חיפוש בתוכן האתר

מוצאי י"ט אלול ע"ז – ציון דוד המלך, ירושלים התוועדות לכבוד ח"י אלול הדפסה דוא

בע"ה

מוצאי י"ט אלול ע"ז – ציון דוד המלך, ירושלים

התוועדות לכבוד ח"י אלול

שיעור לנשים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. תהא שנת "עת לחננה" ו"עפרה יחֹננו"

ע"ח: "עת לחננה" ו"עפרה יחֹננו"

ערב טוב לכולן. אנחנו לפני שנה חדשה, שתהיה שנה טובה ומתוקה לכל עם ישראל בכל אתר ואתר. השנה החדשה היא תשע"ח, ונוהגים לתת סימנים לשנים – ת'הא ש'נת ע"ח. כבר דברנו[ב] על סימן אחד אך לא השלמנו אותו. הסימן הוא פסוק מאד חשוב בתהלים, שיש לנו גם שיר עליו שודאי כולן מכירות – "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד". 'עת חננה' (בלי ה-ל) ר"ת ע"ח. אנחנו מתפללים כאן, ליד דוד המלך – דוד מלכא משיחא – שכבר נוכל לומר לה' יתברך "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד"[ג], שנזכה לשנת "עת לחננה" (בגימטריא תריג, שלמות כל מצוות התורה, העולה גם משה רבינו, "הוי' אלהי ישראל" וכו').

לא התיחסנו לפסוק הבא, שיש בו עוד רמז – ממש "על פי שני עדים יקום דבר" – "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו". כמו שיש "עת לחננה" יש "עפרה יחננו", שגם בה האות העיקרית במלה "יחננו" היא ח.

רק כדי לחזק את הרמז הכפול כאן, בשני הביטויים: "עת לחננה" "עפרה יחננו" נותן כפולה של עח ואפילו של פעמיים עח. עח עולה ג"פ שם הוי' ב"ה. כל פעם שאומרים "המוציא לחם מן הארץ" יש מנהג לטבול את הלחם ג"פ ב-מלח (אותיות לחם) ומכוונים ש-מלח ו-לחם עולה שלשה שמות הוי'. בברכת כהנים יש שלשה שמות הוי' – "יברכך הוי'... יאר הוי'... ישא הוי'...". פעמיים עח כבר עולה ו"פ הוי' – יוסף הצדיק. "עת לחננה" ועוד "עפרה יחננו" עולה 1092 – ז פעמים יוסף, דוד (שאנו כאן לידו) פעמים עח[ד]. אם כן, זהו רמז מאד מכוון.

חן "אבניה" ו"עפרה"

היות שקצת דברנו על הפסוק הראשון, נדבר על הפסוק השני – "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו". כמובן, אנחנו רוצים גם לקשר זאת לח"י אלול שהיה אתמול, ימי הולדת שני המאורות הגדולים של החסידות, מורנו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן בעל התניא. שניהם נולדו באותו יום. הבעל שם טוב אמר שהמשמעות של ח"י אלול היא הכנסת חיות – חיות היא שמחה – בעבודת התשובה של חדש אלול. צריך כנראה שני עמודי תווך כדי שהחיות הזו תהיה מושלמת, לכן יש כאן שני מאורות, שני צדיקי עולם, הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן.

קודם כל, יש כאן שני לשונות של הגשמיות של ארץ ישראל – "אבניה" ו"עפרה". הרמב"ם אפילו פוסק להלכה, שגדולי החכמים כשהיו מגיעים לארץ היו מתגלגלים בעפר ומחבקים ומנשקים את האבנים, כדי לקיים את הפסוק הזה. חוץ מהאבנים ממש, בגשמיות, שיש להן איזה כובד משקל מיוחד של אבני ארץ ישראל, וכנראה יש סגולה מיוחדת לעפר ארץ ישראל (כמו שמסופר על העפר של אברהם אבינו, העפר של נחום איש גמזו, שהיה מנצח את המלחמות עם העפר), ואם הפסוק אומר "עפרה יחננו" כנראה יש חן מיוחד בעפר ארץ ישראל – כמובן יש שבעים פנים לתורה ואפשר לנסות להתעמק ולהבין מה פירוש האבנים של ארץ ישראל והעפר של ארץ ישראל בעבודה הפנימית שלנו.

"אבניה" – יחוד הדורות בארץ ישראל

על הפסוק "משם רֹעה אבן ישראל" – בברכת יעקב ליוסף – חז"ל דורשים ש"אבן" היינו אבות-ובנים, שיוסף היה מפרנס את כל משפחתו. במלה אבן אב-בן מחוברים ממש – ה-ב היא החפיפה, סוף האב והתחלת הבן ("ביתו זו אשתו". לפי זה, ה-ב המשותפת לאב ולבן רומזת לאם, ביתו של האב המרחפת על הבנים לתת להם בית חם).

לפני הגאולה אנו מצפים לבואו של אליהו הנביא, "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". סימן הגאולה הוא החיבור של האבן בארץ ישראל – לגשר על מה שנקרא פער הדורות ולעשות שהכל יהיה ממש אחד, אבן אחת, האב והבן יהיו בראש אחד לגמרי. זו פעולה שנעשית על ידי אליהו הנביא, שהענין שלו הוא לבשר שלום. השלום כאן הוא שלום מיוחד בין הדורות.

אפילו פה, יש כמה דורות שיושבים יחד – אמהות ובנות ודאי, וגם סבתות. חז"ל אומרים שאבן היינו אב-בן, אבל יש עוד דרוש-ווארט שכולל שלשה דורות – אבן ר"ת אב-בן-נכד. שוב, יש סגולה מיוחדת בארץ של אבניה, "כי רצו עבדיך את אבניה".

"עפרה" – שפלות ארץ ישראל

ומהו העפר? לאברהם, אבינו הראשון, האב הראשון ששמו מתחיל אב, יש קשר מיוחד לעפר – כמו שאמרנו – וה' גם מברך אותו שזרעו יהיה כעפר הארץ, "ונתתי את זרעך כעפר הארץ", וגם הוא עצמו משתמש במלה עפר. כשהוא מתווכח עם ה' הוא אומר לו "ואנכי עפר ואפר" – הוא מדמה את עצמו לעפר[ה].

