב אדנות בהוי' – במשל האור שמצד אחד יוצא מהשמש ומצד שני לא יצא מהשמש, שוב נשיאת הפכים. מבחינתו הוא לא יצא מהשמש.

התפשטות האור על דרך "קו וחוט"

אם קרן האור שלנו דומה לבטוי שכתוב בחסידות "קו וחוט", שגם יוצא מהמאור שלפני הצמצום לתוך מקום החלל – כתוב בפירוש שלאור שיוצא מאור אין סוף, מהמאור, יש פנימיות וחיצוניות, שני ממדים[כב]. מצד הממד החיצוני שלו הוא שרש ההתחלקות של כל מה שיהיה והוא מבדיל מעלה ומטה. כלומר, יש לו תחושת מקום וממילא יש לו גם תחושת זמן, ועדיין הוא אלקות, התפשטות אלקות. ככה נאמר, שמשל האור שיוצא מהשמש הוא בדיוק כמו סוד הקו בקבלה, שמצד החיצוניות שלו יש לו איזו תחושה של זמן ומקום אבל הוא-הוא התפשטות אלקות, כמו העולם. זהו בדיוק גדר "יחודא תתאה". אבל מצד הפנימיות שלו הוא כמו שאמרנו קודם, אין שם זמן ומקום – הוא יצא ולא יצא מהשמש. זהו "יחודא עילאה".

ד. חמש המדרגות בחיי הנישואין

אחרי כל זה ננסה לשייך את המדרגות להרגשות של החתן והכלה, שהרי כל הענין של חתן וכלה הוא יחוד:

מדרגה ראשונה: הרגשת השרש המשותף  

המצב הראשון, הכי עליון, הוא שהחתן והכלה מרגישים את עצמם בשרש המשותף שלהם. בשרש הכי עליון החתן והכלה הם נשמה אחת, והם כלולים בשרשם בה' – כמו שכל נשמה היא "חלק אלוה ממעל ממש", אבל החידוש של החתן והכלה שבשרש אנחנו אחד, כל כך אחד שאנחנו בטלים בתוך אור אין סוף.

מדרגה שניה: הרגשת יש ואין ב"חדר המטות" ("עדן")

ידוע שקדש הקדשים של בית המקדש בתנ"ך נקרא "חדר המטות"[כג] – זהו מקום היחוד של קוב"ה ושכינתיה. גם בין שני הכרוכים וגם בין שני בדי הארון, "אל חי בקרבכם". יחודא עילאה של החתן והכלה, שהוא ממש "בזאת תדעון" – כמו "והאדם ידע את חוה אשתו" – "כי אל חי בקרבם", הוא התחושה האמתית בשעת היחוד שאנחנו פה ואנחנו גם לא פה. רגע של תחושת אין למעלה מהזמן והמקום[כד]. כמובן שהאין הזה מקשר אותנו למקור המשותף לפני הצמצום, אבל אנחנו עכשיו אחרי הצמצום, אנחנו יש, אבל אנחנו גם אין. זו הזכות הכי גדולה של חתן וכלה, של איש ואשה – להרגיש יש ואין ביחד. כמו "מקום ארון" – שהוא "חדר המטות" – "אינו מן המדה".

כמו שנסביר, המדרגה הזאת נקראת עדן – כך מרגישים "עדן", חכמה עילאה בקבלה, וזהו יחודא עילאה. עדן, השם של הכלה, הוא בחינת יחודא עילאה. ככה הוא מסביר בפירוש, שיחודא עילאה הוא פנימיות החכמה.

מדרגה שלישית: התפשטות אלקות בחיים הקטנים ("גן עדן")

יחודא תתאה הוא פנימיות הבינה, שהיא גן עדן. ישנו סיפור מפורסם שמספרים על הבעל שם טוב – ויש סיפורים דומים על עוד צדיקים – שפעם הוא לקח את תלמידיו מחוץ לישוב, לאיזה בית, הם נכנסו לבית וראו שיש שם איש ואשה, יהודי ויהודיה, שיושבים כל אחד ליד השלחן, האיש עושה את המלאכה שלו והאשה את המלאכה שלה, וזה הכל. הם שהו כמה דקות ואחר כך הוא אמר לתלמידים לצאת ושאל מה היה שם? מה חויתם? מה הרגשתם? הם אמרו שבתוך הבית הזה הרגשנו שזהו גן עדן. ומי האיש והאשה שישבו שם? אדם וחוה לפני החטא.

