חיפוש בתוכן האתר

"וכאשר יענו אֹתו כן ירבה וכן יפרֹץ" - אור לכ"ד טבת ע"ו – יצהר הדפסה דוא

בע"ה

אור לכ"ד טבת ע"ו – יצהר

"וכאשר יענו אֹתו כן ירבה וכן יפרֹץ"

התוועדות כ"ד טבת (ובר מצוה ליוחאי-אלימלך שי' רוה)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הקבלת יג דורות החסידות ל-יג מדות הרחמים

לחיים לחיים. היום ההילולא רבא של כ"ק אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע. נשיר את הניגון "קול דודי" של בעל ההילולא (בניגון הזה הוא היה עושה בעלי תשובה).

בחינת "תֹלדות יעקב יוסף" – כח ההתרבות – באדמו"ר הזקן

לחיים לחיים. ידוע ששלשת הדורות הראשונים של החסידות – הבעש"ט, המגיד ואדה"ז – הם כנגד האבות. גם ידוע שיש ג רישי רישין, ג בעלי שם לפני הבעל שם טוב, שיחסית הם נסתרים – רבי אליהו בעל שם, רבי יואל בעל שם ורבי אדם בעל שם[ב].

אם אנחנו מתחילים מהם, אדמו"ר הזקן הוא כבר הששי. מהבעש"ט הוא השלישי, אבל מרבי אליהו בעל שם הוא הששי. אז יש לו גם בחינה של יעקב (האב השלישי) וגם של יוסף (האושפיז הששי), "אלה תֹלדות יעקב יוסף" – כל התולדות של יעקב הן דרך (על ידי) נשמת יוסף הצדיק. זה מה שקורה בפרשת שמות, "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אֹתם" בזכות "ויוסף היה במצרים". במצרים נמצא יוסף ושם יש את ה"פרו ורבו" הכי גדול של עם ישראל, ההתרבות העצומה, "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אֹתם".

המסר של הדברים שלנו הערב הוא ש"כן תהיה לנו", ש"כאשר יענו אֹתו כן ירבה וכן יפרֹץ", ושנזכה להתגלות של "כי נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני"[ג] – לצאת ממצרים. איפה יש "נער ישראל ואהבהו"? במצרים, בגלות מצרים, שמשום קושי הגלות נמצאים שם בבחינת קטנות מוחין, בבחינת "נער". "וממצרים קראתי לבני" – בני ר"ת בני-נער-ישראל[ד]. משה רבינו הוא נער ("והנה נער בכה") וגם יוסף הוא נער ("והוא נער")[ה]. יוסף נקרא נער ומשה נקרא נער. כשיוצאים ממצרים משה לוקח את עצמות יוסף עמו – הוא חייב את העצם של יוסף. העצם של יוסף הוא המקור של "פרו ורבו" בעם ישראל, המקור של מה שיהודי עושה עוד יהודי, כח התשובה.

אנחנו בהילולת אדמו"ר הזקן, ומהמאמרים הכי חשובים שלו שנוגעים לנו הוא ש"פרו ורבו" פירושו ש"על יהודי לעשות עוד יהודי". כדי לעשות עוד יהודי צריך כח של יוסף – "יֹסף הוי' לי בן אחר". יוסף עצמו צריך חבור עם יעקב. יוסף עומד בנסיון – כך הוא זוכה להיות יוסף הצדיק, מי שממשיך את ה"זרע אמת" לעם ישראל – כשהוא רואה את דמות דיוקנו של אביו. יוסף מתחבר עם אביו (לעבוד את השי"ת במדת התפארת, להעלות את כל היפי שבעולם לה', כדי לגרום לשי"ת נחת רוח והתפארות בנו – "ישראל אשר בך אתפאר"), צריך "אלה תֹלדות יעקב יוסף". בהמשך אותו פסוק נאמר "והוא נער".

הקבלת יג הדורות ל-יג מדות הרחמים

שוב, אם מתחילים מ-ג רישי רישין, עוד לפני הבעש"ט, יוצא שאדה"ז, בעל ההילולא של כ"ד טבת, הוא הששי, אדמו"ר האמצעי השביעי, הצ"צ השמיני, הרבי המהר"ש התשיעי, הרבי הרש"ב העשירי, הרבי הריי"צ האחד עשר והרבי הוא הדור השנים עשר. אז יוצא שהדור שלנו, שממשיך את הדור של הרבי – נכנס מהדור האחרון של הגלות לתוך הדור הראשון של הגאולה – הוא ה-13. לפי זה יש להקביל את יג הדורות של החסידות ל-יג מדות הרחמים:

"אל רחום וחנון" כנגד שלשת הדורות הנסתרים ("אל" כנגד אליהו; יואל אותיות אולי, סוד "אולי ירחם"-"רחום"; עשרה דורות מאדם עד נח סוד "וחנון").

אחר כך "ארך אפים" – שתי מדות לפי הזהר – כנגד הבעש"ט והמגיד (לצדיקים ולרשעים-בעלי תשובה).

אחר כך, המדה הששית, "ורב חסד" – היא אדמו"ר הזקן. לא יכול להיות דבר יותר מתאים לאדמו"ר הזקן. ידוע שהכינוי שלו, כך קראו לו בבר מצוה – יש כאן נער בר מצוה – "רב תנא הוא ופליג". איזה רב הוא? רב של החסידות, של כל החסידות בעולם. מי שרוצה להתדבק בחסידות ולהזדהות עמה, מהבעש"ט והלאה, הוא הרב שלו. אז אין כינוי יותר מתאים לו מאשר "רב חסד" – הוא הרב של החסידות.

יוצא שאדמו"ר האמצעי הוא "ואמת", מאד מתאים לו.

מי שמגלה את התורה שבעל פה של אדמו"ר הזקן הוא הנכד שלו – הצ"צ – הוא כבר "נֹצר חסד". הוא נצר, גילה ופרסם, את כל המאמרים שבע"פ של סבו. יוצא שאדמו"ר הזקן הוא "ורב חסד" והצ"צ "נֹצר חסד". "נֹצר חסד" הוא יחד עם "לאלפים", הבן שלו, הרבי המהר"ש.

"נֹשא עון" הוא הרבי הרש"ב. "ופשע" – מי שנושא את הפשע, מרים את הפושעים – הוא הרבי הריי"צ. "וחטאה" – מי שמרים ונושא את החוטאים בשוגג, כל התינוקות שנשבו בכל העולם כולו, היום יהודי שלא שומר תורה ומצוות חזקה עליו שהוא תינוק שנשבה, חוטא בשוגג, לא בדעת – הוא הרבי. ידוע ש"וחטאה" הוא ה"פומא קדישא" בתוך הדיקנא של אריך אנפין. "ואמת" הוא אור הפנים שלו, "שע נהורין", ו"וחטאה" הוא פומא קדישא.

אחר כך, אחרון אחרון, זה כבר אנחנו – "ונקה", שאין לו כלום מצד עצמו, "ובעל השור נקי", "נקי מנכסיו". חז"ל מפרשים – "'ונקה' לשבים", הדור שלנו הוא דור של תשובה, "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים וגו'" – ה' מנקה למי ששב ולא מנקה למי שלא שב. הדור של הגאולה ממש הוא "'ונקה' לשבים".

הקשר לרמב"ם ואדמו"ר הזקן – שמיעה בלימוד הנגלה וראיה בלימוד הנסתר

יש כמה שיחות מהרבי על הקשר בין כ' טבת לכ"ד טבת – הילולת הרמב"ם והילולת אדה"ז, שני גדולי ישראל שכל אחד הוא "משה בדורו", וכל אחד חבר גם חבור יסוד בנגלה שבתורה וגם בפנימיות התורה. הרמב"ם – היד החזקה שלו ומורה נבוכים שלו. אדה"ז – השו"ע שלו והתניא שלו.

יש סיפור נחמד לגבי התניא של אדמו"ר הזקן. בדור של הרבי הרש"ב, לפני שלשה דורות, נתגלה מתוך הארכיון של הכלא הרוסי תמונת דיוקנו של אדמו"ר הזקן – התמונה המפורסמת היום, שכולנו מכירים. בזמנו זה היה פרסום ראשון. כשזה התפרסם לראשונה כבר לא היה חי חסיד שחי בזמן אדמו"ר הזקן, ולא ידעו אם זו תמונה אמיתית. לכן בין החסידים היה הרבה דיון אם אפשר לסמוך על התמונה – אם זה באמת הצלם והדמות של אדמו"ר הזקן. היה אחד מזקני החסידים שאמר שאצלי התמונה האמתית של אדמו"ר הזקן היא ספר התניא שלו. מי שרוצה לראות אותו פנים בפנים – זה התניא.

השו"ע הוא בחינת שמיעה, מוחין דאמא, אבל התניא הוא בחינת ראיה – מוחין דאבא – "תמונת הוי' יביט". על משה רבינו כתוב "תמנת הוי' יביט". מי שרוצה לראות את התמונה של הקב"ה זה על ידי העיסוק ברזין דרזין דאורייתא. ככה התניא של אדמו"ר הזקן, ואצל הרמב"ם כנראה המו"נ. כנראה מי שרוצה לשמוע שיעור של הרמב"ם – שילמד יד החזקה. אבל מי שרוצה לראות אותו – שילמד מורה נבוכים. מי שרוצה שיעור טוב בנגלה של אדמו"ר הזקן – שילמד את השו"ע שלו, וילמד את הקו"א במיוחד, אין שמועה טובה יותר מזה. מי שרוצה לראות את הפנים שלו – כמו שנסביר בהמשך את הענין של הפנים – שילמד תניא קדישא שלו.

בכל אופן, אנחנו בהסבר ההקבלה של "'ונקה' לשבים". הרמב"ם פוסק שהגאולה תבוא כשיעשו תשובה – "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין". הגאולה באה בדור של "'ונקה' לשבים", הדור ה-13 לרבי אליהו בעל שם. כל זה היה לפתוח בכך שאדמו"ר הזקן הוא "ורב חסד". לחיים לחיים.

ב. כ"ד טבת – אורות דתהו בכלים דתיקון

החדש העשירי – אורות דתהו

חדש טבת הוא חדש העשירי מניסן, "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". לפי הנשיאים והשבטים, שבטי י-ה, הוא כנגד שבט דן. הכל מתחיל מיהודה, המלך בשבטים. על דן כתוב בפרשת ויחי, שקראנו לפני שבוע, "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" – דן נמשל ל"אחד שבטי ישראל", שבט יהודה. יש קשר בין הראשון, חדש ניסן, לעשירי, חדש טבת. כתוב בזהר, והאריז"ל מביא זאת, שהמשיח הוא משבט יהודה, משיח בן דוד, ושר הצבא שלו נקרא שריה משבט דן. לפי הירושלמי, השם הפרטי של מלך המשיח הוא גם דוד – דוד שהוא קיסר שלם, דוד הראשון הוא פלג-קיסר. זה כתוב גם בבבלי, אבל בירושלמי עוד יותר מודגש ששמו הפרטי של מלך המשיח הוא דוד. אם כן, דוד הוא מיהודה ושריה הוא מדן, הם הולכים יחד וביחד מביאים את הגאולה האמתית והשלמה[ו].

אם סופרים מתחלת התורה את המלה העשירית, "העשירי יהיה קדש להוי'", ואומרים שהיא מקבילה לחדש העשירי – חדש טבת – ידוע שהיא המלה "תהו". "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ [עד כאן 7 מלים]. והארץ היתה תהו". יוצא שהמלה "תהו" שייך לחדש טבת, ששוה בדיוק תהו – שם החדש העשירי שוה בדיוק המלה העשירית בתורה.

"מכלכל חיים בחסד" – כלים דתיקון לאורות דתהו

מה זה כ"ד, יום ההילולא? כד ר"ת כלים דתִקון. לפי זה כ"ד טבת אומר להכניס את האורות המרובים דתהו בכלים דתִקון[ז]. זה מה שרוצה אדמו"ר הזקן, ה"רב חסד" – לוקח אורות מרובים, "רב", ועם החסד שלו, אהבת ישראל שלו, הוא מכניס אותם בכלים דתקון. כתוב בברכה השניה של שמו"ע "מכלכל חיים בחסד", וכתוב ש"מכלכל" פירושו לעשות ריבוי כלים. הוא עושה כלים, בשביל מה? להכיל את החיים, להכיל את האור ("לאור באור החיים"). איך עושים את הכלים? "בחסד". עוד מצוה, עוד מעשה טוב הנובע מאהבת ישראל. על ידי חסד עושים ריבוי כלים בשביל החיים, בשביל להמשיך חיים – שפע, ברכה, חיים – לתוך הכלים. אם כן, "רב חסד" היינו לקחת אורות מרובים דתהו ולעשות להם ריבוי כלים על ידי חסד.

שעה קלה לפני הסתלקות אדמו"ר הזקן הוא כתב מאמר קצר, "נפש השפלה", ושם הוא מסביר שלהביא את המשיח – בדור שלנו – זה על ידי חסד, ו"חסד שאינו של אמת". אי אפשר להקפיד בדור שלנו על חסד של אמת – צריך לעשות חסד איך שלא יהיה, להרבות בחסד. "רב חסד", הרבה חסד (גם אם ה"רב" הוא בבחינת "יש לי רב" של עשו, לא בבחינת "אמת ליעקב"). מצד אחד זה לקחת אורות מרובים, חיים וחיי החיים שלמעלה מהחיים, ולהמשיך בכלים דתקון. זו הנקודה וזה בהשגחה פרטית הרמז שאנחנו פותחים בו היום, הרמז של כ"ד טבת – ש-כ"ד היינו "כלים דתקון" בשביל טבת, שהוא האורות המרובים דתהו.

צירוף חדש טבת: "[גדלו] להוי' אתי ונרוממה שמו [יחדו]"

נאמר עוד ווארט של הקדמה: לכל חדש יש צירוף של שם הוי' ב"ה. יש יב צירופים של ארבע האותיות י-ה-ו-ה. לשם אדנות – א-ד-נ-י – היות שכל אות היא אחרת, יש כד צירופים (כמו כד טבת). אבל בשם הוי', היות שיש פעמיים אותה אות – ה עילאה ו-ה תתאה – יש רק חצי מספר הצירופים, יב צירופים.

הצירוף של החדש הזה לפי הקבלה, לפי האר"י, יוצא מסופי תיבות של פסוק בתהלים לד – פסוק שאומרים כל פעם בפתיחת ארון הקדש, בהוצאת ספר תורה – "גדלו להוי' אתי ונרוממה שמו יחדו", היהו, זה הצירוף של חדש טבת. אם כן, לחדש טבת יש פסוק מאד מיוחד. לא לכל חדש יש פסוק כל כך מרכזי, פסוק ידוע שאומרים בתפלה. יש משהו מיוחד בחדש טבת שזכה לפסוק מאד מיוחד – "גדלו להוי' אתי ונרוממה שמו יחדו". כמה שוה המלה "אתי"? טבת, יש פה עוד רמז שקשור לחדש טבת. "אתי" (רמז לקוד האתי של שבט דן, שר הצבא של משיח, "יהי דן נחש על ידרך וגו'") זה תהו, טבת.