ידוע בחסידות שעפר הוא מדת השפלות, המדה המיוחדת של ארץ ישראל מכל מדות הלב של תיקון הנפש. כל הצדיקים הגדולים של החסידות, תלמידי וממשיכי הבעש"ט, שהגיעו לארץ, אמרו שכאן המקום המסוגל ביותר לשפלות אמתית.

זהו העפר של ארץ ישראל, ובזכות השפלות זוכים לשמחה – לעבוד את ה' בשמחה – כידוע בחסידות שאף ששפלות ושמחה נשמעות כשני דברים שונים ממש הא בהא תליא. הסימן של שפלות אמתית היא שמחה עד בלי די. אם השפלות אינה באמת שפלות – כלומר, שהיא רק אגו בהסוואה של ענוה, שהיא ענוה פסולה – אז ודאי אינה מולידה שמחה. אם זו שפלות אמתית היא משחררת אותי, זה הסימן, ואז אני יכול להיות שמח עם ה'.

הכל תלוי בשפלות

שוב, אברהם אבינו אומר "ואנכי עפר ואפר". בספר התניא יש סדר של חת"ת, שודאי רוב הבנות כאן מכירות – אומרים חלק בחומש, חלק בתהלים וחלק בתניא. בימים האחרונים אנחנו לומדים דווקא על הפסוק הזה, שאדמו"ר הזקן מביא בשם הרבי שלו – ממלא המקום וממשיך הבעל שם טוב, הרב המגיד ממעזריטש – שאברהם אומר "ואנכי עפר ואפר" על מדתו. אני מדת החסד, אבל ביחס לשרש שלה, חסד דאצילות, אני כמו האפר שנשאר אחרי ששורפים עץ שלם – יחסית לחסד ולאהבה האין סופית של ה', אני כמו עץ של המדה הזו לאחר ששרפו את העץ ונשאר האפר.

על זה מביא אדמו"ר הזקן את הפסוק הידוע מקהלת "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר". כנראה שפסוק זה הוא התבוננות חשובה של ארץ הקדושה. שוב, "עפר" בנפש הוא שפלות, והוא מפרש "והכל שב אל העפר" – אל האפר. כתוב בפרקי אבות שצריך להתבונן "מאין באת ולאן אתה הולך". "מאין באת"? מהעפר, כי "הכל היה מן העפר", וגם באדם הראשון כתוב "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה". אחרי החטא ה' אומר לאדם "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" – כך ה' אומר לאדם, ובעם ישראל נאמר "אדם אתם", אנחנו האדם האמתי. הבעש"ט אמר שיכול לעלות השמימה בסערה, כמו אליהו הנביא, אך רוצה לקיים את "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".

הרבי אמר שאם נזכה להיות בשפלות אמתית נזכה לחיים נצחיים. הפסוק אומר "הקיצו ורננו שכני עפר", אבל מי שהוא כבר בבחינת עפר חי לנצח. הכל התבוננות לשנה הבאה. יש בעפר חן, "אשת חן תתמֹך כבוד" היינו "שפל רוח יתמֹך כבוד". יש גם "עפרה יחננו" וגם "הקיצו ורננו שכני עפר" – הכל תלוי במדת השפלות, הסגולה המיוחדת של הארץ, "ואת עפרה יחננו".

שוב, תהא שנת עפרה יחוננו. הפסוק הראשון הוא "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד" והשני "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". לא חייבים לומר שהפסוק השני הוא שני בסדר – אפשר לפרש שהוא תנאי שקודם לפסוק הראשון. מתי יתקיים "אתה תקום גו'"? כאשר "כי רצו עבדיך את אבניה", שבעבודה שלנו היינו "והשיב לב אבות על בנים", ו"ואת עפרה יחננו", שנגיע לשפלות אמתית, מדת העפר של ארץ ישראל.

ב. שני המאורות הגדולים – "התעוררי" ו"התנערי"

"התנערי מעפר" – התנערות התרנגולת

ב"לכה דודי" אנו אומרים "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי, על יד בן ישי בית הלחמי, קרבה אל נפשי גאלה". הבית הבא הוא "התעוררי התעוררי, כי בא אורך קומי אורי, עורי עורי שיר דברי, כבוד הוי' עליך נגלה". יש כאן בית שמתחיל "התנערי מעפר קומי". כאן לכאורה מצב העפר אינו חיובי – צריך להתנער מהעפר ולקום. כך אומרים לכנסת ישראל – אנחנו. "התנערי מעפר קומי" הוא פסוק בישעיהו, וכך גם "התעוררי התעוררי" וכן "עורי עורי" – לשונות שכתובים בסמיכות בנבואת ישעיהו הנביא. רבי שלמה אלקבץ, מחבר לכה דודי, לקח כל ביטוי מפסוק – ושני הבתים האלה הם לקוחים מאותם פסוקים שכתובים בסמיכות.

יש ווארט בחסידות[ו] – שכמו שנסביר, שייך לאדמו"ר בעל התניא, מבוסס על משהו שכתוב בזהר הקדוש[ז] – שאנחנו, עם ישראל, בין היתר נמשלים גם לשכוי (נמשלים ליונה ולצבי ועוד), "הנותן לשכוי בינה", וכתוב בזהר שיש לתרנגול סגולה מיוחדת להתנער. כתוב בחסידות שאם התרנגולת מלוכלכת בעפר ומישהו ירצה לעזור לה, לנער אותה, כמה שיקח וינער אותה חזק – לא יעזור שום דבר. אבל היא עצמה בניעור אחד, בבת אחת, עושה ככה עם הכנפיים ובהרף עין מתנקה ומתנערת מכל האבק והעפר שעליה.