ככה בחיי הנישואין – לשבת ליד השלחן, לשתות יחד כוס קפה או כל אחד לעסוק בשלו – זו מדרגת "שכינה ביניהם". "שכינה ביניהם" היינו פשוט כמו שה' צמצם שכינתו בין שני בדי ארון, שאנחנו התפשטות אלקות – לא 'אל העולם' אלא "אל עולם", 'אלקים כל כך גדול בגוף כל כך קטן'. פעם היינו גדולים מאד, בתוך המראות הגדולות, וכעת אנחנו קטנים מאד. המשל של מראות גדולות ומראות קטנות בעבודת ה' קשור גם לשפלות בשביל יחודא תתאה. יחודא עילאה הוא בטול במציאות, יש ואין יחד, ויחודא תתאה הוא שאנחנו קטנים מאד – כמו במשל, האיש והאשה בבית, הוא עושה את המלאכה שלו והיא את המלאכה שלה, הם אנשים גדולים? יהודים פשוטים, אנשים הכי פשוטים, היא בוררת אורז והוא עושה משהו אחר. אנחנו קטנים קטנים.

היו צדיק מאד חשוב, ירושלמי, ר' אשר פריינד – מי ששמע את השם שלו – הוא פעם אמר על מישהו שנעשה גדול 'רציתי שהוא תמיד ישאר קטן, אבל מה אפשר לעשות...'. צריך תמיד להשאר קטן, אבל אפשר לזכור – אתה גם נמצא במראות הגדולות, 'אלקים כל כך גדול צמצם את עצמו למקום כל כך קטן', שני אנשים כל כך קטנים, יהודים פשוטים. זו התפשטות אלקות, מדרגה של גן עדן. עדן הוא יחודא עילאה וגן עדן יחודא תתאה.

מדרגה רביעית: מסירות גמורה

יש פחות מזה – כבר יוצאים מגן עדן – ואז יתכנו כל שלש המדרגות שאנחנו מדברים עליהן תמיד[כה], "לו, עזר, כנגדו"[כו]: יתכן שאנחנו שני אנשים שונים אבל אני כל כך אוהב/ת אותך שאני מסור/ה אליך לגמרי. הלואי על כל זוג, שכל אחד ירגיש 'אני שלך' – כמו החסיד של פרקי אבות, "שלי שלך, שלך שלך" וגם אני שלך. זו המדרגה של "לו" "לו-לו" לגזרה שוה בחז"ל[כז] – "אשר יחסר לו" ו"אעשה לו עזר כנגדו". דרגת לו הצדיקים הגמורים, שהם מסורים. אבל להיות מסור, גם במאה אחוז, יכול להיות עדיין רק בטול היש לאין – זה אפילו לא יחוד אלא בטול.

מדרגה חמישית: עזרה הדדית

מה היא מדרגת "עזר"? יותר נמוך מזה, כמו "מלכותו ברצון קבלו עליהם" – גם סוג של מסירות, אבל אנחנו ממש שני אנשים שונים, רק שאני פה בשביל לעזור לך. זה התפקיד שלי, אני מקבל את הדין, יתכן שמקבל אותו באהבה – צריך לעשות ביחד ילדים, צריך לעשות ביחד כל מיני דברים טובים. לפי הר"ן האשה מצווה ב"פרו ורבו" מטעם מסייעת, דין סיוע. בסדר, זהו "עזר" – זו המדרגה של המלך, "את מלכותו ברצון קבלו עליהם". אמרנו שעדיין הכל בקדושה, זו המדרגה החמישית. יש משהו פחות מזה, "כנגדו", "להלחם" לפי רש"י, שבכלל לא דברנו – כי זה כבר לא בקדושה.

אמרנו שבמקור הוא הגדיר ארבע מדרגות, שלשה יחודים ובטול היש, ואנחנו הוספנו עוד אחד – עדיין בקדושה לגמרי, במלכות – אך יש משהו פחות מזה, "כנגדו".

חמש המדרגות בסוד הוי'

