חיפוש בתוכן האתר

אור לז' שבט ע"ד – יארצייט אם הרב, מרת בריינה-מלכה ע"ה – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

אור ל-ז' שבט ע"ד – יארצייט אם הרב, מרת בריינה-מלכה ע"ה  – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. השלמת החכמה בפרצוף ההתחדשות של השפת אמת – התקשרות לאבות

התחלנו ללמוד על הפסוק "החדש הזה לכם ראש חדשים", המצוה הראשונה שקבלנו כעם לפני יציאת מצרים. אמרנו שיש הרבה פירושים שונים ב"החדש הזה לכם", והיות שאתמול – ה' שבט – היתה ההילולא של השפת אמת (שבעצמו אמר שאת התורות שלו הוא יונק, מקבל את ההשראה, מלקו"ת של אדמו"ר הזקן יחד עם מה ששמע מסבו בעל החידושי הרי"מ) למדנו את הפירושים שלו על "החדש הזה לכם". יש לו הרבה פירושים לפסוק, ובכלל הווארט העיקרי שלו שעיקר העבודה של יהודי הוא התחדשות, חיות, "וחי בהם"[ב] בתורה ומצוות. התחלנו לבנות פרצוף של הפירושים השונים – בינתים דברנו על הכתר ועל החכמה. אם כן, יש לנו עוד תשע ספירות, יחד עם הדעת.

התפעלות מחידוש הנפש האלקית

בעצם את פירוש החכמה לא סיימנו. יש תורה אחת שהוא מסביר לגבי החכמה, שיהודי צריך להרגיש איך הוא מתחדש – איך הנפש האלקית מתחדשת – והחידוש הזה הוא "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שהוא "החדש הזה לכם"), שיותר פנימי ועצמי מבריאת העולם יש מאין. לכן כתיב "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא "אשר בראתיך" – זו עיקר ההתפעלות של יהודי, שה' הוציא אותנו מארץ מצרים, ובכך אנחנו נולדים כמו "גר שנתגייר כתנוק שנולד דמי", כל רגע להרגיש את החידוש של הגר שנתגייר שהוא תינוק שנולד. זה הולך על הנפש האלקית – כשגר מתגייר הוא מקבל נפש אלקית.

"זה אלי... אלהי אבי"

כדי להשלים את החכמה – ראית החכמה – בהשגחה פרטית אנחנו כבר ביום הרביעי של פרשת בשלח, שהחת"ת של היום הוא שירת הים. כלומר, היום קשור גם לשביעי של פסח, שאז עלו מן הים ושרו את שירת הים (כפי שמביא רש"י). לפי מנהג הבעל שם טוב ב"אחרון של פסח" עושים סעודת משיח. חוץ משביעי של פסח, אור משיח מאיר בחת"ת של היום, של שביעי של פסח (והשבת, שבת שירה, היא י' שבט, היום ז' שבט). בתחלת השירה כתוב "זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו" – ה' הוא גם "אלי" וגם "אלהי אבי".

כתוב בחסידות, גם בחב"ד וגם בשאר המקומות, שקודם כל "זה אלי", מה שיהודי מתפעל מגילוי האלקות ששייך אליו אישית. על הפסוק "זה אלי" מביא רש"י את דברי חז"ל ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים" ובמקום אחר כתוב "מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא", כלומר שגבוה ממעשה מרכבה. כלומר, נבואת "זה אלי" היא נבואת משה ש"נתנבא ב'זה'", זיהוי ברור (אספקלריא המאירה), סוד "החדש הזה לכם" – החידוש של נבואת "זה" הוא לכם. אחר כך "אלהי אבי"[ג] – מה שהוא "ירושה לי מאבותי" (רש"י). כך גם בשמו"ע אומרים "אלהינו ואלהי אבותינו" – קודם התפעלות מזה שה' הוא "אלהינו", הקשר האישי, ואחר גם הקשר לאבות, "אלהי אבותינו".

"החדש הזה לכם" – חזרה לשרש באבות הקדושים

גם כאן, יש מקום שהשפת אמת כותב שעיקר ההתפעלות היא מהתחדשות הנשמה, כמו גר שנתגייר – שאין לו יחוס – אבל בתורה אחרת[ד] הוא משלים ואומר שב"החדש הזה לכם" ההתחדשות היא כי זוכים לחזור לשרש. השרש הוא הקשר של הנשמה לאבותינו הקדושים, בעיקר אברהם אבינו. הרי על איזה חדש נאמר "החדש הזה לכם ראש חדשים"? חדש האביב, חדש ניסן, החדש של האבות בכלל ושל אברהם אבינו בפרט. "אלהי אבי", "אלהי אברהם", הוא חכמה – הוא חסד, אבל האלקות שמתגלה לו ודרכו לנו היא חכמה. על ידי ההתקשרות אליו אנחנו זוכים להתחדש – ככה הוא מסביר. בשביל להתחדש צריך להתקשר לאבות בכלל ולאברהם אבינו בפרט.

אם כן, גם הווארט הזה קשור לחכמה, כי חכמה היא אבא. מה שמתקשרים לאבא, וכל שכן ל"אלהי אבי", זה חוזר לשרש הנשמה של היהודי, שהוא חכמה, כמו שכתוב בתניא פ"ב. בתניא לא מוזכרת ספירת הכתר בכלל, אלא רק חכמה, וממנה באה מסירות נפש. בכתר שמנו את מה שמסירות הנפש מביאה לידי התחדשות, וכאן הוא אומר שההתחדשות באה מהקשר לשרש – העליה לשרש של האבות.

חדש האביב – האבות והשבטים – אברהם-יעקב

"שמור את חדש האביב", המלה אביב מתחילה אב ואז יב – יש פירוש ש-אב היינו ג האבות, ה-א היא אברהם, ה-ב יצחק-יעקב, ואחר כך יב הם השבטים שבסוד האביב מתקשרים לאבא שלהם.

גם יש רמז ש-אב היינו אברהם – "אב המון גוים" – ולפי זה ה-יב רומז או ליצחק-יעקב (ראשית יצחק וסוף יעקב), או רק לראש וסוף יעקב (כאשר יצחק נמצא ביניהם בהעלם, ממוצע המחבר שבבחינת אין בין יש ליש). על פי רמז זה האחרון (שאביב היינו החיבור של אברהם ויעקב דווקא, וכידוע הקשר המיוחד ביניהם בסוד "יעקב אשר פדה את אברהם"): אברהם-יעקב (רמח, חאל, ועוד זהוי') עולה 430 – "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה". אם כי שלמעשה היו שם רק 210 שנים, אבל חוץ מהפשט (המובא ברש"י) ש-430 שנה מתחיל מברית בין הבתרים, יש עוד הרבה סודות במספר 430. לפי מה שרמזנו כעת, מספר זה רומז להתקשרות לאברהם ויעקב – כנראה לוקח 430 שנה להתקשר בשלמות לאברהם אבינו ויעקב אבינו (שהם בחינת מרכבה למדת החסד ולמדת הרחמים של השי"ת, שתהיה גאולה, יציאה ממצרים, בחסד וברחמים). אברהם ויעקב היו במצרים, בעוד יצחק אבינו לא היה במצרים, היה אסור לו לעזוב את ארץ ישראל – "גור בארץ". עד כאן השלמנו את החכמה.

 

ב. הבינה בפרצוף ההתחדשות של השפת אמת – בריאת העולם בשביל ישראל

חדוש הנסים ביציאת מצרים

כל החב"ד כאן קשורים למעלת ישראל ב"החדש הזה לכם". הכל קשור להתחדשות של ישראל, אבל כל אחד בפן אחר. בבינה הוא מסביר[ה] נקודה אחרת, ש"החדש הזה לכם" היינו ההתחדשות של הנסים – עד עשר מכות מצרים הכל הוא בשם אלקים, ואפילו הנהגת האבות היא "וארא אל האבות באל שדי" (ידעו שיש שם הוי', אבל הגילוי וההנהגה היו משם שדי), והנהגה נסית של שם הוי' החלה רק מיציאת מצרים, ולעתיד לבוא תהיה ביתר שאת – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מסוד שם הוי' דלעילא). כל ההנהגות והנסים שלמעלה מדרך הטבע הם חדוש, "החדש הזה לכם".

להבין מבטול הטבע עבור ישראל שהעולם נברא בשבילם

למה כתוב "לכם"? היות שהקב"ה חרג ממנהגו הוא – הוא ברא את הטבע שמזה מובן שהוא אוהב את הטבע, אבל הוא חרג מזה ועשה נסים גלויים, בשביל מי? בשביל עם ישראל, הוציא אותנו משעבוד – אני מבין מתוך זה (בינה היא "מבין דבר מתוך דבר"), שאם ה' עשה לנו נסים גלויים ובטל את הטבע בשבילנו כנראה כל העולם הזה עם כל הטבע שלו נברא בשביל עם ישראל. זה מה שאפשר וצריך להבין מתוך הנסים והנפלאות שהיו ביציאת מצרים.

"החדש הזה לכם" – ההתחדשות של ההנהגה הנסית היא "לכם", כדי שיבינו וידעו ש"'בראשית' – בשביל ישראל" (כפי שרש"י כותב בתחלת התורה, שה' ברא את העולם בשביל התורה ובשביל ישראל). יציאת מצרים היא בשביל ישראל ואחר כך מתן תורה בפרשת יתרו הוא בשביל התורה (אבל גם התורה היא בשביל ישראל, כידוע ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" וכל התורה היא "דבר אל בני ישראל", "אמר אל בני ישראל", "צו את בני ישראל" וכו' – לשם כך ה' נתן תורה, המקשרת אותנו בגלוי לה' וכך מגלה את הזיקה והאחדות האמתית בין שרש נשמות ישראל לשי"ת). בכל אופן, הווארט הוא ש"החדש הזה לכם" – התחדשות הנסים והנפלאות ביציאת מצרים הם בשביל שנבין מתוך יצי"מ בשביל מה נברא העולם, בשביל ישראל. הבנה זו שייכת לספירת הבינה.