צירוף טבת וצירוף תשרי

אפשר לשאול על הרמז הזה, שמובא בקבלה: למה להתחיל את הרמז מה-ה של "להוי'"? אפשר היה להוציא צירוף שם הוי' מה-ו של "גדלו". למה להתחיל מהמלה השניה ולא מהראשונה? "גדלו להוי' אתי ונרוממה", בלי "שמו", ואז סופי התיבות ו-ה-י-ה, הם עוד צירוף שם שם הוי'. צירוף זה הוא גם מלה, "והיה" – "אין 'והיה' אלא לשון שמחה", "והיה אם שמֹע תשמעו", שמחה, "אם הבנים שמחה". הפרשה הזו, "והיה אם שמֹע", היא בחינת אמא, שמחה. למה לא מכוונים את הצירוף "והיה" על פי הפסוק הזה, אלא דווקא את הצירוף של חדש טבת? הצירוף של "והיה" הוא הצירוף של חדש תשרי, החדש השביעי. גם יש לו מעלה מיוחדת – כמו ש"העשירי יהיה קדש" כך "כל השביעין חביבין", חדש המושבע בכל טוב סלה. אז היה מתאים לכוון את הפסוק המרכזי הזה בחדש תשרי – "גדלו להוי' אתי ונרוממה" ס"ת והיה. למה לא מכוונים זאת בתשרי?

מאיזה פסוק יוצא הצירוף של תשרי לפי הקבלה? פסוק בתורה, בפרשת לך לך, "ויראו אֹתה שרי פרעה". פסוק נחמד, כל הפסוקים בתורה טובים וקדושים, אבל למה תשרי הוא "ויראו אֹתה שרי פרעה" – ס"ת והיה – אם אפשר להוציא זאת מהפסוק "גדלו להוי' אתי ונרוממה"? צריך לומר שבפנימיות יש משהו מיוחד ב"ויראו אֹתה שרי פרעה" שרומז לחדש תשרי. מה קריאת התורה של ר"ה? "והוי' פקד את שרה". הזכות של "והוי' פקד את שרה כאשר אמר" מתחילה ב"ויראו אתה שרי פרעה". אז קוראים לה עדיין "שרי", אותיות "שרי [פרעה]" – דווקא שרי פרעה רואים את שרי ורואים שהיא ראויה למלך. מכל הדבר הזה נתגלגל בסוף, על ידי שנלקחה לפרעה ואחר כך לאבימלך, ה"והוי'[ח] פקד את שרה". כנראה שזה קשור באופן מהותי לחדש תשרי, "ויראו אתה שרי פרעה". יש גם פרעה דקדושה. זה קשור גם לפרשתנו, פרשת שמות וכעת פרשת וארא. פרעה "דמיניה אתפריעו ואתגליין כל נהורין עילאין" – המלכות או הכתר, כתר מלכות, שממנו מתפרעים-מתגלים כל האורות העליונים.

בכל אופן, מה אמרנו? שסופי התיבות של "גדלו וגו'" מתחילים מהצירוף של תשרי, אבל מההמשך יוצא הצירוף של טבת. יש חיבור של דן ליהודה, לניסן כנ"ל – "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל". דן נמשל לנחש ("יהי דן נחש עלי דרך"), בגימטריא משיח, וכן "ובני דן חשים", חשים אותיות משיח – דן הוא שבט מאד משיחי, קשור לשבט הראשון, יהודה, שממנו יוצא משיח בן דוד. לפי הרמז שאמרנו כעת הוא קשור גם לשביעי – יש קשר בין השביעי החביב לעשירי המקודש. החדש השביעי הוא כנגד אפרים, גם הוא משיח – משיח בן אפרים. יש משיח בן דוד, יהודה, הראשון, ומשיח בן אפרים, השביעי, ודן – העשירי – מצטרף גם לזה וגם לזה.

"ונרוממה שמו יחדו" – "הבו גדל לאלהינו"

כמו הפסוק הזה בתהלים, "גדלו להוי' אתי ונרוממה שמו יחדו" – שדווקא מכאן, ככתוב בקבלה, יוצא הצירוף של טבת – יש פסוק מאד דומה בתורה, פסוק שאומר משה רבינו בשירה שלו. יש בתורה שלש שירות – שירת הים, שירת הבאר, שירת משה. מהי שירת משה? שירת האזינו, "האזינו השמים"[ט], זו השירה העצמית של משה עצמו לפני ההסתלקות שלו.

ההסתלקות היום של אדמו"ר הזקן דומה להסתלקות של משה רבינו. גם להסתלקות של רשב"י, הגלגול העיקרי של משה רבינו. האבא של הרבי, רבי לוי יצחק, מדמה ומביא רמזים בקבלה לקשר בין הסתלקות אדמו"ר הזקן ב-כ"ד טבת להסתלקות רשב"י ב-ל"ג בעומר. הבר מצוה שלנו נקרא על שם יוחאי, אביו של רשב"י. שלשה ימים הולכים יחד – כ"ד טבת, היום, אדמו"ר הזקן; ז' אדר, משה רבינו; ח"י אייר, ל"ג בעומר, רשב"י[י].

בשירת משה רבינו כתוב "כי שם הוי' אקרא הבו גדל לאלהינו". דומה ל"גדלו להוי' אתי ונרוממה שמו יחדו" – "כי שם הוי' אקרא", כשאני אומר שם הוי' אתם "הבו גדל לאלהינו", או שתגידו "ברוך שם" או שתיכף נראה מה שהאריז"ל אומר. אני מזכיר את שם ה', אתם "הבו גדל", "ונרוממה שמו יחדו", אני ואתם יחד. שני פסוקים מאד דומים.

ביאור האר"י: השלמת שם סג (דתהו) בהמשכת ה-יחידה למשה

איך האריז"ל מסביר את "כי שם הוי' אקרא הבו גדל לאלהינו"? אומר האריז"ל שמשה אמר לעם ישראל, אני אומר שם הוי' – י-ה-ו-ה, וכשאני אומר זאת אתם תכוונו את המילוי של שם סג, ששוה גדל. גדל שוה 37, לז, הבל, יחידה, היחידה שבנפש. יש ארבעה מילויי שם הוי' עיקריים, עב-סג-מה-בן. שם סג הוא השם שכנגד עולם התהו שנשבר – יוד הי ואו הי. רק אותיות המילוי הן וד י או י – בגימטריא לז = גדל. עליכם עם ישראל, וכל החסידים איתי – אני עושה את שלי, עשיתי וממשיך לעשות, ואתם תעשו את כל אשר ביכלתכם להביא את מלך המשיח תיכף ומיד ממש. איך עושים זאת ביחד? מה התפקיד שלי ומה התפקיד שלכם? אני אומר את השרש, י-ה-ו-ה, ועליכם למלא את השם במילוי סג דווקא, מילוי ששוה גֹדל. פירוש מופלא של האריז"ל.

"כי שם הוי' אקרא – הבו גדל לאלהינו". אז, כשאתם ממלאים את שם "הוי'" שאני אומר ב"גדל", ב-יחידה, ב-הבל (תיקון הבל בן אדם הראשון שהציץ בשכינה ונהרג על ידי קין), אז זה הופך להיות "לאלהינו" – האלקים שלי ושלכם, של כולנו יחד. גם השם המלא נוצר על ידי היחדו, בין המשה רבינו שבדור וכל עם ישראל, החסידים של משה רבינו שבדור. שוב, השם הזה הוא שם של עולם התהו, שם של שבירה. השם של עולם התיקון הוא שם מה והשם של עולם התהו הוא שם סג. השיתוף פעולה של קריאת שם ה' – קריאת שם ה' היא כמו שבאברהם אבינו כתוב "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", מפיץ ומלמד חסידות בכל העולם – "כי שם הוי' אקרא הבו גדל לאלהינו", שייך לחדש טבת, כ"ד טבת, "ונרוממה שמו יחדו".

אם כן, משה רבינו מזמין את כל עם ישראל לפעול יחד איתו, לעשות יחד את שם סג[יא]. שם סג בחסידות הוא גם שם של "בכל מאדך" – "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – כך מסביר אדמו"ר הזקן, בעל ההילולא של היום, בקו"א בסוף התניא קדישא. "בכל מאדך" נקרא "עושין רצונו של מקום". זה אורות מרובים דתהו, טבת, שצריכים לכלכל על ידי "רב חסד", "מכלכל חיים בחסד".

ממשה למשיח – העליה מחיה ליחידה

אם כן, שוב, העבודה שלנו היא דווקא בדרך של "אורות דתהו". משה רבינו עצמו הוא החיה של עולם האצילות, כך כתוב בכתבי האריז"ל. משיח צריך לזכות ליחידה – כדי שמשה יהפוך למשיח, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", הוא צריך לזכות ליחידה. חיה עולה 23 (משה = יה פעמים חיה) ו-יחידה עולה 37.

כאשר משה רבינו משלים את עבודתו בעלמא דין ומסתלק לעולם שכולו טוב (בהר נבו אותיות נ בו – אז הוא זוכה לגילוי שער ה-נ = "הבו גדל" שמאיר ומתלבש בו, בסוד משנה, תורה שבעל פה) הוא נקרא משה רבינו עליו השלום (מרע"ה, סוד "רעיא מהימנא", כך שמו מופיע בכל הספרים הקדושים) בגימטריא 1110 = 30 פעמים יחידה (= פרץ פרץ פרץ, כמו שיתבאר סוד זה לקמן).

איך משה בעצמו זוכה ליחידה? כאשר אתם "הבו גדל", אתם צריכים לעזור לי – ככה אומר משה רבינו – לתת את הגודל, שזה להגדיל אותי, להגדיל אותי מ-חיה ל-יחידה, בגימטריא גדל. לפעול מבצעים בבחינת "בכל מאדך". גם על פי פשט, חז"ל אומרים ש"בכל מאדך" זה "בכל ממונך". להוציא את כל האוצרות, גם בגשמיות וגם ברוחניות, "בזבוז האוצרות" כמשל המפורסם של הרבי הקודם, שרק ככה אפשר לנצח את המלחמה ולהביא משיח. אבל מי מנצח בפועל? החיילים, אלו שנותנים את ה"הבו גדל לאלהינו", שה"הבו גדל לאלהינו" הוא מה שמגדל את משה רבינו עצמו, מעלה אותו מ-חיה ל-יחידה, מ-23 ל-37.

כמה צריך להוסיף ל-חיה כדי להגיע ל-יחידה? דוד. לעשות ממשה רבינו, משבט לוי, משיח בן דוד – משבט יהודה. הזמן הטוב, בו אנחנו נותנים את ה"גדל לאלהינו" הוא החדש של "גדלו להוי' אתי ונרוממה שמו יחדו", ובפרט היום, יום ההסתלקות של אדמו"ר הזקן המשה רבינו של תורת החסידות ("ורב חסד"). עד כאן חימום, הכוונות של כ"ד טבת, "רב חסד" ובעיקר הכוונה של "כי שם הוי' אקרא הבו גדל לאלהינו". לחיים  לחיים.

אפשר עוד ניגון של אדמו"ר הזקן – "אלי אתה".

ג. זמן לאתהפכא – להפוך את הרשע למעליותא

לחיים לחיים. עוד ניגון שמח [ניגנו "צמאה" המהיר ועוד, "ה' מתיר אסורים"].

מתיר אסורים, פוקח עורים, זוקף כפופים, אוהב צדיקים

לחיים לחיים. השיר הזה מאד נוגע לענין שלנו היום – "הוי' מתיר אסורים". יהי רצון שנזכה לברך ברכה מלאה, בטוב הנראה והנגלה, שה' יתיר את כל האסורים – אסירי ציון בציון. "כל הגלויות נקראו על שם מצרים", שמצרים לישראל, כולל הגלות האחרונה ממש. אדמו"ר הזקן, בעל ההילולא, אמר שסוף הגלות תהיה גלות יהודים בידי יהודים. שכולם יחזרו בתשובה, בינתים יש כאן גלות מצרים בתוך ארץ ישראל, של יהודים אצל יהודים, ויש אסורים, אסירי ציון בציון. אז שנזכה לברך בטוב הנראה והנגלה "הוי' מתיר אסורים".

לפי הענין שלנו, מה כתוב אחר כך? "הוי' פוקח עורים". כל הצבור, עמך ישראל בכל אתר ואתר, בתל אביב ובחיפה ובכל מקום, אז מי ששטוף מח מכלי התקשורת (ומהחינוך שהוא קבל בבית הספר), הוא עור פשוט. "העם ההולכים בחשך", כל העם הוא עור, הוא לא יודע מה קורה באמת (ומהם המניעים הפנימיים, המודעים והלא-מודעים של אלו שפועלים בשטח). שה' יפקח את עיני העורים של עם ישראל. שיתיר את האסורים, שיפקח את העורים.

יש כמה יהודים, שבינתים הם המיעוט – על זה רוצים לדבר הערב, שהמיעוט הזה יהפוך להיות הרוב – שהמיעוט כפוף תחת הרוב, תחת השלטון, השלטון הזר לאותו צבור שבתוכו, גלות יהודים אצל יהודים. אחרי שה' פוקח את העורים הוא זוקף את הכפופים. לפקוח עורים זה התפקיד שלנו – לעשות מבצעים של הסברה, של תעמולה. הרבי הקודם אמר שברית כרותה לתעמולה שאינה חוזרת ריקם – עד שה' יפקח את העורים, תרתי משמע, גם עורים וגם עברים, העברים עורים. שה' יפקח את עיני העברים-העורים, ואז ה' יזקוף את הכפופים – החבר'ה, אנחנו, הכפופים (שבעל כרחנו כפופים לחוקים שלא על פי תורה).

אז יתגלה באמת ש"הוי' אֹהב צדיקים". כידוע, אם הפסוק מצרף יחד את הצדיקים לכל המסכנים – האסורים, העורים והכפופים – סימן שהצדיקים גם הם סוג של מסכנים, לא-יוצלחים.