ככה צריכים ללמוד, שלקראת הגאולה, "קרבה אל נפשי גאלה", אי אפשר שמישהו ינער אותנו. כל העבודה שלנו, כל התפלות, היא "לאקמא שכינתא מעפרא", אבל אי אפשר שאף אחד יקח אותה וינער אותה – לא יעזור, צריך שהיא תתנער מעצמה. ככה כל אחד ואחת צריכים לדעת שאף אחד לא יכול לנער אותי. אולי מישהו יכול לעורר אותי – גם זה לא בטוח – אבל לנער אותי לא, רק אני יכולה לנער את עצמי. צריך לחשוב שאני תרנגולת, ובניעור אחד אני מתנער מכל העפר.

מכלולי עפר

כמו שאברהם אבינו השתמש בביטוי "ואנכי עפר ואפר" קראנו אתמול בתוכחה עוד ביטוי שהולך עם עפר – "אבק ועפר". "יתן הוי' את מטר ארצך אבק ועפר". רש"י כותב ש"מטר ארצכם" היינו "זיקא דמיטרא", הרוח שנושבת אחרי המטר. בפשט זוהי קללה, אבל אנחנו יודעים שדווקא אדמו"ר הזקן פרש את כל הקללות כברכות, אז יש ברכה עמוקה טמונה ב"יתן הוי' מטר ארצך אבק ועפר".

אם כבר, נאמר כמאמר מוסגר: בכל התנ"ך יש שלשה ניבים שהולכים עם "עפר" (שלשה "מכלולים"). יש "עפר ואפר", שאברהם אבינו אומר על עצמו ואדמו"ר הזקן אומר ששייך ל"דע מאין באת ולאן אתה הולך". יש "אבק ועפר" ויש באיוב "חֹרי עפר וכפים"[ח] – עפר בכיף... כפים הם סלעים – התרגום של סלע הוא "כיף".

אם כן, יש "עפר ואפר", "אבק ועפר" ו"עפר וכפים", הרבה כיפים – כנראה זו תכלית העפר, שיהיה "עפר וכפים". כמובן, אפשר להתבונן עוד במשמעות שלשת הביטויים האלה – מה שהולך עם אפר, עם שפלות. קודם "עפר ואפר", אחר כך אבק – יעקב ושרו של עשו נאבקו והעלו אבק עד כסא הכבוד. בקבלה כתוב ש-אבק הוא ר"ת "אות ברית קדש", שמירת הברית, שגם תלויה בשפלות העפר. בסוף "עפר וכפים", הכי כיף (כיף שהוא חזק כסלע) להיות בשפלות.

אמרנו שהצדיקים הגדולים שהגיעו לכאן הצטיינו בכך. הראשון הוא רבי מנחם מענדל מויטבסק, תלמיד הבעש"ט ותלמיד המגיד – מרא דארעא ישראל בחסידות. כל שנה אנו מתוועדים בציונו בטבריה. הוא היה חותם "השפל באמת". אחריו יש את ה"בת עין" בצפת, שכל הספר שלו הוא על מדת השפלות – המדה המיוחדת של ארץ ישראל, העפר. מי שמחפשת כיפים תדע שהדרך האמתית היא דרך מדת העפר, השפלות באמת. נסביר עוד יותר טוב מה הכיף בעפר הזה.

שלשת דורות החסידות: התעוררי-עורי-התנערי

היינו באמצע "התנערי מעפר קומי", "התעוררי התעוררי... עורי עורי", מה שכל שבת אנו אומרים ב"לכה דודי". אבל אם מסתכלים במקור בספר ישעיהו רואים שקודם – אלה פסוקים סמוכים – כתוב "התעוררי התעוררי", אחר כך "עורי עורי" ובסוף "התנערי מעפר קומי". משום מה בעל המחבר של "לכה דודי" שינה את הסדר, אבל פשוט שהסדר המקורי הוא סדר הנביא עצמו. גם לפי שכל פשוט – לפני שאני מתנער אני צריך להתעורר. ההגיון הפשוט אומר שקודם "התעוררי התעוררי", אחר כך "עורי עורי" ובסוף "התנערי". "התעוררי" כמעט כמו "עורי", רק ש"התעוררי" לשון התפעל, שאת/ה צריכ/ה להתעורר. אחר כך אני מחזק זאת ב"עורי עורי". בסוף, אחרי כל זה, "התנערי".

כאן יש סימן שרצינו לדרוש לכבוד שני המאורות הגדולים שלנו. כתוב שהבעל שם טוב בא לעולם כדי לעורר אותנו. הוא אמר שבא לעולם כשעם ישראל היה במצב רוחני של עלפון, בקומה, ויש סגולה ללחוש למעולף שמו בלשון הקדש באזן. אמר הבעל שם טוב – אני הלחש באזן עם ישראל שיתעורר ויקום. אם כן, "התעוררי התעוררי" שייך ממש לבעל שם טוב. את השלב הבא, "עורי עורי שיר דברי" כבר אפשר לדרוש על המגיד, המשך הבעש"ט.

אבל בסוף, "התנערי מעפר קומי" – שאף אחד לא יכול לנער את התרנגולת, גם לא הרבי-הצדיק – זו "עבודה בכח עצמו", החידוש של חסידות חב"ד, של אדמו"ר הזקן. כל אחד ואחת צריך לעבוד את ה' בכח עצמו – צריך להתנער לבד. כמובן יש אתערותא דלעילא, קוראים ומבקשים ומתחננים "את עפרה יחננו" – "יחננו" גם לשון תחנונים, העפר הוא גם קדוש וגם צריך להתנער מהעפר. כשבאים לפעול משהו במציאות צריך להתנער.

אם כן, יש לנו פה דרוש מאד יפה שיש שלשה שלבים, שלשת הדורות הראשונים של החסידות – "התעוררי התעוררי", "עורי עורי", ואחר כך "התנערי מעפר קומי"[ט].

להתנער בעצמנו

דווקא בבית של "התנערי" הוא מכניס את המשיח – "על יד בן ישי בית הלחמי, קרבה אל נפשי גאלה". הביטוי "קרבה אל נפשי גאלה" הוא מספר תהלים של דוד המלך. הגאולה תבוא כאשר נתנער.