"בשבילי נברא העולם" – כדי שאגלה את ה' בהעלם

אם זה הווארט, צריך קצת להעמיק מה זאת אומרת שהעולם נברא בשביל ישראל? אולי יותר טוב שישראל יהיו רק עם ה' בלי עולם (בלי שהנשמה תרד ממקור חוצבה בה' להתלבש בגוף גשמי בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו)?! זה כמו שכתוב על מאמר חז"ל מפורש, שאת אותו מאמר הרבי גם מביא במאמרי "באתי לגני" השייכים לשנה זו (על הפרק הרביעי של ההמשך "באתי לגני"), שכל יהודי צריך לומר "בשבילי נברא העולם". איך מפרשים זאת בחסידות? שהעולם, מלשון העלם אלקות, נברא עם העלם הבורא מהנברא "בשבילי", שאתקן אותו ואגלה את הבורא בתוך הנברא. לא "בשבילי נברא העולם" כדי להנות אותי, אלא שהעולם נברא כדי שאתקן אותו, אגלה את ה' בתוכו.

זה קשור למלה האחרונה, המסיימת וחותמת את כל מעשה בראשית, "לעשות" – "אשר ברא אלהים לעשות", לתקן, שאתה ישראל צריך לבוא ולתקן-לעשות אותו. כמה שוה לעשות? חוזר למה שדברנו קודם על אברהם ויעקב – אל פעמים הוי' (אברהם הוא חאל ויעקב זהוי', ובכלל בספירות שם א-ל הוא שם החסד ושם הוי' הוא שם התפארת-הרחמים; אם מכפילים את ה-ח של אברהם ב-הוי' של יעקב מקבלים את יצחק שבאמצע).

יש רמז שהמלה בינה היא נוטריקון "בשבילי נברא העולם". עיקר הבינה היא להסתכל בכל תולדות העולם – "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור" – ולהבין מתוך ההשגחה, מתוך הנסים, ולהבין דבר מתוך דבר ש"בשבילי [כיהודי, וממילא בשביל עם ישראל כעם בכלל] נברא העולם". ועוד, הרי כללות ענין הבריאה שייך לספירת הבינה בפרט, בסוד "אמא מקננא בכורסיא". יש מקום אחר שהסברנו באריכות שחב"ד היינו שלש התבוננויות קצרות: חכמה – "אין עוד מלבדו"; בינה – "בשבילי נברא העולם"; דעת – "גם זו לטובה". זה הא-ב-ג שלנו – הדבר הראשון שראוי ללמד ליהודי. זה שיעור ארוך שלא נחזור עליו כעת, רק אמרנו זאת כדי שנראה ש"בשבילי נברא העולם" שייך לבינה, וזו ההבנה מ"החדש הזה לכם".

 

ג. דעת בפרצוף ההתחדשות של השפת אמת – בחירת ה' בעולם ובישראל

חב"ד – מעלות ישראל

נתבונן בספירת הדעת, כדי שנבין את השלישיה של החב"ד. החכמה היא שאני עצמי – גם, ובעיקר, הנפש האלקית שלי – מתחדש בכל רגע. בשביל לגלות את זה צריך קשר לאבות – זה דבר והיפוכו, מצד אחד אני גר שמתגייר ומצד שני יש לי אבא (ואמא) יהודי, צריך להתקשר לשרש, ומתוך האבא להוולד מחדש כמו גר. זה שיש פה דבר והיפוכו גם אומר שזה חכמה – בנקודת החכמה יש נשיאת הפכים, "ברק המבריק על השכל" של שני הפכים בנושא אחד. בעצם, ההברקה מגלה שמה שאני "גר שנתגייר כתינוק שנולד דמי" היינו שאני תינוק שנולד לאברהם יצחק ויעקב (ושרה רבקה רחל לאה). בבינה יש פה התחדשות של נסים של יציאת מצרים, ומתוך זה אני מבין שהעולם נברא בשבילנו, בשביל עם ישראל. לכן ה' משנה את הטבע בשביל עם ישראל.

ידיעת חידוש העולם בכל רגע

מהי הדעת? בדעת הוא אומר[ו] דבר פשוט מאד, שמובא בכל ספרי החסידות, מה הדבר הראשון שהאדם היהודי צריך לדעת – כמו שדוד המלך צוה את בנו, שלמה המלך, "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה". ברמה של העולם צריך לדעת – דעת היא פנימיות – שה' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. צריך לדעת את ההתחדשות – "החדש הזה לכם". בתורה הזו הוא כותב ביטוי שמאד תפס אותי – ש"לפני כל מעשה ותנועה והרגשה" צריך לדעת שה' מחדש את העולם בכל רגע. זה הביטוי שלו, שיש מעשה ויש תנועה ויש הרגשה, ולפני כל מעשה ותנועה והרגשה צריך לדעת את החידוש.

כח הפועל בנפעל

זה דומה למה שאנחנו אוהבים להזכיר בשם עוד ספר של חסידות כללית, הבני יששכר, שכותב[ז] שעל הבקר כאשר אדם קם, מיד אחרי "מודה אני לפניך" צריך להרגיש ולבטא בדבור שלש מילים, "כח הפועל בנפעל". כשאדם ישן הוא לא בהכרה, וכשהוא חוזר להכרה – מה ההכרה הראשונה שהוא צריך להרגיש? "כח הפועל בנפעל", להרגיש שיש פה חיות והתחדשות. הוא מבטא זאת בביטוי "כח הפועל בנפעל", ואז אפשר ליטול ידים ולהתחיל עם המצוות של היום, אבל קודם שיקרה פה משהו. זה שייך לדברי השפת אמת שלפני כל מעשה ותנועה והרגשה של האדם הוא צריך להכיר בחידוש.

פעולה נמשכת – בחירה של כח הדעת

לכאורה כאן לא הזכרנו את מעלת ישראל, אלא רק את החידוש של מעשה בראשית. היות שיוצא מדבריו בפירוש שזה כנגד הדעת, כדי לקשר זאת גם לחכמה ובינה, שהיו קשורים למעלת ישראל, נסביר זאת תוך הוספת עוד ממד לפירוש שלו:

בכך שה' מחדש בכל רגע את העולם – בורא אותו מחדש – הוא בעצם בוחר בעולם. כששואלים איפה נמצאת הבחירה בנפש – שאלה חשובה מאד בחסידות – איזה כח בנפש הוא הבוחר? ליהודי יש בחירה חפשית כי הוא בעצם "חלק אלוה ממעל", וכמו שלה' יש בחירה חפשית גם ליהודי יש. באיזה כח? ידוע שהוא בכח הדעת. בחירה קשורה לדעת. זה שה' לא נותן לעולם להתאפס, להתאיין, לחזור לאין (כל רגע עלול לחזור לאין, קשור לקריעת ים סוף, עליה מוסבר בשער היחוד והאמונה שצריך כל רגע לעבוד קשה כביכול להוות את העולם יש מאין. מאיפה זה בא? מכך שה' רוצה את זה, ולא רק רוצה אלא בוחר – הבריאה התמידית של העולם יש מאין ואפס המוחלט היא בכל רגע לבחור בעולם מחדש.

אם נקשר זאת לנישואין, זה כמו שלומדים כל פעם מהרוגאטשובר שמעשה הקידושין והנישואין הן פעולה נמשכת. יש שתי בחינות בנישואין, כמו שכתוב אצלנו בספרים – בת גילו ובחירת לבו. אם הנישואין היו רק בת גילו אולי לא היה צריך פעולה נמשכת – אין  מה לעשות, זה המזל שלו. אבל היות שיש גם ממד של בחירת לבו, בזה דווקא צריך פעולה נמשכת – בכל רגע לבחור בבן הזוג או בת הזוג מחדש, לבחור להתחתן. אז אפשר לומר כמו שאמר ר' חיים בריסקער לרוגטשובר שאפשר לפי זה לומר כל יום  מזל טוב – כי החלטת להתחתן והתחתנת. אז בכל חתונה יש בחירה, פעולה של דעת.

בחירת נמשכת של ה' בישראל (ברית הכתר ובחירת הדעת)

כמו שה' בוחר לברוא את העולם בכל רגע, ככה הוא גם בוחר בעם ישראל בכל רגע (הרי אנחנו עם הנבחר). אפשר לחשוב שה' בחר בנו פעם אחת ודי – אבל לא, בחירה אמתית חייבת להיות פעולה נמשכת. בכתר, שיש בחירה ויש כריתת ברית – לברוא ולכרות ברית ולבחור הכל מלים דומות, בר ("בראשית ברא", שתי האותיות הראשונות של התורה).