שלש שיטות בענין "המגביה יד על חברו... נקרא רשע"

אפשר לקשר זאת לשיחה חשובה של הרבי לפרשת שמות[יב]. הרי הסתלקות אדמו"ר הזקן היתה במוצאי פרשת שמות. כשהצמח-צדק מציין זאת הוא לא כותב יום א' של וארא, אלא מוצאי שבת שמות לפני חצות, שלפני חצות עוד יותר קשור לשבת שלפניו. כלומר, באמת יש בהילולא של אדה"ז נקודת חיבור של שמות-וארא, אבל הצמח-צדק מציין שמה שקשור בעצם ליום ההילולא של אדמו"ר הזקן – היום שכל העבודה שלו עולה, היום שכולנו יכולים להתקשר אליו ולקבל ממנו את ה"שביק חיים לכל חי", מה שהוא מוריש ומנחיל לנו את החיים שלו (את האהבה והיראה והאמונה שלו, כמבואר באגה"ק זך), ועלינו לכלכל אותם בהרבה חסד, כנ"ל – הוא פרשת שמות.

בפרשת שמות משה רבינו אומר לדתן ואבירם, כשהוא רואה שהאיש הולך להרביץ לחברו, "למה תכה רעך". על כך "אמר ריש לקיש [שאנחנו מאד אוהבים בהיותו גבור בעל תשובה, דברנו עליו רבות כאן, במקום הקדוש הזה] המגביה ידו על חברו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר 'ויאמר לרשע למה תכה רעך'. 'למה הכית' לא נאמר אלא 'למה תכה', אף על פי שלא הכהו נקרא רשע". כל מי שמגביה יד על יהודי נקרא רשע.

יש שיחה של הרבי שבנגלה יש שלש דעות מה הפירוש של "נקרא רשע". או שמדובר בדברי אגדה, כלומר מדת חסידות שאין בה השלכה הלכתית ממש כמו פסול לעדות. או – לפי הרמב"ם – זהו איסור דרבנן והמגביה יד על חברו אף על פי שלא הכהו פסול עדות מדרבנן. הטור עצמו סובר, כמו שהרבי מסביר, שאלה דברי אגדה. הרמב"ם כותב "הרי זה רשע", כותב שעובר איסור – הוא רשע ממש, לא רק נקרא רשע – איסור גמור דרבנן. יש דעה בבית יוסף שזה כלול בלאו דאורייתא להכות, ומי שמרים יד כאילו כבר הכה והוא פסול עדות מדאורייתא. שלש דעות. מי שמכה יהודי ממש – פשיטא שעבר עבירה חמורה ביותר.

הקשר בין הכאת יהודי וע"ז ושרש שלש הדעות בכתר

לפי הדעה הזו של הבית יוסף, שכאשר רק מרים יד כבר נקרא שהכה אותו, כלול בלאו שאסור להכות יהודי, והוא פסול עדות מדאורייתא, רואים כאן קשר – והרבי רומז לכך בשיחה – בין איסור הרמת יד לעבודה זרה. יש רק דבר אחד בתורה בו הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה – מחשבת ע"ז. חוץ מזה, הקב"ה לא מצרף אצל יהודי מחשבה רעה למעשה. כאן זו לא רק מחשבה אלא קצת מעשה, הוא לא רק חושב אלא מרים יד. ובכל זאת אינו גומר את המעשה בפועל, אינו מכה את חברו ממש (רק חושב להכותו בהרמת יד). לכן זה דומה, את המחשבה עם הרמת היד הקב"ה מצרף למעשה – לפי הדעה הזו – והוא עובר איסור מדאורייתא, פסול עדות מדאורייתא.

סכמנו השיחה של הרבי, שיש שלש דעות ב"המגביה יד על חברו נקרא רשע". אם זה רק דברי אגדה, או איסור דרבנן או איסור דאורייתא. ידוע אצלנו ששלשת אלה כנגד ג"ר שבכתר: רק דברי אגדה – הרמת יד היא פגם באמונה. אם איסור מדברי סופרים – פגם בתענוג. אם דאורייתא – פגם ברצון. כנגד ג הרישין של הכתר (רישא דלא ידע ולא אתידע, רישא דאין, רישא דאריך), כידוע.

פירוש הכל לחיוב בתורה שקדמה לעולם

בסוף השיחה הזו, שיחה חשובה שכדאי שכל התלמידים כאן ילמדו אותה, כמו כל שיחה שבסוף הרבי עובר לממד הפנימי של התורה, החסידות, אז הוא אומר שהתורה הרי קדמה לעולם אלפיים שנה, "ואהיה שעשועים יום יום", ואז לא היתה שום מציאות של רע, של הלעומת-זה, ואז כל מה שכתוב בתורה הוא למעליותא, להכל יש פירוש חיובי, פירוש בעבודת ה' האמתית. כנראה גם ל"למה תכה רעך" יש פירוש חיובי וגם ל"נקרא רשע" יש פירוש חיובי, יש רשע למעליותא. ווארט מדהים. תיכף נסביר שצריך לעשות אתהפכא. דווקא בפרשת שמות יש רמז לעבודת האתהפכא – לא רק אתכפיא. זו עבודה של אדמו"ר הזקן, אתכפיא המביאה לידי אתהפכא.

רשע למעליותא – "ובכל אשר יפנה ירשיע"

אפשר לחשוב שרשע עושה תשובה ואז הוא הופך להיות צדיק – כל כך צדיק, במדרגה עליונה, עד שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם. אבל לכאורה לא ראינו ולא שמענו שהוא הופך להיות רשע למעליותא – הרשע לגריעותא עושה תשובה והופך להיות הכי רשע, למעליותא. איפה שמענו כזה דבר?! זה שהופך להיות צדיק – מילא, זה שהופך להיות בעל תשובה – בסדר. אבל זה שהופך להיות רשע למעליותא איפה שמענו?!

הווארט הוא ככה: על שאול המלך – המלך הראשון בישראל, שהוא בבחינת "משיח הוי'", הוא אורות מרובים דתהו שדוד מתחיל להכניס אותם בכלים דתיקון – כתוב "ובכל אשר יפנה ירשיע". ירשיע זה לשון רשע. מה פירוש "ירשיע"? יש מפרשים 'ינצח', יש מפרשים (על פי חז"ל) 'יצליח'[יג]. חוזר ל"הוי' אֹהב צדיקים" – צדיקים הם אלה שלא מוצלחים... מי האנשים המצליחים בעולם? הרשעים. פסוק מפורש – "דרך רשעים צלחה". אבל גם את אלה הלא-יוצלחים, הצדיקים, ה' אוהב. אבל בשביל מלכות, לזכות להיות מלך צריך להתחיל מהראשון, משאול, וצריך שיתקיים אצלנו "ובכל אשר יפנה ירשיע". אם רוצים "דידן נצח" – חדש טבת במסורת החסידים בדור האחרון הוא "דידן נצח", צריך שיהיה "יד החסידים על העליונה" בלשון המגיד ואדמו"ר הזקן, שייך לחדש טבת – צריך להיות רשע למעליותא (קשור לחוש הרוגז של חדש טבת).

מגביה יד על חברו" למעליותא – הטבה למעלה מהטבע

איך זוכים לזה? על ידי שמרימים יד על החבר. שוב, חוזרים על שיחה של הרבי. מה יכול להיות פירוש לפני בריאת העולם לדבר הזה? כדי לומר כזה פירוש צריך באמת להיות לפני בריאת העולם. ברגע שנברא העולם, שיש העלם וחשך, אין כזה פירוש.

לפני בריאת העולם אפשר לפרש "מגביה יד על חברו" – בשביל מה ה' ברא את היד? לעשות חסד, להשפיע טוב על החבר. יש מה שאדם משפיע לפי טבעו, "והיה מעשה הצדקה שלום" כפי שמסביר בעל ההילולא באגרת הקדש בתניא. מה שיהודים רחמנים וגומלי חסד בטבע, בכיף – זה מוגבל. אבל להרים את היד על החבר, להגביה, זה להגיע ביד, בכח להשפיע, למקום שלמעלה מכל מדידה והגבלה ("ועבֹדת הצדקה השקט ובטח על עולם") – להמשיך ביד, היד שנותנת, חסד ו"רב חסד", בדיוק מדת אדמו"ר הזקן כפי שהסברנו קודם, ולהשפיע מהיד המורמת לחבר. ככה כותב הרבי איך לומדים את מאמר ריש לקיש לפני שנברא העולם, לפני שיש את העולם הזה, עלמא דשקרא שלנו, עולם של שנאת חנם והרמת יד (לגריעותא) אחד על השני.

אתהפכא – רשעים למעליותא ישתלטו על המדינה

שוב, בקדושה, צריך להגביה את היד על החבר, להמשיך מה"רב חסד", ואז "נקרא רשע" למעליותא, אז הוא יכול להיות מלך ישראל, יכול להיות מלך המשיח – "ובכל אשר יפנה ירשיע". הרשע למעליותא הוא המנצח בכל מלחמות המשיח, הוא זה המצליח בכל מה שהוא עושה.

בפרטיות, "יצליח" שייך ליוסף (משיח בן יוסף), שכתוב בו "ויהי [יוסף] איש מצליח". "ינצח" רומז בפרט לדוד (משיח בן דוד) שהיה מנצח את כל המלחמות, ועליו נאמר (כאשר שמואל העביר את המלכות משאול לדוד) "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". נמצא שבלשון הזה – "ובכל אשר יפנה ירשיע" – יש את שתי המעלות, גם של משיח בן יוסף ("יצליח") וגם של משיח בן דוד ("ינצח").

אם כן, נזכה לאתהפכא, לא רק שהרשע יהיה צדיק, ולא רק בעל תשובה שיותר מצדיק – שיהיה רשע, שעוד יותר מבעל תשובה, רק רשע למעליותא, שיצליח בכל דרכיו. והיינו מה ש'בעלי תשובה ישתלטו על המדינה'.

ד. מ"פן ירבה" ל"כן ירבה וכן יפרץ"

"ויקֻצו מפני בני ישראל" – הפחד מפנים עם "קוצותיו תלתלים"

איפה יש בפרשה של אדמו"ר הזקן (כל פרשת שמות היא הפרשה של בעל ההילולא) את ה"אתהפכא"? פרעה אמר "הבה נתחכמה לו פן ירבה", והקב"ה אומר "אתם אומרים 'פן ירבה' ואני אומר 'כן ירבה'" – "וכאשר יענו אֹתו כן ירבה וכן יפרֹץ ויקֻצו מפני בני ישראל". כתוב שמשה רבינו מתנבא ב"זה". כל הנביאים נתנבאו ב"כה אמר הוי'" ומוסיף (בחינת יוסף) עליהם משה רבינו שנתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'". מה הפסוק ה-זה בחומש שמות? "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ ויקֻצו מפני בני ישראל". כנראה שכל נבואת משה רבינו נובעת מהפסוק הזה, משהו עצמי למשה רבינו.

אמרנו שנאמר רמז לגבי הפנים. יש מפרשים ששואלים מה פירוש המלה "מפני [בני ישראל]"? רש"י מביא בפשוטו של מקרא ש"ויקֻצו" שהיינו כקוצים בעיניהם, והכוונה "מפני בני ישראל" – שרק ראו פנים של אחד עם פיאות ארוכות, לא רק ציציות בבגדים שלו... "קוצותיו תלתלים שחֹרות כעורב" – אם כי לא כולם כאן שחורות כעורב, אדרבא, רובם לא שחור אלא ג'ינג'י, אבל יש גם כמה "שחורות כעורב". כשרק רואים את זה, את הפנים האלה עם "קוצותיו תלתלים שחורות כעורב", זה נעשה כקוצים בעינים. יש הרבה כאלה.

מטרת עינוי מצרים – התרבות עם ישראל

מה המטרה? מה הווארט שלנו הערב? שהעינוי הוא בשביל התרבות. זה סוד של בירור רפח, שאי אפשר להתרבות במקום אחר אלא דווקא במצרים. הרי היינו בארץ ישראל, בשביל מה יעקב ובניו, שבעים נפש, צריכים לרדת למצרים? לא טוב להם להתרבות בארץ? ארץ ישראל גם מסוגלת ל"פרו ורבו", בית המקדש מסוגל ביותר ל"פרו ורבו", ברכת כהנים היא בעיקר על פריה ורביה. הכל "פרו ורבו", אז בשביל מה צריך את מצרים? מצרים היא כמו הרחם. בגלות, כדי לברר את ה-רב ניצוצות מבין ה-רפח, אלה שהיו במצרים, חייבים לרדת למצרים ולהתענות שם, "וכאשר יענו אתו" כפי שנסביר.

בעינויי מצרים הופכים את ה-פ של "פן ירבה" ל-כ של "כן ירבה". אם ה-כ היא לפני ה-פ זה אתכפיא אבל אם ה-פ היא לפני ה-כ זה אתהפכא. אתם אומרים "פן ירבה" ואני אומר "כן ירבה", ולא רק "כן" פעם אחת אלא פעמיים – "כן ירבה וכן יפרֹץ", אתם אומרים "כן" פעם אחת ואני אומר "כן" פעמיים[יד], לא רק "ירבה" אלא גם "יפרץ", "יפרץ" הוא יותר מ"ירבה" כמו שנסביר.

כל זה התרחש דווקא במצרים, "ויוסף היה במצרים", וזה היה אחרי "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא", וכשהוא מסתלק הוא פועל את הענין שלו ביותר, כמו כל צדיק שנקרא חי ופועל "יתיר מבחיוהי". מה המעליותא של "וימת יוסף" ואחר כך "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". יש שלש פעמים יוסף בתחלת הפרשה – "ויוסף היה במצרים", "וימת יוסף", "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף"[טו]. כל זה – "ויוסף היה במצרים [דווקא]" "וימת יוסף" "לא ידע את יוסף" – היינו מה שיוסף עולה מעלה מעלה עד לרדל"א (רישא דלא ידע ולא אתידע) שמשם דווקא הוא ממשיך את כח האין סוף לישראל לפרות ולרבות.

ריבוי ישראל – יצירת נשמת משה (רבי ומלך)

משה רבינו כבר רמוז כאן, בפסוקי הריבוי. כתוב שאשה היתה יולדת "ששים ריבוא בכרס אחת", וחז"ל אומרים שזהו משה רבינו ששקול כנגד ששים ריבוא. לא רק שהוא שקול כנגד כל עם ישראל, אלא שהוא הוא הקיום של ברכת יוסף, ברכת "פרו ורבו". כל ההקדמה של חומש שמות, הפרק הראשון שיש בו כב פסוקים שמתארים את העינויים, את עבודת הפרך של מצרים, הם רקע ל"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" – שם, בפרק הראשון, נוצרת נשמת משה שעומדת להוולד בפרק שני. כל החומש הוא שמות, שייך למשה אותיות השם, הוא בחינת שם, והוא כבר מתחיל להתרקם מהמלים הראשונות, ובמיוחד כשמגיעים לפסוק ה-זה – נבואת משה ב"זה" – "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ ויקֻצו מפני בני ישראל"[טז].