נחזור ונראה מה המבנה כאן: הוא כותב בפירוש שיחודא עילאה ויחודא תתאה הם חכמה ובינה, עדן וגן עדן. מה שפחות מזה, שיכול להיות עדיין בבחינת "לו", הוא מדות. כאן עיקר הווארט. נחזור לזה שכתוב בתניא שהיו מגדולי ישראל שטעו בלימוד כתבי האריז"ל ודימו שהצמצום כפשוטו. הטעות הזו קשורה בעיקר למי ששייך לפרצוף ז"א, מדות. מוחין הם יחוד – במוחין יש דעת ופנימיות הדעת היא יחוד, או יחודא עילאה מצד החכמה או יחודא תתאה מצד הבינה. מהי המדרגה הכי גבוהה, רק הוי', זיו השמש בתוך כדור השמש? כבר כתר. האור בתוך המאור, ובחסידות כתוב שמאור הוא הכתר ביחס לשאר הספירות. מוחין דאבא הם יחודא עילאה, מוחין דאמא הם יחודא תתאה. אם אין מוחין, אם יש רק "והנגלֹת", השכל של ה-ו (מוחין השייכים למדות, לשון מדידה והגבלה, מדות אותיות דמות, דמות הגוף, "תפארת גופא") אינו מסוגל להבין שהצמצום לא כפשוטו. צמצום לא כפשוטו הוא חידוש של מוחין בעצם. המדות הן ו ימי בראשית, מי שנמצא בתוך העולם הזה ובורא את העולם הזה – הוא מאמין שה' בורא, נמצא שם למעלה ומסתכל עלי, מכוון אותי. אפילו פחות מזה, שמאד רחוק אבל מקבל את מלכות ה' – גם בכפיה (עשיה לשון כפיה כנודע, מלכות מקננת בעשיה דווקא), כתוב שצריך לומר "אפשי [רוצה לעשות את האיסור] ומה אעשה ואבי שבשמים [המלך] גזר עלי". זו מלכות, מדרגת "עזר". "לו" הוא ו ברבוע, ה-ו של שם הוי', כללות המדות. "עזר" הוא מלכות, ופחות ממנו "כנגדו". ככה הסברנו את המבנה.

ולסיכום:

 

מדרגות בטול/יחוד

הרגשות בחיי הנישואין

קוצו של י

התכללות אור במאור

הרגשת שרש משותף

י

יחודא עילאה

מציאות לא נמצאת ב"חדר המטות"

ה

יחודא תתאה

כל פרט הוא גילוי אלוקי

ו

הרגשת יש עם בטול לאין

מסירות גמורה ("לו")

ה

עם לשון עוממות (קבלת עול)

הבחירה להיות "עזר"

 

כמובן, במדרגות שאמרנו אנחנו רוצים את היחודים, שהזוג יהיו "עדן" ו"גן עדן", ויש על כך רמז מאד יפה. אמרנו שהוא כותב שיחודא תתאה הוא "אל עולם", מה שאברהם אבינו פרסם. כמה שוה "אל עולם"? גן עדן, בדיוק מה שאמרנו, שיחודא תתאה הוא גן עדן, לחיות בגן עדן, כמו הזוג של הבעל שם טוב, מראות גדולות וצמצום בתוך המראות הקטנות.

פירושי "אין סוף" – "למעלה עד אין קץ" ו"למטה עד אין תכלית"

עוד ווארט אחד לסיום: כשכתוב הביטוי "אין סוף" בכל ספרי הקבלה והחסידות, מה צריך לכוון? הוא אומר שיש שני פירושים לאין סוף, ושניהם על פי מאמר הזהר המפורסם[כח] ש"אור אין סוף למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית". מהו אין סוף? פירוש אחד, היותר פשוט, הוא 'אין סוף להתפשטותו' – שהאור הזה מתפשט עד אין סוף ויכול לעשות הכל, כל-יכול, יכול להופיע בכל צורה וגדר שהוא רוצה. 'אין סוף להתפשטותו', הוא יכול להוות ספירות אין סוף – ה' ברא את העולם בעשר ספירות, אין לנו יכולת להבין משהו מעבר, "עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה"[כט], אבל אם ה' רוצה הוא יכול לברוא משהו שמחוץ לשכל שלנו, כי 'אין סוף להתפשטותו'.

אבל יש פירוש אחר, שהוא גם פירוש פשוט לאין סוף – סוף הוא גבול. זהו פירוש בדיוק בכיוון ההפוך – לא שאין סוף להתפשטות שלו, שמתפשט עד אין סוף, אלא שאי אפשר להגביל ולהגדיר אותו בשום גדר בעולם. "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", שום גדר בעולם לא יכול להגביל ולהגדיר אותו.

הרש"ג אומר שם, שאין סוף במובן שאי אפשר להגדיר את ה' היינו "אור אין סוף למעלה עד אין קץ", אבל 'אין סוף להתפשטותו', שיכול להתפשט ולהתגלות-להתבטא בכל מה שהוא רוצה, היינו "למטה עד אין תכלית". "למעלה עד אין קץ" הוא מוחין דאבא, יחודא עילאה, לכן הוא למעלה מזמן ומקום – שום דבר לא יכול להגדיר אותו, אין כלום, גם לא זמן ומקום. ביחודא תתאה לא רק שהוא מהוה זמן ומקום, "בראשית", אלא שהוא הזמן והוא המקום, 'אין סוף להתפשטותו', מצד מוחין דאמא. גם משהו מאד חשוב, שני פירושי "אין סוף" ו"למעלה עד אין קץ, למטה עד אין תכלית".