כתוב שלברור ולבחור ולכרות ברית עם מישהו הכל קשור – ברית קיימת לעד, אפילו אם בעל הברית שלי יפגע בי אין זה פוגע בעצם הברית שבינינו. הברית היא למעלה מטעם ודעת, לכן מראש אני סולח לו, ושום דבר שבעולם לא יכול לנתק את הקשר העצמי של הברית. זה בכתר, אבל איך זה בדעת? כעת מישהו פגע בי. יש אמנם ברית בכתר, אבל שם לא מורגשת הפעולה הנמשכת של כריתת הברית. בדעת צריך לבחור מחדש בכל רגע (היינו לא להסיח דעת, כמבואר ענין זה בתניא פ"ג, וכמו שאסור להסיח דעת מהתפילין כו'), אני צריך לומר שאף על פי שפגעת בי – מה שלכאורה פסל את הבחירה שלפני דקה – המקיף של הכתר נותן לי את הכח לבחור בך מחדש ברגע הזה, לא משנה מה עשית לי לפני שניה.

מה ההבדל בין חכמה ובינה לדעת? בחכמה ובינה לא היתה שבירת כלים בעולם התהו (היה שם איזה פגם ונפילה, אבל לא שבירת הכלים), והשבירה התחילה דווקא מהדעת. כתוב שהחידוש בזה שה' בוחר בנו בכל רגע הוא שאף על פי שאנחנו שוברים את הכלים – כלפיו יתברך – הוא ממשיך לבחור בנו מחדש בכל רגע, אף על פי כן ולמרות הכל.

דעת עליון ודעת תחתון – הבחירה בישראל והבחירה בעולם

אם כן, בדעת יש שני סוגי בחירה – אפשר לכאורה להמאס מהעולם, ואף על פי כן, פלא, לה' לא נמאס מהעולם והוא ממשיך לברוא אותו בכל רגע. העולם לא מתקיים מעצמו, קל וחומר מקריעת ים סוף. אז יש בחירה שבדעת ה' בוחר בכל רגע לברוא את העולם מחדש. אבל יש בחירה יותר גבוהה, שבדעת של ה' ה' בוחר בעם ישראל בכל רגע בכל מצב, מה שלא יהיה, גם אם אנחנו שוברים את כל הכלים. זה החידוש של הדעת, של הבחירה. הכתר הוא על-מודע, אין שם בחירה מודעת, אבל בדעת בוחר בנו – זה בחירה חפשית מודעת.

אפשר לעשות משתי הבחירות האלה פירוש חדש במושגים הידועים בחסידות דעת תחתון ודעת עליון. זה גם ווארט ושיעור הקדמה לחסידות בפני עצמו. "דעת תחתון" היא מה שה' בוחר בכל רגע להוות ולהחיות ולקיים את העולם מחדש – "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". זה מה שהוא כותב בתורה הזו, שלפני כל דבר בעולם – מעשה, תנועה, הרגשה – צריך לדעת, להכיר את מי שמחדש בכל רגע מעשה בראשית, "כח הפועל בנפעל". אבל זה שה' בוחר בנו בכל רגע מחדש, ויהי מה, זה דעת עליון.

דעת תחתון – למטה יש ולמעלה אין – מתוך בחירת ה' בעולם

תמיד מוסבר שדעת תחתון היא מלמטה למעלה, שהיש למטה (שאנו מרגישים עצמנו כיש) והאין הוא למעלה, האור האלקי שלא נתפס אצלנו ולכן הוא אין אצלנו – מרגישים את הבריאה יש מאין בדעת תחתון. דעת עליון היא בדיוק להיפך – שלמעלה היש האמתי ו"כולא קמיה כלא חשיב", הכל אין ואפשר ביחס ליש האמתי. צריך לומר שהשרש של דעת תחתון היא בבריאה התמידית של ה' לברוא את העולם יש מאין ואפס המוחלט בכל רגע – בחירה חפשית שלו. מזה שהוא בוחר בכל רגע לברוא את העולם מתהווה דעת תחתון.

הפסוק אומר "אל דעות הוי'" – שתי הדעות שייכות לשם הוי', "ולו נתכנו עלילות". יש עלילה של בריאת העולם – שבירת הכלים קורה גם בבריאה, במציאות העולמות התחתונים. יש כל מיני דברים שבקלות אפשר שימאס מהעולם הזה, שהרי יש כל מיני דברים לא רצויים שמתרחשים, ואף על פי כן ה' ממשיך לברוא את העולם. ה' אומר לעצמו בכל רגע 'אין שום יאוש בעולם כלל', לא להתייאש – רציתי דירה בתחתונים, בינתים זה לא הולך, אבל ה' יעזור... זה מהוה דעת תחתון.

דעת עליון – למעלה יש ולמטה אין – מתוך בחירת ה' בישראל (לפני הצמצום)

אבל דעת עליון, ש"כולא קמיה כלא חשיב", קשור בעצם לבחירה של ה' בישראל. השרש שלנו הוא ביש האמתי, "חלק אלוה ממעל ממש", ו"כולא קמיה כלא חשיב" כל מה שאנחנו עלולים לחטוא או לשבור כלים. שוב, יש עצם ומקרה, כשהולכים עם ה' קרי בשביל היהודי זה במקרה. לכן בכל פעם, מה שלא יהיה, ה' בוחר בנו מחדש, באהבה רבה, "אהבתי אתכם אמר הוי'... הלא אח עשו ליעקב נאם הוי' ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי".

הרבי מסביר במאמר של השנה הזו שהבחירה ביעקב – "ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי" – היא באור אין סוף שלפני הצמצום. אחרי הצמצום, הרבי מסביר, אורות דתהו קודמים לכלים דתיקון – יש איזו קדימה לעשו, גם במעלה, לגבי יעקב. לכן הוא מסביר שהאדם – בחינת יעקב, עולם התיקון – צריך ליזון מהניצוצות של עולם התהו שקדמו לו, הכל לאחר הצמצום. אבל לפני הצמצום "ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי", דעת עליון.

הקושי לקבל את בחירת ישראל

אם כן, הרווחנו הסבר יסודי בענין דעת עליון ודעת תחתון – דעת היא בחירה, ובחירת ה' לברוא את העולם בכל רגע היא דעת תחתון ובחירת ה' בנו להיות העם הנבחר שלו בכל רגע (על אף המצב המציאותי שלנו) הוא דעת עליון.

מה עוד אפשר להרויח מזה? שמכאן מובן כמה קשה לאנשים להבין ולעכל שעם ישראל הוא עם נבחר – זו הסתכלות הפוכה על כל המציאות. זה שה' בורא את העולם מחדש תמיד היה בתחלה תורת החסידות ואז התפשט – היום הלא-חסידים לא ירביצו לך אם תאמר זאת (פעם כן), עד כדי כך שגם כל העולם שמח לשמוע את זה, שבורא עולם בורא את העולם מחדש בכל רגע. אבל למה כל כך קשה לשמוע את הענין של בחירת ה' בעם ישראל? מאד קשה לשמוע שה' שונא את עשו ואוהב את יעקב, למה? כי זה לא שייך לאחרי הצמצום בכלל, לא שייך לדעת תחתון. זה שייך ל"תמונת הוי' יביט" – שמשה רואה את העולם כפי שה' מביט עליו, כהסבר אדמו"ר הזקן.

 

עשינו, אם כן, את החב"ד, וכל הענין של בחירת ישראל היה כדי שנבין שבכל החב"ד יש משהו עצמי של מעלת ישראל: בחכמה – התחדשות עצם הנשמה, יחד עם הקשר לשרש; בבינה – מתוך ההתחדשות של הנסים ביציאת מצרים להבין שהעולם נברא בשביל ישראל; בדעת – שה' בוחר בנו בכל רגע בסוד דעת עליון (שוב, זה לא כתוב בפירוש בספר, אלא רק תוספת). לחיים לחיים.

ניגנו ניגון הכנה.

 

ד. חסד בפרצוף ההתחדשות של השפת אמת – להתחיל באהבה

ההתחלה מהאהבה

"החדש הזה לכם" – דבר חדש הוא התחלה חדשה. יש אצל רבי אייזיק מהומיל במאמר "מצה וכוסות" שלו, באריכות גדולה, על סוד ההתחלה, שכל פעם צריך להתחיל מחדש. להתחיל לעבוד את ה' – צריך לדעת מאיזה מקום מתחילים, ושם עיקר ההתחדשות. שוב, "החדש הזה לכם" – צריך להתחיל לעבוד את ה' מחדש בכל יום. כשאדם מתחיל מחדש צריך לדעת מאיפה. איפה הנקודה הראשונה? מאיפה צריך להתחיל, מהכתר, מהמלכות (אם מדברים על כחות נפש כנגד הספירות) – מאיפה מתחילים?

יש פירוש אחד, שמובא הרבה אצלנו, וגם רבי אייזיק רומז לו, שעיקר ההתחלה היא דווקא ספירת החסד – צריך להתחיל מהחסד. כמו, למשל, דוגמה אחת – לפני התפלה האריז"ל אומר, וכך כותב אדמו"ר הזקן בסידור, צריך לומר "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'". אי אפשר להתחיל להתפלל, לעבוד את ה' – בתפלה צריך להגיע לאהבת ה', שמע ישראל – בלי אהבת ישראל. החידוש הוא ההתחלה, וההתחלה היא חסד ואהבה. הגם שיש אהבת ה' ואהבת התורה וכו', אבל, כמו שכתוב ב"היום יום", כששאלו את אדמו"ר הזקן מה יותר גדול, אהבת ה' או אהבת ישראל, הוא אמר שאהבת ישראל – שאוהבים מה שהאהוב אוהב. צריך להתחיל את סדר היום באהבה (בכלל, ואהבת ישראל בפרט[ח]).