מה זה "כן ירבה" ומה זה "כן יפרץ"? "ירבה" זה רבי ו"יפרץ" זה מלך. צריכים רבי וצריכים פרץ. על מלך המשיח כתוב "עלה הפֹרץ לפניהם", "מלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין ממחין בידו". הגדר של מלך הוא פורץ (היינו מה שמלך המשיח הוא קיסר שלם, יוצא דופן), לכן מלך המשיח, משיח בן דוד, יוצא מפרץ, "מה פרצת עליך פרץ". "כן ירבה" היינו שיהיה רבי לעם ישראל (הרבי הוא ראש בני ישראל כנודע), אבל לא תמיד רבי הוא מלך. צריך רבי כזה שהוא לא רק רבי אלא גם פורץ (דהיינו שהוא גם צדיק וגם רשע למעליותא כנ"ל, מי שפורץ גדרי עולם, גדרים שגדרו ראשונים – רק כך הוא עושה לעצמו, ולדורו, דור של גאולה, דרך חדשה בעבודת השי"ת) – "כן ירבה וכן יפרֹץ".

"שני רשעים שברת"

הכל מתחיל מ"פן ירבה". איך דורשים את התופעה של הפיכת ה-פ ל-כ? ווארט ידוע ומפורסם שדורשים את הפסוק "שִני רשעים שברת". ה-פ הוא הפה של פרעה. פרעה מתחיל מ-פ וכתוב שפרעה הוא אותיות פה-רע (ה-רע הוא בתוך ה-פה שלו. לעומת זה, בקדושה, האור הטוב גנוז בפומא קדישא, סוד הרבי כנ"ל). בתוך הפה שלו יש שן – בתוך ציור האות פ יש 'שן' (י הפוכה מחוברת לראש ה-פ). כששוברים את ה'שן' שבתוך ה-פ נשאר כ ואז מ"פן" נעשה "כן" – זה ווארט מפורסם.

נאמר עוד רמז יפה: יש 'שן' בתוך ציור האות פ, אבל הפשט הוא ששן היינו האות שין (לשון שן; האות שין היא מאותיות השינים). אם כתוב "שני רשעים שברת"" בכל מלה יש ש, שן, וכנראה צריך לשבור את כל השינים. חוץ מהרמז שכאשר שוברים את ה'שן' של פ יוצא כ, ידוע הרמז שכאשר שוברים את ה-ש, השן, של רשע, מוציאים ממנו את האות ש שבו, נשאר רע. "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים [או רשעים רעים כפשוטו או רשעים עליונים, מלכים דקדושה]".

נסביר זאת יותר בהמשך בסוד הפסוק "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" – לפעמים האדם בליעל שולט על האדם דקדושה, אבל בסוף זה "לרע לו", היה באדם בליעל איזה טוב והוא מתברר ונפרד ממנו על ידי שהוא שולט על האדם דקדושה, על ידי שהוא מענה אותו ("וכאשר יענו אתו וגו'"). על ידי כך הטוב שלו יוצא ממנו ונדבק במקור הטוב שבאדם דקדושה והוא נשאר רע (גמור, עד שבסוף הוא מתבטל לגמרי, "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", שאין לרע גמור שום קיום במציאות). נסביר את זה תיכף עוד יותר.

כעת רק רמז נחמד: אני שובר את כל השינים של "שני רשעים שברת", מה נשאר? מה אפשר לעשות משאר האותיות? על ידי שינוי מאד קל – נקח את ה-י של ה"שני" ונכניס ב-ברת של "שברת", ונקבל ברית. מה נשאר? ה-נ של שני... [נערים]. הנה, הבר-מצוה שלנו אמר, נשאר ברית-נערים. "שני רשעים שברת" – צריך להוציא את שלש השינים ואז מתגלה ברית הנערים.

להגדיל את הנער (נֹער הגבעות)

חותם מעשה בראשית הוא "אשר ברא אלהים לעשות". המלה האחרונה של מעשה בראשית היא "לעשות" – כמה שוה "לעשות"? אל פעמים הוי', כידוע. בשביל מה ה' ברא את העולם? "לעשות" (לתקן, שאנחנו נתקן, נעשה כלים דתיקון לאורות דתהו שה' נותן לנו). קודם הזכרנו את הפסוק "כי נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני". "לעשות" שוה "נֹער הגבעות" – "אשר ברא אלהים – נער הגבעות" (בהם אורות משיחיים דתהו ועליהם לעשות לאורות אלו כלים רחבים של תיקון, להאיר לכלל ישראל את האורות שלהם "באופן המתקבל"). זה הסיום של מעשה בראשית. אבל מה, אם זה רק קומץ קטן של אנשים זה לא מספיק – צריך לגדול.

המצוה הראשונה והעיקרית של מעשה בראשית היא "פרו ורבו", צריך לגדול, צריך למלא את הארץ, "הבו גדל לאלהינו"[יז]. משה עצמו צריך לגדול. הוא צריך לפרות ולרבות, הוא שקול כנגד ששים ריבוא וצריך שיעזרו לו לגדול – "הבו גדל".

יש עוד פירוש שהאריז"ל מביא, שמשה מבקש שיעשו תשובה עם אורות דתהו. תעזרו לי, "הבו גדל". כתוב שמשה רבינו במתן תורה זכה לאלף אורות אבל בחטא העגל הכל נלקח ממנו, הוא נשאר עם "אחד מני אלף". במתן תורה הוא קבל את האלף רבתי של "אדם שת אנוש" אבל בחטא העגל הסתלק ממנו הכל, והוא נשאר עם א זעירא של "ויקרא אל משה" – אחד מני אלף. משה היה בקטנות, נער קטן, ואומר 'אתם עשיתם ממני נער קטן, אז תעזרו לי לגדול בחזרה'. כל ירידה היא צורך עליה, אפשר להיות  יותר גדול, אבל תלוי בכם, תעזרו לי לגדול – "הבו גדל לאלהינו".

מעלת הנער (שיצרו רע) – הכי קטן עם הפוטנציאל להיות הכי גדול

שוב, איך עושים את זה? שעובדים עם היחידה, עם ה"בכל מאדך" וזוכים להיות אותו רשע בקדושה, שיותר מהצדיק ויותר מבעל תשובה. "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" – גם למעליותא. נער בתורה לכאורה זה יצר הרע, אז מהו "נער ישראל ואהבהו", הוא אוהב את הנערים שפועלים לפי היצר הרע שלהם?! "יצר לב האדם רע מנעוריו", הנעורים מזוהים עם יצר הרע, אבל מה לעשות? "נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני". "בני" היינו "בני בכורי ישראל", על שם הגדולה.

יש שיחה של הרבי על זה, שלכאורה תרתי דסתרי – או שה' אוהב אותנו כי אנחנו בנים קטנים, יש מאחז"ל שהמלך הכי אוהב את בנו הקטן, המז'יניק, אבל בכור הוא הכי גדול. ה' אוהב את הכי קטן או את הכי גדול? ה' אוהב את הכי קטן שעל ידי "הבו גדל לאלהינו" הופך להיות הכי גדול. את הכי קטן שהוא בפוטנציאל להיות הכי גדול. גם על פי פשט, אצל יעקב ועשו, הבכור על פי פשט הוא עשו, אבל מתגלה ש"זה הקטן גדול יהיה", "ורב יעבוד צעיר". שהצעיר יהפוך להיות הרב האמתי, הרבי, "כן ירבה וכן יפרץ". שוב, צריך לקחת את ה-פ, לשבור לו את השן, ואז הוא הופך להיות כ.

ה. פלאי רמזי הריבוי בפרשה

שבעת ההבלים בפסוק המפתח

נעשה את חשבון הגימטריא של המלים "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ". הווארט שכל העינויים הם כדי שנתרבה ונפרוץ, שנהיה מקושרים לרבי ששקול כנגד כולנו, ועוד יותר, שנהיה קשורים למלך, הפורץ, הפרץ. רק שבע המלים "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" עולות 1813, כפולה של 37, של גדל, של יחידה, מה שמשה רבינו צריך לגדול מ-חיה ל-יחידה. לא פחות ולא יותר מאשר מט, שבע ברבוע, כפול 37. כלומר, שהיחידה שבנפש מתגלה בכל אחד מ-ז המדות בהתכללות זפ"ז, כמו בספירת העומר. בכל מדות הלב יש גילוי של היחידה. יש פה שבע מילים, אז מה הערך הממוצע של כל מילה? 7 פעמים 37.

מי שוה 7 פעמים 37, שבעה הבלים בהם ה' ברא את העולם (בסוד "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל")? הבכור, ראובן. "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו – ראובן", ככה מתחיל חומש שמות. ראובן הבכור, ואחר כך כתוב בפסוק ה-12 "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" – שבע פעמים ראובן, הערך הממוצע של כל מלה. לא רק שישראל הוא הבכור ביחס לעשו, אלא יש כח מיוחד שגם יעקב מציין, אף שלא ממשיך לברך את ראובן, שאתה "בכרי אתה כחי וראשית אוני" – מגיע לך "יתר שאת ויתר עז". אתה הטפה הראשונה שלי. כל כח הילודה הוא בתוך הטפה הראשונה, "הכל הולך אחר הפתיחה", הטפה שממנה נוצר ראובן.

פריצת משה-משיח

יש כאן שלשה פעלים – יענו, ירבה, יפרֹץ. נוציא את שלש היודין. ה-י כאן הוא על שם המחשבה, כמו ה-י של "אז ישיר, וכמו שאומר רש"י (שם גם כאן) – ככל שפרעה מעלה על דעתו לענות אותם, כך הקב"ה מעלה על דעתו להרבות אותם ולהפריץ אותם. הכל כאילו חוק טבע בפנימיות, בתוך המחשבה – כשהשלטון הזר רק חושב לענות את הנוער, אז הקב"ה אומר שאם אתה רק חושב, מעלה על דעתך לענות אותו, אני חושב להרבות ולהפריץ אותו (ונראה דברי מי יקום), הא בהא תליא. אחר כך יש עוד פירוש של רש"י, "'כן ירבה' – כן רבה וכן פרץ" – שקרה בפועל, לא רק בגדר לבוש המחשבה. לבוש המחשבה הוא על שם העתיד, ה-י לשון עתיד, "כאשר יענו אתו". אבל זה גם קרה בפועל – עינו אותם, וכן רבה וכן פרץ.

אם רק נקח את הפעלים בלי ה-י, ענו רבה פרץ, פרץ עצמו עולה 370, י"פ 37, יחידה. רבה עולה אור, ט"פ 23, חיה (כאן רואים במוחש את העליה מ"רבה" ל"פרץ", העליה של משה מחיה ליחידה). משה רבינו הוא רבי, הוא כפולת 23 (משה = יה פעמים חיה), אבל צריך להגיע לפרץ, לא די להיות רק רבי, הוא צריך גם לפרוץ (גם לפרוץ את גדרי עצמו, את גדרי 'רבי', על מנת לעשות לעצמו ולדורו דרך חדשה כנ"ל, והיינו בדרך של "רצוא ושוב" – אורות דתהו אבל בכלים דתיקון). כמה זה הכל יחד, ענו-רבה-פרץ? "ישמח משה", משה-משיח, 703, המשולש של 37, כל המספרים מ-1 עד 37, בגימטריא הבל, יחידה.

כמה נשאר? "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" = 1110 = פרץ פרץ פרץ (נמצא שכל הלשון, "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" = ענו רבה פרץ פרץ פרץ פרץ. מתוך העינויים, ענו, בא רבה אחד ו-ד פעמים פרץ, וי"ל שהם כנגד הנרנח"י של היחידה; "נפש" היא לשון ריבוי, ואז כל תוספת, "זכה יתיר יהבין ליה רוח וכו'", היא בבחינת פרץ)! יש כאן תבה אחת שהיא בעצמה כפולת 37 – "אתו" (= 11 פעמים 37). נמצא שהשאר = 703, משולש 37 (מצא שענו-רבה-פרץ = וכאשר י כן י וכן י)!

גלגולי משה משרש הבל (ותוכחה שפועלת רק כשבאה מהיחידה)

מה ההתחלה של משה? הוא מצד עצמו, בשם שבתיה בת פרעה נתנה לו, כפולה של חיהי-ה פעמים חיה. אבל גם השרש שלו וגם התכלית שלו הם להיות יחידה, משיח, לכן הוא מתחיל מנשמת הבל ששוה יחידה[יח]. ידוע מה שאומר האריז"ל שמשה הוא ר"ת משה-שת-הבל.

במקום אחר, יותר בפרוטרוט האריז"ל כותב שהוא החמישי – הבל-שת-נח-שם-משה. בהתחלה הוא הבל, ואז מפורש בתורה ששת הוא "תחת הבל כי הרגו קין" – המקור בתורה לגלגול נשמות, ששת הוא תחת הבל (באותו דור, הדור השני לאדם הראשון). אחר כך הוא מתגלגל בנח. איך יודעים שנשמת משה קשור לנח? קודם כל, הוא רמוז במבול – "בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה", "בשגם" בגימטריא משה וימיו הם 120 שנה. אבל עוד יותר, משה רבינו אומר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" – "מחני" אותיות מי-נח, ובכך משה מתקן את "מי נח" שלא מסר את נפשו על הדור שלו.

נח קצת הטיף מוסר, אבל זה לא עזר. ידוע הווארט שנח הטיף מוסר 120 שנה וזה לא פעל כלום, רב גדול – מוסרני'ק – שמטיף מוסר 120 שנה וזה לא פעל. יונה הנביא בא ואמר חמש מילים, "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" וכולם נכנסו לפאניקה, אפילו הבהמות עשו תשובה. איך זה יכול להיות? יש בזה הרבה דרוש, אבל קודם כל חז"ל אומרים שמלך נינוה היה פרעה מלך מצרים. יונה הוא תיקון היונה של נח. בכל אופן, הפשט הוא – ככה מסבירים, וזה פשט אמתי – שאם אתה אומר את זה באמת מקשיבים ומאמינים ("ויאמינו אנשי נינוה באלהים"). אם אתה מקטני אמונה – נח היה מקטני אמונה, הוא עצמו לא האמין במה שאומר. יש רבנים שמטיפים מוסר יומם ולילה ובקושי מאמינים במה שהם אומרים, לא נוגע לעומק היחידה שבנפש. אפילו שקצת מאמינים, זה מגיע מרבדים יותר חיצוניים של הנפש. אבל שיבוא מהיחידה שבנפש, על זה יש ברית שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם. אם בסוף זה לא פועל, סימן שלא נכנס ללב השומע, סימן שלא יצא מהנקודה הכי פנימית של לב האומר, המשפיע (שלכן תמיד על המשפיע להאשים את עצמו אם דבריו אינם מתקבלים על לב הצבור). אצל יונה, עם כל הסיפור שלו, עם כל היסורים שהוא עבר, חמש המלים שאמר יצאו מהלב. אצל נח, 120 שנה של דברי מוסר לא פעלו שום דבר.