"עם בת גילו" ו"עם בחירת לבו"

שני המוחין הם יחודים, הכתר הוא בטול זיו השמש בשמש, ה-ו הוא בטול היש לאין והמלכות היא "אין מלך בלא עם", לשון עוממות. היות ש"אין כתר אלא למלך" צריך לומר גם "שנעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", יש איזה קשר בין מה שאנחנו בכלל לא פה – כאילו אנחנו זיו השמש בתוך השמש – בין מה שאנחנו שני אנשים שבוחרים להתחתן. המדרגה הכי גבוהה היא המדרגה של "עם בת גילו" והמדרגה הכי נמוכה היא "בחירת לבו"[ל] ו"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן".

עד כאן, שיהיה מזל טוב מזל טוב, בנין עדי עד, שתזכו לכל המדרגות האלה. בזכותכם דברנו על כל זה – כנראה אתם קשורים לכל המדרגות. שוב, "בזאת תדעון כי אל חי בקרבם", "תדעון" אותיות "עדנות" – "התקשר מעדנות כימה"[לא], לשון קשורים (ראה מפרשים שם).

ה. סודות עדן

"בטחו בהוי' עדי עד"

לפני שמתחילים לנגן, נאמר עוד משהו לכבוד הכלה: המלה עדן[לב] יכולה להתחלק או ע-דן או עד-ן[לג]. אלחי פשוט שמתחלק אל-חי, אבל עדן יכול להתחלק ע-דן או עד-ן. נקשר זאת למדת הבטחון. הפסוק העיקרי של מדת הבטחון הוא "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"[לד] – "יה" של שכינה ביניהם ו"צור עולמים" היינו הילדים, שיהיו הרבה ילדים בע"ה יתברך. יש שתי מדרגות של "עד" – "עדי עד" – "עד ולא עד בכלל" ו"עד ועד בכלל". עדן הוא חכמה, אבל צריך לחבר אותו לגן עדן – לחבר את שני היחודים גופא, עד-ן. יש גם ע-דן – בשני הפסוקים הראשונים של ברכת דן[לה] יש ע אותיות.

"עשה לך רב... והוי דן"

לחלוקת עדן ע-דן יש רמז מאד יפה במאמר חז"ל בתחלת פרקי אבות[לו] – "עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות". מי אמר זאת? יהושע בן פרחיה, תיקון מאד גדול. הוא אומר "עשה לך רב", מתחיל ב-ע. "עשה לך רב וקנה לך חבר" הן שתי דרגות שבאותו ענין, אבל על הדבר השלישי גם הפשטנים שואלים מה הקשר – אני מבין את הקשר של "עשה לך רב" ו"קנה לך חבר", אבל מה הקשר ל"והוי דן את כל האדם לכף זכות"? יש הרבה פירושים. יש פירוש אחד שקודם כל תדון את הרב שלך ואת החבר שלך לכף זכות, ויש עוד כמה וכמה פירושים – פירושים יפים, אבל קצת דחוקים. על כל פנים, "עשה לך רב וקנה לך חבר" הם תחת האות ע, ואחר כך "והוי דן את כל האדם לכף זכות" – עדן, ע-דן.

המלה האחרונה של מעשה בראשית היא "לעשות" – "אשר ברא אלהים לעשות"[לז], "נעשה ונשמע"[לח]. בזהר[לט] כתוב ש"נעשה ונשמע" היינו "עשיה לעילא" – על דרך "עשה לך רב", מי שמעליך. גם ה-ע רבתי של "שמע" היא ע של "לעילא", של "עשיה לעילא", של בינה. בכל אופן, יש כאן רמז נאה לשם עדן: "עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות".

יש עוד משהו, שדרכו נסביר גם את הקושיא הראשונה. שואלים שאם יש "עשה לך רב וקנה לך חבר", איפה התלמידים? במקום שמתבקש להמשיך עם התיחסות לתלמידים (לאחר התיחסות לרב ולחבר) הוא אומר "והוי דן את כל האדם לכף זכות". הדבר הזה יכול לתרץ את הקושיא הראשונה. יש מי שאומר שלא כתוב 'עשה לך תלמידים' או 'קנה לך תלמידים' כי לא יפה – שהתלמידים יבואו לבד... על יעבץ כתוב שבקש שה' ירבה גבולו בתלמידים ("ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר אם ברך תברכני והרבית את גבולי וגו'"[מ]) – אפשר להתפלל, אבל לא רוצה לומר ממש לרדוף אחרי תלמידים. אבל לעניננו אפשר לתרץ הכל יחד.