קודם דברנו על התחלת ההכרה בבקר מ"כח הפועל בנפעל", אבל סדר עבודת היום צריך להתחיל מאהבה. כתוב שיש קשר בין המלה חסד למלה חדשס-ש מתחלפות באותיות השינים. זה לא סתם חילוף אותיות אלא ממש אותו דבר, כי יש גם שֹ שמאלית (ויש גם שמחליפים ביניהן כנודע). האותיות המשותפות של חסד-חדש הם חד, כמו "אחד היה אברהם" – אברהם הוא האחד, הוא המתחיל, כי חסד הוא התחלה. במדות הלב פשיטא – ראשית הגילוי של הלב הוא החסד.

להתחיל מהאמצע

יש תורה[ט] בה מביא השפת אמת מאמר של החוקרים שיש להתחיל מהאמצע. חושבים שמתחילים מההתחלה, מהראש, אבל לא – ההתחלה היא מהאמצע. בקבלה כתוב שגם הצמצום הראשון של אור אין סוף, התחלת התהוות העולמות, הוא גם מהאמצע – מהנקודה האמצעית. בדרך כלל מוסבר שהנקודה האמצעית היא המלכות דאין סוף, אך כמו שמוסבר אצלנו באריכות ב"חסדי דוד הנאמנים" יש כמה פירושים לנקודה אמצעית זו, ובאמת אחד הפירושים הוא שהנקודה האמצעית היא דווקא ספירת החסד דא"ס. יש משהו בחסד שהוא אמצע, בין השכל לבין המעשה – החסד והאהבה – ומשם הכל מתחיל. מה זה הכל מתחיל? רצון השי"ת בבריאת העולמות (כד סליק ברעותיה למברי עלמא) מתחיל להתממש. היו יט דורות לפני שבא היהודי הראשון – העולם התחיל, התחיל להתגלגל כמו שמכונה עובדת, אבל הסיפור האמיתי עוד לא התחיל. למה לא התחיל? כי התחיל מהראש, אבל לא הגיע לאמצע, וההתחלה האמתית היא מהאמצע.

הוא נותן לזה כמה דוגמאות. מתי יהודי מתחיל לעבוד את ה'? כשהוא נעשה בר-מצוה, אבל בר-מצוה היא לא כשהוא נולד – לוקח לו 13 שנה להגיע לאיזו נקודת אמצע, שמהאמצע אפשר עכשיו להתחיל.

הוא גם אומר שבממד המקום זה הסוד של ארץ ישראל, שחז"ל אומרים שהיא האמצע של הישוב. לפי חז"ל ה' צבר את עפרו של אדם הראשון מתחת מקום המזבח (על מנת שתהיה לו כפרה על חטאיו לעתיד) אך הוא שם אותו בתחלה בגן עדן מקדם שאינו ארץ ישראל (וזה שעפרו בא מא"י נותן לו כח להגיע חזרה לא"י ושם להתחיל מחדש, לאחר חטאו, לעבוד את השי"ת, דבר שקרה בפועל כאשר ה' אמר לאברהם אבינו – שהוא ראשית התיקון של אדם הראשון – "לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך", ושם דווקא תתחיל לעבוד אותי באמת). אי אפשר להתחיל לעבוד את ה' אם אתה לא מגיע לארץ ישראל – כך לגבי אברהם אבינו (היהודי הראשון, עובד ה הראשון) וכך לגבי עם ישראל בכלל. כשמגיעים לאמצע אז אפשר להתחיל.

לפני שבועיים, בהילולא של הרמב"ם, גם דברנו על זה שבהלכות דעות של הרמב"ם היעד הוא בכל מדה לא להשאר בקצה אלא להגיע לאמצע, המדה הבינונית או המדה האמצעית שהיא "דרך ה'". כל זמן שאדם לא הגיע לאמצע – הוא לא מתחיל עדיין. כמו אחד שמגשש, אבל הגישושים הם עוד לא ההתחלה האמתית.

האהבה כאמצע כחות הנפש

הדבר הזה הכי בולט, וככה מוסבר אצלנו, כשמתבוננים ב-יג הכחות הפנימיים של הנפש לפי דרכנו: אמונה תענוג רצון בטול שמחה יחוד אהבה יראה רחמים בטחון תמימות אמת שפלות – אז האהבה היא האמצע. אם יש עשר ספירות, זה מספר זוגי ואין אמצע. אם אני מוסיף את הדעת, ואז יש לי יא – מי האמצע של ה-יא? דווקא הגבורה. ב-יא הששי מכל כיוון הוא האמצע – ספירת הגבורה. אם האמצע קשור לסוד הצמצום זה מקשר אותו דווקא לגבורה. אבל הנה אנחנו רואים מעלה, ענין גדול, למה הכתר מתחלק לשלש, ג רישין שבכתר, כי אז יש יג כחות סה"כ (בסוד "[עשר ידענו] שלש עשרה לא ידענו" – על ידי שלש עשרה מגיעים לרדל"א, "לא ידענו", אמונה פשוטה). כמה שוה יג בין שמות הכחות? אהבה. יש סה"כ אהבה כחות, וביניהם מי שבאמצע הוא כח האהבה.

עוד רמז יפהפה: כשעושים את חשבון כל יג הכחות הפנימיים שלנו יוצא צלם פעמים הוי' – 'צלם הוי'' (פנימיות "צלם אלהים", כמבואר בכתבי האריז"ל). ששת הכחות (מלמעלה) עד אהבה הם אמונה-תענוג-רצון-בטול-שמחה-יחוד, ר"ת בראשית. ששת הכחות אחרי אהבה הם יראה-רחמים-בטחון-תמימות-אמת-שפלות, גם ר"ת בראשית! בראשית במספר קטן שוה אהבה. אז יש בראשית למעלה, בראשית למטה, ומה שבאמצע הוא אהבה.

התנועה מתחילה באמצע-באהבה

שוב, הווארט הזה אומר שההתחלה האמתית היא מנקודת האמצע. קודם היית באיזה קצה – אולי תחלת העבודה היא אמונה (הקצה העליון, קודם כל מאמינים בה') או שפלות (הקצה התחתון, ההתחלה של הכנעה-הבדלה-המתקה), יש ודאי מקום לומר כך – אבל כאן החידוש שההתחלה האמתית, להתחיל להיות מהלך, היא באהבה (וכנאמר באברהם אבינו "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" – "הנגבה" היינו צד החסד והאהבה, וכן הערך הממוצע של ה אותיות "הנגבה" = אהבה).

אם לאדם יש שפלות זה טוב מאד – יש לו בסיס, אבל זה לא אומר שהוא מתחיל ללכת. הוא יכול להשאר שם בשפל (עם שאיפה לעלות, כמבואר בפרק בעבודת ה'). אפילו שהוא מאמין, אמונה לא מבטיחה שהוא ילך ויתקדם תמיד (בצעדי ענק, צעדי-פסיעות אברהם אבינו, "האדם הגדול בענקים") לקראת מימוש היעד (תיכף ומיד ממש), שהרי "המאמין לא יחיש". אבל מי שאוהב משהו – אהבה היא משיכה, ברגע שיש לו אהבה הוא מתחיל ללכת לקראת האהוב. ההליכה הזו היא אין סופית ("הלוך ונסוע הנגבה"), לכן המהלך הראשון הוא אברהם – הוא "ראש כל המאמינים", אבל מה שעושה אותו יהודי מהלך הוא האהבה שלו, כח המניע שלו.

תשרי-ניסן – התחלה ואמצע

"החדש הזה לכם" בפירוש הזה – החידוש האמתי של היהודי. איזה חדש זה? כשה' ברא את העולם ראש השנה הוא תשרי, אבל כאשר הוא הוציא אותנו ממצרים כתוב במדרש שהוא קבע לנו ראש חדש של גאולה, חדש האביב, ניסן. מה המדה שלו? חסד. לכן גם אנחנו נהגנו עם ה' בחסד – "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". כשה' קבע לנו חדש של גאולה הוא קבע לנו מאיפה מתחילים, מאיפה יהודי צריך להתחיל את עבודת ה' שלו. גם בתוך השנה, אם השנה הכללית של בריאת העולם מתחילה מתשרי, אז מה האמצע של השנה? ניסן. סוף אדר ותחלת ניסן, בתור תחלה, זה נקרא שההתחלה האמתית היא האמצע. זה הווארט, זה הכלל שהוא מסביר.

זה ניסן, זה ארץ ישראל, זה בר-מצוה. גם, בן כמה הילד כשהוא בר-מצוה, כשנעשה איש? בן אהבה שנים. אז הוא מקבל דעת, אבל עיקר החידוש של הדעת הוא העיטרא דחסדים של הדעת, כח האהבה (המשיכה המתמדת ליעד) שיש בדעת – זה בעיקר מה שהוא צריך לקבל בבר-מצוה, ואז הוא יכול להתחיל לעבוד את ה' באמת ("תמידין כסדרן ומוספים כהלכתן" – "הולך ומוסיף ואור").

אמצע של חכם ואמצע של חסיד

אם כן, כל הפירוש של "ראש חדש של גאולה" הוא שאתה לא יכול להתחיל אם קודם כל אתה לא מגיע לאמצע. לא שאדם נולד באמצע. כמו שהרמב"ם מסביר, אדם נולד בקצה וצריך הרבה תנועות וגישושים עד שהוא זוכה להגיע לאמצע. זה גם לא צריך להיות ממש האמצע – אם יש 13 כחות בנפש אזי נקודת האמצע היא בדיוק כח האהבה – אלא, כמו שהרמב"ם אומר, התכלית היא לנטות מעט מהאמצע, אמצע רחב (אמצע מתפתח, בסוד "נקודה, קו, שטח"), לא להיות רק חכם אלא גם חסיד. מי שהאמצע שלו הוא משהו מתמטי – הוא חכם (בחינת נקודה). מי שהאמצע שלו הוא משהו הומני – הוא חסיד (בחינת שטח, עיקר סוד התיקון), שאין סוף יותר חשוב מאשר חכם. שוב, מה שיוצא מהרמב"ם הוא שהאמצע – דרך ה' האמתית, שנאמרה אצל אברהם אבינו, איש החסד – הוא נקודת המוצא. לכן מתאים שהוא קורה לזה חסד, מדת החסיד. עד כאן עשינו את החסד.