בכל אופן, מי תקן את נח? משה רבינו[יט], "מחני נא מספרך". אחר כך נח מתגלגל בבנו שם (קודם, בחיי נח, בסוד העיבור). משה רבינו בהיפוך אתוון אותיות השם. השם (של משה) מתחיל משם, שם בן נח. יש כאן גלגול נשמות בן חמשה שלבים – הבל-שת-נח-שם-משה. כך האריז"ל כותב את הגלגול המלא, בעוד משה-שת-הבל הוא הגלגול הקצר.

כמה שוה הגלגול המלא, הבל שת נח שם משה? 1480, 40 פעמים הבל = פרץ פרץ פרץ פרץ (כנ"ל בניתוח הפסוק "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ")! משה עצמו הוא רק כפולת חיה, אבל הכל יחד כפולת יחידה (כפולת הבל, מקור הגלגול). שוב, הווארט הוא שעל ידי כל הגלגול הופכים את משה מ-חיה ל-יחידה. כל התכלית של משה רבינו הוא להגיע מ-חיה ל-יחידה, להגיע מ"גואל לראשון" ל"גואל אחרון", וזה על ידי "וכאשר יענו אֹתו כן ירבה וכן יפרץ", שמגיע ל-מט פעמים יחידה כנ"ל (ענו רבה ועוד ד פעמים פרץ, כנ"ל).

הרקע ללידת משה – העינוי או ההתרבות

כעת הדבר הכי מופלא: נספור את לשונות ההתרבות בפרק הראשון של שמות. מצד אחד, אפשר לומר שכל הרקע של לידת משה הוא גלות מצרים, עבודת פרך, העינוי של הגלות. אבל כאשר מסתכלים בעינא פקיחא בפרק הראשון רואים שכל פנימיותו היא פלא ההתרבות של עם ישראל במצרים (בזכות המילדות העבריות, שפרה ופועה, אם משה ואחות משה. שפרה פועה עולה שמות, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו", שם החומש כולו).

אפשר להסתכל על אותה מציאות בשתי עינים – או לראות (בעין שמאל) ברקע ללידת משה רבינו את קושי הגלות, ואם יש קושי צריך ישועה והישועה צומחת על ידי לידת הגואל, שמשה רבינו "גואל ראשון" נולד מתוך קושי הגלות. מצד שני אם מסתכלים עמוק בעינא פקיחא (בעין ימין, ועד לתיקון "אשגחא פקיחא" דאריך אנפין, ששם "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא") רואים שכל הפרק הזה מוקדש להתרבות והתעצמות עם ישראל, שאין כיוצא בו בכל התנ"ך. ירדו 70 נפש (כמו שכתוב בפסוק החמישי של הספר, "ויהי כל נפש יצאי ירך[כ] יעקב שבעים נפש...") ופתאום (בפסוק השביעי) "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם" ועד שמגיעים ל-600 אלף יהודים, שהם בסוד משה רבינו בעצמו, ששקול כנגד ששים רבוא, מה שאשה אחת (יוכבד אם משה, שהיא היא המילדת שפרה[כא]) ילדה ששים רבוא בכרס אחד.

15 לשונות התרבות (בדרך לשליטה)

נסתכל כמה לשונות של התרבות והתעצמות יש בפרק הזה, הפותח את חמש שמות: אם נספור נכון נראה שיש 15 לשונות של התרבות, משהו פלאי. רק בפסוק אחד ראשון, הפסוק השביעי – אמרנו ש"וכאשר יענו אתו" הוא הפסוק ה-זה, אבל קודם יש את הפסוק ה-ז, "כל השביעין חביבין", כאשר משה רבינו עצמו הוא השביעי לאברהם, עליו דרשו "כל השביעין חביבין" – יש שבעה לשונות של התרבות, ואחר כך בשאר הפסוקים יש עוד שמונה לשונות של התרבות.

הפסוק השביעי אומר "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם". גם "ותמלא" הוא לשון ריבוי, כמו בפסוק "פרו ורבו ומלאו את הארץ". אחרי תכלית ההתרבות של "ומלאו את הארץ" בא "וכבשֻה ורדו" – מזה בדיוק פחד פרעה, "פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (ופרש רש"י, בשם חז"ל: "... והרי הוא כאלו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה"), שאם כעת הסתיים "ותמלא הארץ אֹתם" השלב הבא הוא "וכבשֻה" ואז "ורדו". זה הפחד של פרעה, ו"מגורת רשע [פרעה הרשע] היא תבואנו". זה באמת יגיע, כאשר יקוים הבטחת השי"ת לאברהם אבינו בברית בין הבתרים (שמצד אחד נאמר שם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" אך ביחד עם זה מובטחת לנו שבדור מאוחר יותר נזכה לארץ ישראל השלמה מהנילוס ועד הפרת) וגם במה שעתידה ארץ ישראל להתפשט בכל העולם כולו, כאשר משיח צדקנו ישלוט וינהיג את כל העולם, בחסד וברחמים, באופן המתקבל, בדרכי נעם.

איזה עוד לשונות של התרבות יש? רק בפסוק השביעי – הראשון שספרנו – יש שבעה לשונות של התרבות: פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא. מה כתוב הלאה? מה אמר פרעה לעם שלו? "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" – עוד שני לשונות, "רב ועצום". אחר כך "הבה נתחכמה לו פן ירבה" – עוד לשון, "ירבה". אחר כך "וכאשר יענו אֹתו כן ירבה וכן יפרץ". קודם לא היתה כתובה לשון פריצה, אלא רק ביטוי קרוב – שריצה. כנראה שפורץ הוא איזה הרכב של ישרצו ויעצמו וגם פרו ורבו נמצא בפרצו – הכל יחד זה פורץ, פרץ נוטריקון פרי צדיק כנודע[כב]. אז אם כן יש רב, ועצום, ירבה, ירבה, יפרץ – עוד 5. בסוף כתוב "וייטב אלהים למילדות וירב העם ויעצמו מאד" – עוד פעם כתוב "ויעצמו" שעולה 222, 6 פעמים 37 (הערך הממוצע של שש אותיות "ויעצמו"[כג]). עיקר סוד ה-37 הוא במלה "ויעצמו" שכתובה פעמיים, בהתחלה ובסוף, ו"פ יחידה, דהיינו יחידה פנים ואחור (י יח יחי יחיד יחידה יחידה חידה ידה דה ה).

אז כמה לשונות של התרבות הכל יחד? שבעה עוד שמונה. סה"כ חמש עשרה לשונות של התגברות והתעצמות יש כאן (כאשר בתוכם ה, שליש יה, הם לשונות של ריבוי ממש: וירבו רב ירבה ירבה וירב[כד]).

רמז 15 הלשונות – סגולת התעצמות משה-משיח

שוב, אם מסתכלים לעומק – הכל רומז למשה רבינו עצמו. משה רבינו הוא צומח מתוך קושי הגלות, אבל הוא גם סגולת הגלות, סוד ההתרבות וההתעצמות. זה בדיוק מה שצריך לקחת ללב מהמצב שלנו היום. יש כאן כמה מנינים, ב"ה, וכן ירבו ("כן ירבו" היינו בירור רפח נצו"ק בשלמות, רב של "ערב רב" שעלו ממצרים ועוד כנוי = אלהים ניצוצות שעלינו לברר עד ביאת ינון). צריך לצאת מכל הסיפור הזה, וכל הסיפורים, המון המון "כן ירבה וכן יפרֹץ". עד שיתקיים "ותמלא הארץ אֹתם" ועד שבעלי התשובה החמים על שלמות ארץ ישראל (יחד עם שלמות תורת ישראל ושלמות עם ישראל, שהרי הכל תלוי זה בזה) יכבשו (ישתלטו על המדינה) בחסד וברחמים וירדו בחסד וברחמים, על פי תורה.

עכשיו, אם נקח רק את 15 הלשונות האלה של התרבות ונעשה מכל זה גימטריא אחת גדולה – י-ה לשונות של התרבות, שיש בהן בדיוק סד אותיות, מבנה מושלם, 8 ברבוע, אפשר לעשות מזה רבוע של אותיות: רבו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא רב ועצום ירבה ירבה יפרץ וירב ויעצמו מאד[כה]. תעשו את החשבון של כל זה יחד, "באו חשבון", אז תראו שהמספר שיוצא הוא 3626, בדיוק כפול מהחשבון שאמרנו קודם – "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" = 1813, במקום מט פעמים יחידה יוצא צח (פעמיים מט, כמו בקללות – מט בפרשת בחקתי ו-צח בפרשת תבוא, שכנגדן, "מרובה מדה טובה", יש את התיקון-הברכה של מט ימי ספירת העומר וסוד "והשביע בצחצחות נפשך") פעמים יחידה.

זה חשבון ממש פלאי פלאים, שכל ההתעצמות כאן היא להגיע לגילוי היחידה שבנפש של כל עם ישראל, שהוא יחידת משיח – שמשה יהיה משיח. כל הפוטנציאל שיש כאן, בפרק הראשון של פרשת שמות, שעוד לא בא לידי ביטוי מלא – שהרי משה הוא "גואל ראשון", שבעצמו טוען לה' "שלח נא ביד תשלח", אם אתה כבר שולח אותי שלח כבר את הגואל האחרון, את משיח, את היחידה שבנפש, לא רק אותי החיה. משה צריך להגיע ליחידה, להתעצם עם היחידה הכללית של עם ישראל, ויש רמזי רמזים שיגיע ליחידה, אבל זה עוד לא קרה בפועל ממש. שוב, כל העינויים, גם האחרונים בימינו, הם בשביל ההתרבות וההתעצמות.

רמזי רבוע "וכאשר יענו אתו"

נראה עוד משהו: כמה אותיות יש ב"וכאשר יענו אֹתו כן ירבה וכן יפרֹץ"? 25 אותיות. אפשר לעשות מזה רבוע של 5 על 5:

ו  כ  א  ש  ר

י  ע  נ  ו  א

ת  ו  כ  ן  י

ר  ב  ה  ו  כ

ן  י  פ  ר  ץ

יש פה דברים מופלאים, שרואים את היחידה שבנפש מופיעה כמה פעמים נוספות, כאשר נותנים לאותיות את הציור הנכון שלהן. מהן הפנות של הרבוע הנ"ל? אותיות רצון. רצון הוא סוד הכתר, סוד היחידה. כתוב בכתבי האריז"ל שמשה עם הכולל (בחינת היחידה שלו, הכתר שלו) עולה רצון (דרכו מתגלה רצון השי"ת בעולם, תורה ומצות) וכי נשמת משה נגנזה בהיכל הרצון.

נתבונן רק בטור הראשון מלמעלה למטה. יש פה חמש שורות, והטור הראשון הוא ראשי השורות. הטור הראשון בצד ימין: ו י ת ר ן. איזו מלה זה עושה? יתרון. כמה שוה יתרון? 666, חי פעמים יחידה. כלומר, כל השאר יעלה א-ל פעמים יחידה. 666 הוא מספר משולש, המשולש של לו (שהוא עצמו המשולש של ח), אבל זו גם מלה חשובה – "כיתרון האור מן החשך". החשך הוא "העם ההלכים בחשך", חשך הגלות. ומי זה האור? "ותרא אתו כי טוב הוא", על דרך "וירא אלהים את האור כי טוב". משה רבינו הוא-הוא היתרון, "יתרון האור מן החשך" דווקא. כאן, בלידתו, הוא נקרא רק "אתו" (כמו שנאמר בפרק הראשון, טרם נולד, "וכאשר יענו אתו") שעולה וה פעמים יחידה (אח"כ כשבתיה, בת-יה, בת פרעה נותנת לו את שמו משה מתגלה בו רק שייכותו לחיהמשה עולה יה פעמים חיה. החיה מאירה ב-יה שבו ואילו היחידה ב-וה שבו, ודוק). בסוד היתרון של משה יש גם רמז לשווער שלו, יתרו (משה נשא לאשה את בת יתרו, צפרה שהיא גלגול התאומה יתרה של הבל, היתרון שיש להבל-יחידה על קין, כמבואר בכתבי האריז"ל). בשביל יתרון זה יש את כל העינויים.

צער הנשים על העינוי ונחמת הנשים בריבוי

קבלתי מכתבים בימים האחרונים שיש נשים צדקניות – אולי יושבות כאן בעזרת נשים – שלא יכולות להרדם בלילה. יש עינויים נפשיים של אשה תמימה צדיקה, שיושבת באיזה מקום בארץ או בעולם, ולא יכולה לישון בגלל מה שעושים לילדים, לבחורים. אנחנו לא הגענו למדה שלה עדיין. היא שואלת מה היא צריכה לעשות, מה העצה לעצמה. העצה היא דבר מאד פשוט, יכול להיות רק הדבר הזה – רק "וכאשר יענו אתו" בשביל "פרו ורבו".

למה דווקא אשה מרגישה כך? חוץ מזה שהאשה יכולה להיות האמא, אין לשער מה עובר על אמהות הבחורים – לא קבלתי מכתבים מהאמהות, אצלן זה ודאי עוד יותר. דווקא האמא סובלת את יסורי הילדים יותר מכולם? חוץ מזה שהאמא מרחמת, שהילד הזה יצא מהרחם שלה – הרחם הוא בחינת מצרים. הוא נולד מהרחם שלה, ושמה מרגישים את היסורים – בתוך ה"המו מעי לו – רחם ארחמנו".

חוץ מזה, יש מאמר חז"ל מופלא, שגם האר"י מביא בספר הליקוטים, שפרעה ענה את היהודים – "וכאשר יענו אתו" – בכך שהיה מעמיד שומרים לא לתת לנשים להכנס לבית הטבילה, לא נתן להן לטבול. מה אומרים בהגדה של פסח? "'וירא את ענינו' זו פרישות דרך ארץ, שנאמר 'וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים'", כך אומרים בהגדה.

"אין הגדה אלא בשינים" – יציאת העבד בשן ועין

יש מאמר חז"ל – כל מה שדברנו הערב הוא ענינים קשורים – "אין הגדה אלא בשינים"[כו]. לשון הגדה ("[כה תאמר לבית יעקב] ותגיד לבני ישראל") היינו דברים הקשים כגידים, ומצד שני דברי אגדה הם דברים המושכים את הלב לאבינו שבשמים, כמו שהזכרנו את דעת הטור ש"נקרא רשע" היינו דברי אגדה. אבל חז"ל אמרו "אין הגדה אלא בשינים".