התנערות היא גם חזרה לנעורים – "תתחדש כנשר נעוריכי". אם אדם קצת מתיישן, מזדקן – גם בת בת 18 יכולה כבר להזדקן, אסור להזדקן. אצל חסיד בכלל, הדבר הכי גרוע הוא להזדקן. צריך להשאר תמיד צעירים. כשאומרים לך "התנערי" הכוונה 'תהיי נערה', "תתחדש כנשר נעורייכי", עושים זאת בניעור אחד, בבת אחת, עושים עם הכנפים ככה וחוזרים להיות נערה.

כאשר התרנגולת מתנערת מהעפר בניעור אחד ההתנערות מאד קלה וטבעית עבורה, ללא שום מאמץ מיוחד. אם מנערים אותך אפשר להרגיש יסורים, מה שאין כן עבודה בכח עצמו היא הכי כיפית (רק צריך שתי כנפים – גם לשון כיף... שהרי הכנפים אינן נוגעת לעצם החיים אלא לתענוג שלהם בלבד[י]– אהבה ויראה טבעיות, מתוך מודעות טבעית).

ג. נערה עם עין שמאל

עפר – "עולימתא שפירתא"

יש עוד מלה בשביל נערה בתנ"ך – עלמה. לא מזמן[יא] דברנו על משפט חשוב מאד בספר הזהר הקדוש, שאנחנו – כנסת ישראל – נמשלים לעלמה דווקא, והביטוי הוא "עולמתא שפירתא דלית לה עינין", שאנחנו עלמה יפהפיה שאין לה עינים. מאד חשוב להבין מה הכוונה שאין לה עינים – ננסה להסביר. בכל אופן, אנחנו, כל עם ישראל, עלמה יפהפיה – עולימתא שפירתא. אם נתבונן, גם את הביטוי "עולמתא שפירתא" אפשר לקצר, לעשות נוטריקון, עפר. "עולמתא שפירתא" היא סוד העפר, "ואת עפרה יחננו".

מה כל זה שייך לתקופה הזו של אלול וראש השנה? המזל של חדש אלול הוא מזל בתולה. הבתולה היא ה"עולמתא שפירתא". המצוה המיוחדת של ראש השנה, וגם מנהג ישראל כל חדש אלול, לשמוע שופר. בשביל מה? בשביל להתעורר. אנחנו בתרדמה, אז קוראים לנו "התעוררי התעוררי", "עורי עורי". כנראה שיש גם בשופר כח להתעורר וגם קריאה להתנער. פשוט שגם בהתעוררות וגם בהתנערות השער – האותיות העיקריות – הוא ער. גם בגלות "אני ישנה ולבי ער", אבל צריך לגמרי להתעורר.

ב"עולמתא שפירתא" יש גם עפר וגם שפר, שופר. אם לוקחים את השרשים עלם ו-שפר ומוציאים אותיות עפר – יש בשרש עפר גם מובן של עֹפר האילים, עפרה, הילד/ה של הצבי. בכל אופן, אם מוציאים מ-עלם ו-שפר – "עולמתא שפירתא" – את ה-עפר, נשאר אותיות שלם. כלומר, עלם-שפר היינו עֹפר-שלם (העולה 720, 6 בעצרת, כאשר ממוצע כל אות הוא 120, 5 בעצרת). יש בכך הרבה רמזים נוספים, אם נעשה את חשבון האותיות האלה.

"דלית לה עינין" – אלא עין שמאל בלבד

נחזור למאמר הזהר שלנו, של"עולמתא שפירתא" אין עינים. יש כמה פירושים בקבלה לכך שאין לה עינים, ומה טוב או לא טוב בזה – יש מפרשים שטוב שאין לה עינים ויש מפרשים שלא טוב וצריך לתת לה עינים.

יש פירוש ש"עינים" לשון רבים אין לה, אבל עין אחת יש לה – עין שמאל. בדעת הנערה הבתולה, לפני שמתחתנת, יש רק ה גבורות וכל גבורה היא שם הוי'. ה"פ שם הוי' עולה עין – אז עין אחת יש לה. אבל עד שהיא לא מתחתנת אין לה את העין השניה. כשהיא מתחתנת היא מקבלת גם את העין הימנית, בזכות היחוד עם החתן שלה.

אנחנו, עם ישראל, בלשון הקבלה באצילות – במלכות דאצילות. האשה-העלמה-הנערה היא המלכות, תכלית כל הספירות, והמקור שלנו הוא באצילות. אבל כשאנחנו עדיין בגלות, לפני שמתנערים מהעפר שלנו, כאילו העינים שלנו אינן במקום שלנו – העינים יורדות לעולם הבריאה, למטה מעולם האצילות – לתוך מקום שנקרא "היכל הזכות" בעולם הבריאה, שם יש בית דין של מעלה. שם העינים הופכות להיות עינים מבקרות. גם לפי הפירוש שהעין היא עין שמאל – זו גם עין של בקורת.

שתי עינים – התאהבות ובקורת

למה יש לאדם שתי עינים? כתוב שעין ימין היא כדי ללמד זכות – עין טובה ללמד זכות על כולם, לאהוב את כולם – ועין שמאל היא בשביל להעביר בקורת. אומרים שבדרך כלל הבקורת צריכה להיות על עצמי. ללמד זכות על הזולת, כולם בסדר, אבל לגבי עצמי כל הזמן להיות בעין נוקבת של בקורת כדי לשפר – "תקעו בחדש שופר", "חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם". "חדשו מעשיכם" כמו להתעורר, להתחדש, ו"שפרו מעשיכם" כמו להתנער מהעפר. צריך להשתפר כל הזמן, לשם כך צריך עין שמאל. אבל, היות שעין שמאל היא עין של בקורת, היא יכולה להיות גם בקורת כלפי הזולת. רצוי שהבקורת תהיה כלפי עצמי, אבל יש גם בקורת על הזולת.