לימוד יהודי שאינו מאמין

מה התירוץ? יש מחלוקת בשו"ע[מא], שאדמו"ר הזקן מביא[מב], תלמיד יהודי שמאד רחוק, לא שומר תורה ומצוות בכלל, ואפילו נדמה לו שלא מאמין בה' בכלל – האם מותר ללמד אותו, להכניס אותו לבית מדרש, או שאסור ודומה כזורק אבן למרקוליס? זו הלכה מורכבת, ויש אחרונים חשובים שאומרים שיש מקרים מסוימים שאסור לקבל תלמיד לבית המדרש. אדמו"ר הזקן פוסק שלא – שבכל מקרה צריך לקבל. אם אי אפשר קודם להשפיע שיחזור בתשובה – ופשוט שבדורנו הדרך הכי טובה להשפיע היא ללמד, לכן הוא פוסק שאין יוצא מהכלל, גם כופר בעיקר הכי רחוק, צריך לקרב. ככה אפשר לחבר את שני הדברים יחד, "והוי דן את כל האדם לכף זכות", שכל יהודי ראוי ללמוד תורה, ואדרבא, שהוא יהיה התלמיד שלך. מה שבא לך ללמד עליו חובה – סימן שאתה צריך לקרב אותו.

אני אומר זאת לחתן ולכלה, כי שמעתי מאבא של עדן שמהיום הראשון של החתונה – וכך טוב מאד – עושים פעילות של קירוב לבבות. אני מברך שימשיכו ביתר שאת ויתר עוז ויצליחו מאד. לשם כך צריך רב, צריך חבר – "האשה הטובה היא החבר הטוב", קונים חבר בקנין הקידושין והחופה, וכעת, כשיש לך חבר – "והוי דן את כל האדם לכף זכות", כולם ראויים להיות תלמידים שלכם. זהו ווארט אחד לכבוד עדן, ששייך לשניכם.

שנת קץ בחישוב עדן-נהר-גן

ווארט שני: אחד הפסוקים הסודיים בדניאל הוא "עד עִדָּן ועִדָּנין ופלג עִדָּן"[מג], אז משיח יבוא. עדן הוא גם עידן (תסתכלו במלבי"ם), מתקשר למה שדברנו על התפשטות אלקות שהופכת למקום וזמן. יש פה ארבע פעמים עדן – "עד, עִדן, ועִדנין, ופלג עִדן". כמובן, כל הפירושים מנסים לפענח את החידות של דניאל, וגם כל אחד אוהב לחשב קיצים – מנסה לעשות שיגיע לשנה הזאת. מי שרוצה להבין מה שנאמר עכשיו צריך להסתכל שם בפירוש המלבי"ם. הוא מפרש שעידן היינו 410 שנים של בית ראשון ו"עדנים" פעמיים 410 ו"פלג עדן" החצי של שניהם יחד – צריך להוסיף כל זאת לשנת חורבן בית שני ואז מקבלים את הקץ, שהוא שנת תרע"ג. אם כן, יש בשם הכלה את סוד הקץ – "עד עדן ועדנין ופלג עדן" – "עדן ועדנין" כבר יחס של "שלם וחצי", ואחר כך "ופלג עדן" שוב "שלם וחצי", סוד "שלם וחצי" כפול ומכופל.

כעת נברך עוד ברכה לחתן ולכלה, שכל החיים שלהם יהיו חיים של תענוג, דברנו מתחלת השנה שתהיה שנה של תענוג. עדן הוא תענוג, כמו שנאמר בברכת אשר (לשון מאֻשר, "מאשר שמנה לחמו", סוד בראשית אותיות בית אשר) "והוא יתן מעדני מלך" (המשכה מעדן למלכות, "הוי' בחכמה יסד ארץ", "אבא יסד ברתא"). כתוב בכתבי האריז"ל[מד] ש-ענג הוא ר"ת עדן-נהר-גן. דברנו על עדן וגן עדן וכתוב שיש מה שמחבר אותם – "ונהר יֹצא מעדן להשקות את הגן"[מה]. סוד ענג שבת הוא עדן-נהר-גן.  עדן-נהר-גן = קדם-קדם-קדם. תעשו את החשבון לפי שיטת המלבי"ם על מספר זה ותראו שהשנה הזו היא שנת הקץ[מו]. זו עבודת בית, מי שרוצה לעשות זאת. עוד פעם, העידן הוא הענג של עדן-נהר-גן. לפי הפירוש הזה עדן הוא חכמה וגן הוא בינה (לפעמים מפרשים חכמה ומלכות) והנהר הוא יסוד אבא (בחינת דעת עליון) שמקשר אותם. צריך הכל יחד, את כל הענג הזה (שלמות של חב"ד).

"קדם" היינו הכתר, בחינת זיו השמש בגוף כדור השמש כנ"ל. שוב, עדן-נהר-גן שוה קדם-קדם-קדם (432). כל קדם הוא יב ברבוע. זהו יחוד מאד חשוב בקבלה. אם כל עידן הוא הענג הזה, והנבואה של דניאל מתחילה מחורבן בית שני, אז "ענוים [עדנים] הגיע זמן גאולתכם"!