מאיפה לומדים זאת? מחם בן נח. כתוב "וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לאחיו בחוץ". עבד כנעני משתחרר כאשר אדונו מכה אותו בשן עין. למה? כתוב בחז"ל שקשור לפגם חם אבי כנען, "ויהי כנען עבד למו". כל העבדים הכנענים הם על שם כנען בן חם, שפגם בעיניו ובשיניו – "וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני [גם רמז לשינים] אחיו בחוץ". על זה אומרים חז"ל "אין הגדה אלא בשינים".

יש שואלים על זה למה בכך משחררים את העבד, הרי זו קולא ולא חומרא לגבי העבד? מסבירים שכל זמן שיש לו עינים ושינים הוא צריך להשאר עבד, אך ברגע שמפילים לו אותם הוא כבר יכול לצאת לחופש – הוא כבר גמר את התיקון שלו ואז הוא מתעלה ונעשה בן חורין (עם חור בעינים או בשינים). שוב, זה מאמר חז"ל.

שינים דקדושה ושינים דקליפה

מי זה השינים של הקדושה? "שיניך כעדר הקצובות", "שיניך כעדר הרחלים", "אלו הסנהדרין שחותכים את הדין כשינים". השינים הטובות של עם ישראל הן הסנהדרין. יש שן טובה ויש שן רעה (גם בעין יש עין טובה לעומת עין רעה[כז]). מי השינים של הקליפה? בסוד קליפת האגוז, שצריכים לשבור אותן – "שני רשעים שברת" – מי שכנגד הסנהדרין, הבג"צ. לאחרונה כתבו מאמרים על תיקון המשפט. אתה עושה לו טובה, ברגע ששוברים לו את השינים, שלא יכול לפסוק פסקים מרושעים, מעלים אותו – לא רק שיחזור בתשובה, אלא יהפוך להיות רשע למעליותא, כולי האי ואולי. אבל קודם צריך להפוך את השינים שלו לשינים של הקדושה, להעמיד מחדש את הסנהדרין.

איך הגענו לכל זה? איך הגענו לכל זה? התחלנו מהגדה של פסח, "וירא את ענינו' זו פרישות דרך ארץ". למה אשה כל כך רגישה לעינוי? העינוי מתחיל מ"אם תענה את בנֹתי" שאומר לבן ליעקב, לא לתת להן עונה, "פרישות דרך ארץ", היפך השלום-בית. עינוי מתחיל עם היפך השלום-בית וממשיך בעינויים לילדים, והאמא הכי רגישה לזה. אז הזכרנו שחז"ל אומרים ש"אין הגדה אלא בשינים". למה הגדה של פסח צריכה שינים? למצה (גם מלשון מצה ומריבה כנודע) צריך שיניים (וגם למרור...). בכל אופן, "אין הגדה אלא בשינים", ואחד הדברים המופלאים בהגדה הוא "'וירא את ענינו' זו פרישות דרך ארץ".

שבעה רמוזים ב"שן" (כנגד שבע הספירות)

יש ספר ערכי הכינויים של בעל סדר הדורות, שמביא את כל המשלים שבתורה על כל מלה. לכמה דברים שן רומזת בתורה? לפי דברי בעל סדר הדורות שבעה דברים נמשלו לשן: הגדה. "אין הגדה אלא בשיניים"; שן זו מצוה (מהפסוק "עשת שן"); סנהדרין (כנ"ל). תורה; הר (שן הסלע); חרב; מזבח נקרא שן. כל אלה נקראו שן[כח].

אמרתי כעת כמעט לפי הספירות, אם נקביל לז"ת: מצות עשה, מעשה טוב, היא חסד; סנהדרין הם ב"היכל הזכות", שממוקם בספירת הגבורה, שם דנים דין אמת; התורה בכללותה נקראת שן דקדושה, "ושננתם לבניך ודברת בם", זה תפארת (עמודא דאמצעיתא, "עץ החיים", מדת יעקב אבינו); הר זה בטחון (בסוד "הבֹטחים בהוי' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב"), פנימיות הנצח; חרב – "הודי נהפך עלי למשחית", זה הוד; הגדה היא גיד, תיקון הברית (או פגם הברית); מזבח הוא המלכות כנודע, שמעלה את הבירורים מהעולמות התחתונים. ולסיכום:

חסד

מצוה

 

גבורה

סנהדרין

 

תפארת

תורה

 

נצח

הר

 

הוד

חרב

 

יסוד

הגדה

 

 

מלכות

מזבח

 

בעיקר רצינו להדגיש את בית המשפט, הבג"ץ – אם הוא טוב, הוא שן טובה, אם הוא רע הוא שן רעה. שן היא גם אחת מארבעה אבות נזיקין.

דילוג השורות ברבוע

היינו באמצע לראות את המרובע של "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ", שהטור הראשון שלו הוא אותיות יתרון, חי פעמים יחידה, והשאר עולה לא פעמים יחידה. אם נעשה דילוג שורות במרובע הזה גם נראה שיוצא שיוצא שתי כפולות של 37. נחזור למרובע:

ו  כ  א  ש  ר

י  ע  נ  ו  א

ת  ו  כ  ן  י

ר  ב  ה  ו  כ

ן  י  פ  ר  ץ

הדילוג השני – השורה שניה (137, קבלה) והשורה רביעית (233, עץ החיים) – עולה פרץ, השרש העיקרי כאן, י"פ 37, יחידה. נשאר – הדילוג הראשון, שורות 1-3-5 – 39 פעמים 37 (1443). רואים כאן עוד חלוקה מובהקת של כפולות של יחידה. יש עוד כמה וכמה דברים מאד יפים בריבוע הזה[כט]. שוב, הווארט הוא שכל המגמה היא להגדיל את משה רבינו מ-חיה ל-יחידה, וזה תלוי בנו, "הבו גדל לאלהינו".

קליפת קלקול שלום הבית ונס סילוק "דרך נשים"

המטרה העליונה של ההשגחה האלקית, שהם נותנים את הלב שלהם לענות אותנו – הקב"ה נותן את הלב שלו להרבות אותנו ולהפריץ אותנו. דבר ראשון הם מנסים לקלקל את שלום הבית, "זו פרישות דרך ארץ". נאמר עוד משהו: מה הראיה מהפסוק "וירא אלהים וגו' וידע אלהים"? הרבי כותב בפירושו להגדה של פסח שכל המפרשים שואלים זאת ואף אחד לא עונה תשובה שמתקבלת על הדעת. הרבי אומר שזה לא הולך על "פרישות דרך ארץ" אלא רק על "וירא". הוא מביא עוד כמה דוגמאות שככה בעל ההגדה דורש, רק על המלה הפותחת ולא על כל המשך הדרוש. "'וירא את ענינו' זו פרישות דרך ארץ שנאמר וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים" – אין כאן בפשט הוכחה ל"פרישות דרך ארץ", אלא רק ל"וירא".

בכל אופן, אנחנו נוסיף עוד פירוש על דרך הדרוש, מה שהרבי אומר שאינו פשט – ש"וידע" הוא לשון "והאדם ידע את חוה אשתו", שה' ראה שפרעה רוצה להפריד את הדעת בין איש לאשתו. יש גם תוספות הרא"ש שאומרים ש"פרך" – מלה שלא ברור מה היא אומרת – הוא לשון פירוד. פרעה קודם כל רצה להפריד בין היהודים, החל מהפרדה בתוך הבית, בין האיש והאשה.

"וכאשר יענו", העמידו שומרים שאשה לא תכנס לבית הטבילה להטהר לבעלה. מה הקב"ה עשה, איזה נס הוא עשה לנשים? קשור לדן. כתוב שהקב"ה סלק מהנשים דרך נשים. לא שהאשה הזדקנה, אלא שבאורח נס ה' סלק את הוסת, שלא תטמא, שתשאר כל הזמן טהורה, בלי דם. כנראה פעם אחת היא כן הצליחה לטבול, ואז נשארה טהורה והולידה ששים ריבוא, על דרך לעתיד לבוא – "הרה ויולדת יחדו". אחר כך המדרש עושה איזה היקש, שויון, בין הנשים במצרים לאבישג השונמית. כתוב "וחם לאדֹני המלך", ואם היה לה זמן של נדה מה דוד עשה באותו זמן? לכן ה' עשה לה נס וסלק ממנה דרך נשים. כנראה שזה קשור דווקא לחדש טבת, ש"הגוף נהנה מן הגוף". דרך נשים ר"ת דן (דרך נשים עולה כד פעמים הוי' ב"ה, שייך ל-כד טבת), שבט דן. זה חדש שמסוגל לנס זה. מצד אחד, "דרך נשים" טובה לילודה – "כל אשה שדמיה מרובים בניה מרובים" – אך במצרים פרעה שמר שהנשים לא תטבולנה, לכן היה צריך נס הפוך, שה' סלק דרך נשים (בחדש טבת, החדש של דן), ואז לא היה עיכוב להתעצמות הילודה, "ותמלא הארץ אֹתם", וכך היה.

ראשית העינוי בקלקול שלום הבית ותכלית התיקון ב"וירב העם"

מה למדנו מכל זה? שהעינוי של הבחורים מתחיל מעינוי בין ההורים, "פרישות דרך ארץ". זו חלק מתכנית הזדון של אלה שרוצים לעשות פירוד בתוך עם ישראל – קליפה רוחנית שמתחילה מהבית. לכן האשה היא הכי רגישה לעינוי. מה הנחמה? דווקא למילדות, שפרה ופועה שהכי רגישות לעינוי, ועם מסירות הנפש שלהן כתוב שה' מטיב להן ועושה להן בתים "וירב העם ויעצמו מאד". שואלים מה הקשר של הסיום של "וירב" ל"וייטב אלהיים למילדֹת" ומסבירים שכל מסירות הנפש שלהן היתה על זה, והנחמה שלהן היא "וירב העם ויעצמו[ל] מאד". לכן הנחמה היחידה לנשים שלא יכולות לישון בלילה – האמהות ועוד נשים טובות וצדקניות שמזדהות – היא רק ה"כן ירבה וכן יפרֹץ". משה עולה העם-העם-העם, ממוצע כל אות – "וירב העם ויעצמו מאד", זה הסיום הטוב.

ו. "והאלהים יבקש את נרדף"

ריבוי המעונים – חק הטבע של "והאלהים יבקש את נרדף"

נסיים בעוד פסוק שקשור, שגם מביאים אותו בקשר לזה, פסוק ידוע בספר קהלת: "מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה והאלהים יבקש את נרדף". האלקים, הקב"ה, מבקש את הנרדף דרך "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ". ה' ברא את העולם כך שמי שנרדף באופן אוטומטי נצול ומתרבה (עד כדי כך שאמרו חז"ל שכך הוא אפילו כאשר צדיק רודף רשע).

אמרנו את כל הפסוק, "מה שהיה כבר הוא" – מה שהיה כבר בעבר הוא בהוה, "ואשר להיות", מה שיהיה בעתיד, "כבר היה". כלומר, חק הטבע הכי כללי, של עבר-הוה-עתיד – והכל מתרכז בנקודת ההוה, כמו שנסביר – הוא החק של "והאלהים יבקש את נרדף". אין משהו בבריאת העולם על ידי הקב"ה יותר יסודי מהכלל הזה. מי הנרדף? רש"י אומר שני פירושים – או שיעקב נרדף על ידי עשו או שישראל נרדפים על ידי אומות העולם. אבל במדרש מביאים עד עשרה דברים, עשר דוגמאות. הכל מתחיל מהבל. לכן קשור לדרוש שלנו הערב, דרוש של תיקון הבל.

הריגת המצרי ורדיפת משה בסוד הגלגול

עוד דבר, בפרשת שמות כתוב "ויך את המצרי" – "ראשית דרכו של גואל ישראל", כמו שכתוב במלכות ישראל – אבל כתוב בזהר שהוא הרג אותו לפני הזמן[לא], ולכן הוא נרדף, לא רק על ידי פרעה אלא על ידי המלאך המקטרג של אותו מצרי (שהוא הלעומת זה של משה: משה = המצרי כנודע). לכן משה צריך ערי מקלט – "ושמתי לך [עבור משה עצמו] מקום אשר ינוס שמה", "שמה" אותיות משה, הוא צריך לנוס לשם כי הרג את המצרי לפני הזמן (שבזה יש לו דין שוגג). לכן משה דאג להפריש ערי מקלט לפני שהוא מת, אף על פי שעדיין לא קלטו, כדי לקיים במקצת את ענין "אשר ינוס שמה".

כתוב שמשה הרג אותו מתוך 'אהבת ישראל', 'אהבת אחים' – אף על פי שהיה גוי רשע – הוא היה נפש קין, שקוע בשיא הטומאה, וכשהוא הרג אותו הוא העלה אותו. "שבעתים יקם קין", יקם ר"ת יתרו-קרח-מצרי – נר"נ של קין. המצרי היה החלק הכי נמוך של קין, ולכן הוא שקע הכי עמוק בתוך הקליפה. כשהוא מענה את הלא-יוצלחים הטוב עולה ונתקן והרע נופל למטה. זה "לרע לו" – הרע נעשה רע גמור והטוב עולה ומתגלה בקדושה, ועל ידי כך "כן ירבה וכן יפרֹץ". העינוי עושה את הריבוי. כך מפרש בעל אוה"ח הקדוש, מחבר את הפסוק "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרֹץ" ל"עת אשר שלט האדם באדם לרע לו". הכל קשור גם לפסוק בקהלת "והאלהים יבקש את נרדף".

יש נרדף, והנרדף הראשון לפי המדרש אינו יעקב (כמו שכתוב ברש"י) אלא הבל. איך אלקים מבקש את הנרדף, הרי הבל נהרג על ידי קין הרודף בסוף! "והאלהים יבקש את נרדף" משמע שמציל אותו, וכאן קין הורג אותו. אלא מה? הבל חוזר כשת, נח שם ובסוף משה רבינו, וכאשר משה זוכה לגילוי היחידה של הבל – לתקן אותו בשלמות – הוא נעשה משיח. בהריגת המצרי יש כבר התנוצצות של היחידה שבנפש (כמו שהרבי מסביר לגבי שמעון ולוי בהריגתם את  אנשי שכם), אך הוא עדיין בבחינת אורות דתהו שלא הוכנו להם כלים דתיקון. ואף על פי כן כאשר משה הרג את המצרי הוא הצליח לעשות לו תיקון, להעלות את הטוב שבו להכלל בנשמת יתרו שבסוף התגייר (במצרי נאמר "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" שעתיד להתגייר, ואילו על ידי הריגתו יצא גר צדק שבזכותו ניתנה תורה לישראל).