מה שייך לבת? איך נתרגם את זה לבת? כאן מדברים על כל הבנות פה, שלנו. בת לפני השידוך שלה, או בת שכבר מוכנה ורוצה להתחתן, הגיעה לפרקה, כבר מוכנה לשמוע הצעות של שידוך. מהי עין ימין? מיד להתאהב במישהו. מהי עין שמאל? שוויא-שוויא, צריך לבדוק היטב אם הבחור הזה הוא חסיד ירא שמים ולמדן, אם הוא באמת בחור טוב, אם ביחד איתו נזכה להקים בית נאמן בישראל. בת לפני החתונה צריכה בעיקר עין שמאל. אחרי שהיא מתחתנת היא תקבל עין ימין.

בן לא ככה, לא מקפידים – יתכן שגם קודם יש לו שתי עינים, גם מתאהב וגם קצת בודק, לא נורא. אבל בת צריכה לפני שהיא מתחתנת להיות בעיקר "עולמתא שפירתא דלית לה עיינין", עלמה יפהפיה שאין לה שתי עינים – היא לא מיד סתם מתאהבת בבחור. טוב להתאהב, בעתו ובזמנו, אבל קודם היא בודקת היטב, מבקרת.

בקורת הבת – קיום וקידום המין

כל מה שה' ברא – הוא ברא עם מטרה טובה. הוא ברא את הבת ככה, לא כמו הבן, בשביל קיום המין. כל מה שה' ברא בעולם הוא כדי לקיים את המין ולקדם את המין באופן הכי טוב. כאן מדברים על קיום המין של עם ישראל, עד כדי כך שכאשר יבוא משיח עם ישראל יתחדש ויהיה זן חדש לגמרי – נשמות חדשות.

במושגים ששאולים מעולם הביולוגיה, הווארט הוא שבחירת האשה את האיש פועלת 'ברירה טבעית' (קרי 'השגחה פרטית', כמבואר אצלנו במ"א) ו'מוטציה' באיש (קרי 'בחירת העצם') שבדורות הבאים (על כל פנים) הגברים יהיו כמו שהנשים רוצות – הגבר חייב להתאים את עצמו לדרישת האשה (בזמנו הצענו כמבצע להחתים עצומת בנות שלא מוכנות להנשא למי שהשתתף בפינוי – אפילו במעגל רחוק – ואם הרעיון היה מתפשט הוא היה פועל את הפעולה...).

את חשיבות העין הבקורתית של הבת לומדים מרות המואביה, אשר ידעה "לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר" (ובכך היטיבה חסדה האחרון יותר מן הראשון) – יש לה עין שמאל מפותחת (כמו לגבי החושים בכלל, שאם חוש אחד חסר השני מתחזק, כך גם לגבי שתי העינים)[יב]. בכך גרמה רות ל'מוטציה' בעצם ישראל – מלכות בית דוד (לבני ישראל יש חוש בכך, לכן בקשו "מלך ככל הגוים" – מוטצית המלכות אצלנו צריכה לבוא מהגוים, השייכים בעצם למלכות דתהו).

בשביל שהבתים יהיו הבתים הכי נאמנים, שהבנות כאן תקמנה בתים נאמנים בישראל, הכל בנוי על כך שהעולמתא שפירתא לית לה עינין, רק עין אחת. אחר כך היא מקבלת את שתי העינים, ואז הבית יהיה מאד חזק וטוב, בנין עדי עד, בית נאמן בישראל. קיום בגימטריא יוסף – זה יקיים אותנו, "קומי אורי", קומי אותיות קיום.

אם כן, יש כאן עוד ווארט מאד חשוב שלומדים מהעפר שלנו. היום אנחנו נכנסים לשנת "עפרה יחננו". אמרנו שהעפר הוא קיצור של "עולמתא שפירתא דלית לה עינין".

ד. "הנסתרֹת" "והנגלֹת"

פסוק הערבות

נעבור למשהו מפרשת השבוע: אתמול, ב-חי אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים, במנחה התחלנו לקרוא פרשת נצבים. תמיד הפרשה שלפני ראש השנה, הימים הנוראים, היא פרשת "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם וגו'", כל עשר הדרגות של עם ישראל. ברוב השנים, כמו השנה, הפרשות נצבים-וילך מחוברות ואז בחלק הראשון – כמו שקראנו במנחה של שבת, וזהו גם החת"ת של היום – קוראים עשרים פסוקים ומגיעים בסוף לפסוק "הנסתרֹת להוי' אלהינו והנגלֹת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". פסוק מאד-מאד מיוחד, שיש בו תופעה מיוחדת מאד – יש בו יא אותיות שמסומנת עליהן נקודה למעלה בספר תורה, "לנו ולבניננו ע[ד]".

רש"י כותב פשט בשם חז"ל – מהפסוק הזה לומדים את הערבות שיש בין הנשמות, שכל אחד ערב בשביל השני, אם אחד עושה משהו לא טוב אני ערב, חייב לתקן אותו. אם אני יכול לעשות משהו לעזור לתקן אותו ולא עושה אני נתפס, הציבור נתפס בעבירות היחיד. מתי? אחרי שעברנו את הירדן וקבלנו את הברית בין הר גריזים להר עיבל – נעשינו ערבים אחד לשני. בחסידות דורשים "ערבים" מלשון ערבות ומתיקות, מה ש"כל ישראל ערבין זה בזה" – יש מתיקות מיוחדת בכך שכל אחד מרגיש אחריות על השני. זהו יסוד היסודות של חינוך, בפרט במוסד חינוכי בו עושים 'מבצעים' – שיוצאים בשביל לקרב. מבקשים מה' "קרבה אל נפשי גאלה" – אם רוצים שה' יקרב אותנו, אנחנו צריכים לקרב מישהו אחר. זו הערבות, ולומדים זאת מהפסוק הזה.