עדן המדות (השלמה)

בתורה מופיעה המלה "עדן" שש פעמים (בנ"ך יש עוד), כולן בפרשת בראשית, והן מכוונות כנגד ששת צירופי המלה עדן וכנגד הופעת ספירת החכמה ("עדן") ב-ו מדות הלב:

חסד: "ויטע הוי' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר"[מז] – ראשית התהוות הגן ממדת החסד.

יסוד: "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים"[מח] – המשכת היסוד ("יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א").

תפארת: "ויקח הוי' אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה"[מט] – התפארת היא מקום כללות קיום המצוות, "'לעבדה' ב-רמח מצוות עשה 'ולשמרה' ב-שסה מצוות לא תעשה".

נצח: "וישלחהו הוי' אלהים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם"[נ] – שני פסוקי השילוח והגירוש מחוץ לגן עדן הם בנצח והוד ש"לבר מגופא". אכן, בנצח יש עדיין גילוי של "הוי' אלהים" וכן נותרה לאדם עבודת "לעבד את האדמה" כנגד "לעבדה [ולשמרה]" שבתפארת, בסוד "איהו [תפארת] בנצח".

הוד: "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים"[נא] – בהוד מסתלק גילוי "הוי' אלהים" ומופיע רק "ויגרש" בלי שם ה', כאשר "הודי נהפך עלי למשחית" ב"להט החרב המתהפכת" (את ה"לשמרה" לקח ה' לעצמו – האדם עובד וה' דואג לשמור אותו מלהתקרב לעץ החיים, שלא יאכל ממנו ויחיה לעולם).

גבורה: "ויצא קין מלפני הוי' וישב בארץ נוד קדמת עדן"[נב] – קין הוא שרש הגבורה (וממנו בנין המלכות).

שלשת הראשונים הם לטובה – פסוקי מעלת גן עדן – ושלשת האחרונים לרעה, פסוקי ענישה וגירוש לאדם ולקין. בהקבלה לספירות, שלשת הראשונים החיוביים הם חסד תפארת יסוד = 1233 = 3 פעמים 411 (3 פעמים 137), תהו, יש מאין כו'. חסד במילוי = 3 פעמים 18 ברבוע, ממוצע כל אות. חסד תפארת יסוד במילוי = 3 פעמים 32 ברבוע, ממוצע כל תבה ("לב ישראל חי")! [אברהם יעקב יוסף (חסד תפארת יסוד) = 586 = יסוד במילוי, הכל נכלל ביסוד יוסף, "ונהר יצא מעדן גו'", יוסף הוא תיקון "שאול מרחֹבות הנהר".]



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] יהושע ג, י.

[ג] הושע ב, א.

[ד] הלכות תשובה פ"ז ה"ה.

[ה] תהלים מב, ג.

[ו] שם פד, ג.

[ז] זכריה ד, ב.

[ח] תהלים פד, יב.

[ט] כך נדרש בשער היחוד והאמונה פ"ד.

[י] רש"ג מסביר שם שדרגת שם אדנות בפני עצמו היא דרגת אמונת רחב (לפני גיורה בפועל ונישואיה ליהושע), שהשאירו בחללו של עולם (צמצום כפשוטו, אלא שעדיין ה' מושל בעולם "כגרזן ביד החוצב בו") בניגוד לנעמן שהאמין בשיתוף (לא כגרזן כו') [שייך לווארט מרמ"ח אותיות (גם מרש"ג) שלעתיד לבוא הגוים יתעלו לדרגת מתנגדים, מנעמן לרחב (נעמן = רחב!), אך רחב כבר תתגייר כהלכה ותנשא ליהושע, ותעלה מעלה מעלה עד בחינת קדם, התכללות בעצם המאור כמו שיתבאר, הכל שייך למהפכה הרביעית.]

שני היחודים הם סוד יעקב ובניו, "כשם שאין בלבך אלא אחד [יחודא עילאה] כך אין בלבנו אלא אחד [יחו"ת]". על השבטים נאמר (תהלים קכב, ד) "ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להֹדות לשם הוי'" – כללות השבטים ב(עבודת) יהודה. מדרגת קדם, מאור, היינו משיח. משיח יעקב יהודה רחב = 780, משולש הוי' אחד (יוסף פנים ואחור, יהודה פעמים הוי'. ראשי התבות עולים 10 פעמים הוי' ואמצעי וסופי התבות עולים 20 פעמים הוי', "שלם וחצי"). כפי שמוסבר בפנים, יחודא תתאה התפרסם בעולם על ידי אברהם אבינו ("אל עולם"), ואילו יחודא עילאה על ידי משה רבינו ("שמע ישראל... אחד", כפי הפשט שמשה אומר זאת לעם). יש לומר שגילוי דרגת הקדם הוא משיח בן יוסף דווקא ואילו משיח בן דוד היינו "נעוץ תחלתן בסופן", "אין כתר אלא למלך", מלך העולם. משיח בן יוסף משה אברהם רחב = 1369 = 37 ברבוע = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" וכו'.