הערב נעשה עוד ספירה אחת, גבורה, ונשאיר את השאר למחר בע"ה. לחיים לחיים.

ניגנו "לכתחילה אריבער". [מי ששתה מהוודקה הקודמת כדאי שישתה גם מהחדש, זה טעם אחר, לא כל ה'לבנים' שוים אלא יש גם בהם נקודה קו שטח...].

חג"ת כאמצעי הספירות

עוד משהו לגבי הנקודה האמצעית, ההתחלה האמתית שלנו – התחלה של חדש, שעושה אותך מהלך לעולם ועד: כתוב בתחלת ספר יצירה "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה", ואומר האריז"ל שזה דווקא בעולם התהו, אבל בעולם התיקון יש גם תשע וגם אחת עשרה. תשע – בלי הכתר והדעת (מחכמה עד מלכות), יש פרצופים עם תשע ספירות בעולם התיקון דווקא. אחת עשרה – פרצופים עם כתר וגם דעת. השינוי הפנימי הוא לגבי הנקודה האמצעית.

ב-11 כבר אמרנו שהנקודה האמצעית היא גבורה. אם יש 9 מה הנקודה האמצעית? זה גופא שבעשר, מכיון שהוא זוגי, אין נקודה אמצעית – זה גם חסרון, שייך לצמצום של התהו, לעשר ספירות של עולם התהו. [הוא לא מתחיל לעבוד את ה', אין מאיפה]. כן, רק אם הוא נכנס לאין שבין שתי ספירות – האין שבין הגבורה והתפארת, בצנור שביניהן. אבל אם יש רק 9 אזי יש אמצע – ספירת התפארת. רואים שיש שלש אפשרויות עם נקודה אמצעית – 9, 11, 13 (עם ג' רישין שבכתר), והשינוי הוא בנקודה האמצעית, תפארת-גבורה-חסד. זו השלישיה של עיקרי המדות, הלב, שהיא האמצע (כמו "לב השמים" או "אניה בלב ים" או "בלב האלה" – הלב הוא האמצע וצריך להתחיל לעבוד את ה' מהלב-אמצע שעל כן העבודה האמתית נקראת "עבודה שבלב").

ההתחלה מהמדות – שלשת האבות

איך יודעים שיהודי מתחיל מהשלישיה של המדות? קודם כל, אלה האבות. ההתחלה האמתית, ההתחלה שבהתחלה, היא אברהם אבינו – דווקא כשיש יג ספירות. אבל יש להתחיל מיצחק (כשיש יא ספירות, עם גילוי נקודת העל-מודע, הכתר, ונקודת המודע, הדעת, היינו גופא בחינת יצחק) ויש להתחיל מיעקב (כשיש ט ספירות, החל מראשית הגילוי של הברקת החכמה, סוד יעקב, י-עקב). כתוב שליהודים יש שלשה סימנים שמוכיחים שעמדו רגלינו למרגלות הר סיני, קבלנו את התורה מסיני כי יש לנו את שלש המדות של האבות – רחמנים (כנגד יעקב) ביישנים (כנגד יצחק) וגומלי חסדים (כנגד אברהם). לפני מתן תורה במקום ביישנים היתה מדת עזין שבאומות אך במתן תורה התחלף לביישנים – הגילוי של מ"ת, "ובעבור תהיה יראתו על פניכם", "זו הבושה". להיות יהודי זה כל המדות האלה – שלש נקודות האמצע, שלש ההתחלות.

לפי הסדר שמקובל לומר מתחילים מרחמנים (רחמנים ביישנים גומלי חסדים, כנגד האבות למפרע ועל דרך הסדר של שלשת הדברים עליהם העולם עומד "תורה [כנגד אברהם] ועבודה [כנגד יצחק] וגמילות חסדים [כנגד אברהם]") – ההתחלה של ה-9, תפארת. כאשר אתה גדל, ויש לך כבר 11 – האמצע הוא ביישנים, גבורה. יעקב נקרא הקטן – אם יש לך פרצוף הכי קטן, של תשע ספירות, האמצע שלך הוא יעקב, הקטן. אם אתה גדל ויש לך כבר 11 ספירות האמצע שלך הוא גבורה, יצחק – ביישנים (וגם עזים). אם אתה עוד יותר גדל (ומגיע למדת אברהם, "האדם הגדול בענקים" כנ"ל), ויש לך כבר ג' רישין שבכתר, האמצע שלך הוא חסד. חסד הוא החידוש האמתי, כמו שאמרנו על הקשר בין חסד לחדש. זו השלמה לחסד.

 

ה. הגבורה בפרצוף ההתחדשות של השפת אמת – בירור ישראל את העולם כולו

בתחלה ישראל מעורבים באומות לשם תיקון ובירור הטבע

נעבור לפירוש הגבורה[י]: שני הפירושים האלה שייכים אחד לשני. בחסד אמרנו שלפעמים נדמה שהתחלת, אבל לא התחלת באמת כי לא הגעת עדיין לאמצע. בשביל מה ה' עשה ככה, ששם אותנו במצב ראשוני – לא התחלה – שחייבים לגשש, כמו שאמרנו קודם, אנה ואנה עד שמגיעים לאמצע. בשביל מה זה טוב? בשביל מה היו 19 דורות של גוים לפני אברהם אבינו המתחיל? קודם כל, איך יודעים שאברהם אבינו הוא המתחיל האמתי? לשון חז"ל – "אברהם התחיל להאיר". איפה זה כתוב? במדרש על "החדש הזה לכם". זו ממש הוכחה שההתחלה היא ה"חסד לאברהם". אבל בשביל מה היו כל יט הדורות ששמשו באפלה לפניו?

כתוב, יש גם הרבה שיחות של הרבי על הנושא הזה, שה' דווקא רצה שאנחנו – עם ישראל – נהיה קודם כל מעורבים בין האומות. כמו שיש איזה יהלום – 'כל יהודי יהלֹם' כמו שדברנו לפני כמה ימים – מרגלית בתוך החול (כדברי חז"ל ורש"י). השרש שלנו כבר נמצא מבריאת העולם (כמו שכתוב בתניא על הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים"), אבל הוא מעורב, לא גלוי, וכך ה' רצה, עד ש"אברהם התחיל להאיר".

למה? הוא כותב שכך מפני שה' רוצה שנבין שקודם כל – גם בעבודה שלנו, של כל אחד ואחד מאתנו, אחרי אברהם אבינו – צריכים לתקן את הטבע, לפני שזוכים למעלת התורה שלמעלה מהטבע. ה' ברא את הטבע, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (וכמו שנסביר כשנגיע לתפארת אי"ה) הטבע שייך בעצם לגוים. אבל יהודי צריך לתקן את הטבע – לפני שמגיע לנס, מעלת התורה, הוא חייב להתמודד עם הטבע, לתקן אותו, ורק אז הוא מגיע למעלת התורה.

"ברישא חשוכא והדר נהורא" – לצמוח מלמטה

הווארט הזה, שה' לא ברא אותנו ישר במעלתנו האמתית, כדי שנעבור את הטבע ובכך נעשה בו תיקון וגם נברר את כל הניצוצות שהיו בטבע, נגייר את כל הגרים שיש בטבע. זה מה שה' רוצה – שנעבור את הטבע, נהיה מעורבים בגוים, כדי שאחר כך, כאשר נצא מזה, גם נקח את כל השלל, הניצוצות הקדושים וגרי הצדק, ונעלה אותם. זה שחייבים לעבור את החשך זה על דרך שכתוב במעשה בראשית "ברישא חשוכא והדר נהורא" – כל אחד חייב לעבור תקופת חשך וטבע לפני שהוא מגיע לקדושה, "החדש הזה לכם". כאן זה לא רק עשרים דורות עד אברהם אלא עשרים וששה דורות עד מתן תורה, עד החידוש האמיתי. למה צריכים לעבור את כל זה? חייבים להיות מעורבים – הקדש צריך להיות מעורב בחול – כדי לתקן את החול, לדעת כל הזמן שיש לו שרשים בתוך החול, מזה הוא צמח. גם משיח צומח מלמטה, "צמח שמו ומתחתיו יצמח". מה זה "תחתיו"? מתוך הטבע, "אמת מארץ תצמח", מתוך הטבע.

השלמת הגבורה את החסד – משמעות גם למה שלפני ההתחלה

הווארט הזה הוא ווארט של גבורה שמאזן ומשלים את החסד. בחסד כאילו לא שמנו שום ערך אמתי ומחויבות למה שלפני ההתחלה, ורק אמרנו שההתחלה האמתית היא מהאמצע, מהחסד והאהבה. אבל זה שחייבים לעבור את הקשיים של הטבע, ולהיות כמו גוי, בשביל שאחר כך אפשר לגייר את הגוים ששייכים לגייר אותם – זה כבר פירוש אחר של "החדש הזה לכם", הפירוש המשלים, הפירוש של הגבורה.

"דבר שהיה בכלל ויצא..."