מה שאני חושב ביני לבין עצמי בלב אף אחד לא יודע, זה הפשט, "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – איני יכול להתפס על מה שאתה חושב. אבל אני כן יכול להתפס על  מה שאתה עושה, אם איני עוזר לך לתקן את המעשים – על המעשים כתוב "והנגלֹת לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת". כך קוראים היום בתורה, ואדמו"ר הזקן – בעל יום ההולדת – אמר שיש מצוה מיוחדת לחיות עם הפרשה של היום.

התכללות "הנסתרֹת... והנגלֹת" בשם הוי' ב"ה

בקבלה דורשים ש"הנסתרֹת" הן כנגד האותיות י ו-ה ראשונה של שם הוי', המוחין, חכמה ובינה, השכל. ו"והנגלֹת" כנגד אותיות וה של שם הוי'. ידוע שעמלק, בגימטריא ספק, האויב המושבע של עם ישראל, רוצה להפריד בין ה-יה ל-וה, לכן כתוב "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר". הוא רוצה לבטל את הערבות, ב-וה יש ערבות. זו גם האהבה – לחתן יש בתחלה שתי עינים ולכלה עין אחת, וטוב מאד שיש לה עין אחת. זה ה-וה, ערבות, חברות, "כל ישראל ערבים", "כל ישראל חברים".

לפני כמה ימים אמרנו שמוסר ההשכל של השנה הקרובה הוא שלכל אחד יהיה חבר טוב, חברה טובה, מאד חשוב. הרמז היה שתשע"ח שוה רבי יהושע בן חנניה, והוא אומר בפרקי אבות על "איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם?... חבר טוב". זהו יסוד היסודות, חבר טוב, הרגשת אחדות ואחוה בעם ישראל. זה "והנגלֹת".

נעשה חשבון פשוט מאד: שתי המלים כתובות חסר – "הנסתרֹת" ו"והנגלֹת". נעשה חשבון קל, מספר קטן. "הנסתרת" עולה במספר קטן 26, כמנין שם הוי' במספר הרגיל. "והנגלת" – גם עולה 26, בדיוק אותו דבר. לא סתם בדיוק אותו דבר, אלה שניהם שם הוי'. אבל אמרנו שלפי הקבלה "הנסתרֹת" הן י-ה ו"והנגלֹת" וה – אז מה מתגלה ברמז היפהפה הזה, ה"עולמתא שפירתא" הזאת? שגם בתוך ה-יה, "הנסתרֹת", יש את כל שם הוי', וגם בתוך ה-וה, "והנגלת", מקום היחוד של החתן והכלה, יש את כל שם הוי'.

שם שלם בנסתרות – שכל חם

איך נסביר זאת בפשטות? י-ה, "הנסתרֹת", הן השכל, ו-וה, "והנגלת, הן הרגש, הלב. אפשר לחשוב שמח ולב הם שני תחומים שונים – וכך סובר עמלק, שרוצה להפריד ביניהם, שאלה שני תחומים נפרדים לגמרי, 'לא נגע ולא פגע' זה בזה. אבל בצד הקדושה לא ככה – יש התכללות.

מאד חשוב כשלומדים תורה – כולנו כאן תלמידים ותלמידות – שהלימוד לא יהיה שכל קר. כתוב שבתוך השכל צריכה להיות התכללות של רגש, שנקראת בחסידות 'התפעלות' – השכל צריך להתפעל, להתרגש ממה שאני לומד. זהו התפקיד גם של המחנכים, שיעבירו את החומר הנלמד, השכל – שכל עמוק – עם רגש. כך הנסתרֹת הן לא רק שכל, חכמה ובינה, אלא שכל עם התפעלות.

אם לשכל יש התפעלות – השכל פרה ורבה, יש הפריה בתוך השכל. אם השכל הוא דבר קר – הוא לא פורה. רק דבר חם פורה. כדי שתהיה הפריה בשכל שלנו, כשאנחנו לומדים תורה, צריך חֹם בשכל. כתוב ש-מח הפוך הוא חם, אבל כתוב "חם לבי בקרבי" – הלב הוא חם, הלב הוא אש, אבל השכל הוא מים, מים קרים.

צריך התכללות, לכן ב"הנסתרֹת" יש רמז לכל שם הוי' – כי צריך התפעלות וחום והתרגשות בשכל כשלומדים, בשיעור תורה כשלומדים. במיוחד אם אני רוצה, כמו שאמרנו קודם, לקרב מישהו אחר – על ידי שאני מעביר לו שכל, ודאי צריך להיות מלא רגש והתפעלות. לא שהרגש ישתלט על השכל – העיקר כאן הוא השכל – אבל שהשכל יהיה חם, שהמח עצמו יתפעל. אפילו כשמישהו לומד מתמטיקה, לכאורה השכל הכי קר, אם יש איזו הוכחה יפהפיה, "עולמתא שפירתא", של תרגיל-חידה במתמטיקה אז היפי של האמת גורם להתפעלות השכל. כתוב ש-ישראל עולה אמת ועוד יפי. היפי של האמת גורם להתפעלות בשכל, ואז ב-יה יש את כל הי-ה-ו-ה.

שם שלם בנגלות – המשכת מוחין ברגש

מה לגבי ה-וה, "והנגלֹת"? עוד יותר פשוט, חייבת להיות התכללות של השכל בתוך הלב – המשכת מוחין בלשון הקבלה. כאן הרגש הוא העיקר (קודם השכל היה העיקר) – במקום הנכון טוב להתרגש, אבל גם כאשר מתרגשים צריך להיות ממד של שכל. השכל הוא חיים, השכל מחיה את הרגש. אם אין שכל ברגש הוא דמיוני, נקרא "כח המדמה", ואז גם יחלוף מהר, או שהאדם יכנס לאיזו אקסטזה של שקר – ממש ישקר לנפשו שהוא מתרגש, אבל זהו לא רגש אמתי בכלל. גם רגש האחדות והערבות בין היהודים, קשור גם לחתן ולכלה שלנו, שייך לשכל. זה מה שראינו, שגם "הנסתרת" הן י-ה-ו-ה וגם "והנגלת" הן י-ה-ו-ה.