[יא] יומא כא, א; מגילה י, ב.

[יב] בבא בתרא צט, א.

[יג] בראשית רבה ד, ד:

א"ל [כותי-מין אחד לרבי מאיר] אפשר אותו שכתוב בו הלא את השמים ואת הארץ אני מלא היה מדבר עם משה מבין שני בדי הארון?! א"ל הבא לי מראות גדולות א"ל ראה בבואה שלך בהן ראה אותה גדולה א"ל הבא לי מראות קטנות הביא לו מראות קטנות א"ל ראה בבואה שלך בהן ראה אותה קטנה א"ל מה אם אתה שאתה בשר ודם אתה משנה עצמך בכל מה שתרצה מי שאמר והיה העולם ברוך הוא עאכ"ו הוי כשהוא רוצה הלא את השמים ואת הארץ אני מלא וכשהוא רוצה היה מדבר עם משה מבין שני בדי הארון.

[יד] ירמיה כג, כד.

[טו] איוב לח, א.

[טז] בראשית כא, לג.

[יז] ראה לקו"ת דברים מב, ד (ובכ"ד).

[יח] פסחים נו, א:

דאמר רשב"ל "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם" (בראשית מט, א) ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו אמרו לו בניו "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", אמרו, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

מצד אמירת הדברים, השבטים אומרים את מדרגת "יחודא עילאה", "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ויעקב אומר את מדרגת "יחודא תתאה", "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". בעצם, השבטים מזדהים עם מדרגת היחוד שבלבו של יעקב, "יחודא עילאה" (שגם בלבנו "הוי' אלהינו הוי' אחד"), ויעקב מזדהה עם היחוד שבלב בניו, "יחודא תתאה" (הוא מודה לאמיתת מדרגת בניו מצד עצמם ובכך ממשיך ממדרגתו העצמית, יחודא עילאה, למדרגתם העצמית, יחודא תתאה. נמצא שיש כאן יחודא שלים של יחוד שני היחודים בדרך של העלאה, על ידי השבטים, והמשכה, על ידי יעקב, והוא תכלית העבודה, כמבואר בדא"ח).

עצם הגילוי של "יחודא עילאה" התגלה על ידי משה רבינו, שעל פי פשט הוא האומר את פסוק היחוד "שמע ישראל וגו'" (כנ"ל בהערה יא), ונמצא שמדרגת "יחודא עילאה" שבלבו של יעקב (ובאמירת השבטים אליו) היא מכח משה רבינו, "משה מלגו ויעקב מלבר", ששקול כנגד כל ישראל (ובכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו, יחודא עילאה, כמבואר בתניא. וראה בתחלת קונטרס ההתפעלות לאדמו"ר האמצעי שכותב שאביו, אדמו"ר הזקן, מסר את נפשו שלכל אחד יהיה טעם ביחודא עילאה, היינו שגלה בכל אחד הניצוץ של משה רבינו שבו).

[יט] רבינו בחיי לבראשית לח, ל; כד הקמח ערך ר"ה ה; ספר החיים פ' הגאולה פ"ב; עמק המלך שער שעשועי המלך פ"א; תניא שער היחוד והאמונה פ"ז.

[כ] פרק ז.

[כא] מתוך ברכת "אמת ואמונה".

[כב] ראה שערי אהבה ורצון, באור ב למאמר "כח האהבה".

[כג] מלכים-ב יא, ב (וראה רש"י שם); דהי"ב כב, יא.

[כד] ראה שבת קנב, א: "'ותפר האביונה' זו חמדה. רב כהנא הוה פסיק סידרא קמיה דרב כי מטא להאי קרא נגיד ואתנח אמר שמע מינה בטל ליה חמדיה דרב" (הובא ונתבאר בשיעור כ"ו טבת ס"ז).

אביונה היא שילוב המלה בוה ב-אין (כשהמלה אין היא הקודם והעיקרית, כשם הוי' ביחודא עילאה). הפעם הראשונה ("הכל הולך אחר הפתיחה") שמופיעים ראשי התבות בוה בתורה היא בקללת הנחש "[ואיבה אשית] בינך ובין האשה" (בראשית ג, טו). בקליפה יש איבה בין הנחש (יסוד דקטנות, תאוה גשמית של האיש לאשה) לאשה, אך בקדושה "מרובה מדה טובה" היינו "שכינה ביניהם", השראת האין האלקי בין בני הזוג (כאשר ה-נחש הופך ל-משיח, בו נאמר "בא יבא לא יאחר" בביאה קדושה וברוכה, וה-ואיבה, ממנה נפלה ה-נ, הופכת ל-אביונה).