את הפירוש הזה הוא כותב במקום אחד. במקום אחר[יא] הוא מוסיף לפירוש הזה עוד ווארט מאד יפה, שכבר דברנו עליו לפני כמה שנים – הוא אומר שזה מה שכתוב ב-יג מדות שהתורה נדרשת בהן, שיש "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא ללמד אלא על הכלל כולו יצא". זו מדה אחת, שהיה דבר בתוך הכלל, ויצא מתוכו ללמד, לא על עצמו בלבד יצא ללמד אלא על הכלל כולו – זו המדה השמינית. אחר כך מגיעים למדה ה-יא[יב], שם כתוב "כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש". יש דבר שיצא מן הכלל לידון בדבר חדש, ואז אתה לא יכול להחזיר אותו לכלל עד שיהיה פסוק מיוחד המורה בפירוש שהוא חוזר לכלל.

ההבדל בין יציאת האבות מכלל בני נח ליציאת ישראל במ"ת מכלל בני נח

הוא מסביר – ממש ווארט יפהפה – שזה ההבדל בין תקופת האבות, שלפני מתן תורה. יש דיון – במיוחד באחרונים – האם האבות יצאו מכלל בני נח או שלא יצאו מכלל בני נח, האם היה להם דין של ישראל לפני מתן תורה או שלא היה להם דין של ישראל (ודאי היו משהו מיוחד, אבל היה להם דין של בני נח). יש בזה הרבה פולמוס, ומי שהכי מעמיק בנושא הזה הוא רבי יוסף ענגיל, שהרבי מאד אהב להביא אותו ומאד העריך אותו. בעקבותיו גם הרבי בעצמו מעמיק בנושא הזה.

בכל אופן, כאן הווארט מאד ברור. הוא אומר שלפני מתן תורה גם האבות הקדושים היו "דבר שיצא מן הכלל" – היינו מעורבים באומות, "ברישא חשוכא", היהלום מעורב בחול, אבל אברהם כבר יצא מן הכלל – אך לא דבר שיצא לגמרי מהכלל, "לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא". מה זה ללמד על הכלל? שכמו שאני הגעתי לאמונה בא-ל אחד כך יכולים כל הגוים. אברהם הוא אב המון גוים, ומה שהוא יצא מהכלל וחדש משהו – באמת חדש – הוא חידוש ששייך לכולם, הוא מבין זאת ורוצה שזה מה שיקרה, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", קרא והקריא בפי כל, "את הנפש אשר עשו בחרן", אברהם ושרה גיירו גרים, רצו שכל העולם כולו יבינו ויאמינו שיש ה' אחד. אם כן, אברהם הוא "דבר שיצא מן הכלל" ("אחד היה אברהם", "אברם העברי" – הוא מעבר אחד וכל העולם כולו מעבר שני), אבל לא יצא מן הכלל להיות "עם לבדד ישכון", להיות 'פאר זיך', להיות מובדל לגמרי – אלא יצא בשביל ללמד על הפוטנציאל שיש בכולם. הוא הגשים משהו, וכעת אומר שמה שאני הגשמתי הוא העלם שישנו במציאות אצל כולם. זה נקרא "שיצא מן הכלל... ללמד על הכלל".

אבל יש מדה אחרת – היציאה מן הכלל לידון בדבר חדש היא מתן תורה. זה כבר "החדש הזה לכם" – חידוש ששייך רק לכם, שאתם עכשיו קובעים ברכה לעצמכם, "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (פעמיים "לכם"). לאומות העולם יש חדש אחר, חדש תשרי. תשרי שייך גם ליהודים, לכן גם אנחנו חוגגים ראש השנה. בחדש תשרי אנחנו על דרך דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו. אבל חדש ניסן הוא ראש השנה למלכי ישראל, לרגלים – חגי ישראל, שכולם "זכר ליציאת מצרים", שייכים לנו.

"יחזירנו הכתוב לכללו בפירוש" לעתיד לבוא

מה הכוונה ש"אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש"? הוא מסביר – וזה שיא הווארט – שלעתיד לבוא, כשיבוא מלך המשיח, עכשיו, תיכף ומיד, אז גם החידוש הזה של "דבר שיצא מן הכלל לידון בדבר חדש", "החדש הזה לכם" – גם אותו נחזיר לכלל. מתי? "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". זו הפעולה האחרונה, החמישית-המשיחית, היחידה שביחידה של מלך המשיח כמוסבר אצלנו. הפעולה האחרונה של המשיח, ככתוב ברמב"ם – הסוף. אז בעצם היהודי יחזור להיות חלק מהאנושות, כי כל האנושות תתעלה להאמין בה' אחד ולעבדו שכם אחד.

יש פסוק שאוהבים לצטט בענין משיח – בדרך חיים שמו אותו על ההתחלה – "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'" (בלי לשים לב, יודעים זאת – שהגוים אומרים אותו). הביל"וניקים אמרו "בית יעקב לכו ונלכה" והרבי המהר"ש אמר שאם היו מוסיפים "באור הוי'" היה בסדר, אבל לא הוסיפו. אבל פשט הפסוק הוא משהו שגוים אומרים – למה עושים מהפסוק הזה מוטו אם רוצים ש"דרך חיים" יהיה מיוחד ליהודים (כבר סותר את עצמו, ב"ה, שזה לא רק בשביל יהודים – כך כתוב שם, אבל זו טעות)? סתירה מיניה וביה. מה זה אומר? שהפסוק הזה, "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'", הוא על דרך "כי אז אהפוך אל עמים" ויותר מכאן – שהם אומרים לנו, צריכים לקבל התעוררות מהם, יש חידוש שם. זה "דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש", שזה כבר משיח.

הכנעה-הבדלה-המתקה בתהליך התיקון של הגבורה

אז, לפני כמה שנים כשדברנו על השפת אמת הזה, הסברנו ששלשת השלבים הם ממש הכנעה-הבדלה-המתקה: בזמן האבות יחסית הכנעה – כמה שיוצאים מהאומות יש עדיין דין של בני נח באיזה אופן. במתן תורה זה הבדלה, ולעתיד לבוא – אצל משיח – זו המתקה. בהמתקה אתה חוזר וממתיק מה שיצאת ממנו. זה נקרא שהכתוב מחזיר אותך לכלל, מחזיר את היהודי לאנושות – זה הדור שלנו.

אבל כל המהלך הזה הוא מהלך של גבורה. למה את כל זה אנחנו שמים בספירת הגבורה? כי יש כאן את הקושי, ההכרח, שחייבים לתקן את הטבע, חייבים להכנס לתוך החשך, לעבור את זה. בשביל מה? בשביל עבודת הבירורים. בכלל עבודת הבירורים היא גבורה. יש רפח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים, שכולה גבורה, וגם הקושי לברר אותם ולהעלות אותם – צריך לעבור דרכם – זה שייך לגבורה.

שוב, כאן הווארט התחיל מכך שהיינו מעורבים – שחייבים להיות קודם מעורב, הרבה זמן, בין האומות – ואחר כך יוצאים מהם. יש לכך תכלית. עוד לא התחלת, וכל מה שהיה לפני ההתחלה, טרום-התחלה, הוא בשביל בירורים. זה מה שה' רצה, לכן "נתנה להם" ואחר "נטלה מהם ונתנה לנו" – בדיוק אותו ענין שהרבי מסביר בכמה שיחות על הרש"י הראשון של התורה. קודם כל ה' נתן את ארץ ישראל לגוים ואחר כך לקח מהם ונתן לנו. ארץ ישראל חייבת להיות קודם כל בבעלות של גוים, ואחר כך צריך לעשות את ההבדלה, ובסוף-בסוף עושים את ההמתקה – שכולם נעשים או גרי תושב, או יותר טוב גרי צדק. יש לנו אריכות במלכות ישראל שיש דעה אחת בחז"ל, רבי יוסי, שנמוקו עמו ובדרך כלל הלכה כמותו, שבסוף כל הגוים שבעולם יתגיירו – לא יהיו גוים יותר, כולם יהיו יהודים. הרמב"ם לא כותב את זה – בשבילו מספיק שכולם יהיו גרי תושב, חסידי אומות העולם – אבל יש דעה בחז"ל שכולם יהיו יהודים לגמרי.

"החדש הזה לכם" – "לאזרח ולגר"

הוא גם מסביר שלכן בסוף פרשת "החדש הזה לכם" כתוב "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם" – הפעם הראשונה שמשוים בין האזרח והגר הוא בסוף פרשת פסח. מה שהתחיל "החדש הזה לכם" נגמר עם "תורה אחת לאזרח ולגר". מה זאת אומרת? שאף על פי שחשבנו ש"החדש הזה לכם" הוא רק לכם, אבל הצורך לעבור את החשך הוא בשביל גרים, שהם גם חלק מ"לכם".

עוד יותר, נסיים עם איזו צורה יפה: כמו שהסברנו בשיעור הראשון, העיקר הוא שלש המלים הראשונות – "החדש הזה לכם". כמה אותיות יש בזה? 10. אז אפשר לעשות מזה משולש. משולש אפשר לעשות בשתי צורות, מ-1 ל-4 או מ-4 ל-1. כאן מתבקש להתחיל מ-4 לפי חלוקת המלים (החדש, הזה, לך, ותוספת ם ללשון רבים):

ה  ח  ד  ש

ה  ז  ה

ל  כ

ם

מה בולט בצורה הזו? שלפני "לכם" יש בחינה של "לך" – "לך" הוא רק לך, אבל "לכם" כבר רבים. אמרנו ש"לכם" היינו היהודים, אבל בצורה הזו פתאום נרמז ש"לכם" כולל אזרח וגר שיש בסוף. "לך" היינו האזרח אבל ה-ם הסופית מרבה את הגרים, ש"תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם".