צירופי שמות הוי' "הנסתרֹת... והנגלֹת"

נדייק עוד יותר: יש יב צירופים של שם הוי', י-ה-ו-ה, וכל צירוף שייך לחדש אחר. מה הצירוף של "הנסתרת"? ה (5), ה (נ = 5), ו (ס = 6) י (תרת = 10)[יג]. זה הצירוף של חדש אלול – של מזל בתולה, "עולמתא שפירתא דלית לה עינין". מה צירוף "והנגלת"? ו (6), ה (5), ה (נ = 5) י (גלת = 10) – הצירוף של חדש חשון.

צריך להכיר את הצירוף של כל חדש. בחדש חשון כתוב "ויעקב הלך לדרכו" – התכלית האמתית של כל החגים היא לחזור לחיות בחיי היום-יום כפי שיהודי צריך לחיות. אין שם חגים, רק להיות יהודי בשטח, לקיים מצוות, לקרב עוד יהודי. הפתגם המפורסם של אדמו"ר הזקן הוא 'על יהודי לעשות עוד יהודי' – כל יהודי צריך לחשוב שעלי חובת קדש לעשות עוד יהודי, גם כמובן להתחתן, להקים בית נאמן, וגם לקרב הרבה יהודים, "קרבה אל נפשי גאלה".

סיכום

אם כן, נעשה חזרה בקיצור על מה שלמדנו: למדנו שהשנה הזאת היא שנת "עת [ל]חננה" וגם "עפרה [י]חננו" – שתי ה-ח הן חן, לשון חן, "תשואות חן חן לה" (לשנת תשע"ח). החן של "עפרה יחננו" הוא החן המיוחד של "אשת חן תתמֹך כבוד", "שפל רוח יתמֹך כבוד" – ה"שפל רוח" הוא ה"אשת חן", השפלות היא המוצאת חן בעיני אלקים ואדם.

אחר כך אמרנו שהעפר שלנו הוא בעצם ה"עולמתא שפירתא דלית לה עינין". מצד אחד העפר טוב, ומצד שני יש עפר שצריך להתנער ממנו בבת אחת – "התנערי מעפר קומי" – על רקע "התעוררי התעוררי" ו"עורי עורי שיר דברי" (צריך הרבה לשיר) צריך להתנער. התנערות היא עבודה בכח עצמו. אני יכול לומר לך להתנער, אבל איני יכול לנער אותך – לא יעזור, את צריכה להתנער בעצמך. זהו יסוד חסידות חב"ד, עבודה בכח עצמו.

בסוף דברנו על הנסתרֹת והנגלֹת. עיקר הווארט היה שצריך לדעת שכל אחד צריך לכלול את שניהם – השכל צריך לכלול את הרגש והרגש צריך לכלול את השכל. בזה נסיים.

התנערות  מעפר – התעוררות הלב לא להזדקן

שאלה: מה ההבדל בין עפר שלילי לעפר חיובי?

תשובה: כנראה שהכח להתנער מהעפר, ה"אבק ועפר" (שהוא ביטוי מתוך הקללות, שצריך להתנער ממנו), בא מהעפר החיובי. מי שיש לו את השפלות והשמחה והחן של הקדושה, אז גם אם נדבק אליו עפר – "אבק ועפר" – יכול להתנער ממנו. אמרנו שאסור להתיישן, להזדקן – אסור לצבור אבק. אם יש אבק צריך להתנער ממנו, וכנראה שמי שבשפלות – שהולכת עם השמחה, הא בהא תליא – יש לו את הכח להתנער, הוא התרנגולת של הקדושה, השכוי.

מהו שכוי? נאמר עוד משהו: הפסוק אומר "הנותן לשכוי בינה", ובברכות כל בקר אומרים "הנתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה". יש מפרשים ששכוי היינו התרנגול, אבל לפי רוב המפרשים "שכוי" לשון הסתכלות – כמו "יסכה [שרה אמנו], שסוכה ברוח הקדש" – והכוונה ל"עין השכל שבלב". לפי רוב המפרשים השכוי הוא הלב של כל אחד מאתנו. אם יש שני פירושים ודאי יש קשר – הלב שלי הוא התרנגולת שמתנערת בבת אחת, "נתתה שמחה בלבי". הלב הוא "והנגלֹת" – כמה שחשובים "הנסתרֹת", אבל עיקר החידוש הוא "והנגלֹת".

העפר החיובי – "אין מזל לישראל"

רמז שלא אמרנו קודם: יש בפסוק 61 אותיות, כמנין אין. מכל פתגמי הבעש"ט, בעל יום ההולדת של חי אלול, אולי הכי חשוב הוא "אַיִן מזל לישראל". עח בגימטריא מזלא (המזל אליו מכוונים שעולה ג פעמים הוי'), שהוא ה"אין מזל לישראל". יש בפסוק אין אותיות, ומתוכן יא נקודות – עשר אותיות בשתי מלים ואות אחת נפרדת, אז יש א עם נקודה, י עם נקודות ועוד ן אותיות[יד]אין!

הפרשה מתחילה "אתם נצבים היום" והפסוק השלישי מסיים "אשר הוי' אלהיך כרת עמך היום" (בפרשת נצבים יש יג "היום" כנגד יג מדות הרחמים) – היום (שרומז לראש השנה) בגימטריא אין, היינט, עכשיו, ברגע הזה, אנחנו רוצים משיח עכשיו.

אם כן, עם העפר החיובי – ה"אין מזל לישראל", המקור שלנו – אני מתנער מכל העפר השלילי, כל האבק שצברתי בחיים שלי. מהו האבק הזה? חוץ מזה שהוא רומז לפגם הברית, פגם ב"אות ברית קדש", הוא ההיפך מאין, הוא היש. התשובה הכי פשוטה לשאלה מהו העפר החיובי ומהו העפר השלילי היא שהעפר החיובי הוא האין, "אין מזל לישראל", והעפר השלילי ממנו צריך להתנער הוא היש, הישות השלילית שלי, הוא האבק שלי. צריך להתנער מהאבק, להתאבק עם השר של עשו שהוא קליפת עמלק כדי להתנער מהעפר הזה.