"אשית" לשון שת, שממנו הושתת העולם, בחינת יסוד (או דקטנות או דגדלות). "אשית" עולה אין (כאשר ה-ן = 700). "ואיבה אשית בינך ובין האשה" = 1196 = הוי' פעמים אלהי (חלק המילוי של שם עב, כוונה חשובה באר"י).

המלה "אביונה" מתחלקת, לפי הסדר, לאב-יונה, קשור לשיעור על יונה הנביא (יב תשרי ש"ז). על פי פשט, אליהו הנביא מבשר הגאולה הוא אבי יונה – "יונה בן אמתי" (ראה סוד ה' ליראיו שער א פכ"ב עמ' עה). וכן בסיפור של נח, נח, ששלח את היונה, הוא אב יונה. וכן ביונה עצמה, האב, התאבה, היינו כביטוי "עלה זית טרף בפיה" (בראשית ח, יא), "יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר" – זה רצון יונה, שיוכל להרגיש את יד ה', את האין האלהי בכל.

ורמז: אביונה עולה 74 (ב"פ 37) ובמשולש פרטי עולה 74 ועוד 36 ברבוע (שהוא 37 ברבוע ע"ה, 10 פעמים 137).

[כה] הקדמת שכינה ביניהם הערה א, ובכ"ד.

[כו] בראשית ב, יח.

[כז] כתובות סז, ב.

[כח] ראה תקו"ז סוף תקון נז; זהר חדש יתרו (לד, ג).

[כט] ספר יצירה פ"א מ"ד.

[ל] על שידוכי "בת גילו" לעומת שידוכי "בחירת לבו" ראה באורך בספר מחול הכרמים.

[לא] איוב לח, לא.

[לב] המלה עדן יחד עם המילוי שלה, מילוי המילוי וחישובה במספר קדמי (כנגד כחב"ד, כנודע) עולה 2718, כל ברכת כהנים! מתאים לכלה, עדן, שהיא בת כהן.

[לג] עדן ובמילוי ובמילוי המילוי ובמספר קדמי (סוד כחב"ד כנודע) = 2718, ברכת כהנים! (הכלה עדן היא בת כהן).

[לד] ישעיה כו, ד.

[לה] בראשית מט, טז-יז. הפסוק הבא, "לישועתך קויתי הוי'" (המשלים את מספר האותיות לאלהים, סוד כוס-יין), הוא תפלה ולא ברכה ולכן מחולק משני הפסוקים הראשונים.

[לו] פ"א מ"ו.

[לז] בראשית ב, ג.

[לח] שמות כד, ז.

[לט] ח"ג קח, ב. ראה ענין התפלה וההתבוננות (גל עיני) עמ' עג.

[מ] דה"א ד, י. תמורה טז, א: "'והרבית את גבולי' בתלמידים".

[מא] יו"ד רמו, ז.

[מב] שו"ע הרב הלכות ת"ת פ"ד הי"ז:

אין מלמדין תורה לתלמיד שאינו הגון אלא מחזירים אותו למוטב תחלה ואח"כ מכניסים אותו לבית המדרש ומלמדים אותו ואם אי אפשר להחזירו למוטב תחלה והוא דוחק ליכנס ללמדו תהא שמאל דוחה וימין מקרבת ולא כיהושע בן פרחיה שדחה לפלוני בשתי ידים.

וראה קונטרס אחרון שם.

[מג] דניאל ז, כה.

[מד] לקו"ת ישעיה פנ"ח, ובכ"ד.

[מה] בראשית ב, י.

[מו] כך החישוב: מובא בסדר הדורות שיש שתי אפשרויות מה היא שנת החורבן – ג'תתל"ד או ג'תתכ"ח. המלבי"ם חישב לפי האפשרות השניה, וספר קדימה 1845 שנים (ג פעמים תי, 1230, ועוד חצי של שלש הפעמים, 615 = 1845), ולפיו שנת הקץ היא ה'תרע"ג. לפי האפשרות הראשונה, יש לספור משנת ג'תתל"ד, ולפי המבואר בפנים כל עידן מחושב כשלמות הענג, עדן-נהר-גן, 432. לפי זה, יש לספור קדימה 1944 שנים (ג פעמים 432, 1296, ועוד חצי של שלש הפעמים, 648 = 1944), ואז שנת הקץ היא ה'תשע"ח.

[מז] בראשית ב, טו.

[מח] שם פסוק י.

[מט] שם פסוק טו.

[נ] שם ג, כג.

[נא] שם פסוק כד.

[נב] שם ד, טז.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com