פרצוף הנרדפים

שוב, המדרש מונה עשרה נרדפים – הבל על ידי קין; נח על ידי בני דורו (גם שרש משה, כנ"ל); אברהם אבינו על ידי נמרוד, שהפילו לכבשן האש; יצחק על ידי הפלשתים; יעקב על ידי עשו; יוסף הצדיק על ידי אחיו; משה רבינו על ידי פרעה; שאול על ידי הפלשתים (גם הם בסוף הורגים את הנרדף); דוד על ידי שאול; ובסוף ישראל על ידי אומות העולם. על כל אלה המדרש אומר "והאלהים יבקש את נרדף".

נעשה מזה פרצוף, מדברים כעת בקיצור. מזכירים שכבר למדנו זאת כאן – מתאים לפה. נאמר כעת את הפרצוף, וצריך לבדוק איך הסברנו פעם קודמת[לב]. פשוט שהאבות כנגד חג"ת – "אין קורין אבות אלא לשלשה", כולם נרדפים. יוסף הוא היסוד. דוד המלך הוא המלכות. שאול כאן הוא "איהי [מלכות] בהוד", ש"הודי נהפך עלי למשחית" (בסוף הוא התאבד). משה רבינו הוא הדעת של כללות נשמות ישראל, מה שהבר מצוה שלנו קבל דעת, התנוצצות של נשמת משה רבינו (הוא נעשה מחויב לשמור תריג מצות תורת משה – תריג עולה משה רבינו כנודע). ישראל הוא "נצח ישראל לא ישקר" – כל הזמן ("בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו") נרדפים על ידי אומות העולם. לפי זה הבל הוא חכמה – שבמספר סדורי שוה הבל (במספר הכרחי, הבל במספר סדורי = חכמה במספר קטן = חוה אם הבל). נח הוא אמא, יסוד אבא שנכנס ביסוד אמא, סוד תבת נח ("בא אל התבה"). מה הכתר? צריך לשים כאן את אדם שנרדף על ידי הנחש. כל הנרדפים האלה הם בסוד היצר טוב שנרדף על ידי היצר הרע (ואפילו כאשר צדיק רודף רשע, הצדיק פועל מכח היצר הרע שלו ואילו ברשע מתנוצצת היצר טוב שלו):

 

כתר

אדם

 

חכמה

הבל

 

בינה

נח

 

דעת

משה

 

חסד

אברהם

 

גבורה

יצחק

 

תפארת

יעקב

 

נצח

עם ישראל

 

הוד

שאול

 

יסוד

יוסף

 

 

מלכות

דוד

 

פירוש האבן עזרא: רדיפת ההוה

מה שרצינו להוסיף, לא זוכר אם אמרנו בשיעור הקודם, שיש פירוש נפלא של האבן עזרא. הוא אומר שהנרדף כאן אינו אדם נרדף, אלא שהפסוק כולו מדבר על חלקי הזמן – הוא אומר שרגע ההוה נקרא "נרדף". העבר רודף את ההוה וההוה רודף את העתיד, ואם הזמן הוא גלגל, כמו חק בפיזיקה, כשמסתובבים בגלגל הכל רודף את הנקודה האמצעית של הגלגל, נקודת ההוה התמידי. ההוה התמידי הוא נרדף. שוב, תסתכלו בפירוש האבן עזרא.

היפי בפירוש שלו, שרצינו לקשר לבעל ההילולא של היום, שכתב "ספר של בינונים". אחד מפירושי "בינוני" הוא זמן הוה – אצל המדקדקים יש בפעלים שלשה זמנים, עבר-בינוני-עתיד. אנחנו מסבירים שהרשע הוא בעבר, עבריין; הצדיק הוא בעתיד, ה' מטעים לו מעין עולם הבא; ומי שחי עם מלחמת היצרים בהוה הוא הבינוני של התניא. כלומר, ספר של בינונים הוא ספר של אנשים שחיים בהוה – לא בעבר ולא בעתיד. מחברים את הכל, אבל חיים בהרגשת רגע ההוה. זה נקרא להיות "נרדף", כך יוצא מהאבן עזרא.

כל מי שחי בהוה הוא אוטומטית נרדף. להיות בהוה זה להיות נרדף. מי רודף אותך? אלו שחיים בעבר (הרשעים) רודפים אותך ואלה שחיים בעתיד (הצדיקים) גם רודפים אותך (על דרך "הלל מחייב עניים")! ואתה, אין לך על מה לסמוך, כי כתוב "העבר אין והעתיד עדיין וההוה כהרף עין", אין שום ממשות בהוה.

"הבו גדל" בשכם עיה"ק

בכל אופן, יש אנשים שחיים בהוה והם נרדפים, ואת אותם האנשים האלקים מבקש וזו נחמתם, שהאלקים אתם. הם אלה שפרים ורבים ושורצים ומתעצמים מאד מאד "ותמלא הארץ אותם". אם כן, כן תהיה לנו, ושתהיה לנו נחמה. העיקר שבדור שלנו "כמות מאכט איכות", כמו שהרבי אומר. בדור של המשיח העיקר זה הכמות. ב"ה יש פה עשרות ומאות ואלפים, אבל צריך רבבות ומאות רבבות ורבבות רבבות של נער הגבעות, שחמים על שלמות הארץ ושלמות העם ושלמות התורה – והכל בכ"ד טבת, כלים דתיקון להכיל את האורות העצומים והפורצים של המזל של טבת, סוד עולם ההתהו.

הכל בסוד "הבו [אותיות בהו – 'תהו ובהו'] גדל לאלהינו". גדל שוה 37, אך עם עושים הכאת אותיות (ג פעמים ד פעמים ל) שוה 360, שכם. זה כנראה המקום הכי מסוגל לקיים "הבו גדל לאלהינו". אם עושים הכאה של אותיות הבו מקבלים 60, שישית מ-גדל בהכאה. יחד עולה 420, יעקב-רחל – זיווג יעקב רחל של עולם התיקון – יהלום 20. הרמז שהמקום הכי טוב לתת גדל, להוסיף את היחידה, להביא את  משה רבינו לדרגת היחידה – גואל אחרון – הוא מסירות הנפש של שכם. יש פה זיקה לשכם ושכם הוא יוסף (שקבור בשכם, המקום שנתן לו יעקב אבינו. יוסף הוא זה שמוסיף כלים רבים, עושה בעלי תשובה רבים, לאורות דתהו דשמעון ולוי שהרגו את אנשי שכם). יוסף (היסוד) שואף לדוד (המלכות), להתחבר עם דוד, בסוד "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב". "כן תהיה לנו", שנזכה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש ובא לציון גואל. לחיים לחיים.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] אליהו יואל אדם משלימים ל-144 = זה ברבוע (מספר האותיות בפרשית שבת בראשית), נבואת משה רבינו באספקלריא המאירה ("זה הדבר אשר צוה הוי'"; "זה הדבר אשר צוה הוי'" = 851 = 23 פעמים 37, חיה פעמים יחידה, סוד משה-משיח, כמו שיתבאר בפנים). יש בשלשת השמות זה אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = זה. גם ראשי התבות של אליהו יואל אדם = זה. ועוד, 144 הנו מספר האהבה ה-זה!

בעל שם = 442 = טוב פעמים הוי' ("טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו"). ג"פ בעל שם = 1326, משולש 51 (26 פעמים 51) = "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום". אליהו בעל שם יואל בעל שם אדם בעל שם = 1470 = 3 פעמים 490 (הממוצע), 10 פעמים 7 ברבוע. 1470 = 10 פעמים "טוב עין [הוא יבֹרך]", חיי יעקב אבינו.

המספר השביעי ("כל השביעין חביבין") בסדרה המתחילה אדם (45) יואל (47) אליהו (52), שלשת הדורות למפרע (בסיס הסדרה = 3), הוא 102 = אמונה = 6 צירופי טוב = בעל (בעל שם = טוב פעמים הוי' כנ"ל, בעל שם טוב = זך פעמים טוב). שבעת המספרים הראשונים בסדרה עד אמונה – 45 47 52 60 71 85 102 = 462, סוד רלא שערים פו"א של עולם המלבוש לפני הצמצום הראשון (סוד שלשת הדורות לפני התגלות הבעל שם טוב), כמבואר בעמק המלך.

אליהו יואל אדם (בעלי השם) יחד עם ישראל (בעל שם טוב; יש בארבעת השמות טוב אותיות) = 685, מספר ההשראה של 19 (מספר ההשראה שאחרי 613, סוד תיקון חוה, עיקר תיקון החסידות, כמבואר במ"א). אליהו בעל שם יואל בעל שם אדם בעל שם ישראל בעל שם טוב = 2470 = 10 פעמים מאור (המאור שבתורה – "המאור שבה יחזירנו  למוטב" ר"ת שילה, "עד כי יבא שילה" זה מלך המשיח [משה-משיח], שילה = משה והוא רוס"ת "שובה ישראל" [כן מובא בכתבי האריז"ל], והרי ביאת המשיח תלויה בתשובה ותשובת עם ישראל בדרא דעקבתא דמשיחא באה על ידי הפצת המאור שבתורה דווקא. "המאור שבה יחזירנו למוטב" ר"ת שילה = 15 פעמים חיה, אוס"ת = 592 = 16 פעמים יחידה, סוד משה-משיח כנ"ל) = 19 (חוה) פעמים עין, ה"פ הוי' ב"ה.

[ג] "כי נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני" = 2145 = משולש 65, שם א-דני ב"ה, שם מלכות ישראל (שנתחדש על ידי אברהם אבינו, היהודי הראשון, ראש כל המאמינים, שעבר בארץ "עד מקום שכם", להתפלל שם על שמעון ולוי, "נער ישראל", שיעשו נקמה באנשי שכם).

[ד] נמצא שה-נ של בן (בכל מקום) הוא סוד נער. בן במילוי – בית נון = 518 = 14 פעמים 37, יד (דוד) פעמים יחידה (הבל) = "שמעון ולוי [אחים]", שפעלו מתוך גילוי היחידה שבנפש שלהם, כמבואר בשיחה הידועה של הרבי (ראה במלכות ישראל במאמר "אחי דינה").

[ה] יש ד "נער" בתורה (נער פו"א), יוסף נקרא נער (פעמיים – "והוא נער" "נער עברי") משה נקרא נער ("נער בכה") ויהושע נקרא נער ("נער לא ימיש מתוך האהל"). יוסף וכן יהושע (צאצאו) ביסוד ומשה בדעת.  היסוד עולה עד הדעת (בסוד "אין קישוי אלא לדעת"), מח האחור העומד בראש חוט השדרה, להמשיך משם את הטפה ושוב יורד (דרך חוט השדרה) למקומו ביסוד להמשיך את הזרע אמת לכנסת ישראל. הכל בסוד "נער", סוד "וקשתות ['יורה כחץ'] נערים". נמצא שהסדר הוא: יוסף-יסוד-נער יוסף-יסוד-נער משה-דעת-נער יהושע-יסוד-נער = 3042, הרבוע הכפול של טל (סוד טפה לבנה, כמבואר בכתבי רבי אברהם אבולעפיא ז"ל), הוי' אחד.

ה"נער" הראשון – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו" = 1813 = 49 (7 ברבוע פעמים 37, יחידה = "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ", כמו שיתבאר בארוכה בהמשך. יוסף ועוד דן נפתלי גד אשר (בני בלהה ובני זלפה) = 1288 = 56 (יהלום 7) פעמים 23, חיה.

[ו] דוד שריה = 529 = 23, חיה, ברבוע = תענוג. וביחד עם יהודה דן = 613, מספר ההשראה ה-חי, שלמות של תריג מצות התורה, בגימטריא משה רבינו (וכן "הוי' אלהי ישראל").

[ז] כלים דתקון תהו (טבת) = 1071 = סג (השם של עולם התבה, וכמו שיתבאר) פעמים טוב ("אין 'טוב' אלא תורה, היינו כלים דתקון).

[ח] "והוי'" היינו הוא ובית דינו. כנראה שה' צרף לעצמו את שרשי נשמות פרעה ואבימלך לדון בענין פקידת שרה. והרמז: הוי' פרעה אבימלך (הר"ת = 91, שילוב הוי' א-דני = אמן וכו', משולש יג) = 484 = 22 ברבוע, שלמות של פסק בית דין על פי כב אתוון דאורייתא.

[ט] "האזינו השמים" = דעת ("האזינו" = דעה, "השמים" = ה פעמים דעה [ממוצע כל אות], יחד = דעת, "מפתחא דכליל שית", היינו שדעת = ו פעמים דעה), היינו דעת משה (= דעת המכריע = אחדות פשוטה וכו').

[י] ל"ג בעֹמר = משה כנודע. התאריך של ל"ג בעמר הוא חי איר. שלשת ימי החדש – כד, ז, חי – משלימים ל-מט, שלמות של ז (ז אדר, משה הוא השביעי מאברהם, "כל השביעין חביבין") ברבוע (סוד מט ימי הספירה). והנה, ז אדר ועוד חי איר (על ידי משולש ד = י, בסוד "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע, מאדר יוצא איר) = אמת, אהיה ברבוע ("אהיה אשר אהיה", השם שנתגלה למשה רבינו בסנה, לפני יציאת מצרים, בפרשת שמות, הקשורה לאדמו"ר הזקן, כד טבת) – "משה אמת ותורתו [כולל תורת רשב"י, עיקר גלגולו כנ"ל] אמת". וביחד עם כד טבת (435, משולש 29, סוד יהודית, דת יהודית, תיקון חוה [היום הוא יום ה-114 = 6 צירופי חוה בשנה]) עולה 876 = יב פעמים חכמה (שרה, תיקון חוה, במילוי – שין ריש הא).

[יא] "[כי שם] הוי' [אקרא הבו] גדל [לאלהינו]" ובמילוי (סג) ובמילוי המילוי (כנגד כח"ב כנודע באריז"ל) = 3150 = 50 (חמשים שערי בינה, כולל שער ה-נ של הבינה, סוד שם סג) פעמים 63 (סג, הוי' גדל)! והוא עצמו עולה 70 ("סוד הוי' ליראיו") פעמים 45, שם מה, שם עולם התיקון ("ארח אצילות"), להורות על החיבור והיחוד המשיחי של אורות מרובים דתהו (50 פעמים סג) בכלים רחבים של תיקון (70 פעמים מה). אם נמלא את ה-ת של מילוי מילוי האות ד (של "גדל") תאו (כשם שמילוי ה-ו של שם סג הוא ואו) נקבל 3151 = 23 (חיה) פעמים 137 (100 ועוד יחידה, גיל אברהם אבינו בעקדה, כאשר יצחק היה בן 37, יחידה).