עיקר החידוש הוא ה-ם הסופית, התכלית, איך יודעים? היא עיקר החידוש של "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ", שמשיח סוגר את הרוח הצפונית. איך הוא סוגר? על ידי שמקרב ומעלה את כל הגרים. לכן כתוב בספרים הקדושים שמשיח לא יכול לבוא בלי גיור כל הגרים. זה מתחיל מ"החדש" ונגמר בגר. עוד יותר ברור למה זה גבורה, כי כדי לקחת גוי ולהעלות אותו צריך הרבה גבורה. השרש שלו הוא גבורה (מדת הדין, אלהים בגימטריא הטבע) וצריך גבורה יתרה כדי להעלות אותו לקדושה ולכלול אותו בקדושה (לגלות ש"הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו").

אם כן, התבוננו הערב בארבע ספירות – השלמנו את החכמה והמשכנו להתבונן בבינה-דעת-חסד-גבורה. נשאר למחר מתפארת עד הסוף בע"ה. לחיים לחיים.

הקדמה ללידת הרבי

מענין שהתורה האחרונה שאמרנו, על שתי הבחינות של "כל דבר שהיה בכלל ויצא" – משיח נקרא "קיסר" (קיסר ופלג קיסר), יוצא דופן, יוצא מן הכלל. המדה ה-ח היא כנראה פלג-קיסר והמדה ה-יא, שהיא לגלות מהעלם שאינו במציאות, היא הקיסר השלם – והשפת אמת אמר את התורה הזו בפרשת תרס"ב. אם מתבוננים, בחב"ד, זו התורה שהוא אמר חדשיים לפני ניסן (זו תורה של חדש ניסן), ובניסן תרס"ב הרבי נולד. כנראה שהתורה הזו במיוחד קשורה למזל של הרבי – תורה של הרבי, שתי הבחינות האלה. שוב, זה ווארט מאד יפה. לכן הרבי הקדיש כמה וכמה שיחות לרש"י הראשון בתורה ששייך לתורה זו – "אמר רבי יצחק" (גבורה) – למה ה' נתן את הארץ קודם לגוים ואחר כך צריך לכבוש מהם. זה בעצם התורה הזו. "החדש הזה לכם".



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] אם מוסיפים ל"וחי בהם" התחדשות מקבלים ו פעמים (כנגד ו אותיות "וחי בהם") צדקה, ללמד שעיקר החיות בתורה ומצות באה ממצות הצדקה (הכוללת את כל מצות התורה, וכמבואר היטב בספר תניא קדישא בכ"ד), ההשפעה הפנימית לזולת (שצריך להיות באבר חי).

[ג] "אלהי אבי" משלים את "אלי" לשלמות של 100, 10 ברבוע (סוד יפי כנודע). בשני הלשונות יש 10 אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = 10 – י, חכמה, "אצילות שבאצילות" (שרש נשמת משה רבינו, "מן המים משיתהו", וסוד הניצוץ של משה רבינו שיש בכל יהודי, כמבואר בתניא). ב"אלי" יש ג אותיות, כנגד ג"ר; ב"אלהי אבי" יש ז אותיות, כנגד ז"ת. "אלהי אבי" = 59, מספר הראשוני ה-יח. "אלי" = 41, מספר הראשוני ה-יד, סוד יחיד (= לב, הרבוע הכפול של ד). בר"פ "אלי... אלהי אבי" = 2132 = אלי פעמים בן (הוי' הוי'; תחלת יג מדות הרחמים – "הוי' הוי' אל וגו'").

[ד] ד"ה "במדרש החדש הזה לכם" תרס"א (וראה גם ד"ה "בענין מצות פסח" תרנ"ב):

במדרש החודש הזה לכם מה כתיב ולקחתם אגודת אזוב כו' הה"ד מראש צורים אראנו כו' ומסיים שהאבות הם יסוד העולם וישת עליהם תבל כו' ע"ש. וכבר כתבנו במ"א פי' והגעתם אל המשקוף מזוזות שדורש במד' על האבות שזה עיקר הגאולה לאחוז בדרכי אבות כמ"ש (יפקד אתכם) והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם. וכ"כ בגאולת יובל ושב כו' ואל אחוזת אבותיו ישוב. שהגלות הוא כשנגרש מן השורש. וכשחוזרין להתדבק בשורש אבות הוא הגאולה. ואז נתחדשו בנ"י כברי' חדשה. וזה החודש הזה לכם. ולא עוד אלא שכל העולם נתחדש. כשנתעורר הארת האבות בישראל. שהם מצוקי ארץ. כמ"ש במד'. ולכן נתחדש כל העולם. וכן בכל ניסן שבו נולדו אבות. והלא אפי' ביוסף הצדיק שהוא הי' המכין לישראל בגלות. איתא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו ובזה ניצל. מכ"ש השרוין בגלות שעיקר הגאולה מתנוצץ ע"י הארת האבות כשזוכין להיות אוחזין במעשה אבותיהם. וכמ"ש על אותו הדור שתפסו אומנות אבותם.

[ה] ד"ה "בפסוק החדש הזה לכם" תרמ"ט:

בפסוק החודש הזה לכם. כי הש"י שינה כל הטבע ביצ"מ בשביל בנ"י. ובאמת הי' זה עדות על הבורא ית"ש כי הוא הבורא והוא העושה כרצונו. וגם הי' עדות על בנ"י כי כל העולם נברא בשבילם. ולכן בעבורם שינה הש"י הטבע. כי הלא הי' יכול הש"י לגאול אותנו בדרך הטבע. אך כל הגלות הי' לברר כי הקב"ה משנה עולמו עבור בנ"י. ויתכן כי יצ"מ הי' עדות על בנ"י. וקריעת ים סוף עדות על הבורא ית'. כי כבר הי' בנ"י נגאלין רק למען שמו ית'. ולכן אז ישיר משה כו' גאה גאה. ויצ"מ הי' בעבורינו לכן כ' החודש הזה לכם בעבורכם נתחדש זה הדרך של נסים ונפלאות. וכבר כתבנו בשם מו"ז ז"ל דכ' אין כל חדש תחת השמש ובנ"י שהם גוברים על הטבע במס"נ. זוכין לקבל התחדשות. לכן כ' ואהבת אה"א בכל לבבך נפשך מאודך. אח"כ והיו הדברים כו' מצוך היום כחדשים. ודפח"ח. וכמו כן הי' ממש בגלות מצרים שהוצרכו לעמוד בנסיונות רבים עד שזכו להמשיך הדרך החדש שהוא למעלה מהטבע. ובוודאי לא לחנם נשתנו להם סדרי בראשית. רק שמס"נ בשבירת כל הטבע בנסיונות וצרות שהי' להם בגלות מצרים. וזה הי' הכנה לכל הדורות דכ' זכר עשה לנפלאותיו.

[ו] ד"ה "במדרש כובד אבן" תרל"ב:

במדרש כובד אבן כו' וכעס אויל כו'. אא"ז מו"ר ז"ל הגיד כי אחר גאולת מצרים נעשה מעשרה מאמרות עשרת הדברות באמצעות עשר מכות כו'. וההפרש שבין מאמר לדיבור. כי דיבור לשון מלכות והנהגה אשר יהי' ניכר ומתגלה שכח פנימי וחיות הכל רק מעשרה מאמרות אשר לא תוכל הטבע להסתיר כחו ית' ולא יאמר פרעה לי יאורי כו'. וז"ש כעס אויל כבד. כי הבריאה אינו יגיעה לפניו. כי עשרה מאמרות הי' רק יהי אור ויהי כו'. אבל בגאולת מצרים כמה עצות הי'. כי לברר חיות הש"י תוך הטבע. כבד יותר. כי ניתן הבחירה וכח לסט"א כמ"ש כי אני הכבדתי. והעצה ע"י אמונה באמת לידע כי כח כל מיצר ומיצר ג"כ רק מאתו ית'. כמ"ש כי אני הכבדתי כו'. ועי"ז נתבטל המיצר. כי המכוון רק למען תספר כו'. שיהי' אמונה מאירה בלב האדם. כי כן הי' הבריאה לבוא לאמת ע"י אמונה. ובוודאי במכה א' הי' משלח את ישראל. רק היא הקושיא ג"כ במשנה בע"מ נברא כו' ומה ת"ל כו' להפרע מרשעים כו'. י"ל ג"כ לשון התגלות כמו פרוע. כי ע"י שהי' נחלק לעשר בחינות שונות זה מזה. נמצא מזה הבחירה לאדם ג"כ. להיות עבודת האדם ליחד כל הבחי' אליו ית'. וכן התירוץ בפסוק למען שתי אותותי כו' תספר באזני בנך. הוא לברר חיות התורה בכל המצרים והסתרות. כי וודאי כל מכה הי' להסיר הסתר ומצור מיוחד מכחות סט"א שהי' למצרים. ולברר מלכות שמים גם במקום ההוא. ובש"ק נאמר זכר ליצ"מ ע"י שמעידין בנ"י בשבת כי כח מעשה בראשית ממנו ית'. ומאחר שכ' מנוחה בשבת וינח כו' הוא ג"כ ע"ז שנק' יגיעה. כמ"ש במד' במה אני ייגע כו'. שבש"ק ע"ה אימת שבת עליו. שאין כח לסט"א להגבי' עצמה בש"ק. ויוכל כל א' לעורר חיות הפנימיות של כל הבריאה. וש"ק נותן חיים על כל השבוע. כמ"ש מיני' מתברכין כו'.