שלמות האור

שבזכות כל הבנות כאן, "בזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה" כידוע, שנזכה לחזק את התרנגולת שלנו, שבעצם הוא הלב שלנו, השכוי שלנו, להתנער. זהו הכח המיוחד של אדמו"ר הזקן בתניא, אחרי שבא הבעל שם טוב ומעורר אותנו והמגיד ממשיך לעורר אותנו, "התעוררי התעוררי" ו"עורי עורי" ובסוף "התנערי" בבת אחת, ואז "על יד בין ישי בית הלחמי [לחם הוא כוונת ג"פ הוי' כנ"ל] קרבה אל נפשי גאלה".

שנשמע בשורות טובות מכל הבנות, שתהיה שנה טובה, שתלמדו טוב. [שעין שמאל תהיה מפותחת.] אני רואה שהרב גדי אהב את הווארט של עין שמאל – שהבת צריכה עין בקורתית. אז נעשה גימטריא, בהתחלה צריך להיות עין ימין עין שמאל (של הבן) ועין שמאל (של הבת). כמה שוה יחד? 1242 – נחלק לשש (ממוצע כל מלה) ונקבל 207, אור. למלה אור יש ששה צירופים, אז שש פעמים אור היינו משהו שלם לגמרי – שלמות האור. אור גם בגימטריא אין סוף, גם רז. הבעל שם טוב, בעל יום ההולדת של חי אלול, אמר שאם יודעים את הרז של כל דבר אפשר להאיר את המציאות, להביא משיח. אז הממוצע כאן – עין ימין עין שמאל (ועוד) עין שמאל – הוא אור, אור העינים של החתן והכלה. שיהיה לנו הרבה אור, "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".

שוב, שתהיה שנה טובה ומתוקה.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] מוצאי ט"ו מנחם-אב ש"ז.

[ג] להעיר שאת הניגון "אתה תקום תרחם ציון" למדנו לראשונה בהתוועדות בעיר דוד (ח' ניסן ס"ג).

[ד] 1092 הוא מספר חשוב מאד: מב פעמים הוי', בסוד מב אזכרות שם הוי' שיש בתפילין – אהיה אזכרות בתש"ר ו-אהיה אזכרות בתש"י, העולה "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ", הפסוק הכתוב בתפילין דמארי עלמא (רמז ידוע בשם ר' יעקב אוירבך ז"ל). מכאן רמז שבשנת ע"ח יש להדר, להיות "זהיר טפי", במצות תפילין.

[ה] אברהם אבינו אמר על עצמו שהוא "עפר" ויש לדרוש ש"עפרה" רומז לשרה אמנו, והרמז: איהו עפר איהי עפרה (על דרך לשונות הזהר) = אברהם שרה. עפרה לא מופיעה בתנ"ך כחיה או שם אשה, אבל יש פעם אחת את העיר עפרה – "הראש אחד יפנה אל דרך עפרה אל ארץ שועל" (ת"י על "ארץ שועל" הוא "ארעא דרומא" דרום ועוד עח עחיוסף – עולה שועל). עפרה ארץ שועל = "ארץ זבת חלב ודבש". כל הביטוי ("הראש... שועל") עולה 2002 = 22 פע' 91 (דרך עפרה ארץ שועל = 1276 = 22 פעמים חן, השאר = 22 פע' 33).

[ו] רמ"ח אותיות קלג:

התנערי מעפר קומיאית' בזוהר כהאי תרנגולתא דאיתערית מקיטמא עד״מ תרנגולתא דאוגידרא בקיטמא, כשינענהו בני אדם לא יוכלו לנערה מעפרה אך כשבעצמה תתנער מנערת כל עפרה בניעור אחד כך נשמות ישראל כשאחרים מנערים אותם כו' וכשהם עצמם מתנערים מנערים הכל בניעור אחד...

[ז] וראה גם בראשית רבה עה, א; שה"ש רבה ד, יח.

[ח] עפר ואפר = 637 = 7 ברבוע פע' 13. אבק ועפר חֹרי עפר וכפים = 1183 = 13 ברבוע פע' 7. הכל יחד = 1820 (לפי החלוקה העיקרית שלו)!

[ט] הסדר ב"לכה דודי" כאשר לאחר ה"התנערי" מגיעה ההתעוררות רומז לכך שבדור האחרון, הדור העשירי לבעש"ט, יש שוב חזרה של הבעל שם טוב (כמשיח).

[י] ראה תניא פ"מ.

[יא] ז' אלול ש"ז.

[יב] לעומתה "שמשון הלך אחר עיניו" שתי העינים, שגרמו לו להתאהב במי שראה עד שנקרו את עיניו (ובסופו של דבר נקם "נקם אחת משתי עיני" עין שמאל שלו בהותירו את שכר עין ימין לעתיד לבוא).

[יג] בפנים החלוקה היא בסדר של 'כל הקודם זוכה' (שברגע שנשלמת אות מונים אותה), אך אפשר לחלק גם כך: ה (5) ה (נ = 5), י (סת = 10) ו (רת = 6), כמבואר במ"א שדווקא מקום שני הצירופים הללו (ה-ה-ו-י, ה-ה-י-ו) מתחלפים במקומותיהם לפי שתי שיטות סדר הצירופים (ועל כן יש מחליפים בין צירופי אלול ואדר, חוטם הנוקבא וחוטם הדכורא), ודוק.

[יד] א-י-ן אותיות (לפי סוד יא הנקודות) יוצרות סדרה – 1 10 50 – שבסיסה  31, אל (הנקודה האמצעית של 61, אין – "אני אל"). המספר הבא בסדרה הוא 121 = 11 ברבוע (עד כאן הכל שוה 182, יעקב, ז פעמים הוי'). ממוצע 7 המספרים הראשונים הוא ג"פ אין (סוד היום היום היום של שבת, כמבואר בכתבי ר"א אבולעפיא).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com