[יב] לקו"ש חל"א עמ' 1 ואילך.

[יג] שני הפירושים לתבת "ירשיע" שמביא הרבי בשיחה, "ינצח" "יצליח" משלימים את הביטוי "ובכל אשר יפנה ירשיע" ל-1600, 40 (ימי מתן תורה ויצירת הולד וכו') ברבוע (1600 = "ומספר את רבע ישראל", כמבואר סוד זה במ"א).

[יד] פן = 130, 10 פעמים 13. כן = 70 = 10 פעמים 7 (כן = ע, פן = עין, האות ע במילוי). פן כן וכן = 276 = 23, חיה, במשולש (12, זה, נבואת משה רבינו, פעמים חיה, שרש נשמת משה רבינו). במילוי, פא נון כף נון וו כף נון = 611 = תורה ="רצוא ושוב" ("פן" היינו ה"רצוא" ואילו "כן... וכן" היינו ה"שוב", ודוק). במילוי המילוי, פא אלף נון וו נון כף פא נון וו נון וו וו כף פא נון וו נון = 1250, הרבוע הכפול של 25 (5 ברבוע) = שרה רבקה רחל לאה בלהה זלפה, שעל ידי האמהות נתקנה חוה, "אם כל חי", וד"ל.

[טו] עד כאן, הערך הממוצע של שמונת הפסוקים הראשונים של חומש שמות = 1887 = 51 פעמים 37 (יחידה, סוד "הוא [משה] גואל ראשון והוא [משה-משיח] גואל אחרון"), שביחד עם 613, משה רבינו, עולה 2500 = 50 (שערי בינה, גילוי שער ה-נ, סוד הר נבונ בו).

[טז] כל הפסוק – "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ ויקצו מפני בני ישראל" = 2808 = אהבה פעמים יראה (שלמות עבודת השי"ת בדחילו ורחימו, שתי הכנפים שבהן עבודת האדם "פרחא לעילא"). והנה, משה ובמילוי (מם שין הא) ובמילוי המילוי (מם מם שין יוד נון הא אלף) = 1554 = 42 (שם בן מב אותיות, השם שבו הכה משה את המצרי, כמבואר בכתבי האריז"ל. וכן בפסוק "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ ויקצו מפני בני ישראל" יש מב אותיות) פעמים 37 (היחידה שבנפש – על ידי המילוי המלא של משה הוא עולה מסוד חיה לסוד יחידה, ממשה למשה-משיח). וביחד עם משה במספר קדמי (1255, מאיר פו"א, סוד רבי מאיר שמאיר עיני חכמים בהלכה; השרש, המילוי, מילוי המילוי, מספר הקדמי, היינו כח"ב ומלכות, וד"ל) = 2809 = 53 (סדרים דאורייתא, "באתי לגני אחתי כלה") ברבוע = "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ ויקצו מפני בני ישראל" ע"ה.

בפסוק "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ ויקצו מפני בני ישראל" יש מ (של משה) אחת (ה-מ של "מפני") שתי ש (של משה, במלה הראשונה ובמלה האחרונה של הפסוק, האות ה-ד מההתחלה והאות ה-ד מהסוף: "וכאשר... ישראל") ו-ה אחת (של משה, "ירבה"). נדלג בפסוק בעיגול מה-מ ל-ש הראשונה, דילוג של יה אותיות. אחר כך, כדי להגיע ל-ה צריך לדלג יד אותיות. ובכך השלמנו את השם משה. נמשיך לדלג על דרך זה: מה-ה נדלג 13 אותיות, ונחזור ל-מ! הדילוג הבא של 12 אותיות יביא אותנו ל-ו (של "וכאשר", האות הראשונה של הפסוק) והדילוג הבא של 11 אותיות יביא אותנו לעוד ו, ה-ו של "אתו". נמשיך על דרך זה: מ ש ה מ ו ו י מ (חזרנו שוב ל-מ היחידה של הפסוק!) ש ש (הגענו ל-ש השניה ומשם ל-ש הראשונה של הפסוק!) א י ו י ר צ. הדילוג מסתיים ב-ץ פשוטה של סוף תבה "[וכן] יפרץ". נתבונן ב-16 האותיות לפי קבוצות של 3-3 אותיות (כאשר בסוף נשארו 4 אותיות): התחלנו מאותיות משה, שמו של גואל ישראל ("הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"), אח"כ מ ו ו = בן, אח"כ י מ ש = עמרם, עד כאן מוצפן בפסוק משה בן עמרם! אח"כ ש א י אותיות איש (בן עמרם = "איש האלהים". משה נקרא "איש" כנודע). אח"כ ארבע האותיות האחרונות – ו י ר צ – אותיות ציור = אשה. משה בן עמרם הוא איש ציור שמחבר יחד איש אשה על מנת להוליד ריבוי מופלג ועצום של בני ישראל!

והנה, משה (מזווג) איש אשה = 962 = הוי' פעמים יחידה, סוד שם סג – "כי שם הוי' אקרא הבו גדל לאלהינו"! נבנה סדרה רבועית ממשה (345) איש (311) אשה (306): המספר שלפני משה (בתוספת 63, סג, למשה!) הוא 408, וכאשר נוסיף מספר זה ל-962 הנ"ל נקבל 1370, 10 פעמים 137, 37 ברבוע (1369) ע"ה. המספר שלפני 408 הוא 500, "פרו ורבו" (עד כאן 1870 = 34 פעמים 55, רמז לסדרת האהבה וסוד חתך זהב, והוא עולה "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", שרש נשמת משה, כנודע)!

[יז] "הבו גדל לאלהינו" = יעקב (ז פעמים הוי'), שמעמיד יב שבטי יה, שמהם "יֹצאי ירך יעקב שבעים נפש", וכאשר יעקב יורד למצרים, ששם נמצא יוסף, אז "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם".

[יח] הבל משה = 382, ובהכאה פרטית (ה פעמים מ, ב פעמים ש, ל פעמים ה) = 950; יחד = 1332 = 36 פעמים 37 (הבל), יהלום 36 = "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", כותרת עשה"ד (הזמן בו עלה משה לדרגת משיח, יחידה כו').

[יט] נח משה יונה (הסימן: אין הכי נמי) = דעת.

[כ] "יצאי" = 111 = 3 פעמים 37; "ירך" = 230 = 10 פעמים 23. 23 ו-37 (חיה יחידה) היינו חתך הזהב של 60 כנודע (סוד 60 רבוא), וביחד עם שני המכפילים, 3 ו-10, 13 (מדות הרחמים וכו') = 73 = חכמה, "כלם [כל נשמות עם ישראל] בחכמה עשית [תקנת]".

[כא] בפרק א היא נקראת שפרה ובפרק ב היא מכונה "בת לוי" ("וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי") ומה שמה, יוכבד שמה. שפרה בת לוי יוכבד = 1075 = ישראל במילוי, יוד שין ריש אלף למד, ללמד שממנה נולד משה רבינו ששקול כנגד כל ישראל (ישראל מלא).

[כב] השרש פרע של פרעה מלך מצרים (שבקליפה הוא המפריע הגדול לקיום מצות פרו ורבו, וכמו שעוד יתבאר, אך בקדושה – דמיניה אתפריעו ואתגלין כל נהורין עילאין – הוא הוא מקור לקיום מצות פרו ורבו) הוא ר"ת פרו רבו עצמופרע פרע (= פרעה משה)! בני ישראל בנו לפרעה ערי מסכנות, סוד הרחם (שמירת הריון), פתם רעמסס. וכן שפר של שפרה ר"ת שרצו פרו רבו וכן פע של פועה ר"ת פרו עצמו.

[כג] "ויעצמו" היינו 'עצמי' בתוך וו.

[כד] וירבו רב ירבה ירבה וירב = 1078 = 22 (אתוון דאורייתא, סוד "ישכב" – יש [פרצוף היסוד באלב"ם] כב [אותיות בזרע]) פעמים 49, 7 ברבוע.

[כה] נצייר את הרבוע של סד אותיות:

פ  ר  ו  ו  י  ש  ר  צ

ו  ו  י  ר  ב  ו  ו  י

ע  צ  מ  ו  ב  מ  א  ד

מ  א  ד  ו  ת  מ  ל  א

ר  ב  ו  ע  צ  ו  ם  י

ר  ב  ה  י  ר  ב  ה  י

פ  ר  ץ  ו  י  ר  ב  ו

י  ע  צ  מ  ו  מ  א  ד

נשים לב שהרבוע הפנימי הוא אותיות עצות (= משיח בן יוסף), סוד "עצות [יחוד עץ החיים ועץ הדעת] מרחוק אמונה אמן", סוד "כליות יועצות", סוד רקיע שחקים ששוחקים מן לצדיקים לע"ל (היינו הצדיקים האמתיים, "זכאי קשוט", שבכל דור ודור, ועד לדור הגאולה, דורנו, שבו מתקיים "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ"), היינו המשכת הזרעא חייא וקיימא לעם ישראל קדושים ("זרע ברך הוי'" "זרע קדש", "כלֹה זרע אמת"; שלשת הלשונות, שכנגד שלשת האבות, לפי סדר זה – "ברך הוי'" = אברהם, שבו נאמר "והיה [אותיות הוי'] ברכה". "קדש" היינו יצחק, "אשר קדש ידיד מבטן". "אמת" היינו יעקב, "תתן אמת ליעקב" – "זרע ברך הוי'" "זרע קדש" "זרע אמת" = 1924 = יחידה פעמים בן [עד פעמים הוי' – "עד הוי' בכם"]). המקיף הרחוק (בחינת יחידה) של הרבוע = 1790 = משיח פנים ואחור. כל הפנים – רבוע של 6 על 6, לו אותיות = 1836 = 36 פעמים 51, הערך הממוצע של כל אות – טוב טוב טוב. והוא עולה 3 פעמים ברית (כאשר כל ברית = 3 פעמים צדיק), 3 פעמים "וישרצו". האלכסון = 230 (10 פעמים חיה), סוד "ירך יעקב". ראשי השורות = 686, ב"פ 343, 7 בחזקת 3 = "ובחרת בחיים". השאר = 2940 = 49, 7 ברבוע, פעמים 60. תן לחכם ויחכם עוד.

[כו] סוד ההגדה שייך לשבט גד (בו נאמר "וטרף זרוע אף קדקד" והוא עיקר החלוץ בעל ה'שינים'), השבט של חדש אלול, חדש התשובה, לו שייך חוש תיקון המעשה בפועל. לגד יש קשר עצמי של חסיד לרבי למשה רבינו – בסוד "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחקק ספון" – והיינו הגדה בשנים הנועדים יחדו (בסוד "הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו" העולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" כנודע).

גד רומז ל-ג אותיות ד בשמות השבטים – יהודה, גד, דן. יהודה-גד עולה גדל (הבל) ועם דן עולה אמן (משולש יג, שילוב הוי'-אד' ביחו"ע ויחו"ת וכו'). כשעושים סדרה מהשמות גד (7) יהודה (30) דן (54) המספר הבא הוא בעז (79), העולה ג השמות ללא ג אותיות ה-ד! השביעי בסדרה זו הוא קין, אחי הבל, ושבעת המספרים יחד שוים שניאור. המספר העשירי בסדרה הוא נר, ועשרת המספרים הראשונים עולים 1225 (העולה יהודי ברבוע, מט במשולש, "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" וכו'). ממוצע יא המספרים הראשונים בסדרה הוא 137 וממוצע אחד המספרים הראשונים בסדרה הוא "הוי' אלהינו הוי' אחד". [ורמז גד נוסף: ג בכל החזקות מ-1 עד 6 עולה 1092, ו"פ יעקב (ממוצע כל חזקה). ד בכל החזקות מ-1 עד 6 עולה 5460 (יהודה פעמים יעקב). חבור המספרים – סוד גד, הנשיא הששי (6 החזקות) עולה יעקב פעמים לאה וכו'].

[כז] שבירת הכלים של עולם התהו היתה באור העינים דא"ק כנודע. בעיקר צריך לשבור את השינים של הרשע – "שני רשעים שברת" – אך גם צריכים לשבור את ה-ר, הראש, ואת ה-ע, העינים, את ה-רע של הרשע. יוסף שובר את הראש של הרשע (בלימוד התורה שלו ובעיקר בעיסוקו בתיקון המדינה על פי תורה) ומתקיים אצלו "וברכה לראש משביר" (מי ששובר את הראש). משה שובר את העינים של הרשע – "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", "'אשר שברת' ישר כח ששברת". ה' שובר את השינים של הרשע – "שני רשעים שברת". ראש שנים עינים = 1081, תפארת, לוי (אלהי) במשולש (ישראל הוא הנקודה האמצעית של תפארת).

[כח] ז פעמים שן = 2450, הרבוע הכפול של לה-יהודי, היהלום של מט. והוא עולה חשבון הפסוק החמישי של חומש שמות: "ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים".

[כט] ארבעת המשולשים של 3-3 אותיות בפנות הרבוע יחד עם הנקודה האמצעית (13 אותיות מתוך 25, 13 היינו הנקודה האמצעית של 25) = 1127 = 49 פעמים 23 (חיה) כאשר הכל = 49 פעמים 37 (יחידה). נמצא ששאר 12 האותיות של הרבוע = 686 = 14 פעמים 49 = ב"פ 343, 7 בחזקת 3 = "ובחרת בחיים". 1127 = "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

[ל] עצם היינו צ=מלך (סוד פרץ) בתוך עם ("אין מלך בלא עם"), "ברב עם הדרת מלך".

[לא] כל שלשת החטאים של משה רבינו היו מפני שהקדים את המעשה לזמנו (כמו שמוסבר לגבי חטא אדם הראשון וחוה, שלא חכו לשבת, וחטא העגל, שלא חכו למועד שאמר משה, וחטא דוד ובת שבע, שאכלה פגה), פגם הברית בדקות שבדקות, אימפולסיביות (פזיזותו של ראובן בכור יעקב, "פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה [היינו שחלל את קדושת מטת יעקב, שמטתו שלמה, שלא הוציא טפה לבטלה מימיו]", שנוצר מהטפה הראשונה של יעקב, ששמר על בריתו ולא יצא ממנו טפה עד גיל פד, סוד תיקון הברית בשלמות כנודע בכוונות האר"י): הריגת המצרי לפני שהגיע זמנו ליהרג, קבלת הערב רב לפני שהגיע זמנם להתגייר, הכאת הסלע, כפי שמסביר האריז"ל שהיינו חטא אדם הראשון ממש שלא חכה לזיווג של שבת, שלמות השלום בית (גם בין משה, הרועה הנאמן, והעם).

[לב] שיעור ד' אייר ע"ד, ושם הוסברה ההקבלה לספירות בחילוף הדעת והנצח.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com