ובמדרש החדש הזה לכם אמר הקב"ה אין לכם חידוש אחר יותר מזה. שבגאולת מצרים נתחדש כח מעשה בראשית שנתברר שהוא מחיות הש"י. וכשנתבטל הכל לשורש החיות. ממילא הוא בהתהדשות תדיר. כדכ' מחדש בכל יום מ"ב. וזה שאומרים גאולת מצרים קודם ברכת ק"ש בכל יום שע"י יצ"מ נתברר התחדשות מ"ב. ותליא ג"כ בבני אדם לידע זאת. כמ"ש אין לכם חידוש אחר כו'. והיינו שקודם לכל מעשה ותנועה והרגשה. נקדים ידיעה זאת ראש חדשים כנ"ל.

[ז] בהנהגות ואזהרות שלו (נדפס בספר אגרא דפרקא) אות א:

בעת אשר יתעורר משינתו תיכף הן מי שיזכה לקום בחצות לילה הן באשמורת, לא יאריך בעצלות הנוהג בין העצלנים, כי בשכינה כתיב ולחם עצלות לא תאכל, רק יזדרז לעבודת בוראו אשר השיב לו הנפש ורוח החיים בכדי שיהא לו נחת רוח, ואשרינו מה טוב חלקנו אשר לקחנו לעבדים לו ית', ויהרהר בתשובה קודם כפי יכלתו, ויאמר מודה אני כמו"ש הפוסקים, ואח"כ יאמר "כח הפועל בנפעל", לעורר הכוונה שכח הפועל היינו הבוי"ת הוא בנפעל, וכח הבורא ית' בעצמו הוא בנו, ובהסתלק שפעו וחיותו כרגע נהי' כלא היינו, וא"כ למה נתעצל בחיותו שהוא ית' שופע בנו, הלא תפול עלינו אימתה ופחד מגדלותו ית'. ותיכף אחר נט"י נעלה במחשבותינו המצות שאנו חייבין בכל רגע לקיימן בלב...

[ח] ראה עוד בהסבר ענין זה בשיעור של אור לט' שבט בסוד התפלין של יד והתפלין של ראש.

[ט] ד"ה "במדרש החדש הזה לכם" תרנ"ד:

במדרש החודש הזה לכם משבחר הקב"ה בישראל קבע להם ר"ח של גאולה כו'. כי הנה ר"ה הוא תשרי. ולבנ"י ניתן ר"ה בניסן לחדשים. ראשון הוא לכם דייקא להודיע כי הקב"ה מנהיג את בנ"י בסדר אחר מיוחד להם. והוא סדר התורה שהיא סדר הפנימיות. ובכלל העולם ר"ה תשרי. ובפרט לבנ"י ר"ה ניסן שהוא ראש לסדר שהוא למעלה מסדר הטבע. דידוע דיש ג' בחי'. עליון אמצעי ותחתון. והענין הוא הכל בבחי' שמו ית' שהוא הי' הוה ויהי'. ובכל עולם הראש שלו הוא יסודו. ובעליונים הראש למעלה. ובאמצעי הראש באמצעי. ובתחתון למטה כמ"ש בספרי קודש. ובעוה"ז היסוד בנ"י שהם באמצע. לכן ניתן להם א"י שהיא באמצע העולם. ולכן דור המדבר שקיבלו התורה היו באמצע סדר הדורות. ועוה"ז נברא על יסוד הפנימי באמצע. וז"ש בראשית בשביל התורה שנק' ראשית. כי היסוד הוא הראשית. כעין זה פירש"י במשלי בפסוק יראת ה' ראשית דעת. שהיא תרומת עיקר הדעת. דקשה לרש"י דהלא בוודאי צריכין מקודם לדעת איך לבוא ליראת ה'. אך שזה תכלית הדעת. ונק' ראשית דעת. כמו כן תכלית העולם שנברא בשביל התורה ובשביל ישראל. לכן כשיצאנו ממצרים וקבלנו זה דרך הפנימי הוא הראש והיסוד לנו [ונראה שבשביל זה התחיל מעשה בראשית בב' והתורה בא' אנכי לומר כי ראשית ויסוד הבריאה היא מה שיקבלו אח"כ התורה] וכך הי' כל בריאת העולם שהי' מקודם תוהו ובהו. וב' אלפים תהו. ושיהי' אח"כ אור התורה. וכן הוא בפרט כל איש ישראל שעיקר ראשית ויסוד שלו באמצע שמקודם היצה"ר שולט. ואח"כ כשעומד על דעתו ומשכיל לדעת את ה'. הוא עיקר הראשית שלו. לכן כתיב ראשון הוא לכם דייקא לחדשי השנה. כי הגם כי ראש השנה בהנהגת הטבע הוא בתשרי. אבל רצונו ית' שזה דרך הנסים והתורה יהי' לנו עיקר. וראש ומוקדם לדרך הטבעי. וזה הדרך הוא שהקב"ה מנהיג העולם ומחדש בכל יום מעשה בראשית כפי עבודת בנ"י שזה תכלית המצות. כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. שכל מצוה שלמטה יש לו שורש שמתעורר בזה למעלה. ולכן במצוה ראשונה נאמר החודש הזה לכם שיהי' התחדשות ההנהגה בעולם על ידכם.

[י] ד"ה "בפסוק החדש הזה לכם" תרמ"ה:

בפסוק החודש הזה לכם. דאיתא לא הי' צריך התורה להתחיל רק מהחודש הזה. מ"ט פתח בבראשית. משום כח מעשיו הגיד כו'. פי' בנ"י מיוחדין הם להתורה שהיא למעלה מן הטבע ושם יש התחדשות תמיד דכ' א"כ חדש תחת השמש. למעלה מן השמש יש. אכן הקב"ה שלח נשמות בנ"י בעוה"ז. לתקן כל העולמות על ידיהם. ולכן הקדים מ"ב שלא יוכלו לבוא למדרגת התורה המיוחדת להם עד שיתקנו מקודם הטבע. וז"ש פתח בבראשית. וכמו כן בפרט האדם שהנשמה למעלה מהשמש. רק נתלבש בגוף. שצריכין מקודם לתקן הגוף עד שזוכין לנשמה. וכמו כן בכלל הוצרכו בנ"י לתקן מקודם הגשמיות והחומריות שאינו שלהם עד שזכו לבחי' הפנימיות. וז"ש החודש הזה לכם מכלל שעד עתה הי' עבודתם בשביל הכלל. כענין שאמרו חז"ל בפסוק ואבדיל אתכם מן העמים. שע"י שעירב את בנ"י מקודם תוך העמים. ואח"כ בחר בהם. עי"ז מתעלין תמיד ניצוצות קדושות מהם. וזה ענין הערב רב שעלו עמהם שזה הי' תכלית הגלות להעלות הגרים. לכן כ' אח"כ תורה אחת יהי' לאזרח ולגר. מיד במצוה ראשונה. שכמו שנעשו עתה בנ"י מיוחדים להיות עבדי ה'. כן ניתן מיד להם הכח לקרב את הגרים.

[יא] ד"ה "החדש הזה לכם" תרס"ב:

החודש הזה לכם אחז"ל לא הי' צריך התור' להתחיל כ"א מהחודש הזה שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בנ"י ומ"ט פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד כו'. כי בנ"י נשתלחו לעוה"ז לתקן כל הברואים והיו מקודם נכללין בין האומות. אח"כ הבדיל אותנו מהם. וכמו שהי' בא"א ע"ה שמקודם הי' מעורב בהם. אח"כ נא' לך לך מארצך כו'. וניתן לו מצות מילה להיות נבדל מהם. כמו כן בנ"י מקודם היו מעורבים בהם. והגם שלעולם בנ"י הי' להם דביקות במקום. אבל הי' בבחי' יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. אבל עתה ניתן להם דרך חדש והיא מדת יצא לידון בדבר החדש א"א יכול להחזירו לכללו. עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש. זה יהי' לעתיד כמ"ש אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. אבל עתה נמסר להם דרך חדש בכח התורה ומצות. וזה עיקר ההפרש בין ישראל לאומות. כמ"ש במד' משפטים לבני נח נתן מצות גלמיות. אבל בבני ישראל כ' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. שיקבלו ע"י המצוה חיות חדש. זה החודש הזה לכם. שביד איש ישראל ע"י המצוה לעורר התחדשות השפע קדושה מלמעלה. וע"ז מברכין אשר קדשנו במצותיו. שאנחנו יכולין להמשיך קדושה ע"י המצות.

[יב] יג המדות שהתורה נדרשת בהן, כמו יג מדות הרחמים, מכוונות כנגד חדשי השנה החל מ"החדש הזה לכם ראש חדשים וגו'". נמצא שהמדה ה-ח מכוונת כנגד חדש חשון ואילו המדה ה-יא מכוונת כנגד חדש שבט. ובסוד אותיות האלף-בית (יב האותיות הפשוטות שבהן ה' ברא את חדשי השנה) הן כנגד נ ו-צ, וכמו שהוסבר בשיעורים האחרונים הקשר בין ה-נ וה-צ (שבכל אחת יש כפוף ופשוט) ואיך שה-נ נמצאת בציור ה-צ (י נעוצה ב-נ), בסוד "שבע יפול צדיק וקם", בחינת משיח (שנקרא בר נפלי).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

Copyright © 2014. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com